האם כשאדם רוצה להיתדיין בב”ד אחר במקום שאינו זכאי לבחור הב”ד האם מוציאים נגדו כתב סירוב וא”כ איזה כתב מוציאים כנגדו אם שמתא או היתר לדון שלא בפניו או גם היתר ערכאות

עי’ ב”ב קיב ע”ב ובתוס’ שם, ולמעשה פסק הרמ”א בסי’ כח שמקבלין עדות שלא בפני בע”ד באופן שאינו בא לב”ד שצריך לבוא, ועי”ש בנו”כ דטענת אנא לב”ד הגדול אזילנא לא שייכא האידנא דהרמ”א לשיטתו יד, א, ועי’ במאמרו של דודי שציינתי בתשובה בסמוך מה שהביא הרבה מ”מ בהך דינא דהרמ”א סי”ד דהאידנא לא שייך לטעון אנא לב”ד הגדול אזילנא אם הוא דינא או סברא או תקנה, עכ”פ מיירי גם באופן שיש ב”ד קבוע באופנים שנתבארו בתשובה בסמוך שאינו יכול לטעון זבל”א, או באופן שטוען טענה שאינה מקובלת ע”פ דין כמו שטוען הנתבע שרוצה לדון בעירו כשהתובע הוא אביו, ע”ד מה שנתבאר בסמוך, ובכל הני אפשר לקבל עדות שלא בפניו, אבל לענין כתב סירוב ערכאות, לא עיינתי כראוי כעת בנידון זה, אבל תמוה בעיני להתיר ערכאות באופן כזה, דמה עדיף ערכאות מב”ד כזה.

אבל לענין נידוי היה מקום לומר שיכתבו, כיון שאינו בא לב”ד שמחוייב לבוא לשם לפי המצב עכשיו ולפי מה שמתברר מתוך טענותיו גופא שאינן נכונות, ועי’ ברמ”א סי’ יד סי”ג.

אלא דבנתה”מ בשם האו”ת בחו”מ סוף סי’ כו הזכיר להדיא שא”א לתת היתר ערכאות כשרוצה לדון בב”ד אחר אפי’ בעיר אחרת ואפי’ פחותה מזה, וקאמר שם דציית דינא מקרי ומשמע דאפי’ נידוי ליכא, (ומ”מ אפשר דשרי למקרי ליה עבריינא אם נימא דחשיב דעבר אמילתא דרבנן, והלשון ציית דינא מקרי לא משמע כן, ויל”ע דמ”מ לא עשה כדין דא”כ ביטלת זבל”א בתובע לגמרי ובהרבה פוסקים מבואר דגם בתובע שייך זבל”א באופנים דשייך כמו שנתבאר בתשובה במקומו).