האם יש ענין לעשות סעודה ביום ט”ו אב

[עי’ ר”ה יט ע”ב], מכל מקום לענין נפילת אפים שהוא רשות לית מנהגא לבטל עכ”ל.

(עמ’ קפא) בט”ו באב נופלים בתחנונים וכן נוהגים לפי שבטלה מגילת תענית ע”כ.

ועכשיו נהגו העולם שלא ליפול על פניהם בו עכ”ל.

ומבואר ג”כ שדעת הרוקח שלא ליפול על פניהם בט”ו באב.

[אות יג], ומנהגי הר”א טירנא אין בידי עכ”ל.

ומבואר בדבריו יותר דהאידנא לא רצה ליתן כלל דין יו”ט לט”ו באב, מכיון שהאידנא אין בזה שום דיני יו”ט, ואמנם לא נקטו הפוסקים כדברי המחה”ש, אבל הבו דלא לוסיף עלה, וממילא א”צ לנהוג בשמחה יתירא ביום זה.

ובאמת יש להעיר על דבריו דאי”ז רמ”א אלא שו”ע, והרי בב”י כבר נזכר מנהג זה, והיאך שייך לומר שנפל ט”ס בשו”ע, [ואולי גי’ אחרת היתה לו בב”י, עיין לקמן].

(בדרשה לפר’ ואתחנן בסופה) כתב, ונחזור לענייננו.

כבר פירשנו טעם שהיו נוהגות כן בט”ו באב למה, וכן ביום הכפורים פירשו בגמרא בפר’ בתרא דתענית מפני שהוא יום סליחה וכפרה שנתנו בו הלוחות השניות ונמחל עון העגל, ובו נאמר סלחתי כדבריך, פי’ ג’ פעמים עלה ונתעכב בכל עלייה מ’ יום.

הראשון לקבל הלוחות הראשונות, אמצעים של ענין העגל, אחרונים לקבל לוחות שניות ונשלמו בעשרה בתשרי, וכן תמצא כי אלול מעובר היה, ועל זה היו מיחדים שני זמנים הללו לישא נשים לפריה ורביה שהוא קיום העולם ולכוין אדם בה למצוה ולקדושה ולטהרה, כמו אלו הזמנים.

וכמו שיום הכפורים אין בו אכילה ושתיה ויצר הרי, כן יכוין אדם במצות לא לתאוה של יצר מצורף עם זה, כי האוכל ושותה בימי השמחה והמועדות הרי היא קדושה כתענית יום כפורים והיא עבודת השם ית’ ונקרא קדוש, ולכן נהגו לעשות השבת הזה אחר ט’ באב ביום טוב והיא מצוה גדולה שהוא יום נחמה.

ואף על פי שאינו יום טוב ממש, עשו אותו יום מקודש לכבוד השבת ביום ט”ו, ולפעמים הוא [חמשה עשר ממש] כמו עתה בזו השנה, וכל השמח בו זוכה בנחמת בנין בית המקדש, כמו שנאמר צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו.

ודרשינן ביום חתונתו זו מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו.

(בראשית הספר) מביא: אמרתי להגיה בזה בפסקי תוס’ בתענית סי’ ב’ במש”ש וז”ל בטלה מגילת תענית הימים שנקבעו לומר על הניסים אבל יום טוב כגון תשעה באב לא בטלו עכ”ל שהוא תמוה מאוד.

וע’ בדפוס סלאוויטא שהגיהו שם בזה בר”ח חנוכה ופורים כו’.

ואין צריך להאריך ולסתור זאת כלל, אבל האמת יורה דרכו כי במקום “תשעה באב” צ”ל ט”ו באב.

וכצ”ל.

בטלה מג”ת הימים שקבעו על הניסים אבל יום טוב כגון ט”ו באב לא בטלו כצ”ל שם, (ובאו להוציא בזה מדברי הרוקח ז”ל בס’ שי”ב (הובא בב”י ס’ קל”א) שכתב דבזה”ז נופלין על פניהם בט”ו באב לפי שבטלה מגילת תענית עכ”ל ע”ש.

(לבד היו”ט שממגילת תענית וכמש”ל מ”ד ע”ש), לכן לא בטל גם בזמן הזה, וכעין זה כתב הגאון בעל בית אפרים ז”ל לתמוה ע”ד הט”ז באו”ח ס’ תקנ”ט סק”א שכ’ שם מהאגודה בשם הרוקח עצמו דיש לומר תחנון בט”ב משום דבטלה מג”ת ע”ש והוא תמוה ג”כ, אבל באמת טס”ה באגודה בשם הרוקח בזה ופשוט דאט”ו באב קאי ארוקח שם (וכמ”ש בס’ ראשי”ב הנ”ל וכ”ה בספר תניא להר’ יחיאל אחי בעל הטורים ז”ל ע”ש) [מס’ דעה”ד תענית שם].

מק"ט התשובה הוא: 9411 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/9411