המנהג הרווח עכשיו שאין תוקעין בחצוצרות, ויעוי’ במג”א ריש סי’ תקעו שתמה על מנהג זה ועי’ באחרונים מש”כ בזה (עי”ש בפמ”ג ובמשנ”ב סק”א) כמה תירוצים, ולחלק מהתירוצים נוהג האידנא עכ”פ בא”י ולחלק מהתירוצים גם בא”י אינו נוהג ע”ש.
וכמו שנתבאר שהמנהג הרווח כיום אינו לתקוע בחצוצרות, ולמרות שבפוסקים הנ”ל נראה פשוט שלא היו יכולים להצביע על מנהג א”י שגם הם לא נהגו לתקוע (וכמו שיובא להלן מנהג ירושלים בזה, ואם כי אין ראיה שהכירו גדולי חו”ל את מנהגי א”י בזה ושהיה מנהג קבוע כ”כ שהתפרסם עד חו”ל), מ”מ כיום מנהג זה כולל גם את א”י, וכך למעשה המנהג נקבע שאין תוקעים בחצוצרות.
ואולם יש לציין דיש עדויות שמנהג ירושלים מלפני כמה דורות הי’ כן לתקוע בחצוצרות כסף בעת צרה.
ושמעתי שכן נהג הגר”ש דבלצקי (וכמדומה ששמעתי שהחמיר עוד להחשיבו עת צרה לענין ד’ תעניות להחשיבן כתענית ציבור חובה לענין מעת לעת, והוא ענין בפני עצמו ואכמ”ל, וכמובן שהכל לפי ענין הצרה).
ולפני זמן לא כביר נשמע על אחד מגדולי ירושלים (והוא הגר”מ שטרנבוך) שביקש שיתקעו בעת צרה בנימוק שכך מנהג ירושלים (והנידון אם מועיל שופר למצוה זו הוא נידון בפני עצמו, דיש פלוגתא רבתי אם התקיעה מתקיימת דוקא בחצוצרות או גם בשופר, ובמשנ”ב ריש סי’ תקעו נקט כהכרעת המגיד משנה שאפשר לתקוע גם בשופר, ואכהמ”ל בזה, רק לגוף מנהג ירושלים יש עדות שנהגו בחצוצרות כסף, ואולי לא בדרך קבע נהגו כן, או שהגדול הנזכר לא הנהיג בחצוצרות כסף שלא לשנות מידי מהמנהג הקיים כיום, או משום דלא אפשר).
ויעוי’ בערוך השלחן סי’ תקעו ס”ג דמבואר בדבריו דגם אם נוהגים בא”י בחצוצרות הוא רק אם נוהגים בכ”ד ברכות דתענית, ולפ”ז אין מקום ליחידים לכאורה לתקוע בחצוצרות האידנא, אולם לפי הטעם שכ’ המשנ”ב שם שהחילוק בין א”י לחו”ל הוא מצד דיוקא דקרא דכתיב וכי תבואו מלחמה בארצכם, לפ”ז משמע דמצוה זו לא תליא רק בכ”ד ברכות, ולכך ס”ד שינהג גם בחו”ל לולי הך קרא אע”ג דאין תענית צבור בחו”ל כמ”ש בתענית יג.
ויעוי’ באג”מ ח”א או”ח סי’ קסט שכ’ שהמנהג כדברי הריטב”א כמו שפירש שם דברי הריטב”א דבעי’ דוקא חצוצרות שנעשו לשימוש בבהמ”ק.
ולא זכיתי להבין דבריו, שזה לא נזכר בדברי הריטב”א דבעי’ חצוצרות שנעשו לשימוש בבהמ”ק, ועוד דמנא לן חידוש זה, דאי משום חצוצרות שעשה משה לצורך המקדש הא בלאו הכי נגנזו כמ”ש חז”ל, ואולי דייק לה מלישנא דקרא, ועוד דהרי מסברא למה שנצטרך חצוצרות שנעשו לשימוש במקדש כיון דמצוותן בגבולין כמו במקדש, ועוד דהרי בגבולין יש הרבה מקומות לתקוע, ואטו כולם יצטרכו דוקא החצוצרות שנעשו במקדש, ודוחק לומר דכל אחד מהם מערים שעושה לצורך המקדש ומערים ועושה לבהמ”ק אחר, דמה שייך הערמה בדין דאורייתא שצריך (לפי שי’ האג”מ) שייעשה לצורך המקדש, דהרי סו”ס לא נעשה לצורך המקדש, והרי לא היו כ”כ הרבה זמנים לתקוע שיספיק לעשות לבהמ”ק כ”כ הרבה לכל פעם כדי שיספיק לכל הגבולין, וגם אם היו הרבה זמנים המספיקים, מ”מ מה יעשו בגבולין עד אז, וכי תימא דאה”נ לא יתקעו כמ”ש הריטב”א, וכי לכתחילה אמרי’ להו שינהגו כבדיעבד, דבריטב”א משמע רק שהיה חסר להם משהו שהיה חסר רק להם והוכרחו לעשות כבדיעבד אבל לא שבזמן המשנה כבר נהגו כן.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 36
מק"ט התשובה הוא: 120346 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/120346
