ב”מ ב ע”א זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי וכו’, מלבד עצם הרבותא שבדין זה יש כאן עוד רבותא לפי מאי דמסקינן בדינא קמייתא דמתני’ דאימור בהדי הדדי אגבהוה א”כ היה מקום לומר דהכא כ”ש האי דאמר חציה ...קרא עוד
ב”מ ב ע”א זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי וכו’, מלבד עצם הרבותא שבדין זה יש כאן עוד רבותא לפי מאי דמסקינן בדינא קמייתא דמתני’ דאימור בהדי הדדי אגבהוה א”כ היה מקום לומר דהכא כ”ש האי דאמר חציה שלי קים ליה במציאות ובדין דאי תפסי תרווייהו בהדי הדדי כל חדא מינייהו פלגא הוא דתפס, וקושטא קאמר, ואידך לא קים ליה בדינא או דלא דייק במציאות.
*
יו”ד סי’ שצג ס”א, בהג”ה, ואפשר שלאו חיוב הוא אלא רשות, אולי כוונתו אפי’ היכא דבאיניש דעלמא הוא חיובא מ”מ באבל הוא רשות דמצינו באבל דינים אחרים כגון שאינו עומד אפי’ בפני נשיא.
*
יו”ד סי’ שצג ס”א, בהג”ה, ומקצת יום שלישי הרי הוא ככולו, וכך צ”ל הדין להמבואר בשו”ע דבז’ ול’ מקצת ככולו משא”כ בי”ב חודש דלא וכתב שם הש”ך משום שהוא למנין חדשים, אבל כאן הוא למנין ימים, ומ”מ מצינו דיני אבלות דתליין בימים דלא אמרי’ בהו מקצת היום ככולו כגון הנך בסי’ שמ שאין נשללין אלא למחר ודין איסור תפילין ביום א’ אף דלכאו’ י”א שהוא דרבנן, להנך דס”ל יום א’ דרבנן, וכן יש דיני אבלות דיום א’ על חכם דליכא בהו מקצת היום ככולו.
*
יו”ד סי’ שצג ס”א בהג”ה, ולא ראיתי נוהגין כן עכשיו כי אין אבל הולך לבית הקברות ולא לבית האבל כל שבעה, ומ”מ לכאורה לא מיירי הרמ”א באופן האחרון של המחבר שאין שם כדי מיטה וקובריה, ואולי לרוב פשיטותו לא הוצרך לאומרו.
*
יו”ד סי’ שפט ס”א, ואין צריך לומר שאסור ללבוש חדשים, ומשמע שלבישת חדשים חמיר גם מלבישת ישנים מכובסים שנזכר קודם לכן, וגם מכיבוס ישנים, ובאחרונים דהו בכמה אופנים אם יש להעדיף להקל בקניית חדשים או בכיבוס ישנים, ולכאורה כאן משמע דחדשים חמיר, ובדוחק יש מקום לדחות דכוונת הכ”ש הוא כלפי לבישת הישנים המכובסים דסמיך ליה, ולא כלפי כיבוס גופא שנזכר ברישא דלבישת חדשים שמא קיל מזה.
*
יו”ד סי’ תג ס”ח בראש אפרסקל, יש לפרש כההיא דצורר אדם וכו’ ביו”ד ריש סי’ פט רק דכאן ידחק כל אחד מהמתים לצד אחר מפני כבוד המתים או מפני שיש עצמות אבים ומ”מ אינו מוכרח דלא מיירי הכא בשני אפרסקלין נפרדין, ואפרסקל פירשו כאן שם בגד שמכניסין בו.
*
יו”ד סי’ ת ס”א, ובשבת נתייאש מלבקש וכו’, יש לדקדק למה לא נקט האופן הרגיל שהמת מת בשבת, ויש לומר משום דאין קבורה בשבת, וממילא אין אבלות מתחלת בשבת, ואפי’ אי הוה נקט יו”ט שני י”ל דייאוש עדיפא כיון דשבת לאו זמן קבורה וס”ד ייאוש דשבת ולא כלום הוא עד אחר שבת כיון שאינו נוגע בלאו הכי לשבת קמ”ל.
*
יו”ד סי’ תא ס”ג, ואין מברין בו אלא קרוביו של מת אבל הקרובים מברין, יל”ע מה הוא כפל לשון זו, וי”ל דקמ”ל שאינו רק היתר אלא חיובא, ומ”מ חיובא דהבראה אינו ההבראה גופא, אלא שלא יאכל האבל סעודה ראשונה ביום הראשון משלו, וכדלעיל בשו”ע, ובא לאפוקי מהדעות המפרשים המתני’ במו”ק באופ”א, ועי’ בתוס’ הרא”ש שם.
*
יו”ד סי’ תא ס”ו, אבל ביו”ט ראשון כיון שאין מתעסקים במת אין אומרים אותו, ויל”ע למה לא נחית המחבר לאופן שנקבר ע”י עממין ביו”ט ראשון, ולכאורה צ”ל דבזה גופא מיירי המחבר בנקבר ע”י עממין, ולהכי דייק לומר שאין מתעסקין ולא שלא נקבר, ולהכי לא מיירי השו”ע בשבת, דאז גם ע”י גויים אינו נקבר, ובזה לא הוצרך לומר כלל, וגם ניחא דבעלמא גבי אונן משמע דסתם מת ביו”ט נקבר ע”י עממין בו ביום, ודוחק לומר דכאן מיירי במשאיר המת למחר.
*
יו”ד סי’ שפ ס”א אלו דברים שהאבל אסור בהם וכו’ ובכפיית המיטה, ויל”ע דליתני נמי שאבל אסור לעלות על מיטה שאינה כפויה, דהא איכא זמן שאסור לעלות על מיטה שאינה כפויה ועדיין אינו מחוייב בכפיית המיטה כדלעיל וא”כ תרי מילי נינהו, ויש לומר דעיקר דין כפיית המיטה הוא שלא לעלות על מיטה שאינה כפויה אע”ג דלאו דידיה הוא ובכלל מאתים מנה, א”נ תני כללא והדר מפרש פרטי להלן וסמיך אדלהלן.
*
יו”ד סי’ שפ סי”ד אבל אם כלה הזמן אסור, וברישא האיסור דמיירי ביה השו”ע הוא אם לא התחיל הזמן, לכך בסיפא אתי לאשמעי’ דאף שהתחיל אבל מאחר שכבר הסתיים אסור, ולא אמרי’ דדרך הוא להמשיך השכירות דנחשיב הכל כהמשך השכירות דהיתרא קמ”ל.
*
יו”ד סי’ שעח ס”ז, ומדיחין קערות כוסות וצלוחיות וקיתונות, והוא מגמ’ מו”ק כז ע”א, ומה שפירטו כל כלים אלו י”ל דאע”ג דאיכא מינייהו דסגי ליה בלאו אינהו קמ”ל דכל דרך תשמישו שרי, וכה”ג יש ליישב בהא דפרק כל כתבי דנזכר שם דין מעין דין זה.
*
יו”ד סי’ שצב ס”ב ובעל נפש יחוש לעצמו, ומשמע מזה דלא יורה כן לאחרים, וכעי”ז משמע במשנ”ב לענין אחר לענין הלשון והמחמיר יחמיר לעצמו, אבל לעיל כ’ הרמ”א ולכן נשתרבב המנהג שרבים מקילין וכו’, ומהלשון נשתרבב ואולי גם מהלשון שרבים מקילין משמע דלא ס”ל להרמ”א לעיקר כחומרא זו, והי’ מקום לומר דהלשון לעצמו לאו דוקא, או דעכ”פ ר”ל דהמחמיר לא יורה לאיסור אבל עכ”פ יורה שבעל נפש יחמיר, ושניהם אולי דחוקים, אבל יש ליישב אופן אחר דהנה נחזי אנן, דהרי יש דעה.
המקילה וכשיש מנהג כדעה המקילה אין להתרעם על המנהג כמ”ש הרמ”א בחו”מ, א”כ מה הוא הלשון נשתרבב דמשמע שאינו עיקר כ”כ, אלא ר”ל דהדעה המקילה מקילה כשברור שאין לו מי שישמשנו בדברים שמתבייש בהם ואילו המנהג נשתרבב להקל לגמרי ובזה אין כ”כ עיקר למנהג דגם הדעה המקילה לא נתכוונה להקל כולי האי, אף דהי’ מקום לטעון שאין לך אדם שלא יהיה לו דבר שיצטרך אשה לשמשו לזה, מ”מ לא נתכוונה להקל כ”כ אלא בדבר המסויים, כגון חפיפת הראש וכיו”ב, אבל אין לחות במנהג מאחר שיש להם צד סמך בדבר, ומ”מ בעל נפש יחוש לזה שלא להקל כ”כ, ומה דנקט הרמ”א הלשון יחוש לעצמו משום דהבעל נפש מחמיר אפי’ באין לו מי שימשנו בחפיפת ראש, אבל במה שהמנהג מקל יותר מזה ראוי לכל אחד להחמיר, כך הי’ מקום לומר, ועדיין דחוק, ואולי כוונת הרמ”א דמאחר שיש מנהג להקל אין להורות כנגד המנהג כיון דסו”ס מיהא איכא סמך למנהג.
*
יו”ד סי’ שצט ס”ח שעה אחת קודם עצרת חשובה וכו’, צריך ביאור טובא בהך דינא דו’ ימים שאחר עצרת דממה נפשך אי נחשיב הו’ ימים עצמן איך נחשיב עוד ימים משום שהיה יכול להשלים, ובאמת כל דינא דרגל עולה למנין ל’ צריך ביאור דבשלמא מה שמבטל גזירת ז’ משום דרגל עדיף מגזירת ז’ ודחי ליה וכיון דאדחי אדחי עי’ מגילה ה ע”ב, אבל השתא דמחשבי’ כאילו היו כאן אותם הימים וכבר קיים בהם אבלותו הא מנ”ל, ואפי’ בפסח וסוכות דשייך לומר דא”צ השלמה ניחא כיון שהרגל היה בימים שהי’ צריך להשלים הז’ וכאילו נדחו דיני אבלות של ימים אלו מחמת הרגל, אבל עצרת מא”ל, ותו פסח וסוכות גופא הרי נחשבים הז’ ימים מלבד ימי הפסח עצמם, ותו הא קי”ל רגלים אינם עולים ונפק”מ להיכא דלא חל עליה אבלות קודם הרגל, וא”כ אי”ז מטעם הנ”ל, וצ”ל דכולה מילתא מדרבנן והם אמרו והם אמרו ובאבלות הקילו מפני כבוד הרגל ולא אמרו חכמים את דבריהם להחמיר אלא להקל.
*
יו”ד סי’ שצט ס”א וכל ימי הרגל וכו’ הלכך אין מתעסקים בו לנחמו אחר הרגל, השו”ע מיירי בהיו כל הז’ ימים ברגל אבל ה”ה אם היו מקצתן ברגל משלימין עליהן קצתן האחר אחר הרגל וכדלקמן בסעי’ ב.
*
יו”ד סי’ תב ס”א אבל לענין גזירת ל’ נוהג על או”א בתספורת עד שיגערו בו חביריו ובגיהוץ עד שיגיע הרגל ויגערו בו עכ”ל, מוכח מהלשון דרגל לא בכדי נקט לה אלא הוא תנאי גבי גיהוץ, ולכאו’ מכאן קשה על דברי התשובה מאהבה ח”א סי’ קכה סק”ב שהביא הפת”ש לעיל סי’ שפט סק”ד דרגל לאו דוקא, דכאן מוכח דרגל דוקא הוא וכמו דאשכחן דעוד דיני אבלות תליין ברגל או בג’ רגלים, ויש לציין עוד דלשון השו”ע לעיל שם הוא מהטור ובסי’ שצ ס”ד הביא הרמ”א דברי הטור דל”מ רגל קודם גערה לענין תספורת, ובזה מבואר דענין רגל הוא דוקא, וגם עצם פירושו של התשו”מ בלשון השו”ע הוא מחודש מאוד.
*
יו”ד סי’ שצט ס”א, ולא מתורת רגל בלבד וכו’, יש לעיין דלכאורה סברא סותרת הסברא דלעיל בסמוך בסעיף זה אע”פ שלא נתבטל וכו’, וכ”ש דלפי הסברא שכתב כאן נמצא חומרא דהוא רק כשהספיק להקפיד על אחד מהדברים ובפרט החילוק שהזכיר בסוף הסעיף דהם דברים דלא שייכי ברוב בני אדם שיהיה מותר לספר ולכבס מחמת המועד ואסור מחמת אבלו א”כ אם נימא דצריך לקיים מידי דאבלות דומיא דגזירת ז’ לעיל בריש סעי’ זה א”כ נמצא מזה נפק”מ לחומרא לענין גזירת ל’ וכנ”ל, ועי’ בט”ז סק”ב שהאריך בזה ותמצית דבריו דז”ד הרמב”ן דמחלק בין אבלות ז’ לאבלות ל’ ומצריך קיום אבלות ז’ שלא מחמת הרגל ופליגי עליה עי”ש.
*
יו”ד סי’ תג ס”ח ולבסוף לקטו עצמותי וכו’ לפי ענותנותו אמר כן דקי”ל בשבת קנב צדיקים לא הוו עפרא, וכעי”ז כתבתי בחיבורי על המדרש בפסוק והעליתם את עצמותי ובפסיקתא לענין יעקב שלא ייעשה גופו עפר.
*
ב”מ ב ע”א, וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה, וצ”ע מאי ס”ד דהרי בלא משנה יתרה בודאי לא הוה שמעינן לה דבראיה לחוד לא קנה אי הוה תני רק כולה שלי, וי”ל דס”ד דהמקשן דכוונת התרצן לומר דמדשני תנא בלישניה ואמר אני מצאתיה ש”מ דבעינן קנין חשוב לאפוקי ראיה בעלמא דלא קני בה, א”נ דס”ד המקשן דכוונת התרצן לומר רק מ”ט לא סגי במצאתיה בלבד כי היכי דלא נטעה לומר דבראיה סגי כלשון העולם שקורין לראיה מציאה, וע”ז מקשה דאי לא הוה תני ראיתיה לא היה מקום לטעות כלל, אבל למסקנא אין כוונת התירוץ שהיה מקום לטעות מחמת לשון המשנה, אלא אדרבה כי היכי דאנן לא נטעי בהא מדעתנו לכך תני משנה יתרה לאשמעי’ אמיתת דין זה.
*
ב”מ ב ע”ב, ולחזי זוזי ממאן נקט, וצ”ע דאי מיירי שאחד נתן מחירו ואחד לא נתן א”כ גם אין דעתו ליתן דהא לכשיתן יתברר דרמאי היה, א”כ לא שייכא הך צריכותא דלעיל בסמוך, ושמא הך צריכותא נאמרה אחר דברי הגמ’ כאן, ואילו לפי קושיית הגמ’ כאן שמא הו”א צריכותא אחריתי, וכן מה שתי’ התוס’ ד”ה ולחזי דהו”מ לשנויי דליתא קמן דנישייליה שמא לפ”ז הו”א צריכותא אחריתי לעיל, א”נ שדעתו לשלם לחבירו בצנעא מחוץ לב”ד, אבל זה דחוק דמהיכי תיתי לה דאטו בכל גזלן דעלמא ביה צד לטעון כן, וכן בתוס’ ד”ה אי מבואר דבצריכותא דלעיל סמכינן על מה דמסקי’ הכא דנקט זוזי מתרווייהו.
*
ב”מ ב ע”ב, ואלא מאי רבנן הא אמרי הממע”ה, צריך ביאור דבד”כ המקשן בעי לומר דין אחד וכאן אין מוכן לכאורה מה סבר מקשן זה שיהיה הדין לפי רבנן, דהרי אין כאן מוחזק שטוען כאן טנת הממע”ה כלפי חבירו, דהא שניהן שוין בחזקתן, ואין אחד מהם מוחזק יותר מחבירו, וי”ל דביאור דבר זה יהיה תליא בב’ הגירסאות ברש”י ד”ה עליו הראיה, שכתב רש”י שם והכא חולקין, וא”כ בר המקשן דהכא לא מזדקקי להו בי דינא דכ”א אין לו ראיה כנגד חזקת חבירו וחזקה דידיה אינה יכולה להכריע כנגד חזקת חבירו כיון שחזקת שניהם שוה, ולפי מה שהוגה ברש”י והכא חולקין בשבועה א”כ אפשר דהוה ס”ד המקשן שיחלקו בלא שבועה דיש כאן ב’ מוחזקין בחפץ אחד כעין ב’ בעלים השותפין בחזקת החפץ.
*
ב”מ ג ע”א, תינח מציאה מקח וממכר מאי איכא למימר, ויל”ע דמציאה נמי אי נימא דבהדי הדדי אגבהוה וכנ”ל א”כ כיון דאמר כולה שלי משקר שאומר שחבירו לא הגביה עמו, דאם מודה שחבירו הגביה עמו נמצא שמודה שאין כולה שלו, וא”כ ע”כ משקר הוא, וצריך לומר דבטעות כזו לא חשיב משקר, והטעם י”ל דבהך זמן דעסיק בהגבהת הטלית אינו משים לבו לדברים אחרים ורק אחר שהגביה ראה שהגביה גם חבירו, וכסבור שחבירו הגביה אחריו.
*
יו”ד סי’ שעג ס”ג מצוה שייטמא להם וכו’, ויל”ע אם סגי לענין מצוה זו טומאת אהל דלהלן ס”ה מבואר דגם טומאת אהל נאמרה בקרובים, ויש לדון אם גם במצוה זו נפטר על ידי שייטמא באהל בלבד, ולכאורה אם נימא דיוצא בחיוב זה גם אם נטמא שלא לצורך ה”ה גם באהל בלבד יוצא בזה, אבל הא גופא יש לדון אם בעי’ שתהיה טומאה שיש בה צורך המת ופשטיה דמטמאין בע”כ גבי יוסף הכהן לא היה טומאה לצורך המת, וצל”ע דלהלן בס”ה איכא פלוגתא אם כלל מותר לו להיטמאות שלא לצורך, ואילו לגבי חובת הטומאה יש חובה אפי’ בשלא לצורך, וזה לא יתכן דודאי המחמירים יסברו דגם החובה להיטמאות הוא רק בשיש צורך.
*
חולין פו ע”א כי מהניא זכותייהו אעלמא אדידהו לא מהני זכותייהו, דמה דמהני לנפשיה מנכי לו מזכויותיו עי’ קידושין לט ע”ב וערכין טז ע”ב, אבל מה דמהני לאחריני צ”ל דאין מנכה לו מזכויותיו וי”ל דאדרבה לצדקה הוא לא, א”נ דניחא להו לצדיקי שזכותם יועיל לאחריני ולא לדידהו, והא דאי’ בפ”ג דתענית עמי היתה ושלחתיה שלא להטריח לקונו אמר כן.
*
חולין פד ע”א שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון, שלא יבזבז כל ממונו על בשר שמא יצטרך לבריות כעין הא דאמרי’ בכתובות גבי ההוא מפנקא עי”ש, וקאמר גמ’ שלא יאכל אדם אלא בהזמנה כלומר להזמין ולהכין עצמו לכך ולא פתאום כשיתאוה לאכול יאכל מיד כדי שלא ירגיל עצמו בזה יותר מידי, וקאמר שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון, כלומר רק כשיתאוה ולא מעצמו דכל מה שאינו מתאוה מעצמו לא יעורר תאוותו לזה דהיכא דאפשר ליה בלא בשר עדיף, וקאי על הפסוק כי תאוה נפשך וגו’ ואי משמש בלשון דהא בר”ה ג ע”א, כלומר מחמת שתאוה נפשך וגו’ אז תאכל בשר, הא לאו הכי לא, וקאמר גמ’ יכול יקח אדם מן השוק וכו’ כלומר דגם כשאוכל מ”מ לא יבזבז ממון מתחילה על זה אלא רק מה שכבר בא לרשותו בלאו הכי, וקאמר יכול יזבח כל בקרו וכו’, כלומר גם כשיישארו בידו מינים אחרים מ”מ לא יכלה מין אחד שלם, )וע”ע שלהי ערכין(, והוא משנה זהירות להזהר בדבר דגם כשאוכל בשר לצרכו יראה בעיניו שלא יאבד מין אחד שלם מנכסיו ע”ז שלא יישאר לו מין אחר, וקאמר מי שיש לו מנה וכו’ כלומר דלעולם מאכלו יהיה פחות מממון שיש לו, וקאמר מגז כבשים יהא מלבושך כלומר שתקיים בהמותך ולא תרבה באכילת בשר ותרוויח שמגז כבשים יהיה מלבושך ולא תשחטם ותפסיד, וכדקאמר דיו לאדם שיתפרנס מחלב גדיים וכו’ ולא ישחטם ויאכלם.
*
יו”ד סי’ שעו ס”ג, מת שאין לו אבלים להתנחם באין עשרה בני אדם וכו’, ובהג”ה בשם המהרי”ל נוהגים להתפלל וכו’, וצ”ע מי יעשה כן וכה”ג פרכי’ בפסחים מאן שמע לן דעקר סיכיה ומשכניה ורהיט, ושמא נשכר ממעות הציבור כש”ץ ועדיין דוחק דהא אינו צורך הציבור ואולי חובה היא על כל אחד לילך שם עד שיהיו עשרה וכעין דין מת שמת ואין לו מלווין כל צרכו, א”נ שמא מצוה היא ולא חובה, וצל”ע בכ”ז.
*
יו”ד סי’ שעו ס”ג ברמ”א וכתוב במהרי”ל וכו’, ברוב מקומות לא נקט הרמ”א בלשון זו ומקורות הרמ”א נכתבו בדורות שלאחריו, ומה דנקט הרמ”א כאן בלשון זו י”ל משום דדין זה לא נזכר בדרכי משה כמ”ש המגיה כאן לכך אתי הרמ”א להשמיע מקורו שהוא ממהרי”ל וק”ל.
*
הטעם דברית כ’ הפוסקים בעשרה ולא בשאר מצוות היינו בפרדר”א פי”ט אי’ דעשרה משום עדות, והיינו דברית הוא אות, ופרהסיא הוא בעשרה, ולולי זה הי’ מקום לומר משום שמחה דכתיב שש אנכי וגו’ (ע”ע רש”י ותוס’ ר”פ ר”א דמילה).
*
לענין הקושי’ מנ”ל דדם שופי דלידה אין דינו כדם זיבה לכל דבר [להראשונים דס”ל דדם שופי בלידה גמורה לא חשיב קושי והם הבה”ג ופשטות התוס’ בנדה לז ע”א ודלא כהרמב”ן ושא”ר] עי’ רש”י לז ע”ב ד”ה אף, דמבואר מדבריו דהוא גזה”כ, אולם בגוף דעת רש”י עי’ בריטב”א לז ע”א ד”ה איבעיא להו מש”כ בדעתו, ועי’ עוד ברש”י בע”א ד”ה מהו וד”ה אינה, אבל הדרשא שהביא רש”י בע”ב באה לפרש הגמ’ שם ודין זה מוסכם ומש”כ דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד קשה לכו דזה הלימוד גופיה למעט קושי וממילא ל”ש למעט להתוס’ דס”ל שדם זה סותר כל הנקיים ואינו כדין קושי, ועי’ בתוס’ הרא”ש מה שתי’ דהלימוד הוא מהיקשא (ועי’ חת”ס מש”כ בדעת רש”י).
*
ברמב”ן דברים (ו ז) כ’ והוסיף בכאן מצות מזוזה וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך שלא נזכרה, ואולי גם זו נרמזה שם במצת ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה’ בפיך עכ”ל, הכונה שיש רמז בטעם המצוה שיהיה לזכרון ועי”ז תהיה תורת השם בפיך דזה גם טעם מצוות מזוזה, ואין הכונה כאן רמז ממין הרמזים שמיועדים לפענוח עצמאי על ידי השומע כמו שמקובל לומר רמז האידנא, אלא ר”ל שטעם זה של התורה מכוון גם על המזוזה, וזה למדנו אחר שנזכרה המזוזה שכוונת התורה למעלה בטעם התפילין היתה גם על מצוה אחרת כיוצא בה, ויתכן כוונתו שבתובע”פ נתפרש זה קודם לכן בזמן שנאמר להם למען תהיה וגו’ או דכוונתו דאחר שנאמר להם תפילין נתברר דלמען תהיה קאי גם ע”ז.
*
בספרי דברים ואתחנן פיסקא לד, דבר אחר ושננתם לבניך, אלו בשנון ואין (שמות יג ב) קדש לי כל בכור, (שם יג יא) והיה כי יביאך בשנון, שהיה בדין אם (במדבר טו לז) ויאמר, שאינו בקשירה הרי הוא בשנון קדש לי, והיה כי יביאך, שהם בקשירה אינו דין שיהו בשנון תלמוד לומר ושננתם אלו בשנון ואין קדש לי, והיה כי יביאך בשנון, ועדיין אני אומר אם ויאמר שקדמוהו מצות אחרות הרי הוא בשנון, עשר הדברות שלא קדמום מצות אחרות אינו דין שיהו בשנון, אמרת קל וחומר הוא, אם קדש לי כל בכור, והיה כי יביאך שהם בקשירה אינם בשנון, עשר הדברות שאינם בקשירה אינו דין שלא יהו בשנון, הרי ויאמר יוכיח לעשר הדברות שאף על פי שאינם בקשירה שיהו בשנון תלמוד לומר ושננתם לבניך אלו בשנון ואין עשר הדברות בשנון ע”כ.
בפשוטו מש”כ ויאמר בשינון הוא אסמכתא והכונה לדין אמירת ויאמר עם הק”ש מדרבנן וכן לאפוקי אמירת י’ הדברות מהטעם המבואר בגמ’ כמו שציינתם, וכן עיקר, ובדוחק גדול הכונה לאמירת זכירת יציאת מצרים שנאמרת אחר התקנה בויאמר.
*
ברש”י אי’ טעם מה שקיצר משה אל נא וגו’ שלא יאמרו לאחותו מאריך, ואעפ”כ בואתחנן האריך משה בתפילה דהיכא דלא אפשר שאני או דאל נא אמר בפני רבים וכאן אמר בינו לבין קונו, ואחר שנענה מן השמים ואביה ירוק ירק וגו’ לא התפלל עוד כיון שכבר נענה וגם כאן כשאמר הקב”ה אל תוסף וגו’ קיים רצון ה’, ומה שאהרן לא התפלל אפשר דהוה ניחא ליה שמיתתו תהיה לו כפרה על מי מריבה ומ”מ משה מת בסמיכות לכניסת ישראל לא”י משא”כ אהרן וגם משה נאמרה לו שוב מיתתו בסמיכות למיתתו ממש משא”כ אהרן דלא נאמר לו להדיא (ועי’ פתרון תורה וילקו”ש פ’ חוקת).
*
אתה הראת לדעת כי ה’ הוא האלקים אין עוד מלבדו [דברים ד לה] וברש”י כשנתן הקב”ה את התורה פתח להם שבעה רקיעים וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים וראו שהוא יחידי לכך נאמר אתה הראת לדעת עכ”ל, בפשוטו כיסויים התחתונים שהיו בפני באי העולם המפרידים ביניהם לרקיעים, כגון גגות בתים כדי שכולם יראו כעין מה דמצינו בחלוקת המים בקרי”ס (ואמנם מצינו ברז”ל שיש יותר מי”ד רקיעים ואכה”מ אבל בד”כ כשנאמרו ז’ רקיעים הכונה הסמוכים לארץ).
*
יו”ד סי’ תב ס”ב בסופו, ומיהו בחדא סגי אין הכונה שמותר להמשיך בשאר דברים בלא הפסק דהא אפילו רחיצה וסיכה דאין ההפסק עולה לו לאבילות מ”מ צריך להפסיק א”כ לא שייך לומר דאם עשה עיטוף יכול להשאר בנעליו בזמן זה אלא כגון שעשה עיטוף ולא היה נועל מנעליו בזה אמרי’ דבחדא שעשה העיטוף סגי ההיכר לאבלות, ועוד תדע דאמרי’ בסמוך שתפילין א”צ לחלוץ והיינו שחלץ מנעלו (דאל”כ מה הוא הלשון א”צ לחלוץ לימא לא מהני לחלוץ ותו דסברת דין זה רק בא לומר דאינו מחוייב ולא קאמררה דלא מהני אף שיש לדון בזה, וכוונתי לסברת הרמב”ן שהביא הש”ך שהוא מקור דין זה), ואעפ”כ תפילין א”צ הא מידי אחרינא צריך כגון עיטף ראשו אינו יכול להישאר במנעלו, ומה שאם חלץ נעליו ולא כפה מהני משום דאינה בגופו ומה דלא עטף מוכח בריש סעיף זה דמהני אם חלץ נעליו משום דאבל נמי אינו מעוטף בפני מנחים כדלעיל.
*
יו”ד סי’ לז ס”ה בהג”ה, ודוקא דשפכי להדדי אבל אי לא שפכי להדדי כשר, ויש לציין דנמצא שיש במנהג אופן שהוא היפוכו של הכשר מצד הדין, דמדינא בב’ בועי דסמכי אהדדי אי שפכי להדדי כשרה, וכיו”ב אשכחן לעיל בסי’ לה בפיצול סמוך לגומא שהנהיגו בזה לפסול מקמה ולהכשיר מגבה והוא היפך דין סתם יתרת הנזכר בגמ’ דמקמה כשרה ומגבה פסולה, ומ”מ קי”ל אין אומרים בטריפות זו דומה לזו וכו’ וכעי”ז להלן בהג”ה בסי’ לז ס”ג בועי וטינרי סמוכים זה אצל זה כשר, ונמצא דדין בועי וטינרי הוא היפך מדין תרי בועי הנזכר בגמ’, דאילו בתרי בועי סמיכי טריפה בלא בדיקה וזה כנגד זה כשר, ואילו דין בועא וטינרא הנזכר ברמ”א כאן סמיכי כשרה וזה כנגד זה טריפה, דמצינו כמה דברים מטריפות שהוסיפו הקדמונים שהם הפוכים בדיניהם מהטריפות הנזכרים בגמ’, ואין אומרים בטריפות זו דומה לזו.
*
יו”ד סי’ לז ס”ד בהג”ה, יש לילך בזה אחר המנהג, וכ”כ ביד אפרים כאן בשם אהל יעקב סי’ יב והכל תלוי במנהג שנהגו מקדם להכשיר אין להטריף עי”ש עכ”ל, והטעם שהקילו בזה משום דכל דין זה לא נזכר בגמ’ ומקורו בבה”ג ולא נתקבל אלא מצד המנהג וכמ”ש השו”ע נוהגים לאסור וכו’, וגם התוס’ שהביאו דברי הבה”ג לא כתבו אלא טוב ליזהר כמו שהביא הט”ז כאן ולפ”ד הש”ך כל האיסור מצד מראית העין.
*
יו”ד סי’ לז ס”ג ואם היא אחת ונראית כשתים נוקבין אותה וכו’, ומבואר דצריך בדיקה ומהני בדיקה, ואפי’ בעכורים שאין מקילים בהם בלא בדיקה (עי’ בהגה בסמוך ובש”ך שם סקט”ו) מ”מ אחר הבדיקה כשרה, ואפי’ הרמ”א שכתב בכ”מ דלא בקיאינן בבדיקות מ”מ כאן שתיק ליה להמחבר ולא הגיה כלום, ובפשוטו כאן מודה דסמכי’ אבדיקה אפי’ היכא דטריפה לכו”ע בלא הבדיקה כגון בעכורים, והטעם משום דליכא למטעי בבדיקה זו אי שפכי להדדי או לא, אבל עי’ בש”ך סק”ז דיש אופנים דגם בדשפכי להדדי טריפה, ומ”מ אפשר דהאופנים דמיירי בהם שם נמי ליכא למטעי בהו עי”ש.
קרא פחות
