משנ”ב סי’ לב סקכ”ט אפי’ אם לא סייעו רק בסוף העיבוד, ומשמע דמיירי כשעדיין לא גמר להתעבד כשסייעו, וכן שוב להלן בס”ק שאח”ז הזכיר המשנ”ב שהוציא הישראל העורות מן הסיד קודם שנגמר עיבודם, ומשמע דוקא קודם שנגמר עיבודם, אבל בשו”ע להלן סי”א ציין לדברי הטור יו”ד סי’ רעא שמכשיר לחזור ולעבדו לשמו כמו שציינו הבאה”ט סקט”ו והבאה”ב סק”ד, וצ”ל דכיון שההיתר שם לא ברירא עכ”פ לכתחילה ובפרט שגם ההיתרים כאן בסקכ”ט ובסק”ל אינם מוסכמים לכו”ע לכך הבו דלא לוסיף עלה, א”ה שם בטור מיירי בעיבוד שני שלם, וכאן מיירי רק בגמר שהוא דבר מועט.

בהא דסוף העיבוד לשמה דוקא כשלא נגמר העיבוד אפשר שצירף המשנ”ב גם הצד שמוכיח סופו על תחילתו בבה”ל ס”ח ד”ה בתחילת, אע”ג שכאן הוא יותר מחודש משום שכאן צריך להוכיח על מעשה הגוי.

בברכות לג ע”ב, אמר ליה אביי והא משתקין אותו תנן, וצל”ע דהרי ברבו צריך לומר למדתנו רבנו כמ”ש בשו”ע סי’ רמב סכ”ב, והי’ מקום לומר דכל דינא דלא למדתנו רבינו הוא רק במעשה ולא בלימוד אבל לגבי אביו מוכח בגמ’ דהיינו גם דרך לימוד ושינון, וכ”ש כאן דרבה מיירי לענין הוראה על מעשה שהיה לפנינו, ועי’ יו”ד סי’ רמב שם בש”ך סקמ”ב מש”כ בשם התה”ד לענין הוראה ומשמע משם דג”כ אומר בלשון זו (ומש”כ הרמ”א שם על מעשה ג”כ הכונה בהוראה).

ואולי י”ל שאביי גם הכיר דרבה לחדודי ליה הוא דקעביד ולכך לא היה שייך כאן לתקן בלשון כבוד דזה נאמר רק במקום טעות.

או אפשר דהגמ’ קיצרה בלשונו של אביי, ומה דבמתני’ לעיל בפ”ק נזכר לשון לא למדתנו רבינו יש לומר דפ”א סגי ללמד הענין ע”ד מש”כ רש”י בפסחים ג’ גבי הענין דהתם עי”ש.

או אפשר שכשאומר דרך קושי’ ומצפה לתירוץ שמא לא נאמר דין זה אלא רק כשבא לתקן.

אולם מסתימת הרמ”א שם מה שהזכיר בסיפא לענין להקשות קושיא כשאינו יודע ודאי שעובר אם יקשה או לא בדאורייתא ובדרבנן, משמע דברישא מיירי נמי בדרך קושיא שמסתפק בו ג”כ דצריך לומר בלשון זו, דבר הלמד מעניינו, אבל אינו מוכרח כלל.

והגר”א שם ציין לנידון זה לענין להקשות קושי’ על הרב בדרבנן ממתני’ בפ”ק דברכות גבי לא למדנו רבינו ומעצם המשנה אין ראיה ברורה דשמא שם לא היו מצפין לתירוץ כששאלו ולכן היו צריכים לשאול בלשון לא למדתנו רבינו, אבל ממה שהשווה הגר”א ד”ז לדברי הרמ”א משמע דלמד דמתחילה נסתפקו אם יש תירוץ לקושייתם וכך מסתבר שלא הוה פשיטא להו דלא כר”ג בשאלתם, ומבואר מזה דגם בקושיא אסור לומר אלא בלשון לא למדתנו רבינו, אף אם יש צד שיש לרב תירוץ.

ועי’ בערך לחם להמהריק”ש על השו”ע שם שכתב מותר לתלמיד שיאמר לרבו הלכתא הכי דרך תימא, מסכת שבת פרק כירה דף מ”ה ע”א ובבא מציעא דף פ”ג ע”א, אבל לומר זה הדין אינו כן בתמיהא הפך דברי הרב אסור, סנהדרין דף ק”א ע”א עכ”ל הערך לחם.

ואמנם לגבי הגמ’ בשבת שם מיירי ברב כהנא ורב אסי לרב דלגמריה דרב וכו’, אבל בב”מ שם מיירי ברבה בר רב חנן לרב, ושם הוא דרך שאלה ותשובה אבל כשמשמע דרך השגה י”ל דמודה להגר”א דאסור.

א”כ היוצא מזה דאם בא להקשות דרך השגה גם אם מסופק אם יש להרב תירוץ אסור לומר בלא לא למדתנו רבינו, ואם בא להקשות דרך בירור דעת הרב מותר גם אם אומר בלשון תימה על דברי הרב.

בש”ך יו”ד ס”ס שסה הקשה על מש”כ שם אא”ז בעל הלבוש בטעם ממה שמרחיקין מן העיר נ’ אמה משום עצב החיים והקשה הש”ך דבסוגיות משמע שהטעם משום ריח וכ”כ בראשונים, וכנראה דהלבוש סובר דגם במקום שאין ריח יש להרחיק מטעם שכתב, וכעי”ז מצאתי שכתב בבאה”ט בהג”ה, רק דצ”ע מנ”ל להלבוש לחדש עוד טעם זה ותו דאמאי לא הזכיר הטעם שבגמ’ אלא טעם אחר, וצ”ל דההוכחה לזה ממה דבאמת האידנא אין ריח מביה”ק מחמת שטומנין אותו למטה מן הקרקע ואין פתח למערות ולכוכין כבזמנם וגם אין מוציאין אח”כ העצמות כמו שהיו עושים בזמנן כמו שהביאו הראשונים ממס’ שמחות וכמ”ש בשו”ע להלן מנהג זה, ועם כל זה השתדלו להרחיק מן העיר.

והיוצא מזה דבאמת יש האידנא הטעם של צער החיים ואין הטעם של ריח, וחזי’ שנהגו לחשוש גם מטע זה אף דבזמן הגמ’ עדיין לא נהגו לחשוש אלא מטען ריח, ומלבד שהוא נפק”מ לחשוש במקום שאין ריח רע יש בזה ג”כ עוד פרט לדינא דאם שייך לסגור ביה”ק באופן שלא יראוהו כלל כמו שיש בסנהדריה וכמו שנהגו בהרבה מקומות שיש ביה”ק הסמוך לעיר א”כ שפיר דמי מאחר שאין ריחא, ובזה מיושב המנהג שהזכיר הבאה”ט שם שיש שלא חשו לזה והיינו כשבה”ק מכוסה מכל צד.

במקרה זה מותר.

מקורות:

עיקר הטעם להתיר הוא משום דנקטו פוסקי זמנינו לעיקר הדין דבתנור מועיל הכשרה בחום גבוה.

מלבד זה, גם אם היה תנור שלא היה לזה הכשרה הא בניד”ד שהחליף התבנית יש כאן רק נידון ריחא לכל היותר דמותר בדיעבד (שו”ע יו”ד סי’ קח ס”א ועיקר הדעה מדינא דגם בתנור סתום מועיל כמ”ש הב”י ורמ”א שם, ויש מהאג”מ שהתיר לכתחילה גם ביותר מזה עי’ מה שהובא בשמו בספר מסורת משה אם כי אין דבריו שם מוסכמין), וגם אם בחלק מהאופנים מותר שם רק בהפסד מרובה כגון בתנור סתום מ”מ בניד”ד א”צ לבוא להפסד מרובה דיש גם הטעם דלעיל.

והנה אף שהמטחנה היתה בת יומה מ”מ מסתמא טחנה רק בשר שאינו חריף רק בצונן ונשטף אחר כך, אבל זו לבדה אינה טענה דהנה בניד”ד עכ”פ במטחנה שהיא בן יומה שדינה כמו מטחנה שאינה מקונחת (ועי’ ש”ך סי’ צו סק”ג) והירק שנטחן בה הוא בצל שהוא דבר חריף (כמבואר בשו”ע שם) ודבר חריף אוסר כדי נטילה או יותר (עי”ש בשו”ע ורמ”א) ואפי’ אם לא היה דבר חריף כגון מלפפון טבעי וכיו”ב עדיין אוסר כדי קליפה (עי”ש בש”ך סקי”א) ולא מיירי שם בסכין שחתך בו בשר רותח כדמוכח בט”ז שם סק”א עי”ש.

והנה במקום אחר כתבתי לדון לגבי תערובת של נ”ט בר נ”ט דחלב עם נ”ט בר נ”ט דבשר דאמנם הרמ”א בריש סי’ צה לכתחילה מחמיר בתערובת נ”ט בר נ”ט דחלב עם בשר ממש בעין או בנ”ט בר נ”ט דבשר עם חלב ממש בעין, ומסקנא בתשובה הנ”ל דיש להקל בנידון כזה ששני המינים קלטו הטעם רק בנ”ט בר נ”ט וכמו שהרחבתי במקו”א, ומ”מ בניד”ד הוא חמור יותר מכיון שהבצל הוא דבר חריף ובכה”ג אינו ממש נ”ט בר נ”ט כמבואר בש”ך ריש סי’ צה וממילא יש לדון בזה באופן שמין האחד נ”ט בר נ”ט והמין השני הוא דבר חריף שנחתך בסכין דיש מקום לטעון שנחשב כהמין שנחתך בו עצמו (ועי”ש בסי’ צו ברמ”א הדעות לענין ביטול בס’), אבל עכ”פ בניד”ד שיש בזה גם הקולות הנ”ל א”כ בודאי שיש להתיר לכתחילה בניד”ד.

חולין ב’ ע”א, טוב אשר לא תדור וכו’, ולכשתמצי לומר פליגי בפסוק את אשר תדור שלם, לענין תיבת תידור האם הכונה לשעבר, וא”כ מיירי בדיעבד, או דמיירי להבא, וממילא נלמוד דהכתוב אומר שתדור ותשלם, ומ”מ טוב מיהא אשר לא תידור משתידור ולא תשלם, דאם אשר תידור שלם הוא לשון עתיד ולכתחילה, א”כ מ”ש אח”ז טוב וגו’ א”כ ר”ל עדיף זה משתדור וגו’, אבל מ”ש בפסוק הקודם הוא לכתחילה גמור ולא רק עדיפות, וז”ש ר”י טוב מזה ומזה נודר ומשלם, משא”כ ר”מ דמפרש תדור לשעבר א”כ טוב פירושו ראוי ונרצה ולא רק עדיף משתדור וגו’ בלבד, ועוד יתכן לומר דמה טעם קאמר, ומענין לענין באותו ענין, מה טעם את אשר תדור שלם משום שאם תדור ולא תשלם יהי’ חטא, לכך יש לך להזדרז בדבר, וממילא מוטב שלא תדור כלל כדי שלא תבוא לידי נדר בלא לשלם.

פירות האילן אסורים רק בהרכבה של ב’ מינים ולא בזריעת כלאים של ב’ זרעי פירות אילן בקרקע זה עם זה, כמבואר ביו”ד ריש סי’ רצה ואילך, ואעפ”כ פסק השו”ע שם בסוף הסי’ שמותר ליקח ענף מהמורכב ולנטעו במקום אחר ומקורו מהירושלמי כמבואר בבהגר”א שם, וכ”ה ברמב”ם פ”א מהל’ כלאים ה”ז.

והטעם מבואר באחרונים (עי’ חזו”א כלאים סי’ ב סק”ט ד”ה ומיהו, מעדני ארץ כלאים עמ’ ריד) דאיסור כלאים הוא רק איסור יניקת ב’ כוחות ממינים שונים אבל כעת יש כאן רק כח אחד שנוצר על ידי תערובת.

ולפ”ז כל שכן שמותר לזרוע גרעיני פרי שנוצר מכלאים וליצור ממנו אילן חדש.

ובאמת אפשר דהירושלמי והשו”ע לא הוצרכו אלא ללמד על אותו הענף המורכב אבל בזרעים היוצאים ממנו אפשר דלא הוה ס”ד לאסור לגמרי דבזה אין צד שנחשב כמקיים כלאים כיון שמעשה האיסור כלאים בזה כבר ודאי תם ונגמר.

ועי’ גם בדרך אמונה על הרמב”ם שם דגם מזרע של ירק שנזרע כלאים וצמח ממנו מותר ליקח מן הצומח ולזרוע במקום אחר עכ”ל, וכ”ש בענייננו שעיקר דיני כלאי אילן לא נאמרו בדרך זריעה.

השלמה לתשובה לענין זריעת גרעיני פרי עץ כלאים

יש להוסיף דאמנם יש דעות דגם זריעת עץ כלאים אסורה בא”י (עי’ בהרחבה בב”ח וש”ך סי’ רצה סק”ב וחזו”א כלאים סי’ ג סקי”א ודיני כלאים סקל”ב ושבט הלוי ח”ב סי’ קסה על הרמב”ם בה”ו ושאר אחרונים שהובאו באליבא דהלכתא על שו”ע שם סי’ רצה ס”ג) מ”מ לא חמירא זריעת פרי שגדל מכלאים יותר מענף שגדל מכלאים שלכו”ע זריעה קילא מהרכבה באילן עכ”פ בחו”ל ואפשר גם מן התורה.

מנחות כט ע”א, אמר רב יהודה אמר רב לא נצרכה אלא לקוצה של יוד והא נמי פשיטא, לכאורה מלבד מה דמקשי על המתני’ הו”ל לאקשויי לה גם על רב יהודה אמר רב גופא, והי’ מקום לומר דאה”נ פריך לה מחמת כן לרב יהודה אמר רב, אבל יעוי’ בתוס’ דמוכח מדבריהם דלגבי רב יהודה לא הוה פשיטא כ”כ, ויש לומר לפמש”כ התוס’ בביצה ר”פ אין צדין דאמורא צריך לפרש דבריו יותר א”כ הקושי’ פשיטא רק לגבי המשנה אבל לגבי רב יהודה גופיה לא קשיא דפשיטא כיון דלגבי מילתא דאמורא אי”ז פשיטא לגמרי כדמוכח בתוס’ כאן [אבל אה”נ קשיא מה שפירש כן את המשנה ולענין זה דחה הגמ’ פירושו], ורק לגבי מתני’ הוא פשיטא דאין דרך מתני’ לפרש מה דשייך להבין מסברא.

מכות י ע”א זה משה רבינו שהיה יודע שאין שלוש ערים וכו’, וכן אי’ לעיל ט ע”ב ג’ ערים הבדיל משה בעבר הירדן וכנגדן הבדיל יהושע בארץ כנען, וצ”ע גדר זה שלא היה יכול משה להבדיל ערים שבארץ כנען, ואין לומר שלא הכיר הערים דבמכילתא ס”פ בשלח מבואר שהראה לו הקב”ה למשה א”י ועכ”פ אז היה לו להבדיל ערים, ולא נראה שהערים לא ידע, ועכ”פ לפי המבואר כאן שרצה משה להבדיל גם הערים בא”י היה יכול להאתמץ ולברר, ואין לומר דבעי’ שיעמוד במקום שמבדיל הערים דזה לא משמע שיהושע עמד בכל עיר כשהבדילה, וגם לא נזכר קידוש כמו קידוש ירושלים ברפ”ב דשבועות, אלא הענין שעדיין לא נכבש א”י ולכן האידנא שעדיין לא נכבש קיני קניזי וקדמוני לא הבדילו עדיין ט’ ערים דג’ שבקיני קניזי וקדמוני עומדים במקום שעדיין לא נכבשו.

זבחים ט ע”א, בהא דכל מן למעט יש לציין זכר לדבר דכתיב מן יקומון ושם הכוונה לא יקומון כלומר יעקרו מן הקימה.

מה שהקשה כת”ר כמה עניינים בדין נתינת צדקה לעני שיודע שלא יברך (סי’ קסט ס”ב ברמ”א ונו”כ) לענ”ד עיקר כוונת הפוסקים (ב”י סי’ קסט ס”ב בשם הרר”י ס”פ אלו דברים המובא בב”י ס”ס קסט והב”י עצמו חלק עליו, והיינו לפי מה שביארו המג”א שם סק”ו בשם הב”ח והמג”א עצמו חלק על הב”ח במקצת) בהיתר בזה כלשון הרר”י “ונראה שכיון שמתכוין לעשות מצוה שנותן בתורת צדקה מותר”, והכונה היא משום שעיקר המעשה שעושה כאן הוא צדקה ומכיון שעיקר כוונתו היא למעשה מצוה לא מחשבי’ ליה כמכשיל בעבירה, דצריך לקרוא שם דין למעשה שעושה, וכעין סברת הרשב”א בשבת קז לפי מה שביארו החפץ חיים (בספרו מחנה ישראל) ועוד כמה אחרונים דפסיק רישא לא נאמר כשעיקר המעשה שעושה נקרא על שם פעולה אחרת שעושה אז.

וסברא זו אינה סברא בלפני עיור דאורייתא אלא רק בלפני עיור דרבנן (מסייע) כמו שיתבאר.

וטעם היתר הסברא נזכר במשנ”ב שם סקי”א דלא מפקעינן מצות צדקה בשביל חשש שמא לא יברך, והיינו דכיון שיש כאן מצוות צדקה המוטלת עליו לא מפקעי’ מצד חשש זה, ויש לומר דלא מפקעינן דאורייתא משום דרבנן או יש לומר דלא מפקעינן ודאי משום חשש ספק דאין ספק מוציא מידי ודאי.

אבל המשנ”ב לשיטתו (ושיטתו תתבאר להלן) כהמג”א דההיתר הוא רק באופן שאין כאן לפני עיור גמור מדינא אלא רק ספק לפני עיור דמדינא אין בזה לפני עיור משום דרכי שלום (כמבואר בסוגיות דגיטין ס”פ הניזקין) ורק בשמש חששו כמבואר בסעי’ הקודם (וצ”ל דאין בזה חשש משום דרכי שלום ויש לומר דמה דמטרחי’ ליה ליטול ידיו ולברך אין זה סתירה לדרכי שלום) ובעני משום צדקה אוקמוה אדיניה, אבל בלפני עיור גמור משמע במשנ”ב לעיל ס”ס קסג סקי”א וסקי”ב שאפי’ מסייע לא הותר לצורך צדקה.

(דבסקי”ב שם נקט דלהביא ממה של העני חשיב מסייע [ולהלן תתבאר עוד שיטת המשנ”ב בזה], ובסקי”א שם נקט דההיתר להביא לעני הוא רק בספק ולא בודאי, ואף שהיה מקום לדחוק דלא שייך בעני שיתן לעני משל העני ויקיים בזה מצוות צדקה וממילא לא הותר מסייע שלא לצורך צדקה אבל לצורך צדקה הותר, מ”מ סתימת המשנ”ב בס”ס קסג שם ובסי’ קסט שם דבכל גוני אין היתר לצורך צדקה אלא רק בספק בלבד, והיינו מטעם שנתבאר דאוקמוה אדיניה דספק לפני עיור שרי בעלמא).

מיהו לשיטת הב”ח דמתיר להביא צדקה לעני אפי’ ודאי לא יברך יש לומר דג”כ מלבד הטענה הנ”ל שעיקר המעשה הוא מצוה, מלבד זה הוא ג”כ משום שמצות צדקה דוחה חיוב ברכה הנדחית כאן מחמת הצדקה וכלשון הב”ח “ואפי’ יודע בו שהוא ע”ה ולא יברך כלל לא מפני כך יבטל מצות צדקה”.

ומה ששאלתם למה לא יהיה מותר מחמת זה להביא לנזיר עני כוס יין לשתות מטעם צדקה לענ”ד יש לחלק בזה ב’ חילוקים.

חילוק האחד כמו שנתבאר דחיוב צדקה דוחה איסורא דברכה וכנ”ל, וממילא הוא רק בצירוף שהמצות צדקה דאורייתא והאיסור לאכול בלא ברכה לרוב ככל הפוסקים הוא דרבנן, אבל באופן שהאיסור הנעשה כאן הוא איסור דאורייתא (כגון שתיית יין לנזיר) לא.

וחילוק השני דכידוע שיש לפני עיור דאורייתא (כגון בתרי עברי דנהרא ועוד אופנים שנקטו בהם בהם הפוסקים שדינם כלפני עיור דאורייתא), ויש לפני עיור דרבנן הנקרא מסייע (עי’ בפ”ק דע”ז ו ע”ב וביו”ד סי’ קנא ובש”ך שם סק”ו ובמשנ”ב סי’ שמז סק”ז).

וממילא יש לומר דבלפני עיור דאורייתא לא נאמר היתר זה דהב”ח, וסברת ההיתר נאמרה רק באופן שהוא לפני עיור דרבנן.

והנה נחזי אנן דיש לומר דסובר הב”ח שבדבר שלא שייך שום אופן של היתר אז חשיב לפני עיור דאורייתא, אבל באופן ששייך היתר (שהרי יכול לאכול עם ברכה גם אם ודאי יאכל בלא ברכה) הוא רק לפני עיור דרבנן דהיינו מסייע כיון דאין מזמין האיסור לפניו באופן שלא יוכל לקיים בהיתר (וע”ע ביד מלאכי ערך לפני עיור דלכמה פוסקים באופן שודאי מעבירו איסור הוא לפני עיור דאורייתא, אף בדליכא תרי עברי דנהרא, ויובאו להלן, ומ”מ בניד”ד עיקר החילוק שהעני יוכל להחליט לברך מלבד מה שלכאורה אין כאן תרי עברי דנהרא).

ואע”ג דמבואר בע”ז שם ובש”ך יו”ד שם ומשנ”ב שם דבמושיט כוס יין לנזיר בחד עברא דנהרא אין לפני עיור דאורייתא, וא”כ מאי שנא בין נותן לעני שלא יברך לבין מושיט כוס יין לנזיר, תשובה מושיט כוס יין לנזיר באופן שאין האיסור מזומן לפניו הוא ג”כ לפני עיור דאורייתא [יד מלאכי אות שסג ערך לפני עיור בשם פר”ח באו”ח סי’ תצ”ו בכללי מנהגי איסור כלל כ”ג, משפטי שמואל סי’ קל”ד, דרך הקדש על עשר קדושות דף י’ ע”א יעוי”ש, וע”ע בשו”ת חוות יאיר סי’ קפ”ה עכ”ד היד מלאכי].

אבל עדיין במושיט כוס יין לנזיר מושיט לו איסור שאין לו דרך היתר להשתמש בזה (דהרי סתם אדם שיש לו כוס יין לא ימכרנו לאחרים שאין רגילות למכור כוס אחד של יין שמקבל לשתות ולא תלינן בדבר שאינו רגיל וכדמוכח בע”ז שם שאין לתלות אלא בכגון רוב עצים להסקה עי”ש וביד מלאכי לעיל), משא”כ בניד”ד שנותן לעני דבר שיכול לברך בקל ואין לו שום הנאה שלא יברך באופן זה אפשר דלא חשיב ליה להב”ח כמזמין איסור לפניו להחשיבו כלפני עיור דאורייתא (ר”ל אם היה איסור דאורייתא או אם נימא דבלפני עיור אמרי’ דאורייתא מהני לדרבנן, ועי’ מנ”ח מצוה רלב מה שהביא בנידון זה, ועי’ מ”מ דאמרי’ לפני עיור גם בדרבנן ביד מלאכי אות שסד).

ועי’ עוד ביד מלאכי לעיל מינה אות שסב שהוכיח מגמ’ דב”מ ה ע”ב דבאופן שאין לו הנאה אם יעבור איסור אפי’ אם יש הנאה לחבירו מהאיסור לא חשבי’ ליה לפני עיור דחזקה אין אדם חוטא ולא לו, ואע”פ שכאן אינו ממש אותו הענין כיון דקים ליה בעני זה ויודע בו שלא יברך (כמבואר בלשון הב”ח), ולא אמרי’ חזקות אלו במי שעבר ושנה (וכמו שהרחבתי בחידושי בפ”ק דר”ה דמטעם זה מי שעבר ושנה מחשבה רעה מצטרפת למעשה עי’ קדושין מ משום שמסתמא יחטא כמחשבתו), מ”מ מהני ליה להב”ח לענין שאין כאן לפני עיור דאורייתא כיון שבקל יכול להמנע מהאיסור ואין לו הנאה מלאכול בלא ברכה באיסור.

או יש לומר חילוק אחר (או בצירוף הנ”ל) דהמעיין בדברי הב”ח ימצא דעיקר ההיתר שלו הוא בעני ע”ה שאינו יכול לברך, ובזה יש קצת צד דהו”ל כעין אנוס, וכמ”ש המשנ”ב סי’ קסט סקי”א בשם הפמ”ג דבאנוס לא נפקע מצדקה מחמת זה וצע”ק דלכאורה לא מיירי באונס של פיקו”נ או באילם השומע ואינו מדבר או באונס אחר שמותר לכתחילה לאכול בלא ברכה, דבזה מאי למימרא, אלא מסתמא מיירי בדבר שאינו אונס פקו”נ ממש, (אם לא דנימא דעיקר מה שבא להשמיע שגם חיוב צדקה יש ולא רק רשות, אבל לכאורה הא נמי פשיטא).

ומ”מ גם אם נימא דיש היתר במשנ”ב יותר מאונס גמור מ”מ ודאי לא מתיר כהב”ח ממש דהרי המשנ”ב אזיל בזה בשי’ המג”א שחולק על הב”ח, אבל עכ”פ להב”ח יש לומר דעיקר ההיתר הוא רק בצירוף דשייך להחשיבו כעין אונס, ואע”ג דיש לו לע”ה ללמוד סדר ברכות מ”מ כל שאינו יודע היאך לברך יש קצת צד לומר דאינו מחוייב להתענות כעין חולה שאינו יכול לברך (וכמו שיש אומרים שכך נהג החזו”א כשהיה חולה ותשוש), וצל”ע, ועכ”פ מאחר דעיקר דברי הב”ח נאמרו באופן זה הבו דלא לוסיף עלה ליתן לסתם קל דעת שאינו מברך מחמת קלות דעת.

ודעת המשנ”ב בכ”ז להלכה יובא להלן.

ומה שהקשיתם למה המג”א לא הביא כל דברי הב”ח שכתב להדיא בהמשך דבריו דאף ביודע בו ודאי שלא יברך יכול ליתן לו, תשובה המג”א גופיה לא סבר כן, ורק הביא גם סברת הב”ח כב”ה שהיו שונין גם דברי ב”ש (עירובין יג ע”ב), ואע”פ שלא הביא כל מילותיו של הב”ח מ”מ כבר כלול בתוך מה שהעתיק ממנו שאפשר לדעת הב”ח לתת לעני אף אם יודע בו בוודאות שלא יברך, שהרי לגבי נט”י כתב שא”א וכתב שלגבי ברכה אינו כן, ש”מ שבברכה אפשר.

ומש”כ המג”א סק”ו מהב”ח בזה”ל “דוקא בנטילת ידים אסור דתיכף בשעה שנותן ידו כדי לאכול עובר משום לפני עור אבל בברכה בשעה שנתנו אינו עובר ואם אחר כך לא יברך מה עלינו לעשות” אמנם היה מקום להבין בכוונתו דבשעת נתינה אין ברור שלא יברך, אבל המדקדק בדבריו יראה דא”א לפרש כן אפי’ במילותיו הספורות שהעתיק (וכמבואר גם במקור דברי הב”ח) דא”כ אין חילוק בין עני שאינו נוטל לעני שאינו מברך, אלא כוונת הב”ח שהביא המג”א הוא באופן אחר דבעני שאינו נוטל ידיו הבעה”ב מעבירו האיסור בשעת שנותן המאכל לידיו משא”כ בעני שאינו מברך האיסור לא התחיל בשעת הנתינה ומה שאחר כך לא אכפת לן באופן זה (והטעם שלא אכפת לן מזה נתבאר בנפרד רק שלא היה מספיק הטעם הזה אם היה מעבירו איסור בידיים וכמו שיתבאר עוד).

וראיתי שנתקשה כת”ר טובא בטעם החילוק בנט”י יותר מבאוכל, ומה כוונת הב”ח שמזמן שמנגיע בעני את האוכל מעביר את העני באיסור באותו רגע.

ולענ”ד הביאור בזה דהנה בגמ’ דחולין פרק כל הבשר קז ע”ב נזכר הנידון (ולענין מאכיל נזכר שם רק למסקנא) לגבי מאכיל מחמת האוכל אם צריך נט”י מאחר שעיקר הנטילה נתקנה משום נגיעה באוכלין, וכן נזכר שם נידון לגבי אדם שאוכל כשאינו נוגע בפת בפני עצמו כשיש לו מפה שלא ליגע, ולאחר כן אוכל מחמת מאכיל דהיינו באופן שיש לזה האוכל אדם שמאכילו, ולמסקנא האוכל צריך נט”י ומאכיל א”צ והאוכל צריך גם אם אינו נוגע בפת וכמו שפסק השו”ע בסי’ קסג ס”ב (מלבד באופנים המותרים בלא נגיעה כמבואר בשו”ע סי’ קסג ס”א לגבי מהלך בדרך, וע”ע בשו”ע סי’ קנח ס”ב וס”ג לגבי שיעורא דפת החייבת בנטילה).

והטעם לזה משום שצורת התקנה דנט”י היתה להאדם האוכל ולא פלוג.

וסובר הב”ח דמ”מ אדם שלא נטל ידיו עבר איסורא כבר מזמן הנגיעה באוכל, ואמנם נראה דמ”מ מודה הב”ח דכשמכין את הסעודה אין עובר איסור בנגיעה באוכל, ואין חילוק בזה בין אדם האוכל בנטילה לבסוף לבין מי שאכל לבסוף בלא נטילה, אבל בשעה שכבר מחזיק האוכל בשעת אכילה [וה”ה רגע לפני שפותח פיו לאכול ומגביה המאכל ג”כ כלול באיסור זה דא”א לצמצם והוא צורך האכילה], צורת האיסור עבר על ידי הנגיעה באוכל.

והראיה לזה דהא יש אופנים שאם אין נוגע באוכל אין עובר איסור כגון בדרך באופנים המותרים וכמשנ”ת, וכן מבואר שם בגמ’ שהתירו מפה לאוכלי תרומה דלא מנשי ונגע ומבואר דגם אוכלי חולין שלא התירו להם מ”מ עיקר האיסור הוא הנגיעה בפועל, ועכ”פ חלק מן האיסור, א”כ בכל גוני בעצם הנגיעה באוכל עובר עוד פרט באיסור האכילה בלא נטילת ידיים, וממילא סובר הב”ח שבעה”ב כזה שנותן לעני בידיו לאכול פת נמצא בעה”ב מעביר את העני איסור בידיים.

ואדם המעביר את חבירו איסור בידיים מבואר ביד מלאכי ערך לפני עיור כלל שסה בשם משפטי שמואל סי’ קל”ד (ועי’ עוד ביד מלאכי שם כלל שסו) דזה צורת לפני עיור דאורייתא גם בדליכא ב’ עברי דנהרא, וכעי”ז סברת הב”ח כאן, ודלא כהגהת רע”א ביו”ד סי’ קפא ס”ו שמבואר בדבריו שלא סבר כן (ועי’ עוד בזה בתשובתי ד”ה גוי העומד בפתח חדר האוכל וכו’).

וממילא כשמאכיל את חבירו בלא נט”י ומנגיע את חבירו באוכל יש כאן לפני עיור גמור ולא יועיל שום היתר לזה, משא”כ כשנותן לידיו.

ולהלכה עי’ במשנ”ב סי’ קסג סקי”ב דכשנותן ליד העני מלחם של העני אין בזה לפני עיור אלא רק מסייע, ולא נחית בזה לומר דמיירי רק קודם שעת האכילה אלא נראה דמיירי גם בשעה שבא לאכול, שגם אז הוא רק מסייע, ויתכן שסבר המשנ”ב שכל עוד שלא התחיל העני באכילה בפועל לא חשיב הנגיעה באוכל כמעשה איסור, דהו”ל כנוגע קודם אכילה, וצל”ע בזה, וממילא יש כאן רק מסייע אבל כשנותן לו הבעה”ב לעני משל בעה”ב עצמו יש כאן גם לפני עיור כיון שלא היה יכול העני ליקח מעצמו וכנ”ל בשם הפר”ח.

אבל לא קיבל המשנ”ב סברא לומר דגם כשנותן הבעה”ב לעני משל הבעה”ב הוא מסייע דכיון שיכול לאכול בלא לעבור איסור ממילא אין בזה לפני עיור, דכיון שיודע בו שיעבור איסור ומזמין לפניו האיסור עובר בזה לפני עיור גמור כפשטות משמעות הסוגיות דכל מי שמזמין איסור לחבירו ויודע שיעבור איסור עובר בזה איסור לפני עיור (ומ”מ לענין איסורא לא התיר המשנ”ב לצורך צדקה אפי’ במסייע אלא רק בספק לפני עיור וכמו שנתבאר בריש התשובה).

וכן פסק המשנ”ב בסי’ קסט סקי”א כהמג”א וסייעתו (הלחם חמודות והפמ”ג) שכשיודע שהעני לא יברך במזיד אסור לו ליתן לעני כלל, וכמשנ”ת שהמשנ”ב סובר דביודע בוודאות שהעני לא יברך ונותן לו משלו יש בזה איסור לפני עיור שלא הותר כלל לצורך מצוות צדקה (וה”ה מסייע גמור לא הותר להמשנ”ב לצורך מצות צדקה אלא רק ספק לפני עיור וכמו שנתבאר בריש התשובה, רק דבאמת דעת המשנ”ב שבזה הוא לפני עיור גמור ולא מסייע וכדמוכח מדבריו בסי’ קסג הנ”ל, וכנראה דפשטות דעת המשנ”ב דמדאורייתא אין איסור בספק לפני עיור ואפי’ בדרבנן בכמה אופנים אין איסור בספק לפני עיור כמו שצויין בריש התשובה ואף כאן אוקמוה אדיניה להתיר ספק לפני עיור מחמת דין צדקה, אם כי יש אחרונים שמשמע שהבינו ענין ספק לפני עיור באופן אחר ואכמ”ל).

מה שהקשיתם על דברי מה שייכא סברא הנ”ל שנאמרה במלאכת מחשבת לענייננו בלפני עיור, תשובה הסברא עצמה למדתיה מקצת משמעות בין בתרי לשונות הפוסקים בענייננו, ואמת אמנם כתבתי דסברא זו לא אמרוה הפוסקים בלפני עיור דאורייתא דבאמת לא שייכא סברא זו בדינים דאורייתא אלא רק במקום שיש איסור מסייע דרבנן אחר דהם אמרו והם אמרו, והוא גם רק בצירוף הטעמים שנזכרו בפנים התשובה, ובפרט איסור דמסייע דלא ברירא לגמרי איסורא כולי האי גדר האיסור ובחלק מהפוסקים לא נזכר ועיקר מקור הדברים בתוס’ וסייעתם שהוכיחו מגמ’ שיש כזה איסור (ואולי יש להזכיר בזה דגם אין מאמר מפורש בגמ’ כשאר איסורים המפורשים בגמ’ ויש מקום דאיסור זה הוא סברא ותליא בסברת החכם לפי הענין), לכך הקילו בזה מכח כמה סברות וצירפו גם סברא זו דכיון דעיקר האיסור נאמר להרחקה מן העבירה משא”כ בענייננו מאחר שעוסק במצוה ולא באיסור לכך לא ראו חכמים צורך להרחיקו מן האיסור בכה”ג כיון שעוסק במצוה דאורייתא דרמיא עליה בחובה ואין כאן כוונה לעשות איסור לא מצד העובר ולא מצד הנותן ובכל כה”ג לא העמידו חכמים דבריהם באיסור מסייע.

ומה שהקשיתם עוד למה אין בזה מצוה הבאה בעבירה לדעת הב”ח (כמ”ש הפמ”ג בדעת המג”א וסייעתיה המחמירים בזה) היינו משום דלהב”ח אין בזה איסור לפנ”ע וממילא אין בזה גם מצוה הבאה בעבירה והטעם שאין בזה איסור כמשנ”ת.

בביאור כוונת הבהגר''א בדיני לפני עיור בנתינת צדקה לעני שלא יברך (השלמה לתשובה בביאור דעת הב''ח בלפני עיור)

ששאלתם דבבהגר”א סוף סי’ קסט ציין מקור לדין דרבינו יונה ליתן לע”ה עני צדקה אף שלא יברך, לדברי הרמב”ם בפהמ”ש רפ”ג דדמאי על מאכילין את העניים דמאי דפירש הרמב”ם שהיתר זה הוא רק בבית בעה”ב ולא מה שמקבל העני מקופה של צדקה לביתו ושמשום כך תנן מאכילין ולא אוכלין עכת”ד הרמב”ם, ובא להוכיח ענין זה דבאיסור שאינו דאורייתא שעובר העני דעת קצת פוסקים שנדחה לפנ”ע כזה משום מצוות צדקה.

וז”ל הגר”א שם, נראה דלמד ממ”ש ברפ”ג דדמאי וחכ”א כו’ ועיין ר”מ שם ואולי יקשה עליך כו’ ע”כ.

וז”ל פהמ”ש להר”מ שם (תרגום חדש), התירו לעניים אכילת דמאי קולא לנותן הצדקה כדי להקל עליו את הדבר, ואכסניא הם האורחים, ועשו זאת לרוב חשיבות האכסון בתורתינו כדי להקל הדבר על בני אדם, ואמרם הרוצה לתקן יתקן, כלומר מי שרצה לתקן הדבר שניתן לו ולהפריש ממנו מתנות הדמאי עושה, ושמא תסתפק ותאמר הואיל והתרנו לעניים לאכול דמאי מדוע נאמר במקבלי הצדקה הרוצה לתקן יתקן הרי הוא עני, זה אינו קשה, לפי שכל מה שהתרנו לעניים לאכול דמאי הוא כשניתן להם סעודה אחת, מפני הטעם שאמרנו, אבל אם חלקו להם את הקופה והגיע לכל אחד מהן חלק הגון ובא לרשותו חייב להפריש ממנו מתנות הדמאי, הלא תדקדק אמרו מאכילין את העניים דמאי ולא אמר אוכלין העניים דמאי ע”כ.

ושאל כת”ר למה ציין הגר”א לדבריו, ובאמת לכאורה אינו מובן דהרי הרמב”ם סובר דבבית בעה”ב אין איסור לעני לאכול דמאי כלל א”כ למה שייך לענייננו שהדבר אסור מדינא דגמ’ ובאנו להפקיע איסור.

והיה מקום לומר דמ”מ עיקר סברא הביא דמפני צורך עניים התירו דמאי וה”נ מפני צורך עניים למדו הפוסקים להתיר לפני עיור דרבנן בדרבנן (דהיינו לפני עיור בחד עברא דנהרא שהוא רק דרבנן בצירוף שהברכה עצמה לרוב ככל הפוסקים היא דרבנן), ומצינו באיזהו מקומן שלמדו הפוסקים איסורי דרבנן מדרבנן בחולה שאין בו סכנה בשבת.

או היה מקום לבאר דר”ל שלא תאמר שרק נותנים להם אם יפרישו אלא אף שהוא בביתו ומאכילו אע”פ שאוכל העני דמאי באיסור (לשי’ הירושלמי עי’ להלן) וזה מדויק מלשון המשנה דתנן מאכילין.

אבל המעיין יראה דעיקר מה שכוונת הבהגר”א לציין הוא לעצם הדין דמבואר ברמב”ם שמה שנותן לעני לאכול בביתו של בעה”ב פטור מן המעשר לגמרי (וכפשטות דעת הבבלי דעני פטור מן הדמאי כדאמרי’ בכמה מקומות דאילו מפקיר לנכסיה הו”ל עני וכו’), אבל מה שנותן כמות דבר מאכל לעני לאכול בביתו של העני חייב במעשר מדינא, וזה נלמד ממש”כ וחכמים אומרים גובין סתם ומחלקין סתם והרוצה לתקן יתקן דממש”כ הרוצה לתקן שמע מינה שיש תיקון שבלא עשייתו אינו מתוקן ואעפ”כ מותר ליתן לעני סתם אע”פ שיש בהם שאינו מתקן ואע”פ שבאמת רוב ככל ע”ה אינם מעשרים דמאי (עי’ להלן מהירושלמי).

זהו עיקר כוונת הבהגר”א במה שציין, ולהלן אכתוב בזה כמה עניינים וצדדים לישא וליתן כדרכה של תורה.

והנה לכל האמוראים בירושל’ שם (היינו ודאי ר’ יונה להדיא ואפי’ ר’ יוסי כדמסיים שם מפני אחר וכו’ עי”ש במפרשים פני משה והגרח”ק) העני עצמו אפי’ מה שאוכל בבית בעה”ב צריך לעשר (וגם לחכמים דגובין סתם ומחלקין סתם אי”ז שהעני עצמו א”צ לעשר וכמשנ”ת פרט זה כבר בדברי הרמב”ם אבל בירושלמי ס”ל דגם מה שאוכל בביתו חייב לעשר).

והיה מקום לבאר כנ”ל (בקטע ד”ה או היה מקום לבאר) דלכך הביא הגר”א דברי הרמב”ם שלמד ממשמעות המשנה דיכול בעה”ב להביא לעני אע”פ שיודע שלא יעשר, ויש להוסיף דבאמת יש לומר דאפי’ דהבבלי חולק על דעת הירושלמי וס”ל דהעני פטור לגמרי (עי”ש בביאור הגרח”ק ברפ”ג דדמאי ומ”מ לכו”ע יכול לתקן כדתנן שם והרוצה לתקן יתקן), אבל דעת הירושלמי דהעני עצמו חייב גם בבית בעה”ב שאילו היה שואלנו היה אסור לו, אלא דאינו נמלך ומביאים לו בלא לחייבו לעשר ולדעת ר’ יוסי בירושלמי שם הוא אפי’ אם הוא ע”ה שידוע לנו שלא יעשר, וכדקאמר טעמא התם בירושלמי טעם ההיתר דאל”כ נמצאת נועל דלת בפני ע”ה (ויש להוסיף דכאן הטעם הזה שייך יותר דשם הבעה”ב אם ירצה יכול לעשר קודם שנותן לעני וכאן אפי’ זה א”א).

ועפ”ז יש לומר דלכך הביא הגר”א דברי הרמב”ם הללו משום שהוא מוכיח מן המשנה שגובין סתם ומחלקין סתם אע”פ שיאכלו בלא הפרשה, ובודאי הירושלמי לא פליג על ההוכחה ממשמעות המשנה, אבל ביאור זה אינו נכון דכמשנ”ת כבר בפהמ”ש גופא כבר נתבאר שמה שמקבל העני לביתו של העני צריך להפריש מזה, ומלבד זה ביאור זה צ”ע כמו שיתבאר.

והנה בירושלמי שם איתא וצריך להודיע ומסיק שם דהוא גם למ”ד שנותן לעניים ע”ה מ”מ צריך להודיע שהוא דמאי מפני שיש ע”ה שמעשרים דמאי ולכן יש להודיע להם (בהגר”א על הירושלמי שם בב’ הנוסחאות), ומבואר מזה דהיינו אפי’ בביתו, דקאי שם על פלוגתא דר’ יונה ור’ יוסי שהיא על המשנה דתנן מאכילין דהיינו בביתו, ומבואר מדברי ר’ יוסי דמחד גיסא מאכילין ומאידך גיסא מודיעין שהוא דמאי.

והנה לגבי חלוקת צדקה על ידי גבאי צדקה דעת ב”ש שם דנותנין לע”ה רק מעושר וחכמים פליגי ע”ז (ומה שנקטו בלשונם ומחלקין סתם אין הכונה דא”צ להודיע אלא סתם ר”ל לאפוקי מסברת ב”ש), וע”כ גם שם צריך להודיע שהוא דמאי דהרי אפי’ בביתו צריך להודיע, ואעפ”כ משמע שאין מחייבין את העניים לעשר, וא”כ צ”ב להירושלמי מה הוא החילוק בין בביתו לבין חלוקת גבאי צדקה, דבתרוויהו דינא הוא דא”צ לעשר וא”צ לחייבם לעשר ומאידך גיסא בתרוייהו צריך להודיע.

וא”כ ע”כ צריך לומר דהגר”א לדעת הבבלי קאי שיש היתר לעני לאכול בלא דמאי וכדקאמר הרמב”ם דההיתר הוא רק בבית בעה”ב ואעפ”כ מותר להביא לו לביתו של העני אע”פ ששם אסור לו לאכול ממנו דמאי והטעם משום דבצדקה אין לפני עיור באופן זה.

וקצ”ע דהבבלי משמע דההיתר גם בלא אורח כדאמרי’ מיגו דמפקר ליה וכו’ ולא משמע שהוא אורח ולא קאמר מיגו דהוה ליה אורח וכ”ש דתרי מיגו אינו פשוט דאמרי’ עי’ בפ”ק דב”מ, אולם עכ”פ מיהא חזי’ דכן דעת הרמב”ם גופיה שציין לו הגר”א.

ואולם יעוי’ ברמב”ם בהל’ מעשר פ”י הי”א מותר להאכיל את העניים ואת האורחים דמאי וצריך להודיען, והעני עצמו והאורח אם רצו לתקן מתקנין ע”כ, ומבואר מדבריו לכאורה כהירושלמי שצריך להודיען ודאם רצו לתקן מתקנין שהוא לשון של צורך תיקון (דלפי פהמ”ש משמע שהוא לשון של חובה ולכך העמידו הפהמ”ש רק בגבאי המחלק כמות מאכל לעני בביתו, ולא בעני האוכל בבית בעה”ב), ומ”מ הלשון אם רצו צע”ק רק דבאמת כבר במשנה הלשון הוא כעי”ז ועכ”ז למדוהו בירושלמי ובפהמ”ש בתורת חיובא.

והנה לכאורה דברי הרמב”ם בפהמ”ש אינם לא כהבבלי ולא כהירושלמי ולא כמסקנת הרמב”ם להלכה בהל’ מעשר וא”כ למה הביא הגר”א ההוכחה מפהמ”ש להרמב”ם, אבל יש לומר דעיקר מילתא הוא דבסיפא מוכחא מילתא דאף שהרוצה לתקן יתקן שצריך תיקון מ”מ מותר להאכילם גם בלא תיקון וזה אינו נפק”מ היאך נפרש הרישא.

ולכאורה יש לומר בדעת הירושלמי יותר מזה, שדעת הירושלמי דגם בעני האוכל בביתו של בעה”ב צריך לעשר אבל יש לומר דאעפ”כ בעני האוכל בביתו של בעה”ב הוא יותר חידוש לענייננו, דגבאי צדקה יתלה שהע”ה יעשר כיון דיש ע”ה שמעשרין דמאי וכנ”ל משא”כ בביתו שמאכילו כשרואה שאינו מעשר.

ויש להוסיף דגם מש”כ בירושלמי שצריך להודיעו לא נזכר אף שצריך הבעה”ב להורות לעני עליך לעשר או לך ועשר אלא רק להודיעו שהוא דמאי ואם ירצה העני יתקן, וגם לא נזכר שגבאי הצדקה צריך להודיע לעני לתקן.

ומ”מ כוונת הגר”א לענייננו בביאור מקור רבינו יונה נתבארה לעיל בתחילת הדברים ע”פ המבואר בפנים פהמ”ש להרמב”ם.