בע"ה אור ליום ב' ג' אדר ב' ע"ו
לכבוד ידידי ר' אלעזר קניג נ"י
{ע"ד מה ששאלת בענין מי שנכנס לבית הכנסת על דעת ללמוד שם, ונזכר שצריך לצאת לזמן מועט או מרובה חוץ לבית הכנסת, האם מחוייב לומר איזה פסוק ...קרא עוד
בע"ה אור ליום ב' ג' אדר ב' ע"ו
לכבוד ידידי ר' אלעזר קניג נ"י
{ע"ד מה ששאלת בענין מי שנכנס לבית הכנסת על דעת ללמוד שם, ונזכר שצריך לצאת לזמן מועט או מרובה חוץ לבית הכנסת, האם מחוייב לומר איזה פסוק כדין הנכנס לבית הכנסת לקרוא לאדם אחר שלא על מנת ללמוד (שו"ע ר"ס קנ"א), או דכיון שנכנס על דעת ללמוד לא נתחייב מעיקרא לומר איזה פסוק בכניסתו.
}
תשובה
נראה לי שא"צ לומר פסוק אז, וכן א"צ לשהות כדין הנכנס לביהכ"נ לקרוא לאחר, דהנה קי"ל בגמ' (מגילה כ"ט א') דהנכנס לבית הכנסת שלא על מנת לעשות קפנדריא מותר לעשות קפנדריא, וכ"א בשו"ע או"ח סי' קנ"א ס"ה וז"ל, וכן אם לא נכנס בו תחילה כדי לקצר דרכו מותר לעשותו דרך עכ"ל.
והנה ע"כ זה מיירי שלא נכנס על מנת ללמוד או להתפלל, דהרי קאמר אח"ז לאלתר דאם נכנס ע"מ להתפלל מותר לעשותו קפנדריא, והרי"ף והרא"ש גרסי בזה מצוה, וכמ"ש בהגהות הגר"א על הגמ' שם, וכן פסק במ"ב על השו"ע שם סקכ"א, א"כ מעיקרא מיירי במי שלא נכנס על מנת להתפלל, ולא משמע מהלשון 'מותר לעשות קפנדריא' שאומר פסוק, ובפרט לדעת המ"ב דאם נכנס לעשות קפנדריא ואומר איזה פסוק שרי לכתחילה (ביאור הלכה ד"ה לקצר, וכ"כ הכלבו סי' י"ז והארחות חיים הל' בית הכנסת סי' י"א, ודלא כהאו"ש פי"א מהל' תפילה ה"י), א"כ לפ"ד באומר פסוק הו"ל כנכנס על מנת להתפלל, ולפ"ז ע"כ הכא מיירי שאינו אומר שום פסוק, ואעפ"כ מותר לעשות קפנדריא כיון שבשעה שנכנס לא היה בדעתו לעשותו קפנדריא, א"כ לכאורה כ"ש שמותר לצאת להיכן שנכנס משם וא"צ כלום.
ואין לדחות דבאמירת פסוק הותר ליכנס לבית הכנסת לעשות קפנדריא רק היכא דלא אפשר כמבואר בשעה"צ שם סק"ב, וא"כ הכא נמי לא הותר היכא דאפשר בענין אחר, אין לומר כן, דהרי בנכנס לבית הכנסת להתפלל בזה הו"ל ודאי מצוה לעשותו קפנדריא, ובנכנס שלא לעשותו קפנדריא לכאורה בזה עכ"פ מותר לכתחילה לעשותו קפנדריא, גם היכא דאפשר בענין אחר, ודוקא היכא שמתחילה עיקר כונתו היתה לצורך הקפנדריא בזה לא יעשה כן היכא דאפשר.
אכן לא ראיתי א' מן הפוסקים שדיבר בזה.
מכתב מחכ"א בענין הנ"ל
והגאון רבי יואל לטס שליט"א [מו"ץ בבית הוראה דהגרש"צ רוזנבלט] כתב אלי וז"ל:
באמת צריך עיון, אמנם אוֹמַר מה שנראה לי פשוט בענין, בלי לעיין בראשונים, כך שזה לא יהיה הלכה למעשה.
יש דבר ראשון להבין, אם אסור להיכנס לבה"כ לצורכו, למה צריך להוסיף שאסור לעשותו קפנדריא, הרי פשיטא, זה גם צורכו.
לפי שיטת הביה"ל ד"ה לקצר, שאוסר לעשותו קפנדריא גם לצורך מצוה, מובן, שאיסור קפנדריא חמיר טפי, דאפילו לצורך מצוה אסור.
א"כ יש לנו שתי דרגות של זילזול בבהכ"נ, לצורכו, וקפנדריא.
מהלשון השו"ע נראה להוכיח ספקו של מר, דהרי כתב "לצורכו כגון לקרוא לחברו .
.
.
כדי לא יהיה נראה כאילו נכנס לצורכו" ומתפרש כך: הלימוד הופך באמת את הכניסה לצורך ביהכ"נ, ורק למראית עין נראה שהכניסה היא לצורך קריאה לחברו, אז צריך לומר פסוק.
וקשה, הרי הפסוק הוא בשביל להפוך את הכניסה לצורכו, למה לומר שהיא רק כדי שלא יראה.
אלא יש לומר, שעצם זה שרוצה לומר פסוק מתיר את הכניסה, ולאחר שנכנס היה אפשר לומר שאין צורך לומר את הפסוק, במקרה שיש איזה סיבה למשל שבגללה צריך למהר, דהרי הכניסה היתה בהיתר, ועל זה בא השו"ע לומר שצריך לומר מפני מראית עין (או אולי נראה לעצמו, נ"מ שאין איש), וזה מבואר במ"ב ס"ק ד, שמפני החמה לא מהני לומר פסוק, כמו שנבאר בשעה"צ שהטעם כיון שיכול ללכת למקום אחר, ממילא הכניסה היא באמת לא מתפרשת לא נקראת לשם לימוד, ולא רק משום נראה (שם בשעה"צ).
לפ"ז יש לנו ג' דרגות: 1) צורכו היכא שאי אפשר בענין אחר שהותר ע"י אמירת פסוק.
2) קפנדריא שלפי הביה"ל מותר ע"י פסוק, וצריך לומר שאי אפשר בענין אחר.
3) מפני החמה, שאסור כי אפשר בנענין אחר.
הצורך לומר פסוק הוא, כדי להפוך את המטרה של הכניסה מלצורכו, לצורך מצוה ולימוד.
הדבר מועיל ונצרך רק כשהכניסה בלתי נמנעת.
ולאחר שנכנסו באופן המותר, מותר לקצר דרכו, ממילא מוכח כמו שכתבת שלא צריך לומר פסוק.
שהרי הפסוק מועיל גם לכתחילה לפי הביה"ל, דהיינו אפילו אם הכניסה הייתה ע"מ לקצר את הדרך, כי היא הופכת את הכניסה למטרה שהיא לא צורכו.
א"כ מוכח שאם מותר להיכנס, אין צורך לומר פסוק, דאם היה צורך, חוזר להיות מיותר הדין של הקפנדריא.
נראה עכ"פ לחדש לדינא ולא למעשה, שאם אדם נכנס לשם לימוד, ומיד אחר כך נזכר שצירך לצאת, אם נראה שרצה לחפש מישהו כגון שמסתכל הנה והנה, יש להחמיר לקרוא פסוק "שלא יראה", אבל אם למשל פתח ספר, ומיד סגר כי לא הספיק ללמוד, אין צורך לומר פסוק כי אין בעיה של מראית עין.
יואל לטס
עוד מכתב מחכ"א בענין הנ"ל
ודודי הגאון רבי שמעון סילבר שליט"א [רב בארה"ב] כתב אלי וז"ל:
בס"ד
כבוד בן אחי המצויין ר' עקיבא משה נ"י
ששאלת הנכנס לביהמ"ד ללמוד ומיד צריך לצאת אם עכ"פ ישהא או יקרא וישנה או שיצא מיד והבאת ראיה מקפנדריא ושאלת אם יש צדדים.
צריך לעיין בעיקר הדברים.
מהו מקור האיסור בכלל.
בפשוטו משום מורא מקדש ויש דנין אם יש כאן משום ומקדשי תיראו מה"ת או עכ"פ מדרבנן.
וי"ל ג"כ משום איסור הנאה כמעילה בהקדש.
ובקרית ספר פי"א דתפילה ביארו משום דעשאוהו כתשמישי מצוה בשעת המצוה ומשום בזוי מצוה ואבוהון דכולהו דם.
ומשמע ג"כ מה"ת.
ועוד הביא שם גבי שאר ההלכות דהורדה בקדושה דיש בביה"כ משום קדושת דמים וא"כ יש כאן משום מעילה.
וי"ל גם באלו הדברים ובמקצר דרכו משום זה.
וא"כ כמו שיש מעילה דהוצאה יש מעילה דהנאה.
ואף דאין מעילה בקרקעות היינו לקרבן אבל איסורא מיהא איכא.
וכדמשמע מהא דפסחים כו.
דהוה אסור ליהנות מצל ההיכל אי לאו דלתוכו עבידא.
ובברייתא מגילה כח.
: ת"ר בתי כנסיות כו' ואין ניאותין בהן כו וכ' רש"י אין מתקשטין לתוכו.
ופלא הוא דבש"ס נקטינן ל' ניאותין פירושו נהנין כגון במותר שמן או בעצי סוכה ובבית הקברות וכדומה הרבה ולמה כ' רש"י כאן ל' מתקשטין כמו לשון נוי ומתנאה.
ונר' דלרש"י לא נאסרו ביהכנ"ס בהנאה בעצם והכא משום מורא מקדש או משום בזוי מצוה ותשמישיה.
אבל רמב"ם העתיק ל' ברייתא כלשונו ולא פירש וי"ל כפשוטו דאסור בהנאה.
ואף שהכ"מ הביא מל' רש"י מ"מ אינו יוצא מידי פשוטו.
דס"ל דאסור ליהנות.
וכן הוא בערוך ערך את (ב) וי"ל משום דהוקצה למצותו וכמו שמן שבנר שויו"ט ועצי סוכה ונוי סוכה.
אבל י"ל ג"כ משום איסור הנאה דמעילה וכמשנה שקלים פ"ז בתנאי ב"ד לכהנים ע"ש.
וכ"כ להדיא ביראים סימן קד [שפו] וז"ל וכשם שאסור ליהנות מן ההקדש כך אסור ליהנות מבתי כנסיות ובתי מדרשות שנתייחדו לתפילה ולדרשה שגם זה הקדש.
כדתניא במגילה פ' אחרון בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש כו' אין נאותין בהן כו' כללא דמילתא אין נהנין בהן אלא לדבר מצוה עכ"ל ומשמע איסור הנאה ממש משום קדושה ולא משום דהוקצה למצותה.
(אלא די"ל דודאי הוקצה למצותה ג"כ.
)
ואי משום מעילה דהנאה צריך שוה פרוטה אפי' לאיסורא דעלמא למי שאומר שבפחות משו"פ אין כאן הנאה כלל י"ל דאחשביה.
אבל בהוקצה למצותה לא מצאנו שצריך ליהנות שו"פ.
או י"ל זה הנ"מ בין מעילה לבזוי מצוה או מורא מקדש.
נ"מ בין אלו הטעמים אם אין לו צורך בביהכנ"ס אבל גם אין לו הנאה.
ברש"י (כח: ד"ה אי צריכא) כ' מאחר שאין נכנסין בהן שלא לצורך עכ"ל.
לא כ' שאין נכנסין לצורך עצמן משמע דא"צ הנאה ועוד משמע דעיקר הכניסה שלא לצורך אסורה.
ולשיטתיה הנ"ל.
ברמב"ם (תפילה יא:ח) כ' שאסור ליכנס בהן אלא לדבר מצוה ויש לפרש אבל לא לדבר הרשות כמקצר דרכו או אפי' שלא לצורך כלל אבל שם (ה"ט) כ' כדי שלא יכנס שם בשביל חפציו לבד.
דודאי משמע דלא כרש"י.
קולתו של רמב"ם כשאין לו צורך אבל אין לו הנאה.
ואינו בשביל חפציו.
עוד משמע דהאיסור לרמב"ם משום הנאה ואילו משום בזוי לבד לא הוה אסרינן אם אינו עושה חפציו והנאתו בזה.
ובסוגיא התם א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי אי איצטריך ליה לאיניש למקרי גברא מבי כנישתא מאי א"ל אי צורבא מרבנן הוא לימא הלכתא כו' א"נ נשהי פורתא וניקום ע"כ וצ"ב בשלמא הני תלת מקיים מצות ביהכנ"ס אבל ישיבה מאי עבידתיה וברמב"ם (שם ה"ט) כ' שהישיבה מעסקי המצות היא שנא' אשרי יושבי ביתך וגו' [יש להקשות מאבות דשכר הליכה בידו לבד והא יש לו שכר מעשה ג"כ וי"ל כלפי הלך ועשה זה שהלך ולא עשה יש לו רק שכר הליכה או אפשר דמיירי שעשה צורכי עצמו ואעפ"כ יש לו שכר הליכה וחידוש הוא.
] דמשמע כמש"ש ה"ח דכל שנכנס לד"מ שרי.
אבל נר' דצריך לכוון לד"מ וכמש"ש לח"מ שיעשה אלו הדברים קודם שיקרא לחברו כמדוייק בל' רמב"ם דאל"ה הוה מצותו טפלה לצרכי חול שלו.
וצל"ד מה הועילו ישיבתו או לימודו להכשיר ביאתו שמה לצורכו.
למעשה מה נעשה במורא מקדש ובזוי מצוה והנאה שלא לצורך.
וכן במקצר דרכו למי שמתיר אם קרא ושנה כל שהוא.
וצ"ל דאם נהנה בשעה שמקיים המצוה אין כאן משום איסור הנאה ומשום פגיעה בקדושה ובמצוה כמו הנכנס להתפלל בזמן הגשמים וכדאיתא התם.
ואח"כ עושה חפציו דרך יציאתו.
או אפשר שאין לחוש להנאה אלא לבזוי מצוה וכרש"י וכל שעשה מצוה אין כאן בזוי ולא אמרינן שנכנס שלא לצורך.
ראיתי בצדקה ומשפט פי"ב הערה לח דאין איסור הנאה מצד קדושת ביהכנ"ס ע"פ סוגיא דפסחים הנ"ל.
והוכיח דהיכל תוכו אסור ואעפ"כ אין אוסרים תוכו של ביהכנ"ס מהא דפליגי מ"ב וערה"ש אי מהני שהיה או פסוק להתיר לקצר דרכו והא בלא"ה אסור ליהנות א"ו דאין איסור.
והערה שלו כבר הערנו ויישבנו שלא אסרו הנאה בשעת המצוה ואין לחייבו לצאת מיד.
ולדידן כל דבריו רק לרש"י.
ולענין שאלתך לכאורה תלויה על מחלוקת רש"י ורמב"ם ויראים.
לרש"י צריך כניסה לצורך וי"ל בכה"ג היתה כניסתו לצורך והותרה לו ומה בכך.
ואין כאן איסור הנאה אפילו אם נהנה וא"צ לשהות דוקא.
לרמב"ם יש לעיין אי מקרי בשביל חפציו למפרע ואם נהנה יש להכשיר ביאתו ע"י מקרא ומשנה או שהיה.
אך גם לרמב"ם י"ל כל שיצא לאלתר אין כאן הנאה וכמו נטמא במקדש שאם יצא מיד לא מקרי ביאה.
וכן כל שלא עשה חפציו אין כאן בזוי.
ונמצא דלב' השיטות אין לחוש לשהות דוקא ואדרבה עדיף לצאת מיד.
תשובה לחכם הנ"ל
והשבתי לדודי שליט"א במכתב בזה"ל:
בע"ה אור ליום ג' ה' אדר ב' תשע"ו
לכבוד דודי הגאון רבי שמעון שליט"א
קראתי את מכתבו בעיון וכו', וממש הדברים נפלאים והם חידושים מאירים בבירור שיטות רש"י והרמב"ם ז"ל.
ובסייעתא דשמיא רציתי להוסיף בזה איזה הוספות:
א) מה שכתב בשם הקרי"ס הייתי תמה היאך שייך כאן מעילה, הרי מעילה זהו רק באופן של הקדש, וראיתי מלשון הקרי"ס שלא הזכיר מעילה, וכנראה כונתו שאת האיסור של שימוש בביה"כ ילפינן מאיסור השימוש בבהמ"ק, אבל לא דין מעילה ילפינן משם.
וז"ל הק"ס, בתי כנסיות ובתי מדרשות נוהגין בהם כבוד ואין נוהגין בהם קלות ראש כגון שחוק והיתול וגו' דעשו אותם כתשמישי מצוה בזמן מצותן דאבוהון דכולהו דם ואפילו אחר חורבנן בקדושתן הן עומדים דכתיב והשמותי את מקדשכם אף ע"פ שהן שוממים בקדושתן הן עומדין ואפשר דקדושת בית הכנסת מדאוריתא דאף על פי דבבית המקדש משתעי קרא הא רבי מקדשכם בתי כנסיות ומדרשות ואם ב"ה של הקדש הוא יש לו קדושת דמים מדאוריתא ואם מוכרים אותו צריך להעלות בדמיו דמעלין בקדש דאוריתא הוא וכן אם גבו מעות הקדש לדבר של קדושה אין יכולים לשנות אלא מקדושה קלה לחמורה דמעלין בקדש ילפינן ליה בפרק שתי הלחם מדאוריתא עכ"ל.
וכן בלשון היראים שהביא כת"ר לא ראיתי שנזכר לשון מעילה, אלא רק דילפינן את איסור ההנאה שיש בבהמ"ק גם לבתי כנסיות, ואיסור הנאה יש בבהמ"ק גם בפחות מש"פ, ובזה מתורץ מה שהקשה בד"ה ואי.
והנה מה שכתב להוכיח דבמחובר איסורא מיהא איכא הדין עצמו ברור הוא, אכן מה שהביא ראיה מההיכל, הנה ההיכל הוא תלוש ולבסוף חברו, ושייך ביה מעילה כדקאמר רב במעילה י"ח א', ומאי דדחי ליה התם דיחויא בעלמא הוא, אכן לפי הדיחוי שם בהקדש הדין הוא רק בהקדיש עצים ובנאן שיחשב תלוש, וכן פסק הרמב"ם הל' מעילה פ"ה ה"ה, וא"כ בהיכל שבונין בחול ואח"כ מקדישין הו"ל כמחובר לקרקע (ועיין מל"מ פ"ה מיסודי התורה ה"ח).
ב) מה שתמה על מקור דברי רש"י, לכאורה מקורו מהגמ' בפ"ק דיומא י"א א' מאי ניאותות מתקשטות ע"ש.
וכתב שם הריטב"א ניאותות פירוש מלשון נוי עכ"ל.
[ועיין מאירי כאן מה שפי' וע"ע בתוס' חכמי אנגליה].
ויתכן שראיית דברי רש"י הם ממ"ש כאן ניאותין בהן ולא קתני ניאותין מהן, א"כ אין הכונה על ההשתמשות, ולכך גם הכ"מ פי' כן את דברי הרמב"ם.
ג) מש"כ על הלימוד להכנס לבה"כ מפני הגשמים וכו', מסתמא כונתו היכא דבאמת בעי צילותא ללימודו כמו המקרה בגמ' שם, דאי לא בעי צילותא ועיקר כונתו שנכנס מפני הגשמים שכך נוח לגופו זה אסור ושרי רק היכא דלא אפשר כמ"ש בשעה"צ סק"ב.
והרי מה שהותר להכנס לקרוא לחבירו אי"ז מדין זה אלא מצד מה דלא אפשר כמ"ש בשעה"צ שם.
וכן במקצר דרכו צ"ל דה"מ בדלא אפשר, וכ"כ אלי הרה"ג יואל לאטעס מו"ץ של הגרש"צ רוזנבלט כאן בארה"ק, [ויעויין במ"ב מהדורת דרשו סי' קנ"א הערה 39 מה שהביא בזה בשם הגר"נ קרליץ ועוד מגדולי ההוראה].
א"כ מה שכתב דבמקצר דרכו ובקורא לחבירו ההיתר הוא רק היכא דלא אפשר בע"א, ובנכנס מפני הגשמים לפ"ז צריך לומר דכונתו על מקרה שנכנס לעיקר כדי להגין מפני הגשמים דבכה"ג שרי רק היכא דלא אפשר, וכך הו"ל דומיא דהני שהביא לפני זה, דאם מיירי בעיקר כונתו להתפלל זה שרי גם היכא דאפשר בע"א, כמבואר בשעה"צ שם, ולא דמי להנך תרי קמאי, כ"ז נראה לי בכונתו.
אכן ההיתר שכתב בסוף דבריו על הנדו"ד היינו לכאורה גם בשאפשר בענין אחר, דהרי עיקר כניסתו היתה לצורך לימוד, מאידך יתכן שאין כונתו להתיר ביותר מהמקרים הנ"ל, דמאידך גיסא כאן גריעא שבפועל לא קרא ושנה כלום.
אשמח אם יבאר לי כת"ר את כונתו ברמת ההיתר בזה.
עוד תשובה מהחכם הנ"ל
וע"ז השיב שוב דודי וז"ל:
כבוד בן אחי היקר נ"י ויזרח וכו',
נהנתי מאד במשא ומתן זה ובמה שמתחשבים עם דברי אבל באמת איני עוסק בסוגיות אלו כעת ואין כולן לפני אבל הנני רושם ההערות וכבודו יעיין ואם שדברי מרבים לימוד מה טוב וכו'.
(מסתמא כוונתו מעילה כ.
) צריך לדעת יסוד מעילה שמשנה דבר ממה שהוא שייך לו.
וכן בכל המעילות.
ובקודש משנה לחול.
א"כ יש חיוב מצוה ואיסור.
החיוב קרבן מצומצם למ"ש בתורה וכן המצוה.
אבל האיסור שייך גם בכל אופן שעושה השנוי.
וכן צריך לדעת עיקר חילוק שבין קרקע למטלטלין שמיטלטלין כמשמען יכולין ליקח ביד ומרשות משא"כ קרקע במקומו עומד ורק שיכולין לשנות מי שיושב שם.
ולכן חלוקים בקניינם שבמטלטלין לוקחין אותן מרשות זו לרשות זו אבל בקרקעות לוקחין המוחזק ממקומו על ידי שהאחר מחזיק שם.
במעילה דהוצאה צריך חידוש כדי לומר שאחד לקח "מקום" ע"י שהחזיק וקמ"ל שאין אומרים כן.
יכולים ליקח דבר המטלטל ולמעול בו ולקובעו בבנין ולדור תחתיה ובזה יש מעשה הלקיחה ויש מעשה ההנאה.
מעשה ההנאה קובע את מעשה הלקיחה להיות חייב בו.
מה שכתבתי שיש מעילה היינו לאפוקי הוקצה למצותה או ענין בזוי מצוה שהם שייכים במצוה וחפצא של מצוה ומעילה שייכת בקדושה אבל לא נכונותי שיהיה כאן חיוב קרבן או מצוה בעצם.
הקרית ספר בא לפרש ב' חלקי הפרק שהרמב"ם חילק הלכות כבוד ובזיון ברישא והלכות הורדה מקדושה בסיפא היפך הגמ' והקרית ספר בא לפרש מקור לשניהם.
מה שהדגשתי הוא שמפרש קדושת דמים לסיבה לאסור הורדה וכיון שהביא ענין קדושת דמים ודאי שייך ענין המעילה.
פשוט שלא כוון למעילה ממש שהביא לימוד מיוחד לאסור הורדה בקדושה אלא שהוא מביא ענין הקדושה ורציתי רק להשוותו לאיסור השתמשות חול שבראש הפרק.
היראים כלל דין ביהכנ"ס עם דיני איסורי הנאה ובתוך איסור הנאה מהקדש שהוא מעילה וכמו שכתב שם בראש הסימן שממנו הכל נמשך.
ודאי שהוא ג"כ ידע שאין מועלין במחובר לקרקע אלא הכל כמ"ש.
אין הגמ' יומא לפני אבל כמדומני ששם לא אמרו לענין הוקצה למצותו אלא לענין תשמישי המקום.
אה"נ במקום לא שייך לשון מהם כ"כ כמו בהם וכנ"ל שאין לוקחין המקום אלא שבאין שם ועושין דבר שאינו שייך לעיקר תשמישו.
מה שהוכחתי רק שרש"י לא רצה לפרש כמו כל הוקצה למצותו שבש"ס או איסורי הנאה מפני שהוא לא סבר ליה ולכן הביא לשון מתקשטין שודאי יש לפרש כן כ"ג שהוא קרוב לענין הנאה ומקורן כמעט שוין [יעיין בערוך שציינתי שיש שם פי' שני] ובתורה בפרשת וישלח במעשה דינה לשון ניאות יש לפרשו בב' הפנים.
אבל רש"י לית ליה דין הוקצה למצותה או איסור הנאה ולכן לא פירשו כן.
כן מה שכוונתי הוא שנראה שנותנין הכשר למה שנכנס שם לצורך אחר היכא דלא אפשר בענין אחר רק ע"י שמשנין כוונתו כאילו עשה כדי לעשות המצוה ובפרט לפמ"ש לח"מ שכשעושה זה קודם עושהו עיקר וזה מחודש.
[מ"ש בנוגע עצה אחרת יעיין במ"ש צדקה ומשפט שם שציינתי וימצא נחת.
]
מה שכתבתי בנד"ד הוא שלפי הביאורים שעיקר האיסור מעשה הכניסה לשם צרכיו כאן לא עשה מעשה כניסה כזה ומה שעכשיו נמצא שם למפרע שלא לצורך מצוה כל שיצא מיד יציל עצמו משיאמרו ששהה שלא לצורך ויתחשב כנכנס לשם זה.
ומה לי אם מציל את עצמו ע"י שהיה או לימוד קצת או ששומר א"ע מכל הענין בכלל ע"י שיצא מיד ומה שדמיתי לשוהה בטומאה לדוגמא בעלמא אבל הענין דומה.
קרא פחות
