תמונות

ב”מ ב ע”א זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי וכו’, מלבד עצם הרבותא שבדין זה יש כאן עוד רבותא לפי מאי דמסקינן בדינא

הנה בדין סעודה המפסקת נאמרו דינים דב’ תבשילין ועוד כמבו’ בתענית ל ע”א ובאו”ח סי’ תקנב, ונסתפקו בזה מה הדין באופן שבשעה שאכל היה דינו

נשאלתי מי שנהנה מאכילת אפר מה יעשה, והשבתי דהרי אפר הוא סימנא להכפישני באפר כדאי’ בירוש’ פ”ד דתענית, א”כ יש בזה סימנא דאפר ודרך אבלות

באו”ח סי’ שכג וכן ביו”ד סי’ שכ סט”ז מבו’ דא’ העצות להשתמש בשבת בכלי שאינו טבול הוא להקנות לגוי ולשאול ממנו, ומבואר מזה דשימוש באקראי

לכתחילה נכון שלא לברך במקום אחר שלא ישכח אלא אם כן מתכוון לחזור מיד ובדיעבד יצא א”צ לחזור ויברך במקומו (משנ”ב סי’ קעח סקל”ו, ושעה”צ

בגמ’ דב”ק ס”פ מרובה נזכר דין זה עם תקנות שתיקן עזרא ולפו”ר משמע שהוא חיוב כשאר רוב התקנות, וכן במתני’ דנדרים הנודר מאוכלי שום ומבו’

הנה עיקר דין אמירה לגוי שבות נאמרה בהל’ שבת, ובגמ’ בב”מ צ ע”א הוא איבעיא דלא אפשטא לגבי שאר איסורין, ופסקו הרמב”ם (פי”ג מהל’ שכירות

לגבי אכילת ארעי מעיקר הדין מותר ויש מהאחרונים [שלחן שלמה הקדום סי’ מ סעי’ ו ובמשנ”ב סי’ מ הביא דבריו בלשון ספק וצ”ע ובערה”ש סי’

בפשוטו על הרבה מהדברים האמורים בגמ’ שם [בהוריות יג ע”ב] בין בדברים היפים לתלמוד ובין בדברים הקשים לשכחה שייך לומר גם טעם גשמי ג”כ וכעין

במתני’ בפ”ק דשבועות נזכרו חילוקי כפרה על מה מכפרים השעירים הבאים בימים המיוחדים כגון ר”ח ורגלים ויו”כ, אבל לא נזכר שעיר ר”ה ואמנם בתוספתא שם