תמונות

יש בזה כמה נידונים, ראשית יש לדון מצד מסירת דין לשמים, דקי”ל בב”ק צג ע”א שמותר למסור דין לשמים כשאין ב”ד מזומן, ובזמנינו אין ב”ד

הנה קי”ל בשבת קכד ע”ב שזרק מבעוד יום לאשפה בטל מתורת כלי, וכ”ה בשו”ע או”ח סי’ שח ס”ז ושם בסי”ב. וכאן יש כמה נידונים, הא’

שו”ר להגר”י זילברשטיין [ווי העמודים נט סי’ ג] שנשאל בשאלה זו ג”כ והעלה ג”כ שאין חיוב להכנס לפח הטמון וכתב שם משום סכנה, אבל הציע

לענין מה שהעיר כת”ר דמחד אשכחן דקמח ראוי לאכילה לענין ברכה כמ”ש בשו”ע או”ח סי’ רח ס”ה או שהוא מוקצה לדעת המשנ”ב סי’ שכה סקט”ז

נידון זה תלוי בכמה דעות הפוסקים לענין כשרות ס”ת ספרדי לבני אשכנז (ועי’ בספר מאיר עוז על המשנ”ב סי’ לב מה שהביא דברי האחרונים בזה

יש להוסיף דמלבד דברי השו”ע הנ”ל במדרש משנת ר”א דריש כמה מקראות דכתיב בהו כנף או כנפות ודריש להו לענין ציצית. אמרו לי עוד שבספר

אמרי’ בגמ’ שלהי הוריות יג ע”ב שהקורא כתב שע”ג הקבר קשה לשכחה, ובשם האר”י הובא לחלק בין כתב שוקע לכתב בולט (ביוסף אומץ לה”ר יוזפא

בפשוטו יוצאים יד”ח מכיון שאמנם יש בנוסח הברכה להזכיר קולות השמחה (מתוך ה’ קולות שנזכרו בגמ’ בפ”ק דברכות ע”פ קרא דירמיה), אבל מנין לומר שהוא

לגבי עריות קי”ל דמעיקר הדין אין דיני הרחקות רגילים עכ”פ לבני אשכנז (עי’ שו”ע ורמ”ע אה”ע סי’ כא ובאריכות בתשו’ ד”ה האם יש איסור להושיט

הנה מצינו שמסרו נפשם על ברית ברית מילה בכל הדורות, ואמרי’ בגמ’ ר”פ ר”א דמילה שכל מצוה שמסרו נפשה עליה עדיין עושין בשמחה ומ”מ נראה