מה השאלה שלך?

שכיחא - שאלות ותשובות המצויות בהלכה הכי מאוחר שאלות

אם לבו נוקפו יכתוב גילוי דעת שאין הכונה לצייר צורת האבות אלא לעשות ציור משל בלבד לקרב הדברים אל השכל [עי' הקדמת מו"נ] ודי בזה. מקורות: בהרבה דורות נדפסו בספרים ציורי ...קרא עוד

אם לבו נוקפו יכתוב גילוי דעת שאין הכונה לצייר צורת האבות אלא לעשות ציור משל בלבד לקרב הדברים אל השכל [עי' הקדמת מו"נ] ודי בזה.

מקורות: בהרבה דורות נדפסו בספרים ציורי האבות הקדושים אם כי אין להביא ראיה ממדפיסי ספרים כידוע וגם ממדפיסי ספרי גדולי הדורות בשעתם, דלאו מר בר רב אשי חתים עלה, אבל בנידון זה באמת נראה באופן עקבי שלא נהגו להקפיד כ"כ במשך הדורות על זה, אם כי יש שערערו על מנהג זה, ועי' בספר משנה הלכות חי"ט קיז שכתב סמך למנהג זה מתרגום שני אסתר וכתב להליץ עליו, ובכל גוני יש לציין שאין כאן גדר איסור מן הדין לכאורה, ולענ"ד באופן שאומר גילוי דעת שאין כאן כוונה לצייר האבות אלא משל בעלמא לית לן בית מיחוש כלל, ויפה עשו בעוז והדר שהביאו באריכות כל דברי הזוהר בענין הסיפורין דאורייתא בתחילת התמונות שעשו.

ובמשנ"ה הנ"ל הביא לדוגמא את דעת החולקין לדברי החת"ס ח"ו סי' ו' ועיינתי בפנים וראיתי דעיקר הנידון שם מצד צורת צלם מדין לא תעשון איתי, ואדרבה צידד שם בתוך הצדדים דבמשה ואהרן קצת קיל יותר מסתם צלם כיון דמוכחא מילתא שלא נעשו לע"ז, עי"ש מה שכתב בכ"ז, ועי"ש מה שדן לענין אם יועיל פחסה וקטיעת חוטם וכ' שם לצדד דכיון שהוא בארה"ק יש חשש נתיצה עי"ש בכל הצדדים, וא"כ בניד"ד שכל התמונה היא רק במחשב ואין בולט כלל, וכבר במחשב יש שהקילו בדיני צלמים ואיני נכנס לנידון זה כאן.
והרי בודאי לא שייך לדון על פחיסה ועל קטיעה אם טענתו מצד שאסור לנו לצייר האבות.

ומילתא אגב אורחא יש לציין דמלבד החת"ס דנו בזה השד"ח ועוד ספרי שו"ת שראיתי דרך לימודי וממה שכמה ספרי שו"ת לא דנו להימין ולהשמאיל אלא לענין איסור לא תעשון איתי משמע שלא ראו פגם בעצם ציור משה ואהרן.

ולענין מה שמצייר על ידי מכונה כמו שכתב כת"ר בשאלתו ודאי שהדבר קל יותר באופן זה, משום דאחרים עשו לו הוא קולא בציורים בדינים אחרים, ומיהו החזו"א החמיר טובא במכונה בין לחומרא ובין לקולא ולמד כן מדברי חרישה דהרמב"ן, וגם הציורים הנעשים על ידי מכונה (AI) בזמנינו אף דלא דמיא למכשיר רגיל שהפקודות ישירות וברורות ולא לחרישה רגילה שיש בבהמה קצת דעתא קלישתא לעשות מה שהוא עושה בה אבל אתיא מבינייהו.

אחר כל זה מצאתי (במאמר שהתפרסם על ידי דרשו בנושא, ומכאן ועד סוף התשובה הוא משם) שבספר 'אוצר פלאות התורה' (כי תשא עמוד תתל״ט) הובא ששאל את הגרח"ק בענין מה שמצינו בספרים ישנים ועתיקים שמצויר על שער הספר (שער בלאט) ציורים של משה רבינו ואהרן הכהן, ולפעמים יש ציורים של האבות הקדושים והנביאים, האם יש בזה זלזול בכבוד האבות והנביאים הקדושים מחמת שהציורים הם בדויים ושקריים, או דלמא אין בזה חשש זלזול.
והשיב בכתב בזה הלשון: 'זה רק משל ואין חשש', עכ"ל.

והובא שם עוד (בשם גליון דברי שיח) שפ"א הובא לפני הגרח"ק ספר עם תמונות בסוף, ואמר ע"כ הגרח"ק שלפני שנים רבות הוא ראה תנ״ך בהוצאת דפוס ישן, ובשער הספר יש ציור של משה רבינו ואחיו אהרן הכהן.
.
.
וכן של שמואל הנביא (והוסיף כי אחד המדפיסים שהיה עם הארץ צייר שני שמואל: שמואל א' ושמואל ב'.
.
.
) והוסיף כי גם בביתו יש ספר עם ציור עתיק דומה.
ואמר רבינו: האמת היא שאף אחד – בוודאי לא הצייר – יודעים בבירור כיצד היה מראה פניהם של חכמי הדורות הקודמים (ויתכן שכוונתו שזה פשוט שלא מתיימרים לומר כן, וממילא אין בזה חשש, עמ"ס), אכן, אין שום איסור לצייר אותם אם הדבר מסייע ללומדים.
אלא שצריך לזכור שזה לא מראיהם האמיתי.
כיוצא בזה אמר, כי נשאל פעם אם יש חסרון במה שהוציאו משניות מצוירות כדי להקל על הלומד, בפרט כשיש נושאים קשים של כלאים או אהלות שהציורים מאוד מקלים על הלומד, והשיב שבוודאי אין שום איסור ואדרבה, יש בזה מצוה של זיכוי הרבים.
והזכיר כי כבר בגמרות וילנא שלנו יש בהרבה מקומות ציורים בגליון הגמרא, והראשון שבהם בעירובין דף כ, ע"ב.

אולם בספר דבר שמואל חולק ע"ז, וגם לדבריו יתכן שאם מציין להדיא שהוא משל בלבד להמחשה ואינו בא להראות המציאות אין בזה חשש כ"כ.

צריך להשיב. מקורות: מי שאינו משיב שלום אמרו בברכות ו ע"ב שדינו גזלן, וספק גזילה חייב בהשבה בדיני שמים (חו"מ שסה ב), ואף אם לענין תשלומין דינו כפקדון גם בפקדון כך הדין שבתבעוהו צריך לצאת בדיני שמים (חו"מ ש) כל שלא ...קרא עוד

צריך להשיב.

מקורות: מי שאינו משיב שלום אמרו בברכות ו ע"ב שדינו גזלן, וספק גזילה חייב בהשבה בדיני שמים (חו"מ שסה ב), ואף אם לענין תשלומין דינו כפקדון גם בפקדון כך הדין שבתבעוהו צריך לצאת בדיני שמים (חו"מ ש) כל שלא היה פשיעה מצד המפקיד, וגם אם נימא דדינו כשאר ספק ממון לא שייך המוציא מחבירו עליו הראיה כיון שאין מוציא ממנו כלום, וגם בספקות אחרים כשאפשר לתקן בקל לא מקילים, וכן שמעתי מפי הגרמ"מ קארפ שכאן זה איסור עלינו ולא חיוב כלפי חבירו ולא שייך המוציא מחבירו עליו ראיה.

אדרבה יש בזה ב' תועלות, הא' שבזה עושה הכשר מצוה למצווה המוטלת עליו שהיא מצוה ראשונה שבתרי"ג, ועל ידי שעושה טצדקי ובירורים הוא בודאי הכשר מצוה, והב' שבזה צריך שימת לב להיזהר יותר בענין קדושה כמ"ש בספר חסידים. וגם יש ...קרא עוד

אדרבה יש בזה ב' תועלות, הא' שבזה עושה הכשר מצוה למצווה המוטלת עליו שהיא מצוה ראשונה שבתרי"ג, ועל ידי שעושה טצדקי ובירורים הוא בודאי הכשר מצוה, והב' שבזה צריך שימת לב להיזהר יותר בענין קדושה כמ"ש בספר חסידים.
וגם יש בזה תועלת נוספת שבימים שאחר הביוץ יש להיזהר טובא שלא יתקלקל וכו' וענין זה כבר הובא בפוסקים והזהירות בזה נצרכת לגודל הענין.

‏אין להתיר אפילו במקום שאינו רשות הרבים מן התורה, ואף אם הקטן עושה מעצמו, עכ"פ אם שהגיע לחינוך, קשה למעשה להקל בזה. מקורות: מצינו בכמה דברים שהתירו לצאת אפי' אינו מלבוש, אבל רק בדברים שיש בהם טעם ברור כגון תכשיט או ...קרא עוד

‏אין להתיר אפילו במקום שאינו רשות הרבים מן התורה, ואף אם הקטן עושה מעצמו, עכ"פ אם שהגיע לחינוך, קשה למעשה להקל בזה.

מקורות: מצינו בכמה דברים שהתירו לצאת אפי' אינו מלבוש, אבל רק בדברים שיש בהם טעם ברור כגון תכשיט או בדבר הקשור בבגד [בצירוף שהוא לאצולי צערא, ולכן כאן גם אם יהיה קשור בבגד לא שייך], או בדבר הבטל בבגד, או לכה"פ בדבר שאין לחשוש שאם יפול לא יבוא לטלטלו כגון דבר מאוס כגון מוך לנידתה [כמ"ש בגמ' ובשו"ע שג, טו, וגם זה רק בצירוף שהוא לאצולי צערא כמ"ש התוס' שבת סד ע"ב והו' במשנ"ב שא, נא, שגם אינו שייך לגמרי, דהגדרת הצלה מצער הוא שבא להציל מדבר שדרך בני אדם להצטער ממנו, וכעין התירים אחרים שהתירו לצער במקומות אחרים] או חותם העבד כשהוא עשוי באופן שאין מה לטלטלו לאחר שיפול או דבר שבודאי לא תסירנו כגון חוטי שיער, אבל בדבר כזה שאין בו שום טעם להתירו, שאינו בגד ואינו תכשיט ואינו בטל לשום דבר ואינו קשור והוא שוה להצניעו ואינו קבוע בפיו כלל, והוא בכלל דברים שאינם אריג שחששו בהם דילמא נפיל ואתי לאתויי, א"כ מהיכי תיתי להתיר.
ולענין הטענה שכל שבאריג לא גזרו [שבת סז], ראשית כל הוא דוקא בתפירה [עי' שא, כג ובמ"ב פד], ושנית, אפי' אם תפרו הרי מועיל רק אם הדרך בכך, וכאן הרי אינו הדרך לעשות כן, ויש לשונות סותרים בזה בפוסקים מה התנאי שיהיה הדרך, דהמ"ב שם סקפ"ב הביא בשם רשב"א דבעי' צורך או תשמיש לבגד, ובתוס' [נח ע"א ד"ה הב"ע] נזכר הלשון שהוא דבר שדרכו לעשותו בכל הבגדים והוא יפוי לבגד, ומאידך עי' במ"מ שהובאו בביאורים ומוספים על משנ"ב שם מה שהביאו לשונות סותרים בזה.
ועי' בספר טועמיה חיים זכו שהאריך בזה ונסתיעתי בדבריו, ולגוף מה שהאריך שם לדון בראי' מהמוציא אוכלין בפיו לא הבנתי למה האריך בזה דשם אין כוונתו לתשמיש מתמשך לגוף אלא למעשה אכילה בלבד, ומה שדן שם מצד שאם מחובר אין בזה דילמא נפיל לא הבנתי, דהרי הגדר שנתנו חכמים שייחשב מחובר בכלל זה וייצא מכלל הגזירה הוא שיהיה אריג.
וכשהקטן נטלו מעצמו ולא הגיע לחינוך והוא כרמלית ראה רמ"א שמג.
ולפי מה שביאר שם המשנ"ב דעה ראשונה ברמ"א שקטן שהגיע לחינוך הכל מחוייבין להפרישו אפי' עושה מעצמו, ודעה שניה ברמ"א שהיא דעת השו"ע רק אביו מחוייב להפרישו, וכן סתם המ"ב שסב, מד עכ"פ לענין איסור דרבנן ואולי גם דאורייתא, והמ"ב בסי' שמג, ז הביא הכרעת החי"א דבדאורייתא אזלי' כדעה הראשונה ובדרבנן כדעה שניה, ודעת ראשונים אחרים [עי' באוה"ל שם בשם רשב"א ור"ן ותשובת רע"א] שגם האב אינו מחוייב להפרישו ומותר אפי' לספות לו בידים, ובביאור הלכה סי' שמג משמע שלא שלל היתר זה מכל וכל.
ומ"מ בניד"ד יש כאן עוד טענה לחומרא דהא דאתי לאתויי שייך גם על האב בבגד של הקטן, לשי' המג"א שא, לב בשם התוס' סא ע"ב.
וגם אם נימא שיש חולקין ע"ז [ועי' בספר טועמיה חיים זכו ע"פ הרמב"ן המובא בסי' שט לענין דינר], הא מ"מ אנן קי"ל דכל מה שאסור לגדול אסור להניח לבנו קטן לעשות [שו"ע שמ"ג לפמ"ש בבה"ל שם], ואף שיש חולקין בזה, הרי יש דברי המג"א הנ"ל, ולצרף ב' קולות יחד להתיר לקטן כנגד השו"ע הזה והאחרונים שהכריעו כמותו וגם כנגד המג"א הזה, הוא קצת דחוק, וגם בלאו הכי אינו מוכרח בדעת הרמב"ן דלא כהמג"א הנ"ל בשם התוס', וכמו שכתב בספר הנ"ל דהרמב"ן שהובא שם לא מיירי לענין ליתן לקטן אלא רק דלא חיישי' דילמא נפיל כשמגביה הקטן עם הדינר [עי' סי' שט], ועדיין אינו ראי' לענין נתינה לקטן בידים שאין בזה חשש דילמא נפיל לגבי האב.
(ומה שיש לטעון דמהיכי תיתי לאסור לדעת הרמב"ן מחמת הקטן אם אינו מפורש בגמ' עי' בספר הנ"ל מה שכ' בזה דיש קושיית התוס', ויש גם מה שהביא שם בשם הגראמ"ה עי"ש).

א. אם המרק טחון כולו, במידה והיה טחון מתחילה קודם הבישול יברך עליו שהכל, אך אם המרק נטחן רק עכשיו לאחר הבישול, ראוי לפטור בברכות על מאכלים אחרים, ואם אין לו מאכלים אחרים יברך שהכל. ב. אם יש ...קרא עוד

א.
אם המרק טחון כולו, במידה והיה טחון מתחילה קודם הבישול יברך עליו שהכל, אך אם המרק נטחן רק עכשיו לאחר הבישול, ראוי לפטור בברכות על מאכלים אחרים, ואם אין לו מאכלים אחרים יברך שהכל.
ב.
אם יש במרק חלק של ירק שאינו טחון שהתבשל ביחד עם המרק, יברך עליו בורא פרי האדמה, ויפטור גם את שאר המרק שהוא טחון, (שכן שאר המרק הטחון לא גרע מלהיות מרק ירק, ויתכן שלזו כוונת הגריש"א דלקמן), אבל לא יביא ירק ממקום אחר ויברך עליו לפטור את המרק שכן זה אינו מוסכם שמרק כזה יכול להיפטר בברכת בורא פרי האדמה.
ג.
מרק ירקות לא טחון, ברכתו בורא פרי האדמה.

מקורות:

ביאור והרחבת הדברים
ירקות טחונים מברכים עליהם שהכל (משנ"ב סי' רב סקמ"ג), וכ"ש על המרק של הירקות הללו שאין כחן גדול מהירקות שהתבשלו בהם.

ולענין מי שאוכל ירק שנמעך אך עדיין ניכרת צורת הירק, להמחבר מברך בורא פרי האדמה שהיא הברכה המקורית על הירק, ולהרמ"א לכתחילה יברך שהכל לחשוש לדעות אחרות הסוברות שמברך רק שהכל, (כיון שבברכת שהכל יוצא לכו"ע מידי חשש אכילה בלא ברכה שכן ברכת שהכל פוטרת כל המאכלים), וגם להרמ"א בדיעבד בכל מקרה יצא בברכה המקורית (או"ח סי' רב ס"ז), ומה שבדיעבד יצא גם מי שבירך בורא פרי האדמה היינו אף בנימוחו הירקות לגמרי (משנ"ב שם ס"ק מב).

ולגבי ירקות שלמים שהתבשלו בתוך מרק, מברך אף על המים של המרק את הברכה המקורית של הירק, דהיינו בורא פרי האדמה (סי' רה ס"ב).

ואם התבשלו הירקות שלמים ונטחנו אחר כך יש בזה מחלוקת הפוסקים (דברי הפוסקים על מרק שנטחן אח"כ, ראה בביאורים ומוספים בסי' ר"ה שם), האם מחשיבים זאת כירקות שלאחר שנטחנו ברכתם שהכל, ואם כן גם אם נטחנו באופן שהם יחד עם מרק אבדה מהם ברכת בורא פרי האדמה וברכתם שהכל ושוב לא יהיה למרק הזה חשיבות של מרק ירקות, או שמברכים עליהם כמרק ירקות שהיו שלמים בשעת הבישול (שהרי בזמן הבישול כבר חל על מרק זה מציאות של מרק ירקות והטחינה לא שינתה את מי המרק עצמו שהוא דבר שלא שייך בו טחינה), ולכן אם יש ירק שלם במרק יברך עליו ויפטור גם את המרק (הגריש"א), ואם אין, יכול להוציא במאכלים אחרים בפה"א ושהכל, ואם אין לו מאכלים אחרים לברך עליהם יברך על המרק שהכל בלבד.

אך לא יפטור את הספק באופן כזה (שהמרק נטחן לאחר הבישול ויש בזה ספק כנ"ל), על ידי שיברך בורא פרי האדמה על ירק אחר מבחוץ, שכן אף על ירקות בעצמם גופא אם הם טחונים מברכים לכתחילה שהכל, וממילא במרק כזה שכל הירק שבו נטחן לגמרי יש צד שמרק זה אינו בורא פרי האדמה, (אולם זה תלוי במחלוקת הפוסקים האם פרי אחר פוטר פרי מרוסק לכתחילה להדעות שברכתו שהכל [ודברי הפוסקים על לפטור ירק מרוסק בירק שלם, ראה משנ"ב סי' רב סקמ"ב], ומכיון שאין הכרעה בזה בודאי עדיף לברך על דברים אחרים), ועוד שיש מקום גדול לומר שמרק טחון עם הירקות יחד לא עדיף בברכתו מירקות טחונים לבדם.

מותר מכיוון שלא מדובר בכסף אמיתי. מקורות: כך כתב בספר אור לציון, וכ"כ הגרשז"א אולם לד' הגרנ"ק שאף שמצד הדין מותר ראוי שלא להרגילם בזה עי"ש.

מותר מכיוון שלא מדובר בכסף אמיתי.

מקורות: כך כתב בספר אור לציון, וכ"כ הגרשז"א אולם לד' הגרנ"ק שאף שמצד הדין מותר ראוי שלא להרגילם בזה עי"ש.

מכיון שיש בזה מקום חולי קצת, לכן אם ירצה א"א למנוע ממנו לסמוך על המקילין בזה, אבל יעשה על מיץ תפוזים טבעי ולא על בירה. ומ"מ יותר טוב שיבדיל על היין ויטעם משהו וייתן לאחר לשתות מלהבדיל כיום על ...קרא עוד

מכיון שיש בזה מקום חולי קצת, לכן אם ירצה א"א למנוע ממנו לסמוך על המקילין בזה, אבל יעשה על מיץ תפוזים טבעי ולא על בירה.
ומ"מ יותר טוב שיבדיל על היין ויטעם משהו וייתן לאחר לשתות מלהבדיל כיום על דבר שאינו יין.
מקורות: הנה במקום שאין ההגדרה של חמר מדינה אינו מתיר לקדש על דבר שאינו חמר מדינה, כדמוכח בעובדא דאמימר בפסחים קז וכן בפ"ק דנזיר דף ד ובנדרים מט ע"ב אפי' במקום כאב ראש, והנה דעת החזו"א שאין היום חמר מדינה וראוי לחוש לדעתו כי משמעות הפוסקים שהגדרת חמר מדינה הוא שהוא עיקר שתיית בני העיר עי' מ"ב רעב כד, ומ"מ לענין מיץ תפוזים נקט החזו"א שאפשר שחשוב כחמר מדינה ולא סמך ע"ז למעשה, ודעת הגריש"א בשבות יצחק פסח פי"א אות ד שהם חמר מדינה, ולכן מכיון שבזה החזו"א נראה שמודה מעיקר הדין לסברת כמה מפוסקי זמנינו שיש היום חמר מדינה (היינו באופן כללי האג"מ והגרשז"א והגריש"א והשבה"ל והגרח"פ והאול"צ שהסכימו באופן עקרוני ששייך כיום אצלינו חמר מדינה דלא כהחזו"א וסייעתו), לכן במקום חולי א"א למנוע ממי שירצה לסמוך על זה.
אבל בירה אע"פ שבזמן הגמ' היו מקומות שהיה נחשב חמר מדינה אבל בזמנינו רבו המערערים על זה מכיון שאין כ"כ חשיבות לבירה ולא רגילות בשתייתו בכלל העם (עי' המו"מ בביאורים ומוספים בהל' הבדלה).
ומ"מ עדיף שיתן לאחר לשתות, שבזה בודאי יוצא ידי חובה, וזה הפתרון שהובא בהלכה לענין בין המצרים (תרעא) ולענין מי שנדר שלא לשתות (תרעב ט), ובזה יוצא ידי חובה, וכמ"ש השוע"ר דלכו"ע בהבדלה מועיל אם ישתה אחר, גם להחולקים לענין קידוש.
ומעיקר הדין מועיל גם קטן לזה עכ"פ כשיוצא הקטן מההבדלה, ועכ"פ כשאין גדול עי' בסי' תרעא שם (וראה שם בביאורים ומוספים).
וכן החזו"א מכיון שהיה חולה סוכר נהג כל השנה לשתות מעט מההבדלה ולתת השאר לאדם אחר שיוצא מההבדלה לשתות, (ראה בספר קרא עלי מועד ובארחות רבינו).
וכן נהג המנח"י (קול התורה מב תשנ"ז) שנהג כן שהיה טועם מעט, וכ' שם המגיה שנהג כן הוא לחשוש לדעת המג"א רעב סק"ט הובא שם במשנ"ב סקל"ג שאסור לקדש על היין על מנת שישתו אחרים אם אינו שותה והם יודעים לקדש, ועי' רמ"א שם ט.

אם ישן שינת לילה רגילה המנהג שאין מברכים בנוסף לכך גם על שינת יום אלא רק על שינת הלילה [ב"י הובא בבה"ל סי' נב], אך במקרה שישן שינת לילה במקום שינת יום יש סברא להקל ולברך ומ"מ נהגו לצאת ממישהו ...קרא עוד

אם ישן שינת לילה רגילה המנהג שאין מברכים בנוסף לכך גם על שינת יום אלא רק על שינת הלילה [ב"י הובא בבה"ל סי' נב], אך במקרה שישן שינת לילה במקום שינת יום יש סברא להקל ולברך ומ"מ נהגו לצאת ממישהו אחר.
מקורות: יעוי' בביאור הלכה שם שצירף זה לענין ספק שם שיוכל לסמוך על צירוף זה שישן ביום כדי שיוכל לברך, עי"ש, וא"כ גם בענייננו שנראה [במ"ב סי' מו סקכ"ד] שעיקר הסברא לומר שהניעור כל הלילה מברך אע"פ שספק ברכות להקל מ"מ כשיש לצרף ענין זה א"כ שפיר דמי, ובפרט שיש גם סברת הגרע"א כעי"ז [במשנ"ב סי' מז] לענין ברכה"ת, ואע"פ שבברכה"ת מצינו להדיא בראשונים שיש צד שמברך על השינה בלא הלילה, אבל באלהי נשמה יש לדחות דהספק האם הלילה קובעת או שניהם קובעים, מ"מ גם אם נדחה כן יש כאן צדדים אחרים לסמוך עליהם, ומ"מ נהגו לצאת מאחר, וכך נכון בכל ספקי ברכות כשיכול לצאת מאחר עדיף.
ויש קצת בנותן טעם ליישב המנהג למה נהגו לצאת מאחר, דהרי כיון שישן ביום אחר ברכת מחיה המתים נכנס לעוד ספק כמ"ש בבה"ל הנ"ל וא"כ אחר שכבר יש כאן ב' ספקות שלא יברך כבר אינו פשוט כ"כ, ובפרט שגם האחרונים שסוברים שדין אלהי נשמה כשאר ברכות השחר שמברך על הבריאה מ"מ מודים הם שיש ראשונים שחולקים לענין כל ברכות השחר וממילא אפשר דיש לצרפם במקום שיש עוד צדדים, ולכן מחמת שיש כאן כבר ב' ספקות לפטור יש להצדיק קצת מנהג זה.

להלן כמה חששות שיש בטיטולים: א' לענין חיתוך הטיטול בשבת יש חברות שנראה שהטיטול אינו חתוך לגמרי, ואז אם מחתך בשבת עלול לעבור על איסור מחתך. בספר שבתא דינוקא של הת"ח המופלג והמוערך מאוד הגר"מ אנגלרד שליט"א הביא שבדק וראה שהיום מייצרים ...קרא עוד

להלן כמה חששות שיש בטיטולים:

א' לענין חיתוך הטיטול בשבת יש חברות שנראה שהטיטול אינו חתוך לגמרי, ואז אם מחתך בשבת עלול לעבור על איסור מחתך.

בספר שבתא דינוקא של הת"ח המופלג והמוערך מאוד הגר"מ אנגלרד שליט"א הביא שבדק וראה שהיום מייצרים הטיטולים בחום שאינו הדבקה גמורה והחיתוך כבר נעשה מראש ולכן אינו בעיה, וכך נהגתי במשך זמן ע"פ זה, אך לאחר זמן נראה כי יש מן החברות שאצלם אין זה, וגם ראיתי מאן דהוא שהעיר על זה ושלח על זה אזהרת הודעה לעיתונות, וכנראה שיש דברים בגו.

לענין שאלתך על חברות ספציפיות איני זוכר הדברים בעל פה וגם איני רוצה לקבוע הדברים כאן למשך זמן כי הם דברים המשתנים מזמן לזמן, וראוי לכל אחד לבדוק בע"ש הטיטולים שרוצה להשתמש בהם.

ב' לגבי הדבקת הטיטולים בשבת יש בזה ב' נידונים, הא' לענין ההדבקה בזמן ההנחה על התינוק, וראוי לשים לב לזה שלפי דעת קצת מפוסקי זמנינו הוא איסור גמור אולם לרוב הפוסקים מותר [עי' ארחות שבת ח"א פי"א סל"ו], ויש שכתבו שטוב להדביק פ"א מע"ש כדי שיהיה חיבור העשוי להיפתח ולהיסגר [עי' חוט שני ח"א פי"ז סק"ב עמ' קלז, והגרנ"ק הוא מהמקילים בארחות שבת שם], ולגבי חיבור בסקוטש יעוי' להלן בהקשר להדבקה לאחר ההסרה מהתינוק, ובניד"ד יצטרך להיות מותר לכו"ע.

והנידון השני בהדבקה הוא להדביק לאחר הסרתו מן התינוק שהוא פשוט יותר לאיסור (עי' ארחות שבת שם).

ולגבי חיבור בסקוטש אמנם בסקוטש רגיל הקיל בחוט שני שם (עמ' קלה), אבל החמיר שם לגבי חיבור בסקוטש לעולמית, וא"כ להמחמירים בחיבור הדבקה בטיטול אולי יחמירו גם בחיבור סקוטש לפ"ז, וממילא נכנסים כאן לשאלה.

ג' לגבי הבעיה שבעבר הי' בעיקר בחברת האגיס ובשנים האחרונות כבר צברה הבעיה תאוצה והתפשטה לחברות נוספות, ולפעמים קשה להשיג המוצר בלי בעיה זו, הוא הפס שיש על הטיטול שמתחלף צבעו כאשר התינוק הרטיב, והשאלה היא גם על הגדול האם חשיב כגורם מלאכה בעצמו, וגם מצד הקטן האם מותר לגדול לתת בידים לקטן לעשות מלאכה ויעו' בסי' שמג ורמ"א ומשנ"ב שם.

והיו כאלה שטענו שאינה בעיה כיון שאנן סהדי שהמשתמש אינו רוצה להשתמש בזה בשבת כיון שיש בזה חשש, אבל לענ"ד לא שייך לטעון כן, דהרי אם הוא בא לטעון שאין בזה בעיה בשבת ממילא כבר ניחא ליה להשתמש בזה, שהרי אינו מפסיד בזה כלום, ולפעמים הוא סימן ברור בשבילו להחליף לתינוק כשלא שם לב לבד לכך, והוא גלגל החוזר שלעולם לא יוכל לטעון שגם אינו נהנה מזה ושגם יהיה מותר בשבת, וממילא נאסר בשבת (לפי הצד שיש בזה מעשה מלאכה), וכן מבואר להדיא בתוס' שלהי פ"ג דקידושין לענין הנאה בפסול דפרה אדומה עי"ש.

(ויעוי' גם ביו"ד בהל' תערובת בריש סי' קא שפסק השו"ע ג"כ סברא מעין סברא זו בשם התוס' חולין ק' ושאר הראשונים לענין חתיכה הראויה להתכבד, ומיהו שם צע"ק דמנ"ל שהגדרת חתיכה הראויה להתכבד משתנית לפי כל אדם שנצטרך לבוא לסברא זו, דאדרבה בסוגיות משמע שהם דינים כלליים כמו שמצינו כעי"ז לגבי דבר שדרכו לימנות, וא"כ הי' מקום לומר שחתיכה הראויה להתכבד הוא גם בראויה אצל גוים להתכבד, וכמו שמצינו להדיא גם לגבי העולה על שלחן מלכים דלא תליא כלל בראוי לישראל כמו עכברא דדברא ביו"ד ריש סי' קד, שעולה על שלחן מלכים, ומיהו שם אינו ראי' דהיא הנותנת שהחשוב אצל גוים טפי יש לגזור משום דידהו).

ולמעשה לגבי הפס הנצבע הנ"ל, נחלקו בזה פוסקי זמנינו אם הוא מותר או אסור בשימוש בשבת, והובאה עצה בדבר לצבוע את הפס מערב שבת כדי שלא ייצבע בשבת, והיא עצה נכונה.

ד' לגבי פתיחת המדבקות בשבת יש בזה מחלוקת בין פוסקי זמנינו המנח"י, הגרשז"א, הגריש"א, והגרנ"ק (עי' ארחות שבת ח"א ספי"א וביאורים ומוספים ס"ס שמ).

ה' יש נידון חמישי של הנחת הטיטול בשקית לאחר סיום השימוש בו מה דינו מצד מבטל כלי מהיכנו, דיש אומרים שאם היא שקית שמיועדת לשימוש זה בלבד, א"כ דבר העומד לכך אין בו ביטול כלי מהיכנו (הגריש"א בשבות יצחק, ויעוי' שש"כ פכ"ב הערה מז מה שהובא בשם הגרשז"א), ויש אומרים שבשקית ריקה אסור (חוט שני ח"ג פע"ד סק"ט), אלא שצידד שאם מניח עם זה גם דברי היתר יש להקל בזה.

בשולי הדברים

אם יש חברה שירצו לייצר טיטול מתאים לשומרי שבת אפשר לייצר עם התנאים דלהלן: סגירת סקוטש, אחריות על חיתוך סרט ההדבקה מע"ש, ביטול הפס הנצבע, אי הדבקת נייר כל שהוא על הסקוטש במפעל (דהיינו שלא יהיה נייר או משהו מודבק בדבק שיצטרכו להסירו).

וכן המשתמש ישים לב גם שלא להדביק את הסקוטש לאחר ההסרה מן הילד אלא להניחו בפח, וכן שלא להניחו בשקית ריקה בלא דברי היתר או בשקית שלא הי' בה פסולת מערב שבת.

ואם יעלה ביד העוסקים בצרכי ציבור לייצר מוצר מסוג זה עם פיקוח מהודר שיוכל להבטיח שאין בו כל החששות הללו יהיה זה תועלת גדולה למדקדקים בהלכה ושכרם כפול מן השמים.

ב"ק סא ע"א כך מקובלני כל המוסר וכו' אין אומרים דבר תורה משמו, וקשה שהרי הוא ציוה אותם ללכת ולהסתכן תשובה לשונו של דוד המלך מתחילה הי' מי ישקני מים וגו', והלשון מי בעברית שלנו הכונה שאני מבקש מכם שמי מכם ילך ...קרא עוד

ב"ק סא ע"א כך מקובלני כל המוסר וכו' אין אומרים דבר תורה משמו, וקשה שהרי הוא ציוה אותם ללכת ולהסתכן

תשובה

לשונו של דוד המלך מתחילה הי' מי ישקני מים וגו', והלשון מי בעברית שלנו הכונה שאני מבקש מכם שמי מכם ילך וישקני מים וגו', אמנם לכשנתבונן בל' ארמית פירושה של התיבה "מי" פירושו דבר הנמנע, כמו מי סברת וכו', ובשימוש דומה לזה מצינו גם בכמה מקראות שהשתמשו בלשון מי לבטא דבר הנמנע, כמו מי יודע עוז אפיך (תהלים צ, יא) ומי יודע החכם יהיה וגו' (קהלת ב, יט) מי יחיה משומו אל (במדבר כד, כג), וכנ"ל עוד רבים שאלמה ין הכונה לשון שאלה אלא ענין מניעת והעדר המציאות.

ויש לפרש בטעם מה שהי' פשוט לגמ' בפירוש "מי ישקני מים" באופן זה שהרי כך מבואר בסוף הדברים ויסך אותם לה' שלא אמרם משמם א"כ כ"ש שלא מסתבר ששלח אותם.

וגם יש להוסיף שאין מסתבר שכוונת דוד במה שאמר "מי ישקני מים" שהם ילכו וישקוהו, דאין דרכו של מלך לגלות דעתו באופן זה אלא לפקוד ולצוות, וממה שאמר בלשון זו ע"כ שלא התכוון שילכו וישקוהו אלא כנ"ל.

ועוד יש לומר הכרח הגמ' לפרש כן, דהרי לא מסתבר שדוד ביקש שבשביל לימודו ותורתו יסתכנו בפיקוח נפש, דהרי ע"פ הלכה אין להסתכן בשביל בירור הלכה או דין, ולכך כוונת דוד במה שאמר מי ישקני הוא באופן הנ"ל.

ב"ק סט ע"ב גבי מעשר אע"ג דממון גבוה הוא וכו' גבי כרם רבעי אע"ג דלא ממון דידיה הוא וכו', ולמה שינו הלשון בין מעשר לכרם רבעי.

תשובה

היה מקום לומר דשיגרא דלישנא בעלמא הוא מחמת סוגיות דבפסחים ובסוכה על מעשר ממון גבוה הוא לר' מאיר, אבל משינוי הלשון פדיה וחילול נראה דבאמת יש הגדרה שונה במעשר שהוא הגדרת קדושה ובכרם רבעי שהוא הגדרת איסור, ולהכי נזכר לגבי מעשר הלשון פדיה שהוא הוצאה מרשות אחרת, וגבי רבעי הלשון נזכר חילול, וקל להבין.
ומ"מ בשאלה כיו"ב על לשון המשתנה בגמ' הייתי מציע לכת"ר לעיין בכתבי יד ובספרים שאספום כגון בדקדוקי ספרים של מהר"ר נטע רבינוביץ ובדקדוקי סופרים השלם וכן בפרוייקט פרידברג.

ב"ק עא ע"א, למה נזכר הלשון אמרי כמה פעמים בסוגיא

תשובה

ידוע שהיו הרבה אמוראים מסדרי הגמ' אחר שנכתב ולכן יש מסכתות וסוגיות שכתובים בלשון המיוחד, כמש"כ הראשונים לגבי מסכתות, וכן כ' עוד כמה ראשונים על מס' נדרים שלשונו משונה, וכן כ' על מס' נזיר, והדברים ידועים, ועי' בסדר הקבלה להראב"ד שהרבה שנים לקח לתלמידי רב אשי עד שסדרו הגמ', וכידוע שכמה סוגיות כ' הראשונים שהם מרבנ סבוראי ואכמ"ל.

ב"ק עא ע"ב, והאי דלא אמרי לך באורתא דלא אכלי בשרא דתורא, והתוס' שם (ד"ה דלא) כתבו שרוי בתענית היה.
מנין להם שלא לפרש כפשוטו.

תשובה

עי' בשו"ת שלמת חיים יו"ד סצ"ה שנתקשה בזה, ותי' שם דכיון דר"נ היה חתנא דבי נשיאה א"כ ודאי היה מצוי לו בשר בכל יום, ובשו"ת עטרת פז ח"א כרך ג' סט"ז כ' כן והוסיף עוד שזה מה שנתקשה ג"כ רש"י שג"כ לא פירש כפשוטו, ועי' להיעב"ץ שהאריך בזה.

ואולי יש לומר בעוד אופן דכיון שרב נחמן סבר שיש לו תועלת לימודית בבשרא דתורא בודאי שהי' לו לאכלו, וכמו שאמר איהו גופיה לענין יין בעירובין סה ע"א קודם שחזר בו דמשמע בדבריו שהיה רוצה לשתות יין קודם שמורה כדי שיהי' לו עי"ז דעתא צילותא, עי"ש (וע"ע בדברי רבא תלמידו בב"ב על ענין יין), וא"כ הטעם שלא אכל בשר אע"פ שסבר שטוב לאכלו הוא משום ששרוי בתענית היה.

ב"ק עה ע"ב משום סומכוס אמרו הן משלמין תשלומי כפל והוא משלם תשלומי שלשה לפר ושנים לאיל, למה לא נקטו שר ושה כלישנא דקרא.

תשובה

התשובה בזה ברורה, שמכיון שמדובר על תשלומי שנים ושלושה נקטו לשה"כ המדבר על שנים ושלשה, שהוא הכתוב שני עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל, ונקטו סימנא דומיא דמנחות כמו שמצינו שנקטו דבר דומיא דדבר הדומה לו בהרבה מקומות, משא"כ לגבי תשלומי גניבה שמדבר על ארבעה וחמשה לא שייך כאן כיון שאין כאן ארבעה וחמשה.