מה השאלה שלך?

יעוי' ברמ"א סי' קצח ס"ו דשערות דבוקות על ידי שד אינם חוצצין, ובמקור הדברים במרדכי שבועות רמז תשנא בשם הראבי"ה סי' תתקצ כ' כמה טעמים בזה, ואחד מהטעמים שם הוא משום דהיינו רביתייהו שאינו עתיד להסירן, ומדמה לה לידות הכלים ...קרא עוד

יעוי' ברמ"א סי' קצח ס"ו דשערות דבוקות על ידי שד אינם חוצצין, ובמקור הדברים במרדכי שבועות רמז תשנא בשם הראבי"ה סי' תתקצ כ' כמה טעמים בזה, ואחד מהטעמים שם הוא משום דהיינו רביתייהו שאינו עתיד להסירן, ומדמה לה לידות הכלים ברפ"י דמקוואות, וכן הובא בבהגר"א שם, ומהדמיון לידות הכלים משמע שכל דבר שודאי אינו עומד להסירו כלל לא הוי חציצה, וכן להדיא נקט בהגהת מהר"ש הכהן מו"ץ דוילנא במחה"ש שם שגם דבר שמחמת איסור אינו עומד להסירו אינו חוצץ, אלא שכ"כ מחמת טעם הלבוש סי' קצח ס"ו שהביא עוד טעם בזה מחמת דהו"ל מיעוטו שאינו מקפיד, רק שנקט שם מהר"ש שהוא רק אם לעולם יהיה אסור להסירו, ובניד"ד שכל נזיר אין לו היתר השתא מחד גיסא ומאידך גיסא יכול להישאל על נזירותו וכן כשיבנה בהמ"ק יהיה לו היתר יש לדון בזה, וע"ע בתשובת פנים מאירות ח"ב סי' קמז שכ' נפק"מ בין הטעמים שהובאו בפוסקים, ונקט שיש להקל רק במיעוטו שאינו מקפיד ובצורך רפואה ברורה, ועי"ש פרטי הדינים בזה, והובאו דבריו במחה"ש ובסדרי טהרה ובגליון מהר"ש אייגר סק"א ופת"ש סק"ה, ועוד הביא הפת"ש שם דברי החת"ס ח"ו סספ"ב דכל הנידון רק בקשירה על ידי סמים ותחבושת שאינם חוצצים אבל בקשירה בשעוה השעוה עצמה חוצצת, ולפ"ז אם יש כאן לכלוכים נוספים או חלקים נוספים בתוך קשרי השערות יש לדון בכל מקרה לגופו ואם הוא דבר שאין בו כרגע שום ממשות הוא ג"כ נידון וע"ע בהל' נט"י.

ומשום שנזירות אינו מצוי השתא לכך לא הארכתי בנידון זה.

כן אבל אינו מעכב. מקורות: באשל אברהם מבוטשאטש סי' קכח נקט דלכתחילה נראה מצוה מן המובחר לעלות על מדרגה ונכון שתהיה לפחות ג' טפחים וכשיש הרבה כהנים נראה שמספיק שני כהנים ואולי אפי' אחד, ובדיעבד פשיטא שאין קפידא בזה, שיש מנינים שקשה ...קרא עוד

כן אבל אינו מעכב.

מקורות:

באשל אברהם מבוטשאטש סי' קכח נקט דלכתחילה נראה מצוה מן המובחר לעלות על מדרגה ונכון שתהיה לפחות ג' טפחים וכשיש הרבה כהנים נראה שמספיק שני כהנים ואולי אפי' אחד, ובדיעבד פשיטא שאין קפידא בזה, שיש מנינים שקשה לארגן בהם מדרגה, ויש שלכתחילה אינם מצריכים מדרגה ולכן ש"ץ הנושא את כפיו בודאי שלא יעלה על מדרגה, עי"ש באריכות.

וכן מבואר כבר בלקט יושר (ח"א אורח חיים עמ' כז ענין ב) בשם בעל התה"ד וז"ל, וזכורני פעם אחת אמר לי טול ספסל או שרפרף וכו', והעמד אותו לפני ארון הקדש בבית הכנסת שלי כדי שיעמדו עליו הכהנים כשילכו לדוכן וגובה השרפרף היה טפח וחצי עכ"ל.

וכ"כ הבן איש חי פ' תצוה וז"ל, מקום עמידת הכהנים לברך הוא על האצטבה שאצל כותל המערב המתפללים כנגדו כי משמעות דוכן ר"ל אצטבה, והמתרשל בזה שלא לעלות על הדוכן לעמוד שם, אלא עומד בקרקע ההיכל הרי זה משנה מדברי חז"ל, כי לא על חינם אמרו חז"ל לעלות הכהנים על הדוכן, ופה עירנו יע"א היה מנהגם לעמוד הכהנים בקרקע ההיכל ולברך בר"כ ואינם עומדים על האצטבה שבסוף ההיכל ותהילות לאל עשיתי המנהג שיעלו ויעמדו על האיצטבה שבסוף ההיכל ושם יברכו וכן ראוי לדקדק בזה בכל אתר ואתר עכ"ל.

ויעוי' בלשון הפמ"ג סי' קל על דברי השו"ע שם שמי שראה חלום יעמוד לפני הכהנים בשעה שעולים לדוכן וכו', וכתב שם הפמ"ג במשב"ז סק"ב, מלת דוכן הוא מקום שעולים הכהנים וכו', ועכשיו עולים על מעלות שלפני ארון הקודש ע"כ.

ואמנם לא נזכר בדבריו שבא לחדש שיש ענין דוקא לעלות, ונראה שעיקר מה שבא הוא לבאר הלשון לעלות לדוכן, אבל בסוף דבריו שהזכיר ועכשיו עולים וכו' משמע שבא לומר שהוא מנהג נכון שעושים מעין דומיא דמה שהיה בזמן התקנה, רק שלא פירש בדבריו (כדרכו של הפמ"ג לכתוב הדברים באופן שאינו מוכרע מחמת ענוה) אם הוא ראוי או לכתחילה או מנהג טוב או מנהג שיש לו סמך.

ויעוי' בבית יהודה למהר"י עייאש שהשיג על חכ"א שעשה נשיא"כ בלא דוכן, וס"ל שם למהר"י עייאש שעלייה לדוכן היא לעיכובא, ובהגהות רע"א הביא דבריו וסיים וצ"ע, ובעמודי ארזים על היראים סי' טו אות טז כ' שמעכב כדברי מהר"י עייאש, ועי' גם בלשון קרית ספר להמבי"ט פי"ד מהל' תפילה.

אלם יעו' ברדב"ז ח"א סי' רלז שהביא מי שחשב שהש"ץ יצטרך לעלות לדוכן וכו' והשיב על זה רדב"ז וכי עליה לדוכן מעכבת נשיא"כ והלא בכל מקום שיהיה יכול לברך וכו' עכ"ל, ולא נתבאר אם סובר שאין צורך בכך כלל או רק דהיכא דלא אפשר אין מעכב ויכול היכן שיהיה, אבל הפשטות ס"ל שאין מעכב כלל.

וע"ע שו"ת חקקי לב להמהר"ח פלאג'י ח"א סי' ד' שנקט שאינו מעכב דוכן, וכן בפתח הדביר או"ח סי' קכח ס"ה, ועי' בשו"ת מעיין חיים ח"ב סי' יב שהביא המ"מ בזה.

(ויש מי שהעיר דגם במקדש לא היו עולים לדוכן אלא על מעלות האולם, וזה אינו קושי' דמ"מ בסוגיות ובפוסקים נזכר דוכן לענין נשיא"כ בגבולין, וגם במקדש העלייה היתה על מעלות האולם וסגי בזה, ויש לציין דלישנא דקרא וירד מעשות וגו' ואע"פ שהחטאת וכו' היה קודם לכן כמ"ש במגילה יח ע"א מ"מ עכשיו ירד).

ולמעשה המשנ"ב השמיט לגמרי הנידון בזה וכן עמא דבר שלא להצריך דוכן לעיכובא כפשטות הרמב"ם והשו"ע שיש דברים שמעכבין נשיא"כ ודוכן אינו מהם ובשום מקום בגמ' לא נזכר דוכן מדיני נשיא"כ, וכמו שנתבאר שרוב הפוסקים שדברו בזה אם הוא לעיכובא או לא נקטו שאינו לעיכובא.

יברך ביחד איתם רגיל. מקורות: ראשית יש לציין לדברי המשנ"ב סי' תכח סקמ"ט שההקראה רק למצוה לכתחילה ואינה לעכב. ועוד יש לצין לדברי השעה"צ סי' תקפה סקל"א שדעת הגר"א לעיקר כדעת המחבר לענין ברכת כהנים, ולמד מזה השעה"צ לענין תקיעת שופר שבמקום שאין ...קרא עוד

יברך ביחד איתם רגיל.

מקורות:

ראשית יש לציין לדברי המשנ"ב סי' תכח סקמ"ט שההקראה רק למצוה לכתחילה ואינה לעכב.

ועוד יש לצין לדברי השעה"צ סי' תקפה סקל"א שדעת הגר"א לעיקר כדעת המחבר לענין ברכת כהנים, ולמד מזה השעה"צ לענין תקיעת שופר שבמקום שאין מנהג טוב יותר שלא להקרות בתקיעה ראשונה שלא יהיה הפסק.

ואף שיש לחלק שכאן יש דין להקרות ושם לגבי תקיעת שופר אינו דין אלא היתר להקרות והבו דלא לוסיף עלה, (לענין תקיעה ראשונה כשאין מנהג), דכו"ע מודו שאין סרך איסור שלא להקרות תיבה ראשונה או שלא להקרות כלל, ויתכן שלקח דברי הגר"א רק כצירוף, מ"מ מדבריו בסי' תכח מבואר שאינו לעיכובא כלל, והביא שם דברי הפר"ח שלמד כן מבהכנ"ס שכולה כהנים שאין שם חזן שמקריא ברכת כהנים כלל, ומבואר מזה שהגדר של מה שאינו לעוכובא הוא דהיכן שאי אפשר לברך עם הקראה מותר לישא לכתחילה בלא הקראה, בפרט שיש כאן לצרף דעת המחבר והגר"א.

יעוי' בב"מ קב ע"א ת"ר המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויוצא ומנכרי נוטלה בידו ויוצא ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא וקבר אשתו ושני בניו, והעירו דהלשון בידו צ"ב, ואולי בא לומר דרק ...קרא עוד

יעוי' בב"מ קב ע"א ת"ר המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויוצא ומנכרי נוטלה בידו ויוצא ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא וקבר אשתו ושני בניו, והעירו דהלשון בידו צ"ב, ואולי בא לומר דרק בידיים אסור.

ויעוי' בתוס' שם (קא ע"ב) שכתבו הטעם דלא יטלנה בידו שכאילו מזיק אותן שדר בבית, ובראשון לציון על השו"ע סי' רצא ס"ב העתיק לשונם דהו"ל כאילו מזיק בידיים, ואפשר שנתקשה בלשון בידו, ולהכי קאמר דכיון שמביא המזיקין הו"ל כמזיק בידיים, ומיהו זה צ"ע לגופיה מה גדר המשחרר מזיק של הפקר, והארכתי בזה בתשובה אחרת באופן דומה [ד"ה ?], דלכאורה אין זה גדר של מזיק בידיים (ומענין לענין עי' בתשובתי לענין מי ששחרר בהמת חבירו בד"ה ?), ובלאו הכי צ"ע מאי אכפת לן דהוא מזיק בידיים, דהרי להזיק לכתחילה אסור אפי' בגרמא, מדחייב בדיני שמים כ"ש דאסור לעשות כן לכתחילה, ויל"ע בזה.

ובגוף הנידון אם מותר לגרום על ידי גרמא שיוציאו המזוזה מהבית אולי יש ללמוד שיהיה מותר מהדין שאסור לנהוג בתשמישי מצוה מנהג ביזיון ולהשליכו לאשפה, וכ' המשנ"ב סי' כא סק"ז, דרק בידים אסור לזורקן לאשפה אך אם מתוך שלא גנזן נזרקו ממילא אין לחוש לזה עכ"ל.

והנה בענייננו לגרום שיושלך לאשפה בודאי אסור, אף דמדאורייתא לא תעשון גרמא שרי [שבת קכ ע"ב] מ"מ מדרבנן אסור [עי' הר צבי יו"ד סי' רלא בשם המאירי בשבת שם, וכ"כ בשו"ת אחיעזר ח"ב יו"ד סי' מח סק"ג, ויעוי' בשו"ת הרי בשמים ח"ב מהדו"ת סי' קפג שכתב כן בשם יו"ד סי' רפב ולא הבנתי כוונתו ואולי ממה שצריכין גניזה, וע"ע נוב"י חאו"ח סי' יז], ואף נקטו הפוסקים דאם המזוזה תבוא לידי ביזיון יוציא את המזוזה מהבית [עי' שו"ע שם ואג"מ יו"ד ח"א סי' קפב].

אבל להשאיר עד שמאן דהוא יוציא את המזוזה אולי מותר, ויעוי' בנ"י הלק"ט הל' מזוזה דף ו' ע"ב מדה"ר בשם השאילתות שאי' קכו שהשוה דין זה שלא להסיר המזוזה לדינא דציצית דאין מתירין מבגד ציצית שהוא מבזה את הציצית ממצותה (ע"פ העמק שאלה שם סק"ה), ואם נימא דשם מותר מחמת שאם נזרק מחמת שלא גנזן כ"ש שאם רק הוסר מהבגד מחמת שלא השגיח, א"כ אולי יש ללמוד גם לענייננו שאם לא השגיח ומתוך זה הוסר המזוזה אינו עובר בזה איסור.

ואף שיש לדחות דשאני התם שעיקר דינו תשמישי מצוה שאין בו חיוב גניזה מ"מ גם כאן עיקר דינו של המזוזה שאין בו איסור להוציאו מקביעותו, ומ"מ למעשה אין ראיה גמורה דהא סו"ס זה תשמישי מצוה וזה תשמישי קדושה, ושמא גרמא אסור מדרבנן רק בתשמישי קדושה ולא בתשמישי מצוה (וגם אפשר דאין זה גרמא גמור האופן המבואר במשנ"ב שם שרק לא גנזו ואפשר דגרמא ממש גם בתשמישי מצוה אסור לגרום להם לבוא לידי ביזיון).

במשנ"ב סי' קכח סקנ"ב נקט שמעכב בדיעבד ולכן אם אינו יכול להגביה ידיו אינו יכול לישא כפיו, ויצא מבית הכנסת קודם רצה (ראה שם סק"נ), אבל הביא בשם הכתב סופר סי' יג שאם יכול לפחות יגביה בשעה שאומר את המילים ...קרא עוד

במשנ"ב סי' קכח סקנ"ב נקט שמעכב בדיעבד ולכן אם אינו יכול להגביה ידיו אינו יכול לישא כפיו, ויצא מבית הכנסת קודם רצה (ראה שם סק"נ), אבל הביא בשם הכתב סופר סי' יג שאם יכול לפחות יגביה בשעה שאומר את המילים ויניח בשעה שהחזן מקריא או בשעת הניגון.

והמקור לדין נשיאת כפיים, מדכתיב בפרשת שמיני וישא אהרן את ידיו  אל העם ויברכם, ומבואר בסוטה לח ע"א.

הרחבה:

ולאחרונה עוררו כמה מגדולי ההוראה (הגר"ש רוזנברג והגרמ"מ לובין והגר"א וויס והגר"נ קופשיץ ועוד במכתביהם לקונטרס שאו ידיכם קודש) דההגבהה היא לא רק על כפות הידיים אלא על כל היד עד הזרוע שיש להגביה לפחות כנגד גובה חיבור היד בכתף, ושכך מבואר במבי"ט בקרית ספר הל' תפילה פי"ד ובאר שבע סוטה לז ע"ב שההגבהה היא גם עד הזרוע, ועי' לבוש סי' תכח סי"ב (והובא בבגדי ישע ושתילי זיתים), והוא מיוסד על הגמ' בערכין יט ע"ב דכל מקום שנאמר יד הכונה גם לזרוע (וע"ע נחל איתן להגרח"ק פי"ד ס"ד סק"ג).

ולענין כהן שיכול להגביה רק כפות ידיו ולא זרועותיו או להיפך (כגון כהן שנולד ללא כפות ידיים או שנחתכו) דנו האחרונים (עי' רדב"ז ח"ו תשובה ב' אלפים קיז, אבנ"ז או"ח סי' לא, באר משה ח"ד סי' יז, הגריש"א בשיעורי סוטה, וע"ע חוות יאיר סי' קסז וצמח צדק האחרון או"ח סי' ז, וארצה"ח סי' כז א, ובמאמר שאו ידיכם קדש מה שהאריך שם בזה ומה שהביא בשם הגריש"א ומה שדן שם בדעת הרדב"ז), והדעה הרווחת היא שמי שאין לו כף יכול לישא כפיו, אך מי שאינו יכול להגביה זרועו ורוצה להגביה רק כפות ידיו כמו שיש קצת שעושים כן בזה אינו יכול לברך ויצא מביהכנ"ס (ראה באריכות במאמר שאו ידיכם קדש מה שהביא שם).

ואמנם צריך להתיישב בדבר, דכמו שכתב במאמר הנ"ל המנהג כיום אצל כהנים רבים שלא הקפידו בזה, ודוחק לומר שכולם עושים שלא כדין ושכולם מברכים ברכה לבטלה, ועוד שכבר ציין שם שבאבנ"ז משמע שלא כדבריו (ואף שעיקר דינא דאבנ"ז אינו מוסכם כמו שציין שם שבכמה ספרי שו"ת ואחרונים מבואר שלא כמותו, מ"מ צל"ע אם אין מקום לסמוך על דבריו ליישב המנהג).

ומכיון שעיקר הטענות כנגד מנהג זה מתבססות על הגמ' בערכין הנ"ל ששם מבואר שיד הוא כולל עם הזרוע (כמו שהרחבתי לעיל), יש להשיב על זה דכמדומה שמצינו עוד מקומות שיד הכונה לאזור פס היד, כמו ידיו תביאנה (ויקרא ז, ל) לגבי תנופה דמסתמא מיירי בכף היד וכן בבכורים ולקח הכהן הטנא מידך (דברים כו, ד), ונתת כוס פרעה בידו (בראשית מ, יג), ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו (בראשית מא, מב), ויקח בידו את האש (בראשית כב, ו), שיכל את ידיו (בראשית מח, יד), ועוד הרבה מקראות וצריך להתיישב בדבר, ואולי ההגדרה דכל מה ששייך על חלק מהיד סגי בזה, וגם בגמ' בערכין שם לא הובא לראי' אלא לענין תפילין שמצינו שמניחין תפילין בקבורת אבל לא מצינו שצריכה הנחת הקציצה להיות על כל היד, וממילא גם לענייננו אולי הגבהת היד שייכת להתפרש על חלק מהיד.

ובספר ישועות כהן ברכות סי' לג אחר שהביא הקושי' הנ"ל מהפסוקים יתכן דנקט בפשטות הכונה דכל עוד שלא נתפרש בתורה כל היד סגי בחלק מהיד, אבל בספרו ישועות כהן על הלכות נשיא"כ חשש למעשה לדברי הפוסקים שהצריכו הגבהה בכל היד (כהמבי"ט והבאר שבע המובאים במאמר הנ"ל) והוסיף דבאבנ"ז הנ"ל מבואר שא"צ אלא הגבהת כף היד ושכן משמע גם בחת"ס  ח"א סי' קצד.

[ובגוף מה שהביא ראיה מהרדב"ז כת"י סי' יט מה שדן למה נקרא נשיא"כ ולא נשיאת ידים ולא תירץ הרדב"ז דא"צ אלא נשיאת הכפיים, והביא שם בישועות כהן ראיה ממה שלא דחה דסגי בנשיאת הכפיים, יש לדחות הראי' לכאורה, חדא דהרי אם המטרה הוא להגביה חלק מהיד סגי בהגבהת חלק מהכף או הכף עם קצת מאחריו ומאי פסקה לתלות הדבר בכף, ועוד דשמא עיקר הקושי' למה לא נקטו בלישנא דקרא וישא אהרן את ידיו, ואילו קרא דישעיה נתבאר גם על תפילה וגם אי משום הא הו"ל לקרות לזה פרישת כפים].

וגם יש לטעון דמעיקרא דדינא הרי כל הראיה נגד המנהג היא דהשיעור במשנה בסוטה שנאמר הוא שהכהנים נושאין ידיהם כנגד כתפותיהן ושזה מן התורה, דכתיב וישא אהרן את ידיו וגו' כמ"ש בגמ' שם, ומזה באו להוכיח דגם וישא ידיו הכוונה לכל היד וכל היד צריך להגביה כשיעור הנזכר בגמ', והא גופא מנ"ל, דאמאי לא נימא דשיעור זה הוא מדרבנן ומתחילתו לא נאמר אלא רק על מה שנקרא יד בלשון חכמים, ומן התורה מיירי יד בכל היד אבל לענין זה שמא סגי במה שנושא ידיו כל דהוא שמשנה ומגביה ממקום שהן תלויין למטה כעין מה שיש שלמדו בדברי התי"ט, ומדרבנן תקנו על הידיים שיהיו כנגד כתפיהן והידיים בלשון חכמים אפשר דהכונה לפס היד, ומנ"ל דלא נימא הכי.

ואפי' אם נימא דמסתמא לא תקנו חכמים תקנה בלא שפירשו להדיא ומסתמא שהוא דין דאורייתא, וגם אם נימא דכל הזרוע בכלל יד מנ"ל ששיעור ההגבהה לכל היד הוא כנגד כתפיהן, דלמה לא נימא דהעיקר שכל היד (עם הזרוע) בתנוחת הגבהה, ושיהיה משהו מן היד כנגד כתפיהן, דהיינו קצה היד המוגבה, דסגי בזה שיש כאן צורה של דבר מוגבה וכעין דין הגבהת ביהכנ"ס דאין חיוב שכל ביהכנ"ס יהיה גבוה מכל בתי העיר אלא משהו ממנו ואכמ"ל), ולמה לא נימא הכי ויל"ע בכל זה.

והנה המאמר הנזכר נקט הטעם שנשיא"כ כנגד כתפיהן הוא משום דבעי' הגבהת כל היד עם הזרוע וממילא בעי' שהכל יהיה בגובה לא פחות מהיכן שהיד מחובר לגוף שהוא הכתף, אולם זה צ"ע דלשון נשיא"כ משמע יותר גבוה ממה שהוא, ואם נקודת ההתחלה הוא במקום חיבור הזרוע לגוף א"כ מה הועלנו שמגביה כנגד הכתף, אבל אם נימא דההגבהה היא כנגד תלייתן בגוף ניחא מצד קושי' זו, דסגי בזה שמגביה היד ממקום תלייתן בגוף.

ויש להעיר עוד דבלי להיכנס כעת לשאר הדיוקים שהזכיר במאמר הנ"ל מ"מ הלשון במשנה דידיהם כנגד כתפיהם משמע יותר שמגביה פס היד כנגד הכתפיים, דאילו אם הכונה שכל הזרוע והמרפק כנגד הכתפיים א"כ אינו כנגד אלא סמוך, וכנגד משמע מרוחק קצת, ומה שהביא בשם הרב מספינקא להקשות מהלשון בתמיד פ"ז מ"ב במדינה הכהנים נושאין את כפיהם ידיהם כנגד כתפותיהם, ולמה הוסיף התנא ידיהם, לכאורה התשובה פשוטה כיון דנשיאת כפים הוא שם ההלכה והמושג שכך נקראת המצוה ע"ש הכתוב (בישעיה א') ובפרשכם כפיכם (עי' ברכות לב ע"ב), ואילו ידיים הוא הלשון המדוברת, ולכך התחיל בשם ההלכה להודיע במה מדבר וכדרך התנא ואחר כך המשיך בלשון חכמים המדוברת, ויש להוסיף עוד דבלשון חכמים אפשר דיד הכונה רק לפס היד, ועי' גם בגמ' בערכין הנ"ל על לשון בני אדם שהוא אחרת מלשון תורה ואולי בלשון חכמים הוא מצומצם יותר כשנאמר יד בסתמא, ומה שנזכר יד בפסוק צריך להיישב בדבר כמו שכתבתי.

ועוד יש להעיר דאפשר שדעת הרמב"ם בביאור הגמ' בערכין שם הוא באופן אחר לגמרי יעוי' ברמב"ם בפה"מ שם ובערך דל בערכין שם שהאריך בביאור דברי הרמב"ם דלא כהתי"ט שם, ולפי דבריו כל הנידון כאן אינו.

וכ"ז לא ירדתי אלא רק לדון אם יש איזה צד או מקום להצדיק המנהג של קצת כהנים אבל למעשה בודאי שיש לחשוש לדעה העיקרית המבוארת בהרבה פוסקים שיש להגביה כל הזרוע ושהוא לעיכובא וכפשטות הגמ' בערכין דכל יד בפסוק הכונה לכל הזרוע.

הבא לצאת מידי ספק יפריש שוב, והמיקל בזה אין מזניחין אותו. מקורות:בשו"ע סי' רכט ס"ג פסק שבצק שבשעת לישתו התכוונו לעשותו באופן הפטור ועשאו באופן הפטור פטור, ור"ת חולק, וכן הביא הש"ך סק"ד שם בשם הרא"ש פסחים פ"ב סי' טז ...קרא עוד

הבא לצאת מידי ספק יפריש שוב, והמיקל בזה אין מזניחין אותו.

מקורות:
בשו"ע סי' רכט ס"ג פסק שבצק שבשעת לישתו התכוונו לעשותו באופן הפטור ועשאו באופן הפטור פטור, ור"ת חולק, וכן הביא הש"ך סק"ד שם בשם הרא"ש פסחים פ"ב סי' טז והטור שם ופוסקים בשם מהר"ם מרוטנבורג דאופן הפטור הוא רק אם מתחילת הלישה היה הבצק לישתו רכה, ולא די שהתכוון לעשותו באופן הפטור, וכן פסק הש"ך לחוש לדבריהם וכ"כ הבא"ח שנה ב' שמיני הל' חלה ס"ד.

ובד"מ שם כתב דבאטריות גם לר"ת פטור, והביא שם ראיה מרבינו יונה ברכות כז ע"א מדה"ר, וכן נקטו החזו"א ליקוטים סי' ה סק"ב ועוד אחרונים, אולם הפנים מאירות חולק, ונקט דאין ראיה מדרבינו יונה לשי' ר"ת [ובאמת רבינו יונה סובר כמו השי' שפסק המחבר], ובפת"ש שם סק"א הביא ב' הדעות.

ויש להעיר דבתוס' בכיצד מברכין בברכות לז ע"ב מבואר דאטריות חייבין בחלה ומיירי התם לפי שי' ר"ת, וגם לשיטת רבינו יחיאל שם שמסתפק מ"מ מחייב מספק, ואמנם הרמ"א וסייעתו קאי על ר"ת כמו שהובא בתוס' בפסחים לז ע"ב ד"ה דכולי ובר"ש פ"ק דחלה מ"ה ששם לא נזכרו אטריות, אבל בתוס' בברכות שם נזכר אטריות שחייבין, ואולי לא הכירו הלעז הנזכר בתוס' שם, וצ"ע.

עכ"פ מבואר דיש פלוגתא האם אטריות חייבין בחלה או לא, וממילא לפי הדעות שאטריות פטורין מחלה, אם הפרישו ממנו חלה הו"ל כמפריש חלתו קמח, וממילא אחר שאפאו שוב בלא משקה ועשו ממנו פשטידת אטריות (לאקשן קוגעל), נכנסים כאן לשאלה של בשלו ולבסוף אפאו.

ויש מפוסקי זמנינו שהחמירו בזה להחשיבו אפיה (הגריש"א בקובץ תשובות ח"ג סי' ל והגרח"ק בדרך אמונה בכורים פ"ו סקצ"ב וצהה"ל סקר"ח בשמו והמנח"י ח"ח סי' קח כ' כעי"ז דחשיב אפיה רק דמועיל מה שהפריש קודם לכן מהאיטריות וצ"ע) ויש שהקילו בזה (מנחת שלמה ח"ג סי' קנח אות טז, חידושים וביאורים חלה סי' ב אות י) דלא חשיב אפיה.

ולכן לצאת מידי ספק יכול להפריש שוב פעם חלה לאחר האפיה.

והמקל בזה (שלא להפריש שוב מהפשטידה אם כבר הפריש מהאטריות) אין מזניחין אותו כיון שיש כאן ס"ס ורוב צדדים לקולא, דחדא שמא כבר יצא בהפרשת האטריות, בפרט דבתוס' ברכות מבואר שכך דעת ר"ת, וממילא א"צ שוב הפרשה אחר כך, ועוד דאינו ברור שבשלו ולבסוף אפאו חייב ופשטות דעת הרמב"ן במלחמות ה' פסחים יא ע"א מדה"ר לפטור בזה (ועי' בקובץ תשובות להגרי"ש שם בשם החזו"א או"ח סי' כו סק"ט לחייב, וכן בהערות הגריש"א ברכות לז ע"ב, ועי"ש בקובץ תשובות דבניד"ד רצה לחייב גם לדעת הרמב"ן, אם כי להמחבר דאם נתכוון לבשלו פטור אין ראיה דאם בשלו בפועל (במצב אטריות) ולבסוף אפאו (במצב קוגל) יהיה פטור, דהרי המחבר סובר שאם נתכוון לסופגנין ולבסוף אפה לחם חייב, רק דלא מיירי המחבר באופן שכבר בשלו ולבסוף אפאו, ועי' פסחים מג לגבי מצה ובסי' שיח לגבי בישול בשבת), וכ"ש שיש כאן עוד צדדים נוספים לפטור, דחדא הרי יש מהפוסקים שנקטו שלא נחשב אפיה לאחר בישול כיון שעדיין נשאר צורת האטריות, ועוד דיתכן שנחשב טיגון ולא אפיה, ועי' משנ"ב סי' קסח, ועוד דאפי' אם טיגון בעלמא נחשב כאפיה, אבל כאן על אף שאינו טיגון עמוק אבל מ"מ השמן בודאי ניתן לטעם, ויש שנקטו דשמן שניתן לטעם ולא רק שלא יישרף חשיב טיגון ולא אפייה, (והארכתי בזה בתשובה נפרדת), ולפי הצד שאינו אפייה אין האפייה הזו מחייבת שוב בהפרשה, נמצא שיש הרבה צדדים אמיתיים מעיקר הדין להקל בזה, והצד להחמיר הוא רק בצירוף כמה צדדים וחומרות יחד.

במשנ"ב סי' קלט סקכ"א משמע שאף שגוללים הס"ת, מ"מ מכיון שיש הפסק משמעותי בקדיש שלא מענין הס"ת שפיר יש לכסות, וה"ה בכל הפסק משמעותי כגון שמזמרין לחתן או שמאריכין במי שבירך יש לכסות בסודר. ונראה דגלילה לבד לא מספיקה דהרי המשנ"ב ...קרא עוד

במשנ"ב סי' קלט סקכ"א משמע שאף שגוללים הס"ת, מ"מ מכיון שיש הפסק משמעותי בקדיש שלא מענין הס"ת שפיר יש לכסות, וה"ה בכל הפסק משמעותי כגון שמזמרין לחתן או שמאריכין במי שבירך יש לכסות בסודר.

ונראה דגלילה לבד לא מספיקה דהרי המשנ"ב שם קאי על הרמ"א שנהגו לגלול בין גברא לגברא, וע"ז כתב בשם הט"ז שא"צ עוד כיסוי מלבד הגלילה, וע"ז הוסיף שכאן כן צריך כיסוי, ומשמע דגלילה בלבד לא סגי.

ועוד נראה דכיסוי בלבד בלי גלילה גם לא מספיק, דאם גלילה בלא כיסוי אינו מספיק כ"ש דכיסוי בלא גלילה אינו מספיק, כדמוכח שם במשנ"ב על הרמ"א דאפי' בין גברא לגברא לשי' הרמ"א בשם המנהג לא סגי בכיסוי אלא בעי' גלילה, ש"מ שכיסוי בלא גלילה גרוע מגלילה בלא כיסוי, וא"כ כ"ש שכיסוי בלא גלילה לא יועיל כאן, אלא בעינן גלילה וגם כיסוי.

הס"ת השני אפשר לפתוח רק לאחר סיום גלילת הס"ת הראשון כדי שלא יעשו מצוות חבילות חבילות, והנביא אפשר לפתוח כבר קודם לכן אבל הקריאה בנביא יש להמתין כדי שהגולל יוכל לשמוע ג"כ, ולענין יהי רצון שאומרים בשני ובחמישי א"צ להמתין ...קרא עוד

הס"ת השני אפשר לפתוח רק לאחר סיום גלילת הס"ת הראשון כדי שלא יעשו מצוות חבילות חבילות, והנביא אפשר לפתוח כבר קודם לכן אבל הקריאה בנביא יש להמתין כדי שהגולל יוכל לשמוע ג"כ, ולענין יהי רצון שאומרים בשני ובחמישי א"צ להמתין כלל שאינו אלא מנהג (או"ח סי' קמז ס"ז וס"ח ומשנ"ב שם).

ולענין ההמתנה הנ"ל לגלילה נקט המשנ"ב ס"ק כה (לענין המתנה מס"ת לס"ת) דהכונה לגלילת המפה, והיינו מה שבזמנם האבנט של הס"ת היו מלבישין באופן של גלילה, עי' מגילה לב ע"א ושו"ע שם ס"ה, אבל בסעיף הקודם בס"ק כג לענין ההמתנה להתחלת קריאה בנביא הביא המשנ"ב דבפמ"ג נקט דהכונה לגלילת הספר וסיים דמרש"י לא משמע כן, ובפשטות מה שנקט אח"כ המשנ"ב בפשיטות דהכונה לגלילת המפה הוא משום שהכריע כמו שהבין ברש"י, והוא כעין מחלוקת ואחר כך סתם, ואולי יש לומר בדוחק דבזה היה פשיטא להמשנ"ב מס"ת לס"ת שכל עוד שלא נגלל המפה עדיין הס"ת הראשון ראוי לקרות בו וממילא הו"ל חבילות חבילות, אבל צע"ק דאי משום הא הרי גם בהפטרה דהטעם שהגולל יוכל לשמוע ההפטרה כל שכן שיש להמתין עד סיום גלילת המפה, דסו"ס הרי כל שלא סיים תפקידו הרי הוא טרוד, ויל"ע.

ועי' בפרישה דלטעם זה של רש"י דלא יתחיל ההפטרה בעי' עד סוף הגלילה, ונראה דזהו מה שכתב המשנ"ב דמרש"י לא משמע כן, והוסיף עוד בפרישה דשאר הדעות בב"י שם בשם הא"ח אתיין דלא כפרש"י עי"ש, ואולי לכן לא שלל המשנ"ב דעת הפמ"ג לגבי הפטרה מכיון ששייך להעמיד דברי הפמ"ג כטעם הפרישה שם בדעת הא"ח עי"ש, אבל לענין ס"ת שני הוה פשיטא ליה דבעי' גלילה לגמרי וכנ"ל.

ויש להוסיף דגלילה לגבי הפטרה מקורו מהגמ' סוטה לט ע"ב, וגלילה לגבי ס"ת שני מקורו מהמרדכי בהלק"ט יד ע"ד בשם מהר"ם המובא בתשב"ץ קטן סי' קפז, ולכן יתכן דב' מיני גלילה הם, בפרט אם נימא דמרדכי ותשב"ץ למדו בגמ' בסוטה הנ"ל כפרש"י.

אבל כ"ז רק ליישב אם נפרש במשנ"ב דגלילה לגבי ס"ת אינו בהכרח אותו גלילה לגבי המפטיר, אלא שכבר נתבאר שאינו מוכרח במשנ"ב דאפשר דתני פלוגתא בהא וה"ה להא.

יעוי' בנזיר יד ע"א דמשמע שם בגמ' לפי פי' התוס' והרא"ש שאינו נזיר שמשון אם אמר הריני כשמשון בן מנוח אלא רק אם אמר אחד מהלשונות המסויימים הנזכרים בגמ' שם, כגון כבעל דלילה וכמי שעקר דלתות עזה וכמי שנקרו פלשתים ...קרא עוד

יעוי' בנזיר יד ע"א דמשמע שם בגמ' לפי פי' התוס' והרא"ש שאינו נזיר שמשון אם אמר הריני כשמשון בן מנוח אלא רק אם אמר אחד מהלשונות המסויימים הנזכרים בגמ' שם, כגון כבעל דלילה וכמי שעקר דלתות עזה וכמי שנקרו פלשתים את עיניו, והרמב"ם פ"ג מהל' נזירות נראה שחולק עליהם, ועי' בשו"ת מהריט"ץ הישנות סי' קצד שהאריך בזה, ויש גדולים שחילקו בין אם הוסיף תיבת נזיר או שאמר רק הריני כשמשון וכו', עי' בכס"מ פ"ג מהל' נזירות הט"ו מש"כ בשם הרא"ם סי' נ ומהר"י בירב המובא שם בסי' נא ובלח"מ שם ובמהריט"ץ הנ"ל.

והנה לענין התשובה בניד"ד יש לחקור מהו החילוק בין כשמשון בן מנוח לבין בעל דלילה, דלגבי בן מנוח אמרי' בגמ' שם ואי תנא בן מנוח הו"א איכא דמתקרי הכי, אבל לגבי בעל דלילה לא אמרי' איכא דמתקרי הכי, ויש להבין מהו הטעם.

והיה מקום לומר שהטעם הוא משום שאין דרך לכנות אדם ע"ש אשתו אלא על שם אביו או אמו, ממילא כשאומר בעל דלילה בודאי מתכוון למי שנזכר בכתוב שהוא בעל דלילה, אבל עדיין יל"ע דגבי בן מנוח אמרי' הו"א איכא דמתקרי הכי, א"כ גם בבעל דלילה למה לא יוכל לטעון שיש לו אדם שהוא ג"כ בעל דלילה וייפטר מנזירות שמשון.

לכך יותר נכון לפרש דהחילוק בין בן מנוח לבעל דלילה הוא שבאמת אין מצוי אדם שאשתו נקראת דלילה, לכך בעל דלילה הוא סימן מובהק, ואם ימצא מי שאשתו דלילה אפשר דאה"נ אין זה סימן מובהק.

(או יתכן דכיון שאינו שם מצוי ממילא בודאי כוונתו לבעל דלילה הידוע ויל"ע בזה, ובכס"מ שם [במש"כ ועוד שרבינו גבי כבעל דלילה וכו'] משמע מתוך דבריו שגם אם יש בעל דלילה אחר אין זה משנה את הדין אלא אם כן הנודר עצמו אומר שהתכוון לזה, [ויש לציין דכ"ש לשי' ה"ר איליא שהובאה שם שבבעל דלילה אין מועיל אף שיפרש דבריו רק דיש להתיישב אם מפרש ג"כ באמר בעל דלילה לחוד, יעו"ש היטב בלשונו], ועי' במגילת ספר מש"כ על דברי הכס"מ בענין נוסחת הרמב"ם שהי' לפניו).

ויעוי' ברא"ש שם (בשטמ"ק וכן הובא בכס"מ שם, וכן היה פי' רא"ש על משנה זו למהריט"ץ הנ"ל וכן למלאכ"ש על המשנה פ"ק דנזיר מ"ב בשם הכס"מ, ובדפוסים המצויים חסר) שכתב ואמרי' דאפי' אמר כשמשון בן מנוח לא אמר כלום דהרבה אנשים נקראים כך, עד שיאמר אחד מאלו ג' סימנין מובהקין עמו, ובאחד מהן סגי, ולא בעינן כל שלשתן, דבגמ' עביד צריכותא עד בעל דלילה ותו לא, ונראה דאם אמר אחד משלשה סימנין הללו (א"ה ובעל דלילה אחד מהם), אין צריך להזכיר שמשון, כיון דלא עביד צריכותא מבעל דלילה וכו' עכ"ל.

ומבואר מדבריו דההבדל בין בן מנוח לבעל דלילה, הוא משום שיש אנשים שנקראים כך, היינו שהם שמשון ואביהם מנוח, אבל אין אנשים שאשה שלהם דלילה.

ולפ"ז בבן הצללפוני(ת) כיון שהוא שם שאינו קיים יהיה דינו כבעל דלילה.

מאידך גיסא יש מקום לפרש דברי הרא"ש דקוראים ר"ל אנשים רגילים להיקראות בלשון בנ"א שמשון בן מנוח אבל בעל דלילה אין אנשים רגילים להיקראות בפי כל בכינוי זה.

ומ"מ גם לפירוש זה הצללפוני(ת) אינו מצוי שייקראו כלל, ולכן לא גרע מבעל דלילה לכל הצדדים.

ואע"פ שיש לטעון דשאני דלילה שאין קורין בשם זה לפי שהוא ע"ש פורענות כמ"ש בפ"ק דסוטה, מ"מ מאחר דסו"ס אין קורין כלל הצללפוני(ת) ממילא אין דינו חלוק מדלילה.

ומה שלא נזכר שם במשנה אפשר שלא נזכרו אלא מה שרגילין בני אדם לומר ממה שנזכר במקראות.

עכ"פ לדינא יהיה דינו כמו שאמר כבעל דלילה דבזה גם התוס' והרא"ש מודים שבעל דלילה לבד מחייב בנזירות שמשון וה"ה באמר כשמשון בן הצללפונית.

לכתחילה אין לקנח בסמרטוט את הדם משום צובע, אלא לשטוף אותו וכו' (עי' בשו"ע המצויין להלן) ורק לאחר מכן לכרוך אותו. ומ"מ בדיעבד כשאין משהו אחר מותר לקנח בסמרטוט לבן את הדם, וכשאין לבן אפשר אף באדום (ע"פ שו"ע סי' שכח ...קרא עוד

לכתחילה אין לקנח בסמרטוט את הדם משום צובע, אלא לשטוף אותו וכו' (עי' בשו"ע המצויין להלן) ורק לאחר מכן לכרוך אותו.

ומ"מ בדיעבד כשאין משהו אחר מותר לקנח בסמרטוט לבן את הדם, וכשאין לבן אפשר אף באדום (ע"פ שו"ע סי' שכח סמ"ח ומשנ"ב שם ס"ק קמו ושו"ת שבט הלוי ח"ח סי' פד), אבל לכתחילה עדיף לבן מכיון שהוא יותר נחשב מקלקל ופחות מתקן בסמרטוט לבן מאשר בסמרטוט אדום (כן מוכח בל' המשנ"ב שם וכן מוכח בא"ר שם שאדום קל יותר, וראה עוד משנ"ב סי' שכ סקנ"ט ובה"ל סי' רפ).

לגבי טישיו העומד לזריקה יש שכתבו שאין בו חשש צביעה כלל (חידושי בתרא להגרח"פ שיינברג על המשנ"ב שם).

ובחוט שני (שבת ח"ד פפ"ט סקנ"ח) נראה שלא סבר כן, שנכנס בזה לקולא של דרך לכלול בשעת הדחק וכבוד הבריות (בטחורים) ולגבי פצע אחר (שאינו טחורים) הזכיר היתר של נייר לבן רק אם אין ברירה אחרת וגם לא כתב שיש עדיפות כלל בנייר לבן על פני מטלית לבנה, עי"ש, ומבואר שלא סבר שבדבר שדרך לזורקו אין איסור, והטעם דגם בדרך לכלוך אסור לכתחילה שלא בשעת הדחק (כמ"ש המשנ"ב שם ס"ק קמו) דלכתחילה חוששים לשיטות שמחמירות גם בדרך לכלוך (וע"ע משנ"ב סי' שכ סקנ"ז ובבה"ל שם ד"ה יש).

אבל בשו"ע הרב סי' שב בקו"א כתב דגם להסוברים שיש איסור בדרך לכלוך הוא רק בבגד שיש רגילות לפעמים לצובעו עי"ש.

(ולעיקר מה שהביא שם ראי' מנדה יעוי' בשבט הלוי ח"ח סי' פד מש"כ לענין היתר בדיקת טהרה בשבת).

ואפשר ליישב דברי השוע"ר גם לדעת המשנ"ב דהרי מבואר במשנ"ב סי' שכ סקנ"ז שהאוסרים דרך לכלול היינו גם באוסרים פס"ר דלא ניחא ליה, והרי אם המעשה עצמו אינו תיקון לכאורה אינו רק בדרגא של לא ניחא ליה אלא קל יותר, וצריך להתיישב בדבר.
(ואף ששייך צביעה כיום במפעלים של טישיו, מ"מ טישיו כשכבר משתמשים בו לא שייך בו צביעה, שאז הוא מיועד לזריקה, ואולי זו הנקודה בין הגרח"פ לחוט שני אם בתר מעיקרא אזלי' או בתר לבסוף, אבל יעוי' להלן הערה כללית על ענין צביעה בדם היום).

גם כיום שמאוד מקפידים בשיטות הצביעה ובחומרי הצביעה ואין שום שימוש בדם פצע לצביעת בגד לבן או אדום והוא רק מזיק אותו בד"כ (וע"ע שבט הלוי ח"ח סי' פד), מ"מ הבעיה העיקרית כאן שצביעה דרך לכלוך ג"כ אסורה לכתחילה שלא בשעת הדחק, וכמבואר במשנ"ב סי' שכח שם, וזה שייך גם בנתונים היום, אולם לפי סברת השוע"ר הנ"ל יתכן שאכן כהיום יהיה יותר קל בכל בגד שבודאי הדם אינו מועיל לו, וצל"ע בזה למעשה.