מה השאלה שלך?

יו”ד סי’ שצט ס”ב בהג”ה ואם אין דבר האבד נעשית ע”י אחרים בבתיהם ועבדיו ושפחותיו עושין בצינעא תוך ביתו, קאי על ימי הרגל כשמנחמים אותו אז כמבואר במקור רבינו ירוחם שהובא בב”י כאן, ומה שנזכרה שוב קולא זו גופא בהמשך ...קרא עוד

יו”ד סי’ שצט ס”ב בהג”ה ואם אין דבר האבד נעשית ע”י אחרים בבתיהם ועבדיו ושפחותיו עושין בצינעא תוך ביתו, קאי על ימי הרגל כשמנחמים אותו אז כמבואר במקור רבינו ירוחם שהובא בב”י כאן, ומה שנזכרה שוב קולא זו גופא בהמשך הסעיף בדברי השו”ע קאי על הימים שנוהג בהם אבלות אחר הרגל כדי להשלים את הימים שנהג אבלות ברגל, אלא שימים שבינתיים דהיינו שהיו אחר שכבר כלה הרגל ועדיין לא עברו ז’ ימים מיום קבורה אז אין קולא זו נוהגת אלא דינו כשאר ימי אבלות, נמצא דבס”ה לא נהג האבל ז’ ימי אבלות כשאר כל אדם שאין מקילין עליו בזה כל ז’ ימים, דכאן גם הימים שמשלים אחר הרגל את הימים שנהג קולא ברגל גם אז אין מחמירין עליו בזה, ומה שצריך להשלים משום שברגל לא נהג דברים שבפרהסיא.

*

ביאור הגר”א יו”ד סי’ רמ סקי”ד, רבינו קיצר מאוד, וכוונתו דמקור דינא דהטושו”ע כאן שהבן צריך להתבטל ממלאכתו הוא מהירושלמי, והטושו”ע אזלי כשיטת כמה רבוותא דס”ל שהירושלמי נפסק להלכה ואינו סותר דינא דגמ’ דידן דכיבוד אב הוא רק משל אב, דמה שצריך להתבטל ממלאכתו לא חשיב הוצאה.

ויש לציין דגם לענין קבורה מבואר דהציבור חייבין רק להתבטל ממלאכתן ולא בהוצאה עי”ש.

אבל הרמ”ה גופיה (שדברי השו”ע כאן מיניה כמ”ש בבאה”ג כאן וכ”ה בטוב”י) כתב דהירושלמי חולק על מסקנת הבבלי דהבבלי מכריע משל אב והירושלמי סובר כמ”ד משל אב, ולע”ע לא מצאתי בהרי”ו כן בשם הרמ”ה (כמו שציין בבהגר”א וגם מה שציינו במכון ירושלים שם לא מצאתי בפנים להדיא), אבל כן מצאתי מפורש בחיבור הנדמ”ח המכונה יד רמ”ה על קידושין, ועי”ש בהערות המו”ל (הוצ’ אופק) מה שהרחיב בהבאת דעות הרבה ראשונים בענין זה.

וע”ז מסיים הגר”א דבאמת כבר מצינו שהירושלמי חולק על גמ’ דילן במה שבגמ’ דילן אמר השוה הכתוב כבוד אביו ואמו לכבוד המקום, והיינו משום דהוא משל אב, ואילו בירושלמי קידושין פ”א ה”ז הובאו הפסוקים שהובאו בבבלי ושם למדו דמדכתיב גבי כבד את ה’ מהונך ולגבי כיבוד אב כתיב כבד את אביך וגו’ ולא כתיב מהונך דוקא, ש”מ שבכבוד אב צריך לחזור על הפתחים, וממה שבבבלי לא נזכר הלשון יותר מכבוד המקום כמו שנזכר בירושלמי, אלא נזכר שם השוה לכבוד המקום וכנ”ל, וקאי על הפסוקים שבירושלמי גופא, ממילא ע”כ שהבבלי פליג.

והך קושי’ אחרונה אינה רק להוכיח דהירושלמי ס”ל כמ”ד משל בן אלא גם להוכיח דעצם דרשת הירושלמי לענין דינא דחזרה על הפתחים זה אינו להבבלי, דהא דריש לה באופן אחר.

ומ”מ יש להוסיף דדרשת הירושלמי דמדלא כתיב מהונך על הבן דש”מ שבבן אין החיוב רק מהונך אלא יותר מזה, אכן אינו לפי פשטות הבבלי שאפי’ מהונך א”צ בבן.

ויש להוסיף עוד דבטוב”י הובאו דברי הרמ”ה בתוספת התיבות ההוא יומא, אבל בב”י כבר העיר דבמקור לשון הרמ”ה המובא ברי”ו לא נזכרו תיבות אלו, ולפ”ז כל זמן שיצטרך הבן לחזור על הפתחים מחמת שמפרנס את אביו הוא בכלל משל בן לדעת הרמ”ה ואינו בכלל חיוב כבוד אב כלל.

ומש”כ הגר”א דהרמ”ה פליג על הנ”ל ר”ל גם על רישא דמילתא דהשו”ע ששייך שיתחייב לפרנס את אביו באופן שעי”ז יצטרך אח”כ לחזור על הפתחים.

והנה נזכר לעיל דבקבורה מצינו ג”כ חילוק בין ביטול מלאכה להוצאה, ושם לא נאמר החילוק בין אית ליה מזוני לההוא יומא וכו’ וי”ל דכל דאית ליה מזוני הוא מובן יותר שאינו בכלל הוצאה, והרמ”ה מסכים בניד”ד שצריך להתבטל ג”כ וזה מפורש בגמ’ דילן קידושין לג ע”א, רק דשם לא נזכר שיצטרך עי”ז לחזור על הפתחים כדברי הירושלמי.

*

יו”ד סי’ רו ס”ד אבל אם אמר כנדבת כשרים עלי וכו’ הוי נדר, וצל”ע דהרי כשרים לא נדבי בזה”ז דאין מקדישין בזה”ז, וממילא מה עדיף נדבות כשרים מנדרי כשרים דלא חל, וצ”ל דהכי מפרשי’ ליה כנדבות כשרים שבזמן הבית, ועדיין צ”ע דשמא מתני’ גופה בזמן הבית מיירי ומנ”ל לזה”ז, וי”ל דגם בזמן הבית לא היו כשרים נודבים בכה”ג בדבר שאינו קרב וכשהוא רחוק ממקום ההקרבה ועם כל זה ע”כ מתפיס בנדבות כשרים בכל מקום שישנם ורק בנדרי כשרים שאין בעולם כלל א”א להתפיס.

*

יו”ד סי’ רטז סי”ב אמר קונם זיתים וענבים עלי מותר בשמן ויין היוצא מהם אפי’ הוא חדש, מש”כ אפי’ הוא חדש מקורו מהרמב”ם כמו שציין בבאה”ג כאן.

ואולי כוונת הרמב”ם והשו”ע אפי’ נעשה אחר נדרו שאביהם הזיתים וענבים עצמם נאסרו ולא מיבעיא השמן והיין שכבר נעשו שמן ויין בשעת הנדר, ויש לפרש דאתי ע”פ מה שנתבאר חילוק בסעי’ קודם לגבי היה חומץ בשעת הנדר לבין יין שהחמיץ דבנידון דהתם יש חילוק קמ”ל שבניד”ד אין חילוק (ועוד בניד”ד עי’ בתשובתי אחרת שהרחבתי בזה בדעות הפוסקים).

אבל הש”ך סקכ”ז לא פירש כן, אלא דחדש ר”ל אע”פ שטעמו כענבים מותר.

וכן מוכח בבהגר”א כאן שפירש כהש”ך מדתלה נידון זה בפלוגתא דאמוראי בע”ז סו ע”א אם חמרא חדתי חשיב טעמא דענבי או לא, ואולי דייקו מהלשון חדש דמשמע דהנידון כאן על מין יין ושמן הנקרא חדש ואולי גם דייק מדקאמר אפי’ הוא חדש בלשון יחיד דקאי על יין בלבד ולא על שמן.

*

יו”ד סי’ ריא ס”ד, אבל מי שהשביעו חבירו וכו’ אין ביטול זה מועיל לו כלום, וצ”ע דבשבועות מבואר שהב”ד אומרים לא על דעתינו וכו’ וכן כשהשביע משה את ישראל וכו’, ולמה צריכים לומר כן להדיא דהרי הוא מושבע ע”י אחרים, ואפשר רק להודיעו שהוא כך, ובעובדא דקניא דרבא אין להקשות למה הותר לו להשבע על דעת עצמו, ולהוכיח שהמושבע מפי אחר בלא שמודיעין אותו מהני ליה ביטול, אין להקשות כן, דבלאו הכי עבר על מדבר שקר תרחק, ובלאו הכי כבר מסתמא הזהירוהו ב”ד דהרי אמירה זו כבר נזכרה בברייתא שנשנתה קודם עובדא דקניא דרבא, א”כ בלא”ה היה רשע, וממילא אין צריך לדחוק ולהעמיד שלא הודיעוהו ואז נשבע על דעת עצמו בהיתר.

ולעיל סי’ רי ס”א מבואר דאפי’ נדר טעות חל אם נשבע על דעת אחרים, ולפי המבואר כאן שהמושבע מפי אחרים דינו כנשבע על דעת אחרים א”כ אפשר דגם נדר טעות יחול אם האחרים לא טעו.

ויש לדון עוד בנשבע על דעת אחרים שצריך דעתם להתרה דלכאורה לא מצינו דין זה במושבע מפי אחרים וגם לא דמי להנ”ל, דבנשבע על דעת אחרים י”ל דתולה כל שבועתו בדעתם משא”כ במושבע מפי אחרים, הוא רק דבר הלמד מענייננו שמסכים למה שאומרים, אבל לעתיד אינו תולה כל דבר ברצונם, וגם מה דאמרי’ שמסתמא מסכים לדעת מה שלא פירשו להדיא חידוש הוא והבו דלא לוסיף עליה, וצל”ע.

*

יו”ד סי’ ריג ס”א, שאיני ישן עמך, לכאורה תיבת עמך מיותר וכ”ה במשנה וכן משמע מהמשך הסעיף דגבי דיבורי ועשייתי והליכתי נקט עליך וגבי שינה לא נקט אלא עלי.

*

רמ”א יו”ד סי’ ריג ס”ב האומר דיבור פי עליך או נטילת אבן עלי יש אומרים דהוי נדר הואיל והזכיר הפה והאבן ע”כ, ולכאורה לפ”ז גם אם אומר דיבור עצמי עליך הוא נדר כיון דעצמי הוא דבר הנידר, כדלעיל סי’ רח ס”ב, וצ”ב דהרי גם בלא להזכיר עצמי הוא דבר הנידר, כגון שאומר מודרני ממך לדעת המחבר לעיל סי’ רו ס”א ואפי’ לשאר פוסקים מה שאינו נאסר שם הוא רק משום ידים שאין מוכיחות כמבואר שם בט”ז סק”א ובש”ך סק”ג, ויש לומר דכשאוסר עצמו שהוא חפצא א”צ שיזכיר החפצא אלא סגי שאומר אני אבל כשאוסר הדיבור שאינו חפצא צריך שיזכיר החפצא הפה (ואולי גם עצמו כדלעיל) כדי שיתפרש פי לדיבור.

*

יו”ד סי’ ריג ס”ג אבל אם אמר קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום וכו’, וחזי’ בזה דהאיסור לנדור לעיל בסי’ רג ס”א וס”ג אינו איסור גמור והותר בשעת הצורך, דהרי בשנתו היום הוא מחיל על עצמו הנדר של שינת המחר, וכן סוגיין דעלמא שאינו איסור מן הדין דאל”כ היאך התירו איסורא בשעת צרה (עי’ לעיל סי’ רג ובתוס’ ריש חולין דף ב’), והיה מקום לדחות דכאן שהגורם לנדר הוא האיסור של הנדר עצמו דשניהם הם שינה אם היום אם למחר א”כ אין לאסור עליו שינה היום כדי שלא יאסור למחר דסו”ס אסרת עליו שינה אבל אין לטעון כן דכל עוד שמה שאינו ישן היום אינו מטעם נדר אין בזה שום איסור במה שאין ישן.

*

יו”ד סי’ רכו ס”ב כשהדירו זה את זה אסורין וכו’ היה אחד מהם מודר וכו’ ואסור להכנס בו אם יש בו דין חלוקה, ברישא כששניהם מודרין זה מזה לא הגביל דוקא אם יש בו דין חלוקה, דברישא מיירי לגבי העמדה דגם בלא דין חלוקה אסורים להעמיד, אבל בסיפא לגבי אופן שרק אחד מהם מודר בזה נחית גם לדין כניסה לחצר דשם האיסור רק אם יש דין חלוקה, אבל אה”נ גם באופן דסיפא שאחד מהם מודר הנאה לגבי העמדה אסור אף אם אין דין חלוקה כמ”ש הש”ך סק”ט.

ומה דברישא גבי שניהם מודרין לא נחית לדין כניסה ובסיפא גבי אחד מהם מודר נחית לדין כניסה, משום דבשניהם מודרין לענין דין כניסה כבר נזכר בסעיף הקודם.

*

יו”ד סי’ רכז ס”א ואם אסר הנאתו עליהם וכו’ ואם אסרם עליו וכו’ ואם אסרם עליו וכו’, ברישא אסר הנאתו עליהם הכוונה שהוא אסור עליהם ובסיפא ומציעתא אסרם עליו ר”ל אסרם ממנו, והיינו הך שאסר הנאתו עליהם, ושינה הלשון כן מרישא לסיפא, ובעלמא עליו ר”ל דהאיסור רמיא עליה, וכאן עליו ר”ל מהנאתו, וצע”ק.

*

קרא פחות
0

השלמה לענין כתיבת ד’ פרשיות יחד העירוני דאפשר לפרש כוונת האר”י שיכתוב ד’ פרשיות של ראש לבד ושל יד לבד. ונראה דמה שכתב האר”י שישחירם וכו’ (היינו בין כתיבת פרשיות של זה לשל זה) אינו ראיה דשמא ההשחרה אינה הפסק לענין ...קרא עוד

השלמה לענין כתיבת ד’ פרשיות יחד

העירוני דאפשר לפרש כוונת האר”י שיכתוב ד’ פרשיות של ראש לבד ושל יד לבד.

ונראה דמה שכתב האר”י שישחירם וכו’ (היינו בין כתיבת פרשיות של זה לשל זה) אינו ראיה דשמא ההשחרה אינה הפסק לענין זה כיון שהיא מענין התפילין (אף דבין פרשה לפרשה עצמה אפשר דס”ל שלא יפסיק בהשחרה).

אבל נראה דהראיה משע”ת ריש סי’ לב (שציין לו המשנ”ב) שהביא לשון השעה”כ [וכ”ה גם בשעה”כ שלנו] ד’ בתים של יד או של ראש ומשמע דא”צ כולם ברצף אלא לכל היותר כל ד’ מהם ברצף בפני עצמם.

ויש להוסיף עוד דבשע”ת שם (ועי’ גם בקסת הסופר ובלשכת הסופר כ’ ו’) הובא דאם אינו יכול לכתוב כל הד’ ברצף דן שם מה יעשה אם יכתוב ג’ ברצף ואחד ברצף או שתים שתים שכל שתים מהם ברצף, ומבואר שם מתוך הדברים דהנידון על ד’ פרשיות בלבד ולא על ח’ פרשיות ולא הזכיר שם דמי שאינו יכול לכתוב כל הפרשיות יחד יכתוב ד’ וד’ כל ד’ לחוד ברצף אחד אלא רק דן על חילוק הד’ עצמם לג’ וא’ או לב’ וב’.

וממילא פשיטא דאין נפק”מ איזה סדרא כותב תחילה דרק בסדרת הד’ עצמה אין מפסיק.

*

השלמה לתשובה על שאני שותה אם דינו כמו שאיני אוכל ושאני טועם

בגוף הדמיון של דינא דשאני אוכל ושאני טועם לדינא דאומר פירות אלו, מ”מ יש לדייק מיהת דאמנם דין שאני אוכל ושאני טועם שוה לדין זיתים וענבים אלו לענין שאסורים היוצא מהם כמ”ש בסי’ רטז סי”ב ועוד, אבל מ”מ יש עדיין חילוק בין הלשון אלו לבין הלשון שאני אוכל ושאני טועם, דבלשון אלו אסור אפי’ גידולי גידולין בדבר שזרעו כלה כמ”ש לעיל ס”א, ובלשון שאני אוכל ושאני טועם אין איסור בגידולין בזרעו כלה כדלעיל ס”ב.

*

השלמה לתשובה על אמירת עושה שלום באמצע חזהש”ץ

העירני עוד הרב ארנון שהיה מרואי הגראי”ל שמנהגו שהיה מסיים תפילתו לאחר שהתחיל הש”ץ חזרת התפילה והיה פוסע בחזהש”ץ, ויש להוסיף דלפי מה שנתבאר בדעתו א”ש, דמה שהובא בספר תורת אמך על מנהגו כשהיה מסיים קודם חזהש”ץ שלא היה פוסע עד אחר חזהש”ץ (אם לא הספיק לפסוע קודם לכן מחמת המתפלל מאחוריו) הוא משום שהיה יכול לכוון כל החזרהש”ץ ולהצטרף לתשעה ששומעין, אבל בסוף ימיו כשהיה מסיים אחר שהתחיל הש”ץ הוא מצוה ג”כ לשמוע אז חזהש”ץ כמשנ”ת בשם החזו”א, אבל מאחר שאינו יכול להצטרף לשומעין יש בזה דרגא אחרת של חיוב וזה אינו בכלל הזהירות מלפסוע בחזהש”ץ (אלא לכל היותר שלא לומר היהי רצון לפי מה שהובא משמו בכאיל תערוג הנ”ל).

*

השלמה לתשובה בענין פקו”נ באזעקות

לענין השאלה בענין פקו”נ שלגבי הרבים יש בזה חשש שאדם אחד ימות ולגבי כל יחיד הסיכון קלוש מאוד שו”ר שאכן הביאו בשם החזו”א דלגבי הרבים חשיב פקו”נ ולגבי יחיד לא (מכתב החזו”א דינים והנהגות פט”ז ס”ו לפי מה שנתבאר ע”י הגרמ”מ לובין ועוד ספרים שהביאו שמועות בזה בשם החזו”א הוב”ד בגליון עיטורי מרדכי כ”ו סיון תשפ”ה עמ’ ה, ועי”ש עוד פרטים בזה).

לענין שיטת האג”מ דחששא לבד משוי ליה ספק פקו”נ לגבי האדם החושש והבאתי תשו’ האג”מ שעיקר דבריו לגבי יולדת ודנתי לענין חולה ולענין כל אדם שמפחד, יש לציין עוד לתשובתו שם בסי’ קכז דשם משמע שהוא לגבי כל אחד שחושש בעצמו מפקו”נ שהוא בכלל פקו”נ לגביו, ולאו דוקא בחולה, ויש ליתן זכר לדבר במה שנזכר שלא להישאל בזה והיכן מצינו שנאמרה הלכה שלא להישאל לחכם פרטי הדינים אלא חזי’ מזה שמי שלגביו הוא ספק חשיב ספק לגביו אע”ג שאם היה צריך להישאל היה החכם עלול לומר לו שאינו ספק (ואע”פ שאינו כלל גמור דלפעמים באמת אינו בכלל פקו”נ כמבואר בכמה דברים בש”ס ופוסקים, מ”מ במקרה רגיל שחושש לעצמו יש מקום לומר שזו ההגדרה).

ועוד ציינו בזה לדברי המנחת שלמה ח”א סי’ ז שכתב שספק פקו”נ נמדד לפי מה שנתפס בעיני הציבור כדבר מסוכן, ושכ”כ הגר”י סילמן בשם הגר”ד לנדו בדרכי חושן ח”א עמ’ ריא, אבל בצי”א ח”ח סי’ טו חלק ע”ז, ולכאורה שגם המקילים בזה מסכימים דרק מי שנתפס אצלו גופא בפקו”נ וללא דסגי שכך דעת רוב הציבור (ולא ראיתי הדברים בפנים לע”ע).

השלמה לענין ברכת מעדן חלב בסעודה

בפנים הובא הנידון לגבי מי שאוכל מעדן אחר אכילת הפת להנאה וקינוח מה ברכתו.

ועיקר הטענה בזה היא דהנה בביצה המטוגנת כמין חביתה הדין הוא שאין מברכים עליו בסעודה, והטעם מכיון שביצים רגילין לבוא עם הפת כמ”ש תלמידי רבינו יונה לענין ביצים וכעי”ז בשוע”ר, אף שלא רגיל לבוא למנה העיקרית מ”מ סגי במה שרגיל אצל בני אדם שמביאים אותו כחלק מסעודת פת (וה”ה שמביאים אותו לשובע לארוחות קבועות כעין סעודות פת, כמו שנתבאר ע”פ הפוסקים שזה הטעם הפוטר בברכה על בשר כיון שדרכו לבוא לשובע, רק שכאן ההגדרה התרחבה דעצם מה שבא לארוחות של שובע אפי’ בלא פת נעשה טפל לפת גם בסעודת פת), וממילא גם כשאוכל את החביתה לאחר הפת להנאת גרונו הוא חלק מסעודת פת, וכמו מנה עיקרית הבאה אחר הפת שבזה פשיטא לן שאין מברך עליה בסעודה כיון שבאה לשובע ובאה רק בסעודת פת.

וממילא נטען דה”ה בניד”ד במעדן חלב כיון שהרגילות ברוב המקרים שלכתחילה באופן מתוכנן בא מאכל זה רק בסעודת פת ממילא גם אם יאכלנו אחר הפת לא יברך.

ואין לחלק ולומר דשם בחביתה שאוכל אחר הפת מתכוון לשביעה משא”כ כאן שמתכוון להנאת אכילה בלבד, דהרי כבר כתבו הפוסקים (תהל”ד בשם השל”ה ושא”פ ועוד כמה פוסקי זמנינו כמו שהבאתי בפנים) דבברכה על דבר הנאכל בסעודה אזלי’ בתר רוב אכילת הדבר ומכיון שרוב אכילת המעדן חלב הוא לאכול אותו בסמיכות עם סעודת פת יש לפוטרו מברכה.

ובפנים הדברים תמהתי מכח זה (וכאן נתבארו הדברים עוד) על מי שהביא שמועה בזה שמי שאוכל מעדן בסוף הסעודה לקינוח שיברך עליו, דהרי מבואר בפוסקים דאזלי’ בתר עיקר ורוב רגילות האכילה ולא לפי האכילה כרגע.

וחשבתי דיתכן ליישב הקושיא דמ”מ מודים הפוסקים הנ”ל [הסוברים דאזלי’ בתר רוב רגילות האכילה] שמ”מ בדבר שיש בו רגילות רווחת של מיעוט המצוי לאכלו גם באופן של קינוח סעודה א”א לטעון דאזלי’ בתר רוב כיון שיש רגילות רווחת לאכול גם באופן זה (וכעין זה לגבי רוב לענין ברכה על המאכל יש שנקטו דלא שייך בזה רוב מצומצם) דסו”ס יש רגילות רווחת לאכול מאכל זה בתורת קינוח בלבד.

ומ”מ כדי לטעון כן נצטרך לומר שיש גם רגילות רווחת של מאכל זה מחוץ לסעודה, וכמדומה שהוא מיעוט מצומצם ולא דבר מתוכנן, ובזה לא עדיף מביצים שהזכירו תלמידי רבינו יונה דטעם הפטור משום שרגילין להאכל תוך הסעודה, על אף שגם בביצים שייך שמביאים גם מחוץ לסעודה, וה”ה סלטים וכיו”ב (כמו שהזכיר במשנ”ב ירק ותבשיל הנאכל עם הפת) שהם דברים שטעם הפטור מלברך עליהם בסעודה אינם משום שנאכלים לשובע אלא משום שבאים עם הפת.

ואף ששם מ”מ אכילתם בסעודה הוא לשובע ויש מקום לטעון דמה שנאכלים אחר הפת הוא חלק מאכילת הפת משא”כ בניד”ד שנאכל להנאה בלבד, כעין קינוח, מ”מ שוב הדרינן לדוכתין לדברי הפוסקים הנ”ל דאזלי’ בתר רוב אכילה.

רק שעדיין יש מקום ליישב ולומר דמ”מ בביצים וירק אין כלל רגילות לאכלם שלא לשובע לקינוח אחר הסעודה, משא”כ מעדן חלב שיש רגילות רווחת של מיעוט המצוי לאכלו אחר הסעודה להנאה שלא לשובע ואף אם מביאים אותו עם הפת מ”מ אוכלים אותו אחר הפת להנאה בלבד.

אבל אם באמת נימא שכך היא המציאות דגם אותו המיעוט המצוי שאוכל מעדן זה לאחר הפת מ”מ מביאים אותו עם הפת ולא כמנה נפרדת, א”כ נכנסים אנו מכח זה לנידון על דבר שבא עם הפת ממש אבל נאכל בפני עצמו להנאה דבזה יש מקום ללמוד משמעות בפוסקים דעצם מה שרגיל לבוא עם הפת חשיב מן הסעודה וכמשנ”ת בפנים התשובה.

אלא אם כן נימא דיש רגילות רווחת של מיעוט המצוי שמביאים מעדן חלב רק לאחר כל סיום אכילת הפת לקינוח בלבד, וכמדומה שבמעדנים רגילים פשוטים המצויים אין רגילות כזו דגם האוכלים אחר אכילת הפת להנאה אין מביאים אצלם המעדן בקינוח עם הגלידה וכיו”ב, וצריך לברר המציאות בזה.

וגם כ”ז רק אם נימא דמה שרגילין להביא אחר הסעודה סגי בזה לחייבו בברכה, דלגבי תאנים וענבים המשמעות בתר”י דטעם החיוב בברכה משום שנאכלין כל היום, ומ”מ במשנ”ב סי’ קעז סק”א הביא ע”פ הרא”ש הלשון כל מיני תבשילין הרגילין לבוא לתוך סעודת הפת, רק דיש לדון מה נכלל לתוך סעודת הפת אם כולל גם מה שבא אחר הפת ואם כולל מה שבא עם הפת ויש הנהגה רווחת לאכלו לאחר הפת, ועי’ בפנים התשובה ובספר גידולי אליהו הנ”ל לענין הנידון בדבר שדרכו לבוא רק לאחר סעודת פת האם מוגדר כדבר שדרכו לבוא בסעודה והמנהג שלא להחשיבו בא מחמת הסעודה ולברך ויש מי שחשש שלא לברך על זה להדיא.

ועי’ במשנ”ב מה שדן שם לענין צימע”ס פירות הבא בתבשיל לשובע, ואולי נימא דג”כ בא עם הפת, ואם נימא הכי ושבכל זאת חשש המשנ”ב סק”ד לברך על דבר אחר, ולא מהני עצם מה שבא עם הפת, אם כן חזי’ שטעם זה אינו מספיק.

ואולי יש לומר שהצימע”ס הנ”ל שהזכיר המשנ”ב בא בתבשיל עם הבשר של מנה שניה ואפשר דלא חשיב בא עם הפת (אע”ג דאין אנו מסלקין עם הפת מ”מ אפשר דלענין להחשיב דבר הבא עם הפת צריך שיהיה בזמן אכילת הפת וצל”ע) משא”כ הבשר שבא בודאי לשובע.

ויותר נראה לדחות ענין הצימע”ס דשם הצד לחייבו בברכה משום דאזלי’ בתר עיקר שם פירות שהם דברים הנאכלים חוץ לסעודה, ואדרבה הצד לפטור הוא מחודש שרוצה לטעון שבישולו עם הבשר שינה שמו, ואף שיש מקום לומר כן מסברא מ”מ אינו מוכרח, משא”כ במין מאכל שרובו אינו נאכל מחוץ לסעודה הוא דין אחר.

והואיל דאתאן לדין הצימע”ס הנ”ל יש להזכיר דמש”כ המשנ”ב שם בסוף דבריו על קאמפא”ט שבזה ודאי מברך, מסתבר דבזה לא מיירי על דבר המתבשל עם הבשר אלא בפני עצמו, ולכן חייבו המשנ”ב בברכה, וכך המציאות ג”כ מסתברת שהצימע”ס המתבשל עם הבשר לא יביאו שוב לקינוח ואפי’ במקום שלא הביאוהו למנה עיקרית כיון שאחרים מביאים אותו למנה עיקרית לשובע, וממילא א”א ללמוד מזה שסבר המשנ”ב דצימע”ס אזלי’ ביה לפי מה שיגישו אותו ושאם יגישוהו לקינוח יחייב בברכה.

אולם יש לעורר כאן נקודה אחרת, דהרי נתבאר שבצימע”ס יש ספק ופלוגתא אם חשיב פירות או דמחמת בישולו נשתנה וחשיב כמנה עיקרית, ולכאורה בקאמפא”ט יש להסתפק דאולי נשתנה שמו ונעשה מנת קינוח, והמשנ”ב לא חשש לצד זה, וממילא יש כאן ראיה למנהגינו שמברכים על מאכלים המיועדים לאכילת קינוח סעודה ואין חוששים דמאכלים אלו הם חלק מהסעודה כיון שאין באים בלא סעודת פת כמו שיש מי שחשש וכנ”ל.

ומ”מ ראיה מוחלטת מהמשנ”ב אין כאן, דהרי במקרה של קאמפא”ט יש ב’ צדדים לחייב בברכה, הא’ דשמא לא נקבל הך חששא שדבר הבא בסוף כל סעודה נפטר, ועוד דשמא אזלי’ בתר אכילת רוב פירות שבעולם, ולא בתר צורת הבישול (וזה תליא בדעות האחרונים לענין אם צימע”ס חייב בברכה בסעודה וכנ”ל).

וגם בלאו הכי לא נתבאר לנו שהקאמפ”ט דמיירי ביה המשנ”ב לא היו רגילים לאכלו באמצע היום שלא בתוך הסעודה כלל, וצל”ע מה היה המציאות בזה (אף דיותר נראה שלא היה שונה מהמצב היום).

קרא פחות
0

יעוי’ בספר שמירת הגוף והנפש מהדו”ת סי’ רמב ס”א בהערה שהביא דעות הפוסקים בזה, והיוצא מדבריו שכמעט כל הפוסקים כתבו להתיר בזה (כה”ח סי’ נה סקי”א בשם כמה פוסקים, כה”ח למהר”ח פלאג’י סי’ יד סק”י, פלא יועץ ערך מונה ...קרא עוד

יעוי’ בספר שמירת הגוף והנפש מהדו”ת סי’ רמב ס”א בהערה שהביא דעות הפוסקים בזה, והיוצא מדבריו שכמעט כל הפוסקים כתבו להתיר בזה (כה”ח סי’ נה סקי”א בשם כמה פוסקים, כה”ח למהר”ח פלאג’י סי’ יד סק”י, פלא יועץ ערך מונה ובספרו חסד לאלפים סי’ נה ס”י, שבט הקהתי ח”ו סי’ תס סק”א), ומיעוטם נקטו לאסור.

והנה מבואר בגמ’ פ”ב דיומא שמנין שאינו מונה האנשים עצמם אלא רק הבזקים או הטלאים אינו אסור, (ויש שנקטו דגם באצבעות אין איסור מכח המתני’ רפ”ב דיומא, ועי’ בספר שמיה”ג והנפש שם מה שהביא בזה), ולכאורה בכלל מאתים מנה שהרי אמנם בפיו אינו מונה את האנשים עצמם אבל במחשבתו כשמונה את הבזקים או את הטלאים יודע במחשבתו שמונה את האנשים, אבל יש מקום לדחות הראיה כיון דמ”מ כאן מסתכל על גולגלותיהם בזמן המנין וחמיר כיון שמכוון את המנין על גולגלותם, אולם למעשה נקטו רוב הפוסקים כנ”ל.

לענין הושיעה את עמך הנה במקור הדברים בתשובת רב האי שהובאה בספר העתים ובספר האורה לרש”י ח”א סי’ נו מבואר שכל אחד אומר תיבה אחרת, (ושם הובא פסוק אחר ואני ברב חסדך וגו’), וכן שמעתי ממו”ר הגרב”ד דיסקין דמנהג העולם צ”ב למה אינו בכלל מנין מה שמונין הושיעה את עמך כיון שלמעשה מונה כאן את האנשים באמירת פסוק.

אמנם יש מהאחרונים שנקטו (עי’ שמירת הגוף והנפש שם הערה ב’ בשם ליקוטי מהרי”ח ח”א ברכת רפואה) שאולי אין קפידא גם אם אדם אחד יאמר הפסוק על כל אחד ואחד תיבה אחת, ובאמת כ”ה המנהג הרווח בזמנינו (ועי’ בלשון הקצש”ע), ולפי הצד הזה אה”נ שכ”ש במחשבה יכול למנות, ומ”מ המנהג שאומרים הושיעה את עמך עדיף ממחשבה כיון שאומר פסוק ברכה שנזכר בו וברך את נחלתך שיש בזה טעם למנוע הקללה הבאה מחמת המנין כדלקמן.

ולבאר ההנהגה בזה שמקורה בגאונים לומר פסוק תחת מנין, בפשוטו יש לומר דיש בזה ג’ תנאים, האחד דיש לומר פסוק של שבח ואז הו”ל כמי שבירך ואח”כ מדד כריו דבזה סילק את מניעת הברכה הבאה על ידי מנין כדאי’ בפ”ג דב”מ ובפ”ט דברכות (ואף דבמנין אדם לא נאמר זה מ”מ כמה דאפשר לתקוני מתקנינן), ואמנם בגאונים לא הובא הפסוק הושיעה וגו’ וברך את נחלתך אלא ואני ברוב חסדך מ”מ כיון דמיירי בשבח המקום ובשבחן של ישראל אפשר דסגי בזה (ועיקר הטעם שהובאה הפסוק ואני ברב חסדך משום דמיירי בביאת בהכנ”ס והוא דבר השייך לעניינו למנין עשרה), והשני שלא יאמרו במספר כדי שלא יהיה מספר (דאם אחד אומר אחד והשני אומר שנים א”כ כל אחד סופר את המנין היכן שהוא אוחז) והתנאי השלישי לפי פשטות הדברים שלא יאמר אחד כל הפסוק כדי שלא יהיה מחזי כסופר, והיינו דכיון שסכנה היא כל מה דאפשר לתקוני מתקנינן.

ששאלתם דבמנין עשרה אין עין הרע, ואיסור מנין הוא משום עין הרע (רש”י ריש תשא), יש לציין לשי’ הרא”ם ר”פ תשא דהאיסור אכן רק כשסופרים כל ישראל אבל כל הפוסקים מהגאונים עד זמנינו לא נקטו כן (עי’ בפוסקים שהובאו בתשו’ זו ובמג”א סי’ קנו סק”ב ועוד ושמיה”ג והנפש הנ”ל באריכות), וצ”ל דכל עת שסופר מתמקד בכמות האנשים ויש בזה משום עין הרע כיון שמתמקד במחשבתו בריבוי האנשים וכמ”ש החזו”א שעין הרע הוא התפעלות וצ”ל שיש דרגות בהתפעלות דלפעמים יוכל להיות גם התפעלות קלה שבקלות שתוכל להזיק, ואי נמי דמחמת שיש בזה חשש סכנה חששו גם לספקות וחששות שיבואו לידי התפעלות מריבוי האנשים לפי הענין, ומ”מ גם בעצם הספירה יש דבר גנאי שמוציאו מכלל ההשגחה העל טבעית ומכניסו לכלל ההשגחה הטבעית, וכדאמרי’ כעי”ז בגמ’ לגבי כרי מדד ואח”כ בירך הר”ז תפילת שוא וכו’ שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין.

קרא פחות
0

בריטב”א תענית יד ע”ב כתב והא דאמרינן בע”ז ח’ ע”א אם צריך לפרנסה אומרה בברכת השנים, הני מילי לשאול בפרנסה לעצמו, אבל שאלת גשמים שהוא צרכי רבים ופרנסתם שקבועה בברכת השנים אין לומר אותה בברכת השנים אלא בזמן שהוא הגון ...קרא עוד

בריטב”א תענית יד ע”ב כתב והא דאמרינן בע”ז ח’ ע”א אם צריך לפרנסה אומרה בברכת השנים, הני מילי לשאול בפרנסה לעצמו, אבל שאלת גשמים שהוא צרכי רבים ופרנסתם שקבועה בברכת השנים אין לומר אותה בברכת השנים אלא בזמן שהוא הגון לכל ולא בזמן שהוא קשה לשאר רוב העולם כנ”ל עכ”ל, ולפי דבריו משמע לכאורה דהכל בכלל ההיתר לבקש ברפאנו ובברך עלינו כל שאינו צורך הציבור באופן שסותר את צורך הציבור.

ועי’ בר”ן ומאירי ובשיטה לבעל הצרורות בתענית שם ובדרישה סי’ תקסו שתירצו בעוד אופנים אבל לכאורה היוצא לכל האופנים בדבריהם שאין הוכחה לחלק בין בתוך ביתו לחולה של אדם אחר.

ועי’ להלן דרבינו יונה ג”כ מחלק בין ציבור ליחיד באופן אחר ושם ידובר.

והנה פסק השו”ע באו”ח סי’ קיט ס”א דאם היה לו חולה מבקש עליו רחמים בברכת רפאנו ולא הזכיר בתוך ביתו, והוא מיוסד על לשון הרמב”ם בפ”ו מהל’ תפילה שהביא בב”י שם, ומ”מ אין הכרח להיפך דאפשר שהיה לו חולה ר”ל מביתו או ממשפחתו וכעין לשון המתני’ ברפ”ג דברכות מי שמתו מוטל וכו’ והיינו מת שבאחריותו כדכתיב ויקם אברהם מעל פני מתו.

ויעו’ במשנ”ב ועוד כמה אחרונים על השו”ע שם שהזכירו דהמתפלל על חבירו וכו’ ומ”מ אין מזה הכרח דעל כל חבירו מותר להתפלל ברפאנו (אף דעכ”פ בשע”ת נקט על דברי השו”ע הללו רק פרט זה ומשמע בפשטות שנקט זה לענין רפאנו) דשמא חברו ר”ל החולה שבתוך ביתו.

ואמנם יעו’ עוד במשנ”ב ואחרונים על השו”ע שם דדוקא אם היה לו חולה מבקש ברפאנו אבל לא על העתיד, אבל אי משום הא לחוד אין ראיה לניד”ד, דיש לומר דהעיקר שיתפלל על ההוה בין על עצמו ובין על חבירו, ורק שלא יתפלל על העתיד דחשיב שלא לצורך ואין להתיר שינוי הברכה מחמת זה (אלא שעיקרי הדברים שהותר להתפלל רק על צורך שלו עכשיו נכללו בדברי רבינו יונה דלקמן ושם תתבאר שיטתו אי”ה).

ויעוי’ עוד בס”ב שם בשו”ע שכשמתפלל לצורך יחיד יש מי שאומר שלא יאריך, ומשמע בין לצורך יחיד דידיה ובין לצורך יחיד דעלמא, ואולי גם בזה יש לדחות דלא נחית לזה, ולעולם תחלק בין יחיד לדידיה ליחיד דעלמא, אבל עי’ במשנ”ב ובאחרונים שם שהקשו דכשהוצרכו להתפלל על המהרי”ל שיתרפא האריכו בסלח לנו, ושמא סמיך על התי’ דתפילה על המהרי”ל היה לצורך רבים, אבל דחוק לומר כן, דהרי משמע דלולא שהיה צורך רבים לא היה בזה חשש להזכירו באמצע שמונ”ע עכ”פ אם לא היו מאריכין ועכ”פ בתפילת היחיד ושמא שבקיה דדחיק ומוקי אנפשיה שהאריכו בחזהש”ץ על יחיד ובסלח לנו במקום רפאנו ועדיין צ”ע.

אולם יעוי’ בשו”ע שם ס”א שהביא שי’ רבינו יונה [ובמשנ”ב שם הזכיר שטוב לחוש לשיטתו וכ”כ בב”י שם דהעיקר לדינא דלא כשיטתו אבל טוב לחוש] שמחלק בין מי שמבקש צרכיו ממש לבין מי שמבקש על הציבור, דיש בזה דינים אחרים (לענין נוסח הבקשה אם הוא בלשון יחיד או רבים ולענין מקום הבקשה אם הוא באמצע או בסוף), עי”ש, וגבי צרכיו ממש נקט השו”ע שם בשיטת רבינו יונה כגון שיש חולה בתוך ביתו, ואולי לכן שינה מרישא שהביא לשון הרמב”ם היה לו חולה ולא הזכיר בתוך ביתו משום דברישא לא מחלק בין צרכיו ממש לאין צרכיו ממש.

ויש לציין דגם אם נימא שכל מה שאינו צרכיו ממש הוא בכלל ציבור אין זה שאסור לשואלו בברכות אלא רק לפי התנאים המבוארים בשו”ע שם לענין בקשות של ציבור שצריך לשאול בסוף הברכה (ולענין אם יצטרכו שאלה בלשון רבים כמו בבקשה של ציבור עי’ להלן מה שאכתוב בזה).

אולם לפי מש”כ המשנ”ב שם בשם רבינו יונה משמע לכאורה דאין עיקר החילוק מצד אם מתפלל על חולה שבתוך ביתו לחולה שבתוך בית אחר, אלא דעיקר החילוק הוא שאם מתפלל על צורך הציבור באמצע הברכה הו”ל כמשנה המטבע של הברכה, והיינו משום שתפילת שמונ”ע נתקנה לצורך הציבור (ובשם הגר”א הובא דמי שכיון לצורך עצמו הו”ל כלא התפלל מעולם), לכך כשמשנה לצורך הציבור הו”ל כמשנה נוסח התפילה משא”כ כשמוסיף בקשה על עצמו שברור שאינו שייך לתקנת הנוסח דלאו מינה לא מחריב בזה (עי’ ריש זבחים וכאן הוא סברא גם במחזי והיכר).

(אבל כ”ז רק לבאר הס”ד, אך עי’ להלן דלמסקנת הדברים אפשר שטעם זה שייך רק באופן שצורך הציבור הוא צורך אישי שלו עכשיו ג”כ דאם אינו צורך של המתפלל עצמו בלאו הכי נתמעט כבר משום שאינו צורך שלו עכשיו, ולהלן יבואר).

ויש להוסיף דבשו”ע שם מבואר דלרבינו יונה בקשות של רבים מבקש בלשון רבים וע”כ חולה בבית אוהבו או בבית שכנו לא שייך לבקש בלשון רבים אלא בלשון יחיד א”כ לא בכה”ג מיירי השו”ע במ”ש בקשות של רבים לכלול בו גם בקשות שמתפלל על חבירו שכנו או אוהבו.

ובאמת בדברי הריטב”א דלעיל גם כן חילק בין יחיד לציבור, רק דהריטב”א מיירי בכמה חילוקים בין המקרה שהזכיר שם למקרה כאן דשם מיירי בדבר שהוא איסורא לגמרי להזכירו אפי’ בסוף הברכה, ורבינו יונה כאן מיירי בדבר שרק אין להוסיפו באמצע הברכה, ועוד דהריטב”א שם מיירי בדבר שהוא קלקול לכלל הציבור ורבינו יונה כאן מיירי בדבר שהוא לתועלת הציבור, ומ”מ גם בדברי הריטב”א נתבאר שאין איסור בעצם להוסיף גם בקשות שאינם צרכי היחיד עצמו ממש.

אולם באול”צ ח”ב פ”ז סקל”ג כתב לחדש בשם רבינו יונה בב”י שם דדוקא על חולה שבתוך ביתו יכול להתפלל ברפאנו (וכתב שם דחולה ת”ח חשיב כבתוך ביתו עי”ש), עי”ש בהרחבה.

ומ”מ יש לציין דאינו מפורש בלשון רבינו יונה בב”י שם אלא כנראה שדייק כן האול”צ ממה שמבואר בדברי רבינו יונה שמותר לו לשאול אפי’ באמצע הברכה כיון שהוא לו צורך שעה ומזה למד דההיתר הוא רק בצורך עצמו ממש ולא צורך חבירו.

ויש לדון בזה דאולי ההיתר הוא גם בצורך חבירו מלבד בצורך ציבורי שבזה א”א להתיר לו לומר באמצע הברכה מטעם אחר שהוא משנה ממטבע וכו’ וכמשנ”ת במשנ”ב כנ”ל.

אלא שאכן במקור דברי רבינו יונה המובאים גם בב”י שם כלשונם נזכר טעם ההיתר לומר באמצע ברכה רק לענין צרכי יחיד הצריכים באותה שעה ומשמע שהתירו מחמת שצריך לאותה שעה ולא מחמת שאם יאמר צורך הרבים אז הו”ל כמשנה ממטבע.

ומאידך גם הסברא שהזכיר המשנ”ב שאם אומר בלשון רבים באמצע הברכה הו”ל כמשנה ממטבע שטבעו חכמים, הזכירה המשנ”ב בין לגבי אמירת דברי ציבור בלשון רבים באמצע הברכה בסק”ח ובין לגבי אמירת דברי יחיד בלשון רבים באמצע הברכה בסק”ט, וה”ה ברבינו יונה שלפנינו נזכרה סברא זו גם לגבי ציבור (אבל באמצע הברכה לא וכו’) וגם לגבי יחיד (והוא שיאמר אותו בלשון וכו’).

היוצא בזה דמחד גיסא משמע בכוונת רבינו יונה שמה שהותר באמצע ליחיד ולא לרבים הוא גם מטעם דרק ליחיד התירו שיש בזה צורך מיוחד אבל מאידך גיסא כתב רבינו יונה הטעם הוא משום שאסור לומר באמצע ברכה בקשות בלשון רבים.

והיה מקום לומר דהמשנ”ב לא למד כאול”צ שנקט דרבינו יונה בא למעט צרכי אחרים באמצע הברכה, משום שהביא המשנ”ב רק את הטעם השני שא”א להפסיק בצרכי רבים באמצע ברכה משום שהאומר צרכי רבים באמצע הברכה הוא כמשנה וכו’, ולא הביא את הטעם שהתירו להפסיק רק משום שהוא דבר הצריך לו עכשיו ולמה לא הביא טעם זה ואולי לא למד כן רבינו יונה.

אבל אפשר ליישב דהמשנ”ב לא יסתור לדברי האול”צ וזה יישב גם למה הוצרך רבינו יונה לומר טעם למה התירו דוקא ליחיד משום צרכו ולא הוה סגי ליה בהטעם שהזכיר המשנ”ב הנ”ל בסק”ח.

והענין הוא דיש ד’ מצבים, יש מצב שיש צורך פרטי בלבד, ויש מצב שיש צורך עבור חברו בלבד, ויש מצב שיש צורך עבור כלל הציבור בלבד באופן שהוא צרת ציבור שאינו נוגע למתפלל זה באופן אישי ופרטי, ויש מצב שיש צרת ציבור שהיא גם צרה אישית של המתפלל עצמו.

וממילא באופן הא’ שצרת יחיד הנוגעת ליחיד עצמו בזה לכל הפירושים בשי’ רבינו יונה מותר עכ”פ באמצע ברכה.

ובאופן הד’ בצרת ציבור הנוגעת לציבור וגם ליחיד בזה נקט המשנ”ב דמה שא”א הוא רק מחמת הטעם בסק”ח דכיון שאומר צרת ציבור באמצע הברכה הו”ל כמשנה וכו’ שטעם זה נוגע במצב כזה דהרי לולא טעם זה היה יכול לבקש באמצע הברכה כיון שהוא צורך שלו עכשיו.

ובאופן הג’ בצרת ציבור הנוגעת לכלל הציבור בלבד ולא למתפלל, בזה כוונת רבינו יונה למעט כבר בטעם שכתב שהתירו ליחיד להתפלל בסוף הברכה דוקא לצרתו הנוגעת לו עכשיו ולא לדבר כזה (אבל אין טעם זה ממעט האופן הד’ של צרת הציבור הנוגעת ליחיד עכשיו ג”כ וכנ”ל בקטע הקודם).

ויש להביא ראיה דרבינו יונה מיירי באופן הג’ הנ”ל ג”כ שהרי כתב שאם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה אומר ואפילו שלא יהיה לצרכו ממש מותר כיון שאומר אותו בלשון רבים ע”כ, ומבואר מזה שוב דמה שהותר לשאול באמצע מותר רק מה שהוא לצרכו ממש ומה שהותר בסוף מותר גם מה שאינו לצרכו אם הוא בלשון רבים, וממילא שמעי’ שצרת רבים שאינה נוגעת ליחיד ממש נתמעטה מסוף הברכה ויש לפרש בלשונו שכאשר הצרת רבים נוגעת לצרכו ממש בכה”ג לא נתמעטה מאמצע הברכה מצד שאינה צרכו (אלא מהטעם השני דמחזי כמשנה וכו’ וכנ”ל).

ולגבי האופן הב’ שמתפלל על חבירו באופן שאינו נוגע לצרכי המתפלל עצמו (שזהו האופן שדן בו האול”צ הנ”ל) לפי חשבון זה השתא יוצא שיהיה שייך בזה להתמעט מכלל ההיתר רק מחמת הטעם דמשמע מלשון רבינו יונה שממעט מאמצע הברכה בקשות שאינן נצרכות למתפלל עצמו אבל לא מחמת הטעם שכתב המשנ”ב סק”ח דכששואל צרכי רבים באמצע הברכה נראה כמשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות.

ומ”מ אכתי צ”ב דהטעם הזה שסמך עליו האול”צ אם הוא מדוייק מדברי רבינו יונה למה לא הביאו המשנ”ב כיון שיש בו נפק”מ לדינא לדבר שאינו בלשון רבים ואינו צורך שלו עכשיו, ודוחק לומר דס”ל שכל צורך גם של אחר הוא בכלל צרכו (ונימא דרבינו יונה בא למעט רק דבר שאינו צורך עכשיו ממש וכעין מש”כ המשנ”ב לעיל דעל העתיד א”א להתפלל ברפאנו ובברך עלינו) דברבינו יונה לא משמע כן כ”כ, ויל”ע.

ומ”מ עדיין יש להעיר דגם רבינו יונה גופיה לא הזכיר טעם הנ”ל אלא למעטו מתפילה באמצע הברכה ולא למעטו מתפילה מסוף הברכה דהרי מבואר ברבינו יונה שם דאפי’ אם נפרש דבריו כמו שפירשם האול”צ שבא למעט כל מה שאינו נוגע לצרכי המתפלל עצמו כגון דשל ציבור דמיירי אח”כ מ”מ בסוף הברכה התירוהו, ולמה צרכי חבירו לא התירו בסוף הברכה.

ונראה משום שרבינו יונה לפי המובא בב”י שם התיר בסוף ברכה לבקש רק בלשון רבים וזה לא שייך בחולה פרטי.

אבל עי’ במ”ש בשו”ע דמשמע מלשונו דעל חולה פרטי התיר רבינו יונה גם בסוף ברכה וכן פירש להדיא בעטרת צבי סק”ו לשון השו”ע, וצ”ע דברבינו יונה משמע שבסוף ברכה התיר רק בלשון רבים משום דבלא זה אינו שייך לסוף הברכה, (ועי’ להלן במסקנא דכ”ז תליא בב’ גירסאות בדברי רבינו יונה ולפי מה שיתבאר להלן מיושב גם זה).

ועי’ במשנ”ב סק”ו שכתב בטעם מה שלא יאמר לרבינו יונה בסוף הברכה בקשות על הרבים בלשון יחיד “כיון שהוא אומרה בשביל רבים”, ולפי טעמו לכאורה היה יוצא דאם מבקש על חבירו לא שייך טעם זה ויוכל לבקש בסוף הברכה על חבירו בלשון יחיד דלא כהאול”צ.

וצ”ע דבב”י שם בלשון רבינו יונה לגבי בקשות בסוף כל ברכה אי’ דבלשון יחיד אסור לאמרו כיון שאינו אומר אותו בעבור כל ישראל והוי הפסקה עכ”ל, ומבואר דיש איסור בעצם אמירת תחינה בלשון יחיד בסוף הברכה, ויש לבאר הטעם בזה דכיון שהחתימה קאי על הברכה והברכה נתקנה על הציבור הלכך אם יפסיק בלשון יחיד מפסיק בין הברכה לחתימה, וממילא צ”ע למה לא הביאו המשנ”ב בביאור דברי רבינו יונה גופיה, (ועכ”פ טעם זה מתיישב עם מה שכתבתי לבאר דברי האול”צ למה לא יוכל לבקש על חבירו בסוף כל ברכה).

אמנם מצאתי נוסחא אחרת ברבינו יונה הנדפס וז”ל בלשון יחיד וכו’ כיון שאינו אומר אותו (אלא) בעבור כל ישראל והוי הפסקה ע”כ, ויתכן שכן גרסו השו”ע [והמדפיסים תקנו הב”י] והמשנ”ב והעט”צ עם תיבת “אלא” ופירשו שמאחר שמתפלל בעבור כל ישראל ממילא אם יאמר בלשון יחיד אין משמעות לדבריו והו”ל הפסקה (והוא פירוש דחוק קצת), וממילא אפשר שלמדו המשנ”ב וסייעתו דדין זה שלא יאמר בלשון יחיד בסיום הברכה הוא רק כשאומר תפילה על רבים בלשון יחיד.

ופירוש זה צ”ב שהרי כתב רבינו יונה בתחילת דבריו הללו שאם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה אומר ואפי’ שלא יהיה לצרכו ממש מותר כיון שאומר אותן בלשון רבים עכ”ל, ומשמע דההיתר בסוף הברכה אינו אלא בלשון רבים בלבד ולא בלשון יחיד.

ומ”מ השו”ע והעט”צ אמנם היה שייך ליישב דמה שהתירו אליבא דרבינו יונה לשאול צרכי יחיד בסוף הברכה היינו אם יאמר בלשון רבים, אבל עדיין טעם המשנ”ב הנ”ל קשיא למה נקט טעם רק לגבי ציבור שלא יאמר בלשון יחיד משום שבציבור עסקי’ ולמה לא נקט יותר מזה שבסוף ברכה א”א לומר בלשון יחיד.

וא”כ שמא גם המשנ”ב רק נקט עוד טעם דבציבור שאומר בלשון יחיד מקלקל המכוון אבל לא שעל חבירו יכול לומר בלשון יחיד בין הברכה לחתימה וצל”ע.

אבל אם נפרש דהמשנ”ב אכן לעיל לא נקט כלל בדעת רבינו יונה שיש להתפלל באמצע הברכה רק על מה שהוא צורך שלו עכשיו ולא נקט כלל בדעת רבינו יונה שיחיד אינו יכול לבקש צרכיו בלשון יחיד בסוף הברכה אלא דאדרבה נקט בדעתו שיכול לבקש בסוף הברכה אפי’ בלשון יחיד, אם ננקוט כן יוצא דלדעת המשנ”ב בדעת רבינו יונה אין איסור לבקש על חבירו בין באמצע הברכה ובין בסוף הברכה אבל אין הוכחה ברורה מהמשנ”ב לזה וכנ”ל.

עכ”פ לפי דברי רבינו יונה בלשונו יש משמעות כנ”ל שטעם ההיתר על חולה שבביתו הוא משום שצריך לזה עכשיו.

ורק אעיר הערה קצרה דהנה לפי המתבאר מודה רבינו יונה שמה שמתפלל בסוף הברכה על רבים יכול לומר גם מה שאין נוגע עכשיו, והנה בעטרת צבי כנ”ל למד דכ”ש יחיד בסוף הברכה, ולפ”ז יש להוסיף דה”ה ביחיד גם מה שאין נוגע עכשיו, וממילא צריך לצאת דלהרמב”ם והרא”ש שנקט הב”י בדעתם דס”ל דבכל גווני אפשר א”כ כ”ש שבזה יהיה אפשר ושגם באמצע הברכה יהיה אפשר בכ”ז, והנה דעה ראשונה בשו”ע היא דעת הרמב”ם והרא”ש וצ”ע לפ”ז למה פירש המשנ”ב סק”א בביאור הדעה הראשונה דרק מה שצריך עכשיו שרי וצ”ע.

ואם נימא דהמשנ”ב מודה דמה שא”צ עכשיו א”א לכו”ע לשאול ומה שנתחדש בציבור שיכול לשאול הוא רק משום שהציבור צריכים דבר שאינו צורך אישי פרטי של המתפלל, אבל לעולם יכול לבקש רק מה שהציבור רוצים עכשיו, אם נימא כן ניחא.

והנה לשון השו”ע דלרבינו יונה אם מוסיף אותו בשביל כל ישראל אומר אותו בלשון רבים ולא בלשון יחיד ולא יוסיף אלא בסוף הברכה וכו’, וכתב המשנ”ב בשם הלבוש דה”ה בשביל רבים.

ויל”ע מה יסבור באופן שאומר אותו בשביל יחיד אחר, דאולי בא למעט רק שבשביל יחיד אחר אין אומר בלשון רבים, אבל לעולם אומר בלשון יחיד בסוף הברכה, ומאידך יתכן שגם בא למעט שיחיד אינו מזכיר בסוף הברכה כלל דאז רק כל ישראל או רבים, ומאידך יתכן דבא למעט שעל יחיד אחר מזכיר באמצע הברכה כצרכי עצמו.

וג’ צדדים אלו תליין בביאורים דלעיל בדברי רבינו יונה יעו”ש, דלפי הצד שאסור לומר בלשון יחיד בסוף הברכה כפשטות רבינו יונה א”כ לא שייך לפרש כהצד הא’ ולפי הצד שא”א להתפלל על אדם אחר באמצע הברכה א”כ א”א לומר כהצד הג’, וזה הצד העיקרי בלשון רבינו יונה שגם הביאם הלבוש כאן בדבריו (שהוא מקור דברי המשנ”ב הללו) אבל הצד הב’ בכוונת המשנ”ב הללו בשם הלבוש מתיישב עם הצדדים העיקריים דלעיל.

דינים היוצאים:

א) דעת רוב הראשונים שהם הרמב”ם והרא”ש והריטב”א ועוד ראשונים שיכול לבקש מה שירצה בברכה.

ב) דעת רבינו יונה שא”א לבקש צרכי רבים באמצע הברכה מצד שהוא לשון רבים, ואם הוא צורך שאינו נוגע אליו ישירות פשטות דעת רבינו יונה שיש עוד טעם לאיסור מצד זה וכן למד האול”צ ובמשנ”ב לא נזכר טעם זה ויש לדון בדעתו מה יסבור בדעת רבינו יונה [ובסוף התשובה כתבתי דאם המשנ”ב מודה להאול”צ מתיישבת קושיא אלימתא לפ”ז בחשבון הדברים עי”ש].

ג) לפי הצד המחמיר הנ”ל באות הקודם יסבור רבינו יונה דגם על חבירו א”א לבקש עכ”פ באמצע ברכה ותליא בדעות שם.

ד) עוד פשטות דעת רבינו יונה דיחיד אינו יכול לבקש צרכי יחיד בסוף הברכה שהוא בין הברכה לחתימה, ואולם פשטות השו”ע בדעתו [וכ”כ העטרת צבי בדעתו] שיחיד יכול לבקש, אבל גם אחר זה עדיין פשטות רבינו יונה דמ”מ בלשון יחיד לא יוכל לבקש, אבל המשנ”ב לא הזכיר פרט זה ויש לדון בדעתו מה סבר בדעת רבינו יונה.

לפי פשטות השו”ע הנ”ל יוכל לבקש על חולה אחר בין הברכה לחתימה עכ”פ בלשון רבים, וצ”ע.

ה) על רבים שיכול לבקש צרכיהם בסוף הברכה בלשון רבים לרבינו יונה הנ”ל היינו גם אם אין הדבר נצרך אליו ממש.

ו) הב”י פסק דהלכה כשאר ראשונים ושטוב לחוש לדעת רבינו יונה וכעי”ז כתב המשנ”ב שטוב ליזהר לכתחילה כדעתו.

קרא פחות
0

לכאורה ראוי לומר ברכת התורה שהרי יש פלוגתא בשו”ע סי’ מו ס”ט וברמ”א שם אם מותר לקרוא תהלים קודם ברכה”ת וממילא צריך לצאת ידי חובת המחמירים שכן מבואר במשנ”ב שם סקכ”ז שיש להחמיר כשיטתם. וגדולה ראינו במשנ”ב סי’ נא סק”י אף ...קרא עוד

לכאורה ראוי לומר ברכת התורה שהרי יש פלוגתא בשו”ע סי’ מו ס”ט וברמ”א שם אם מותר לקרוא תהלים קודם ברכה”ת וממילא צריך לצאת ידי חובת המחמירים שכן מבואר במשנ”ב שם סקכ”ז שיש להחמיר כשיטתם.

וגדולה ראינו במשנ”ב סי’ נא סק”י אף לגבי שכח לומר ברכה”ת קודם פסוקי דזמרא שיפסיק באמצע פסוד”ז לומר ברכת התורה ופסוקי ברכת כהנים שלאחריה.

ואף שיש בזה חשש הפסק (דלגבי ברוך הוא וברוך שמו לא התיר המשנ”ב להפסיק באמצע פסוד”ז, ולכתחילה גם לצורך התפילה הוא הפסק כמבואר במשנ”ב לגבי תפילין ועי’ עוד בבה”ל הל’ ליל הסדר מש”כ עוד לגבי אמירת זכר למקדש כהלל), מ”מ סמך המשנ”ב על מה שמעיקר הדין אין בזה חשש הפסק, מאחר שחשש באמת להסוברים שאף תהלים ושבחים יש איסור לאומרם קודם ברכה”ת ולכן התיר כל מה שצריך להפסיק לצורך ברכה”ת ונסמך בזה בדוחק על היתר דצורך הפסוד”ז.

ומבואר מזה שחשש המשנ”ב להחמיר בזה מעיקר הדין ולהקל מחמת זה בענין אחר.

ומאידך גיסא מה שיוכל להפסיד מזה הוא שיכנס לספק שמא יצטרך לברך שוב בבוקר ברכה”ת, והרי המשנ”ב בסי’ מו סי”א פסק דאפי’ המברך אחר שישן ביום לא הפסיד, כ”ש שמברך אחר שישן שינת קבע שניה בלילה שבזה אף שדעת המשנ”ב סעי’ יג בסקכ”ט ובבה”ל שם דאם בירך אחר שינת הקבע הראשונה דינו לאחר השינה השניה הוא כעין לאחר שינת היום מ”מ הרי כבר כ’ המשנ”ב לעיל שאפי’ בשינת היום ממש המברך הרי לא הפסיד, ואף נקט כן המשנ”ב שם בסי”ג סקכ”ט גם בניד”ד, ומשמע שכך עיקר הדין למעשה, וכ”ש שיש לצרף דעת הפר”ח סי’ מו ס”א והדעות בברכ”י דס”ל דכאן חמיר, ובאמת בסקכ”ט הנ”ל משמע במשנ”ב שם שמצרף דעות אלו לומר דכ”ש שהמברך לא הפסיד וז”ל שם אבל לפי מה שכתבנו שם דאף בשינת קבע ביום המברך לא הפסיד כ”ש בזה שהיה ישן שינת קבע קודם אור היום דהמברך לא הפסיד ע”כ.

ואמנם יש שנקטו (הפמ”ג סי’ מז א”א סקי”ב והדה”ח סי’ ד סק”ד שהביא המשנ”ב הנ”ל בסקכ”ט ובבה”ל הנ”ל) דכאן בדעת האדם להוציא בברכתו הראשונה מה שלומד בבוקר עי’ מה שביאר השע”ת בדעת הפמ”ג.

אולם הוא צ”ב כמו שהעיר המהרש”ם ח”ג סי’ שלז שהרי כשיש הפסק מה מועלת דעתו בזה, ויש להוסיף דלפי המבואר בחשבון הנ”ל ע”פ דברי המשנ”ב יוצא שגם להפמ”ג והדה”ח שהקילו בזה שדעתו לפטור ברכתו הראשונה את ברכתו של הבוקר מ”מ מודו במברך של עכשיו בבוקר לפטור בוקר של מחר, ולא אמרו דבריהם אלא אליבא מה שחששו להדעה ששנת לילה מפסיק דהך דעה מודה ששינה לבד מפסקת גם קודם עלה”ש כמו שנתבאר בסעיף שאח”ז בשו”ע ובמשנ”ב, והארכתי בזה במקו”א ומכח זה חידשו דמ”מ ב’ שינות בלילה בזאח”ז הדר דינא כעין הניעור כל הלילה דהלילה עצמה מפסקת ולא השינה וה”ה בניד”ד השינה מפסקת.

וממילא להמשנ”ב דשינה ביום מעיקר הדין הוא כמו הפסק שינה עם לילה לדעת שאר פוסקים א”כ לפי עיקר דינו של המשנ”ב לא שייכי כל הך סברא דאין דעתו להוציא אלא רק אליבא דהמחמירים דחיישי’ להדעה שהלילה קובעת ושינה ביום לא הוי הפסק.

ויש להוסיף דגם לפי הפמ”ג המחמיר משמע בשע”ת שאם יכוון שאינו רוצה להוציא בברכה”ת את הלימוד שלאחר השינה השניה לא יוציא, ובמקו”א הרחבתי שכך הוא לדינא גם לדידן אפי’ במכוון בבוקר שלא להוציא הלימוד שילמד לאחר שישן בצהרים, וממילא לכה”פ כדי לצאת שאר חששות יעשה כן כשמברך ברכה”ת בלילה ולא חשיב ברכה שאינה צריכה מה שגורם לעצמו להתחייב בעוד ברכה כיון שהוא לצאת מספק ברכות (עי’ כעי”ז בתשובה אחרת שהרחבתי בזה לגבי ברכה על המים קודם הסעודה ובשינוי מקום כשיוצא ועוד).

א”כ אם ירצה לחשוש לברכה לבטלה שלא לומר ברכה”ת קודם התהלים לכאורה יצא שכרו בהפסדו שהקל במקום שאמרו להחמיר והחמיר במקום שאמרו להקל.

דהרי נתבאר שלענין תהלים קודם ברכה”ת הלכה שיש חיוב להחמיר ולחשוש להדעה שלילה קובעת והשינה אינה קובעת אין חיוב כלל וכ”ש בניד”ד שאינו מוסכם כלל ששינה זו אינה קובעת (דהרי חולקין ע”ז הפר”ח, ברכ”י בשם שערי ישועה ומהרש”ם).

ואמנם יש מהאחרונים שנקטו דלימוד קודם ברכה”ת אינו בכלל החיוב דאורייתא של ברכה”ת שהובא במשנ”ב ריש הל’ ברכה”ת בשם השאג”א (והרחבתי בזה בתשו’ אחרת) מ”מ כאן המשנ”ב לא צירף קולא זו ונקט שיש לברך קודם שממשיך בפסוד”ז.

היוצא מזה דיברך ברכה”ת ויאמר תהלים וישן ויברך שוב ולרווחא דמילתא יכול להתנות להדיא כנ”ל שאינו מתכוון לפטור מה שילמד לאחר שישן שוב כדי לצאת בזה עוד צד.

אולם זיכני הקב”ה לראות לגדולי הרבנים [הגרמ”מ לובין והגרמ”מ קארפ והגרמ”ש קליין] תקיפי דארעא דישראל שלא כתבו כן.

ובעניי לא זכיתי להבין למה נקטו להקל בדבר שהמשנ”ב החמיר בו למעשה (היינו תהלים בלא ברכה”ת) ולהחמיר בדבר שהמשנ”ב הקל בו למעשה (היינו ברכה”ת שנקט המשנ”ב שהמברך לא הפסיד).

ואולי סבירא להו דלמעט בברכות עדיף ושאין להביא ראיה מדינא דפסוד”ז הנ”ל שהברכה עצמה היא כדין ורק ההפסק הותר וכנראה ס”ל שהפסק בפסוד”ז לצורך ברכה שהיא מדינא דגמ’ קילא כמו שנקט המשנ”ב ובבה”ל לענין ברכת אשר יצר ולא דמי להוספת ברכה מסופקת, כך יתכן שסברו, וה’ יאיר עיני.

אבל שוב יתכן לבאר בדעתם עוד ביתר הרחבה וכדלהלן:

דאמנם אפשר דמסכימים הרבנים הגאונים שאם ירצה לעשות בקביעות כדברי המשנ”ב שיש היתר לברך ברכה”ת אחר שינת קבע ביום יכול לעשות שהרי יש לזה היתר מפורש מהמשנ”ב ובטביעות עינא יתכן שאף בעל המשנ”ב עצמו ג”כ בירך על שינה ביום יעויין היטב בלשונו.

אולם מאידך גיסא המנהג הרווח הוא לחשוש לכל הדעות ולא לברך אחר שינה ביום וכמ”ש בבה”ל ס”ס מז דחיישי’ ליחידאה לענין ברכה ביום, ודבריו הם לבאר את עיקר דין השו”ע והמנהג.

והנה אם אדם זה יברך פעם שניה בבוקר ברכה”ת לדעת הפמ”ג והדה”ח [ועי’ שע”ת ומשנ”ב ובה”ל ס”ס מז] יעשה כנגד מנהגו שלא לברך על שינה ביום דלדעתם גם בזה אין לברך לדעה זו, והרי באמת אין כאן שום סיבה לשנות ממנהגו ולברך כיון שאין כאן שעה”ד או דיעבד וכיו”ב שהרי עומד כאן במצב רגיל ולפי מנהגו אין לו לברך.

ומאידך גיסא אם לא יברך בלילה הוא ספק ברכות ואמנם המשנ”ב החמיר בזה במקרה רגיל אבל עיקר דברי המשנ”ב להחמיר בזה נאמרו כשיש לו עצה לזה משא”כ כאן שאין עצה, דהרי אם לא יעשה כן נמצא שבבוקר יבטל מנהגו ויברך בבוקר כנגד מה שנוהג לחשוש להדעות שאין מברכים על שינה כזו (ואילו להתבטל מאמירת תהלים לגמרי מחמת זה ג”כ אין לנו מקור מהמשנ”ב שעליו לעשות כן ואדרבה בספקות כשאין פתרון יש אחרונים שנקטו דסב”ל ושעיקר הספק דאורייתא בברכה”ת הוא רק כשלא יוכל לברך אחר כך כלל ולא על עצם הלימוד קודם ברכה”ת וכמשנ”ת במקו”א, וכמו כן שלא לברך ברכה”ת בבוקר ג”כ אינו כדאי כיון שנכנס כאן לשאלה של דאורייתא דרוב צדדים כאן שמחוייב בברכה בבוקר דאפי’ אחר שינת קבע ביום רק ליחידאה פטור כמ”ש הבה”ל הנ”ל וכ”ש בזה כמ”ש המשנ”ב סקכ”ט), והוא כעין גלגל החוזר.

ומ”מ עדיין היה מקום לצדד דאי”ז לגמרי כנגד מנהגו כיון שיש אחרונים שנקטו דכאן שאני משינת קבע ביום אבל מאחר דהמנהג בד”כ הוא כפסקי המשנ”ב וכאן נקט בדעת המנהג לכאורה כהפמ”ג והדה”ח א”כ לפי מנהגו לא יוכל לברך בבוקר.

וכמו שנתבאר שיש פתרון אחר לכוון בתנאי בברכה”ת שבלילה שאין מתכוון לפטור הברכה שבבוקר כנ”ל, ואף לפי הדעות והצדדים שבשאר ברכות אין מועיל תנאי (והרחבתי בזה במקו”א) מ”מ בענייננו אפשר דמועיל תנאי לכו”ע על יסוד השע”ת הנ”ל ומתבאר לפי תמיהת המהרש”ם, רצוני לומר דכאן היה צריך שלא להוציא של הבוקר לולא מש”כ קצת מהאחרונים דמסתמא כוונתו להוציא גם הבוקר [וע”ז תמה המהרש”ם היכן מצינו שיכול לפטור במחשבה דבר שיסיח דעתו ביניים], וממילא אם יכוון שלא להוציא הדר דינא.

ואם יש לו מי שיוציאנו בבוקר בברכה”ת יש פתרון אחר עדיף מזה והיינו אם יברך בלילה ברכה”ת קודם אמירת התהלים ובבוקר אחר שינה שניה יצא שוב ידי חובת ברכה”ת מאדם אחר, ובזה יוצא רוב ככל הספקות והצדדים בשאלה זו (חוץ מצד אחד שהובא בבה”ל ס”ס מז שאולי סובר הפמ”ג דגם אחר השינה הראשונה א”צ לברך וצד זה דחה הבה”ל שם מהלכה).

והנה האחרונים תפסו שהספק אינו אוסר בלימוד אלא רק מחייב בברכה ויש לדון דאפשר שסגי לענין זה מה שמברך פעם ביום אבל אינו מוכרח דיש מקום לטעון דצריך לברך פעם אחת בכל התחייבות ובניד”ד לרוב הפוסקים התחייב ג’ פעמים בב’ ימים, אבל י”ל דלפי המנהג שמקילים בשינה ביום מחמת הספק מוכח דס”ל להמנהג שגם בספק כזה אין איסור הלימוד קודם הברכה מדאורייתא וצל”ע.

דינים היוצאים

א) אם רגיל לנהוג כמש”כ המשנ”ב שהמברך אחר שינת קבע ביום לא הפסיד וכ”ש בנידון זה יברך בלילה ושוב יברך בבוקר, ופתרון זה הוא לכתחילה.

ב) אם רגיל לנהוג כדעת השו”ע והמנהג שלא לברך אחר שינת קבע ביום בזה נקטו כמה מגדולי הרבנים שבלילה יאמר תהלים בלא ברכה ובבוקר יברך, ומ”מ פתרון זה הוא מחמת שעת הדחק דכל שעת הדחק כדיעבד דמי.

אם לא נמלך ובירך בלילה לא יברך שוב ביום אם אינו רגיל לברך אחר שינת קבע ביום (וראוי לצאת מאחר או עכ”פ לכוון באהבה רבה).

ג) אם רוצה לעשות תנאי בברכה של הלילה שאין בכוונתו לפטור ברכה”ת שביום ובזה הוא לכתחילה.

ד) אם רוצה לברך בלילה וביום לצאת מאדם אחר בזה יוצא כל הספקות.

ה) אם מתבטל מחמת אמירת התהלים כדי שלא להכנס לחשש ספק ברכות נראה שהוא הפתרון הכי פחות מועדף כאן מכל יתר הפתרונות ועי’ בפנים.

קרא פחות
0

נשאלתי אם אפשר לצרף דעת הר”ן המובא במג”א סי’ רנג שמותר ליתן הפאנדי”ש בתחילה ע”ג כירה גרופה וקטומה כיון שאי”ז דרך בישול עם דעת האג”מ הסובר דבבלע”ך שלנו אין דרך בישול, ומותר להניח עליו בתחילה, ואמנם השו”ע בסי’ רנג פסק ...קרא עוד

נשאלתי אם אפשר לצרף דעת הר”ן המובא במג”א סי’ רנג שמותר ליתן הפאנדי”ש בתחילה ע”ג כירה גרופה וקטומה כיון שאי”ז דרך בישול עם דעת האג”מ הסובר דבבלע”ך שלנו אין דרך בישול, ומותר להניח עליו בתחילה, ואמנם השו”ע בסי’ רנג פסק כדברי הר”ן רק לגבי הנחה ע”ג קדירה עם תבשיל (עי”ש בבה”ל בשם הפמ”ג התנאים בזה ומיהו אולי בסי’ שיח אפשר דהתיר המשנ”ב בכל גווני) ולא פסק דברי הר”ן דלעיל כמ”ש המג”א הנ”ל, אבל נשאלתי דאולי יש לצרף דעת שניהם יחד.

והשבתי דאמנם יש כאן איזה צד ספק ספקא דיש לומר דאפי’ להשו”ע שלא פסק כהר”ן מ”מ אפשר דמודה להאג”מ דעדיפא מגו”ק כיון שאין דרך לבשל עליו שום דבר (וכנראה שמדמה לה להנחה ע”ג קדירה עם תבשיל), ומאידך אפי’ להגריש”א והגרשז”א שחלקו על האג”מ הרי מודים שדעת הר”ן להתיר עכ”פ בגו”ק, ודעת הגרשז”א דבלע”ך כזה חשיב גו”ק (הובא לעיל בארחות שבת והובא שם שהגריש”א חולק וס”ל דרק עם כיסוי מעליו חשיב גו”ק).

אולם קצת דחוק לצרף ב’ דעות אלו להלכה לדידן, חדא דדעת הר”ן בפרט זה היא יחידאה ולא הובאה בשו”ע (ואמנם יש שצירפו דעתו לענין דיעבד שלא יאסר בבלע”ך, עי’ בארחות שבת, אולם אין לדמות מילתא למילתא, דלענין מעשה שבת גם ספק שרי ואזלי’ לקולא בפלוגתא, כמ”ש המשנ”ב בריש סי’ שיח), ומה שאידך דעת הר”ן לגבי חזרה בשבת הובאה ברמ”א ובהב”ל מצרפו א”א ללמוד דבר מדבר.

ועוד דסו”ס הטעם הוא אותו הטעם להתיר משום שאין דרך בישול באופן זה, והרי סברא זו גופא אינה מוסכמת דיש דעה בשו”ע בסי’ שיח דאפי’ על קדירה אסור להניח בתחילה בשבת, ובפרט דהבה”ל בסי’ רנג נקט דעל קדירה ריקנית שהניח לשם כך עכשיו אסור להניח בתחילה בשבת, ומסתבר דכאן לא עדיף מקדירה ריקנית, ואם כן יש צד כנגד הס”ס הזה דשמא אין כלל היתר בדבר שאינו דרך בישול אלא רק כנגד המדורה.

ולגבי השאלה אם דבר יבש מצטמק ויפה לו בבשל כל צרכו הוא בכלל אין בישול אחר בישול עכ”פ במניח כנגד המדורה (ולא ע”ג כירה או ע”ג קדירה) בסי’ שיח מוכח דאה”נ אינו בכלל זה רק דבשו”ע שם ס”ד ובמשנ”ב שם הזכירו פלוגתת רבינו ירוחם ושאר פוסקים באופן הפוך במצטמק ורע לו ולא בשל כל צרכו (או דבר לח להמחבר שדינו כלא בשל כל צרכו) עי”ש במשנ”ב ס”ק כה וס”ק סב ולדינא נקט דדין מצטמק ורע לו ולא בשל כל צרכו הוא כמו מצטמק ויפה לו ולא בשל כל צרכו, אבל בדבר יבש שבשל כל צרכו אין חילוק בין מצטמק ורע או יפה לו לענין זה ועי”ש במשנ”ב סק”ל.

ולגבי השאלה אם חלת שבת חשיב מצטמק ויפה לו או מצטמק ורע לו, הנה מאחר ואינו נמכר כך בחנויות כשמתקשה ע”י האש וכמו כן ככל שהוא נשאר כך הוא מתייבש, א”כ לכאורה חשיב מצטמק ורע לו, וצל”ע אם יש אנשים שאוהבים דוקא שהוא יבש.

ומה שמתחמם ע”י האש לא חשיב יפה לו דגם הפנדא”ש שהזכיר הר”ן הוא כך מתחמם ע”י האש להנאת אכילה ועם כל זה חשיב מצטמק ורע לו.

קרא פחות
0

הנה י”א שאסור למכור ס”ת וי”א שמותר אבל מודו דאין רואה בזה סימן ברכה, (עי’ בכ”ז במשנ”ב סי’ קנג), ומבואר בזה דלכו”ע אינו לכתחילה וממילא אם נימא דמתנה כמכר א”כ אינו לכתחילה, ואף דסימן ברכה פרש”י באותן המעות וכאן ...קרא עוד

הנה י”א שאסור למכור ס”ת וי”א שמותר אבל מודו דאין רואה בזה סימן ברכה, (עי’ בכ”ז במשנ”ב סי’ קנג), ומבואר בזה דלכו”ע אינו לכתחילה וממילא אם נימא דמתנה כמכר א”כ אינו לכתחילה, ואף דסימן ברכה פרש”י באותן המעות וכאן אין מעות מ”מ אית ליה הנאה מיניה כמבואר במגילה ובפ”ק דב”ב, והנאה זו מבואר שם שעומדת תחת המעות, וגם אם אין הנאה מ”מ מבואר דעכ”פ אינו לכתחילה.

ובמכירת ס”ת יש חשש אחר והוא שמפסיד לעצמו כתיבת ס”ת מכח המכירה, ועי’ בזה בתו”ח סנהדרין כ’ מש”כ בזה אבל כאן עיקר הנידון מצד עצם האיסור למכור ס”ת (ועי’ עוד להלן בסוף התשובה דמ”מ י”ל דהא בהא תליא).

ולכאורה מדינא דמבואר דלגבי בהכנ”ס אמרי’ דמתנה כזביני כיון דאית ליה הנאה מיניה א”כ בניד”ד כיון דאית ליה הנאה מיניה יש לטעון דהוא ג”כ בכלל מכר וצ”ע.

והפתחי חשן בצדקה ומשפט פט”ז ס”ק קג כתב דהוה פשיטא ליה לראנ”ח דמתנת ס”ת כמכר לענין זה (ועי”ש עוד מ”מ שהביא שם בצדקה ומשפט).

אולם יש להעיר דהראנ”ח במים עמוקים סי’ סד כתב דבנידון דהתם מאחר ועל ידי הנתינה נפקע חובה הו”ל כמכר, ומביא לזה ראיה מסוגיא דמשתרשי ליה, ואדרבה משמע דנתינת צדקה וכיו”ב שלא על מנת להרויח דבר אינו בכלל מתנה כמכר, וביותר נקט שם בהמשך דבריו דהיכא דלא שייך הגדרת משתרשי ליה אין איסור בנתינה עי”ש, ומבואר דלא כמו שנקט הפת”ח משמו.

ויש לבאר דעת הראנ”ח לפמ”ש הב”ח דבמוכר ס”ת ללמוד תורה ולישא אשה אם יש לו דבר אחר למכור ומוכר ס”ת מחזי כמוכר ס”ת לקיים אותו הדבר, וממילא גם במוכר ס”ת באיסור יש לומר דעיקר האיסור כשמוכר בשביל שעושה עצמו כמחשיב המעות יותר מהס”ת, אבל במתנה כיון שאינו מתנה עם המקבל שיתן לו על זה מעות לא נראה כמי שמעריך ושם את הס”ת בכסף וצל”ע.

והנה הריב”ש סי’ רפה (המובא בב”י או”ח סי’ קנג) אוסר ליתן הס”ת במתנה ומבואר שם שהאיסור הוא אפי’ יחיד בשלו (והריב”ש הוא כשיטת האוסרין ליחיד למכור ס”ת שלו).

ואמנם במג”א שם סקכ”ז יש משמעות שהאיסור דהריב”ש הוא רק כשעושה בדרך הערמה שהוא נותן במתנה ס”ת והוא נותן מעות, אבל בפנים הריב”ש שבב”י מבואר שאמר כן רק בתורת כל שכן דאסור כשעושה בדרך הערמה, אבל אסר גם כשאינו עושה כן בדרך הערמה.

והמג”א אפשר שגם נתכוון לזה רק שקיצר דבריו, דמש”כ המג”א דכ”ש ס”ת למי שאוסר למכרו אסור בדרך הערמה ר”ל דגם בלא דרך הערמה אסור בס”ת כמו באופן דמיירי ברישא שם לענין בהכנ”ס שאסור בנתינה באיזה אופן (עי’ להלן) וזה נלמד דה”ה בס”ת במהצד השוה, אבל אם עושה בדרך הערמה אז נלמד מכל שכן.

ומ”מ הדמיון בין בהכנ”ס דמיירי ביה מעיקרא לבין ס”ת אינו ממש מה מצינו דהרי בבהכנ”ס לא נאמר איסור המכירה באופנים המותרים כמו בס”ת שאסור למכור אלא רק ללמוד תורה או לישא אשה, ואפי’ מש”כ שם דיש לאסור נתינת ס”ת בהערמה מכ”ש ממה שאסור לתת בהכנ”ס באופן שלא יהיה הנאה מהמקבל [וכ”כ במשנ”ב שם] והוא דין רק בבהכנ”ס דהרי בס”ת נקט הריב”ש לאסור בכל גווני המתנה וא”כ מה שייך בזה מכל שכן דהם ב’ סברות דלא שייכי זה לזה, ואדרבה הרי נתינת בהכנ”ס בכה”ג היה מותר על ידי ז’ טובי העיר כיון דאיכא להו הנאה מהנתינה וכמבואר בשו”ע סי’ קנג סי”א ע”פ הגמ’ במגילה ובפ”ק דב”ב, וצ”ע.

והיה מקום לומר דה”כ”ש” בריב”ש קאי אדלעיל מינה על מש”כ הריב”ש דבס”ת המכירה אסורה וכ”ש המתנה וע”ז קאמר דכ”ש באופן שנותן בהערמה דאסור, אבל זה אינו חדא, דהמג”א הזכיר ה”כ”ש” ולא הזכיר חלק זה, ועוד דהרי הריב”ש סובר דמתנה לעולם גריעא מנתינה כיון שבהכנ”ס מפסיד מזה דגם בגמ’ שם איכא מ”ד שבהכנ”ס מותר במכירה ואסור במתנה והריב”ש נקט שבס”ת המכירה אסורה וכ”ש המתנה, וממילא לשיטתו שמתנה גריעא ממכירה א”כ הערמה כזו היא עדיפא לדינא ממתנה רגילה שאין בה הערמה.

אבל יש לומר דלעולם כאן אזיל לפי הצד דמתנה קיל ממכירה (שהיא דעת המג”א כמו שיתבאר) והטעם משום שהשואל כך סבר (דהרי ע”כ רצה השואל לתקן מידי בהערמתו שיראה כמתנה ולא כמכר), ואזיל הריב”ש לפי דעתו של השואל בזה וקאמר דגם לטעמיך שמתנה קיל ממכירה מ”מ אסרנא לך אפי’ במתנה בס”ת כמו במכירה (וכמו שאמר הריב”ש ברישא) וכ”ש במתנה דידך שהיא הערמה ודמיא טפי למכירה דאסור.

אולם עדיין אינו מיישב למה לא הזכיר המג”א שהריב”ש אוסר מתנה בס”ת בכל גווני רצוני לומר דאפי’ אם נימא דהמג”א סמך על המעיין דבס”ת יש לאסור מכח מה מצינו בבכהנ”ס מה שאסור בבהכ”ס וע”ז הוסיף שכ”ש בדרך הערמה, מ”מ הריב”ש גופיה הרי סבר דבס”ת יש אופן שאסור מה שלא אסור בבהכנ”ס דהיינו מתנה שיש בה הנאה ואין בה הערמה דזה מותר בבהכנ”ס ואסור כאן.

וכמו אינו מיישב ה”כ”ש” בדברי המג”א דהרי כל התירוץ הנ”ל מיישב רק דברי הריב”ש דהכ”ש הוא מה שהזכיר ברישא שמכירה אסורה בס”ת וכ”ש מתנה וע”ז כתב דכ”ש הערמה, וכמו שנתבאר, אבל המג”א לא הביא קטע זה, וא”כ ה”כ”ש” קאי על רישא דמה שהביא שאסור לתת מתנה בבהכ”ס באופן שלא יהיה הנאה ולמשנ”ת לא שייך כ”ש בזה דהרי באופן שבא לחדש בכ”ש באופן זה גופא מודה הריב”ש לכאורה דמותר בבהכנ”ס, וממילא מה שייך לומר כ”ש מבהכנ”ס דברישא וצ”ע.

ושו”ר במחה”ש (ד”ה דאי לאו) שנראה שגם ביאר דברי הריב”ש כעין התי’ האחרון שכתבתי (אבל יש לומר וכו’) ולא הוה קשיא ליה מזה על המג”א, וצ”ל דאין כאן קושי’ על המג”א כיון שהעתיק דברי הריב”ש כצורתם ולכך אפשר דהכ”ש מתפרש לפי הרישא שלא העתיק ומשנה לא זזה ממקומה.

או אפשר שחלק מהקושיות הנ”ל כלולים בקושיית המג”א על הריב”ש (עי’ בהמשך דברי המחה”ש ד”ה ומ”מ בביאור קושית המג”א על הריב”ש).

ובלבושי שרד ראיתי שג”כ נתקשה בדברי המג”א וכתב שיש קצת חיסור לשון בדברי המג”א ויש להעתיק עוד מלשון הריב”ש, אבל גם דבריו לא הבנתי לפי הדברים דלעיל עי”ש.

והנה המג”א שם גופיה תמה על הריב”ש בזה ונקט דאין איסור במתנה כיון שאין מפקיע כאן דבר לחולין, ודוקא כשמוכרין בהכנ”ס שמוציאין בהכנ”ס לחולין אז יש בזה איסור, אבל כשאין מוכרין בהכנ”ס אלא משאילין אז אין איסור.

ועי”ש שהאריך קצת ותמצית הדינים היוצאים לפי שיטתו הוא דבמכירת בהכנ”ס לחולין ההיתר הוא משום שהקדושה עוברת למעות, ובמכירת בהכנ”ס של רבים ליחיד ההיתר הוא [לרבנן דר”מ ולהלכתא] ג”כ כשהקדושה עוברת למעות, מאחר שמפקיעין משל רבים לשל יחיד, והו”ל הפקעת קדושה, לכך צריך שהקדושה תעבור למעות, אבל אם נותן ליחיד בלא מעות אסור כיון שמוריד הבכנ”ס מקדושתו [וצע”ק לשון הגמ’ אי איכא למיחש וכו’ ודוק], אבל בהשאלת בהכנ”ס ליחיד שאינו מפקיע שום קדושה אין איסור,  ודימה זה למש”כ הרמ”א שם בסי”א שמותר להשאיל ס”ת של רבים ליחיד.

ומכח זה נקט המג”א דנתינת ס”ת (עכ”פ של יחיד ליחיד או של רבים לרבים, דאילו ס”ת של רבים ליחיד משמע שסבר המג”א שהוא כמו בהכנ”ס של רבים ליחיד שאסר בנתינה בלא בלא מעות, ואין לומר דסבר שס”ת של רבים ליחיד קיל מבהכנ”ס של רבים ליחיד, דהרי ממה שהתיר הרמ”א ס”ת של רבים ליחיד בשאלה למד מזה המג”א דה”ה בהכנ”ס של רבים ליחיד, א”כ לא חילק ביניהם) מותרת כיון שאינו מוציאה מקדושתה.

וצריך ביאור למה דימה המג”א נתינת ס”ת למשאיל ס”ת ואדרבה נדמה למוכר ס”ת כיון שמוציא מרשותו, דהרי גם במוכר ס”ת הס”ת נשאר בקדושתו, ובכל זאת אסור למכור ס”ת לדעה זו, אבל הביאור בזה הוא דז’ טובי העיר או ביחיד המוכרין ס”ת מוציאין המעות לחולין, אבל בנותן ס”ת מתנה אין כאן דבר היוצא לחולין.

[ואין להקשות דהרי משל רבים ליחיד (שהזכיר שם) מותר דרך מכר אפי’ אם המעות יוצאין לחולין, דשם המג”א לשיטתו שסבר המעות מתקדשות ואח”כ יוצאות לחולין וכדלקמן].

ומה שבמכירת בהכנ”ס אם יש דבר אחר שתפקע קדושתה שרי, ומבואר דהפקעת קדושה מילתא היא להתיר דהעיקר שישאר דבר אחד בקדושה וממילא כ”ש במכירת ס”ת כשהס”ת נשאר בקדושתו, אעפ”כ הביאור בזה ע”פ המחה”ש הוא דבס”ת חמיר ולכן גם מעות הבאות מחמתו אין יוצאות לחולין (לדעה דיחיד וה”ה זט”ה אסורין למכור ס”ת שלהם) אף אם הס”ת נשאר בקדושתו, ובזה חמיר הס”ת מבהכנ”ס גם לענין ב’ דברים אלו, הא’ דאף שנמכר ונשאר בקדושתו אין המעות אח”כ יוצאות לחולין (ואסור למכור) והב’ דגם הס”ת עצמו נשאר בקדושתו, ואילו בבהכנ”ס דעת המג”א שהבהכנ”ס עצמו יוצא לחולין בשעת המכירה והמעות יוצאין לחולין אח”כ.

והנה המג”א סובר בסוף סקכ”ג שהאיסור למכור ס”ת לכו”ע הוא באופן שהיחיד נתנו לרבים להשתמש בהם, ולשיטתו משמע שהאיסור הוא שכשמוכר מפקיע את שימוש הרבים, והו”ל כעין הפקעת קדושת בהכנ”ס (ואע”ג דמסיק בסקכ”ז דבכהנ”ס של רבים ליחיד שרי ע”י מכר מ”מ בס”ת החמיר), אבל אין כוונתו בסקכ”ז לדבר זה דהרי מיירי להדיא אליבא דהאוסרים למכור ס”ת דהם הרי אוסרים בכל גווני אפי’ יחיד בשלו כמ”ש השו”ע, ובלאו הכי אינו מיישב מידי להעמיד באופן זה, דהרי סו”ס כשנותן מתנה מפקיע משימוש הרבים, וכמובן שלא יתכן להעמיד דבמתנה דמתיר מיירי בנותן לרבים ובמכר דמסכים לאסור (לדעת האוסרין) מיירי במשל רבים ליחיד.

ותמצית דעת המג”א בכ”ז הוא דלכל דבר יש טעם בפנ”ע למה מותר, דלמכור בהכנ”ס ולהשתמש בבהכנ”ס לחולין ובמעות לחולין טעם ההיתר משום שבשעת המכירה הקדושה עוברת למעות ואח”כ הקדושה נפקעת מן המעות [כמ”ש המג”א בסקכ”ח, ראה מחה”ש כאן], ולמכור ס”ת על ידי יחיד ולהשתמש במעות א”א דהרי מעות שבאו מכח ס”ת אין להם הפקעה אפי’ ביחיד או בזט”ה לשיטת הריב”ש [עי’ מחה”ש], ולמכור ס”ת ולהשתמש במעות לס”ת ג”כ א”א לכתחילה דהרי מכירת תורה בתורה היא איבעיא דלא איפשטא, והיינו דכיון שיש צד שתורה בתורה דינו שווה לדין הורדה מקדושה ממילא הו”ל כמוכר ס”ת להשתמש במעות לחולין, אבל לתת ס”ת במתנה כיון שאין כאן מעות אינו בכלל האיסור.

ויעוי’ במחה”ש דלפי פירושו במג”א יוצא שכל מה שהתיר המג”א במתנה הוא רק באופן דבכה”ג אסור בבהכנ”ס משום דהלוקח בהכנ”ס משתמש בו לדבר חול (והיינו כשנותן לעיר רחוקה שבודאי לא יחזירו טובה על זה), אבל במתנה גרידא שיש טובת הנאה ויקבל טובה אח”כ מזה לא התיר המג”א בס”ת דהו”ל מתנה כמכר כדברי הגמ’ הנ”ל, וקאמר התם שהמותר בס”ת אסור בבהכנ”ס והאסור בבהכנ”ס מותר בס”ת.

ולפ”ז נמצא דהמים עמוקים עדיפא מהמג”א דהמים עמוקים מתיר בכל גוני מלבד היכא דקא משתרשי ליה אבל המג”א לא, ומ”מ לדידן אחר שיש לפנינו הראנ”ח שהתיר יותר מזה אולי יש לומר דגם המג”א יסבור כמותו, ומ”מ המחה”ש גופיה בודאי לא סבר כהמים עמוקים.

ולכאורה אינו מוכרח במג”א שאוסר באופן שחשיב כמכר (דהיינו באופן שיש הנאה) דהמג”א לא ביאר דעתו בזה להדיא דיש להחמיר בזה שההנאה הבאה חשיבא כהפקעת קדושה.

אבל לכאורה כך פשטות דעת המג”א [וכמו שביאר המחה”ש] והטעם דהרי מה שמתנה כמכר (דהיינו מה שמקבל הנאה על ידי המתנה) מתיר מכח זה לתת בהכנ”ס, נמצא דההנאה שתבוא אח”כ היא המפקיעה את הקדושה לשי’ המג”א, ממילא להמג”א שכל הנאה הבאה מכח הס”ת היא אסורה כיון שיש כאן הנאה שיוצאת לחולין א”כ הנאה זו אוסרת את המתנה.

אבל יש מקום לדחות דשמא סברת ההנאה נאמרה רק לקולא ולא לחומרא והטעם משום דאין כוונתם שההנאה תהיה כנגד המכירה שתפקיע את קדושתה אלא רק באופן שהוא מתיר ולא באופן שהוא אוסר.

וכן משמע בשעה”צ שהביא דברי המג”א במשנ”ב ס”ק סח וכתב בשעה”צ דהיינו אפילו לאנשי עיר אחרת, ונראה דר”ל אפי’ אנשי עיר אחרת דלדידהו אמרי’ שמתנה אינה כמכר לעיל בתחילת הס”ק במשנ”ב, אלא דשם בתחילת המשנ”ב נזכר עיר רחוקה, וכאן בשעה”צ לא הזכיר, ולכן יתכן שרק רצה לאשמעי’ שא”צ שיהיו דוקא מאותה העיר (היינו שיש להם איזה חלק בס”ת ולא חשיב שמפקיעים אותה מאנשי העיר) קמ”ל דאפי’ לעיר אחרת שרי, אבל יותר קל לבאר דקאי על ענין שנזכר קודם לכן באותו הס”ק.

ובערה”ש יו”ד סי’ רנט ס”ט שכתב שהמנהג לתת במתנה להקדש, אבל איהו גופיה בסי’ רע כתב דמתנה דס”ת כמכר, ואולי מיחיד לרבים שאני דהו”ל כללמוד תורה או דכיון שקנאוהו מתחילה על דעת לתנו לבהכנ”ס שרי כמבואר בפוסקים לגבי מי שקונה ומוכר על דעת זה או שסמכו על המתירים למכור ס”ת על ידי יחיד שכך המנהג כמ”ש הד”מ והא”ר באו”ח שם.

היוצא מזה דיש ג’ דעות.

דעת הראנ”ח להתיר בכל גווני מלבד היכא דקא משתרשי ליה, ועי’ גם תורה לשמה סי’ לג שנקט היתר במתנה.

ודעת הריב”ש (עכ”פ לפי איך שפירשו המחה”ש) לאסור מתנה אפי’ היכא דלא חשיב מתנה כמכר לענין היתר נתינת מתנה בבהכנ”ס.

ודעת המחה”ש בדעת המג”א להתיר רק במתנה דלא חשיב כמכר לענין היתר נתינת מתנה בבהכנ”ס מלבד משל ציבור ליחיד דבזה אוסר המג”א וכמשנ”ת, רק דאינו מוכרח שהמג”א אוסר באופן שהמתנה כמכר (היינו דאית הנאה מהמתנה).

ובמשנ”ב הביא רק דעת המג”א בלא ההגבלה הנזכרת בדברי המחה”ש ויתכן שבשעה”צ דמתיר גם באופן שאסר המחה”ש והיינו כהראנ”ח.

ועי’ עי’ עוד גידולי הקדש יו”ד סי’ ער סק”א ובדברי היד שאול שדן בהם, ומדברי התורת חיים שהביאו לענ”ד לכאורה יש יותר מקום ללמוד דמתנה אינה כמכר, דהרי לא כתב שם מצד האיסור למכור ס”ת אלא מצד שמפסיד בזה מצוות כתיבת ס”ת, אבל אין בזה הכרח ברור די”ל דהיינו הך דהרי כתב הרא”ש שהאיסור למכור ספרים תליא בדין כתיבת ס”ת.

קרא פחות
0

כן. מקורות: יש בזה כמה טעמים ונימוקים למה יש רווח אף אם עושה רק היטוי קצת וכדלהלן: א) בתוס’ מנחות לג ע”א כתבו דלר”ת כשר באופן שהוא “אלכסון לא שוכב ולא זקוף” וממה דלא כתבו שיעור בזה מסתימת הדברים ...קרא עוד

כן.

מקורות:

יש בזה כמה טעמים ונימוקים למה יש רווח אף אם עושה רק היטוי קצת וכדלהלן:

א) בתוס’ מנחות לג ע”א כתבו דלר”ת כשר באופן שהוא “אלכסון לא שוכב ולא זקוף” וממה דלא כתבו שיעור בזה מסתימת הדברים יש לומר דכל שניכר ההיטוי מהני.

ואמנם אילו הו”א דלדעת ר”ת בעי’ רק עמידה באמת שלא היינו מחדשים שגם אלכסון כשר אבל מאחר דמבואר בתוס’ דלר”ת גם אלכסון כשר א”כ יש לומר דכל שניכר ונראה לעינים שהוא אלכסון כשר.

ובשטמ”ק שם הלשון מוטה, וגם הלשון היטוי יש לפרש היטוי קצת כמו הסולם המוטה בפ”ק דביצה במשנה ט ע”א ועי”ש בגמ’, ושם לכאורה הוא נשען ולא צריך להשכב, וגם מצינו בכל מיני מקומות נוטה דמשמע כמה שיהיה נוטה בלבד, כמו בעירובין לב ע”ב אילן הנוטה חוץ לד”א, ובב”מ קז ע”א אילן הנוטה לכאן וכו’, ובסנהדרין לב ע”א מטין ע”פ אחד לזכות וכו’, ועוד רבים.

ב) ויש להוסיף בזה עוד דהנה ברמ”א ביו”ד סי’ רפט כתב דהמדקדקים מניחים באלכסון וכ”ה בשטמ”ק במנחות לג ע”א והיינו משום דס”ל שאם יניחו שוכב כמנהג רבינו תם לא יצאו לדעת רש”י, וכפשטות כוונת רש”י בסוגי’ דשוכב פסול, וא”כ מה שכתבו ליתן באלכסון היו צריכים ליתן בזה שיעור דהרי יש מקום לטעון שגם א”א ליתן מידי בשכיבה כדי שלא להפסיד שיטת רש”י ואם איתא שיש עיכוב בדבר כמה היטוי צריך וכמה היטוי א”צ היה להם לפרש הדבר.

ומה שיש צד שצריך היטוי ממוצע ממש הוא צ”ע בפרט דיש ראשונים דס”ל לכאורה להלכה דאפי’ בידי אדם א”א לצמצם, עי’ ברמב”ם פ”ט מהל’ רוצח ה”ח ובתוס’ חולין כח ע”ב דעת ה”ר שמעון, ואפי’ אם נימא דסגי בהיטוי הנראה לעינים או דאתיא כמ”ד דלהלכה אפשר לצמצם בידי אדם (ומ”מ דעת רש”י ותוס’ גופייהו בסוכה דף טו משמע דבידי אדם שוין שאפשר לצמצם, ועי”ש בתוס’ מש”כ בדעת הר”ח, ועי’ תוס’ חולין שם ועירובין ה ובדף טו ע”ב, ויש לציין דאחר שיש כמה ראשונים שסוברין א”א לצמצם בידי אדם א”כ שייך לפרש כן גם דעת הר”ח בסוכה שם), מ”מ התוס’ והפוסקים סתמו וכתבו אלכסון והרי ידעינן שאלכסון הוא שם כולל לכמה מיני שיפועים (זויות או מעלות בלשונינו).

ג) המנהג הפשוט הוא בהיטוי מעט, ואפי’ אלו שבפתחים הרחבים משכיבים יותר בשיפוע מ”מ בפתחים הצרים בודאי עושים כמנהג הרגיל, וממילא חומרא זו (והיא חומרת המנחת אלעזר כדלקמן שצריך היטוי יותר עי”ש), יל”ע אם אין נוהגים בה כלל ונשתקע הדבר, וצל”ב המציאות בזה.

ד) בשטמ”ק מנחות שם הובא שרטוט והשרטוט נראה לעינים שהוא מוטה רק בהיטוי קצת כזה ובדקתי בכמה מהדורות של השטמ”ק ובכולם מופיע השרטוט באופן זהה גם מה שנדפס ע”פ כתבי יד (בדקתי במהדורת עוז והדר שהוא ע”פ כת”י וכן במהדורת מוסה”ק שי”ל ע”י הרה”ג י”ד אילן מכת”י מהדו”ח וכן בקובץ שיטות קמאי ובכולם השרטוט זהה, מלבד בש”ס דפוס וילנא ששם נראה שנשמט השרטוט ונשאר תחתיו רווח ריק בדפוס, ואמנם לפי הסימונים במהדורת מוסה”ק נראה שבמהדורה של בעל המלאכ”ש לא היה קטע זה ולא חתים על השרטוט ונמצא רק בכת”י של השטמ”ק שממנו נדפס השטמ”ק דפוס וילנא, והדבר גם צריך בדיקה מה כ’ במקור כתה”י, ומ”מ בודאי חזי לאיצטרופי כיון שהוא ע”פ כתבי הרב”א בעל השטמ”ק).

ה) בתוס’ מנחות שם ואומר ר”ת צא ולמד דהא מעשה בכל יום כשספר תורה עומד על הבימה הכל עומדין וכששליח ציבור מושיבו הכל יושבין ע”כ, ויש לדקדק למה בס”ת עומד עומדין וכשש”צ מושיבו הכל יושבין.

ומלשון התוס’ וכשש”צ מושיבו מבואר דעד שהש”ץ הושיבו הוא היה עומד בידי הש”ץ שהחזיקו כגון בזמן הליכתו עד הבימה שאז הספר עדיין אינו מונח עד שיבוא לשם.

ודומה בזה למה שמבואר בשו”ע יו”ד סי’ רמב סי”ח בשם שבלי הלקט סי’ מג ועי’ בפמ”ג או”ח סי’ קמא משב”ז סק”ג ע”פ תשו’ הרשב”א ח”ג סי’ רפא דכשהחכם או הספר נח במקומו על הבימה א”צ לעמוד שוב בפניו, ורק כשהש”ץ מוליכו חשיב כמהלך, והנה צורת ההנחה אינה דוקא בשכיבה אלא גם בהנחה בעמידה סמוך לכותל בהיטוי קצת, וזה ג”כ לכאורה מה שהש”ץ מניחו כיון דיושב במקומו.

(ובפמ”ג סי’ קמו משמע שנקט דאפי’ ס”ת עומד ממש במקומו לא גרע מחכם שעומד במקומו שכבר א”צ לעמוד אבל י”ל דאין הרגילות שס”ת במקומו בעמידה ממש דאז אדם מחזיקו, וגם אפשר שסבר ר”ת כהדעות באחרונים שאדם המחזיק לא חשיב במקומו אלא רק מונח, ועי’ במשנ”ב שם סקי”ז בשעה”צ שהמנהג להחמיר בזה).

ובאמת לולי מה שנתבאר בתוס’ דר”ת מודה במוטה שכשר היה מקום לומר דבאמת צורת הנחת ס”ת לר”ת הפוטרת מעמידה היא רק בשכיבה משום שזו התנוחה הנכונה אבל בתוס’ גופא מבואר דגם מוטה באלכסון כשר וממה שדימו התוס’ שכוב לס”ת מונח ממילא שמעי’ דגם מוטה דומה לס”ת מונח משום שאז הוא מונח במקומו ושוב א”צ לעמוד בפניו, וממילא מבואר מזה דהצורה איך שמניחין הס”ת בהיטוי קצת כדי לכופפו לכותל הארון זה גופא צורת היטוי דכשר לר”ת, ומבואר מזה דאין דין בצורת ההנחה אלא שהוא צורה ודרך של דבר המונח ולא של דבר שהוא בדרך עמידה, וממילא סגי לעניננו בהיטוי קצת שיש בזה כבר סמיכה שזה פוטר את העולם מלעמוד וכל היטוי שיש בו כבר שיעור סמיכה שיכול ספר לעמוד בו הוא בכלל זה.

וזה ברור שדין היטוי בס”ת לא משמע שלמד ר”ת ממזוזה אלא אדרבה מזוזה מס”ת ובס”ת סברא הוא שכשמניחו הש”ץ אז יש לישב כיון שהגיע למקומו וקי”ל אפי’ בנשיא עומד עד שמגיע למקומו [שלהי הוריות ועי’ פמ”ג באו”ח שם דס”ת אין להחמיר בו יותר ממה שהחמירו בלומדיה עי”ש].

ומסתמא שר”ת לא מתייחס בזה לס”ת עם קופסה המכונה ס”ת ספרדי שהוא עומד במקומו בלא החזקה ובלא היטוי כלל משום שיש דבר המחזיקו אבל אינו מצד עצמו אלא מצד דבר המחזיקו, וגם בס”ת שלנו נוהגים להניחו בארון הקודש עם תמיכה וקשירה ובזה א”צ כ”כ היטוי וגם באופן זה לא מיירי ר”ת אלא בס”ת העומד מצד עצמו.

ובאמת בכל ס”ת עשוי’ הזוית להשתנות כשמסמיכים אותו כאשר מדובר בס”ת כבד משקל או בס”ת שאינו כבד משקל ויש לדון אם תמצי לומר דמשערי’ בזה (דעיקר מה שכתבתי הוא שאין להחמיר יותר אבל עדיין יש לדון אם יש להקל בפחות מהיטוי זה) א”כ באיזה ספר משערינן, ויעוי’ במנחות לט גבי גרדומין דאלימי ואי הוו גטיני הוו מיענבי, ואולי יש לשער בספר שארכו כהקיפו כעיקר תיקון חכמים (ועי’ פהמ”ש להרמב”ם עירובין די”ג, פאר הדור להרמב”ם סי’ סו, יו”ד ריש סי’ רעב, ובשאר מקומות לגבי שיעור ס”ת זה שארכו כהקיפו).

ואדאתאן לזה יש לדון למה בתוך ארוה”ק אין חוששין לשי’ ר”ת להניחו בדרך היטוי קצת, ובבהגר”א סי’ רפט כתב דמה שעושין כן משום דקי”ל כרש”י, והביאור במנהג לפי איך שלמדו הגר”א משום שבמזוזה הוא לעיכובא לכך חשש המנהג לר”ת לרווחא דמילתא, אבל בס”ת מאחר שאינו לעיכובא לא חששו לשי’ ר”ת, ומיהו הגר”א עצמו סבר כרש”י גם במזוזה.

אבל מה שקושרים בארוה”ק (ואיני יודע אם כך היו נוהגים בזמן הגר”א) אפשר דלא חשיב היטוי [ועי’ להלן ד”ה אבל שוב נראה וכו’ שכך יוצא למסקנא] כיון שהוא על ידי קשירה והוא על הדרך שנתבאר דאפשר שההיטוי צריך להיות היטוי שאפשר לסמוך בו הספר בפני עצמו (רק דאם משערי’ בספר קטן אזי בספר כבד ממנו סגי בהיטוי לפי הקטן עי’ לעיל בזה).

ומ”מ בפשטות לשון התוס’ וכן השטמ”ק לא נזכר שר”ת מחייב גם בארוה”ק שיהיה הספר שוכב ועי’ ב”ח משכ”ב אליבא דר”ת דה”ה בס”ת בארוה”ק דינו כן, ועי’ בחומות ירושלים סי’ קמו מש”כ טעם אחר למה לא נהגו בס”ת בשכיבה אף לר”ת עצמו ועי”ש גם מש”כ אליבא דרש”י.

[ומה שתי’ החומות ירושלים את המנהג בארוה”ק בעמידת הס”ת אליבא דר”ת שיהיה קל לשולפו אינו מיישב מנהג הספרדים שקורין הס”ת בעמידה אא”כ תיישב גם שם שקורין בעמידה כדי שיראו הקהל כמו בהגבהה וכ”ז דוחק].

אבל להנ”ל היה מקום לומר באופן חדש מה שלא נהגו כר”ת בספרים דבאמת מה שלמד ר”ת במזוזה מספרים הוא רק לענין צורת הנחה שצריך להיות באופן שהספר יכול לעמוד במקומו אבל אין איסור בעצם קשירת ספר בעמידה דצורת הנחת המזוזה הוא כמו בס”ת הנסמך מעצמו אבל הס”ת גופיה אם יכול לסומכו על ידי דבר הוסמך סגי בזה, וצל”ע בזה אם נחמיר במזוזה הנלמדת בס”ת יותר מס”ת גופא ואמנם זה משום שבמזוזה נלמד דין צורת הנחה כיון שההנחה עצמה מצוה היא ולכן צריך צורת הנחת כבוד הנקבע מראש על ידי גדרי הנחת כבוד הרגיל בלא קשירה ואחיזה, דאחר שנקבע הצורה לא יועיל מה שתופסו ואוחזו, אבל בס”ת אין דין מצוה בהנחה עצמה אלא שיניחנו בכבוד ואז יש לעשות באופן המועיל בכל גווני.

אבל שוב נראה דאינו נכון דהרי אפי’ בארון שרומו כרחבו נקט ר”ת בתוס’ במנחות שם שאם יעמידנו בו חשיב  כקבורת חמור אע”פ שיש דבר המחזיקו.

שיטת ר”ת בביאור ענין הדימוי לס”ת נתבארה לפי נוסח’ התוס’ בשמו כמו שהובא לעיל, אולם להמובא בשטמ”ק בשמו משמע לפרש בכוונתו שהיה מנהג בזמן ר”ת לעמוד לס”ת כשהוא עומד על הבימה בעמידה (כמו ס”ת ספרדי שלנו) גם כשעומד במקומו שכתב בזה”ל, וז”ל שם, ועוד אנו רואין מנהג בכל יום שכל זמן שהס”ת זקוף על הבימה כל העם עומדים וכשהוא שוכב על הבימה הן יושבין אלמא חשבינן לה כל זמן שהוא זקוף שלא כדרך מקומו ע”כ, ולפ”ז אין ראיה לניד”ד לענין שיעור ההיטוי דסגי בכל דהו.

וגם מה שכתבתי דיש חילוק בין נוסחת התוס’ שלנו לנוסחת התוס’ חיצוניות שבשטמ”ק בביאור ראיית ר”ת כשהס”ת עומד אינו מוכרח דיתכן לפרש גם התוס’ שלנו כהתוס’ חיצוניות, דס”ת עומד היינו עומד ע”ג הבימה, רק דהמנהג אינו סובר כן, (ועכ”פ הספרדים שיושבין כשהס”ת מונח אף בעמידה אבל גם אצלינו כשהמגביה יושב ומחזיק הס”ת בעמידה הכל יושבין ואולי משום דאזלי’ בתר האדם שהוא יושב), וגם השו”ע בשם שבה”ל אינו סובר כן לענין חכם וכפשטיה דגמ’ בהוריות שם והפמ”ג מדמה ס”ת לחכם, ומ”מ אם נימא דר”ת סבר דכל דרך עמידה בס”ת לא חשיב יושב במקומו לא דמי לדברי הגמ’ בהוריות והשו”ע שם, רק דק”ק הלשון בתוס’ שלנו שנקטו הש”ץ מושיבו ומשמע דכשעמד עדיין לא הושיבו הש”ץ אלא החזיקו.

ו) יעוי’ בתוס’ במנחות שם שכתבו וז”ל הלכך נראה בין לפי’ הקונטרס בין לפי’ ר”ת דכאיסתוירא דכשירה היינו באלכסון לא שוכב ולא זקוף אי נמי כמין נון מחצה שוכב ומחצה זקוף וכן פי’ בקונטרס בלשון אחר וכו’ עכ”ל, ותמצית כוונתם דבגמ’ שם מבואר דשייך כאסתוירא שיהיה כשר ומפרשי לה התוס’ שהכונה שעשאו בשינוי משאר מזוזות ואעפ”כ כשר ואם נפרשו שהוא באלכסון או מקופל מעט (ועי’ בב”י שם שיש מהראשונים שדחו הצעה זו שתהיה המזוזה מקופלת מעט) אז מתיישב גם לדעת רש”י שסתם מזוזה עומדת וגם לדעת ר”ת שסתם מזוזה שוכבת, דהרי הוא בשינוי ואעפ”כ כשר.

ובפנים התוס’ לא נתבאר להדיא האם נקטו ביאורם הזה בדעת רש”י ור”ת עצמם או שנקטו כן רק אליבא דמנהג רש”י להניח מעומד ואליבא דר”ת להניח בשכיבה, אבל לא שרש”י ור”ת ביארו כן גופא.

והנה ממה שהזכירו התוס’ דפירושם השני שהיא מקופלת נזכר ברש”י בפירושו השני משמע שפירושם הראשון לא נזכר ברש”י כלל וברש”י שלפנינו בפירושו הראשון ג”כ משמע דמפרש האיסתוירא בעמידה לגמרי (ואמנם כתב שם כזה וכנראה שנשמט הציור ואילו הציור שנדפס אח”כ שהמזוזה שוכבת אינו שייך להתיישב לפי אף אחד מן הפירושים), וגם בתוס’ מתחילה כשהביאו פרש”י הזכירו שאסתוירא מעומד הוא, ומתחילה כשהביאו פירוש ר”ת ג”כ כתבו שאסתוירא הוא שנתון לרחבה.

היוצא בזה דתירוצם של התוס’ בסוף דבריהם לכאורה הוא ביאור חדש אליבא דסברת רש”י ור”ת אף דר”ת עצמו לא ס”ל כן, וגם אפשר דמשמע כן לפו”ר ממש”כ השטמ”ק והרמ”א כן כפשרה בין הדעות.

עכ”פ יש כאן דעה דהאלכסון הוא מצורת הנחתו והוא האסתוירא דמשמע שם מסוגיית הגמ’ (כולהו מזוזתא וכו’) שהוא לכתחילה, וא”כ קשה לטעון דהדעה הזו הסוברת שאלכסון היא צורת הנחתו יסבור דבעי’ רק אלכסון בזוית מסויימת, ויש לצרף דעה זו.

ומ”מ אינו מוכרח כולי האי דיש לדחות ולומר דהרי דעה זו מתחלקת גם אליבא דפרש”י וגם אליבא דר”ת ולפרש”י צריך שיהיה אסתוירא דומיא דמעומד ולר”ת צריך שיהיה אסתוירא דומיא דמושכב אם כי אין ספק שבסגנון ובלשון התוס’ הוא מאוד דחוק מחמת שמעמידין האסתוירא באופן אחד לשני הדעות.

ז)  יש שכתב דמאחר דעיקר מה דס”ל הוא כרש”י ממילא יש הניח מעומד כרש”י ולהטות רק קצת, ויש להוסיף בחידוד הדברים, דאם ניכנס לספקות שיש שיעור להטיה א”כ מטונך יש מקום לחשוש שאם היטה יותר מדי לפרש”י כבר הפסיד לפרש”י, דהרי אם נימא שיש שיעור להטיה הנצרכת והמותרת אע”פ שלא נזכר בתוס’ א”כ כבר תוכל לטעון דההטייה נוטה לאחד מהצדדים (היינו דיש מקום לטעון דרש”י מצריך שלא יהיה הטיה מרובה מעמידה ור”ת אינו מצריך שיהיה דוקא הטיה מרובה לשכיבה וכן יש לחשוש להיפך), וא”כ מאחר דעיקר הדין כרש”י ממילא כדי לצאת עיקר הדעה לדינא בוודאות יש להטות רק קצת כדי שלא להכנס לצד שאינו יוצא יד”ח.

ומ”מ א”צ להגיע לחשש זה שאין לו מקור, אבל מ”מ כתבתי הדברים אם נימא דחזי לאצטרופי ע”כ לטעמיך דהנוקטים להיפך.

ויש להוסיף בחידוד הדברים דה”ה אם נתפוס דאין מעכב השיפוע לכו”ע ג”כ מוטב לעשות קרוב למעומד דהרי לפרש”י לכתחילה יש לעשותו מעומד ממש (ומש”כ התוס’ בסו”ד כבר נתבאר דהוא דעת התוס’ לפי מנהג פרש”י אבל לא דעת רש”י עצמו ונתבאר כעי”ז גם בדברי הגר”א אליבא דהמנהג דבס”ת כיון שאין מעכב עבדי’ כרש”י ולא מוטה), א”כ עדיף לעשות קרוב למעומד מלעשותו קרוב למיושב או אפי’ פחות קרוב למעומד.

היוצא מזה דבין אם נאמר שאין צד שהוא לעיכובא שיעור ההיטוי (אלא למצוה בלבד שלא להטות או להטות ככל הפחות ממה שהוא עיקר הדין כל חד לפי שיטתו) ובין אם נאמר שיש צד שהוא לעיכובא שיעור ההיטוי מ”מ בין כך ובין כך יש טעם במנהג להטות רק מעט.

ח) בב”י סי’ רפט כתב בשם רבינו ירוחם נכ”א ח”ז (קעט ע”ד) יש מפרשים באלכסון לא מעומד ולא מושכב אלא מוטה מעט הרגל של המזוזה של מטה מרוחק מעט מהכותל וכן ראיתי לרבותי נוהגים והעולם נהגו כרש”י עכ”ל, ומבואר להדיא דההיטוי הוא מעט בזה שמרחיק רגלו מראשו מעט.

ט) כ”כ עוד כמה גדולים (דעת קדושים יו”ד סי’ רפט סקי”ח, הגרח”ק במזוזות ביתיך בשעה”צ ס”ק סא בשם החזו”א, חוט שני מזוזה עמ’ קלב קלג, קה”י בשם החזו”א הובא בביאורי סוגיות מזוזה ס”ס טז, קונטרס המזוזה ס”ק מא, ועי’ ארחות רבינו ח”ד עמ’ רמט) דסגי בהיטוי מעט, ודלא כמנח”א ח”א סי’ לו.

י) ובשולי הדברים אעיר דר”ת מסכים שאין איסור לתופסו בעמידה כמפורש בדבריו דכשהס”ת עומד כל העם עומדין, וגם הגבהת הס”ת בירושלמי ומסכת סופרים הוא בעמידה, ורק קאמר ר”ת דצורת הנחה של כבוד היא בשכיבה אבל זמן מועט ודאי לית לן בה.

כשמניחים הספר בין מנין למנין או כשיוצאין להפסקה אם יש ענין להניחו בהיטוי והמנהג להניחו בשכיבה, אע”ג דעיקר ההלכה כרש”י, ומבואר מזה דרש”י אינו סובר שיש איסור להניחו זמן מה בשכיבה, רק דמזוזה צורת ההנחה נקבעת לפי דרך הכבוד ואם משנה מזה פסול אבל בס”ת הוא צורת הידור והיכא דאפשר אפשר ועכ”פ באקראי אין איסור.

קרא פחות
0

הנה יש כאן ב’ שאלות הא’ מצד צוואת ר”י החסיד, והב’ מצד מלאכה בראש חדש. ומצד צוואת ריה”ח היה מקום לדון בטעם הדברים אם הוא רק משום סכנה או לא. ובמקו”א כתבתי טעם בתקנה זו דמצינו בכ”מ שהחמירו הפוסקים בכבוד ר”ח כגון ...קרא עוד

הנה יש כאן ב’ שאלות הא’ מצד צוואת ר”י החסיד, והב’ מצד מלאכה בראש חדש.

ומצד צוואת ריה”ח היה מקום לדון בטעם הדברים אם הוא רק משום סכנה או לא.

ובמקו”א כתבתי טעם בתקנה זו דמצינו בכ”מ שהחמירו הפוסקים בכבוד ר”ח כגון לענין סעודה ולענין כובע של שבת (זה ממעשה רב בשם הגר”א) וממילא אפשר שהנהיג בזה כמו שמצינו בחוה”מ ובאנשי משמר יעו”ש, ואם כנים הדברים ונקבלם א”כ לא חמיר כאן מחוה”מ דשרי בכה”ג.

ובאמת יש שהעיר (וגלח הכהן ח”ג פ”א עמ’ מט) דבנוסחאות צוואת ריה”ח אי’ שלא לספר הראש או הזקן בראש חודש ומשמע דמקום הפנים אינו בכלל האיסור (וכמו דאשכחן לענין נגעים ששיער הפנים אינו בכלל הראש והזקן דבקרא), וכן הראה עוד ליד אפרים קו”א סי’ נז שלמד מדברי הריה”ח הנ”ל דאשה אינה בכלל זה ולכאורה לפי דיוקו כ”ש שאפי’ באיש בשאר מקומות אינו בכלל זה אם כי בתהל”ד סי’ רס סק”א חלק על היד אפרים ויש בזה עוד אחרונים לכאן ולכאן .

אולם ראיתי מובא שבנוסח אחד של צוואת ריה”ח אי’ אין לגלח ולהסיר השער בר”ח ואולי הכונה בזה על כל שער, אך בודאי שיש להסתמך על כל שאר הנוסחאות דבסתמא אזלי’ בתר רוב ספרים עי’ שו”ת רשב”א המיוחסות להרמב”ן סי’ רלב שלמד כן ממס’ סופרים.

והנה מצד מלאכה בר”ח הנה בפוסקים מבואר דלא כל מלאכה בכלל זה, וכמדומה שאין תגלחת בכלל מנהג הנשים בר”ח, ועי’ במשנ”ב ובה”ל סי’ תיז דמבואר שם שעכ”פ במקרה שאין מנהג ידוע או מנהג איסור מלאכה בסתמא אין חיוב על האשה לפרוש מכל מלאכה בר”ח, ועי’ בפוסקי זמנינו ג”כ שהזכירו כמה מנהגים שונים בזה ולע”ע לא ראיתי אם הזכירו תגלחת.

ואפי’ אם הו”א שתגלחת סתמא היתה בכלל המנהג (או דנימא שאחר שנהגו כן משום ריה”ח כבר נכלל במנהג הנשים בר”ח), מ”מ אם מריטת שער הפנים לכאורה אינו בכלל זה, דהא אפי’ בחוה”מ שרי כמבואר בשו”ע, ולא מסתבר להחמיר בר”ח יותר מחוה”מ (וכעי”ז יש בפוסקים שלמדו מלאכות שלפני התפילה מחוה”מ), וכן ראיתי בביאורים ומוספים על המשנ”ב סי’ תיז שהביאו בשם האשל אברהם מבוטשאטש ובשם החוט שני דאין להחמיר בדבר האבד בר”ח בנשים יותר מחוה”מ, ומה שהובא שם בשם המור וקציעה דיעשה ע”י אנשים אינו קושיא לעניננו דגם בחוה”מ מה שאפשר לעשות בלא מלאכה יש לעשות.

קרא פחות
0

א) יש לדון האם הוא מצד כבוד בלבד ודרך ארץ בסעודה או אף מדיני הברכה והעובר על זה נהנה מן העוה”ז בלא ברכה (עי’ ברכות לה ע”א). ב) והנה מצינו כעי”ז דהבוצע פושט ידו תחילה בקערה ושם הוא מדיני דרך ...קרא עוד

א) יש לדון האם הוא מצד כבוד בלבד ודרך ארץ בסעודה או אף מדיני הברכה והעובר על זה נהנה מן העוה”ז בלא ברכה (עי’ ברכות לה ע”א).

ב) והנה מצינו כעי”ז דהבוצע פושט ידו תחילה בקערה ושם הוא מדיני דרך ארץ וכן עוד דיני דרך ארץ שנאמרו בסוגיות, ולכאורה גם בזה הוא מדיני דרך ארץ.

ג) בברכות מז ע”א אסור לאכול עד שיטעום הבוצע או המברך (כ”ה המברך בתוס’ ותלמידי רבינו יונה), וכעי”ז באו”ח סי’ קסז סט”ו ובתר”י ברכות לד ע”ב בשם ירושלמי פ”ו ה”א, ולהסוברים דטעימה גבי פטור מברכה היינו בלא בליעה, אולי גם כאן א”צ שיבלע המברך ממש.

ויש מקום להבין דבאמת א”צ בליעה דעיקר הכבוד כלפי המברך הוא שלא ימתין ויצטער המברך עד שיאכלו אחרים אלא יטעום לפניהם, אבל הבליעה אין בזה משום המתנה דהרי אחר שכבר הפת בפיו יבלע לכשירצה, ושוב הרי כבר אינו צריך להמתין, ואדרבה אינו דרך כבוד שימתינו לו עד שיבלע דעי”ז יצטרך למהר בבליעתו ולהצטער.

ואם נימא הכי דא”צ בליעה ממש לעניננו אע”ג דקי”ל לענין ברכה כהפוסקים שלא לדבר עד בליעת המאכל א”כ חזי’ שהוא מדרך הכבוד בלבד, ולכן אין מעכב כאן בליעת המברך, וממילא בדיעבד לא חשיב שנהנה מן העולם בלא ברכה אלא עבר על הלכות דרך ארץ בלבד (וליש פוסקים אין איסור לדבר קודם הבליעה דס”ל שהברכה גם על הטעימה, והרחבתי בנידון זה במקו”א לגבי סוכריה).

אולם לשון הגמ’ בברכות שם הוא דאין המסובין רשאין לאכול כלום עד שיטעום הבוצע יתיב רב ספרא וקאמר לטעום איתמר למאי נפקא מינה שחייב אדם לומר בלשון רבו ע”כ, ומשמע דעצם הלשון טעימה או אכילה אין חילוק ביניהם אלא חילוק לשון בלבד, א”כ צ”ע אולי אינו נכון מה שכתבתי דטעימה משמע גם בלא בליעה.

ואולי התם גבי המסובין זה פשיטא שאסור להכניס לפיהם קודם לכן גם בטעימה ולא הוצרך לומר כן כיון דאי”ז כבוד הבוצע, וממילא גם אכילה וגם טעימה מתפרשים כאן לכו”ע לענין הכנסה לפה בלבד, וצל”ע.

שו”ר בהגהות וציונים על הגמ’ שם דבראשונים היתה הגירסא אין המסובין רשאים לטעום כלום עד שיטעום הבוצע ולפ”ז הכל נזכר לענין טעימה בלבד, ומש”כ אח”כ לטעם אתמר מתפרש בענין אחר ועי’ מה שהובא שם מדקדוקי סופרים.

ושוב נמצא דבכמה אחרונים דנו בדין טעימה ואכילה הנזכר בגמ’ שם דסתם טעימה היינו בלא בליעה וכנ”ל [ועי’ פתח עינים וברכת אברהם ועוד], ובזכרון יוסף או”ח סי’ ח אפשר שנקט ג”כ דגם טעימה הוא בכלל האיסור, וממילא גם לגבי בוצע שנזכרה בו טעימה לכל הלישני א”כ כ”ש שאפי’ אם היתה טעימה בלבד היא המתיר להם וכמו שנתבאר.

ד) והנה התוס’ והרא”ש ותלמידי רבינו יונה שם הקשו מסוגי’ דפסחים קו ע”א דמשמע שם שמותר לשתות קודם שישתה המברך ותירצו כמה תירוצים ופירושים בזה, עיין שם.

ואחד מהתירוצים שכתבו שם תר”י בשם יש מתרצים, דבקידוש כיון שיכול לקדש בלא לטעום לכך מותר למסובין לשתות קודם טעימת המקדש משא”כ כשבוצע לבני ביתו דאסור לבצוע כשאינו אוכל לכך צריכים המסובין להמתין עד שיאכל, וכן הובאו כמה תירוצים מזה בהרא”ש פ”ז מברכות סי’ טו והובא שם גם תירוץ זה, ובתוס’ מז ריש ע”א הובאו כמה תירוצים, אבל לא הובא שם תירוץ זה.

ואין לפרש בכוונת תירוץ זה דר”ל דרב אשי בפסחים שם לא היה בכוונתו לשתות, ורק מחמת זה היה מותר להם לשתות קודם ששתה רב אשי, אין לתרץ כן, דהמעיין בלשון הרא”ש והתר”י שם יראה דאין כוונתם שרב אשי לא שתה.

ולפי תי’ זה לכאורה יוצא שהוא מדיני הברכה ולא מדיני דרך ארץ, אלא קאמר שצריך קודם הברכה שיתברר שהיא ברכה שהוא מתכוון להוציא בה את עצמו וצ”ב.

והיה מקום לדחות ולומר דלעולם הוא מצד דרך ארץ וכבוד רק דאין הכונה מצד בירור אלא דכיון שהיה יכול לברך בלא לשתות ממילא השתיה של המברך אינה חלק מן הענין וממילא א”צ להמתין לשתייתו.

אבל עדיין צ”ב דאם הוא מצד דיני כבוד ודרך ארץ א”כ סו”ס מה טעם יש בזה שלא להמתין לו בקידוש ומה מהני דבקידוש אפי’ יצא מוציא מדין ערבות.

אבל יתכן לומר באופן אחר דחיישי’ שמא ישפך הכוס או ימאס הפת וממילא נמצא שלא שתה או שלא אכל, הלכך לגבי קידוש שמוציא בלא ששתה א”צ לחשוש לזה, ולענין המוציא כשבוצע לבני ביתו דאין מברך להם בלא שיאכל הלכך יש להמתין עד שיאכל שלא יתברר כנ”ל.

ותימה דהרי נמצא שלא עבר איסורא ומה חשש יש בזה אם ישפך רק לאחר ברכתו.

ועוד צ”ע דהרי בפוסקים נזכר דאם בקיאים אינו מברך להם גם בקידוש לדעת השו”ע בסי’ רעז ס”ז (ועי”ש במשנ”ב דעת הפר”ח והארצה”ח בזה, ועי’ בה”ל סי’ קצ ס”ד ד”ה המסובים ומשנ”ב סי’ תרצב סק”י), ממילא לפי חשבון הנ”ל יוצא שאם בקיאים בקידוש ומברך להם יצטרכו להמתין לברכתו, וממילא נצטרך לדחוק דברי הגמ’ בפסחים שם דמיירי בדלא בקיאין, (ועי’ בתשוה”ג על הגמ’ בפסחים שם דמשמע שהיו בקיאין ומ”מ אפשר דרבינו יונה לא ס”ל מפירושם), ומ”מ אפשר דאה”נ דאי אפשר דליכא בציבור חד דלא בקיא או משום תקנת אורחין, רק דיוצא לפ”ז חידוש דין וכנ”ל.

ומ”מ איני יודע אם אפשר להביא ראיה לדידן מתירוץ הנ”ל כיון דלהלכה נפסק לא כתירוץ זה אלא כאידך תירוצא ע”פ הירושלמי שחולק ע”ז, עי’ בפנים דברי הראשונים הנ”ל ובשו”ע שם.

ועכ”פ מיהת גם אם נימא דס”ל לתירוץ זה שהוא מדיני הברכה אפשר דאם אחר כך אכל הבוצע א”כ למפרע לא עבר האוכל על איסור ואפשר דלא אמרי’ הכי וצל”ע.

ולכאורה ממה שלא נזכר תנאי זה שיאכל תחילה בסוגי’ דלהוציא כשאינו יוצא בעצמו בר”ה דף כט א”כ גם להנך יש מתרצים אולי אכתי י”ל דמ”מ מודו דאי”ז מעיקר זה הדין לעיכובא וצל”ע.

ה) ויש עוד מקום להביא ראיה ממש”כ הבה”ל בסי’ רעג ס”ד דבדיעבד בכל הברכות אפי’ יצא מוציא אחרים א”כ בניד”ד שכבר בירך הרי חשיב בדיעבד, וא”כ הוא דין רק לכתחילה שלא יטעום, ובדיעבד בלאו הכי יצא ידי חובת הברכה אפי’ בירך לו חבירו רק כדי להוציאו.

ואפי’ אם תמצי לומר דסברו היש מתרצין הנ”ל (המובאים בתר”י ובהרא”ש) שמי שבירך להוציא אחרים כשלא היה צריך שלא יצאו כיון שהיה ברכה באיסור, א”כ אם טועם גם אח”כ סגי שאין כאן איסור דלפ”ז נימא שלא הוציא אחרים, ועוד דאפי’ אם נשפך ולא טעם או אפי’ הזיד ולא טעם כל שבשעת הברכה היה בהיתר מנ”ל דלא מהני אם לא דתימא דהגדרת איסור כל מה שלא הוצרך לברך מן הדין עד עכשיו והיינו כל מה שלא שתה עדיין, או י”ל בנוסח אחר קצת דחיישי’ שיחזור בו וממילא נעשה כאן מעשה איסור כיון שנתברר שהיה לו מעיקרא שלא לברך.

אבל א”צ לבוא לכ”ז דיש לומר דכל דין זה גם להנך יש מתרצין הוא רק לכתחילה שקודם יטעום הבוצע דהרי לכתחילה אם יצא אינו מוציא בשאר ברכות.

ומ”מ כל הענין צ”ב דהרי כל הטעם שלא יצא אינו מוציא (לכתחילה או בדיעבד) בשאר ברכות הוא רק משום שאין ערבות ואינו יכול לברך א”כ ככל שיכול היה לברך מה החסרון בזה וצריך ביאור.

ו) ובכלבו הל’ סעודה סי’ כד כתב דאם נתן להם רשות לאכול קודם יכולין לאכול לפניו, וכ”ה במאירי ברכות ריש דף מז מי שברך המוציא הוא ראוי לטעום תחלה קודם האחרים ואם רצה לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו ע”כ, וכן מבואר בהמשך דבריו דבשתיה יכול לחלוק כבוד וכו’ וסיים דשתיה שוה לאכילה.

[ועי’ בב”ח סי’ קסז שלמד שזו גם דעת השר מקוצי המובא בתוס’ שם ובמרדכי רמז קסז שדעתו שאם נתן הבוצע לפני כל אחד מותרים לאכול, ועי’ להלן בבירור דברי הב”ח].

ומבואר מזה דהוא מדיני דרך ארץ בלבד ולא מדיני ברכות.

ז) אולם במשנ”ב שם סקע”ט הביא רק די”א דאפי’ נתן להם רשות לא מהני וציין דרישה, וצל”ע לדעה זו מה הטעם דלא מהני דהרי אפי’ הרב שמחל על כבודו קי”ל שכבודו מחול ולמה לא יוכל הבוצע למחול על כבודו.

ובמקור הדברים בפרישה סקי”ב מבואר דאי”ז מצד כבוד הבוצע (עכ”פ לא רק מצד זה, ועי’ להלן מה שאכתוב בזה דכבוד הבוצע ודאי יש) אלא (עכ”פ גם) מצד כבוד הפרוסה שבצע עליה שיאכלנה ראשון, וזה הטעם שהבוצע אינו יכול לתת רשות.

ועי’ עוד במשנ”ב להלן סקצ”ז בשם השל”ה בענין הזהירות בכבוד פרוסת המוציא עי”ש.

ועי’ ברש”י על הגמ’ ברכות מ ע”א טול ברוך מש”כ שם טול מפרוסת הברכה ומשמע דיש בזה מעלה במה שבירך על פרוסה זו היינו שבצעה מיד לאחר הברכה.

ומ”מ לפי הנ”ל יוצא לכאורה שאם הבוצע נותן להם רשות לאכול מהפרוסה שבצע עליה אין בזה איסור וצל”ע למה סתמו הפוסקים בזה הפרישה והמשנ”ב וגם דבפוסקים בכמה מקומות [עי’ משנ”ב סי’ קסז סק”ט ושם סקי”ד ושם בסוף הסימן בט”ז] מבואר שנותן להם מפרוסת הבציעה שבירך עליה המוציא ובצע פרסוה ראשונה, וכפשטות הלשון טול ברוך הנ”ל בשם רש”י, וממילא צ”ב דבכה”ג אם גם ימחול הוא וגם יתן להם מפרוסתו לא יהיה בזה בזיון.

ואולי אם אחר אוכל מפרוסתו עצם מה שאחר אוכל ממנה לפניו חשיב ביזיון להבציעה שלא נתן להבוצע להקדימו, אבל הוא קצת דוחק דמהיכי תיתי לה שיש ביזיון בזה.

אבל אפשר דכוונת הפרישה באופן אחר דהרי הזכיר שם הפרישה דגם לענין בציעה אינו יכול לחלוק כבוד משום שטוב עין הוא יבורך ור”ל דבעי’ שיבצע בעין יפה פרוסה גדולה לכל אחד, וכתב דגם בזה שלא יטעמו לפניו אין יכל למחול.

וא”כ אפשר דהא גופא כשנותן רשות לטעום מחלק של עצמו יש בזה חסרון שעי”ז לא נתן לאותו האורח חלק בעין יפה אלא נתן לו לאכול מחלק כדי שיוכל לאכול קודם שאכל הוא, וממילא כשם שאינו יכול למחול על מה שהוא בוצע למסובין חלק יפה גם אינו יכול למחול באופן זה שיאכלו מחלקו מלבד מה שאינו יכול למחול להם שיאכלו מחלקם לפניו, אבל גם להעמיס כ”ז בכוונת הפרישה הוא מחודש (ובפרט דכבר נתבאר ע”פ הפוסקים שגם החלק שנותן להם הוא מפרוסת המוציא שמחלקה לכמה חלקים), וצ”ל חדא מתרתי או דמיירי הפרישה כשהמסובין אוכלים מפרוסה אחרת דבזה א”א לו למחול או דיש בזה בזיון שאין פרוסת המוציא נאכלת תחילה על ידי הבוצע עצמו שפתח במצוה והמקור הוא מדין זה וכמו שדייק הפרישה דמהלשון משמע דלא מהני מחילה בזה וממילא הפי’ כנ”ל, וצ”ע.

ומ”מ גם לפ”ד הפרישה אי”ז מדיני ברכות כמו שהיה מקום להבין בדעת הנך יש מתרצים שהובאו בתלמידי רבינו יונה ובהרא”ש, אלא ג”כ מדיני כבוד הברכה ומודה הפרישה שמי שאכל קודם הבוצע לא חשיב שנהנה מן העוה”ז בלא ברכה.

ח) והב”ח שם סט”ז נקט שהחולקים על שיטת השר מקוצי שהם היש מפרשים בתוס’ שם ובמרדכי סי’ קסז שסוברים שלא מהני שנותן להם פרוסה כדי להתירם לאכול לפניו וחידש הב”ח דגם ס”ל להך היש מפרשים דלא מהני מתן רשות ונקט שכן דעת הרמב”ם והרשב”א (שכתב כדין היש מפרשים הנ”ל) והטור והרמ”א (שפסק כהיש מפרשים הנ”ל) עי”ש ויש להוסיף דגם התוס’ בפסחים קו ע”א כתבו כהיש מפרשים הנ”ל דלא מהני שנותן להם פרוסה כדי להתירם לאכול לפניו, אבל כמדומה שבכל הראשונים הללו לא נזכר להדיא דין הב”ח דלא מהני מתן רשות.

ובדברי הב”ח שם ולהלן בהמשך הסימן סי”ח מבואר שחילק בין דין זה בניד”ד דאין לטעום קודם הבוצע לבין דין דהבוצע פושט ידו בקערה תחילה משמע מדבריו ששם הוא דרך כבוד אבל כאן בנד”ד הוא מצד איסורא ולכן א”א למחול על איסורא.

ולא מצאתי להדיא בב”ח הטעם למה ס”ל דהוא בכלל איסורא ואולי סבר שעדיין לא יצאו יד”ח הברכה עד טעימתו כדעת היש מתרצים בתר”י והרא”ש הנ”ל.

ובגוף דעת הב”ח שתלה פלוגתת השר מקוצי ומחלוקתו בנידון אם מהני רשות הבוצע צע”ק אם כן למה נחלקו דוקא באופן זה שהביא לפניהם פת דאי משום הא אולי יש לומר דוקא בזה דמי קצת לאופן דהירושלמי (שנקט דאם אין זקוקין לככרו שהי’ ככר לפני כ”א אינם בכלל דין זה) שאין איסור מעיקר הדין לטעום לפניו כיון שיש לפניהם פת ג”כ, וה”ה אם בא להם פת אח”כ ומנ”ל דנתינת רשות לחוד מהני לקחת מלפני הבוצע ממש שיש בזה חסרון דרך ארץ וכבוד אפי’ שמוותר ע”ז.

ואפי’ אם נימא דאה”נ דנתינת רשות מודה השר מקוצי (דבאמת כך הפשטות דלא גרע מרב שיכול למחול על כבודו ושכן מבואר להדיא בכלבו ובמאירי ולא מצינו ראשונים שחלקו בזה להדיא) מ”מ יש לטעון ולומר גם לאידך גיסא דכשנתן רשות להדיא לכו”ע מהני, אפי’ להחולקים על השר מקוצי, דשמא האיסור הוא להשר מקוצי דוקא אם לוקחים המסובין מעצמם מהפת שלפניו ולהחולקים עליו אם לוקחים מהפת שלפניהם קודם שיטעום הבוצע, וע”ז שמא מהני מחילה לכו”ע.

ובאמת יעוי’ במאירי בברכות שם דנראה שסובר כהחולקים על השר מקוצי וכפשטות הירושלמי דרק אם היה ככר לפניהם מעיקרא מהני ועפ”כ נקט דמהני מחילה כדברי הכלבו וכמו שהבאתי לשונו לעיל.

וכן בכלבו שם הזכיר דינא דירושלמי שאם ככרו של כ”א לפניו מותר (אף דאין במשמע שרק עכשיו קבלו פרוסה אלא שהיה להם ככר קודם לכן), ועכ”ז הזכיר שבנתן הבוצע רשות מותר.

ט) והנה נתבאר לעיל דלפי התירוץ המובא בתר”י והרא”ש דהוא מצד שצריך ליהנות המברך לפני שהם אוכלים א”כ יש בזה איסור ושכנראה כן סבר הב”ח, ולעיל נתבאר דלכאורה לדידן תירוץ זה המובא בהרא”ש והתר”י לא פסקוהו הראשונים והשו”ע להלכה אלא כהירושלמי דתליא אם זקוקין לככרו או שיש ככר לכל אחד, ושוב ראיתי כעי”ז בפמ”ג סי’ קסז א”א סקל”ה דהלכה כהתירוץ דתליא בככר כנ”ל ולא מצד דין הברכה, עי”ש.

וחידש מכח זה הפמ”ג שגם אם כל אחד מברך לעצמו כיון שזקוקין לככרו צריכין להמתין לבוצע וכתב דלפי התי’ הנ”ל ברא”ש דהוא מצד שצריך המברך ליהנות א”כ בניד”ד אינו שייך אבל בשו”ע מבואר שנפסק כתי’ הירושלמי.

והנה לפי דברי הפמ”ג יוצא עוד נפק”מ מלבד הנפק”מ הנ”ל והוא דבאמת אין בזה איסורא אלא מצד כבוד ודרך ארץ בלבד וכהכלבו והמאירי הנ”ל ודלא כהב”ח דהרי נקט כהתירוץ שסובר כהירושלמי.

ויעוי’ במשנ”ב סקע”ו שכתב בזה”ל אין המסובין רשאין וכו’ כשיצאו בברכת הבוצע ועיין בפמ”ג שמצדד דאפילו אם לא נתכוין לצאת בברכתו וכל אחד מברך לעצמו כיון שכולם זקוקים לככרו של הבוצע אין מדרך הכבוד לטעום קודם שיטעום הוא עכ”ל המשנ”ב.

ולפו”ר נראה שפסק כטעם הפמ”ג, שהוא מטעם כבוד, אולם המדקדק בדבריו יראה שדייק בלשונו דלחומרא פסק כטעם שהובא בפמ”ג ור”ל דבאופן שכל אחד מברך לעצמו כיון שזקוקים לככרו יש לחוש כאן לעוד טעם.

ואולי המשנ”ב אזיל לשיטתו שנקט כהפרישה דיש כאן גם (אבל ה”ה מחמת כבוד דלא גרע מפושט ידו תחילה בקערה) ענין של כבוד הפרוסה שבצע והענין של מעלת הפרוסה הוא משום ברכת המוציא [וכנ”ל ע”פ רש”י ושל”ה], וממילא כשכל אחד בירך המוציא אפשר דמי שיבצע מאותו הככר (שלפני הבוצע) לעצמו יש לבציעה של כל אחד ג”כ חשיבות של בציעת המוציא, ולכן מתחילה נקט המשנ”ב דעיקר הדין הוא כשיוצאין בברכת הבוצע אבל הוסיף דה”ה במקרה של הפמ”ג יש לחוש גם לטעם של הפמ”ג.

י) יעוי’ בצל”ח בברכות שם שנקט בפשיטות שאם התחילו לטעום קודם הבוצע אין מפסיקין כיון דאי”ז אלא משום כבוד הבוצע, ומאחר שכבר פגם בכבוד הבוצע מה לי אם יפסיק או לא יפסיק, ומבואר מדבריו שסבר בפשיטות שאינו מדין הברכה כלל אלא מדין כבוד בלבד.

והנה להסוברים שהוא מדיני הברכה אין שייכא טענה זו דהרי סבירא להו שהוא כעין אכילה בלא ברכה שיש בזה דינים אחרים בשכח והכניס אוכלין לפיו אבל הפרישה הנ”ל שסובר שהוא גם משום כבוד הפרוסה י”ל דמודה להצל”ח דהחשבון בכבוד הפרוסה הוא אותו חשבון שכבר פגם וכו’.

יא) דינים היוצאים:

פשטות הדין בהשוואה לשאר דיני סעודה שנאמרו כיו”ב שאי”ז אלא מצד דין דרך ארץ.

וכך סוגיין דעלמא שכן מבואר בכלבו ובמאירי ובצל”ח ובפמ”ג.

ברא”ש ובתר”י הובאה דעה (יש מתרצין) דלשיטתם אפשר שהוא מדיני הברכה (ועכ”פ כך למד הפמ”ג בדעתם) אולם להלכה נקטו (התוס’ ואולי גם הראשונים הנ”ל וכן הוא בשו”ע ובפמ”ג) כהירושלמי דמשמע שאין זה מדין זה.

הב”ח תלה פלוגתת השר מקוצי והראשונים בנידון זה ונקט להלכה שהוא מדין הברכה, אולם בכלבו ובמאירי משמע לכאורה שאין שייך לזה ולמרות שאין הלכה כהשר מקוצי נקט שכאן הוא מדין כבוד ודרך ארץ בלבד.

מהבה”ל שהוכיח מהפוסקים שבדיעבד גם מי שיצא מוציא בכל הברכות א”כ יוצא שכאן אינו מדיני הברכה ע”פ החשבון שנתבאר ועכ”פ מה שברור שהדין הוא רק לכתחילה ולא לעיכובא דהרי אפי’ ידעי’ שהמברך לא יאכל כלל מותר מעיקר הדין לשומע ממנו לאכול מיד.

הפרישה חידש דכאן יש כבוד גם לפרוסה מלבד כבוד הבוצע ונפק”מ שלא יוכל הבוצע למחול, והמשנ”ב הזכיר שיטתו בשם יש אומרים וכן יש דיוק במשנ”ב לעיל שאולי סבר כן.

הצל”ח הזכיר דאם התחיל לטעום קודם הבוצע אין ענין להפסיק ויש מקום לטעון שגם הפרישה מודה בזה.

המשמעות דאין כאן דין של בליעה בין למסובין ובין לבוצע.

גם אם נלמוד (ע”פ הב”ח וע”פ היש מתרצין בתר”י והרא”ש) שיש איסור מצד שלא טעם הבוצע מדין לא יצא אינו מוציא, מ”מ בדיעבד הרי יצא אפי’ לא נתכוון הבוצע לטעום כלל.

לפי הצד הנ”ל שהוא איסור מדיני ברכה א”כ צריך להמתין עד שיבלע הבוצע (לדידן דהברכה היא רק על בליעה), וצע”ק מלשון הגמ’ כנ”ל.

לסיכום להלכה אי”ז מדיני הברכה אלא מדיני כבוד הבוצע וי”א גם כבוד הברכה.

*

קרא פחות
0

הנה בספק רגיל משמע בירושלמי פ”ק דתענית והובא בפוסקים שהוא כחזקה שאמר כהרגלו ויכול לברך שוב, ואפשר שגם א”צ לחזר אחר מי שיוציאנו, כיון דחזקה לדידן הוא כודאי, ואף שיש מן האחרונים שכ’ שכן אינה חזקה גמורה דסמכי’ על קטן ...קרא עוד

הנה בספק רגיל משמע בירושלמי פ”ק דתענית והובא בפוסקים שהוא כחזקה שאמר כהרגלו ויכול לברך שוב, ואפשר שגם א”צ לחזר אחר מי שיוציאנו, כיון דחזקה לדידן הוא כודאי, ואף שיש מן האחרונים שכ’ שכן אינה חזקה גמורה דסמכי’ על קטן בזה מ”מ אין בזה חשש ברכה לבטלה כל עוד שצריך לחזור מכח החזקה.

אבל אם יש במצב של ספק חזקה, כמו שמצינו באופנים שונים שדברו בהם הפוסקים שיתכן שיש בהם אומדנא שאמר רצה וממילא אין כאן ודאות שצריך לחזור (כגון שיש לו הסתברות שאמר רצה, או שהוא אדם הרגיל לשכוח, או שקרא בדקדוק מתוך סידור ומשער שאמר רצה, ואכמ”ל בדברי הפוסקים בנידונים שונים) יש לדון בזה אם יכול לצאת מאשתו.

דהנה במשנ”ב ס”ס קפח סקל”א מוכח דמי שלא הזכיר רצה בסעודה ראשונה ושניה חוזר רק מדרבנן (ונתבאר במקו”א ממש”כ המשנ”ב שם דמי ששכח בסעודה ג’ אינו חוזר כיון דהוא פלוגתא אם יש חיוב בהמ”ז אז וממילא פלוגתא אם חוזר ברצה וספק ברכות להקל, ומבואר דהוא מדרבנן), וממילא יוצא ממנה כרגע רק חיוב דרבנן.

והנה כ’ השו”ע סי’ קפו ס”א דבדרבנן יכולה אשה להוציא את האיש, ולכאורה כ”ש כאן דהנידון רק בספק דרבנן.

ויש להוסיף דעצם הנידון אם אשה חייבת בבהמ”ז מדאורייתא הוא ג”כ ספק כמבואר בשו”ע ובמשנ”ב שם, וממילא שאפי’ אם היה חייב מדאורייתא יתכן שהיתה אשה יכולה להוציאו, דהרי כבר יש כאן ב’ ספקות, חדא דשמא כבר אמר “רצה”, ועוד דשמא חייבות מדאורייתא, וכ”ש השתא דנתבאר שהחיוב של הזכרת מעין המאורע הוא רק דרבנן ובדרבנן אשה יכולה להוציא בתורת ודאי.

והנה חיוב אמירת ברית ותורה אינו ברור באשה עי’ סי’ קפז ס”ג ברמ”א, ולכך כתב הבה”ל בסי’ קפו הנ”ל דמיירי שהאשה אמרה ברית ותורה, וזהו דלא כדעת הג”א ועי’ בזה ברע”א ברכות כ ע”ב, ובחזו”א סי’ כח ס”ק ו’ ז’ נתקשה דהרי אינן בר חיובא לענין הזכרת ברית תורה עי”ש מה שכתב בזה, ומ”מ לדינא מסכים לפסק הבה”ל ודלא כהג”א הנ”ל.

וראיתי מי שהעיר (תורת חיים וחסד ח”ג עמ’ רמה) דגם בהזכרת יו”ט לכאורה לא תוכל להוציא האיש מהך טעמא גופא דאינה מחוייבת בפת ביו”ט לכמה פוסקים (והרחבתי בפרט זה במקו”א), וממילא אין הזכרת יו”ט בברהמ”ז של האשה חובה, אבל לפי דברי המשנ”ב והחזו”א הנ”ל שיכולה להוציא בברית ותורה אף שאין מחוייבת אפשר דה”ה בזה, עי”ש מש”כ בזה.

קרא פחות
0

במשנ”ב סי’ א סק”ח התיר לומר מודה אני בידים מטונפות והטעם כתב משום שאין מזכיר בזה הנוסח לא שם ולא כינוי. וזהו דלא כהאוסרים (והאוסרים הם היעב”ץ בסידורו, ודעה ראשונה בקיצור של”ה מס’ חולין בהג”ה ענייני נט”י שחרית, ודעת היש ...קרא עוד

במשנ”ב סי’ א סק”ח התיר לומר מודה אני בידים מטונפות והטעם כתב משום שאין מזכיר בזה הנוסח לא שם ולא כינוי.

וזהו דלא כהאוסרים (והאוסרים הם היעב”ץ בסידורו, ודעה ראשונה בקיצור של”ה מס’ חולין בהג”ה ענייני נט”י שחרית, ודעת היש אומרים בספר עבודת הקודש להחיד”א א’ א’, ועי’ בספר מאיר עוז על המשנ”ב שם מש”כ בחקירת דעת היעב”ץ והיש אומרים בחיד”א באיזה אופן אסרו, ועי”ש מה שהביא לדייק מרבינו יונה שיהרהר בלבו וכו’ ואינו מוכרח דהרי בזמן רבינו יונה עדיין לא נהגו במודה אני, שהוא מבעל סדר היום, וממילא לא חייב שם אלא להרהר בלב אבל אפשר דבפה עדיף).

ועי’ להגרח”ק בדעת נוטה ח”א תשובה יז שהתיר לומר מודה אני גם כשצריך לנקביו, ולגבי מקום הטינופת כתב שם דמעיקר הדין שרי אך מי שיכול להשתמט מזה עדיף, ומ”מ יוצא דלדעתו בשעת הדחק אין איסור.

ועי’ בספר צדיק כתמר יפרח עמ’ ה’ מה שהובא שם כעי”ז בשם הגראי”ל שיכול לומר תפילה בלא שם כשהוא בבית הכסא כשיש לו צער מחמת עצירות המים, דהו”ל כשעת הדחק, ואין איסור בכה”ג (ולגבי תפילה שאינה נצרכת דוקא שם נהג לומר בפה ולא בלב).

ובשו”ת ארץ צבי סי’ נב כתב ג”כ להתיר לומר מודה אני במקום הטינופת וזהו דלא כמנחת אהרן כלל א’ סק”ה, ומה שהביא שם דמדומי ראיה (כלשונו) מאיסור אמירת פסוקים בבית הטבילה לא זכיתי להבין כוונתו דהרי פסוקים אסור לומר גם בידיים מטונפות וכאן הותר, וכמו”כ הרב מנחת אהרן גופיה התיר להרהר מודה אני במקום הטינופת אע”ג דפסוקים אסור להרהר, וכנראה שאינו ממש ראיה אלא זכר לדבר ועדיין צ”ע.

ולפ”ז ה”ה בענייננו עכ”פ שיש לו צער ופחד והוא בבהכ”ס יכול לומר מלבו דברי תחנונים בלא הזכרת השם.

לגבי תחינות שתקנו חכמים ופיוטים בלא שם הוא יותר חשש לאומרם בבהכ”ס, אף אם אין בהם שמות ופסוקים וכיו”ב, דיש שהצריכום גניזה (עי’ בספר גנזי הקודש מה שהביא דעות בזה), ולכך יותר טוב שינסח תחינה מלבו.

ומה שבמודה אני הקילו יש לומר כיון דמעיקרא נתקן והונהג לאמרו בידים מטונפות (וגם דבמשנ”ב סוף סי’ ד כתב דעכשיו שבית הצואר פתוח הידים מטונפות בשעת שינה מ”מ נראה דגם בזמן קדום מזה לא היה מן הנמנע שיהיו הידים בחזקת מטונפות), ושאני קצת מפיוטים.

ובספר מאיר עוז על המשנ”ב שם הביא שמועה בשם הגרח”ק שחכך בדעתו שלא לומר מודה אני במקום מטונף, ומ”מ נתבאר דלא סבר כן מעיקר הדין אלא מחומרא בעלמא וכמשנ”ת ונתבאר ע”פ הגראי”ל שיש לחלק בין מקום שיש צורך עכשיו לשאר מקומות.

וכן כתב הגרח”ק שמי שלא אמר מודה אני ונזכר בבית הכסא יאמר שם (פתחי חיים עמ’ מה) ועי”ש בדברי הרהמ”ח שכתב הטעם שהוא כדי שלא ישכח, והיינו טעמא דכיון שקבלוהו עלייהו אמירה זו כעין חובה א”כ יש בזה צורך שלא ישכח לאומרו שם ולכן יכול להקל ולאומרו כעיקר הדין.

יש לציין דבבה”ל ריש סי’ קצא בשם הט”ז כתב דלא יעסוק בדבר אחר אפי’ במצוה וחזי’ דהזהירות הנצרכת בכבוד הוא אפי’ במצוה ומסתמא שכ”ש שלכתחילה לא יעשה המצוה דוקא במקום המטונף (ועי’ דעת נוטה שם) וכאן הוא בתחינה ויש לדון אם דומה אבל מ”מ לכתחילה יש מקום לומר דהוא בכלל זה.

ומ”מ גם הרב מנחת אהרן שהחמיר במודה אני צל”ע אם החמיר גם בתחינה דעיקר מה שהזכיר שם לגבי מודה אני הוא משום שהוא שבח, וגם הגרח”ק שהחמיר לכתחילה בשבח אפשר דבקשה הוא קצת קל מזה, ואמנם בשבח יותר שייך הסברא דהקריבהו נא לפחתך (עי’ סוכה נ ע”א) משא”כ בקשות הם צורך האדם, וקרי להו חיי שעה בפ”ק דשבת י ע”א, וגם יש לדון מה סבר המנחת אהרן בנוסח שאינו קבוע במנהג ושלא נתקן והונהג על ידי גדולים כמו מודה אני שהוא נוסח קבוע והוא מנהג קבוע ונתקן והונהג ע”י גדולים, ופשטות לשונו נראה דבגלל השבח.

ועי’ במשנ”ב סי’ פה סק”ה דפשוט דמותר אדם להתבונן בבה”כ בגודל שפלותו ושבסופו יחזור כולו להיות עפר רימה ותולעה ואין נאה לו הגאוה עכ”ל, ומ”מ אינו דומה ממש לניד”ד שמדבר נוכח פני ה’ ובענייני מעלה.

קרא פחות
0

בענין מזוזה משמע בטור סי’ רפו ע”פ הירושלמי ומהר”ם מרוטנבורג דגם במקום שהוא פטור מן הדין שייך בו מזוזה לענין הרחקת מזיקין, (ועי’ להגרח”ק בביאורו למס’ ציצית מש”כ בדעת ר”ת על המזוזות שעשה בביתו), ולא דמי למניח מזוזה שלא ...קרא עוד

בענין מזוזה משמע בטור סי’ רפו ע”פ הירושלמי ומהר”ם מרוטנבורג דגם במקום שהוא פטור מן הדין שייך בו מזוזה לענין הרחקת מזיקין, (ועי’ להגרח”ק בביאורו למס’ ציצית מש”כ בדעת ר”ת על המזוזות שעשה בביתו), ולא דמי למניח מזוזה שלא במקומה דסכנה ואין בה מצוה כמ”ש במנחות לב ע”ב וברש”י שם, דכאן היא במקומה רק שהפתח פטור והו”ל כאינו מצווה ועושה ובכה”ג מגין מפני רוחות רעות ומזיקין כמבואר בטור שם.

והנה דעת החזו”א שפתח שהוא מסופק אם העיקר הכניסה או היציאה, גם אם יש בזה ב’ דעות בפוסקים, א”א להניח בו ב’ מזוזות (ועי’ מה שכתבתי בזה עוד בתשובה ד”ה מטבח וחדר שינה הפתוחים זה לזה וכל אחד מהם פתוח לחדר הכניסה של הבית היכן ישים את המזוזה בפתח שבין שני החדרים, וכן בתשובה ד”ה האם אפשר לעשות שתי מזוזות בבית שנחלקו בו הפוסקים היכן להעמיד המזוזה או במה שנחלקו איזו מזוזה לעשות).

ויתכן לחדש לפי הטור הנ”ל דהנה שיש כאן כעין ב’ פתחים בפתח אחד (דהרי יש כאן פתח מחדר א’ לפתח ב’ וכן בשכנגדו) ויש כאן מזוזה אחת שמונחת כתקנה לפתח שלה ממילא יש כן מזוזה על מקומה ואז מגין מפני רוחות רעות גם לצד ההפכי.

ויש להוסיף בזה דהרי גם באופן שיש ב’ חדרים הבנויים כל אחד מהם ככל דיני מזוזה עדיין אזלי’ בתר היכר ציר או בתר גדרים אחרים המבוארים בפוסקים (עי’ בהרחבה בהנ”ל ד”ה מטבח וחדר שינה וכו’), ולא היה צד שיניח לב’ הפתחים, ולא עוד אלא דבירושלמי מבואר דיש אופנים שיכול להניח היכן שירצה (עי’ בתשובות הנ”ל שציינתי), וממילא מבואר שצורת המזוזה היא אחד בכל פתח [ואולי שזה היה גם טעם החזו”א שלא נקט לעשות תנאי אע”פ שמצינו במקומות אחרים שעושים תנאי, וכמ”ש בשו”ע או”ח סי’ לד ס”ב לענין תפילין דר”ת, ועי’ בפנים התשובות הנ”ל שכתבתי עוד טעמים בביאור דעת החזו”א בזה], וממילא אפשר דגם בניד”ד שקובע רק מזוזה אחת מכיון שלפתחה היא במקומה כמצוותה אזי לא יתן המשחית לעבור גם בעבר ההפכי, וצל”ע.

קרא פחות
0

הנה בעל התחנה בודאי צריך לברך דיין האמת אם אכן מדובר כאן הפסד של סכום עצום של שיקום התחנה. אבל נשאלתי דאולי כל אחד יצטרך לברך דיין האמת מחמת שהתמעט האור, דבסנהדרין מב ע”א אי’ שהטעם שאין מברכין ברוך דיין האמת ...קרא עוד

הנה בעל התחנה בודאי צריך לברך דיין האמת אם אכן מדובר כאן הפסד של סכום עצום של שיקום התחנה.

אבל נשאלתי דאולי כל אחד יצטרך לברך דיין האמת מחמת שהתמעט האור, דבסנהדרין מב ע”א אי’ שהטעם שאין מברכין ברוך דיין האמת על התמעטות הלבנה כיון דאורחה הוא, ומשמע דלולי טעם זה שאורחה בכל חודש להתגדל ולהתמעט היה צריך לברך.

ונראה דבמציאות לא שייך שיברכו כן, דא”כ יש להרחיב הדבר גם בנפילת חשמל של בית פרטי או בהפסקת חשמל אזורית ובדאי שלא נהגו כן ובערה”ש ר”ס רכג מבואר שמברכין רק על שמועות טובות ששמח בהן הרבה, וה”ה ברכה על שמועות הרעות.

וכמו”כ לא מסתבר לברך על איבוד אור מלאכותי כשאפשר במאמצים להשיג אותו האור המלאכותי חילופי ע”י מצברי חשמל, ודוקא על לבנה היה צד לברך מכיון שהיא אור טבעי הניתן בחינם מן השמים וכשמתבטלת גם אפשר שאין לה תחליף.

ואפי’ בלא שניכנס לענין מצברי החשמל מ”מ עצם מה שהיא תקלה ששייך לתקנה ומתקנים אותה א”א לחייב לברך מחמתה, דלא למדנו מלבנה אלא על מיעוט אור שא”א לתקן זה עצמו עכשיו.

ויש להוסיף עוד דגם עצם הברכה על הלבנה בכל חודש שתתחדש עטרת תפארת וכו’ אע”פ שבפשוטו משמע שהוא ברכה על מה שהלבנה תאיר יותר לעתיד מ”מ בספרי ח”ן מבואר דעיקר הברכה על הלבנה היא ע”פ סוד (וכמ”ש במסורת הש”ס בשבועות ט’ דהביאו כפרה על שמיעטתי הירח הוא ע”פ סוד) אע”ג דבש”ס ופוסקים מבואר שהברכה על אור (עי’ רמ”א ריש סי’ תכו ובמשנ”ב שם, ועי’ בה”ל שם מה שדן לגבי סומא, ויעוי’ בתשובה אחרת מה שדנתי לענין ברכת הלבנה כשיש אור חשמל ברחוב, וע”ע שם בברכ”י מה שדן בנידון סוגיין), ולכך א”א לברך ביום שאינו נהנה לאורה, דהירח רומז למלכות ב”ד כמ”ש ברש”י ר”ה ובפסיקתא החדש הזה לכם וכן רומז לכנסת ישראל כמ”ש בפסיקתא שם ובמהרש”א סוכה כט בשם המד”ר פ’ בא, והכל רומז להשראת שכינה כמבואר בדוכתי טובא, ואכה”מ, ועכ”פ גם נידון הגמ’ שם לענין ברכה על מיעוט אור אפשר שאין ללמוד מזה לכל מיעוט אור.

ומיהו עי’ בחידושי אור החמה על הגמ’ שם שכתב להיפך דדוקא לענין ברכת הלבנה נאמר שהוא על המלכות אבל כאן שהוא מחמת האור יש בזה דינים אחרים עי”ש מה שכתב לייסד לפ”ז למה הקושי’ רק למאן דאמר שמז’ ואילך אין מברכין ברכת הלבנה ורק לפ”ז קשה שבימים שאין ברכת הלבנה יברך ברכת הטוב והמטיב כדפרש”י שם ואכה”מ, וע”ז כתב שם דקושי’ זו מאחר שכאן הברכה היא רק על ההנאה.

ומ”מ עיקר הדברים שכתבתי מיוסד על מה שנתבאר גם בפוסקים וגם בתפילה שנאמר אח”כ שהבקשה היא על האור ולמרות זאת נתבאר במקובלים דאין הדבר כפשוטו בלבד אלא שמילוי הלבנה מורה על גאולה ושלמות כנסת ישראל ולידת הלבנה מורה על צמיחת ישראל ועי’ ברמ”א בזה בסי’ תכו ס”ב בשם רבינו בחיי דמשמע שטעם המקובלים נפסק ג”כ להלכה, ועי’ בשו”ע יו”ד סי’ קעט ס”ב ורמ”א אה”ע סי’ סד ס”ג שאין נושאין נשים אלא במילוי הלבנה והיינו כמו שנתבאר שיש בזה סימן טוב (אף שאינו מוכרח שהוא מטעם המקובלים).

ומ”מ גם אם נימא דאין טעם זה מספיק להלכה בניד”ד אבל חזי להזכירו יחד עם שאר הטעמים שנתבארו כאן.

ונראה לחלק עוד בין דברי הגמ’ על אור הלבנה לבין אור חשמל שלנו דאור הלבנה הוא מתנת חינם ושמא לא שייך שמועה טובה אלא כשהאור ניתן גם במתנת חינם אבל כשהאור הוא אפשרות הניתנת בתשלום שמא לא מיירי בזה (וגם שפנסי הרחוב ניתנים במתנת חינם מ”מ נגבים מיושבי המקום וצל”ע גדר מתנת חינם בזה).

עוד יתכן דגם תי’ הגמ’ דהיינו אורחיה בא לכלול כל דבר הפסד שידוע שיפתר מיד מעצמו או על ידי האחראים לזה, דעל קצת זמן של חסרון אור אין מברכין, ואפשר שזה מה שהשתנה בין ההו”א למסקנא, וברש”י בסנהדרין שם כתב כמנהגו היא ואין כאן דין פורענות בחסרונה ולא הטבתה לנו חסד במילואתה ע”כ, ומבואר מדבריו דעצם מה שהוא משתנה בכל עת מגלה שאין זה פורענות, ולא רק דכיון שהוא למעט זמן אין זה דין פורענות, וכן מבואר מהיד רמ”ה שכ’ כיון דאורחיה הוא לאו חידוש הוא דליבריך עילויה ע”כ, והיינו דמה שהוא חידוש הוא הטעם שאין מברכין ומה שהוא נעשה תמיד אינו חידוש, וא”כ אפשר דלא שייך כאן.

ועי’ גם במאירי שכל שדרכו בכך וא”א להשתנות אין מברך עליו וזה לא שייך כאן.

ומ”מ אפשר דגם הגדרת חידוש הוא בדבר הנעשה בידי שמים דדבר הנעשה בידי אדם אפשר שאין חידוש ניכר בו בשינויים היכולים להיווצר בידי אדם וגם דין פורענות אינו ניכר בו כמו בדבר הנעשה בידי שמים ממש.

ובאמת בסוכה כט מבואר דכשהמאורות לוקין הוא סימן רע על פורענות, והטעם משום שהוא דבר הנעשה בידי שמים לכך הסימן יותר ברור ממקרים שנגרמו על ידי מעשה בני אדם (ועי’ באמת באבודרהם מה שדן למה אין מברכין דיין האמת על ליקוי מאורות ומה שתי’ שם משום שהוא בא מזמן לזמן צריך ביאור, דלכאורה אדרבה הוא טעם לברך דבדברים שאין קבועין מצינו שמברכין, ותו מאחר שהוא קבוע לכך וכך שנים א”כ למה לא נימא דחשיב אורחיה, ומיהו אם משום הא יש ליישב דלכאורה צ”ע דברש”י כאן משמע שאורחיה אינו דין פורענות ומאידך ליקויין מבואר בסוכה שם שאין בהם פורענות, א”כ מבואר דאורחיה לענין זה היינו רק קבוע לזמן שאינו מופלג).

ואפשר שזה באמת עיקר החילוק בין הך דלבנה בגמ’ שם לבין ניתוק החשמל שלנו.

ומ”מ מכיון שבחלק מהתירוצים הנ”ל אפשר לחוש שהם נכונים לכן א”א לברך ברכה זו על חסרון האור.

ובמאמר המוסגר מה דהוה פשיטא לה לגמ’ שם שאין מברכין דיין האמת על שקיעה”ח יש לומר משום שיש בזה תועלת כדאמרי’ בעירובין סה ע”א לא אברי ליליא אלא לגירסא או לשינתא עי”ש, וגם אפשר דרק בירח ס”ד לברך מאחר דלפעמים הוא אחר ל’ יום מהברכה הקודמת (ושייך לשאלה מה דין תוך ל’ בברכה על מאורע דומה והרחבתי בנידון זה בכמה מקומות).

*

קרא פחות
0

הנה מאחר שרוצה להרויח כאן גם לצאת של לילה לחומרא וגם של יום מספק נכנס בזה לפלוגתא אם יכול לקרוא ק”ש ב’ פעמים בזמן זה של אחר עלה”ש לצאת אחת של לילה ואחת של יום דלדעת השו”ע או”ח סי’ נח ...קרא עוד

הנה מאחר שרוצה להרויח כאן גם לצאת של לילה לחומרא וגם של יום מספק נכנס בזה לפלוגתא אם יכול לקרוא ק”ש ב’ פעמים בזמן זה של אחר עלה”ש לצאת אחת של לילה ואחת של יום דלדעת השו”ע או”ח סי’ נח ס”ה אי אפשר ולדעת הגר”א אפשר [עי’ שם במשנ”ב שם סקכ”א].

וא”כ יוכל להתנות אם אקרא קריאת שמע היום בזמנה אני מתכוון לקרוא ק”ש עכשיו של לילה בלבד והק”ש השני כקורא בתורה [דהרי בלאו הכי טוב לקרותה עם הברכות ועם תפילין ולא קודם זמנה].

אם לא אקרא שוב בזמנה אני מתנה שאם הלכה שאפשר לקרות קריאת שמע עכשיו ב’ פעמים ולצאת אחת של יום ואחת של לילה אני מתכוון שיהיה כן.

ואם הלכה שא”א אני מתכוון שיהיה אחד של היום והשני כקורא בתורה.
[דהרי בשל לילה קיל יותר כיון שיצא מעיקר הדין מצד ס”ס כיון דלחלק מהדעות אין ק”ש של ערבית תליא בלילה כמ”ש בתוס’ ריש ברכות, ותלוי נידון זה ג”כ באיזה שעה קרא בלילה וכאן הנידון כשקרא בזמן שמעיקר הדין חשיב שיצא].

לא נכנסתי בזה אם מהני תנאי בק”ש ודברנו מזה במקומות אחרים וכאן הוא לפי הצדדים דמהני תנאי.

ואף אם אינו אנוס כלל מ”מ בדיעבד יצא אם קרא בזמן זה (עי’ שו”ע סי’ נח ס”ד ומשנ”ב שם סקי”ט).

קרא פחות
0

ביו”ד סי’ רכח ס”ב אין לאדם להתיר לכתחלה במקום רבו וכו’, והנה עצם מה שאסור במקום רבו הוא גם אם הוא עצמו מתיר בשלשה כמ”ש הש”ך רק דיש לדון באופן שרבו הי’ צריך ג”כ להתיר בשלשה דהיינו בצירוף עוד שנים ...קרא עוד

ביו”ד סי’ רכח ס”ב אין לאדם להתיר לכתחלה במקום רבו וכו’, והנה עצם מה שאסור במקום רבו הוא גם אם הוא עצמו מתיר בשלשה כמ”ש הש”ך רק דיש לדון באופן שרבו הי’ צריך ג”כ להתיר בשלשה דהיינו בצירוף עוד שנים האם הוא בכלל איסור זה שאסור להתיר במקום רבו או דילמא כבוד הרב הנזכר כאן הוא רק מצד יחיד מומחה.

ובעלמא מצינו שלא להורות במקום רבו ולא לראות סכין במקום רבו ושם רבו מיירי ביחיד ולא בצירוף עוד שנים, אולם גם אין משום ראיה להיפך אף דשם אין הנידון דוקא ביחיד מומחה.

ונידון זה הוא בעיקר נפק”מ לזמנינו האם אפשר להתיר בשלושה כשיש רבו בעיר או מופלג וכיו”ב.

ובלבוש שם ס”ב משמע דדין זה הוא רק מצד יחיד מומחה שכתב דכיון שחלקה התורה כבוד למומחה בהיתר נדרים לפיכך לכתחלה לא יתיר וכו’ ע”כ, ומבואר מזה דדין זה שלא יתיר במקום רבו הוא כשרבו מומחה אבל האידנא משמע לפ”ז שאינו נוהג.

ועי’ גם בב”י מה שהביא כאן שכתבו הרא”ש (נדרים פ”ג סי’ ג) והר”ן (נדרים כג.
ד”ה והיתר)
שאם התירוהו הדיוטות אישתרי ליה דלא אמרו אין מתירין אלא מפני כבודו של חכם ולכתחלה דוקא וכו’ עכ”ל, ומדקאמר הדיוטות ולא קאמר תלמידים משמע דהחכם הנזכר כאן הוא מי שאינו בכלל הדיוטות והדיוטות הוא בד”כ שם למי שאינו מומחה.

וראיתי שבערוה”ש שם סעי’ ה’ ו’ עמד בנידון זה והרחיב בזה ותמצית דבריו דלפי פשטות דינא דגמ’ היה נראה שדין זה אינו נוהג כשהרב אינו יחיד מומחה אולם מבואר שם דלפי איזה צדדים היה צריך להחמיר בזה אף באופן זה שהרב מתיר בצירוף עוד שנים שגם בזה לא להתיר במקום רבו, ועי”ש מה שדן בזה בדעת הטור והשו”ע, ולמסקנא נקט שם שכבר נהגו להקל בזה עי”ש הטעם.

קרא פחות
0

בירושלמי ספ”ד דמגילה לגבי מקום הנחת מזוזה איתא שאם היה שער גבוה נותנה כנגד כתיפיו, וכן פסקו רוב הראשונים והש”ך בסי’ רפט סק”ד והלבוש שם. ויש מקום לומר שהוא דין שהמזוזה תהיה בולטת כעין זה נוי המזוזה שהוא דבר שאין בו ...קרא עוד

בירושלמי ספ”ד דמגילה לגבי מקום הנחת מזוזה איתא שאם היה שער גבוה נותנה כנגד כתיפיו, וכן פסקו רוב הראשונים והש”ך בסי’ רפט סק”ד והלבוש שם.

ויש מקום לומר שהוא דין שהמזוזה תהיה בולטת כעין זה נוי המזוזה שהוא דבר שאין בו שיעור ה”נ שיעור זה שלא תהיה המזוזה גבוהה יותר מדי ותהיה נראית למראית עין ולפ”ז אפשר שלא נאמר בה שיעור וגבול קבוע.

וזה מיישב למה לא הזכירו בירושלמי גובה לפי אמות או טפחים דאז הוי משמע שיש לזה שיעור וגבול קבוע [דבאמת גם גובה הכתפים יש לזה מדידה לפי טפחים כמ”ש התוס’ דיומא].

וגם מיישב למה כתבו כנגד כתפיו ולא כתבו אם הוא לבר או מלגו (למרות שלענין השיעורים הקודמים כתבו מלגו או מלבר).

ולפ”ז מה שלא הזכירו שליש מלבר או מלגו משום דאין בזה נפק”מ דאין זה הגדרה של פתח אלא של ראיה כדי שיזכור מצוות ה’ כמ”ש בקרבן העדה על הירושלמי שם וממילא סגי במה שמשהו מן המזוזה יהיה כנגד כתפיו.

וגם מיישב למה לא הזכירו בירושלמי מה שיעור שער הגבוה דמשם ואילך יש להניח כנגד כתפיו (ופרט זה יתבאר בסמוך).

וגם מיישב דמשמע דברוב שערים מניח בתחילת שליש העליון אע”ג שהוא הן פחות והן יותר וגם בירושלמי לא הזכירו להדיא ששיעור זה הוא רק כשתחילת שליש העליון הוא לא למעלה מכתפיו [אף שהיה מקום לדחות דאה”נ שער הגבוה כולל כל שער שתחילת שליש העליון הוא למעלה מכתפיו, וכך למד בדה”ח הל’ מזוזה דין מקום קביעות המזוזה ס”ב, ועי’ שיירי קרבן על הירושלמי שם, ולהלן בדברי האבנ”ז ע”פ הלבוש], וגם בלבוש כ’ דאם שיעור מקום המזוזה גבוה ד’ או ה’ אמות אז יתן כנגד כתפיו ולא כתב גבול קצוב בזה.

ובש”ך שם אי’ שיניחנה כנגד כתפיו אבל לא למעלה מכתפיו בענין שלא יראה אותה עכ”ד, וגם מש”כ הש”ך שלא יניחנה למעלה מכתפיו בענין שלא יראה משמע דסו”ס אזלי’ בתר ראיה, יש לומר דר”ל שלא יניחנה למעלה אם כשיניחנה למעלה לא יהיה רואה אותה, דהעיקר הוא שיהיה רואה אותה לפי הענין.

(ואמנם יש מקום לטעון שאינו מוכרח מלשון הש”ך דיש לומר דכל שהיא למעלה מכתפיו עלול שלא לראותה, אולם במרדכי בשם ר”י המובא בב”י כאן שהוא מקור לשון הש”ך הנ”ל מוכח דלמעלה מכתפיו ואינה נראית הכוונה מופלגת בגובה שאינה נראית עי”ש, רק דהמרדכי מיירי גם לפי הצד שהירושלמי לא נפסק להלכה, דבין כך ובין כך לא יניח בגובה כ”כ, אבל הש”ך קאי באופן זה.

ויש להוסיף דמהמרדכי הנ”ל ג”כ יש ללמוד דהשיעור לאו דוקא דהרי נזכר בלשונו ג”כ למעלה מכתפיו ומבואר דמיירי באופן שאינה נראית).

וממילא ההידור בזה יהיה לפי הענין דיש לומר שבבנין שותפי או ציבורי יהיה לפי רוב החייבים בבית זה שיראו את המזוזה כנגד כתפיהם [או לפי בעה”ב עצמו אם הוא מטפל במזוזה דהידור שלו קודם לאחרים].

וכמו”כ אם נימא הכי אם אין רגילין להניח היד על המזוזה אפשר דיותר טוב להעלות כנגד ראשיהן.

וכמו”כ אם נימא הכי היכא שהמזוזה עשויה באופן שהיא בולטת טובא מכל טעם שיהיה ואינה ממש כנגד כתפיהן אלא מעט יותר אפשר דאין חיוב כ”כ להשפילה למטה ע”פ לשון הש”ך הנ”ל וצל”ע.

וכעי”ז ראיתי בשם הגרנ”ק (אליבא דהלכתא על השו”ע שם) שא”צ לדקדק בזה [היינו לגבי איזה קצה יהיה כנגד כתפיו] אלא די אם סוף המזוזה מגיע בערך נגד כתפיו.

ולסיכום הדברים אם נימא דהדין אינו נמדד בשיעור יצאו מזה כמה נפק”מ:

א’ שלא יהיה לעיכובא.

ב’ דלא אכפת לן מלגו או מלבר [ודנו בזה האחרונים, עי’ באליבא דהלכתא שם מה שציינו לשו”ת דברי מלכיאל ועוד אחרונים].

ג’ אם בולטת ונראית לעינים אין חיוב להשפילה [ויש לדון ללמוד כן ממשמעות הש”ך].

ד’ א”צ שתהיה דוקא לפי טפחים של אדם בינוני אלא לפי רוב הדיירים או בעה”ב המטפל בזה [וגם בזה נחלקו האחרונים, עי’ באליבא דהלכתא שם מה שהביאו בזה ועי’ בעלי תמר על הירושלמי שם משכ”ב עוד].

ה’ דאם אין הפתח גבוה הרבה א”צ להשפיל [ונחלקו בזה הלבוש והאבנ”ז והדה”ח].

ו’ ובכלל זה שאם כבר הניחו המזוזה קרוב לשיעור זה אפשר שלא הטריחוהו לשנותו כלל גם אם הפתח עצמו גבוה טובא.

ז’ דאם אין רגילין להניח היד על המזוזה שם יש מקום לדון שמוטב להניח כנגד העינים.

אבל מאידך גיסא יש לומר דמה דקאמר הירושלמי נותנה כנגד כתפיו דתליא בגובה האדם שצריך שיהיה בגובה האדם בשיעור זה דצריך שיהיה כנגד כתפיו והוא דבר שצריך מדידה ודיוק.

ואם תמצי לומר דנאמר בזה שיעור אין להסתפק אם אזלי’ בתר כתפיו או ראשו או ידיו בפישוט (היינו גובה ד’ אמות מן הקרקע), דכנגד כתפיו לכאורה היינו כפשוטו דהיינו בגובה הכתפים שהם פחות מג’ אמות מגובה הקרקע.

ויל”ע דלכאורה למעלה מכתפיו מעט יותר יוכל לראות שאז המזוזה מונחת כנגד עיניו, (ושו”ר שכבר תמה בזה באבנ”ז יו”ד סי’ שעט וסי’ שפד סק”ח ועי”ש משכ”ב), ואולי מה שמניחה כנגד כתפיו היינו כדי שיניח ידו עליה כמבואר בגמ’ בפ”ק דע”ז ובפוסקים, ועכ”פ אם נימא הכי מבואר דאין דין זה לעיכובא כמו שהנחת היד אינה לעיכובא.

אבל יש לומר דאינו מוכרח שהוא מטעם זה דמה שאין מגביה טובא הוא משום שצריך היכר ולא משום הנחת היד רק דאם כבר משפיל עדיף שישפיל עד גובה הכתפים כדי שיוכל להניח ידו וממילא אין ראיה דאם יגביה טובא עדיין יקיים המצוה [ועי’ גם במרדכי שם שנראה דעכ”פ להלכה עיקר הענין שלא יגביה יותר מכדי ראיה וכן מבואר בקה”ע על הירושלמי שם בביאור דברי הירושלמי].

ובאמת באבנ”ז שם למד מהלבוש שאם הפתח גבוה קצת א”צ להשפילו כנגד כתפיו ורק אם גבוה הרבה (עי”ש השיעור) אז אם משפילו ישפילו כנגד כתפיו, וכן נראה שלמד בשיירי קרבן על הירושלמי שם לבעל הקרבן העדה.

ולפ”ז לעולם אם המזוזה גבוהה טובא יותר ממראית עיניו אפשר דאין מזה ראיה שכשרה לדעת הירושלמי הנ”ל.

וכמו כן יש להסתפק עוד לפי צד זה אם נימא שהוא לפי גובה האדם האם אזלי’ בתר בעל הבית עצמו או בתר רוב בני הבית או בתר שיעור אדם בינוני שבכל תורה, ויעוי’ באליבא דהלכתא על השו”ע יו”ד שם שהביאו בזה מחלוקת אחרונים ועי”ש שהביאו עוד כמה נידונים בזה ועי’ בקונטרס המזוזה מש”כ בשיעור זה.

אבל אין לפרש בירושלמי דכנגד כתפיו לאו דוקא אלא ששם קל לקבוע המזוזה ור”ל שלא יגביה טובא, אין לפרש כן, חדא דהפוסקים לא פירשו כן, וגם בפשט הירושלמי אינו מתיישב בחשבון, דהרי הירושלמי בא להחמיר עליו שאסור לו להגביה באופן זה, אבל לפירוש זה משמע שבא להקל עליו שאין צריך להגביה יותר וזה אינו.

קרא פחות
0

במשנ”ב סי’ רעג סקי”ב וסקי”ג ובשעה”צ ובבה”ל שם האריך בזה והביא בזה כמה דעות, ועיקר מסקנת הבה”ל להלכה שאם יצא מחמת אונס וחזר אינו מעכב בדיעבד, בפרט שיש כאן חשש ברכה לבטלה, אבל אם נשתהה הוא יותר חמור, ומבואר שם ...קרא עוד

במשנ”ב סי’ רעג סקי”ב וסקי”ג ובשעה”צ ובבה”ל שם האריך בזה והביא בזה כמה דעות, ועיקר מסקנת הבה”ל להלכה שאם יצא מחמת אונס וחזר אינו מעכב בדיעבד, בפרט שיש כאן חשש ברכה לבטלה, אבל אם נשתהה הוא יותר חמור, ומבואר שם מלשון הבה”ל (“שאין להחמיר בדיעבד וכו’ בדלא שהה”) דהכרעתו אמורה רק כשלא שהה מחוץ לשם בין קידוש לסעודה, ואף שבשעה”צ הביא דעות שגם בזה א”צ לחזור ולקדש, מ”מ במשנ”ב סקי”ג בסוגריים הביא רק המצריכים לקדש באופן זה, וגם רוב האחרונים שהביא הבה”ל מחייבים באופן זה (היינו שלחן עצי שיטים סי’ ו ס”ב ודרך החיים דיני קידוש במקום סעודה ס”ג וחי”א כלל ו סכ”א ושוע”ר סי’ רעג ס”ה והפותח דברים והנחלת צבי סק”א והמקילים בזה הם התוספת שבת סק”ח והמחה”ש על המג”א סק”א, היוצא בזה דהמחמירים הם רבים מן המקילים ואף דלא שוו לגמרי כל המחמירים באופן שלא שהה מ”מ בשהה מודו).

היוצא בזה דבאופן ששהה צריך לחזור ולקדש ובאופן שלא שהה בדיעבד א”צ לחזור ולקדש.

ומ”מ באופן שיש מי שיוציא אותו ראוי שיוציא אותו כיון דמבואר בבה”ל שם שכל האופנים תלויים בפלוגתא ורק בדיעבד נקט כהכרעתו הנ”ל וכן הוא במשנ”ב סקי”ב לענין יצא וחזר.

ולענין כמה שיעור השהיה הפוסלת לא נזכר להדיא במשנ”ב (ורק לענין לכתחילה כתב המשנ”ב בסקי”ב בשם המג”א סק”ה בשם המהרי”ל דלא יפסיק אפי’ במקומו אפי’ זמן קצר, אבל כאן בדיעבד עסקי’ וביצא חוץ למקומו), אולם היה מקום לטעון שהוא בשיעור ברכה אחרונה של הקידוש, ועי’ שע”ת סק”ב בשם גינת ורדים כלל ב’ סי’ כ שדן באופן ההפכי ששהה במקומו דבזה בדיעבד אם שהה עד שעברה הנאתו דכוס קידוש אינו חוזר ומברך ומשמע דלפי מה שנתבאר להלכה לחלק בין שהה במקומו ליצא ושהה א”כ בכה”ג שהמתין עד שעברה הנאת כוס הקידוש צריך לברך.

ויוצא מזה קצת חידוש דתליא במקדש ששתה את היין אף דאפשר שהמסובין לא שתו כלל או ששתו קצת כיון שמוציאם בשתיית היין ושותה במקומם א”כ מוציאם בכל הקידוש והכל נמדד לפי שיעור הנאת שתיה מכיון שהמקדש עושה כן (ולכאורה במקדש משערי’ וכמו שמצינו בשיעור עיכול שנמדד בהאדם האוכל עצמו).

ויש להעיר עוד דמצוי שנוטלים ידים בחדר אחר למרות שאין רגילים שאוכלים בחדר אחר, ולכאורה המנהג בזה להקל מיוסד על הדעות דיציאה בדיעבד אינו מעכב כשחוזר מיד, ואמנם בשו”ע ורמ”א בסעי’ א הובאה דעה להקל בדעתו בשעת הקידוש לעבור מחדר לחדר (ויש דעה בשו”ע המקילה ברואה מקומו, וכן בשומע מקומו, עי’ בשע”ת סק”ב), אבל משמע שלא נהגו להקל כדעה זו אלא רק בצירוף עם מה שחוזר מיד, אולם בשם החזו”א הובא להדר ליטול באותו החדר, והטעם שלא סמך החזו”א על הספק ספקא הנ”ל אינו מוכרח שחלק על הכרעת המשנ”ב לענין יצא ממקומו בדיעבד, אלא דסבר שאינו לכתחילה לכו”ע לצאת בין קידוש לסעודה (וכנ”ל במשנ”ב סקי”ב בשם מג”א בשם המהרי”ל דלכתחילה אפי’ במקומו לא יפסיק אפי’ זמן קצר וי”ל דכ”ש יציאה אפי’ בלא הפסקה), ממילא אין כאן ספק ספקא להתיר לכתחילה.

ושמעתי על גדול אחד מתלמידי החזו”א (הגר”י בויאר) שרצה להחמיר בזה ומשום שהיה שעה”ד הקל בזה, ואם השמועה נכונה יש לבאר כנ”ל דאם נקבל הס”ס הנ”ל הוא מ”מ רק בדיעבד וכל שעה”ד כדיעבד דמי כמ”ש הט”ז בכ”מ.

קרא פחות
0

לכבוד ידידי שאר בשרי הג”ר ישראל מאיר מורגנשטרן שליט”א בעמח”ס המטבח כהלכה ושא”ס חשובים עיינתי בדברים ששלח כת”ר, ובודאי שאין לפקפק על עיקר המכוון שטוב שנשים יענו לברכת זימון גם באירועים עכ”פ בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו או באופן שיש ...קרא עוד

לכבוד ידידי שאר בשרי הג”ר ישראל מאיר מורגנשטרן שליט”א בעמח”ס המטבח כהלכה ושא”ס חשובים

עיינתי בדברים ששלח כת”ר, ובודאי שאין לפקפק על עיקר המכוון שטוב שנשים יענו לברכת זימון גם באירועים עכ”פ בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו או באופן שיש שמש המצרפן, מאחר שיש צדדים לחייב דבר זה לפי כמה דעות נכבדות כמו שיתבאר, ומ”מ אכתוב קצת איזה עלים ללמד קצת זכות מה שיש שלא נהגו בזה.

בגוף הנידון שדן כת”ר לענין אולם של נישואין או סעודה של שבע ברכות שיש בו הפרדה בין נשים לגברים לחייב באופן שאיתרע מילתא ומקצתן רואין אלו את אלו לענ”ד אינו מוכרח כ”כ שיש בזה דין צירוף מדינא עכ”פ במקרה רגיל (לאפוקי משפחה מצומצמת וכיו”ב) שיש צורך להפריד בין הגברים לנשים, ואם היו יכולים בלא טירחא להפריד לגמרי ביניהם היו עושים כן, ומה שלא עלה בידם לעשות כן בשלמות אינו כדין ב’ חבורות שמקצתן רואין אלו את אלו, דהרי כוונתם שלא לאכול יחד כלל, ומה שרואין אלו את אלו הוא כעין כשלון דרך טעות, ומה שייך לומר שקבעו לאכול יחד כשהראיה היא בטעות בלבד.

והנה באמת נפלה מבוכה בהך סוגי’ דזימון דמחד משמע דרואין אלו את אלו סגי כדי לקבוע יחד, ומאידך גיסא מצינו בסי’ קצג ס”ג דקביעות מקום בעינן ואם אכלו יחד בלא קביעות מקום לא חשיב קביעות.

וגדולה מזו משמע במשנ”ב שם סקכ”ה שכל הדינים המבוארים לענין קביעות בברכה ראשונה בסי’ קסז (כגון הסיבה לדידהו וישיבה לדידן ועי”ש עוד, ומ”מ עי’ בבה”ל ריש סי’ קצה דבחי’ הרשב”א מבואר שכשנכנסו מתחלה לאכול כשרואין אלו את אלו מצטרפין משום דהוי כהסבו יחד, ומשמע שם שכן גם דעת השטמ”ק ושהרמב”ן חולק ושאין הלכה כדברי הרמב”ן בזה, ועי”ש במשנ”ב סק”ו ובבה”ל עוד פרטים ודעות השייכים לעניינים אלו, ולהלן יובאו דברי המשנ”ב שם בסק”ו) נוהגים גם לענין קביעות לזימון, ומבואר בזה שההגדרה מצומצמת ומוגבלת ממה שהייינו צריכים לרבות אם היה לנו רק דינא דרואין אלו את אלו.

וגדולה מכולן לשי’ הרמ”א בסי’ קצג שם בטעמו הראשון כשאוכלין ישראל בבית הגוי לא חשיב שיש להם קביעות, ובפשטות גם בזה הביאור שעצם קיומו של הגוי בסעודה מערער את שלוות הסעודה ומפקיע את הרגשת הקביעות.

[יש להוסיף עוד דבבה”ל ריש סי’ קצט מבואר דההגדרה של מי שאין לצרפו לזימון מחמת שהוא רשע וע”ה היא הגדרה רחבה יותר מההגדרה של צירוף למנין לדבר שבקדושה, כדי שלא יהיה בקירבה אצלו, ויתכן להוסיף בזה עוד דלענין צירוף לזימון מאחר שהוא דבר התלוי בקביעות אין זה שם של קביעות כ”כ כשאוכל עם אדם שצריך להיות מופרד ממנו וחכמים הטילו גדר זה כדי שלא יתקרב אצלו, ומ”מ אי”ז ההגדרה של שאר הדברים דתליא בדעתו דאילו כאן לא תליא בדעתו דגם אם רוצה לקבוע עמו ככל דיני קביעות אינו נקבע, ומ”מ מה שרבנן הפקיעו כאן יש מקום לומר שהוא מדיני הקביעות, ובפרט אם נימא דזה גם להסוברים זימון דאורייתא].

ומעשים שבכל יום שבמסעדות אין מזמנים יחד גם אם הזדמנו כמה יר”ש לאכול באותה השעה משום שלא קבעו לאכול יחד ולא אכפת להו לאף אחד מהם באכילתו של השני.

וגם לגבי בחורי ישיבות אין דעת כל הפוסקים שוה בזה ועכ”פ דינא דרואין אלו את אלו לכה”פ לחלק מהפוסקים אינו שייך בבחורי ישיבה כהגדרה הפשוטה של רואין אלו את אלו.

וחזינן מזה דכל מה שרואין אלו את אלו מצטרפין היינו אחר שיש קביעות ביניהם ורק לא הזדמן להם בפועל לאכול באותה הרשות ממש ובכה”ג רשויות אין מעכבות וסגי במה שרואין זה את זה לצרפן, אבל אם להיפך לא רצו לקבוע לאכול יחד וביקשו להפריד ביניהם כי לא ניחא להו לאכול יחד אלא שלא צלחה ההפרדה ביניהם לא חשיבא הך טעותא (היינו הכשלון שנעשה במחיצה ובהפרדה) להחשיבן כחבורה אחת מחמת זה.

והיינו דמבואר בדין קביעת מקום שלא כל הרואין אלו את אלו מצטרפין, דדין רואין אלו את אלו נאמרו כאשר יש קשר ביניהם לפי תנאי זימון והיו יכולים מחמת עצמם להחשב כחבורה אחת, שרק מחמת מגבלות המקרה הוצרכו להשתבץ בחדרים, אבל כל שחלוקין הם ביניהם אינם מצטרפים, והחלוקה המחלקת ביניהם היינו אפי’ רק על ידי שלא קבעו מקום, וק”ו כשלהדיא קבעו כל אחד מקום בפני עצמו בכוונה תחילה כדי שלא יאכלו יחד משום שאינם רוצים לאכול יחד ממילא היאך נחשיבן כחבורה אחת.

ואף שיש קשר ביניהם מחמת שמחת הנישואין מ”מ כבר הביא כת”ר בשם האחרונים (פמ”ג סי’ קצה משב”ז סק”ג וא”ר שם סק”ד ועי”ש בט”ז, וכך פשטות השו”ע אה”ע סי’ סב סי”א בשם הרא”ש דהוא דין רק בצירוף לענין דחשיב סעודה מחמת הילולא אבל לא שיש כאן צירוף בעצם הגדרת החבורה להחשיבן כחבורה אחת לענין זימון, ואדרבה ממה שצריכין כל חבורה בפני עצמה לברך ברכת חתנים משמע דאין זה מהפך את דינם להיות כחבורה אחת אלא ככמה חבורות שהצטרפו, ועי’ להלן מה שאכתוב אם יש ללמוד מזה שא”צ החתן והכלה להיות שם) שעצם השמחה עצמה אינה מצרפת לענין ברכת זימון אלא רק לענין ברכת חתנים (היינו מש”כ הרא”ש בפ”ב דסוכה סי’ ח והטור או”ח סי’ קצה שמצטרפין מחמת הנישואין, ועי’ בזה בשו”ע אה”ע סי’ סב סי”א), וכ”ש בני”ד.

ונראה עוד דאפי’ לשי’ השלה”ג בברכות לז ע”א שהביא כת”ר שהנישואין מצרפין את המסובין גם באופן שאין רואין אלו את אלו מ”מ  באופן שיש טעם הפכי שלא לצרף שהוא כעין כוונה הפכית לא מהני ברכת החתנים לצרף, דאין זה דינא דגמ’ שהנישואין או הברכת חתנים מצרף אלא כעין אומדנא וסברא להחשיבן אבל אם אינם רוצים להצטרף הו”ל כב’ סעודות של נישואין ואין מצטרפין זה עם זה.

והנה במשנ”ב סי’ קצה סק”ו הביא פלוגתת אחרונים לענין ב’ חבורות שנכנסו לבית אחד על דעת שלא לאכול יחד ומקצתן רואין זה את זה אם מצטרפין ודעת האו”ז והגר”א ורוב האחרונים שמצטרפין וצריך להתיישב היאך ליישב דין זה עם הדינים דלעיל (ובמשנ”ב שם מלשונו שכתב אבל הרבה אחרונים וכו’ וכ”ד הגר”א וכו’, משמע מזה שתפס המשנ”ב לעיקר שמצטרפין, ואולם יעוי’ בבה”ל שדעת הרמב”ן דבעי’ הסיבו עם דעתם לאכול יחד ודעת הרשב”א והשטמ”ק משמע דלא בעי’ אלא או הסיבו או דעתם לאכול יחד, ולדידן אכילה על שולחן אחד מחשיב שם כהסיבו כדברי השו”ע וכמ”ש השו”ע לעיל סי’ קסז, וכתב שם שאין הלכה כהרמב”ן במה שהצריך ב’ התנאים, וקצ”ע דלא לסתור למה דמשמע במשנ”ב גופיה בסק”ו דמהני אף אם לא נכנסו על דעת לאכול יחד, ואולי חזי’ מזה דבאמת לא הוה ס”ל שכך עיקר הדין), ומ”מ בני”ד הוא קל יותר מכיון שמשתדלים לפעול שלא להצטרף ולא ניחא להו להצטרף.

ומ”מ גם אם נחשוש לרואין אלו את אלו אע”פ שלא נכנסו לאכול יחד מ”מ דעת הבה”ל סי’ קצה ד”ה שתי לעיקר הדין כדעת הרא”ה והרשב”ש והגר”א דצירוף רואין אלו את אלו הוא רק כשכל חבורה שנכנסה לאכול יחד היה בהם שיעור זימון אבל בנד”ד אין שיעור זימון בנשים לחודייהו אף אם נימא דטוב להם להחמיר כדעת הרשב”א שמחמיר בזה.

וכ”ז אינו בהכרח תלוי בנידון האחרונים אם שייך לעשות תנאי וכוונה הפכית שלא להצטרף לזימון (פמ”ג משב”ז סי’ קצז ס”א ובספרו ראש יוסף ברכות מז ע”א ד”ה רב ושוע”ר סי’ קסז סי”ח וסי’ ריג ס”ו בסוף הסוגריים, חכמת שלמה סי’ קצג ס”א, אג”מ או”ח ח”א סי’ נו ותשובות והנהגות ח”א ומה שציין שם לשוע”ר ומקור חיים לבעל החו”י ועוד, ארחות רבינו ח”ג עמ’ רב) או לא (דעת תורה להמהרש”ם סי’ קצג ס”ב בשם הגאון מבוטשאטש בא”א שם, ועי’ באר משה ח”ג סי’ לב), דשם הנידון הוא באופן שיש צירוף הנראה לעין כגון שנהנה בנוכחות חביריו בסעודה ומהשתתפותם ורק עושה תנאי שלענין זימון אינו רוצה להצטרף אבל כאן הרצון שלא להצטרף היא משוקעת בהגדרת הסעודה עצמה ובמציאותה שאין רוצים הגברים לצרף הנשים עמהם לסעודתם וגם לא להיפך ומה שאולי נעשה טעות או מכשול ורואין מקצתן אלו את אלו אינו סיבת צירוף (היינו עכ”פ במקרה רגיל בסעודה ציבורית של אנשים יראים ושלמים וכנ”ל).

ואפי’ שמש יש לטעון שאינו מצרף בכה”ג כיון שבאמת אין רצונם להצטרף יחד.

ומ”מ מאחר והדברים דלעיל אמנם נכונים לדינא במקרה שברור שלא רצו לאכול יחד (כגון בבית מלון שיש ב’ מוסדות שבאו לאכול שם ואינם רוצים לערב את תלמידי מוסד זה עם תלמידי מוסד זה), אבל יש לדון אם שייך להקיש את הדברים גם לגבי סעודה שמטרת ב’ הצדדים (היינו הגברים והנשים) היא אותה המטרה, והרווח שיש לבעלי השמחה היא מב’ הצדדים, שבזה אין לנו ראיה ברורה לומר שהוא בכלל הסברא הנ”ל, ולכן אני מסכים כיהודה ועוד לקרא לדברי כת”ר שלכתחילה ראוי גם לנשים יר”ש בעלות נפש לענות לזימון שם, אך עם כ”ז מ”מ אין למחות בהמקילות בזה משום שיש להן טעמא רבה לסמוך בזה דההסתברות הפשוטה כך היא.

ובאמת זה צ”ב מה הגדרת צירוף, דהנה בש”ס ופוסקים נאמרו כמה גדרים בזה, אבל עדיין יל”ע האם הגדרת הצירוף היא שיש להם כוונה משותפת באכילה זו או שנוח להם לאכול יחד, ואם נימא דצירוף הוא במה שנוח להם לאכול יחד א”כ בגברים ונשים שהרגילות הוא שמשתדלים ככל האפשר (עכ”פ במה ששייך בלא טירחא מרובה גם אם היעד נכשל בחלקו) להפריש ביניהם ככל האפשר שלא יאכלו יחד, א”כ הפשטות היא שאין כאן כוונה לאכול יחד כיון שאין כאן כוונה לאכילה משותפת, ולא ניחא להו לאכול יחד ואין זו כוונתם, ולכאורה ממה שנזכר קביעות מקום בדוך פלן משמע שצריך שכוונתם תהיה לאכילה משותפת מה שמוגדר שנוח לכל אחד שחביריו עמו באכילה, וכן ממה שיש צד ברמ”א שכשיש גוי זה מפקיע הגדרת האכילה יחד הוא ג”כ מענין זה, ועד כאן לא פליגי אלא כשכולם רוצים לאכול יחד בלא הגוי אבל כשאין רוצים לאכול יחד כלל לא מהני דיני צירוף (כדין חבורה בדרך שלא קבעה מקום דלא מהני דיני צירוף וכנ”ל) ולענ”ד זה עיקר הדין.

ומאחר דכל הנידון כאן מיירי בנשים לא אמנע עצמי מלציין דמה שפסק השו”ע ס”ס קצט שנשים שאכלו עם האנשים חייבים בזימון הוא מילתא דתליא באשלי רברבי ואמנם השו”ע פסק כדעה זו, אבל בראשונים יש כמה דעות בענין חיוב נשים בזימון, עי’ רש”י ותוס’ והרא”ש על הגמ’ ברכות מה ע”ב ועי’ בשבט הלוי ח”א סי’ לח [ועי”ש חי”א סי’ נ] במה שבזמנינו נשים לא נהגו בזימון בתורת חובה גם כשאכלו עם האנשים, עי”ש מה שכתב בזה, ויש לציין שיש ספר בשם מנהג ישראל תורה שחלק ממטרת החיבור הוא למצוא מקורות מדברי הפוסקים למנהגים שונים שלכאורה נשתרבבו כנגד השו”ע ונו”כ, ובנושא זה במהדו”ק שלו על השו”ע או”ח סי’ קצט נשאר בצ”ע, ובעל השבט הלוי בהסכמתו לספר זה ציין בזה למש”כ בשבט הלוי, אם כי מסקנת השה”ל שם הוא רק באופן שהנשים לא סיימו עם האנשים, אבל מצרף שם למסקנתו גם מה שיש דעות שאין נשים בכלל חיוב זימון (ועיקר דבריו שם ליישב המנהג), ומסתמא היה מצרף הדברים גם בניד”ד שיש בזה קולא גדולה שלא לצרף וכמו שיתבאר.

 

דינים היוצאים

הפשטות שאין רואין אלו את אלו כשאין כוונתם לאכול יחד וכ”כ כמה ראשונים ופוסקים וכן נקט המשנ”ב סי’ קצה סק”ו בדעת השו”ע, ורוב האחרונים והגר”א חולקים ע”ז, ובדעת המשנ”ב גופיה צריך לדון.

באופן שאין צירוף בחבורה אחת שיעור זימון כמו בניד”ד עיקר הדין שאין מצטרפין שכך דעת כמה ראשונים.

דעת הרבה אחרונים שאפי’ תנאי לחוד מועיל בשביל להפקיע מעצמו הצירוף לחבורה ובכך לפטור עצמו מחיוב זימון אבל אינו מוסכם לכו”ע.

במקום שעושים טצדקי להפריד בין החבורות ואין רצונם להתחבר לאכילה אחת כלל נלענ”ד דאי אפשר לחייבם מדינא.

חיוב זימון בנשים הוא מחלוקת ולכן במקום צירוף ומנהג מבואר בשה”ל שמקילים בזה.

בניד”ד בנשים בשמחות לפי מה שנתבאר החיוב קליש מכמה טעמים ולכן אין בנו כח לומר שמחוייבות לענות לזימון אבל אפשר לומר שיש בזה דבר טוב.

 

אם רובוט יכול לצרף

לגבי מה שדן כת”ר על צירוף שמש אם יועיל רובוט המשמש ביניהם להנ”ל שצירוף הוא דבר משמעותי המחבר בין החבורות א”כ צירוף צריך להיות על ידי דבר חשוב שיש בו משמעות לצדדים אבל מעשה קוף בעלמא כגון סרט נע המעביר את המאכלים בין חדרי בית מלון וכיו”ב (ואפי’ בין בני סעודה אחת), אין בו חשיבות לצרף החדרים יחד, ואין חילוק בין סרט נע לרובוט המיוצר בצורה זו או אחרת דסו”ס אין כאן דבר חשוב המצרפן.

ואפי’ אם נימא שיש מקום להבין שיש כאן קשר בין הסועדים על ידי שהאוכל נעקר מהמטבח לב’ החבורות בפ”א מ”מ אין לנו מקור להשוותו לדין שמש וכ”ש דכל דין שמש עצמו הוא חידוש ואין לך בו אלא חידושו והבו דלא לוסיף עלה.

 

בביאור דברי הגרשז”א שהביא כת”ר

כת”ר הזכיר שהגרשז”א התבטא שתמוה למה קוראים לכלה רק לז’ ברכות ולא לזימון ופירש כת”ר שתמיהתו היתה על כל הנשים בשמחה ולא רק על הכלה ולגבי כל שמחה ולאו דוקא שמחת נישואין, ויתכן שיש קצת מן הדוחק בזה וצריך לדעת באיזה הקשר נאמרו הדברים, ומ”מ לאור הדברים דלעיל אם גם הגרשז”א סבר כן א”א לפרש את דבריו כמו שפירש כת”ר.

אבל יתכן לבאר באופן אחר וזה יתרץ גם את הדוחק הנ”ל, דהנה יש צד שכדי לצרף העשרה לברכת חתנים צריך שיצטרפו לזימון שזו פשטות הסוברים דלקמן דז’ ברכות הם רק על בהמ”ז, ועי’ בהגר”א סי’ סב סקי”ב שלכאורה סבר שהוא מדין הזימון (ויש תמיהה בדבריו ועי’ משכ”ב בבאר אברהם ח”ב עמ’ קיח), ועי’ פת”ש אה”ע סי’ סב סק”ח מה שנסתפק בזה בשם הזכור לאברהם אם צריכים העשרה לאכול פת ושחכ”א אמר דדי אם אכלו הרוב ועי’ במנחת פתים סי’ סב ס”ה מש”כ עוד בגדרי הדין כמה צריך שיאכלו ומה יאכלו, ובהאלף לך שלמה או”ח סי’ צג נקט דהחתן בודאי צריך לאכול שם ולא מהני אפי’ אם אכלו עשרה בלא החתן אבל אם אכל החתן אם סגי בג’ שאכלו עמו עי”ש.

ומה דלדעת הרמ”א שם בס”ז הפנים חדשות א”צ לאכול שם אינו ראיה שא”צ העשרה לאכול שם, ויתכן דגם השלה”ג דלעיל סבר כן עכ”פ מצד ההגדרה שצריך שיצטרפו לזימון כדי להתחייב בברכת חתנים, ואפי’ החולקים דלעיל דס”ל שלברכת חתנים א”צ רמת הצירוף כמו לזימון מ”מ מודו דלא סגי באוכלת בביתה וא”כ צריך איזה צירוף ביניהם, ומ”מ לשיטתם לכאורה א”צ שתענה החתן דוקא לזימון.

וכן יש סוברים דהחתן והכלה צריכים שיהיו שם [כפשטות הריטב”א כתובות ח וסוכה כה, והנה לכאורה גם פשטות השו”ע אה”ע סי’ סב ס”י, שכ’ שאם יצא החתן עם הכלה לבית אחר י”א שאין אומרים שם ברכת חתנים וה”מ שדעתו לחזור וכו’ (תוך שבעה, נו”כ), ומשמע לפו”ר שמהיכן שהלך אין צ”ל שאין אומרים, וצל”ע, ודברי השו”ע שם מיוסדין על דברי התוס’ והרא”ש ועוד, אולם לעיל הבאתי דברי השו”ע שם בסי”א דאם נחלקו לחבורות כל חבורה מברכת בפני עצמה ברכת חתנים ומשמע דאי”ז מצד צירוף אלא מצד שכולם נחשבים שאוכלים בסעודת ההילולא מחמת הילולא וכמו שמסיים הטעם בשו”ע שם, ולכן גם לא מועיל לפטור כולם בברכת חתנים אחת כיון שבאמת אינם חבורה אחת, רק נתחייבו בברכת חתנים, ולכאורה לפ”ז סעי’ זה בשו”ע סותר מה שמשמע בסעי’ הקודם שם, אולם באמת אין כאן סתירה דבאמת אם אין החתן והכלה כלל כאן אין כאן סעודת הילולא, אבל אם בין החבורות וכל החבורות כאן באו מחמתן א”צ שיהיו דוקא עם חבורה זו דוקא, דהעיקר שהחבורות באו מחמת ההילולא ויש כאן הילולא לפנינו במקום סמוך, וממילא אין צריך שתשמע הכלה אין הז’ ברכות, אבל יש לומר דאין מכאן ראיה מידי, דהנה דנו האחרונים בגדר חיוב ז’ ברכות אם הוא חובת ציבור או חובת יחידים או חובת חתן וכלה, ועי’ מנח”י ח”ב סי’ מג ועוד, והנה אם הוא חובת יחידים א”כ אע”ג דבנחלקו לחבורות צריכה כל חבורה לזמן מ”מ גם כל יחיד חייב וכ”ש החתן והכלה, ואם נימא דהוא חובה על החתן והכלה ועל הציבור א”כ בניד”ד לא נפטרה הכלה אם לא שמעה, אבל אם נימא דהוא רק חובת ציבור א”כ בלאו הכי אין דברי השו”ע מובנין דסגי שיש כאן ציבור שמברכין, אלא אם כן הוא נימא שהוא חובת ציבור על כל חבורה לחוד ועל היחידים והחתן והכלה אין חובה כלל, אבל מ”מ מדברי השו”ע הנ”ל אין הכרח לומר כן].

וממילא היה מן הראוי לצרף את הכלה לזימון ולא דמי לשאר הנשים בסעודה שדעת כולם שלא לצרפן לסעודה, דהרי הכלה יש לחשוש לדעה שהיא חיוב לצרפה ולולי הכלה אין כאן סעודה כלל וק”ל.

ויש להוסיף עוד דהנה נחלקו הראשונים אם הז’ ברכות הם מחמת ברכהמ”ז (תוס’ פסחים קב ע”ב) או לא (עי’ מש”כ הרמב”ן כתובות ח’ ליישב המנהג ועי”ש רשב”א וריטב”א ומאירי ור”ן ובעל העיטור ועי’ תוס’ ורש”ש בכתובות ז’), ופשטות ל’ הרמב”ם פ”ב מהל’ ברכות ה”י והשו”ע אה”ע סי’ סב ס”ה (מברכין וכו’ בכל סעודה וכו’) וס”ז (ומברכין וכו’ אחר בהמ”ז) וס”ט שהוא נאמר עם בהמ”ז, ובהאלף לך שלמה אה”ע סי’ קח נקט דז’ ברכות הם חלק מבהמ”ז כעין הזכרת מעין המאורע בבהמ”ז (וצריך לומר דמ”מ אינו ממש כהזכרת מעין המאורע דהרי לא מצינו עוד מעין המאורע שהוא רק חובה על הציבור במקום, ומ”מ יש שנקטו שהוא באמת חובה גם על היחידים, ועי’ שו”ע אה”ע סי’ סב סי”א דאם נתחלקו לחבורות כולם מברכים ברכת חתנים, אם כי לא נזכר שם להדיא שהוא חובה על כל יחיד מהם, ועי’ ט”ז אה”ע סי’ סב סק”ט דמשמע שהוא חיוב לב’ הדעות בשו”ע שם סי”ב, ועי’ בשו”ת מנח”י ח”ב סי’ מג מש”כ בנידון זה אם הז’ ברכות הם חיוב לומר על הסעודה דוקא ואם יש חיוב על כל יחיד בסעודה לשמוע), ויש לציין בזה דלגבי ברכת אבלים יש משמעות בל’ השו”ע ביו”ד שהוא כעין דין אזכרת מעין המאורע, ולכן לפי הצד שהכלה צריכה לשמוע ז’ ברכות טוב לצרפה לזימון מדין שמיעת הז’ ברכות.

ומ”מ הגרשז”א אמר כן רק בתורת תמיהה ולא בתורת מחאה מכיון שיש שיטות ששייך לסמוך עליהם וכנ”ל, אבל יותר טוב לצאת שאר השיטות כשאין הפסד, בפרט דהמנהג שהביא הרמב”ן שם לברך שלא במקום סעודה (מלבד בשעת נישואין עי’ אה”ע סי’ סב ס”ד) אינו נוהג היום, וגם השו”ע וסייעתו לא פסקוהו, ובפרט שפשטות הגמ’ שהוא מחמת הסעודה כמ”ש בבהגר”א אה”ע סי’ סב סקי”ד, ובפרט דגם להרמב”ן שם משמע דלולי המנהג עיקר צורת הברכה מדינא דגמ’ היא אחר בהמ”ז, וגם להסוברים שא”צ הכלה להיות שם בז’ ברכות (היינו שי’ הר”ן בסוכה שם דשייך בחתן בלבד ג”כ ועוד ראשונים) מ”מ עיקר צורת הברכה היא על החתן והכלה וכמ”ש כת”ר בשם הערה”ש אה”ע סי’ לב סל”ז שהוא מנהג יפה שישמעו החתן והכלה הברכות משום שהוא לברך אותם, ויש להוסיף דגם זה עיקר צורתה ברכה שהוא בא מחמת וחוץ מסימן טוב יש בזה גם קיום המצוה כמאמרה וכ”ש לפי מה שנהגו להביא הכלה לז’ ברכות גלו אדעתייהו להחמיר שתשמע הכלה הברכות ומאחר דהברכות הם מן הבהמ”ז כנ”ל א”כ טוב להחמיר גם בזימון כנ”ל ובפרט לאור הנ”ל לענין תליית זימון בז’ ברכות כדלעיל.

והנה באמת אם נפרש כן הערת הגרשז”א א”כ הערה זו אינה לכו”ע דהרי נתבאר בשו”ע אה”ע שם סי”א בשם הרא”ש דאם אכלו סעודת הילולא בכמה חבורות חייבים כל חבורה בברכת חתנים אע”פ שאין כל חבורה חייבת לשמוע ברכת חתנים ממקום ששם אוכלים החתן והכלה, וכן אין חייבת כל חבורה לזמן עם החבורה של החתן והכלה אלא בפני עצמה (פרט זה מתבאר לעיל מדברי האחרונים וממשמעות השו”ע), וממילא מבואר בזה שיש ברכת חתנים אף שאין מצטרפים לחבורת החתן והכלה, א”כ בניד”ד הכלה אפשר שחייבת בברכת חתנים אף שאינה חייבת בזימון דהרי מצד המחייב בברכת חתנים נתחייבה משום שאכלה בסעודת הילולא אבל מצד הזימון לא נתחייבה שהרי לא אכלה עם החבורה המזמנת (ובעצם לא אכלה עם ג’ אנשים), וכנ”ל.

אולם המדקדק יראה שעדיין יש כאן צדדים חשובים להחמיר בזה לכתחילה, דהרי יש דעות דהברכת חתנים צריכה להיות עם הכלה ואם לא נצטרפה לסעודתם לא נתחייבו בברכת חתנים, ואף שא”צ שהחתן והכלה יאכלו בחבורה של המברכים דוקא וכנ”ל, מ”מ הרי יש אומרים שחיוב ברכת חתנים הוא לכה”פ בחבורה החייבת בזימון (עי’ מהר”ש קלוגר דלעיל ועוד) ממילא כדי שהכלה תתחייב בברכת חתנים תצטרך להצטרף עם החבורה של ג’ אנשים ולזמן עמהם.

ולמרות שאין חיוב מן הדין להחמיר כצדדים אלו מ”מ כיון דגלו דעתייהו להחמיר להביא את הכלה לשמיעת הז’ ברכות כדי שיתחשב שהיא אכלה בחבורה של זימון ממילא היה צריך להביאה לזימון ג”כ וקל להבין.

ומ”מ יש ליישב המנהג אם ס”ל שאין מביאין אותה אלא לסימן טוב בלבד כדברי הערה”ש אבל יותר טוב לצאת כל הדעות כי ירא שמים יצא את כולם.

קרא פחות
0

השלמה לתשובה ד”ה מי שיש לו רק מצה בערב פסח שחל בשבת אחר זמן איסור אכילת מצה לכל הדעות ולא אכל סעודה שניה של שבת האם יאכל מהמצה או לא יאכל הזכרתי בפנים התשובה הנידון שמנו של גיד בקוה”ע סי’ סט ...קרא עוד

השלמה לתשובה ד”ה מי שיש לו רק מצה בערב פסח שחל בשבת אחר זמן איסור אכילת מצה לכל הדעות ולא אכל סעודה שניה של שבת האם יאכל מהמצה או לא יאכל

הזכרתי בפנים התשובה הנידון שמנו של גיד בקוה”ע סי’ סט סקי”ג לגבי הנידון דחיוב דרבנן עומד על הגברא בפני האיסור דאורייתא, ולבאר הענין עוד יש להוסיף דהנה אם היה איסור שמנו של גיד דאורייתא ואכילת פסח דאורייתא היה עשה דוחה לא תעשה, וכך היה באמת צריך להיות לגבי הגיד עצמו לולא הטעם דלהלן, ומה שבשמנו לא אמרי’ עשה דוחה לא תעשה משום שהוא דרבנן, וחזי’ דמילי דרבנן עומדים לפני האדם לעשותן גם למנוע מחמת זה קיום מצוה על אף שאינם מפקיעים המצוה, וממילא לענין עשה דוחה לא תעשה ג”כ אם העשה דרבנן והל”ת דרבנן ג”כ אין לנו הכרח לומר דזה דוחה ל”ת דרבנן, ומ”מ הבאתי בפנים דעות אם אמרי’ עדל”ת דרבנן או לא, אבל זה לפי הסוברים דלא אמרינן.

אבל יש לומר דלפמש”כ הצל”ח בפסחים פט ע”ב בטעם מה דלא אמרי’ עדל”ת בגיד הנשה עצמו ה”ה דגם בשמנו לא אמרי’ דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון.

יש”כ על הערתו וכו’, המכתב שכתבתי שע”ז הגיב כת”ר הוא תמצית מה שכתבתי ביתר הרחבה בשו”ת עם סגולה ח”א מהדו”ק (ובשו”ת עם סגולה שבאוצה”ח השמטתי התשובה הנ”ל, וישנו רק בעם סגולה הנדפס) ובתשובה אחרת שנדפסה בשו”ת שכיחא ד”ה האם יש חיוב להטיל מצוות תכלת בזמנינו מחלזון שאומרים שהתברר שהוא חלזון התכלת, ועוד מאמרים כתבתי בנידון זה.

עיקר הטעם לפטור לענ”ד הוא מחמת דברים מסויימים שאכן לא התבררו כל הצורך לכל הדעות, היוצרים ספק ספקא ומהווים מכח זה פטור הלכתי, לכה”פ ליישב הנהגת רבוותא וק”ק דבכל אתר ואתר שלא הטילו תכלת בציציותיהם מטעמי הלכה אף שרבים מהם לקחו צד שיש כאן זיהוי.

והענין הוא שאחר שיש יותר מספק אחד מהספקות השייכים להטלת התכלת בפועל (כגון בפלוגתת הראשונים במנין החוטים ובפלוגתת הראשונים אם הוא חובה או רשות, ונספח לזה זיהוי המין שנחלקו בזה טובא באי בהמ”ד, ואמנם הדברים מוחלטים לכל דעה לב’ הצדדים, אבל ההוכחות מב’ הצדדים הם דברים שיש לדון בהם ולדבר בהם, והוא נושא מסועף בפני עצמו), ממילא כבר אין זה כבר מוגדר ספק דאורייתא אלא ספק ספקא דאורייתא.

וכל שאר הצדדים שהזכרתי ושלא הזכרתי הם חזו לאצטרופי בלבד ואף מהם שקלושים טובא.

וכבר אמרתי בהזדמנויות דלענ”ד גם מדרך הטבע כשמתעוררות כמה ספקות ושאלות שכל אחת מהן נידון בפני עצמו ולומר שכל ההכרעות בכל השאלות נוטות ומוכרעות למסקנא אחת הוא דבר הנמנע בד”כ בדרך הטבע, דמטבע הדברים אף בסוגיות שיש ראיות לכאן ולכאן או ויכוח בין שני מופלגים שכל אחד מביא בידו חבילות של תשובות, בד”כ ההסתברות היא שיש צדדים לכאן ולכאן (לפעמים פלוגתא ולפעמים חילוק בין אופנים ומצבים וכיו”ב).

ומ”מ בודאי שהלובש אין מזניחין אותו מאחר שיש הסתברויות לחלק מהצדדים, כמ”ש בפנים ושכמ”ה.

ולגוף הנידון שיש תירוצים על קושיות אם יש לסמוך ע”ז בבירור לומר שאין צד אחר, לענ”ד אין לדמות פירוקי דבש”ס לפירוקי דידן למימר דכל פירוקי דידן נחשבים שאין בהם ספק ולומר דכמו שפירוקים שלהם הם אמת כך פירוקי דידן, אין לומר כן, דהא אדרבה פירוקים שבש”ס יש להם כמה טעמים חוץ מהטעם שנכתב בגמ’ עצמה וכידוע מהגר”א גבי גילוי משקין שיש הרבה טעמים שלא נזכרו להדיא (יעוי’ בס’ הגאון מה שהביא בזה), וגם אם נתבטל הטעם לא נתבטלה התקנה.

ותדע דקבלת הגאונים (ר”ח ב”ק לז ע”א ועוד) דאם תמצי לומר הוא הלכה, וכן היכא דהוו אמוראי אליבא דחד תנא קבלת הגאונים דכך הלכה (עי’ בתוס’ דסוכה בענין הפכן על צידיהן ועוד), וכן הלשון דכולי עלמא וכיו”ב הוא הלכה (עי’ בתוס’ בפ”ק דב”ק בסוגי’ דרב אסי ובתוס’ דקידושין בסוגי’ דדבר שלא בא לעולם ועוד), וכן בלשונות איכא דאמרי (עי’ תוס’ פ”ק דע”ז ז ע”א), ומבואר מזה דיש דברים שנזכרו בגמ’ בלא טעם והטעם כמוס עם בעלי הגמ’ וכך הלכה, ועוד דהתלמוד קבלוהו כל תפוצות ישראל בכל מקומות מושבותיהם כמ”ש הרמב”ם בהקדמה למשנה תורה ולכן הכרעות התלמוד הם מסקנות, כדאמרי’ בב”מ פו ע”א רב אשי ורבינא סוף הוראה, ופרש”י הקושיות והתירוצים שלפניהם.

ועם כל זה אמרי’ בע”ז ל ע”א פירוקא לסכנתא, ופרש”י לדבר שיש בו סכנה אתה בא לתרץ ולסתור ראיות שאנו מביאין ואנן נסמוך אהני שינויי דליתו אלא ודאי ל”ש הכי ול”ש הכי וכו’, (ומכח זה פסק הרמ”א ביו”ד סי’ קטז דבסכנה יש להחמיר בספקות יותר), ועי’ בשד”ח מ”ש בשם האחרונים גבי אין עונשין מן הדין, ויעוי’ ב”ב קלה ע”א ולאו מי לא שנינהו כאן למפרע וכאן להבא ואשנויי ניקום ולסמוך וכו’, וכעי”ז נזכר הלשון בראשונים ובפוסקים בהרבה מקומות דאשינויי לא ניקום ונסמוך או דאשינויי דחיקי לא ניקום ונסמוך.

ותירוצים ואוקימתות שבגמ’ הכל אמת וכדאמרי’ במגילה יט ע”ב שהראהו הקב”ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים עי”ש בפרש”י (ועי’ בפרש”י ברכות ה ע”א), אבל פירוקי דידן הכל לפי הענין וא”א לומר דכל פירוקי דידן הם בחזקת ודאי, וכמ”ש הרמב”ן עה”פ דלא תסור דיש פנים לכל דבר, אלא לכל היותר יש לנהוג כהמסתבר כמ”ש הטור בהל’ דיינים בשם הרמב”ם וכמ”ש הרא”ש ממשפט שלמה, דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות כמ”ש בפ”ק דסנהדרין מדכתיב ועמכם בדבר המשפט, אבל כשיש הסתברויות הפוכות וסותרות שוב יש לדון בכל אופן לפי הענין.

*

לכבוד הגאון כמוהר”ר שליט”א

עברתי בין בתרי הערותיו והנאני, ואמנם בשנים האחרונות גדרתי עצמי קצת מלהשקיע עצמי לרשום בעניינים אלו מאחר ואין סוף למאמרים שנכתבו בזה, וכמעט שאין שאלה או נידון שא”א למצוא כמה מאמרים שכתבו עליהם כמה צדדים וצידי צדדים, ומ”מ לגודל חביבותו וחביבות ד”ת שכתב (והרבה פנינים יקרים ראיתי בדבריו והנאני, כמו ביאורו על הסממיות בספרי דהכונה לאדום כמ”ש רז”ל דשממית היינו אדום), אמרתי אכתוב כמה עלים העולים במחשבה תוך כדי עיון בדברים:

א) מש”כ ולכן לו”ד וכו’ ולפ”ז ניחא וכו’, א”ה וכן מבואר בתוס’ פ”ג דסוכה דהירושלמי חולק על הבבלי וסובר שהוא ירוק (ירוק בלשונינו) ודלא כהגר”א.

ב) מש”כ בדעת הירושלמי דהכונה שהוא ירוק כחול ולא ירוק ממש כעשבים, ע”ע רש”י סוטה יז ע”א דגם בדעת הבבלי כ’ אינו דומה אלא דומה לדומה רק דשם התחלת הדמיון לים, ובירושלמי שהתחילו בעשבים שדומים לים ע”כ שיותר דומה לעשבים מאשר לים.

ג) מש”כ דהירושלמי מודה שאם הוא דומה לרקיע יותר מלעשבים הוא כשר, אינו מוכרח דאפשר שסברו שמשמעות לה”ק דתכלת אינה כן או שיש טעמים אחרים למה לא יהיה כחול ממש או ששום טעם יש שצריך שיהיה דומה לים ג”כ, וגם בתוס’ ריהטא דמילתא שלא סברו כן, ומ”מ מסתמא שהלכה כהבבלי בזה כמו ברוב דיני התורה.

ד) מש”כ דממה שלא פירשו גוון מדוייק ש”מ שאינו מעכב, הנה לפרש”י בסוטה שם נמצא דפירשו גוון מדוייק וכן בזוהר פירשו גוון מדוייק בכ”מ, ובכמה ראשונים ואחרונים נזכרו ג”כ הגדרות הגוון כמו שהובא בלולאות תכלת, ודוחק לומר שיש כאן מחלוקת, אלא דלא היה מצוי כ”כ הצביעה במקום תלמוד הבבלי, כדמשמע בסנהדרין יב ומנחות מב שהיו רק מביאים לשם תכלת, ולכן נבוכדנצר הוצרך להשתמש באנשי צור בשבת כו, וגם לפי הצד שהוא פורפורא כמדומה שלא היה מרכז פורפורא בבבל, ולא עסקו בסוגיות זרעים וטהרות שלא נגעו להם כ”כ כדמוכח בברכות כ’ וכדמצינו שלא נסדר ע”ז תלמוד בבלי, וירושלמי סדרו זרעים שהיו נוהג בהם וטהרות לא, כיון שטהרות לא היה נוגע, ואף קדשים המשמעות הפשוטה שאין ירושלמי קדשים, ועי’ בהקדמה לירושלמי קדשים המזוייף מה שליקט שם, ומ”מ הבבלי שיש קדשים היינו משום ונשלמה פרים שפתינו שנאמר רק לענין קדשים.

ה) הראיה מהתוספתא התכלת אינה כשרה אלא מן החלזון לענ”ד אין בה הכרח גמור ומספיק לומר שלא היה עוד חלזון (גם אם נימא דהה”א הידיעה אינה ה”א הידיעה) דיש לומר דמדבר בחלזון הידוע אצל העוסקים בזה וליכא למטעי, (גם אם לא נצטרך להיכנס לנידון אם היה מפורסם באו”ה לצבוע כחול בחלזון אחר או לא), וכמו הרבה תיבות בלשונות הפוסקים והעם שיש להם הרבה משמעויות ואעפ”כ כאשר מדברים בנושא המסויים ברור על מה הכוונה וכמו שהבאתי לזה הרבה דוגמאות (ואפשר להביא עוד) בתשובתי על דל”ת של תפילין שהיה כינוי לקשר המרובע בהרבה מתפוצות ישראל בחו”ל.

ואין כוונתי שאין יותר ניחותא לומר כמ”ש כת”ר אלא רק דעדיין מקום הניחו לנו להתגדר בזה ולדון אם יש כבר ראיה גמורה או לא.

ויש להוסיף דפשטות הגמ’ חלזון זהו וכו’ משמע שהיה אחד, וכמו שרמז כת”ר בתחילת דבריו.

ויש להוסיף עוד דיש אחרונים שדייקו מלשונות הראשונים דהגדרת תכלת בלשה”ק הוא רק הצמר הנצבע מהחלזון ולא הגוון שהוא אינו נקרא תכלת בלשה”ק, ואם נקבל דבריהם אפשר להסכים שדחוק לומר שיש בזה כמה מינים (ואם נמצא עוד מין שהוא חלזון ג”כ יהיה כשר) שכולם כשרים אם נצליח להגיע לזה לגוון כחול.

ויש להוסיף דאם נימא דהוא מין המסויים אפשר להבין יותר טעם התורה שהקפידה על מין מסויים אבל אם נימא דהתורה רק הקפידה כעין דין שצריך שיבוא מבעל חי בעל קונכיה הוא מחודש קצת, ודברי התפא”י בזה תמוהין (וגם אם נלך בביאור התוספתא על היסוד של התפא”י הכשרות תהיה לכל כחול היוצא מן החי).

ויש להוסיף דיש חלזונות שאינם בים ולפי הלומדים בתוספתא שכל חלזון כשר א”כ אם נצליח להוציא כחול מחלזון דיבשה שוב יהיה כשר, וזה צריך ביאור יותר דמהיכא תיתי שהקונכיה היא זו המכשירה את התכלת, אבל לשאר מפרשים ניחא הכל.

ו) מש”כ דע’ שנה גוזמא ע”פ סוגי’ דתמיד ושאר דוכתי יש להוסיף עוד דבהרבה מקומות כתבו הראשונים על מנינים שנזכרו בגמ’ שהם גוזמא.

ז) מה שהקשה כת”ר על הסוברים שבפורפורא זו השתמשו בעבר לצביעת ארגמן בלבד דסוף סוף למה באמת לא השתמשו בזה לצביעת תכלת, הנה האמת דיש עוד טענות בזה לכאן ולכאן כמו שהרחיב כת”ר ושאר מחברים, אבל על גוף טענה זו יש ליישב (ועיקרי הענין ראיתי למחברים שכתבו בזו) דמאחר והחומר הסופי היוצא מתכלת זו הוא שווה לקלא אילן בתרכיב א”כ סברא הוא שלא טרחו בדבר להשקיע בזה, וצע”ק דלפי סברתם יוצא שהתכלת האמיתית אינה דומה ממש לקלא אילן, אבל בגמ’ במנחות מב ע”ב וב”ק סא ע”ב מוכח לא כן, נמצא דבלאו הכי קשה, וגם אין בידי הכלים לבדוק בין הצדדים בזה האמת ביד מי.

ח) בדברי הספרי על צבעונין וקלא אילן לענ”ד בא הספרי לכלול כל צבעונין שיימצאו שאפשר לזיף בהם גוון הדומה לתכלת מי פחות ומי יותר, (וגם אם לא נרשם בספרי האומות שהיה עוד צבע כחול אפשר שהיה ולא נרשם או שלא היה צבע המועיל ולכך לא היה בו שימוש רב), וכלל צבעונין לחוד וקלא אילן לחוד מכיון שקלא אילן היה מצוי ביותר שאף המומחים לא היו יכולין לגלות הזיוף בטביעות עין.

ט) לענ”ד אין להוכיח מהגמ’ במנחות שם שהקלא אילן קל וחלש בצבעו מן התכלת (והיא שי’ התפא”י), ואדרבה יעוי’ בתוס’ דזבחים צה ע”א דמשמע אפכא, אלא שהוא בדיקה ככל הבדיקות שבש”ס שלגבי החומרים הנזכרים שם יש חילוק בין תכלת לקלא אילן, וכמו בדיקת סממנים בזבחים שם וכמו בדיקת לובן ביצה בהניזקין וכמו בדיקת בשר במעשה דסליק וע”ז הדרך, ומ”מ אפשר שיש משמעות ברמב”ם דייחודיותו של התכלת שהוא צבע חזק.

י) לענין מנין החוטים בציצית יש עמדי מה לכתוב בזה מכמה שנים ואולי לכשיזדמן ארשום אי”ה.

קרא פחות
0

שו”מ עוד בשם סידור היעב”ץ שג”כ כתב דיש להקדים יקום פורקן ליזכור והטעם כתב דיש להקדים ברכת החיים להזכרת המתים, ומ”מ מבואר גם בדבריו דאומרים יקום פורקן ויזכור ביו”ט שחל בשבת.

שו”מ עוד בשם סידור היעב”ץ שג”כ כתב דיש להקדים יקום פורקן ליזכור והטעם כתב דיש להקדים ברכת החיים להזכרת המתים, ומ”מ מבואר גם בדבריו דאומרים יקום פורקן ויזכור ביו”ט שחל בשבת.

קרא פחות
0

בבאר היטב סי’ תקפ סק”ט כתב פעם אחרת אירע שבחודש אחד לא היה אפשר לראות הלבנה בחידושה ולקדשה מחמת שהיה יום מעונן וערפל וגזר רב אחד תענית וכתב בתשובת שבו”י ח”ב סי’ י שאין לו על מה לסמוך לטרוח את ...קרא עוד

בבאר היטב סי’ תקפ סק”ט כתב פעם אחרת אירע שבחודש אחד לא היה אפשר לראות הלבנה בחידושה ולקדשה מחמת שהיה יום מעונן וערפל וגזר רב אחד תענית וכתב בתשובת שבו”י ח”ב סי’ י שאין לו על מה לסמוך לטרוח את הציבור בתענית עי”ש עכ”ל הבאה”ט, ועכ”פ לכו”ע יש לומר שיש בזה סימן רע.

קרא פחות
0

בעיקר המאמר שהזכרנו שאמר חכ”א דיש די ראיות בזיהוי התכלת כדי להתיר עגונה יש להעיר דגם אם כנים הדברים מ”מ גם פסק של חכם מובהק ומופלג בדורו הוא ג”כ די כדי להתיר עגונה שהרי סברא שחידשו מדנפשייהו הרמב”ן והרשב”א ותוס’ ...קרא עוד

בעיקר המאמר שהזכרנו שאמר חכ”א דיש די ראיות בזיהוי התכלת כדי להתיר עגונה יש להעיר דגם אם כנים הדברים מ”מ גם פסק של חכם מובהק ומופלג בדורו הוא ג”כ די כדי להתיר עגונה שהרי סברא שחידשו מדנפשייהו הרמב”ן והרשב”א ותוס’ ורא”ש ושאר פוסקים יש בו כדי להתיר עגונות גם בזמנינו ומעשים שבכל יום שכ”ה, וגם סברא שכתבו הב”ש והח”מ וכן הגריש”א והגרנ”ק דאטו קטלי קניא באגמא אנן, ואדרבה בעלמא דרך הוא שאחר המו”מ החכמים מכריעים.

קרא פחות
0

מה שכתבתי לענין חלאקה לאסור השתתפות הסב בחלאקה מצד שמחה בימי ז’ שוב הרהרתי בזה עוד דעיקר האופנים שנקטו הפוסקים כגון אכילה בסעודה (עי’ תוס’ מו”ק כב ע”ב ד”ה ולשמחת ועי’ גשה”ח ח”א פכ”א אות ח א מש”כ בדעת ...קרא עוד

מה שכתבתי לענין חלאקה לאסור השתתפות הסב בחלאקה מצד שמחה בימי ז’ שוב הרהרתי בזה עוד דעיקר האופנים שנקטו הפוסקים כגון אכילה בסעודה (עי’ תוס’ מו”ק כב ע”ב ד”ה ולשמחת ועי’ גשה”ח ח”א פכ”א אות ח א מש”כ בדעת הרמ”א סי’ שצא), וכן אמירת פסוקי נחמה בהבדלה, וכן קידוש לבנה, כולם הם דברים שהאבל עצמו עושה, וכן מה שדנו הפוסקים באבל שהוא ש”ץ במועדים דמשמע שהוא אסור מדינא ליש פוסקים משום שהוא עצמו עושה המעשה ואפי’ מה דלהשו”ע ריש סי’ שצא האיסור להחזיק קטן בחיקו הוא משום שמחה היינו ג”כ דבר שהאבל עצמו עושה, ובפרט דשם החשש הוא שיביאנו התינוק לידי שחוק (כמבואר שם ובב”י שם בשם רמב”ם פ”ה מהל’ אבלות) שהוא ג”כ מעשה בעצמו, אבל דבר שאין האבל עצמו עושה שמא לא חשיב כדבר שמחה שאסור באבלות.

והנה ברמ”א סי’ שצא ס”ב נקט דבסעודות שאין בהם שמחה מותר תוך יב”ח אם עושין בביתו ואז דיש תרתי לטיבותא דגם הם סעודות שאין בהם שמחה (היינו ברית מילה מלבד נישואין), וגם הוא בביתו של האבל אזי יש להתיר, ויש לבאר בזה לאור הנ”ל דמה שאדם אוכל בביתו לא חשיב כמעשה שעושה למטרת שמחה דלמה לא יאכל בביתו, אבל אם הולך למקום השמחה לאכול חשיב שעושה מעשה שמחה, ומאידך גיסא אם היא סעודת נישואין של שמחה אז גם מה שאוכל בביתו חשיב שעושה מעשה שמחה במה שמשתתף בסעודה והכל לפי מה שנראה לחכמים.

ואמנם יעוי’ בהרא”ש בפ”ג דמו”ק סי’ מב בסופו דמשמע שנקט לעיקר כדעת הרמב”ן שאין להכנס לחופה לשמוע הברכות גם אם אין אוכל שם משום דיש שמחה בחופה אפי’ שלא בשעת אכילה כדמוכח בסוכה כה ע”ב, וכן פסק הרמ”א בסי’ שצא ס”ג, ומ”מ אפשר שהוא דין מיוחד בחופה אבל בשאר מיני שמחה אפשר דאין עצם העמידה שם בכלל שמחה אבל בטור מבואר דהאוסרים אוסרים גם בזמן סעודה להכנס בלא שמחה, ועי’ בד”מ שם שנקט בפשיטות דלהכנס במקום סעודה הוא חמור יותר מלהכנס במקום חופה, (ושם נקט כן גם בדעת הטור), ומ”מ עדיין זה נאמר רק לגבי סעודת נישואין שיש בה שמחה, וכמו”כ עיקר הדברים נאמרו כשהוא הולך לבית המשתה ולא כשנמצא בביתו ועושים המשתה שם, (ובלשון הראב”ד שהביא הרא”ש שם לגבי נישואי עשיר משמע דאין היתר אפי’ להכנס לסעודה אפי’ רק להתכבד בו בלא אכילה, והוא דלא כהתוס’ במו”ק הנ”ל, ובאמת בטור הביא ב’ דעות בזה וגם שם משמע דעיקר הדעה לאסור שדימה דעת הרא”ש ומנהג אשכנז למ”ש שהרמב”ן אוסר להכנס גם בשעת אכילה וגם הב”י כתב דכיון שהרמב”ן והרא”ש מסכימין לדעת אחת הכי נקטינן וכו’, ואמנם הד”מ שם תמה עליו עי”ש, ומשמע שם שבא להתיר בדעת ה”ר יוסף להכנס אפי’ למקום אכילה שלא לאכול, אבל לעיל מינה הזכיר דדעת כמה פוסקים שאסרו זה, ונראה דעיקר הנידון שם לענין חופה דמתיר שם, אבל בהגהתו לשו”ע ס”ג אוסר לאבל להשתתף אפי’ במזמוטי חתן וכלה ואינו מתיר אלא בחופה שבבהכנ”ס שאין בה משום שמחה).

רק דיש לדון אם ההיתר שכתב הרמ”א באכילה בביתו תוך יב”ח בסעודה שאין בה שמחה הוא גם תוך ל’ או תוך ז’ ואם תמצי לומר דההיתר הוא רק תוך יב”ח א”כ יש לדון לאור הנ”ל מה הדין להשתתף בלא אכילה ושתיה (וה”ה בלא התעסקות של שמחה לפי הענין ועי’ מש”כ פוסקי זמנינו) בתוך ל’ או ז’.

ומדברי הרמ”א לעיל מינה שהביא ב’ דעות והדעה המקילה בברית מילה אינה מקילה מחוץ לביתו והיא מקילה אפי’ תוך ז’ וע”ז כתב (אחר שהביא חולקים) דהמנהג שלא לאכול תוך יב”ח בשום סעודה ובתוך הבית מקילים בסעודה שאין בה שמחה, ולכאורה היינו הך דעה המקילה, ולמה האריך בזה, ואולי באמת החילוק בין דעה המקילה למנהג הוא בתוך ז’, אבל אינו מוכרח די”ל דמה שנתחדש במנהג הוא שגם לצורך מצוה אין מתירין סעודת נישואין תוך יב”ח (שזה נזכר להיתר לעיל מינה) ושו”ר דע”כ בא לכלול ולרבות סעודת מצוה דהרי הלשון כל סעודה שבעולם נזכר לעיל בסעיף זה לרבות סעודת מצוה וכ”ה במקור הדברים בהרא”ש שם ומאחר דבא לכלול זה אולי באמת ההיתר הוא גם תוך ז’ כדעת הדעה ראשונה שהיא דעת המהרא”י כמבואר בד”מ כאן.

ובד”מ לא הביא המנהג שכתב בהג”ה בשו”ע אלא רק הביא שם הדעות לגבי אכילת אבל בברית מילה וסיים שפסק מהרא”י להתיר אפי’ תוך ל’ ואפי’ תוך ז’ ובלבד שלא יצא מפתח ביתו, ולכך יותר נראה דהמנהג מתיר גם תוך ז’ אם אינו יוצא מפתח ביתו.

הלכך שוב נראה יותר דבמקרה זה שעושים בביתו הסעודה יש להתיר עכ”פ כשאין הזקן משתתף במעמד החלאקה עצמו, דבאכילה בביתו נתבאר דאין לזה הגדרה של צורת שמחה.

(ואמנם נתבאר דלדעת הד”מ מותר להיות בחופה שבבהכנ”ס בלא אכילה ויש מתירין אפי’ בשעת אכילה כנ”ל בתוס’ ובטור, ומ”מ בניד”ד גם אם לא יעשה סעודה אין ללמוד היתר משם דשם ההיתר הוא לאחר ל’ כמ”ש ברמ”א ס”ג למסקנתו וא”כ ההיתר הוא תוך יב”ח לאו”א לאחר ל’ דבשאר קרובין לאחר ל’ אין היתר, וכן מוכח בד”מ שם, ועוד דגם הרמ”א בס”ג אוסר במקום שיש מזמוטי חתן וכלה ואינו מתיר אלא בחופה שבהכנ”ס שרק מברכין הברכות ואין בו משום שמחה ולא במקום שאוכלים, ולכן בחלאקה אם שרים שירים ומאכלים אינו דומה לזה, רק שכאן הוא יותר קל דהו”ל כסעודה של ברית מילה ופדיון הבן דלא חשיב סעודת שמחה לענין זה).

קרא פחות
0

העירני שאר בשרי הרה”ג המפורסם רבי ישראל מאיר מורגנשטרן בעמח”ס נכבדים, דגופא דעובדא שהורו בו המורים הוה שהכהן עצמו הוא הביא את הסלעים ואדם גדול היה ובזה הורו הגר”ע אוירבך והגר”נ קופשיץ ואביו הגר”ד מורגנשטרן דבדיעבד חל דאומדנא שהוא מוחל ...קרא עוד

העירני שאר בשרי הרה”ג המפורסם רבי ישראל מאיר מורגנשטרן בעמח”ס נכבדים, דגופא דעובדא שהורו בו המורים הוה שהכהן עצמו הוא הביא את הסלעים ואדם גדול היה ובזה הורו הגר”ע אוירבך והגר”נ קופשיץ ואביו הגר”ד מורגנשטרן דבדיעבד חל דאומדנא שהוא מוחל אם לא ישלם לו הפודה.

והוסיף הרה”ג הנ”ל דהוא מטעם שהכהן לא חסר כלום וכנראה שהפודה חשב שמה שאומרים לו שישלם על המעות הוא חלק ממה שאומרים בפדיון הבן (א”ה מצד המנהג כמובא ברא”ש בשם גאונים וברמ”א) ולא חשב שצריך לשלם בפועל עכ”ד.

ויתכן לענ”ד להביא מקור להוראת הני רבוותא כזכר לדבר, דכעי”ז אמרי’ בגיטין נ ע”ב וב”ב קעד ע”ב לגבי ענין אחר דמצוה עבד ולאו מידי חסרה, ולא דמי לנידון דכלך אצל יפות (בב”מ כב ע”א המתבאר בתשובה בפנים) כיון שכאן הוא אומדנא כנגד תנאי אבל גם הסברא בגיטין שם הוא אומדנא כעין נגד תנאי כמבואר שם, ומ”מ גם אם לא היה הכהן עצמו מביא את הסלעים היה חל הפדיון במקרה רגיל כמשנ”ת באריכות.

*

קרא פחות
0

  השלמה לתשובה בענין חלאקה מה שכתבתי לענין חלאקה לאסור השתתפות הסב בחלאקה מצד שמחה בימי ז’ שוב הרהרתי בזה עוד דעיקר האופנים שנקטו הפוסקים כגון אכילה בסעודה (עי’ תוס’ מו”ק כב ע”ב ד”ה ולשמחת ועי’ גשה”ח ח”א פכ”א אות ח ...קרא עוד

 

השלמה לתשובה בענין חלאקה

מה שכתבתי לענין חלאקה לאסור השתתפות הסב בחלאקה מצד שמחה בימי ז’ שוב הרהרתי בזה עוד דעיקר האופנים שנקטו הפוסקים כגון אכילה בסעודה (עי’ תוס’ מו”ק כב ע”ב ד”ה ולשמחת ועי’ גשה”ח ח”א פכ”א אות ח א מש”כ בדעת הרמ”א סי’ שצא), וכן אמירת פסוקי נחמה בהבדלה, וכן קידוש לבנה, כולם הם דברים שהאבל עצמו עושה, וכן מה שדנו הפוסקים באבל שהוא ש”ץ במועדים דמשמע שהוא אסור מדינא ליש פוסקים משום שהוא עצמו עושה המעשה ואפי’ מה דלהשו”ע ריש סי’ שצא האיסור להחזיק קטן בחיקו הוא משום שמחה היינו ג”כ דבר שהאבל עצמו עושה, ובפרט דשם החשש הוא שיביאנו התינוק לידי שחוק (כמבואר שם ובב”י שם בשם רמב”ם פ”ה מהל’ אבלות) שהוא ג”כ מעשה בעצמו, אבל דבר שאין האבל עצמו עושה שמא לא חשיב כדבר שמחה שאסור באבלות.

והנה ברמ”א סי’ שצא ס”ב נקט דבסעודות שאין בהם שמחה מותר תוך יב”ח אם עושין בביתו ואז דיש תרתי לטיבותא דגם הם סעודות שאין בהם שמחה (היינו ברית מילה מלבד נישואין), וגם הוא בביתו של האבל אזי יש להתיר, ויש לבאר בזה לאור הנ”ל דמה שאדם אוכל בביתו לא חשיב כמעשה שעושה למטרת שמחה דלמה לא יאכל בביתו, אבל אם הולך למקום השמחה לאכול חשיב שעושה מעשה שמחה, ומאידך גיסא אם היא סעודת נישואין של שמחה אז גם מה שאוכל בביתו חשיב שעושה מעשה שמחה במה שמשתתף בסעודה והכל לפי מה שנראה לחכמים.

ואמנם יעוי’ בהרא”ש בפ”ג דמו”ק סי’ מב בסופו דמשמע שנקט לעיקר כדעת הרמב”ן שאין להכנס לחופה לשמוע הברכות גם אם אין אוכל שם משום דיש שמחה בחופה אפי’ שלא בשעת אכילה כדמוכח בסוכה כה ע”ב, וכן פסק הרמ”א בסי’ שצא ס”ג, ומ”מ אפשר שהוא דין מיוחד בחופה אבל בשאר מיני שמחה אפשר דאין עצם העמידה שם בכלל שמחה אבל בטור מבואר דהאוסרים אוסרים גם בזמן סעודה להכנס בלא שמחה, ועי’ בד”מ שם שנקט בפשיטות דלהכנס במקום סעודה הוא חמור יותר מלהכנס במקום חופה, (ושם נקט כן גם בדעת הטור), ומ”מ עדיין זה נאמר רק לגבי סעודת נישואין שיש בה שמחה, וכמו”כ עיקר הדברים נאמרו כשהוא הולך לבית המשתה ולא כשנמצא בביתו ועושים המשתה שם, (ובלשון הראב”ד שהביא הרא”ש שם לגבי נישואי עשיר משמע דאין היתר אפי’ להכנס לסעודה אפי’ רק להתכבד בו בלא אכילה, והוא דלא כהתוס’ במו”ק הנ”ל, ובאמת בטור הביא ב’ דעות בזה וגם שם משמע דעיקר הדעה לאסור שדימה דעת הרא”ש ומנהג אשכנז למ”ש שהרמב”ן אוסר להכנס גם בשעת אכילה וגם הב”י כתב דכיון שהרמב”ן והרא”ש מסכימין לדעת אחת הכי נקטינן וכו’, ואמנם הד”מ שם תמה עליו עי”ש, ומשמע שם שבא להתיר בדעת ה”ר יוסף להכנס אפי’ למקום אכילה שלא לאכול, אבל לעיל מינה הזכיר דדעת כמה פוסקים שאסרו זה, ונראה דעיקר הנידון שם לענין חופה דמתיר שם, אבל בהגהתו לשו”ע ס”ג אוסר לאבל להשתתף אפי’ במזמוטי חתן וכלה ואינו מתיר אלא בחופה שבבהכנ”ס שאין בה משום שמחה).

רק דיש לדון אם ההיתר שכתב הרמ”א באכילה בביתו תוך יב”ח בסעודה שאין בה שמחה הוא גם תוך ל’ או תוך ז’ ואם תמצי לומר דההיתר הוא רק תוך יב”ח א”כ יש לדון לאור הנ”ל מה הדין להשתתף בלא אכילה ושתיה (וה”ה בלא התעסקות של שמחה לפי הענין ועי’ מש”כ פוסקי זמנינו) בתוך ל’ או ז’.

ומדברי הרמ”א לעיל מינה שהביא ב’ דעות והדעה המקילה בברית מילה אינה מקילה מחוץ לביתו והיא מקילה אפי’ תוך ז’ וע”ז כתב (אחר שהביא חולקים) דהמנהג שלא לאכול תוך יב”ח בשום סעודה ובתוך הבית מקילים בסעודה שאין בה שמחה, ולכאורה היינו הך דעה המקילה, ולמה האריך בזה, ואולי באמת החילוק בין דעה המקילה למנהג הוא בתוך ז’, אבל אינו מוכרח די”ל דמה שנתחדש במנהג הוא שגם לצורך מצוה אין מתירין סעודת נישואין תוך יב”ח (שזה נזכר להיתר לעיל מינה) ושו”ר דע”כ בא לכלול ולרבות סעודת מצוה דהרי הלשון כל סעודה שבעולם נזכר לעיל בסעיף זה לרבות סעודת מצוה וכ”ה במקור הדברים בהרא”ש שם ומאחר דבא לכלול זה אולי באמת ההיתר הוא גם תוך ז’ כדעת הדעה ראשונה שהיא דעת המהרא”י כמבואר בד”מ כאן.

ובד”מ לא הביא המנהג שכתב בהג”ה בשו”ע אלא רק הביא שם הדעות לגבי אכילת אבל בברית מילה וסיים שפסק מהרא”י להתיר אפי’ תוך ל’ ואפי’ תוך ז’ ובלבד שלא יצא מפתח ביתו, ולכך יותר נראה דהמנהג מתיר גם תוך ז’ אם אינו יוצא מפתח ביתו.

הלכך שוב נראה יותר דבמקרה זה שעושים בביתו הסעודה יש להתיר עכ”פ כשאין הזקן משתתף במעמד החלאקה עצמו, דבאכילה בביתו נתבאר דאין לזה הגדרה של צורת שמחה.

(ואמנם נתבאר דלדעת הד”מ מותר להיות בחופה שבבהכנ”ס בלא אכילה ויש מתירין אפי’ בשעת אכילה כנ”ל בתוס’ ובטור, ומ”מ בניד”ד גם אם לא יעשה סעודה אין ללמוד היתר משם דשם ההיתר הוא לאחר ל’ כמ”ש ברמ”א ס”ג למסקנתו וא”כ ההיתר הוא תוך יב”ח לאו”א לאחר ל’ דבשאר קרובין לאחר ל’ אין היתר, וכן מוכח בד”מ שם, ועוד דגם הרמ”א בס”ג אוסר במקום שיש מזמוטי חתן וכלה ואינו מתיר אלא בחופה שבהכנ”ס שרק מברכין הברכות ואין בו משום שמחה ולא במקום שאוכלים, ולכן בחלאקה אם שרים שירים ומאכלים אינו דומה לזה, רק שכאן הוא יותר קל דהו”ל כסעודה של ברית מילה ופדיון הבן דלא חשיב סעודת שמחה לענין זה).

השלמה לנידון על החזקת כלב

העירוני עוד לדברי השאלת יעב”ץ ח”א סי’ יז לגבי שחוק בכלבים קטנים שהוא מושב ליצים ומעשה ערלים רח”ל, ובחלקת יעקב או”ח סי’ לד דהעיקר שאי”ז רגש יהדות האמיתית להוליך עמו כלבים, ויש לציין בזה עוד (כהשלמה לדברי היעב”ץ הנ”ל) לדברי הנוב”י על מי שיוצא לעשות ציד ביערות עי”ש מש”כ בזה (ציינתי מקור הדברים בתשובה לענין צעב”ח).

השלמה לנידון על זריקת קוויטלאך למדורת ל”ג בעומר

עקב הערות נוספות שקיבלתי על הדברים הנני לחדד שעיקרי הדברים נכתבו רק מצד גדרי האיסור וההיתר דלפי מה שנתברר אין בזה איסור מצד ע”ז ומצד דורש אל המתים, אבל מצד אם הוא טוב ונכון להשתדל בדבר זה כבר כתבתי בפנ”ע לבאר שאינו ההנהגה המסורה עי”ש ודי בזה.

ולענין מה שהעירו עוד דיש בזה משום דרכי האמורי, יש להעיר דהנה הראשונים נחלקו אם דרכי האמורי הוא רק באופן שיודעים שאינו מועיל או גם באופן שיתכן שהוא מועיל, והרחבתי בזה באריכות רבה בכמה תשובות, ולפי מה שנתברר הוא דבר שא”א להגדירו כדבר שאין בו ממש כמו שנתבאר בפנים לענין בקשה מהצדיק להשתדל עבורו לאחר מיתה, ואף שהיה מקום לטעון דעצם ההכנסה היא דבר שאין בו ממש, מ”מ כבר מבואר במרדכי בריש מס’ יומא בשם תשה”ג דבדבר שאפשר ליתן בו רמז וסימן אין בו משום איסור ניחוש ודבר שא”א לומר שאין בו טעם ותועלת מסקנת רוב הראשונים והפוסקים שאין בו איסור כמו שנתבאר במקו”א, וממילא אי אפשר להחזיק הנוהג מנהג זה כדרכי האמורי.

השלמה הערות על הסדר 82 בהערה על ר”ת המובא בב”י סי’ צ (*)

ויתכן שסמך ר”ת על הוכחת הר”ן בדעת הרי”ף להלן בב”י דגם ר’ אלעזר הצריך קריעה שתי וערב, ועי’ להלן עוד מש”כ הב”י בדעת הרמב”ם (והר”ן אפשר שלא סבר כהב”י בזה).

השלמה לנידון על קריעה ביום ז’ אחר שעמד וקם מאבלותו

ברמ”א יו”ד סי’ שעה כתב דכשבא אחד מן האחין לבית ועדיין נוהגין בקצת אבלות מצטרף עמהן כדינים המבוארים שם, והיה מקום להבין דהוא מין אבלות של רשות שיכול לנהוג קצת מזה, וכל עוד שעדיין נוהג צת אע”פ שצת כבר ביטל מ”מ הוא בכלל האבלות.

אולם האמת היא דאין הכוונה לזה אלא הכוונה שעדיין נוהג משהו מן האבלות שניכר שעדיין לא בטלה אבלותו, כגון מה שיש מנחמין אצלו כמ”ש בגמ’ ובשו”ע שם, ויתכן שבא הרמ”א להוסיף דה”ה אם ניכרת האבלות ע”י ענין אחר, אבל לא שבטל אבלותו על ידי שנעל סנדלו, דאם כבר ביטל אבלותו באיזה דרך כבר אינו בכלל אבלות.

וכן מבואר להדיא במקור הדברים בב”י שם בשם הרמב”ן בתורת האדם בזה”ל, ודאמרינן והוא שבא ומצא מנחמין אצלו שמצאן באבלות בחליצת סנדל ועטיפת הראש והרבים מתעסקים עמהם כבתוך שבעה לפי שמקצת יום שביעי ככולו אם רצה נוהג אבלות כולו או נוהג מן המקצת כמו שירצה (והיינו מה שהביא הגר”א בשם הרמב”ן וכמו שנתבאר בפנים הדברים), הילכך כל זמן שמצאן נוהגין אבלותם מונה עמהם הא לאחר שנעלו סנדל ופרעו ראשם כבר בטלו מהם גזירת שבעה וכבא ביום השמיני דמי ומונה לעצמו ואפילו היו מנחמים עמו שאין מנחמים לאחר שבעה ע”כ.

היוצא מזה דאדרבה אחר שכבר עשו מעשה של עקירה מן האבלות שוב כבר אינם בכלל האבלות לדין זה וה”ה לענין שאר דינים דבאבלות אין מקום לחלק בין קולא לחומרא להחמיר יותר מלהקל כיון שהוא דרבנן.

השלמה למה שנזכר לענין הילולא דרשב”י

יש לציין עוד לדברי השו”ע יו”ד סי’ שעח ס”ד שהיו נוהגים להתענות ביום מיתת החכמים.

השלמה לתשובה בענין הפסק בין נטילת ידים של שחרית לשחרית

במשנ”ב סי’ רלג סקי”ט כתב אבל נטילת שחרית שנטל כשקם ממטתו ולא הסיח דעתו עולה לו לתפלה עכ”ל, ולפי מה שנתבאר מחוייב עכ”פ לכתחילה שלא להסיח דעתו כדי שלא יכנס לספק ברכה לבטלה למפרע על מה שבירך על נטילת ידים על נטילה שאינה לתפילה דלדעת הרמב”ם (רפ”ד מהל’ תפילה לפי מה שנתבאר בפוסקים) והרא”ש היא לכאורה ברכה לבטלה ולפי מה שנתבאר דיש סברא נכבדה לומר שכך הוא גם לדעת הרשב”א, עכ”פ המשנ”ב הגם דודאי מסכים שטוב יותר שלא להפסיק כמבואר בדבריו בריש סי’ ד מ”מ לא נחית לפרט זה בסי’ רלג להזכיר שלכתחילה אין להפסיק משום דתליא בדעות כמבואר במשנ”ב ובה”ל ריש סי’ ד (וגם יש קצת מקום לצרף דעת הריטב”א עי’ בפנים התשובה.

השלמה לנידון על מי שלא שילם חוב סלעי פדיון הבן

אפשר להביא עוד ראיה מה שנתבאר שא”א לפדות במטבע שאינו ברשותו דגם במע”ש א”א לפדות במטבע שאינו ברשותו (יו”ד סי’ שלא סעי’ קלח) עכ”פ בזמן שבהמ”ק קיים, ומיהו שם דין זה נלמד בב”ק צח ע”א מדכתיב וצרת הכסף בידך אבל אפשר דגם שם לא נצרך הלימוד לאינו ברשותו דגזילה אלא כגון שאינו ברשותו כפשוטו עי’ בב”ק שם ודרך אמונה מע”ש פ”ד סקפ”א וערוה”ש זרעים ג סי’ קכה ס”ה.

קרא פחות
0

א) מה שתכלת היא מצוה מן המובחר הוא דבר שנתבאר בפוסקים רבים מאוד, ראשונים ואחרונים, ופלפלו בזה הרבה בסוגיות הש”ס ובדרשות המקראות שמשם יצא להם זה וכן מדעתם הרחבה והבנתם הפשוטה בביאור דין זה, כמו שהרחבתי במאמרי המורחב שציינתי לו, ...קרא עוד

א) מה שתכלת היא מצוה מן המובחר הוא דבר שנתבאר בפוסקים רבים מאוד, ראשונים ואחרונים, ופלפלו בזה הרבה בסוגיות הש”ס ובדרשות המקראות שמשם יצא להם זה וכן מדעתם הרחבה והבנתם הפשוטה בביאור דין זה, כמו שהרחבתי במאמרי המורחב שציינתי לו, ובודאי שיש כאן שיטה חשובה מאוד שסברה כן.

ב) לגבי מה שכת”ר כתב שלא נזכר הגוון המדוייק של התכלת במשנה ומשמע שאין הגוון מעכב (דאחר שביארתי למה לא נזכרו בגמ’ חזר כת”ר והקשה למה לא נשנו במשנה), הנה בעצם כלל דיני ציצית ועוד הרבה דינים מעיקרי ההלכה לא נשנו במשנה כלל, הנני לציין מש”כ הרמב”ם בפה”מ בפ”ד דמנחות מ”ד ולא דברה המשנה בדיני הציצית והתפילין והברכות שחייבים לברך עליהם וכל הענינים התלויים בהם, וסיבת זה בעיני לפי שהיו הדברים האלה מפורסמים בזמן חיבור המשנה והיו ענינים ידועים ונהוגים ביד כל עכ”ל, ועי’ עוד בזה בחת”ס גיטין עח ותורת הנביאים למהר”צ חיות ושו”ת בית נפתלי סי’ כח (הובא בהרחבה במבוא למגילת אנטיוכוס מהדו’ כוונת הלב).

ג) לגבי המו”מ בענין הזיהוי כבר נכתבו א”ס ספרים ומאמרים לכאן ולכאן, וא”צ בזה לדידי ודכוותי, ולכן כל מה שאכתוב בזה מיותר מעיקרו, וכ”ש שכבר כתבתי בכמה הזדמנויות דעתי בזה, ומ”מ מאחר וזכיתי שכת”ר כבדני וכתב לי דעתו בנידון אכתוב עיקר הענין בזה לענ”ד.

דהנה מה שמוכח מספרי חכמי האומות בעיקר הוא שיש מיני צובעים מן החלזונות שבים שכולם נכללים תחת שם פורפורא, ולכן לפי המסתמן שחלזון של התכלת מבחינת ההגדרות והשמות של המדע באותה תקופה היה יכול להיות מוגדר כ”פורפורא” מכיון שהוא עונה לתנאי האחד והיחיד המקבע את השם הזה דהיינו צבע ממקור חלזוני ימי, אף אם לו יצוייר שהשימוש בו על ידיהם לא היה עיקרי ומרכזי (וזה עוד נושא בפני עצמו שיש צורך לדון בו ולהרחיב בו ואכה”מ לזה).

מאידך גיסא את כלל כל מיני הפורפורא המובאים בספריהם איננו יכולים לזהות בבירור, ואינו בהכרח שאנו מכירים את כל המינים שהיו להם (כפי שיש מינים אחרים של בעלי חיים שהיו לקדמונים ואינם מוכרים כיום), וכמות החלזונות בים המזרח התיכון כיום אינו מספיק לתעשיית צבע כמו שהיה בזמנם כך שבלאו הכי מראה שהרבה נכחד, ומאידך גיסא כמדומה שקראתי במאמר אחד שיש עשרות מיני פורפירא (אולי כחמישים), מלבד כמה מינים בודדים מסויימים ומיוחדים המפורסמים בקביעות במאמרים התורניים.

וכמדומה שראיתי בעבר באיזה מאמר מדעי (שאינו קשור לענין התכלת) דהפורפורא במקור משמש לשם אחר לגמרי והוא שם מושאל למיני הצבעונים הבאים מחלזונות.

ולכשתמצי לומר שהראיה העיקרית מספרי האומות וגם הרבה מהראיות המשנִיות הם הוכחה שהתכלת היה מוגדר בזמנם בשם פורפורא שזה כבר בלאו הכי פשוט לפי הגדרת פורפורא שהוא שם מושאל לכל דבר מסוג זה (וכמובן שלפעמים יזכירו הפורפורא ביחד עם מינים אחרים שנתייחדו לשם נפרד אבל בכלליות השם פורפורא כולל כל אלו).

ומאידך גיסא לא נמצא הכרח ברור לומר דחלזון התכלת הוא אחד מן המינים המוכרים לנו כיום, הן משום שרוב הלומדים הגמ’ שאינם מכירים הזיהוי לא הבינו את דברי הגמ’ כפי שמפרשים אותו המצדדים בזיהוי והן משום דיש משמעויות שונות בחז”ל שהשימוש בתכלת היה לא נפוץ כבר בזמנם והן מטעמים אחרים.

ואיני אומר לכת”ר שכל הראיה אינה קיימת כלל אבל מה שודאי אפשר לומר שכ”ז מסיר מחומר הקושי’, וכל אחד ייקח את הדברים לפי הבנתו ושיקול דעתו, ולא אכניס את ראשי בין ההרים (אין בדברי אלה התייחסות לממצאים הארכיאולוגים).

קרא פחות
0

בהערות על הסדר שכיחא ע”ט כתבתי דלפי דברי הדרכי משה יוצא דמה שסומכין בדיעבד על מי ששתה כוס בלא הסיבה על הראבי”ה הוא רק אחרי דגם בלא הראבי”ה משמע במרדכי דיש להקל כיון שאין מוסיפין על הכוסות והוא ספק, ויש ...קרא עוד

בהערות על הסדר שכיחא ע”ט כתבתי דלפי דברי הדרכי משה יוצא דמה שסומכין בדיעבד על מי ששתה כוס בלא הסיבה על הראבי”ה הוא רק אחרי דגם בלא הראבי”ה משמע במרדכי דיש להקל כיון שאין מוסיפין על הכוסות והוא ספק, ויש להוסיף דיש לדון לפ”ז מה דין במי ששתה כל הכוסות בלא הסיבה דלכאורה טענת המרדכי לא שייכת כאן (רצוני לומר דבזה יצא בדיעבד רק אם נסמוך על הראבי”ה לחוד כמו שכך הוא באכל אפיקומן בלא הסיבה דבזה צריך לסמוך ראבי”ה לחוד ואין שייך כאן לכאורה לצרף טענת המרדכי לאור הנ”ל), והטעם דהרי כאן ממ”נ בב’ כוסות לא יצא, דהרי ב’ כוסות ודאי בעו הסיבה לכל הצדדים בגמ’, א”כ צריך להשלים לכה”פ כוס של קידוש ושל הגדה או לכה”פ כוס של בהמ”ז והלל, ובמקרה כזה אם סמכי’ במקום ספק על הראבי”ה שלא יהיה מוסיף על הכוסות לשיטת ראבי”ה לא יחזור וישתה אבל אם הוא רק בצירוף המרדכי אזי לכאורה כאן לא שייך לצרף דברי המרדכי.

קרא פחות
0

נתקבלתי חיבורו ועברתי על החיבור וניכרת עמלו ויגיעתו בסוגי’ זו ויש”כ. הנני לבקש מחילתו במה שכתבתי כמ”פ דלא כמ”ש כת”ר כי כך הוא הנלענ”ד דלא מסתבר לבאר דברי הקדמונים שהיה להם מנהג קשר אחר שאינו ידוע מן המנהגים הידועים לנו בלא ...קרא עוד

נתקבלתי חיבורו ועברתי על החיבור וניכרת עמלו ויגיעתו בסוגי’ זו ויש”כ.

הנני לבקש מחילתו במה שכתבתי כמ”פ דלא כמ”ש כת”ר כי כך הוא הנלענ”ד דלא מסתבר לבאר דברי הקדמונים שהיה להם מנהג קשר אחר שאינו ידוע מן המנהגים הידועים לנו בלא שיהיה הכרח ברור המספיק לענ”ד המכריח לומר כן, כי איך נתחלף המנהג לגמרי בלא שנשאר שריד מהמנהג שלהם וכ”ש אם גם נימא שהם לא נהגו ולא סברו משום מנהג מהמנהגים שלנו, ועכ”פ זה בודאי שלא שייך לענ”ד לומר שמזמן הגאונים והשימושא רבה עד זמן רש”י ועד זמן המהרי”ל והמג”א הכירו בכל תפוצות ישראל קשר שלאחר מכן פתאום פג ונעלם מכל המדינות ומכל מקום שדבר המלך ודתו מגיע ואיננו ולא נודע מקומו איה, והנלענ”ד כתבתי ולבי אנסני לכתוב כן ומיני ומיניה יתקלס עילאה.

להלן כמה הערות על החיבור של כת”ר:

לענין מה שיש מקום להעלות צד בדעת רש”י דהחילוק בין הפירושים ברש”י אם הדל”ת בלבד מתוך הקשר הוא לצד חוץ או כל הקשר או כל הרצועה, לענ”ד הוא דבר שאינו מסתבר מכמה טעמים שחלק מהם כתבתי בפנים המאמר ואחזור עליהם שוב:

א) לא מסתבר דרש”י הכיר קשר שאף אחד לא ראינו שהיה לו ובשום מקום לא ידוע לנו שנהגו כן (היינו קשר שרק חלק מהרצועות הפוכות לצד חוץ) כל שאין בידינו הכרח מספיק המצדיק לחדש כן, וזהו עיקר ההכרח לענ”ד שלא לבאר כן בכונת רש”י, וכל שאר הדברים דלהלן הם כיהודה ועוד.

ב) לא משמע דיש חילוק בין הפירושים ברש”י בצורת הקשר והוא דבר דחוק מאוד (גם אם נימא דיהיה כשר מצד הדין בדיעבד לפרש”י מלבד מה שיש כאן רצועה הפוכה כמשנ”ת בדברינו בתשובה ומלבד מה שמשנה מצורת הקשר המקורית).

ג) המשמעות בפוסקים שקראו דל”ת לצורת הד’ ריבועים וממילא מש”כ שיהיה המקום שנראה כעין דל”ת לצד חוץ א”צ לדחוק כלל דהכונה לחלק מהקשר, ויש להוסיף עוד דלכך כ’ רש”י שנראה כעין דל”ת ולא צורת הדל”ת כמו שרגילים לומר לענין שי”ן של תפילין דלא אמרי’ “שנראה כעין שי”ן”.

ד) מלבד זו המשמעות ברש”י על המקום שנראה כעין דל”ת הוא על האזור והצד שנראה כעין דל”ת להפכו לצד חוץ ולא שחלק מהרצועות הקשר יטלם במקומם בקשר ויהפכם לצד חוץ, ומלבד זה דוחק לפרש ברש”י שיהפכנו לצד חוץ בסדר עשיית הקשר עצמו אלא כמו שמקובל לבאר שהכונה שיסדר ויהפוך את הקשר לצד חוץ.

ה) איתהפיכא ליה רצועה לא משמע שטעה בסדר עשיית הקשר אלא שמעצמה נתהפכה רצועה לאחוריה וכך מתפרש הלשון לאו אדעתאי לפי פירוש רש”י בכמה מקומות לא שמתי לבי אבל לפי פירושכם ברש”י דלעיל הפשטות של ההיפוך הוא שלא החזיר הרצועה בהיפוך כפי הצורך בעשיית הקשר דהרי זה באו ללמד כאן בסוגיא והוא לא יתכן כן, אם כי אינו מוכרח דיש מקום לפרש גם לפירושכם דכל הקשר כולו אתהפיך.

ו) מש”כ רש”י שיהא ניכר הדל”ת לצד חוץ יש להעיר דלפי הראשונים שסוברים שאין דל”ת ממש אלא צורת כשר ידוע כהאו”ז בשם רבינו שמחה ופשטות דעת הרמב”ם הנה אין ענין שיראה דוקא הדל”ת לצד חוץ אלא הצורה הנקראת דל”ת תהיה לצד חוץ, וגם רש”י מיירי על אותה הצורה הנקראת דל”ת  שתהיה נראית לצד חוץ גם אם נימא דמסכים שבדיעבד כשר בכל צורת דל”ת אחרת שתהיה נראית לצד חוץ כמו שיש שטענו כן.

לענין דעת המג”א בסי’ כז סקל”ב מאחר שנתברר שבלשון הפוסקים נקרא צורת המרובע בלשון ד’ א”כ מש”כ ד’ מב’ צדדים הכונה לקשר העשוי מרובע מב’ צדדים שיש קצת שנהגו בו והמג”א בא לאפוקי מזה וק”ל.

ולענ”ד הפלוגתא בין דעת המג”א לדעת הדגמ”ר הוא דלהמג”א עכ”פ לכתחילה יש לעשות כצורת הקשר המקורי (בין אם נימא דחשש דלהחולקים על רש”י ס”ל כהאו”ז אף אם לא היה האו”ז לפניו ובין אם נימא דבין לרש”י ובין להתוס’ סבר דלכתחילה ראוי לעשות הקשר בלא שינוי), ואילו להדגמ”ר לא אכפת לן דהעיקר שבצד החיצוני יהיה הקשר כצורתו המקורית [ואפשר גם כעין צורתו המקורית מהני לשיטתו ולא גילה דעתו בזה].

ואולם באמת כבר דעת הב”י בסי’ לב בשם הא”ח והרי”א שא”צ שהקשר בצדו הפנימי יהיה כצורתו המקורית, אבל אין להקשות מזה על המג”א דהשינוי שלהם מהמקור (כדי לבטל צורת שתי וערב כמבואר שם) הוא שינוי שאין בו משמעות בכפילת רצועה אחת ומלבד זה הוא גם נעשה לצורך, משא”כ העושים הקשר המרובע מבחוץ ומבפנים הוא שינוי משמעותי וגם הוא שינוי שאינו לצורך, ולכן השיג ע”ז המג”א.

לענין דעת התה”ד לענ”ד הוא תעלומה שאין בידינו יישוב מוחלט לבארו כיון שמבין עשרות ראשונים שידוע לנו בבירור מה היה להם משמע שהתה”ד יחיד בזה כנגדם שברור לכאורה שהיה לו אחרת [ולא אאריך בזה מאחר שנתבארו דברי הראשונים באריכות בספר פרי אליעזר, ורק אציין שקביעה זו מתבססת על מה שכבר נתבאר בדברינו כמ”פ בביאור הביטוי דל”ת בלשון הפוסקים], ולא נראה ליישב שקורא למרובע ד’ (למרות שיש פוסקים שכן קראו כן כמשנ”ת) כדמוכח בסוף דבריו דאדרבה בא לאפוקי מזה.

ולכן אמנם מחמת הקושי שיש בזה מחד גיסא א”א לדחות לגמרי את היישובים שיש שכתבו בביאור דבריו כדי ליישבו עם המרובע שהיה ביד הראשונים (עי’ פרי אליעזר), אבל מ”מ לענ”ד הדבר נוטה דהתה”ד היה לו הקשר הדל”ת המצוי כיום וגם משמע שם שבא לאפוקי ממנהגים אחרים שביארו ענין הדל”ת באופנים אחרים והרי המנהג הכי מוכר בזה הוא המרובע, ואף שבזמן הראשונים לא מצינו מי שידוע בבירור שהשתמש בקשר הנפוץ מלבד התה”ד מ”מ שבקיה לתנא דדחיק ומוקי אנפשיה ואפשר שהקשר כבר מוכן היה אימת שהוא היכן שהוא, בפרט שטבע העולם לרצות דל”ת ממש כמו שראינו בעינינו בדורות האחרונים, וצא ולמד שאף קשר שהבינו בזוהר חדשו המקובלים במשך הדורות, ואינו מן הנמנע שכבר בימי המהרא”י היה לפני המהרא”י הקשר דל”ת הנפוץ שהוא דל”ת ממש כפשטות הלשון ועם הזמן נתפשט יותר, אבל אינו מצד הדין לדעת שאר הראשונים ואכמ”ל, אבל לא מסתבר לחדש מדעתינו קשר שלא ראינו בשום מקום ולומר שזו היתה דעתו.

ובענין ההכרעה בדעת התה”ד אפשר להותיר הספק בצ”ע במצב פתוח ולא פתור, מכיון שיש כאן תמיהה רבתי ואין בידינו די נתונים לדעת בבירור גמור מה היה לפניו וממה בא לאפוקי, ואם בדק את סדר העשייה שבשימושא רבה ושאר גאונים וראשונים, אבל אם כנים הדברים עכ”פ יש כאן עוד לימוד זכות על המנהג הנפוץ כיום אחר עוד כמה צירופים (והיינו בסך צירוף כמה דעות יחידאות, דהיינו פשטות דעת רש”י שמעכב רק צורת אות דל”ת משום שד”י, בהנחה שכל דומה לדל”ת כשר, אף שכמעט כל הראשונים נקטו דדל”ת אין בו קדושה וכן פסקו השו”ע והאחרונים שהרצועות תשמישי קדושה ולא קדושה עצמה כמשנ”ת בתשובה אחרת, ובצירוף שי’ בעל העיטור והארצה”ח שכל קשר כשר, וכן בצירוף צד זה בדעת התה”ד אף שהוא דחוק מאוד לדינא מאחר דבסדר עשיית הקשר של כל הגאונים והראשונים לא נתבאר כן והוא לכל היותר מחלוקת בבירור המציאות, מ”מ הואיל ונפיק מפומיה דמר אחד מגדולי פוסקי הדורות וצ”ע, ולענין אם שייך לצרף גם השיטות דתפילין אינם חיוב בכל יום או בכל רגע הרחבתי בתשובה אחרת דכל הראשונים והפוסקים כמעט פליגי על שיטה זו, ומ”מ בשביל לימוד זכות בודאי סגי בכ”ז).

ובתשלום הדברים אציין שלפני למעלה מעשור השתדלתי וניסיתי ברצות ה’ להקיף דברי הפוסקים בענין צורת הקשר של תפילין וכבר שלחתי הדברים להקלדה, ואחר שהראוני שעומד לצאת לאור החיבור פרי אליעזר המקיף הנושא בהרחבה כל הצורך גנזתי המאמר מאחר שכבר לא היה בו צורך.

קרא פחות
0

בפנים התשובה נזכר דלשי’ האו”ז ששינוי בצורת הקשר מעכב ה”ה אם יעשה כשי’ המחשוף הלבן לכאורה יהיה פסול, אם כי יש לציין דלגבי עניבה יש פוסקים שלמדו מהגמ’ בעירובין דשרי, ולשיטתם שינוי קל בצורת הקשר אינו לעכב [והוא נידון ...קרא עוד

בפנים התשובה נזכר דלשי’ האו”ז ששינוי בצורת הקשר מעכב ה”ה אם יעשה כשי’ המחשוף הלבן לכאורה יהיה פסול, אם כי יש לציין דלגבי עניבה יש פוסקים שלמדו מהגמ’ בעירובין דשרי, ולשיטתם שינוי קל בצורת הקשר אינו לעכב [והוא נידון בפני עצמו מה מוגדר כשינוי קל], אבל באו”ז גופיה סי’ תקסו תפס הסוגי’ דעניבה באופן אחר שאינו משנה הקשר אלא רפוי עי”ש, ודעת כמה פוסקים למסקנא לפסול עניבה בתפילין, ועי’ משנ”ב סי’ שא בשעה”צ ס”ק קצו, ועי’ בפרי אליעזר עמ’ תקלו ואילך באריכות דברי שיטות הראשונים והפוסקים בנידון זה, ועכ”פ האו”ז נתבאר ששינוי בצורת קשר פוסל אפי’ שינוי קל.
.

קרא פחות
0

ועי’ עוד במשנ”ב סי’ קכד סקל”ח שחזר על דבריו דבכל ברכה שמוציא אחרים ידי חובתן צריך להמתין גם על המאריך באמן, ובבה”ל שם ציין דיש דעות באחרונים לענין חזהש”ץ, וכמו שנתבאר דבעושה צורך הציבור כ”ש שיש להמתין לו.

ועי’ עוד במשנ”ב סי’ קכד סקל”ח שחזר על דבריו דבכל ברכה שמוציא אחרים ידי חובתן צריך להמתין גם על המאריך באמן, ובבה”ל שם ציין דיש דעות באחרונים לענין חזהש”ץ, וכמו שנתבאר דבעושה צורך הציבור כ”ש שיש להמתין לו.

קרא פחות
0

שוב נראה להביא ראיה לפו”ר להיתר גידול ארנבות ממה שדנו הפוסקים (עי’ פר”ח סי’ קיז סק”ב ופרי תואר שם וכה”ח ובינת אדם אות סד ועוד) לגבי גידול ארנבות במקום שאין עומדין לאכילה אם יש בזה איסור מצד מסחר בבהמה ...קרא עוד

שוב נראה להביא ראיה לפו”ר להיתר גידול ארנבות ממה שדנו הפוסקים (עי’ פר”ח סי’ קיז סק”ב ופרי תואר שם וכה”ח ובינת אדם אות סד ועוד) לגבי גידול ארנבות במקום שאין עומדין לאכילה אם יש בזה איסור מצד מסחר בבהמה טמאה, ולא נחתו לזה מצד בהמה דקה, אם כי אין מזו ראיה מוחלטת מכיון דיתכן דלא מיירי במקום יישוב ישראל כמו בזמנינו, אבל סייעתא ודאי יש משם.

קרא פחות
0

הנה ברמ”א סי’ יא סי”ד כתב בשם הרמב”ם פ”א מהל’ ציצית ה”ט  דאם האריך הציצית יראה ששלישיתו יהיה גדיל וב’ חלקים ענף, והמהרש”ל בביאורו לסמ”ג ע’ כו חולק ע”ז וס”ל שאין חיוב, ובמשנ”ב שם ס”ק סט ציין לדבריו, אבל כתב ...קרא עוד

הנה ברמ”א סי’ יא סי”ד כתב בשם הרמב”ם פ”א מהל’ ציצית ה”ט  דאם האריך הציצית יראה ששלישיתו יהיה גדיל וב’ חלקים ענף, והמהרש”ל בביאורו לסמ”ג ע’ כו חולק ע”ז וס”ל שאין חיוב, ובמשנ”ב שם ס”ק סט ציין לדבריו, אבל כתב דלכו”ע אינו מעכב כלל.

ולעיל ס”ק סו כתב דמדרבנן חייב לעשות שליש גדיל וב’ שלישי ענף, ומ”מ לק”מ דלעיל בס”ק סו מיירי המשנ”ב לענין מה שצריך לכרוך ד’ גודלים ואז יש שליש מתוך הי”ב גודלים של החיוב, דזה הנידון שם שלא יכרוך פחות מד’ גודלין, אבל כאן בס”ק סט הנידון אחר שיש ד’ גודלין גדיל וח’ גודלים ענף אם יכול להאריך עוד, וע”ז קאמר דאינו לעיכובא, ובאמת כן מוכח כבר בגמ’ דאמרי’ נויי תכלת שליש גדיל וב’ שלישי ענף ומבואר דאינו לעיכובא.

וגם לעיל בסעי’ ד כתב הרמ”א בשם המרדכי בהלק”ט סי’ תתקמ שאם עשאו ארוך יכול לקצרו ואין בזה משום תעשה ולא מן העשוי, וכתב בבה”ל הטעם שם בשם הארצה”ח (המאיר לארץ סקכ”ו) דאין זה משום תעשה ולא מן העשוי כיון שגם אם היה מן הענף קודם הקציצה יותר מב’ שלישים מן הגדיל אינו לעיכובא לכך כשמתקנו אין בזה משום תעשה ולא מן העשוי.

קרא פחות
0

יש להוסיף דגם אינו מוסכם לכו”ע שהלל דחוהמ”פ נאמר ביחיד (והנידון היה בהלל דחוהמ”פ) משא”כ מוסף דודאי נאמרת ביחיד כמעט לכל הפוסקים מלבד מעט פוסקים שפסקו כראב”ע.

יש להוסיף דגם אינו מוסכם לכו”ע שהלל דחוהמ”פ נאמר ביחיד (והנידון היה בהלל דחוהמ”פ) משא”כ מוסף דודאי נאמרת ביחיד כמעט לכל הפוסקים מלבד מעט פוסקים שפסקו כראב”ע.

קרא פחות
0

בענין השאלה דהסופר ימים בלא שבועות אם יש בזה טעם לפוטר שלא לספור כל משום ס”ס ואם יש בזה ס”ס המתהפך, נראה דאמנם שייך בזה ס”ס המתהפך דספק אם מחוייב האידנא בשבועות ואפילו את”ל שמחוייב מ”מ שמא מחוייב רק בסוף ...קרא עוד

בענין השאלה דהסופר ימים בלא שבועות אם יש בזה טעם לפוטר שלא לספור כל משום ס”ס ואם יש בזה ס”ס המתהפך, נראה דאמנם שייך בזה ס”ס המתהפך דספק אם מחוייב האידנא בשבועות ואפילו את”ל שמחוייב מ”מ שמא מחוייב רק בסוף כל שבוע לספור השבוע בליל השלמת השבוע, ואפי’ ת”ל שבספירת העומר מחוייב מדאורייתא לספור בכל יום את השבוע של אותו היום, מ”מ שמא הלכה דהאידנא אינו חייב לספור שבועי אפי’ מדרבנן, כך היה מקום לטעון.

אבל למעשה אין לומר דבלאו הכי יש לפוטרו מכח ספק ספקא דאפשר לתקנו בקל וגם אין עושין פלוגתא לס”ס כנגד מנהג.

ועוד יש להוסיף על מה שבפנים הדברים נזכר שהרא”ש מקיים המנהג לספור ימים בכל לילה, ונזכר בזה נידון אם סבר כן הרא”ש מעיקר הדין או ליישב המנהג, ויש לעורר בזה עוד דהרא”ש הזכיר בפנים דבריו שלא היה אדם שערער בזה מלבד בעל המאור, ויש לדקדק דהרי מצינו כמה ראשונים שסברו כן שספירת השבועות היא אחת לשבוע ולא בכל לילה, אלא יש לומר דמ”מ כולם לא ערערו על המנהג ולא סברו שיותר נכון שלא לעשות כהמנהג, משא”כ בעל המאור נקט שיפה לעשות דלא כהמנהג, ואם נימא הכי נמצא דגם הרא”ש אינו ברור שדיבר מצד החיוב דאורייתא אלא אפשר שדיבר מצד ההנהגה למעשה כהמנהג, וק”ל.

(שייך אחרי המילים “של השבוע בליל השלמת השבוע”) בגוף מה שכתבתי דבא”ר משמע דלדעת הסוברים דספירת השבועות היא אחת לכל שבוע היינו ביום שמסתיים בו השבוע, ומיהו בדברי הגאונים שהובאו ברי”צ גאות ושבלי הלקט הנ”ל משמע כאידך צד דגם ספירת השבוע תוכל להיות במהלך השבוע, עיין בבה”ל הנ”ל שחידשו אף יותר מזה עי”ש.

קרא פחות
0

יתכן לומר עוד דהגדרת אהבה התלויה בדבר היינו אהבה המותנית על ידי דבר ותלויה היינו כמו תלויה ועומדת כעין הלשון מתלי תלי וקאי, ומש”כ אהבה שאינה תלויה בדבר לא בא לומר בזה שהאהבה לא נגרמה על ידי דבר, דבד”כ אהבה ...קרא עוד

יתכן לומר עוד דהגדרת אהבה התלויה בדבר היינו אהבה המותנית על ידי דבר ותלויה היינו כמו תלויה ועומדת כעין הלשון מתלי תלי וקאי, ומש”כ אהבה שאינה תלויה בדבר לא בא לומר בזה שהאהבה לא נגרמה על ידי דבר, דבד”כ אהבה אצל אנשים נבונים יש לה טעם, ואדרבה דבר שיש לו טעם עדיף מדבר שאין לו טעם.

קרא פחות
0

והנוהגים שלא להפריש תרו”ג סוברים דמאחר דמדאורייתא אמרי’ רוב ע”ה מעשרין ורק מדרבנן תקנו תקנת דמאי א”כ בתקנת דמאי לא תקנו תרו”ג, ועי’ במפרשים סוף סוטה על המשנה ובימיו א”צ לשאול על הדמאי ודוק מה היה לפני כן, ויל”ע בזה. ויש ...קרא עוד

והנוהגים שלא להפריש תרו”ג סוברים דמאחר דמדאורייתא אמרי’ רוב ע”ה מעשרין ורק מדרבנן תקנו תקנת דמאי א”כ בתקנת דמאי לא תקנו תרו”ג, ועי’ במפרשים סוף סוטה על המשנה ובימיו א”צ לשאול על הדמאי ודוק מה היה לפני כן, ויל”ע בזה.

ויש להוסיף דכמו”כ מצינו דיש פטורים מכל דמאי כגון עניים ואנשי מחנה בספ”ק דעירובין ומבואר דמדינא לולי התקנה אין חיוב דרוב ע”ה מעשרין וכמ”ש ברפ”ב דשבת.

*

קרא פחות
0

מאחר ונתעורר הנידון על הסמל המגן דוד נתעורר ממילא הנידון האם אפשר להוכיח ולהוציא הלכה למעשה מתוך הקמיעות המיוחסות למרן רשכבה”ג מהרי”א זיע”א. והנני להקדים שאין כאן כלל ענין לבוא בדברים ולהיכנס במחלוקות והשיטות שהיו באותו הזמן אלא אך ורק להצדיק ...קרא עוד

מאחר ונתעורר הנידון על הסמל המגן דוד נתעורר ממילא הנידון האם אפשר להוכיח ולהוציא הלכה למעשה מתוך הקמיעות המיוחסות למרן רשכבה”ג מהרי”א זיע”א.

והנני להקדים שאין כאן כלל ענין לבוא בדברים ולהיכנס במחלוקות והשיטות שהיו באותו הזמן אלא אך ורק להצדיק הצדיק רשכבה”ג המהרי”א זיע”א ולהראות שלא מתחת ידו יצאו הדברים שייחסו לו, ונפק”מ רק לענין הלימוד מהקמיעות הנ”ל.

ויש לציין שכמה גדולים וטובים כתבו דהקמיעות שהתפרסמו (עכ”פ קצתם) לא יצאו כצורתם מתחת ידיו של ציס”ע רשכבה”ג מהרי”א זיע”א [כ”כ תלמידו של מהרי”א הוא הג”ר זרח איידליץ מפראג מבית דינו של הנוב”י כתב כן (אור לישרים דרוש א’, הובא בתולדות רז”א עמ’ ט’ וכן באו”ה למושב עמ’ מד), וכן יש להפנות את המעיין לדבריו של כמו”ה יחזקאל דוקעס שהיה רב באלטונא בספרו “או”ה למושב” לתולדות רבני אה”ו שנדפס בקרקוב תרס”ג לפני יותר ממאה ועשרים שנה (וחלק מהחיבור מיוסד על ארכיונים ותעודות שמצא, ראה בספר הרב ר’ יהונתן אייבשיץ עמ’ 5 ועוד) שהזכיר (עמ’ לה) השתלשלות הענינים בפרטות, והובאו דבריו גם בספר משואות עמ’ קס], וכן למדנו מעדות נאמנה שהוא עצמו ג”כ אמר כן [הריעב”ץ (בספרו התאבקות עמ’ צא) ג”כ העתיק מכתב אות באות מכמוה”ר אריה ליב אבדק”ק אמשטרדם (ונדפס גם בספרו גחלי אש עמ’ לו ע”ב ואילך) שמהרי”א עצמו אמר שהקמיעות מזויפים (מסתמא עכ”פ חלקם), ומבואר מתוך דברי המכתב הנ”ל שכותב המכתב עמד בקשרים ישירים מול מהרי”א וכל הדברים שכתב שם נכתבו מפיו ולא מפי השמועה].

וגם במכתבו של הנוב”י (הנדפס בלוחות עדות) ביקש שיגנזו הקמיעות מכמה טעמים, ועי”ש שמשמע בתוך דבריו שמפקפק בדברי העדים שטוענים שיודעים שיצא ממהרי”א וטוען שאולי הקמיעות מזוייפות ושהעדות אינה מוחזקת מכמה טעמים, אבל מ”מ כ’ שבלאו הכי יש לגונזן מכל הטעמים שהזכיר שם, ומהרי”א הדפיס מכתב זה עצמו בספרו לוחות עדות.

[וז”ל הנוב”י שם אבל להחזיקו בודאי ובבירור מי יוכל לדון דברים שבלב, ומה גם שאין הכותב חתום עליהם ואם נתקבל עדות בבי דינא רבה דק”ק מיץ ע”ז אני דן, וכי מקבלים עדות שלא בפני בע”ד, ובפרט מה ממש לד”נ נוגע ומה גם בטרם באו הקמיעות ליד הב”ד כמה ידים דמשמשא בהו מי יודע, ואפשר נזדייפו ושינו טעמם לפגם, הכי יאמרו העדים לא זזו הקמיעות מידם מיום נכתבו עד היום הזה (פי’ בתמיה) זה מן הנמנע, וכל זה אם היה הכותב אדם סתם שלא ידענו מהותו ומהות מעשיו, ועתה שהכותבם הוא מוחזק בחכמה וכו’, ח”ו להעלות על הלב להרהר אחריו כלל וכלל בשום פנים ח”ו וכו’, ולמה חייבוהו כולכם וכו’ (ואח”כ שם דן לענין פירושיהם דגם בזה יש לדון) וכו’, עכ”ל].

ויש לציין כתשלום לכל הנ”ל כמה ספרים שהמינים טפלום על מהרי”א, וגרמו לו על ידי זה לצער רב ונזק רב, כמו ספר אגרות רי”א, ספר שם עולם, וספר ואבוא היום אל העין, ששלשת ספרים אלו מוחזקים כזיופים שאינשי דלא מעלי טפלו שקר על גאון עולם ציס”ע רשכבה”ג המהרי”א שהם מכתב ידו או נכתבו מפיו, כדי לומר שהוא מסכים עם מעשיהם, ומאחר שכבר נודע בכתובים שהוא עצמו החרים בכתב ובע”פ כל ההולכים אחר צבי שבור כך שבודאי שלא היתה לו שום שייכות לזה.

*

קרא פחות
0

נתבאר דאינו שייך לומר כלל דמרים מתה מחמת מי מריבה דמרים קודם מי מריבה מתה בין לפי סדר המקרא ובין לפי החשבון, והקשו ע”ז בבהמ”ד דברש”י פרשת וזאת הברכה עה”פ תריבהו על מי מריבה כתב ומקורו מהספרי ברכה פ’ שמט ...קרא עוד

נתבאר דאינו שייך לומר כלל דמרים מתה מחמת מי מריבה דמרים קודם מי מריבה מתה בין לפי סדר המקרא ובין לפי החשבון, והקשו ע”ז בבהמ”ד דברש”י פרשת וזאת הברכה עה”פ תריבהו על מי מריבה כתב ומקורו מהספרי ברכה פ’ שמט נסתקפת וכו’ אם משה אמר שמעו נא המורים אהרן ומרים מה עשו ע”כ, ומ”מ אילו הוה כתב עשו ועשו היה כאן קושי’ אבל מאחר שכתב מה עשו דהיינו שלא עשו אלא שבא הקב”ה בעלילה, א”כ מדוחק הדברים צ”ל דר”ל שלא עשו וטעם אחר היה במיתתם, ואף שגבי אהרן קאמר תריבהו על מי מריבה והכונה שהעלילה היתה שהמיתה היא על מי מריבה, מ”מ ע”כ צ”ל דאינו כולל כל שבט לוי בזה דהרי משה משמע שם שלא היה בזה עלילה אלא טעם (ומיהו יש לדחוק מדהא עלילה הא נמי עלילה וכמ”ש חז”ל שנגזר עליו מזמן שנאמר לו עתה תראה ואכמ”ל), ועוד דבאיש חסידך מיירי וא”כ מרים כדי נסבה והעיקר ר”ל ששניהם מה עשו ועיקר מיתתם לא היתה מחמת מי מריבה, והוא דחוק אבל הוא מוכרח שלא מתה מחמת מי מריבה שלא עשתה דבר וגם אין אדם מת על חטא של עתיד כדאמרי’ בפ”ק דר”ה דף יז.

ועיינתי בביאורי רש”י (הוצאת עוז והדר) ומצאתי שציינו שם בשם כמה ספרים ג”כ דמרים נקט לאו דוקא ושלא לצורך (פי הבאר) ודעיקר שנקט לה למרים משום שלא מתה בעון מי מריבה (מלכה של תורה ע”פ אמרי שפר לאביו של בעל מגלה עמוקות).

אבל ציינו שם קצת רמז לענין הספרי הנ”ל דבילקו”ש (חוקת תרסד וירמיה רסה) אי’ דאחר מי מריבה אמר לו הקב”ה למשה לא אתה ולא אחיך ולא אחותך נכנסין לא”י ופי’ בעל המגן אברהם בזית רענן דהיינו שגם עצמותיה לא יכנסו ע”כ מביאורי רש”י.

והלשון דחוק קצת דכניסה סתם משמע כניסה מחיים (ועי’ ביומא פלוגתא אם בפר ואפי’ בדמו של פר או לא ושם הוא לענין קרבן דעיקרו הכפרה בדם וכאן דוחק יותר) וגם דלכאורה סובב על הא דכולם מתו בשנה לפני שנכנסו ישראל לארץ.

ולולי דמסתפינא אולי היה מקום להציע שיטה חדשה בענין זה דס”ל להני תנאי שאין מוקדם ומאוחר בתורה ומרים מתה אחר מי מריבה מטעם מי מריבה ובשי’ זו אזלי הספרי והילקו”ש הנ”ל וס”ל שנסמכה מיתת מרים למי מריבה להשמיע טעם מיתתה ולא פירש הכתוב טעם מיתתה, ואם יש צד כזה אולי היתה נוכחת גם כן במעשה דמי מריבה מעין אהרן שנענשה מחמת עון זה והיתה כפרה לדור דלכך נסמכה לפרשת פרה כמ”ש במו”ק כח ע”א.

*

קרא פחות
0

מה שכתבתי בהשלמה הקודמת דיש פוסקים שקורין למרובע דל”ת אע”פ שאין בו דל”ת אינו סותר דאף לשיטתם בגמ’ רמזו הדל”ת בקשר זה, ועיקר דברינו בא לומר דבתורת דיבור ושיח לא היה שייך לקרוא לזה דל”ת מלבד אחר שכך נקבעה מילה ...קרא עוד

מה שכתבתי בהשלמה הקודמת דיש פוסקים שקורין למרובע דל”ת אע”פ שאין בו דל”ת אינו סותר דאף לשיטתם בגמ’ רמזו הדל”ת בקשר זה, ועיקר דברינו בא לומר דבתורת דיבור ושיח לא היה שייך לקרוא לזה דל”ת מלבד אחר שכך נקבעה מילה זו בשפת הפוסקים, אבל לענייני רמזים וכיו”ב בודאי שייך לקרוא לזה דל”ת וכמו שכבר האריכו בזה רבים (כגון בשו”ת רבי ידידיה טיאה ווייל ועוד).

*

קרא פחות
0

בפנים התשובה נזכרה הצעה שהראשונים שכ’ דפרשת בלעם היינו ספר בפני עצמו השתמשו בדברי הימים למשה (שיש בו מעשיות נדירות מבלעם) שהיה לפני הרבה ראשונים וכמשנ”ת, ויש להבהיר דאף שמסתמא לא נקבל דהכונה לספר זה עצמו מ”מ יתכן שבעל ...קרא עוד

בפנים התשובה נזכרה הצעה שהראשונים שכ’ דפרשת בלעם היינו ספר בפני עצמו השתמשו בדברי הימים למשה (שיש בו מעשיות נדירות מבלעם) שהיה לפני הרבה ראשונים וכמשנ”ת, ויש להבהיר דאף שמסתמא לא נקבל דהכונה לספר זה עצמו מ”מ יתכן שבעל דברי הימים למשה השתמש בפרשת בלעם ומשם לקח דבריו המחודשים והמפורטים על מעשה בלעם בארץ מצרים ובארץ כוש, רצוני לומר דהראשונים שראו דברים אלו נקטו שהיה חיבור על בלעם שמשם לקח דבריו.

וכמובן שלא היה ענין למשה רבינו לכתוב תהלוכותיו ומאורעותיו של בלעם גרידא אלא רק מה שהיה שייך לישראל ולניסים.

ויש להוסיף עוד דאם נאמין לספר הישר ולמקורותיו והוא בפרשת שמות הביא עוד מעשה נדיר על בלעם עם תהלוכותיו במצרים ואנגיאס מלך אפריקא ואולי הספר שהיה לפני ספר הישר שממנו לקח הסה”י דברו היה לפני אותו הספר הפרשת בלעם המקורי לפי הראשונים שסברו שיש חיבור כזה (אבל הסה”י עצמו מאוחר מאוד וקצת דוחק שהיה לו הפרשת בלעם המקורי).

*

קרא פחות
0

יש להוסיף דכתב הרמ”א בשם הכלבו דבמקום שמסככין בתים במחצלת קנים היא אסורה משום גזירת תקרה ומבואר בזה דאין צורה מסויימת שחכמים לא גזרו עליה משום גזירת תקרה אלא כל מה שאינו משמש לתקרה כלל באותו המקום לא גזרו עליו.קרא עוד

יש להוסיף דכתב הרמ”א בשם הכלבו דבמקום שמסככין בתים במחצלת קנים היא אסורה משום גזירת תקרה ומבואר בזה דאין צורה מסויימת שחכמים לא גזרו עליה משום גזירת תקרה אלא כל מה שאינו משמש לתקרה כלל באותו המקום לא גזרו עליו.
ונראה דגם אם במקום ייצור המחצלת משמש לתקרה לא גזרו עליה במקום אחר שאינו משמש שם לתקרה דגזירה זו אינה פסול בעצם החפץ כמו שמצינו בנסרים שיש בהם ד’ טפחים דפסולים אפי’ הפכן על צידיהן וכ”ש שלא כמו עשאה בסתמא במקום שסתם מחצלאות לשכיבה שפסולות בכל מקום כיון שמטמאות מדרס, אלא כאן הוא רק גזירה שלא לסכך בדבר העומד לתקרה אם הוא עומד לתקרה, וזה משתנה לפי המקום ולפי הזמן כדמוכח ברמ”א הנזכר בשם הכלבו.
ומעין זה מצינו לגבי גזירת חבילה שאם התיר אגדן הסוכה כשרה, וא”צ לנענע כמו בפסול דאורייתא.
ובמקום שמשתמשים לתקרת בתים רק בקני במבוק שלמים ולא בקנים פרוסים, אין טעם לומר שיהיה דינו כמו בקנים שלמים, דהרי עשה מעשה בגוף דבר ושינה צורתו באופן שאינו מצוי לשמש תקרה במקום זה, ולא גרע משינוי מעשה דמועל בכמה עניניים בסוכה, כמו בדש השיבלים שאז הכשיר הידות ע”י שינוי מעשה כמבואר בסוכה יד ע”א ובשו”ע, ושינוי מעשה מועיל להכשרת הסכך, וכן נטילה אחת מבינתיים טעם ההיתר נזכר משום דעביד מעשה, וכ”ש שכאן ניתן הסכך על הסכך רק אחר עשיית המעשה.

קרא פחות
0

יש”כ להרה”ג נעם אלימלך ארן שהראני כמה מקורות לענין זה בספר רזיאל ובכתבי בעל היערות דבש ובדילוגי התורה, והנה לגוף הענין היא מציאה גדולה שהראה מקורות נכבבדות לענין זה, ומ”מ עדיין יש להגביל הענין שכן ספר רזיאל לא נתברר טיבו ...קרא עוד

יש”כ להרה”ג נעם אלימלך ארן שהראני כמה מקורות לענין זה בספר רזיאל ובכתבי בעל היערות דבש ובדילוגי התורה, והנה לגוף הענין היא מציאה גדולה שהראה מקורות נכבבדות לענין זה, ומ”מ עדיין יש להגביל הענין שכן ספר רזיאל לא נתברר טיבו ויש שם דברים שנשתרבבו הקטרות ותפילות למלאכים ואמנם יש שטענו שהוא מכתבי הרוקח או מבית מדרשו אולם כבר העירו שיש דברים שיוחסו לבית מדרשו בטעות שנמצאים שם דברי הנראים ככשפים וע”ז של או”ה כמו ספר הרזים הקדמון שהו”ל מרגליות מכת”י שג”כ חלקים ממנו מובאים בחיבורים המיוחסים לבמ”ד של רבינו הרוקח, וכמובן שא”א להקיש וללמוד דבר מדבר דיש לומר שבירר משם הדברים הטובים בלבד ורימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק (חגיגה טו ע”ב), ומאידך רזיאל צריך בדיקה כל הנמצא בו, ובענין כתבי הייחודים או קמיעות של הגה”ק ציס”ע רשכבה”ג בעל היערות דבש לענין קמיעין אלו כבר רבו הדיבורים בהם וכבר חזר בו וקיבל עליו לבטל קמיעות אלו בעצת גדולים ואיני כדאי לעסוק בענין זה ובמופלא ממך אל תדרוש, ולענין דילוגים שבתורה ג”כ הדבר צריך בדיקה כל דילוג לחוד כיון שכידוע הדבר שנוי במחלוקת ואין לי דעה לכאן או לכאן (אף שלפו”ר שראיתי דברי המדלגים היה נראה שיש בזה בנותן טעם מ”מ ראיתי מפקפקים באמיתת דילוגים אלו והדברים צריכים בדיקה), וגם צריך בדיקה בפני עצמו אם הדילוגים שם מוכרחים לצאת בצורת מגן דוד או שהוא מעריכת העורך.

ואמנם כמו שנתבאר שטוב שנמצאו מקורות לעניינים המגן דוד דלא נימא שבכדי נקשר לעמנו בלא מקור ובלא טעם, אבל כמו שנתבאר בפנים הדברים שמ”מ סמל זה יותר היה מצוי בכתבי מיסטיקה מפוקפקים אפי’ מאו”ה ובסמלים שנקשרו לעמנו בקצה המחנה ומחוץ למחנה ואילו בבמ”ד הופיע מעט ביחס למה שהיה צריך וראוי להימצא סמל שהוא כביכול סמל ישראל בבתי כנסת ובגדי ישראל וכיו”ב.

*

קרא פחות
0

ובגוף דעת הב”ח שאפשר לברך שהחיינו רשות על דבר שמחה העירני הרב מושקוביץ דבבה”ל ס”ס רכג מבואר ג”כ כעי”ז עכ”ד, אולם שם הבה”ל נקט כן רק באופן המסויים אחר כמה צירופים שצירף גם סברא זו, וגם שם דייק הבה”ל בלשונו ...קרא עוד

ובגוף דעת הב”ח שאפשר לברך שהחיינו רשות על דבר שמחה העירני הרב מושקוביץ דבבה”ל ס”ס רכג מבואר ג”כ כעי”ז עכ”ד, אולם שם הבה”ל נקט כן רק באופן המסויים אחר כמה צירופים שצירף גם סברא זו, וגם שם דייק הבה”ל בלשונו דלא שיכול לברך אלא שאם יברך לא תהיה ברכה לבטלה, וה”ה בענייננו יש מקום לומר שיש בזה צירוף אם ירצה לברך, ולענין צירוף בלאו הכי יש כבר דעת הב”ח שסובר כן להלכה שאפשר לצרפו.

*

קרא פחות
0

נתבאר דגם להסוברים שיש בזה משום לא תשא מ”מ ללמד מותר דלא עדיף משבועה גופא שאין איסור דאורייתא כשעוד מכוון לשבועה, ויש להוסיף עוד דכאן קיל יותר דהרי היכא דמוכחא מילתא שאומר השבועה להתלמד לאו כלום קעביד (ועי’ נדרים ...קרא עוד

נתבאר דגם להסוברים שיש בזה משום לא תשא מ”מ ללמד מותר דלא עדיף משבועה גופא שאין איסור דאורייתא כשעוד מכוון לשבועה, ויש להוסיף עוד דכאן קיל יותר דהרי היכא דמוכחא מילתא שאומר השבועה להתלמד לאו כלום קעביד (ועי’ נדרים סג ע”ב יו”ד סי’ ריח ס”ב), ומיהו שם שמים לא התירו בשבועה אבל איסור לא תשא לית בזה דמוציא ש”ש אינו עובר בלא תשא אלא באיסור עשה כמבואר בגמ’ תמורה ורמב”ם וכמו שנתבאר בתשובה אחרת, ולצורך לימוד ברכה אי”ז לבטלה.

*

קרא פחות
0

יש להוסיף דיש כמה מילות בלשונות שלנו שזר לא יבין, כמו לשון שיעור שהכונה לרב שמלמד תלמידים, זר יחשוב שיש שיעור של זמן או של בני אדם כדי שיבוא לכלל שיעור, וכן מיטה של מת זר יחשוב שיש הקפדה שתהיה ...קרא עוד

יש להוסיף דיש כמה מילות בלשונות שלנו שזר לא יבין, כמו לשון שיעור שהכונה לרב שמלמד תלמידים, זר יחשוב שיש שיעור של זמן או של בני אדם כדי שיבוא לכלל שיעור, וכן מיטה של מת זר יחשוב שיש הקפדה שתהיה הולכת מת דוקא במיטה, וכן בפוסקים בהרבה מקומות נזכר הלשון הקורא בתורה כשהכונה רק למברך הברכות ולא לבעל קורא כלל וזר לא יבין זאת (והרחבתי בזה בתשובה לגבי מי אומר חזק ונתחזק), וכן הלשון ‘כולל’, וכן מה שקורין לכותל הכבוד (או לרוח שמתפללין לשם) מזרח אע”פ שבחלק ממקומותינו אינו מזרח וכן מה שקורין לרוח מערבית בשם מעריב אע”פ שעיקר התיבה באה מברכות של תפילת ערבית, וכנ”ל יש הרבה לשונות שנשתקעו שהכונה לענין אחר לגמרי ובפרט והמפורסמות אינן צריכות ראיה דלשונות וכינויים כאלו היו בכל הדורות ובכל המקומות בכל מקום לפי עניינו.

ועד”ז יש להבין שכבר נתברר להדיא בהרבה לשונות פוסקים ראשונים ואחרונים דכינוי דל”ת הוא כינוי לצורת הקשר של ד’ ריבועים, והאריכות בזה הוא אך למותר אחרי שהרבה מהלשונות הובא בספר פרי אליעזר על קשר של תפילין, בין הראשונים שהזכירו צורת הקשר עד שפירשו שהוא “כמין דל”ת” למרות שיוצא מרובע, ובין הראשונים שהזכירו “מרובע כמין דל”ת” או “מ”ם כמין דל”ת”, ובין המפרשים שהזכירו היאך נרמז הדל”ת בד’ ריבועים, ויש עוד לשונות שלא הובאו שם, אבל זה ברור שכך היתה צורה זו נקראת בקרב הקהילות בחו”ל “דל”ת” ולא עוד אלא שמקרוב זה כמה שנים מצאתי איש אחד שבא מקהילה בחו”ל וכמדומה שעדיין קורא לד’ מרובעים דל”ת באופן פשוט כמו שזה תיבה בלשון שלו ולא בכינוי כלל, והרבה לשונות מוקשים בפוסקים מתיישבים לפי יסוד זה.

וגם לשון המשנ”ב ס”ס לב ס”ק רלג כידוע תמוה מאוד בניד”ד שהוא סתור מיניה וביה כמו שהעירו בהרבה חיבורים אבל אם נפרשנו ע”ד האופן שנתבאר כל דברי המשנ”ב בזה מיושבין כמין חומר דוק ותשכח.

וכמובן שגם עיקר תמיהת הרב מחשוף הלבן ושאר החכמים הנזכרים בפנים התשובה מיושבין לפ”ז.

ולפני כמה שנים אמר לי הרב בעהמח”ס “קשר הדל”ת של תפילין” דאפי’ אם יהיו כמה עשרות ראשונים שכ’ דהקשר שהוא מרובע מ”מ יש מ”ח ראשונים (וה”ה יותר) שהזכירו שהקשר הוא דל”ת, ולהמבואר זה אינו נידון כלל דכל הראשונים שהזכירו שהוא מרובע הם עצמם הזכירו שהוא דל”ת.

וכבר דור אחד לפני בעהמח”ס הנזכר היה הרה”ג שרגא פייבל פרנק מעיה”ק ירושלים שג”כ כתב חיבור בזה שלדעתו צריך דוקא דל”ת ולא מרובע וכסימוכין לדבריו הביא כל לשונות הראשונים המובאים בב”י סי’ לב שכתבו ש”יוצא כמין דל”ת” ומזה הסיק שהוא דל”ת, ומכח זה הושיב ע”ז מושיב ב”ד לפסוק לדינא שכל מי שעושה קשר מרובע הוא מנהג רע ואף נקט שהוא קרקפתא דלא מנח תפילין, כמבואר בספרו שם, ולא טרח כלל לבדוק סדר עשיית הקשר בכולם שהוא יוצא מרובע וא”כ מה שהוא מעתיק מלשונותם שהוא יוצא כמין דל”ת התכוונו לענין אחר לגמרי ממה שהבין וכמשנ”ת.

*

קרא פחות
0

בדברי הגר”ש צביון (שאחר שיש תקנת פ”ת כל היישוב החדש כלול במנהג זה למחול על גידול בהמה דקה) יש להעיר שאינו מוכרח שהיישובים הסמוכים קבלו מנהגי פ”ת שגם לא נודעו ובקושי רב מנהגים משתמרים בזמנינו אפי’ באותו הישוב עצמו, ...קרא עוד

בדברי הגר”ש צביון (שאחר שיש תקנת פ”ת כל היישוב החדש כלול במנהג זה למחול על גידול בהמה דקה) יש להעיר שאינו מוכרח שהיישובים הסמוכים קבלו מנהגי פ”ת שגם לא נודעו ובקושי רב מנהגים משתמרים בזמנינו אפי’ באותו הישוב עצמו, וגם הגרי”ש שהזכיר התקנה בפ”ת מ”מ למעשה נקט להחמיר בשאר מקומות, וכן בתשוה”נ החמיר בעיזים בראש העין.

*

קרא פחות
0

נראה להוסיף עוד חידוד בביאור דעת החזו”א בזה, דהנה החילוק העיקרי בין שתכלה רגל מן השוק בזמן הגמ’ והפוסקים לזמנינו הוא שבזמן הגמ’ לא היה אור בשוק אחר יותר מחצי שעה או יותר בקירוב (כלשון הרמב”ם או יותר) והאידנא ...קרא עוד

נראה להוסיף עוד חידוד בביאור דעת החזו”א בזה, דהנה החילוק העיקרי בין שתכלה רגל מן השוק בזמן הגמ’ והפוסקים לזמנינו הוא שבזמן הגמ’ לא היה אור בשוק אחר יותר מחצי שעה או יותר בקירוב (כלשון הרמב”ם או יותר) והאידנא על ידי פנסי הרחוב אין חילוק גדול בין יום ללילה מצד האפשרות המעשית להסתובב בלילה, הלכך הנה ביום לא תקנו כלל להדליק דשרגא בטיהרא מאי אהני, אבל בלילה תקנו, וס”ל להחזו”א דאין סברא לומר שיתקנו חיוב על כל אחד ואחר שיהיה נר דלוק לו כל ח’ ימי חנוכה (מלבד הימים בין עה”ש לשקיעה”ח שאינם בתורת פרסומי ניסא על ידי נר וכנ”ל), וממילא מאחר שהיום ניטשטשו הגבולות בין יום ללילה ואין לבריות ההגבלה שהיתה בעבר שלא לסובב בלילה בשוק ממילא לא ס”ד שיתקנו שידלק כ”כ זמן ובמקומות חריגים יש עו”ש אפי’ עד סוף הלילה וזה לא מסתבר להחזו”א דלא מסתבר ליה שתיקנו שבכל רגע שאפשר לדלוק יהיה דלוק נר חנוכה (בפרט דהמצוה להדליק בכל לילה ואם יתה דולקת מאתמול לא סגי אם לא כיבה והדליקה כמבואר בר”ס תרעה) ובפרט דבזמן שהיו מדליקים בפנים ג”כ לא חייבו להדליק אלא זיל בתר עיקר התקנה שחייבו שיעור חשוב להדליק, ומצינו להחזו”א שנראה שדרכו בכ”מ דמה שמסתבר לחכמים האידנא מסברא יש לזה כח לבאר דינים ותקנות.

ויתכן להוסיף עוד דאפי’ שמצינו לכמה ראשונים דמשמע מדבריהם שזמן זה של חצי שעה יכול להשתנות (ואינו מוכרח שראה חזו”א דבריהם) מ”מ עדיין יש לומר דאי”ז סתירה לדעת החזו”א דיש לומר שכל זה הוא כשיש שינוי מהותי בין יום ללילה אז יש לדון לפי הגדר של תכלה רגל מן שוק בפועל, אבל בזמנינו שנטשטשו הגבולות וכנ”ל שוב צריך לברר הגדר לזה מעיקר הדין מה תקנו בתורת חיוב וזה ילפי’ ממה שהיו מדליקין בפנים, שלמרות זאת נקטו הפוסקים דשם שאין הגבלה השיעור הוא חצי שעה כמו עיקר התקנה.

והנה מבואר בגמ’ שבת כא ושו”ע סי’ תרעב ס”ב שבדיעבד אם הדליק אחר הזמן ידליק שיעור ההדלקה שממתי שמדליק עד סוף הזמן כגון אם נשאר רבע שעה ידליק שמן בשיעור רבע שעה וכמבואר במשנ”ב שם סק”ה בשם הפר”ח שכך היה הדין כשהיו מדליקין בפנים, וה”ה שיכול לברך באופן זה,ולפ”ז יש לדון דגם כשמדליק בזמן בשעה”ד שיש לו שמן פחות מכשיעור אפשר שמברך ג”כ כיון שיש די שמן להדליק חלק מהזמן וכל שעה”ד כדיעבד דמי, ובבה”ל סי’ הנ”ל ס”ב כתב בשם הפמ”ג שידליק בלא ברכה, ואפשר משום דמספקא ליה בדין זה, ולכך אם הדליק פחות מכשיעור אינו מברך בהדלקה שאחר כך כמ”ש דין זה במשנ”ב בסק”ד בשם האחרונים, ובשו”ע סי’ תרעה ס”ב הביא דיש מי שאומר שאם לא היה שמן בנר בשעת הדלקה והוסיף אח”כ לא יצא וכתב המשנ”ב דיכבנה וידליקנה בלא ברכה בשם חמד משה ונשמ”א דלא כפר”ח, והיינו משום שיש צד שיצא יד”ח וכמשנ”ת, הלכך אפשר שגם החזו”א צירף צד זה לסברא הנ”ל.

אולם הרבה מפוסקי זמנינו לא סברו כן עכ”פ בתורת הידור, שכן סברא הנ”ל אינה מוכרחת ואין לה ראיה ברורה ופשטות הרבה ראשונים דכשמדליקין בחוץ שיעור שתכלה רגל משתנה לפי הזמן והמקום, וכמשנ”ת בפנים התשובה.

*

קרא פחות
0

ויש להוסיף עוד (ועיקרי הדברים בזה העירני הרב בן דוד) דמכיון שצורת הפעלת מכשיר זה הוא על ידי סיבוב מראש היוצר מערכת שמסתובבת א”כ יש בזה חשש בונה דאורייתא לפי שי’ החי”א והפמ”ג שלכאורה הכריע כמותם המשנ”ב בסי’ שלט ...קרא עוד

ויש להוסיף עוד (ועיקרי הדברים בזה העירני הרב בן דוד) דמכיון שצורת הפעלת מכשיר זה הוא על ידי סיבוב מראש היוצר מערכת שמסתובבת א”כ יש בזה חשש בונה דאורייתא לפי שי’ החי”א והפמ”ג שלכאורה הכריע כמותם המשנ”ב בסי’ שלט ס”ג לגבי סיבוב שעון מכני, ובפרט לפי מה שביאר הגדרה זו החזו”א (נדפס על גליון המשנ”ב שם) עי”ש, ואמנם יש שהקילו במשחק מכונית של ילד מאחר שהוא דבר אקראי וזמני ואינו דבר חשוב (ויש לדון מה היה דעתם לניד”ד מצד הבונה שיש בזה דאינו בהכרח דומה למכונית משחק שכאן יש יותר קביעות) אבל משמעות המשנ”ב והחזו”א להחמיר בכל גוני מדאורייתא וכך נקט הגרנ”ק להחמיר גם בזה ופשוט שאין להקל בזה מדאורייתא.

*

קרא פחות
0

יש לציין לדברי השו”ע סי’ תקצב ס”ג לא ישיח וכו’ בין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד, וכתב שם הרמ”א בשם מרדכי ומהרי”ל מיהו בענין התקיעות והתפלות אין הפסק וכו’, ובשו”ע שם עוד ואין צריך לומר שלא ישיחו בין ברכה לתקיעות, אם ...קרא עוד

יש לציין לדברי השו”ע סי’ תקצב ס”ג לא ישיח וכו’ בין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד, וכתב שם הרמ”א בשם מרדכי ומהרי”ל מיהו בענין התקיעות והתפלות אין הפסק וכו’, ובשו”ע שם עוד ואין צריך לומר שלא ישיחו בין ברכה לתקיעות, אם לא בענין התקיעות, ומבואר כנ”ל דאחר שהיה לברכה מה לחול וגם שקיים המצוה מעיקר הדין והשאר רק להידור בכל כה”ג אין לחוש לשוח לכתחילה לצורך הדבר.

*

קרא פחות
0