ברכת כהנים

בַּיִת/תפילה/ברכת כהנים
נשאל: י״א בסיון תשפ״דב:

במשנ”ב סי’ קכח סקנ”ב נקט שמעכב בדיעבד ולכן אם אינו יכול להגביה ידיו אינו יכול לישא כפיו, ויצא מבית הכנסת קודם רצה (ראה שם סק”נ), אבל הביא בשם הכתב סופר סי’ יג שאם יכול לפחות יגביה בשעה שאומר את המילים ...קרא עוד

במשנ”ב סי’ קכח סקנ”ב נקט שמעכב בדיעבד ולכן אם אינו יכול להגביה ידיו אינו יכול לישא כפיו, ויצא מבית הכנסת קודם רצה (ראה שם סק”נ), אבל הביא בשם הכתב סופר סי’ יג שאם יכול לפחות יגביה בשעה שאומר את המילים ויניח בשעה שהחזן מקריא או בשעת הניגון.

והמקור לדין נשיאת כפיים, מדכתיב בפרשת שמיני וישא אהרן את ידיו  אל העם ויברכם, ומבואר בסוטה לח ע”א.

הרחבה:

ולאחרונה עוררו כמה מגדולי ההוראה (הגר”ש רוזנברג והגרמ”מ לובין והגר”א וויס והגר”נ קופשיץ ועוד במכתביהם לקונטרס שאו ידיכם קודש) דההגבהה היא לא רק על כפות הידיים אלא על כל היד עד הזרוע שיש להגביה לפחות כנגד גובה חיבור היד בכתף, ושכך מבואר במבי”ט בקרית ספר הל’ תפילה פי”ד ובאר שבע סוטה לז ע”ב שההגבהה היא גם עד הזרוע, ועי’ לבוש סי’ תכח סי”ב (והובא בבגדי ישע ושתילי זיתים), והוא מיוסד על הגמ’ בערכין יט ע”ב דכל מקום שנאמר יד הכונה גם לזרוע (וע”ע נחל איתן להגרח”ק פי”ד ס”ד סק”ג).

ולענין כהן שיכול להגביה רק כפות ידיו ולא זרועותיו או להיפך (כגון כהן שנולד ללא כפות ידיים או שנחתכו) דנו האחרונים (עי’ רדב”ז ח”ו תשובה ב’ אלפים קיז, אבנ”ז או”ח סי’ לא, באר משה ח”ד סי’ יז, הגריש”א בשיעורי סוטה, וע”ע חוות יאיר סי’ קסז וצמח צדק האחרון או”ח סי’ ז, וארצה”ח סי’ כז א, ובמאמר שאו ידיכם קדש מה שהאריך שם בזה ומה שהביא בשם הגריש”א ומה שדן שם בדעת הרדב”ז), והדעה הרווחת היא שמי שאין לו כף יכול לישא כפיו, אך מי שאינו יכול להגביה זרועו ורוצה להגביה רק כפות ידיו כמו שיש קצת שעושים כן בזה אינו יכול לברך ויצא מביהכנ”ס (ראה באריכות במאמר שאו ידיכם קדש מה שהביא שם).

ואמנם צריך להתיישב בדבר, דכמו שכתב במאמר הנ”ל המנהג כיום אצל כהנים רבים שלא הקפידו בזה, ודוחק לומר שכולם עושים שלא כדין ושכולם מברכים ברכה לבטלה, ועוד שכבר ציין שם שבאבנ”ז משמע שלא כדבריו (ואף שעיקר דינא דאבנ”ז אינו מוסכם כמו שציין שם שבכמה ספרי שו”ת ואחרונים מבואר שלא כמותו, מ”מ צל”ע אם אין מקום לסמוך על דבריו ליישב המנהג).

ומכיון שעיקר הטענות כנגד מנהג זה מתבססות על הגמ’ בערכין הנ”ל ששם מבואר שיד הוא כולל עם הזרוע (כמו שהרחבתי לעיל), יש להשיב על זה דכמדומה שמצינו עוד מקומות שיד הכונה לאזור פס היד, כמו ידיו תביאנה (ויקרא ז, ל) לגבי תנופה דמסתמא מיירי בכף היד וכן בבכורים ולקח הכהן הטנא מידך (דברים כו, ד), ונתת כוס פרעה בידו (בראשית מ, יג), ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו (בראשית מא, מב), ויקח בידו את האש (בראשית כב, ו), שיכל את ידיו (בראשית מח, יד), ועוד הרבה מקראות וצריך להתיישב בדבר, ואולי ההגדרה דכל מה ששייך על חלק מהיד סגי בזה, וגם בגמ’ בערכין שם לא הובא לראי’ אלא לענין תפילין שמצינו שמניחין תפילין בקבורת אבל לא מצינו שצריכה הנחת הקציצה להיות על כל היד, וממילא גם לענייננו אולי הגבהת היד שייכת להתפרש על חלק מהיד.

ובספר ישועות כהן ברכות סי’ לג אחר שהביא הקושי’ הנ”ל מהפסוקים יתכן דנקט בפשטות הכונה דכל עוד שלא נתפרש בתורה כל היד סגי בחלק מהיד, אבל בספרו ישועות כהן על הלכות נשיא”כ חשש למעשה לדברי הפוסקים שהצריכו הגבהה בכל היד (כהמבי”ט והבאר שבע המובאים במאמר הנ”ל) והוסיף דבאבנ”ז הנ”ל מבואר שא”צ אלא הגבהת כף היד ושכן משמע גם בחת”ס  ח”א סי’ קצד.

[ובגוף מה שהביא ראיה מהרדב”ז כת”י סי’ יט מה שדן למה נקרא נשיא”כ ולא נשיאת ידים ולא תירץ הרדב”ז דא”צ אלא נשיאת הכפיים, והביא שם בישועות כהן ראיה ממה שלא דחה דסגי בנשיאת הכפיים, יש לדחות הראי’ לכאורה, חדא דהרי אם המטרה הוא להגביה חלק מהיד סגי בהגבהת חלק מהכף או הכף עם קצת מאחריו ומאי פסקה לתלות הדבר בכף, ועוד דשמא עיקר הקושי’ למה לא נקטו בלישנא דקרא וישא אהרן את ידיו, ואילו קרא דישעיה נתבאר גם על תפילה וגם אי משום הא הו”ל לקרות לזה פרישת כפים].

וגם יש לטעון דמעיקרא דדינא הרי כל הראיה נגד המנהג היא דהשיעור במשנה בסוטה שנאמר הוא שהכהנים נושאין ידיהם כנגד כתפותיהן ושזה מן התורה, דכתיב וישא אהרן את ידיו וגו’ כמ”ש בגמ’ שם, ומזה באו להוכיח דגם וישא ידיו הכוונה לכל היד וכל היד צריך להגביה כשיעור הנזכר בגמ’, והא גופא מנ”ל, דאמאי לא נימא דשיעור זה הוא מדרבנן ומתחילתו לא נאמר אלא רק על מה שנקרא יד בלשון חכמים, ומן התורה מיירי יד בכל היד אבל לענין זה שמא סגי במה שנושא ידיו כל דהוא שמשנה ומגביה ממקום שהן תלויין למטה כעין מה שיש שלמדו בדברי התי”ט, ומדרבנן תקנו על הידיים שיהיו כנגד כתפיהן והידיים בלשון חכמים אפשר דהכונה לפס היד, ומנ”ל דלא נימא הכי.

ואפי’ אם נימא דמסתמא לא תקנו חכמים תקנה בלא שפירשו להדיא ומסתמא שהוא דין דאורייתא, וגם אם נימא דכל הזרוע בכלל יד מנ”ל ששיעור ההגבהה לכל היד הוא כנגד כתפיהן, דלמה לא נימא דהעיקר שכל היד (עם הזרוע) בתנוחת הגבהה, ושיהיה משהו מן היד כנגד כתפיהן, דהיינו קצה היד המוגבה, דסגי בזה שיש כאן צורה של דבר מוגבה וכעין דין הגבהת ביהכנ”ס דאין חיוב שכל ביהכנ”ס יהיה גבוה מכל בתי העיר אלא משהו ממנו ואכמ”ל), ולמה לא נימא הכי ויל”ע בכל זה.

והנה המאמר הנזכר נקט הטעם שנשיא”כ כנגד כתפיהן הוא משום דבעי’ הגבהת כל היד עם הזרוע וממילא בעי’ שהכל יהיה בגובה לא פחות מהיכן שהיד מחובר לגוף שהוא הכתף, אולם זה צ”ע דלשון נשיא”כ משמע יותר גבוה ממה שהוא, ואם נקודת ההתחלה הוא במקום חיבור הזרוע לגוף א”כ מה הועלנו שמגביה כנגד הכתף, אבל אם נימא דההגבהה היא כנגד תלייתן בגוף ניחא מצד קושי’ זו, דסגי בזה שמגביה היד ממקום תלייתן בגוף.

ויש להעיר עוד דבלי להיכנס כעת לשאר הדיוקים שהזכיר במאמר הנ”ל מ”מ הלשון במשנה דידיהם כנגד כתפיהם משמע יותר שמגביה פס היד כנגד הכתפיים, דאילו אם הכונה שכל הזרוע והמרפק כנגד הכתפיים א”כ אינו כנגד אלא סמוך, וכנגד משמע מרוחק קצת, ומה שהביא בשם הרב מספינקא להקשות מהלשון בתמיד פ”ז מ”ב במדינה הכהנים נושאין את כפיהם ידיהם כנגד כתפותיהם, ולמה הוסיף התנא ידיהם, לכאורה התשובה פשוטה כיון דנשיאת כפים הוא שם ההלכה והמושג שכך נקראת המצוה ע”ש הכתוב (בישעיה א’) ובפרשכם כפיכם (עי’ ברכות לב ע”ב), ואילו ידיים הוא הלשון המדוברת, ולכך התחיל בשם ההלכה להודיע במה מדבר וכדרך התנא ואחר כך המשיך בלשון חכמים המדוברת, ויש להוסיף עוד דבלשון חכמים אפשר דיד הכונה רק לפס היד, ועי’ גם בגמ’ בערכין הנ”ל על לשון בני אדם שהוא אחרת מלשון תורה ואולי בלשון חכמים הוא מצומצם יותר כשנאמר יד בסתמא, ומה שנזכר יד בפסוק צריך להתיישב בדבר כמו שכתבתי.

ועוד יש להעיר דאפשר שדעת הרמב”ם בביאור הגמ’ בערכין שם הוא באופן אחר לגמרי יעוי’ ברמב”ם בפה”מ שם ובערך דל בערכין שם שהאריך בביאור דברי הרמב”ם דלא כהתי”ט שם, ולפי דבריו כל הנידון כאן אינו.

וכ”ז לא ירדתי אלא רק לדון אם יש איזה צד או מקום להצדיק המנהג של קצת כהנים אבל למעשה בודאי שיש לחשוש לדעה העיקרית המבוארת בהרבה פוסקים שיש להגביה כל הזרוע ושהוא לעיכובא וכפשטות הגמ’ בערכין דכל יד בפסוק הכונה לכל הזרוע.

הוספה מלאחר זמן

יעוי’ בתפא”י בועז ספט”ו דאהלות שהוכיח דיד שם הכונה לזרוע לפירושו שם והיוצא שם דהנידון על חלק מהיד ולא הכל ועי”ש עוד ברא”ש.

השלמה לנידון אם "יד" קאי על פיסת היד בלבד (לגבי הגבהת היד בברכת כהנים)

יעוי’ במהרי”ט ח”ב או”ח סי’ ז דתמצית היוצא מדבריו לעניננו שוקשרתם לאות על ידיך היינו לענין היד ממש ואילו בארצה”ח סי’ כה סקמ”ד חלק עליו דקאי על ההידוק, ואולי נחלקו בהך פלוגתא דנתבאר (בפנים התשובה) דלהאבנ”ז והתפא”י יד שייך שיהיה גם על שאר חלקי היד ולא רק על פסת היד עצמה ועכשיו עכ”פ הארצה”ח לכאורה סובר כדבריהם ג”כ, ויל”ע.

קרא פחות
נשאל: י״ב בסיון תשפ״דב:

כן אבל אינו מעכב. מקורות: בגמ’ ופוסקים נזכר נשיאת כפים של כהנים לעלות לדוכן, מאידך לא נזכר בגמ’ בשום מקום להדיא שעליה לדוכן הוא מתנאי ודיני נשיאת כפים, אם כי יש מהפוסקים שהזכירו שהיא הנהגה טובה ונכונה גם האידנא להנהיג שהכהנים יעלו ...קרא עוד

כן אבל אינו מעכב.

מקורות:

בגמ’ ופוסקים נזכר נשיאת כפים של כהנים לעלות לדוכן, מאידך לא נזכר בגמ’ בשום מקום להדיא שעליה לדוכן הוא מתנאי ודיני נשיאת כפים, אם כי יש מהפוסקים שהזכירו שהיא הנהגה טובה ונכונה גם האידנא להנהיג שהכהנים יעלו על גבי מקום גבוה ויברכו, אם כי להלכה נקטו הפוסקים רובם ככולם שאינו לעיכובא כלל אלא הנהגה טובה וישרה.

ויעוי’ בלשון הפמ”ג סי’ קל על דברי השו”ע שם שמי שראה חלום יעמוד לפני הכהנים בשעה שעולים לדוכן וכו’, וכתב שם הפמ”ג במשב”ז סק”ב, מלת דוכן הוא מקום שעולים הכהנים וכו’ והביא שם בשם הלבוש שדוכן הוא איצטבא, וסיים שם דעכשיו עולים על מעלות שלפני ארון הקודש ע”כ.

ואמנם לא נזכר בדבריו להדיא שיש חיוב בעלייה דוקא, ועיקר מה שבא בתחילת דבריו הוא לבאר הלשון לעלות לדוכן, אבל בסוף דבריו שהזכיר ועכשיו עולים וכו’ משמע שבא לומר שהוא מנהג נכון שעושים מעין דומיא דמה שהיה בזמן התקנה, רק שלא פירש בדבריו (כדרכו של הפמ”ג לכתוב הדברים באופן שאינו מוכרע מחמת ענוה) אם הוא ראוי או לכתחילה או מנהג טוב או מנהג שיש לו סמך.

והמקור הקדום ביותר לענין שיש ענין להדיא לעשות באופן של עליה דוקא, לכאורה נמצא בלקט יושר (ח”א אורח חיים עמ’ כז ענין ב) בשם בעל התה”ד וז”ל, וזכורני פעם אחת אמר לי טול ספסל או שרפרף וכו’, והעמד אותו לפני ארון הקדש בבית הכנסת שלי כדי שיעמדו עליו הכהנים כשילכו לדוכן וגובה השרפרף היה טפח וחצי עכ”ל.

וכן באשל אברהם מבוטשאטש סי’ קכח נקט דלכתחילה נראה מצוה מן המובחר לעלות על מדרגה ונכון שתהיה לפחות ג’ טפחים וכשיש הרבה כהנים נראה שמספיק שני כהנים ואולי אפי’ אחד, ובדיעבד פשיטא שאין קפידא בזה, שיש מנינים שקשה לארגן בהם מדרגה, ויש שלכתחילה אינם מצריכים מדרגה ולכן ש”ץ הנושא את כפיו בודאי שלא יעלה על מדרגה, עי”ש באריכות.

ובבן איש חי פ’ תצוה משמע שהוא מנהג הקרוב לחיוב גמור (אם כי לא נקט שם שהוא לעיכובא ממש), וז”ל, מקום עמידת הכהנים לברך הוא על האצטבה שאצל כותל המערב המתפללים כנגדו כי משמעות דוכן ר”ל אצטבה, והמתרשל בזה שלא לעלות על הדוכן לעמוד שם, אלא עומד בקרקע ההיכל הרי זה משנה מדברי חז”ל, כי לא על חינם אמרו חז”ל לעלות הכהנים על הדוכן, ופה עירנו יע”א היה מנהגם לעמוד הכהנים בקרקע ההיכל ולברך בר”כ ואינם עומדים על האצטבה שבסוף ההיכל ותהילות לאל עשיתי המנהג שיעלו ויעמדו על האיצטבה שבסוף ההיכל ושם יברכו וכן ראוי לדקדק בזה בכל אתר ואתר עכ”ל.

ומאידך מצינו קצת מהפוסקים שנקטו שדין עלייה לדוכן הוא ממש לעיכובא, ויעוי’ בבית יהודה למהר”י עייאש שהשיג על חכ”א שעשה נשיא”כ בלא דוכן, וס”ל שם למהר”י עייאש שעלייה לדוכן היא לעיכובא, ומשמע שם מתוך דבריו שהכהנים לא היו יכולים לעשות נשיא”כ במנין שם שהיה בלא דוכן, (ודוחק לומר דרק השיג עליו שעשה מנין במקום כזה אבל מודה דבדיעבד יכולים לישא כפים, דוחק לומר כן, ואינו לפני כעת), ובעמודי ארזים על היראים סי’ טו אות טז כ’ שמעכב כדברי מהר”י עייאש, ועי’ גם בלשון קרית ספר להמבי”ט פי”ד מהל’ תפילה, ובהגהות רע”א הביא דבריו של המהר”י עייאש וסיים וצ”ע.

אלם יעו’ ברדב”ז ח”א סי’ רלז שהביא מי שחשב שהש”ץ יצטרך לעלות לדוכן וכו’ והשיב על זה רדב”ז וכי עליה לדוכן מעכבת נשיא”כ והלא בכל מקום שיהיה יכול לברך וכו’ עכ”ל, ולא נתבאר אם סובר שאין צורך בכך כלל או רק דהיכא דלא אפשר אין מעכב ויכול היכן שיהיה, אבל הפשטות ס”ל שאין מעכב כלל, אלא שקצת דוחק אם נימא דסבר שאין בזה ענין נגד כל שאר הפוסקים שדברו מענין זה, אבל עכ”פ סבר שאינו לעיכובא, (ואולי לכך נקט הלשון וכי וכו’ מעכבת דלשון זה משמע שהוא טוב רק אינו מעכב, אולם המשך לשונו בכל מקום וכו’ יכול לברך משמע שלכתחילה אין צריך דוכן, ואולי ר”ל לכתחילה יכול לברך בכל מקום אם אין לו דוכן כמו המקרה דמיירי שם בש”ץ שאינו צריך לעלות לדוכן כשאר כהנים שעולים אף שהם עולים מצד המנהג מ”מ גם מצד הענין שיהיה כעין דוכן כמ”ש בגמ’ וכנ”ל), וע”ע שו”ת חקקי לב להמהר”ח פלאג’י ח”א סי’ ד’ שנקט שאינו מעכב דוכן, וכן בפתח הדביר או”ח סי’ קכח ס”ה, וכן בלשונות רוב הפוסקים שהבאתי בריש התשובה משמע דאינו לעיכובא מי ביותר ומי בפחות, ועי’ עוד בשו”ת מעיין חיים ח”ב סי’ יב שהביא מ”מ בזה.

(ויש מי שהעיר דגם במקדש לא היו עולים לדוכן אלא על מעלות האולם, וזה אינו קושי’ דמ”מ בסוגיות ובפוסקים נזכר דוכן לענין נשיא”כ בגבולין, וגם במקדש העלייה היתה על מעלות האולם וסגי בזה, ויש לציין דלישנא דקרא וירד מעשות וגו’ ואע”פ שהחטאת וכו’ היה קודם לכן כמ”ש במגילה יח ע”א מ”מ עכשיו ירד).

ולמעשה המשנ”ב השמיט לגמרי הנידון בזה וכן עמא דבר שלא להצריך דוכן לעיכובא כפשטות הרמב”ם והשו”ע שיש דברים שמעכבין נשיא”כ ודוכן אינו מהם ובשום מקום בגמ’ לא נזכר דוכן מדיני נשיא”כ, וכמו שנתבאר שרוב הפוסקים שדברו בזה אם הוא לעיכובא או לא נקטו שאינו לעיכובא.

קרא פחות
נשאל: י״ב בסיון תשפ״דב:

יברך ביחד איתם רגיל. מקורות: ראשית יש לציין לדברי המשנ”ב סי’ תכח סקמ”ט שההקראה רק למצוה לכתחילה ואינה לעכב. ועוד יש לצין לדברי השעה”צ סי’ תקפה סקל”א שדעת הגר”א לעיקר כדעת המחבר לענין ברכת כהנים, ולמד מזה השעה”צ לענין תקיעת שופר שבמקום שאין ...קרא עוד

יברך ביחד איתם רגיל.

מקורות:

ראשית יש לציין לדברי המשנ”ב סי’ תכח סקמ”ט שההקראה רק למצוה לכתחילה ואינה לעכב.

ועוד יש לצין לדברי השעה”צ סי’ תקפה סקל”א שדעת הגר”א לעיקר כדעת המחבר לענין ברכת כהנים, ולמד מזה השעה”צ לענין תקיעת שופר שבמקום שאין מנהג טוב יותר שלא להקרות בתקיעה ראשונה שלא יהיה הפסק.

ואף שיש לחלק שכאן יש דין להקרות ושם לגבי תקיעת שופר אינו דין אלא היתר להקרות והבו דלא לוסיף עלה, (לענין תקיעה ראשונה כשאין מנהג), דכו”ע מודו שאין סרך איסור שלא להקרות תיבה ראשונה או שלא להקרות כלל, ויתכן שלקח דברי הגר”א רק כצירוף, מ”מ מדבריו בסי’ תכח מבואר שאינו לעיכובא כלל, והביא שם דברי הפר”ח שלמד כן מבהכנ”ס שכולה כהנים שאין שם חזן שמקריא ברכת כהנים כלל, ומבואר מזה שהגדר של מה שאינו לעוכובא הוא דהיכן שאי אפשר לברך עם הקראה מותר לישא לכתחילה בלא הקראה, בפרט שיש כאן לצרף דעת המחבר והגר”א.

קרא פחות
נשאל: י׳ בסיון תשפ״דב:

**** **** הנה זה מבואר בגמ’ סוטה לח ע”א ור”ה לה ע”א ובשו”ע או”ח סי’ קכח ס”י וסכ”ד דצורת ברכת כהנים הוא פנים כנגד פנים, ולכן בודאי שעל הכהנים להיות בקדמת בית הכנסת ואם המקום שם מלא בכהנים או צר מהכיל עליהם ...קרא עוד

****

****

הנה זה מבואר בגמ’ סוטה לח ע”א ור”ה לה ע”א ובשו”ע או”ח סי’ קכח ס”י וסכ”ד דצורת ברכת כהנים הוא פנים כנגד פנים, ולכן בודאי שעל הכהנים להיות בקדמת בית הכנסת ואם המקום שם מלא בכהנים או צר מהכיל עליהם להיות הקרוב ביותר לקדמת בית הכנסת, וכמובן שאם אי אפשר יכולים להתקדם עד היכן שצריכים, אבל העם שמאחוריהם אינם בכלל ברכה (ואם הם אנוסים אי’ בגמ’ בסוף ר”ה שהם בכלל ברכה ואם הם באמצע שמונ”ע יש מפוסקי זמנינו שכ’ שגם הם נחשבים אנוסים לענין שהם בכלל ברכה, וע”ע במשנ”ב סי’ קכח סקצ”ה).

ולפי מה שביארתי בתשובה אחרת דכשיש כמה כהנים אפשר שכל אחד מהם פועל ברכה בפני עצמו, ממילא הקהל שעומדים מאחורי כהנים אחדים ולפני כהנים אחדים יהיה דינם להתברך רק מהכהנים אשר הם עומדים לפניהם ולא מהכהנים שעומדים מאחוריהם, ואפי’ אם נימא שכל הכהנים פועלים ברכה אחת, אבל בענייננו סו”ס אין לו שייכות להכהנים שהוא עומד מאחוריהם.

רק דיש לדון אם לפניהם פחות מעשרה בני אדם פנים כנגד פנים (דהיינו פחות מעשרה אחר צירוף כל הכהנים המברכים בבית הכנסת) האם יכולים לצרף את שאר האנשים העומדים מאחוריהם למנין עשרה.

ומסתבר שאי אפשר, שהרי אינם בכלל ברכה ומהיכי תיתי לצרפם למנין של ברכת כהנים, דהא אפילו אותם העומדים מאחורי הכותל שהם בכלל ברכה אעפ”כ אינם מצטרפים לצירוף העשרה באופנים מסויימים, וא”כ כ”ש דאלו שהם אחורי כהנים למה שיוכלו להצטרף.

ועדיין גם תמצי לומר שאי אפשר לצרף, עדיין יש לדון באופן שיש מנין לכהנים העומדים בקדמת בית הכנסת האם הכהנים העומדים בהמשך בהכנ”ס באזור הבימה יכולים לומר אנן בתרייהו דכהני קמאי גררינן ולא יצטרכו מנין בפניהם, דכיון שיש כאן כהנים שמברכים כדין סגי בזה שיש כאן ברכת כהנים שנעשית כדין, או דילמא שגם הם צריכים עשרה (היינו בצירוף הכהנים) שישמעו ברכתם כדין ובלא זה אין להם רשות לברך, ויל”ע בזה.

ונראה שבאופן שהכהנים אינם יכולים לעמוד בצד הקדמי של ביהכנ”ס ועל כרחם עומדים באמצע ביהכנ”ס עדיף שיעמדו בקצה הצדדי של בהכנ”ס כדי שיוכלו לכוון פניהם משם אל הצד השני של בהכנ”ס כדי שיהיו מכוונים פניהם אל פני כל העם ע”פ מבואר במג”א סי’ קכח ס”י בשם כנה”ג ובמשנ”ב שם סקל”ז, מלבד במקום שידוע שיש מנהג ברור להקפיד שעמידת הכהנים תהיה ממזרח כלפי מערב ולא כלפי הצד, דאז אפשר שהכהנים יעמדו כמנהגם באמצע בהכנ”ס ויהיה על היחידים העומדים מאחוריהם לזוז ממקומם כמבואר במשנ”ב שם סקצ”ה.

והנה איני נכנס לזה להנהגה שהובאה בשם קצת גדולים שנהגו לעמוד ממש כנגד הכהנים (עי’ בן איש חי פ’ תצוה, חוט המשולש מנהג החת”ס, ארחות רבינו ח”א עמ’ סו, תשובות והנהגות ח”ג סי’ מו, וכבר הביאו בזה בספרים הרבה מ”מ ולא אכפול הדברים, ולענ”ד יש לזה סמך מגמ’ ברכות נה ע”ב כמו שיש ת”ח שמקפידים בזה שבשעת אמירת הנוסח להטבת חלום לעמוד כנגד הכהנים ממש ע”פ משמעות הגמ’ שם, וממילא חזי’ שיש בזה תמיד מעלה), אלא לעיקר הדין שצריך להיות פנים כנגד פנים כאדם האומר לחבירו וזה כולל שהקהל לא יעברו את הקו שלפני הכהנים כמבואר במשנ”ב ובבה”ל סי’ קכח סכ”ד.

וכמו”כ איני נכנס כאן לנידון שהזכירו האחרונים על ברכת כהנים שנתקן באופן של עלייה לדוכן (יעוי’ בפמ”ג סי’ קל משב”ז סק”ב, אשל אברהם מבוטשאטש ר”ס קכח, וע”ע שו”ת חקרי לב סי’ ד), דנידון זה אינו לעיכובא, ואף דיש קצת שסוברים דבעי’ מקום שיש ס”ת לעיכובא (עי’ משנ”ב ר”ס תכח), מ”מ לענין זה סגי שיש שם בכל המקום ס”ת.

 

קרא פחות
נשלח להרב גמליאל רבינוביץ
נשאל: י׳ בסיון תשפ״דב:

אחר ברכת כהנים (וישמרך ויחונך שלום) אסור לו לענות אמן מדרבנן שיש לחוש שמא יטעה בתפילתו, ולכן אם מתפלל מתוך סידור ובטוח שלא יטעה יש להקל בזה, מכיון שהוא אמן על חלק מסדר התפילה, אבל אחר הברכה של אשר קדשנו ...קרא עוד

אחר ברכת כהנים (וישמרך ויחונך שלום) אסור לו לענות אמן מדרבנן שיש לחוש שמא יטעה בתפילתו, ולכן אם מתפלל מתוך סידור ובטוח שלא יטעה יש להקל בזה, מכיון שהוא אמן על חלק מסדר התפילה, אבל אחר הברכה של אשר קדשנו של ברכת כהנים אין להקל גם במתפלל מתוך הסידור מאחר שאינו שייך לסדר תפילת חזרת הש”ץ אלא הוא ענין בפני עצמו (הכרעת המשנ”ב והשעה”צ בסי’ תכח כהאחרונים דלא כט”ז וחי”א).

קרא פחות
נשאל: כ״ח באייר תשפ״דב:

יעוי’ בתשובה אחרת שכתבתי שבפשוטו במקרה רגיל של אילם יש לו דין של מדבר בלא להשמיע לאזנו, והסכמת כמעט כל האחרונים והכרעת המשנ”ב להלכה שאין אומרים בזה הסברא של כל שאינו ראוי להשמיע לאזנו מעכב ההשמעה לאזנו, אלא שיוצא יד”ח ...קרא עוד

יעוי’ בתשובה אחרת שכתבתי שבפשוטו במקרה רגיל של אילם יש לו דין של מדבר בלא להשמיע לאזנו, והסכמת כמעט כל האחרונים והכרעת המשנ”ב להלכה שאין אומרים בזה הסברא של כל שאינו ראוי להשמיע לאזנו מעכב ההשמעה לאזנו, אלא שיוצא יד”ח ברכות בדיבורו, אלא שכתבתי דאינו מוסכם שכך הגדרת אילם (עי’ בתשובתי על אילם בספיה”ע ובתשובתי על אילם בקריאה”ת).

וממילא יש לדון בברכת כהנים מב’ נידונים, הא’ האם מדבר ואינו משמיע לאזנו בברכת כהנים הוא כמו בשאר ברכות שיוצא בדיעבד, או דנימא שכאן יש דין של אמור להם, כמ”ש בסי’ קכח סי”ד, וביותר דאולי כל הנידון שם בקכח הוא לאפוקי מקול נמוך כמ”ש במשנ”ב שם אבל בלא קול בכלל בלאו הכי אי אפשר דהוא דין שעל הציבור לשמוע הברכה, ויעוי’ בביאה”ל ריש סי’ קכח בשם החרדים.

והנידון השני האם חשיב כהן שיש בו מומין בפניו שלא ישא את כפיו (ואולי יש הבדל בזה אם יש כהנים אחרים שאז פחות ניכר שכהן זה אינו מדבר לבין מקרה שאין כהנים אחרים).

וגם אם טלית מועיל להתיר לכהן שיש בו מומין לעלות כמ”ש סי’ קכח סל”א, מ”מ מומין שבקול לא מהני טלית כיון שאינו מסתיר את הקול, ועצם מה שהאדם מוסתר על ידי הטלית אם הציבור מסתכלים על הטלית לא מהני כמבואר מדברי המשנ”ב שם עי”ש.

ומאידך גיסא יש לומר דלא מצינו מומין בקול, דזה אין גורם שמסתכלים בו כיון שאין מה לראות בו יותר ממה ששומעים, ומאידך גיסא יש לטעון שדרך הוא שכששומעים דבר מוזר באים להסתכל בזה וממילא הוא כמו מום.

ויעוי’ בשו”ע סי’ קכח סל”ג מי שאינו יודע לחתוך האותיות כגון שאומר וכו’ לא ישא את כפיו, ומקורו מהגמ’ מגילה כד דמבואר שם שמקומות שלפי המבטא שלהם לא יכלו לבטאות נכון אותיות מסויימות לא ישא את כפיו, וכתב שם המשנ”ב בשם הרמב”ם דה”ה מי שהוא כבד פה וכבר לשון, ויעויין ברמב”ם שם מה שהגדיר על כבדי פה וכבדי לשון שאין דבריהם ניכרין לכל, וכן העתיקו הרבה ראשונים דברי הרמב”ם, וכ”ש בענייננו מי שא”א לשומעו, ועי”ש במשנ”ב סקל”ז.

ויש להסתפק אם האיסור הוא מחמת שהוא כמו מום שלא יסתכלו בו, או מחמת דבציבור בעי’ מי שיכול לומר הדברים כהלכתן, וממה שהתירו הפוסקים במקום שכך הרגילות לבטא עם טעויות (עי’ במשנ”ב שם) לכהן לעלות אולי יש ללמוד דבר מעניינו דהוא מצד שמסתכלין בו, דהרי במסתכלין בו דש בעירו מותר.

ומאידך גיסא ממ”ש הפוסקים דגם ש”ץ כזה לא יעבור לפני התיבה כמ”ש במגילה כד ע”ב אין מורידין לפני התיבה וכו’, משמע דאינו שייך רק לדיני הסתכלות, ואפשר דשייך גם לכבוד ציבור וגם לדין מום או אפי’ רק לכבוד ציבור רק דאם אצל הציבור אינו נחשב שינוי אין כאן פגם או חסרון בכבוד הציבור.

עכ”פ כשנושא כפיו ביחד עם כהנים אחרים אינו ניכר וכשנושא כפיו לבד הדבר ניכר וכמבואר בבה”ל שם (סעי’ ל ד”ה וכן) לענין סומא שהאופן האסור הוא כשסמיותו ניכרת, ולכן בענייננו אם נימא דהוא מחמת חשש הסתכלות אם הוא עם כהנים אחרים ויכול לרחוש בשפתיו לפי זה (לפי הצד דחשיב דיבור באופן זה) יהיה מותר, דהרי אין אומרים לאדם שלא יקיים מצוה בדיעבד כשאינו יכול לקיימה לכתחילה ואין אף אדם שמפסיד מזה, וגם אם נימא דהוא משום כבוד ציבור אפשר דדוקא אם הוא ניכר באופן של גנאי.

ורש”י במגילה כד ע”ב ד”ה מפני הביא הטעם למי שאינו קורא נכון שלא ישא כפיו משום שמשמע בלשונו קללה, וכן העתיק הפרישה סקכ”ה, וצ”ע לפי טעם זה למה הותר במקום שכך דרך בני העיר, וצ”ל ששם נשמע הדבר כברכה ולא כקללה.

אבל יש בעיה נוספת בזה, שדרשו בסוטה לח ובאו”ח סי’ קכח סי”ד בקול רם מדכתיב אמור להם הוא לעיכובא אז גם כאן יהיה לעיכובא.

ויעוי’ במשנ”ב שם סקנ”ג דמי שאינו יכול לדבר בקול בינוני אלא בלחש לכאורה פשוט שאינו יכול לישא כפיו וטוב שייצא קודם רצה, ובענייננו הוא חמור יותר כיון שאפי’ בלחש אינו יכול להשמיע והוא חמור יותר, עי’ מה שציינתי בזה בתחילת התשובה, ויש לדון אם שמיעת עשרה מעכבת בברכת כהנים במקרה רגיל כמו שיש דעות שמעכב בברכה”ת בקריאה”ת כמו שציינתי בתשובה אחרת על אילם בקריאה”ת.

ולכאורה אפשר להביא כמה ראיות דשמיעה אינה לעיכובא בברכת כהנים, חדא מהמנהג המובא בגמ’ סוטה לט לומר פסוקים בשעה שהכהנים מברכים אומרים הקהל פסוקים, אע”ג שאין שומעין הכהנים דתרי קלי לא משתמעי, ואפי’ לדידן למסקנא דאין אומרים כן היינו משום דסברא הוא דכלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מאזין כמ”ש בגמ’ שם, אבל לא דמעכב הברכה, ואפי’ אם נימא דהפסוקים נאמרין בלחש באופן שאינו נשמע ואינו מפריע לברכה, (וצ”ע דמשמע בקצת אחרונים שאם אומר שמונ”ע אינו מתברך ואולי הם סוברים דרק מעניין ברכה אינו מעכב את הברכה, או ס”ל דלמסקנא אינו מתברך ג”כ ויל”ע) מ”מ הרי מבואר בסוף גמ’ דר”ה לה ע”א דעם שבשדות מתברכים מהכהנים, וכבר העירו דאין כאן פנים כנגד פנים, ועי’ בהערות על ב”י מ”ש בזה (הוצ’ המאור) אם פנים כנגד פנים דאורייתא, אבל בניד”ד אינו מעכב הברכה, וכן יעוי’ בשו”ת מנח”ש שנקט שחרש שאינו שומע הברכה מתברך, ומ”מ עדיין יש לדון, שאולי תקנוהו מעין חזהש”ץ שיהיו עשרה ששומעין וחרש יוצא מטעם אנוס כמו שבשדות, ואפי’ בדאורייתא אפשר דהברכה צריכה לחול על אחד או שתים (לרבינו פרץ) ששומע ורק אחרי שיש לברכה על מה לחול מתברכים גם האנוסים שאינם שומעים, ונפק”מ בציבור שקהל הישראלים שם מדברים ואינם שומעים אולי חסר כאן באמור להם, גם אם הכהן מברך בקול רם וגם אם לא נימא שחסר כאן בדין קול רם.

ויעוי’ בטור סי’ תכח שהביא בשם הגמ’ בסוטה דינא דקול רם ומסמיך להו בספרי אקראי והקשה הב”י דבגמ’ דידן נמי מסמיך להו אקראי, אבל הב”ח שם הביא דבספרי נתפרש יותר מהגמ’ לענין קול רם עי”ש, וז”ל הספרי בפ’ נשא פיסקא ל”ט, כה תברכו שיהיה כל הקהל שומע, או אינו אלא בינו לבין עצמו, תלמוד לומר אמור להם שיהיה כל הקהל שומע עכ”ל הספרי כמו שהובא בב”ח ושם מבואר דיש דין שהקהל שומע, ויעוי’ עוד בפר”ח שם סקי”ד שנקט שבמקום שיש מתפללים רבים צריך להגביה קולו יותר שישמעו כל הציבור, וגם מש”כ הב”ח שם בדעת הגמ’ הוא רק לולי דברי הספרי, אבל השתא לא אמרי’ דהגמ’ והספרי פליגי אהדיי, דא”כ היאך פסק כהספרי דלא כהגמ’.

והמבואר מכ”ז דיש דין שצריכים הציבור לשמוע מלבד עם שבשדות או אנוסין שיוצאין בלא שמיעה.

 

קרא פחות
ידכבדכהנים
נשאל: י״א באייר תשפ״דב:

ראשית כל יש לציין לדברי מעשה רב סי’ קסז ששם הובאה דעת הגר”א שברכת כהנים היא בעשרה אוירים, והיינו שיש להפריד כל האצבעות זה מזה כפשטות דעת הזוהר, וכן הובא במג”א סי’ קכח סקי”ט בשם הזוהר, אלא שציין המג”א שלא ...קרא עוד

ראשית כל יש לציין לדברי מעשה רב סי’ קסז ששם הובאה דעת הגר”א שברכת כהנים היא בעשרה אוירים, והיינו שיש להפריד כל האצבעות זה מזה כפשטות דעת הזוהר, וכן הובא במג”א סי’ קכח סקי”ט בשם הזוהר, אלא שציין המג”א שלא נהגו כן, וראה גם בא”ח שנה א’ תצוה הי”ד וכה”ח שם סקע”ז, ויעוי’ ברוקח סי’ שכג שג”כ אפשר שסובר שאין לחבר הידיים זה עם זה, אבל כן סובר שיש לחבר חלק האצבעות זה עם זה כמבואר שם.

והמנהג הרווח לעשות באצבעות דוגמת חמישה אוירים באופן הנהוג, מבוסס ע”פ הקדמונים המובאים בטוב”י או”ח סי’ קכח סי”ב.

ויש לציין דאף שבקצת מהמפרשים שם ציינו מקור לזה במדרש במ”ר יא ב מ”מ במדרש לא נזכר בכלל הכרעה בענין צורת חלוקת האוירים בין האצבעות, אלא רק שיש שם משמעות וסמך שיש אוירים בין האצבעות, אבל בבבהגר”א שם סקכ”ח ע”פ דברי הרא”ש מגילה פ”ג סי’ כא כתב סמך לזה עה”פ החרכים לדרוש ה’ חרכים, מאחר וחרכים נדרש על בין אצבעותיהם של כהנים במדרש שם וכן הובא בבמשנ”ב.

ומה שהמקובלים קבלו בזה מנהג הקדמונים ולא פשטות דברי הזוהר, מסתבר דכיון שנקבע מנהג הקדמונים בזה לא הורו לשנותו ע”פ הזוהר, בפרט שרוב גדולי המקובלים שהנהיגו ענייני הקבלה כהאר”י ומהרח”ו לא היו כהנים בעצמם, וההכוונה הכללית בהנהגות שע”פ הסוד הם שלא להנהיג ההנהגות להמון העם, ואולי אפשר שהמקובלים סוברים שלשון הזוהר סובל גם מנהג הקדמונים, דבזהר אי’ שלא יתחברו כתרין דא בדא והפשטות הכונה לי’ ספירות, ואולי המקובלים ביארוהו על ה’ פרצופים, ואע”פ שהזוהר מיירי על האצבעות שהם עשר, אבל אולי אם אי אפשר לקיים בספירות יתקיים הענין בפרצופין, וממילא כל מקום שמצינו כתוב המקיים דברי חבירו מקיימין שניהם, ויעוי’ בספר שלחן הטהור להרב מקמרנא סי’ קכח סי”א ובהגהות זר זהב שם שנראה שהשווה דברי הזוהר לדברי השו”ע וכבר תפסו עליו בזה אבל נראה שעיקר מה שהשווה שם הוא לענין שמצוה להניח רווחים בין האצבעות, וצל”ע בזה.

קרא פחות

ברכת כהניםכהנים
נשאל: ט״ז באדר ב׳ תשפ״דב:

פשוט שכן. מקורות: הנה יש כלל שכל שאינו בזה אחר זה אינו בבת אחת, אבל מה שישנו בזה אחר זה ישנו בבת אחת, ולכן מכיון שיכול להתברך מכהן אחר כהן לכן כשמתברך מכמה כהנים נחשב ככמה ברכות, ואע”פ שאי אפשר באותו ...קרא עוד

פשוט שכן.

מקורות: הנה יש כלל שכל שאינו בזה אחר זה אינו בבת אחת, אבל מה שישנו בזה אחר זה ישנו בבת אחת, ולכן מכיון שיכול להתברך מכהן אחר כהן לכן כשמתברך מכמה כהנים נחשב ככמה ברכות, ואע”פ שאי אפשר באותו מעמד של חזרת הש”ץ לברך כהן אחרי כהן, אבל זהו מדרבנן, ומכיון שרבנן לא הגבילו שלא יברכו כמה כהנים יחד ממילא הוה ליה כמו כהן אחר כהן בדאורייתא שיש בו כמה ברכות, ואע”ג דיש מ”ד בגמ’ שואני אברכם קאי על הקב”ה ועיקר ברכת כהנים הוא מה שהקב”ה מברך אחר כך, מ”מ כשיש כמה ברכות הקב”ה מברך כמה ברכות כנגדן ג”כ, ואמנם כ”ז לפי הדעות שאפילו כהן אחד דאורייתא, אבל לפי דעות הסוברים שרק בשני כהנים דאורייתא דכתיב אמור להם לשון רבים ומיעוט רבים שנים, א”כ הברכה מתייחסת לרבים הכהנים שישנם כאן, וכמו ששנים הם רבים כך שלושה ועשה ומאה, שהרי לכולם מתייחס הלשון רבים, והרבים הם היוצרים את הברכה, ומ”מ בודאי שלכו”ע ברכה של כהנים מרובים שזכותן מסייעתן כחה יפה מברכה של כהנים מועטין.

 

קרא פחות
ברכת כהניםכהנים
נשאל: כ״ז בכסלו תשפ״דב:

ראוי ליידע אותו שיסתובב.מקורות: היה מקום לומר שאין צורך להעיר לו מכיון שאנוסים הם בכלל ברכה גם כשהם אחורי כהנים, ויש לדון קטן כאנוס, דלא בעי’ אונס גמור בזה עי’ סוף ר”ה ואו”ח תכח כד, (ובדעת אחרת מטעה אותו ודאי ...קרא עוד

ראוי ליידע אותו שיסתובב.

מקורות: היה מקום לומר שאין צורך להעיר לו מכיון שאנוסים הם בכלל ברכה גם כשהם אחורי כהנים, ויש לדון קטן כאנוס, דלא בעי’ אונס גמור בזה עי’ סוף ר”ה ואו”ח תכח כד, (ובדעת אחרת מטעה אותו ודאי מבואר בסוגיות דגבי קטן דינו כאנוס אלא דכאן גם בלא זה יש מקום לומר דלא בעינן אונס גמור), אולם נראה שיש להעיר לקטן על כך, סיבה אחת שכן יבוא לעשות כן גם בגדלותו, כמו שהביא הריטב”א כעי”ז בריש סוכה, ובפרט לדעת החרדים שהביא הבה”ל ריש סי’ תכח שיש מצוה בשמיעת הברכה, וא”כ יש בזה ג”כ דין חינוך באופן דלא אתי למיסרך כשהוא גדול, ואף אם יש בזה ברכה בלא מצוה ראוי לחנכו שלא יתרגל להפסיד הברכה בגדלותו.

ורק אציין דאין מקור ברור לזה שקטן הוא בכלל ברכה אף כשהוא אחורי כהנים, אף שנזכר שהם עונין אמן בבהכ”נ שכולה כהנים [תכח כה], ומבואר שם בנו”כ שהם ג”כ בכלל הברכה, אבל לא נזכר שם שהם בכלל הברכה כשהם אחורי כהנים, ואדרבה משמע שם מלשון הנו”כ שהם כנגד הכהנים, ממה שנתקשו למה אמרי’ שמברכין לאחיהם שבשדות ולא אמרי’ שמברכים לנשים וטף, משמע שנשים וטף הם שם במקום התפילה ואינם בכלל אחורי כהנים כמו אחיהם שבשדות, ולכן הוקשה להם שיש להעדיף שהברכה תתייחד למי ששם.

קרא פחות
כהניםסוכהקטן
נשאל: ח׳ במרחשוון תשפ״דב:

בפוסקים כתבו להתיר בכמה תנאים, א’ שמדובר בנעליים שאין בהם רצועות קשירה, עכ”פ באזור בסיס הרגל, תנאי ב’ שמדובר בחיפוי בד שאין רגילות בהם ברחובות בלי נעל חיצונית, שכן נעלי חוץ אינם כבוד הציבור, תנאי ג’ שיש צורך גדול לכך ...קרא עוד

בפוסקים כתבו להתיר בכמה תנאים, א’ שמדובר בנעליים שאין בהם רצועות קשירה, עכ”פ באזור בסיס הרגל, תנאי ב’ שמדובר בחיפוי בד שאין רגילות בהם ברחובות בלי נעל חיצונית, שכן נעלי חוץ אינם כבוד הציבור, תנאי ג’ שיש צורך גדול לכך כגון חולי, וכמו במקרה שלך, וכן י”א שאפילו בנעליים גבוהים ללא רצועות למטה צריך שלא יהיו מעור.

ותנאי נוסף הזכירו פוסקים שמדובר באדם שכבר מוכר בעירו לפחות שלושים יום כבעל מוגבלויות ברגל ושלכן אינו יכול להסיר נעליו שלא יסתכלו בו העם בברכה.
[וההקפדה על שיהיה דוקא רגיל בעירו, במקום צורך גדול אפשר להקל גם בלא זה, מכיון שהמשמעות הרווחת בפוסקים שא”צ לחוש לזה כשהנעליים אינם אסורות.
(לגבי רגיל בעירו שהפשטות שא”צ, עיין ש”ע ומ”ב וכה”ח שנראה מדבריהם שבנעלים כשרות (לשיטות שמועיל) לא חשו)].

ראוי מאוד שיהיו גבוהים עד אזור הברך, ומ”מ הקפדה זו על נעליים גבוהות אינה לעיכובא כשמקפיד בשאר הדברים (כ”ה לפי החשבון בטעם איסור נעל דסגי בשאר התנאים דלעיל ודוק).

(ראה או”ח קכח, ה ומ”ב וכה”ח ואחרונים המובאים בפסקי תשובות שם).

לגבי השאלה האם יש ענין במקרה זה להקפיד לא לעלות הדוכן היכן שנמצא ארון קודש אלא רק על ריצפת בית הכנסת, הנה אמנם היתר זה לגופו ולעצמו, נזכר בתשובות קצת מהאחרונים לישא כפיים בנעל בלא לעלות על הדוכן, ואמנם היתר זה קלוש לעצמו בכהן עם נעליים, אבל מאידך אם הכהן יקפיד על שאר ההקפדות שכתבתי בתשו’ הקודמת אז אין צריך להקפיד על הקפדה הזו, וכמובן שאם רוצה להקפיד בזה יתכן שזה יותר טוב, למרות שכהן רגיל כן נזכר בפוסקים שיש ענין שיהיה על הדוכן.
(לעניין ההיתר הזה עי’ ציץ אליעזר ושאר פוסקים שהובאו במקורות דלעיל).

במקרה שכל הכהנים על הדוכן וכהן אחד על הקרקע שגורם לחוסר נעימות ומבוכה לכהן ולמתפללים אז יעלה על הדוכן.

(וכמו שנתבאר שאין צריך להקפיד בנידון דידן על חומרא זו, בפרט שמבוכה בכהן בעת ברכת כהנים מהווה שוב בעיה מצד ההלכה, שכן אסור לכהן לבלוט באופנים מסויימים כדי שלא יהיו העם מסתכלין בו, ובפרט שמרוויח הידור גם במה שעולה על הדוכן בצורת הברכת כהנים שהיא על דוכן כמ”ש הפוסקים, ולא שיוכל להרויח הידור רק במקרה שיישאר על הקרקע אלא שגם אם יעלה ירויח הידור אחר, ודי למבין).

 

 

 

 

קרא פחות
ארון קודשברכת כהניםכהניםכשרות
נשאל: ז׳ במרחשוון תשפ״דב:

הוא מתברך על אף שהוא עומד מאחורי הכהנים מכיון שדינו כאנוס כדין עם שבשדות, ואינו מחוייב להתפלל מראש יותר במערב בהכנ”ס מכיון שהוא אנוס שרוצה לכוון יותר בקדמת בהכנ”ס.מקורות: מפי הגרמ”מ קארפ.

הוא מתברך על אף שהוא עומד מאחורי הכהנים מכיון שדינו כאנוס כדין עם שבשדות, ואינו מחוייב להתפלל מראש יותר במערב בהכנ”ס מכיון שהוא אנוס שרוצה לכוון יותר בקדמת בהכנ”ס.

מקורות: מפי הגרמ”מ קארפ.

קרא פחות
כהנים
נשאל: י״א באייר תשפ״בב:

בע”ה מוצ”ש פרשת ויקרא זכור התשע”ו לכבוד ידידי ר’ אריה ליב הכהן לינטופ שיחי’ {ע”ד מה ששאל בענין כהן ששתה חלב אם מותר לישא כפיו או שדינו כדין שיכור. } הנה עצם ענין זה שהחלב משכר, נזכר בכריתות י”ג ב’ אליבא דמ”ד הכי, ...קרא עוד

בע”ה מוצ”ש פרשת ויקרא זכור התשע”ו

לכבוד ידידי ר’ אריה ליב הכהן לינטופ שיחי’

{ע”ד מה ששאל בענין כהן ששתה חלב אם מותר לישא כפיו או שדינו כדין שיכור.

}

הנה עצם ענין זה שהחלב משכר, נזכר בכריתות י”ג ב’ אליבא דמ”ד הכי, דגרסי’ התם, ר’ יהודה אומר יין אין לי אלא יין שאר משכרין מנין ת”ל ושכר אם כן מה ת”ל יין על היין במיתה ועל שאר משקין באזהרה עכ”ל, וכמ”ש להדיא בפסקי רי”ד סנהדרין ריש דף ע’ ‘מפני שמשכרין’, וקאי גם על חלב.

וכ”ה ברמב”ם הלכות ביאת המקדש פ”א ה”ב, היה שכור משאר משקין המשכרין אסור להכנס למקדש ואם נכנס ועבד והוא שכור משאר משקין המשכרין אפילו מן החלב או מן הדבלה הרי זה לוקה ועבודתו כשרה, שאין חייבין מיתה אלא על היין בשעת עבודה, ואין מחלל עבודה אלא שכור מן היין עכ”ל.

אכן גם לגבי עבודה לכאורה ענין זה אינו נוהג היום כלל, ואם כי ביינות שלנו דנו הפוסקים אי חשיב דמשכר או לא, אבל בחלב כמדומה שלא מצינו כלל שישכר, ואם על יינות שלנו דנו הפוסקים בהג”ה סו”ס צ”ט, אע”ג דהא חזינן שכמה שותים ומשתטין מזה, ואפ”ה צידדו הפוסקים קצת להקל בזה לומר שאינן חזקין, א”כ בחלב שלנו עאכו”כ.

וראיתי הובא (דעה”ד כריתות שם) שיש שאומרים בשם הגר”ח מוולאז’ין שלהקרא חמר מדינה בעינן משקה המשכר ולא כאותם שנהגו להבדיל על תה או על קפה, ובכתבי הגאון הרוגאטשובר הביא ראיה מן הגמ’ שאף חלב מיקרי מידי דמשכר ושפיר שאפשר להבדיל עליו אפילו לדעת המחמירים האלו, דאיתא בברייתא בכריתות י”ג ב’ אכל דבילה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש חייב, א”כ חזינן שנקרא שכור משאר משכרים, הרי דחלב חשיב שפיר מידי דמשכר, עיין עוד בספר שם להמשך הדברים.

ומ”מ חזינן מיהת דס”ל שגם בזמנינו חשבינן ליה משכר, אע”ג שלא מצינו שישכר, ומיהו ע”ז יתכן שעכ”פ החלב שלהם לא היה החלב שלנו, שהרי החלב השתנה מאוד בדורות האחרונים, ויל”ע בזה.

ויש לדון עוד את”ל שיש איסור כפשטות הגמ’, אם היה זה חלב עם מים דבכה”ג אפילו ביין לא חשיב משכר כמ”ש בשו”ע או”ח סי’ קכ”ח סקל”ח, ולכאורה כ”ש הוא בחלב דקליש מיין, ומיהו שמא דוקא ביין טבעו שמתבטל כחו ע”י מים ובחלב לא נזכר כן, ויל”ע.

והנה להלכה כתב השו”ע או”ח סימן קכח סעיף לח, שתה רביעית יין בבת אחת, לא ישא את כפיו; שתאן בשני פעמים, או שנתן לתוכו מעט מים, מותר, ואם שתה יותר מרביעית, אף על פי שהוא מזוג ואפילו שתאו בכמה פעמים, לא ישא את כפיו עד שיסיר יינו מעליו עכ”ל.

וכתב המ”ב ס”ק קמ”א, וכ”ז לענין יין אבל בשאר משקין המשכרים כתב המ”א דמותר לישא כפיו אפילו נשתכר עד שאינו יכול לדבר בפני המלך דבתפלה כה”ג תפלתו תועבה כדלעיל בסימן צ”ט בנשיאת כפים מותר אם לא שהגיע לשכרותו של לוט דאז כשוטה יחשב { המג”א (שם ס”ק נה) כתב דכיון דלענין עבודה ליכא מיתה בשאר משקין המשכרין וכמבואר ברמב”ם פ”א מהל’ ביאת מקדש, בנשיאת כפים ליכא איסורא כלל אלא א”כ הוא שיכור כלוט דאז פטור מכל המצוות.

ע”כ.

וכ”כ ג”כ הפרי מגדים (במשב”ז שם ס”ק לה) דלדעת מרן שרי לכהן לשתות שאר משקין המשכרים קודם נשיאת כפים.

יעו”ש.

וכ”כ בשו”ע הגר”ז (שם סעיף נא) דאין שאר משקין המשכרים מונעים אותו מנשיאת כפים כמו במשרת במקדש אפילו נשתכר עד שאינו יכול לדבר לפני המלך שנשיאת כפיים אינו דומה לתפילה שהוא עומד ומדבר עם המלך משא”כ בנ”כ שהוא מדבר אל העם כמ”ש “אמור להם” וגו’ אלא א”כ הגיע לשכרותו של לוט שאז פטור מכל המצוות.

ע”ש.

וראה עוד בס’ ערוך השלחן להגרי”מ עפשטיין (שם סעיף נה) מש”כ בענין זה.

יעו”ש.

וראה גם לגאון הנצי”ב בהעמק שאלה (שאילתא קכג אות ב) שהביא שם את דברי הגבורת ארי בתענית (יז ע”א) שכתב דמדאמרינן בגמ’ בסתמא שיכור לא ישא ולא קאמר שיכור מן היין מתבאר מהכי דשיכור מכל המשקין במשמע, ודלא כהמג”א שכתב דבשאר משקין המשכרים שרי.

ודחה הנצי”ב את דבריו דליתא דהא סתם שיכור הוא מן היין כמ”ש התוס’ ביומא (דף מט ד”ה נזיר) והאריך לדחות את דברי הגבורת ארי והעלה דהעיקר הוא כהמג”א דכל האיסור הוא ביין ולא בשאר משקין.

ע”ש.

(שו”ת עטרת פז חלק א כרך ב – יורה דעה סימן יט).

}, וכ”כ בספר מטה יהודה אבל הרבה אחרונים חולקין ע”ז וסוברין דגם בשאר משקין כל שנשתכר בהן עד שאינו יכול לדבר לפני המלך אינו נושא כפיו עכ”ל.

ומ”מ חזינן מיהת לכו”ע דבשתה חלב דהאידנא דאינו משכר כלום, ושפיר יכול לדבר בפני המלך א”כ לא אכפת לן ולא מידי.

וכ”כ עוד בביאור הלכה שם ד”ה שתה רביעית, וז”ל, ומיהו לדינא מסכימים האחרונים דאפילו בשאר משקין כל שאינו יכול לדבר לפני המלך אסור לישא כפיו כמו שכתבתי במ”ב עכ”ל.

ומכלל הן אתה שומע לאו.

ויעויין שם בלשון הפרישה אות מח שכתב, נלע”ד ליישב ולומר דר’ ירוחם לא קאי אמי ששתה יין אלא אשתה שאר משקין וסבירא ליה דבשאר משקין אינו נאסר לישא את כפיו אלא אם כן הוא שיכור כשיכרותו של לוט ולשון של שיכור דנקט הגמרא דייק ליה הכי דאם לא כן אדאמרו דכולי עלמא שיכור אסור לישא כפיו הוה להו למימר שתוי אסור לישא כפיו דכבר נתבאר בפרק הדר (עירובין סד א) דהיכי דמי שיכור כל שאינו יכול לדבר בפני המלך והיינו כשיכרותו של לוט עכ”ל.

א”כ ס”ל דהיינו הך אינו יכול לדבר בפני המלך ושיכור כשכרותו של לוט, [דלא כהחילוק הנזכר בדברי המ”ב הנ”ל ע”פ האחרונים], ומ”מ חזינן מיהת דהיכא דלא נשתכר כלל אין לחשוש, וכמ”ש בהמשך דבריו שם, דבשאר משקים לענין תפילה ונשיאת כפים אם שתה רביעית מהן אפילו איסור דרבנן ליכא ולענין הוראה ודאי גזרו דומיא דאכל תמרים וכמ”ש התוספות.

מיהו י”ל דהתם נמי מיירי דאכל תמרים כל כך הרבה עד שנשתכר קצת ואף אם גזרו שם שאני עבודה והוראה שהם במיתה לכך החמירו בהן חז”ל בשאר משכרים מה שאין כן נשיאת כפים ותפילה שעיקרן אינו אלא מדרבנן וכמו שכתב ב”י בכסף משנה בטעם הרמב”ם ע”ש אבל במי שנשתכר לגמרי בודאי מסתברא דאין חילוק בין יין לשאר משקים עכ”ל.

אכן הט”ז ס”ק לה כתב, וע”כ נראה ברור שאם שתה שאר דבר המשכר אף ע”ג דלגבי עבודה אינו חייב מיתה כמ”ש הרמב”ם בפ”א דמקדש שאין חייב מיתה אלא דוקא ביין אבל בשאר מידי דמשכר כגון דבילה הרי זה לוקה ועבודתו כשרה מ”מ גבי נ”כ ודאי אסור כיון דעכ”פ יש איסור בעבודה מן התורה וכ”ש שכור מן שכר או מי דבש שאסור לדוכן וכיון שאין בזה שיעור מפורש כמו שיש ביין אסור לכהן לשתות כלל מידי דמשכר קודם נ”כ וכו’ עכ”ל.

א”כ לפ”ד הט”ז יש איסור בדבר, ושמא יש לצדד דגם לדעת הט”ז שייך לחשוש לשיעור רק בדבר שסופו לבוא לידי שיעור, אבל בחלב שלנו אנן סהדי דלא מייתי עי”ז לידי שכרות וכנ”ל, וגם את”ל דאם ישתה מאה כוסות יבוא לידי שכרות מ”מ ליכא למטעי בהא שנאסור בכל שהוא משום דלא ידעינן שיעורו, והר”ז דומה לנוגע תחת טבורו בכלי ברזל, דבכה”ג לא גזרינן אטו בגד דק, אע”ג די”א שבבגד עבה גזרינן אטו בגד דק משום דלא ידעינן שיעורו כמ”ש שם המ”ב סי’ ג’ סקכ”ט, ויל”ע.

ומ”מ פסק המ”ב ברור בזה, ואפשר דגם הט”ז גופיה לא מיירי אלא באופן שהרגיש בשינוי קצת ע”י השאר משקין, ורק דסבור שיכול לדבר בפני המלך, דבזה חיישינן שיבוא לטעות בשיעור, אבל באופן שאין מרגיש כלום לא, ולא עיינתי כעת בזה.

והנה כתב הכה”ח (שם ס”ק רכה) דנראה כיון דיש פלוגתא לכתחילה לא יעלה כהן ששתה שאר משקין עד שיסיר את שיכרותו מעליו, ואם עלה לא ירד.

ע”כ.

וראה ג”כ בדברי הגר”ז שם סנ”א שג”כ כתב כיו”ב דלכתחילה ראוי שלא לשתות כלל משקה המשכר קודם נ”כ, וכן נוהגים.

עכ”ד.

ע”ש.

אכן י”ל דהפלוגתא היא באופן שיש מקצת איזו שכרות וכנ”ל כמבואר בדברי המ”ב דלכו”ע אם יכול לדבר בפני המלך שרי, ובלאו הכי הרי הכריע המ”ב שאם יכול לדבר כנ”ל שרי.

קרא פחות
דרבנןהתורהיורה דעהמשנהקפהשיכורתפילה
נשאל: ט׳ באייר תשפ״בב:

קבלתי שאלה בזה”ל, מי שלא צם עקב מחלה האם נושא את כפיו במנחה? *** תשובה לכבוד הרב הכהן שליט”א שלו’ רב דעת הפר”ח סי’ קכ”ט שלא וכ”כ שם הכה”ח סק”ה, אמנם המקור חיים סי’ קכ”ז ס”ב ושו”ת גינת ורדים או”ח כלל א’ סי’ מ”ט התירו. וראה ...קרא עוד

קבלתי שאלה בזה”ל, מי שלא צם עקב מחלה האם נושא את כפיו במנחה?

***

תשובה

לכבוד הרב הכהן שליט”א

שלו’ רב

דעת הפר”ח סי’ קכ”ט שלא וכ”כ שם הכה”ח סק”ה, אמנם המקור חיים סי’ קכ”ז ס”ב ושו”ת גינת ורדים או”ח כלל א’ סי’ מ”ט התירו.

וראה בלוח א”י (צום גדלי’) שכתב לצדד שאם אין שם כהן אחר רשאי לעלות, וכתב הגרשז”א דאף שכשיש רק כהן אחד יוכל השני לעלות כדי שיהיה מצוה דאורייתא (מקראי קדש יוה”כ פ”א הע’ 122).

אם הכהן יוצא מבהכנ”ס לפני שמכריזין כהנים אולי שפיר עביד, ואיני יודע מה הן ההכרעות שמכריעין בכל כה”ג.

***

קרא פחות
כהניםסוכהתשובה
נשאל: ט׳ באייר תשפ״בב:

בס”ד לכבוד הרה”ג עקיבא משה סילבר שליט”א שלום וברכה וכט”ס! אחדשכתה”ט כנאה וכיאה באהבה רבה! מה הדין בכהן שהוא רופא נשים ומתעסק בלעשות הפלות יזומות לנשים ואף עודד באופנים מסויימים הפלות האם הוא נפסל ע”י כך לעלות לדוכן לישא כפיו. אשמח מאוד אם ...קרא עוד

בס”ד

לכבוד הרה”ג עקיבא משה סילבר שליט”א שלום וברכה וכט”ס!

אחדשכתה”ט כנאה וכיאה באהבה רבה!

מה הדין בכהן שהוא רופא נשים ומתעסק בלעשות הפלות יזומות לנשים ואף עודד באופנים מסויימים הפלות האם הוא נפסל ע”י כך לעלות לדוכן לישא כפיו.

אשמח מאוד אם כת”ר יוכל להשיב לי על שאלתי זו.

בברכת התורה

רן יוסף חיים מסעוד אביחצירא

עפולה
***

תשובה

שלו’ רב

הדין עצמו של מי שהפיל אשה הרה מבואר במשנ”ב [סי’ קכח ס”ק קכט] ע”פ הפוסקים להתיר, אבל במזיד ומועד ועומד במריו יש שכתבו ממחברי זמנינו לאסור [ראה נועם כ’ עמק קעא, עריכת שלחן או”ח קכח, מו, עמ’ יג, אנצ’ הלכתית רפואית ערך כהן עמ’ 94, ועוד], ובאריכות גדולה תמצא בספר רץ כצבי ח”ב עניני כהונה סי’ כא.

ואחר כל מה שהאריך שם והביא הרבה מ”מ בכל פרטי הדין תוכל למצוא שם מראי המקומות בזה.

בהצלחה רבה

***

קרא פחות
התורהמשהערךרופאתשובה
נשאל: ט׳ באייר תשפ״בב:

שאלה שלו’ וברכה כבוד הרב סילבר שליט”א אשמח לקבל התייחסות ממעכ”ת שליט”א בנידו”ד.בגמ’ ערכין ג’ ב’ אי’ הכל חייבין בתפילין כהנים לוויים וישראלים וכו’ לאתויי כהנים, אף שתפילין של יד אינם יכולים להניח דהוי חציצה, אבל תפילין של ראש הם חייבים.והנה במגן ...קרא עוד

שאלה

שלו’ וברכה כבוד הרב סילבר שליט”א

אשמח לקבל התייחסות ממעכ”ת שליט”א בנידו”ד.

בגמ’ ערכין ג’ ב’ אי’ הכל חייבין בתפילין כהנים לוויים וישראלים וכו’ לאתויי כהנים, אף שתפילין של יד אינם יכולים להניח דהוי חציצה, אבל תפילין של ראש הם חייבים.

והנה במגן גבורים סי’ קכ”ח סעיף י”ב כתב שכהנים פטורים מהנחת תפילין ויש פוסקים שס”ל שאף אסור להם להניח תפילין [ודן שם לענין נשיאת כפיים אם יכולים הכהנים להגביה ידיהם למעלה מכתפיהם, וזה גם למעלה מתפילין של ראש וא”כ א”א, ואומר שכהנים בבביהמ”ק לא הניחו תפילין] ולכאו’ זה סותר להגמ’ הנ”ל.

אמנם בזבחים י”ט א’ אי’ שכהנים בעבודתם פטורים מתפילין וברש”י שם מבואר שפטורים מדין עוסק במצוה, ובהערות הגרי”ש אלישיב שם בערכין מבואר שאם עדין לא הניחו תפילין אז פטורים מדין עוסק במצוה, אבל אם כבר הניחו אותם אינם צריכים לחלוץ.

אבל המגן גבורים דיבר על עצם ההנחת תפילין איך אפשר לישא כפיים מעל התפילין וע”ז אומר שלא הניחו משמע שלא הניחו כלל.

ודוחק לומר שרק בשעת נשיאת כפיים חלצו את התפילין ולא משמע כן מדבריו, וצ”ע.

יישר כח גדול וכט”ס.

***

תשובה

בס”ד ‏אור ליום שני ב’ אלול תשע”ו פה ב”ב יע”א

לכבוד הרב דוד ורטהיימר שליט”א

שלום רב וכט”ס

ראיתי את דברי המגן גיבורים שציינתם, וכ”כ ג”כ בספר מנחה חריבה על סוטה ל”ח א’, וגם בעיני יפלא, ובאמת אודה ואבוש שלא שמעתי על הני פוסקים דס”ל שאסורים בהנחת תפילין של ראש.

וכמו”כ לתרץ דהמגן גיבורים מיירי בתפילין של יד ובשעת עבודה זה אי אפשר, דהרי מיירי לענין הגבהת הידים בנשיאת כפים, וע”כ מיירי בתפילין של ראש.

וגם אין טעם לומר שהורידו התפילין לפני נשיא”כ כמו שכתבתם.

והנה בספר יראים לרבינו אליעזר ממיץ [מִמֶּץ] ז”ל תלמיד רבינו תם ז”ל, דעתו שלא כפי מה שכתב במגן גיבורים, דהמ”ג דעתו שלא הניחו ולכן היה מותר להגביה, אבל ביראים מבואר לא כן, שכתב שם בסימן שצט [דפוס ישן – טז] וז”ל, ותדע דציץ חמור מתפילין לענין בזיון דלא דמי לדריסת רגלים דתנן במס’ תמיד ובסוטה פ’ אלו נאמרין [ל”ח א’] במקדש כהנים נושאין כפיהם למעלה מראשיהם חוץ מכהן גדול שאינו מגביה ידיו למעלה מן הציץ אבל בשאר ראשי כהנים משום תפילין לא חיישינן עכ”ל.

ויוצא נפק”מ רבתי להלכה, דאילו לדעת המגן גיבורים אסור לכהן להגביה ידיו למעלה מן התפילין, ואילו ביראים מבואר שאין בזה איסור, וכן מבואר בראבי”ה הל’ נשיאת כפים סי’ אלף קנ”ה ע”ש דלא ילפינן לענין זה מציץ [המגן גיבורים עצמו ציין לספר יראים].

וכן מבואר ממה שכתב בבאר שבע סוטה דף ל”ח א’, וז”ל, שאינו מגביה ידיו למעלה מן הציץ.

וא”ת דהא בסוף פרק הקומץ (מנחות לו, ב.

ועי’ שבת יב, א) אמרינן חייב אדם למשמש בתפלין בכל שעה קל וחומר מציץ, ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה (שמות כח, לח) והיה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו, תפלין שיש בהן אזכרות הרבה עאכ”ו, וא”כ נימא מכח האי ק”ו שיהא אסור אפילו לכהנים הדיוטים להגביה ידיהם על גבי ראשיהם מחמת התפלין שיש בראשיהם.

וי”ל דאינו ק”ו גמור מדאורייתא אלא מדרבנן, כמו שפירשו התוספות בפרק קמא דיומא (ח, א ד”ה ומה ציץ), דהא איכא למיפרך מה לציץ שכן השם בגלוי תאמר בתפלין שהם מחופין עור, ואין לתרץ דהכא נמי כתוב שדי בתפלין בקמטין, חדא דאין זה כתב גמור, דדוקא שי”ן של תפלין הלכה למשה מסיני, אבל דל”ת יו”ד לא.

ועוד בציץ איכא שם המיוחד בן ד’ אותיות דחמיר טפי, ולפיכך אשכחן כמה דברים המותרין לעשות בזמן שיש תפלין בראשו, כגון הנושא משא של ד’ קבין בראשו ותפלין בראשו אם אינן רוצצות מפני המשוי מותר כדאיתא בריש פרק המקבל (בבא מציעא קה, ב), ועוד דבבית הכסא עראי מותר להשתין כשהן בראשו, ואפילו בבית הכסא קבוע היינו מתירין אי לאו דחיישינן שמא יפנה כדאיתא בפרק מי שמתו (ברכות כג, א) וכהנה רבות, וכל זה מפני שהם מחופים בעור.

והא דאמרינן ק”ו מציץ כו’ הכי קאמר, נהי נמי דאיכא חומרא טפי בציץ כדפירשתי, מכל מקום כיון דאיכא בתפלין צד חשיבות זה טפי שיש בהן אזכרות הרבה, סברא הוא שמן הדין יש לחכמים לתקן למשמש בהן כל שעה עכ”ל, ומבואר בדבריו ג”כ שאין בזה איסור בתפילין ורק מה שהיה נראה להם לחכמים לתקן שיהיה התפילין דומה לציץ תקנו.

ויעויין מה שהביא הרב מרדכי פטרפרוינד בקובץ בית אהרן וישראל בארוכה [גליון ק”ב, תשס”ב, קנ”ז-ק”ס], וציין לעוד כמה אחרונים שמבואר מדבריהם שלא חששו לחשש הלזה של המגן גבורים, ומה שברור לי מתוך דבריו הם דברי הקה”י בספרו ברכת פרץ פ’ תצוה דלא ס”ל כהמ”ג, ומאידך הגריש”א בהערות למס’ סוטה ל”ח א’ שחשש לזה כבר משום הראב”ד שלא יגביה אדם ידיו למעלה מן התפילין, וע”ש בכל דבריו.

ובאריכות בבית האוצר להגר”י ענגיל ח”ב כלל י”א ובגליוני הש”ס סוטה שם וגט מקושר בקו”א סו”ס י”ג, ובשאר המקורות שציין הרב הנ”ל.

אכן בפי’ הראב”ד למס’ תמיד [הנדפס בש”ס וילנא] פ”ז מ”ב [וי”א שהוא להראבי”ה – הגהות הרד”ל סוטה ל”ח א’], כתב, אבל כהן הדיוט שהיה מגביה ע”ג ראשו דהיינו למעלה מתפילין לא חיישי’ דזהו תימה לומר שמגביה למעלה מראשו ולעולם למטה מתפילין של ראש, ואם יש לפרש כך י”ל שהיה צריך לעשות תפילה של ראש גבוה כדי שיהיו הידים למטה, גם יש לתמוה היאך אדם נושא תפילין של יד הלא הראש הוא למעלה, ושמא י”ל דכיון דאיכא של ראש שהן למעלה מינכרא מילתא עכ”ל הראב”ד, ומבואר בדבריו שמתחילה היה נראה בפשיטות כדברי היראים והראבי”ה, אבל למעשה נראה שנשאר בספק.

והנה בדברי הגרי”ש שהבאתם וכנראה לפי הענין יש לתקן בהעתקה במקום אינם צריכים לומר ‘אינם יכולים’, דהיינו שאם הניחו קודם העבודה א”א לחלוץ אח”כ, דבזה כבר אין פטור של עוסק במצוה, ונראה דדבריו מיוסדין ע”ד המ”ב, שכתב בשו”ע או”ח סי’ לח ס”י וז”ל, הקורא בתורה, פטור מהנחת תפילין כל היום, זולת בשעת ק”ש ותפלה.

וכתב במשנה ברורה וז”ל, פטור – ר”ל שא”צ לפסוק מלימודו כדי להניחם אבל קודם לזה חייב.

גם באמצע אם רוצה לפסוק ולהניח ג”כ רשאי ויכול לברך עליהן שאע”פ שפטור מלהפסיק בשבילן מ”מ כיון שרוצה להפסיק מלימודו הרי חייב בתפילין מיד שמפסיק עכ”ל.

וא”כ דברי המ”ב על עבודה שוין לדברי המ”ב על תפילה.

וצל”ע בזה מה היתה דעתו של המגן גיבורים בענין הלכה זו, דאם הקושיא היא מצד מ”ש הגרי”ש כנ”ל, אולי במקור הדין המגן גיבורים גם לענין לימוד ס”ל להקל בזה, והנה מקור המ”ב הוא בביאור הגר”א, כמו שציין שם בשעה”צ, ומקור הגר”א הוא במרדכי, לכך קשה לומר דהמגן גיבורים חולק ע”ז, ואולי כ”ז תלי’ במחלוקת הראשונים האם עוסק במצוה פטור מן המצוה הוא רק באופן שלא יכול לקיים שניהם או גם באופן שיכול לקיים שניהם, ואולי המג”ג ס”ל לפטור בכל גוני וצ”ע.

ויש להוסיף במקור דברי הגרי”ש הנ”ל, דהנה בשיטה מקובצת בערכין שם הקשה מהגמ’ בזבחים הנ”ל, שכאן מבואר שכהנים בשעת העבודה חייבים בתפילין, ואילו בגמרא בזבחים מבואר שכהנים בשעת העבודה פטורים מן התפילין משום עוסק במצוה פטור מן המצוה.

ותירץ בשם הר”ם ששם מדובר כשכבר התחילו לעבוד במקדש ואם יפסיקו להניח תפילין יתבטלו מהעבודה.

אך כאן מדובר כשמניחים לפני העבודה ואינם מתבטלים בזה מן העבודה.

וזהו ממש כדברי הגריש”א, ויתכן דמכאן דברי הגריש”א.

אכן באמת השאגת אריה [ל”ז] ג”כ עמד בזה, ודעתו שכל זה מועיל רק לשיטת הראשונים הסוברים שהפטור של עוסק במצוה זה רק כשאינו יכול לקיים את שתי המצוות.

אך לדעת הר”ן שעוסק במצוה פטור מן המצוה זה גם כשיכול לקיים שניהם, הרי חוזרת הקושיא מדוע כהנים בעבודתם חייבים בתפילין, ואפילו כשיכולים לקיים שניהם צריכים להיות פטורים מדין עוסק במצוה.

ותירץ השאגת אריה שכאן מדובר שעוסק הכהן בהקרבת חטאת העוף הבאה על הספק שהיא רק ספק קרבן, ומכיון שזה רק ספק מצוה אי אפשר להקל עליו מספק להפטר מן המצוה.

ובס’ פרשת דרכים בדרך מצותיך (סי’ תכא) כתב דזה דאמר דפטורין רק מתפילין של יד זהו רק לענין איסורא אבל לפטור פטורין אף מהשל ראש בשעת העבודה כמו הסוגיא דזבחים וכל זה אינו ניחא בפשט הגמ’.

ובספר אמרי בינה [או”ח י] תירץ את קושיית השאגת אריה, שבאופן זה גם הר”ן מודה שחייב במצוה, שהרי מבואר בר”ן שאם יכול לקיים את המצוה השניה בלי טורח נוסף הרי הוא חייב לקיימה משום “מהיות טוב, אל יקרא רע”, ואם כן, כשהתפילין כבר מונחות עליו ואין לו בהן שום טורח גם הר”ן מודה שחייב עכ”ד.

[ועיין בביאור הלכה [סי’ ל”ח ס”ט] שהוכיח דכוונת הר”ן שזהו חיוב גמור, ומובן שכתוב בברייתא שכהנים חייבים בתפילין אף על פי שזה משום מהיות טוב וכו’ כי זה באמת חיוב גמור].

והנה לפ”ז יוצא דשייך בנקל לתרץ תחילת דברי המגן גיבורים, דהמגן גיבורים אפשר דס”ל כדעת השאג”א דכהנים פטורין מן התפילין לגמרי כל היכא דברור שיש כאן עבודה.

ורק היכא שאין ברור שיש עבודה חייבין [ובעצם מה שנקט השאג”א דחטאת העוף הבאה על הספק יש לזה דין של ספק קרבן ולא עבודה מחודשת בפני עצמה, עי’ מה שביארתי בסוגי’ זו בחיבורי על המדרשב”י פ’ בא, ואי”ז ברור לכו”ע].

כ”ז כתבתי עכ”פ להוריד מחומר הקושיא על דברי המגן גיבורים, ולבאר הדברים עוד אביא בזה מה שכתב בכתר המלך הלכות כלי המקדש פרק י, עי”ש בתחילת דבריו, ובהמשך כתב וז”ל, ועפ”ז נ”ל לישב הא דהקשה בס’ באר שבע במס’ סוטה (דף לח ע”א) גבי הא דאמר שם במשנה דכהנים היו מגביהין ידיהם למעלה מראשיהן לבד מכה”ג שלא היה מגביה מפני הציץ והקשה הלא גם כהנים הדיוטים לא היו יכולים מפני התפילין דגמרינן קל וחומר דאסור בהיסח הדעת מציץ משמע דקדושתן חמיר מציץ ודחוק שם.

ולפי דברינו ניחא שפיר לא מיבעיא לפי דעת הפרשת דרכים דבארנו דפטורין אף משל ראש בשעת עבודה כמו הסוגיא דזבחים וא”כ הא ברכת כהנים שהיה במקדש אשר שם היו מגביהין למעלה מראשיהן מפני שבמקדש היו אומרים את השם ככתבו כמו שכתב רש”י ז”ל משום דמברכין בשם המפורש והיה תיכף אחר עבודת תמיד של שחר כמבואר בדברי רבינו לעיל פי”ד מהל’ תפלה ועוד לא היה סילוק כל העבודה וא”כ לא היו מניחין אז תפילין של ראש ג”כ ולהכי מגביהין ידיהם למעלה מראשיהם אלא אפילו לפי מה שבארנו דהכוונה התם דאם אינו מבטל העבודה שרי להניח וא”כ הכא דהוא גזרת הכתוב דמגביה למעלה מראשיהם ולהכי ר’ יהודה ס”ל דאף כה”ג היה מגביה ידו למעלה מן הציץ מקרא דוישא אהרן את ידיו וכו’ וא”כ ודאי אז אינן מניחין תפילין של ראש כדי להגביה את ידיהם אבל הכהן גדול דאינו יכול לפשוט את הציץ בזמן של עבודה להכי ס”ל להת”ק דלא היה מגביה ידיו אבל כהנים הדיוטים ודאי לא היו מניחין תפילין אז כדי להגביה מראשיהם למעלה את ידיהם ואחרי שכתב רבינו לעיל בפ”ד מהל’ תפילין דכהנים בשעת עבודה פטורין מן התפילין לא צריך לבאר זה גבי נשיאת כפים כמבואר דהוא עבודה שאינו יכול ללבוש אז שצריך להגביה ידיו מקרא כמו שבארנו ודוק עכ”ל.

***

קרא פחות
ברכת כהניםידכהניםעורערכיןשבתתפילהתפיליןתשובה
נשאל: ט׳ באייר תשפ״בב:

שאלה לכבוד הרב האם מי שאינו כהן רשאי לומר לבניו את “ברכת הכהנים”, כמו בערש”ק כשמברך האב את בניו או בזמנים אחרים כשהאב רוצה לברך את בניו וכו’? תשובה יום שני כ”ה אב תשע”ו לכבוד ידידי הרב אהרון שליט”א שלום רב כתב בביאור הלכה ריש סימן קכח ...קרא עוד

שאלה

לכבוד הרב

האם מי שאינו כהן רשאי לומר לבניו את “ברכת הכהנים”, כמו בערש”ק כשמברך האב את בניו או בזמנים אחרים כשהאב רוצה לברך את בניו וכו’?

תשובה

יום שני כ”ה אב תשע”ו

לכבוד ידידי הרב אהרון שליט”א

שלום רב

כתב בביאור הלכה ריש סימן קכח וז”ל, ולכאורה לפ”ז יש לתמוה על מנהג העולם שנוהגין לברך אחד לחבירו בין שהוא כהן או זר בעת שמלוה אותו בלשון יברכך וגו’ ואף דברכה כזו הוא שלא בשעת התפלה וידוע הוא מה שאיתא בירושלמי פ”ד דתענית לא מצינו נשיאת כפים בלא תפלה הלא זהו בודאי רק תקנתא דרבנן דקבעוהו בתפלה ומדאורייתא אינו תלוי בזה כלל תדע דהלא תפלה גופא לרוב הפוסקים הוא דרבנן וא”כ כיון דמדאורייתא יוצא בברכה בעלמא כשמברך אותם אפילו שלא בשעת תפלה וע”ז אמרה התורה אתם ולא זרים האיך מותר לזר לברך אחד לחבירו בלשון זה וא”כ יש ראיה ממנהג העולם להא דקי”ל מצות צריכות כונה.

ואולי יש לומר דטעם המנהג משום דס”ל כהב”ח דדוקא בפריסת ידים עובר הזר בעשה א”נ דכיון דתקנו רבנן שלא לישא כפים בלא תפלה שוב מי שאומר פסוקים אלו של ב”כ בלא תפלה בין כהן בין ישראל הוי כמכוין בפירוש שלא לקיים בזה המצוה דברכת כהנים ולכן שרי עכ”ל.

והנה מסקנת הביאור הלכה ללמד זכות על הנוהגין היתר בזה דסבירא להו כהב”ח, אמנם במשנ”ב סק”ג הביא מחלוקת בזה, דהפמ”ג חולק על הב”ח וסבירא ליה שיש איסור בכל גוני, אא”כ קי”ל בודאות שמצות צריכות כונה גם לקולא.

וכן שמעתי שדעת הגר”א ז”ל שהיה מחמיר בדבר זה (עי’ בס’ הגאון).

אכן מ”מ לפי מה שנראה מביאור הלכה דגם לפי התירוצים הראשונים בבה”ל עכ”פ אם יכוין בהדיא שלא לצאת יד”ח מצות ברכת כהנים מותר, דהרי זה ברור דקי”ל שבכה”ג שמכוין בהדיא שלא לצאת אינו יוצא, ואמנם הב”י הביא דעה יחידאה מי שאינו סובר כן, אבל כל הפוסקים חולקין ע”ז וס”ל דלא יצא, וא”כ זר שמברך נוסח ברכת כהנים ומכוין שלא לצאת סגי בזה, וה”ה כהן לא יפסיד מלכוין כן, דהרי תקנת חכמים לברך רק בשמונ”ע, כמבואר בירושלמי פ”ד דתענית, וא”כ מרויח ע”י שמכוין שלא לומר ברכת כהנים שבכך אינו עובר על התקנה הנ”ל.

ושוב ראיתי שציינו שכ”כ בספר בית ברוך על החיי”א כלל ל”ב סק”ח שנכון לכוין בפירוש שלא לצאת יד”ח ברכת כהנים.

וכתב בשו”ת ציץ אליעזר (חלק יא סימן ח סק”ב) וז”ל, ומההיא דהטור שבסו’ סי’ קכ”ז קשה לי על הב”ח דריש סי’ קכ”ח שמבאר דליכא עשה לזר אלא מדמברך בנ”כ, אבל בלאו פריסת ידים שרי וכו’, ואילו מדברי הטור שם איכא סתירה לסברת הב”ח, דהא הש”צ אינו פורס ידיו ובכל זאת ס”ל לאנשי מערב שאסור להזכיר השם מכיון שאיננו כהן, ואפילו אנשי מזרח המתירין ודכוותייהו נהגינן, ג”כ כותב שם הטור דהטעם דמתירין הוא מפני שקורין אותה כקורא בתורה, ומשמע הא אם מכוונינן לשם ברכה אסור אפילו בכה”ג דליכא פריסת ידים.

ומה שיש ליישב הוא לומר דהב”ח יפרש דלא כהטור שם אלא דטעמא דאנשי מזרח, וטעמא דידן (דנהיגנן) [דנהגינן] כוותייהו שהש”צ אומר ברכת כהנים, ולא אסרינן משום זרות, הוא באמת מהאי טעמא שכותב הוא, והיינו בהיות דלא פריס כפיו ובלא פריסת כפיים שרי עכ”ד.

וכתב עוד שם (ס”ק ג) ואליבא דהטור שם נצטרך ליישב מנהג העולם כפי התירוץ השני שכותב הביאו”ה שם, והיינו, דכיון דתיקנו רבנן שלא לישא כפים בלא תפלה שוב מי שאומר פסוקים אלו של ברכת כהנים בלא תפלה בין כהן בין ישראל הוי כמכוין בפירוש שלא לקיים בזה המצוה דברכת כהנים ולכן שרי ע”ש.

ויעוין מ”ש בזה גם בשו”ת מהרי”א אסאד חאו”ח סי’ מ”א ובדע”ת על או”ח מהמהרש”ם ז”ל הנדמ”ח עיין שם, ובכיוון זה כותב לבאר גם הכה”ח סק”ח דהא דזר עובר בעשה הוא דוקא אם מכוין לקיום המצוה לברך את ישראל כמו שנצטוו הכהנים, אבל אם אינו מכוין לקיים מצות ברכת כהנים רק כמו שמברך אדם לחבירו אינו עובר יעו”ש, ואקצר, עכ”ל הציץ אליעזר.

וע”ע בספר עמק ברכה הל’ נשיא”כ אות א’, מש”כ ליישב מנהג זה לפ”ד הגר”ח הלוי מבריסק עי”ש.

כתב בתורה תמימה (במדבר פרק ו כ”ג, הערה קלא), וז”ל, ענין זר הנושא את כפיו הוא כשעולה לדוכן לברך את ישראל בברכת כהנים, ונראה דלכן נקרא ע”פ רוב ענין ברכת כהנים בשם נשיאות כפים להבדיל מסתם ברכות בכלל אשר בודאי א”א להגביל רק לכהנים, יען כי הלא לכל איש מותר לברך איש את רעהו, ואפילו זרים, ורק בזה מצויינת ברכת כהנים שהיא בנשיאת כפים, כפי שיבא בדרשה בסמוך.

ויש להעיר על מה סמכו העולם לברך איש את אחיו בנשיאות כפים על ראש המתברך, כמו שנוהגין בברכות חתנים וכדומה, אחרי כי כמבואר הוי סדר ברכה זו מיוחדת רק לכהנים, ולזרים יש בזה איסור עשה, ודוחק לומר כי לכהנים מסורה רק בנוסח הברכה שמבואר בפרשה יברכך וגו’, יען כי כפי שמתבאר מסוגיא דמנחות י”ח א’ הוי ענין נשיאות כפים עבודה כשאר עבודות שבמקדש.

ואני שמעתי מאיש אמונים שהגר”א מווילנא ברך את הג”מ רי”ח לנדא מו”ץ דווילנא בשעת חופתו והניח ידו אחת על ראש הגרי”ח בשעת הברכה, ושאלוהו על ככה, והשיב, כי לא מצינו ברכה בשתי ידים רק לכהנים במקדש, וזולת זה לא ראיתי ולא שמעתי מי שיעיר בזה, והיא הערה נפלאה, ודוחק לומר דכל עיקר מצות נשיאות כפים היא רק בצבור בעשרה משום דבר שבקדושה, דזה הוי רק אסמכתא, כמש”כ הר”ן פ”ג דמגילה.

וגם נ”ל דאפילו לכהן לא הורשה לברך ברכה פרטית בנש”כ שלא בזמן ומקום הנקבע לזה.

וראיה נ”ל ממ”ש במגילה כ”ז ב’ שאלו לר”א בן שמוע במה הארכת ימים א”ל מעולם לא נשאתי כפי בלא ברכה, ואם כפשוטו קשה מאי רבותיה, אלא הכונה שלא נשא כפיו לברכה בעלמא שלא בשעת מצוה וחיוב ברכה, ודו”ק עכ”ל, ועי”ש בהמשך דבריו.

אמנם בסידור יעב”ץ הביא שנהג אביו החכם צבי לברך דוקא בב’ ידים, (וע”ע מה שהביא בספר פסקי תשובות כאן).

לסיכום הענין – לברך את בניו בנוסח ברכת כהנים, המנהג להקל בזה, אכן היו מן הפוסקים שפקפקו ע”ז, ולכן יש מקום ג”כ למי שנוהג להמנע מזה, ומי שבכל זאת רוצה לומר ברכות אלו בין זר ובין כהן, [שגם בכהן יש איסור לומר ברכת כהנים שלא בתפילה], ורוצה לצאת ידי כולי עלמא, יוכל לכוין בפירוש שאומר פסוקים אלו שלא לשם מצוות ברכת כהנים, ובזה יוצא לכאורה ידי כל הדעות.

קרא פחות
אהרוןברכת כהניםדרבנןהתורהידכהניםעוברתשובה
נשאל: ט׳ באייר תשפ״בב:

שאלה בס”ד שלו’ רב לכבוד הג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א, בשו”ת הר צבי (להגרצ”פ פראנק זצ”ל או”ח סי’ ס”ב) מביא עובדא בכהן שכאשר היה יורד מן הדוכן היה אומר לכל מי שפגש אותו בדרך הילוכו: “ברוכים תהיו”, ונסתפקתי אם יש בזה חשש של ...קרא עוד

שאלה

בס”ד

שלו’ רב לכבוד הג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,

בשו”ת הר צבי (להגרצ”פ פראנק זצ”ל או”ח סי’ ס”ב) מביא עובדא בכהן שכאשר היה יורד מן הדוכן היה אומר לכל מי שפגש אותו בדרך הילוכו: “ברוכים תהיו”, ונסתפקתי אם יש בזה חשש של בל תוסיף, ע”פ מה שנפסק בשו”ע (או”ח סי’ קכח סי’ כז) שכהן אינו רשאי להוסיף מדעתו יותר על השלושה פסוקים של ברכת כהנים ואם הוסיף עובר על בל תוסיף.

וכתב שיש לחשוש לזה ע”פ שיטת הרמב”ם (המובא בביאור הלכה סעי’ כ”ז ד”ה ואם הוסיף) שכהן המוסיף על הברכות אף בלי נשיאת כפיים עובר בבל תוסיף.

ואם כי י”ל שאפילו שלדעת הרמב”ם עכ”פ אינו עובר אא”כ עומד על הדוכן, וכמשמע ל’ הגמרא בראש השנה “מנין לכהן שעלה לדוכן שלא יאמר וכו'”, מ”מ יש להסתפק בזה ויש למנוע הדבר.

מה ההלכה למעשה? נוהג העולם להגיד לאחר מצווה ישר כח ולענות ברוכים תהיו היום אנשים יכולים העלב מכך ובפרט שזה בנפרד לאחר ברכת הכהנים.

לתשובת כבוד הרב אודה מקרב ליבי,

בברכת התורה ובברכת הכהנים,

מיד’ הקט’ אהרון

תשובה

לכבוד ידידי הכהן שליט”א

שלום רב

בענין שאלתכם, הנה אמנם ההר צבי מחמיר בזה, אך בערוך השולחן (סימן קכח סעיף כד) כתב וז”ל, ונהגו לומר לכהנים יישר כוחכם והם משיבים ברוך תהיה, ומבואר בדבריו שלא חשש לקפידת ההר צבי, ויש להוסיף עוד דגם כל דברי ההר צבי נאמרו לדעת הרמב”ם שאם הוסיף ברכה שלא בשעת ברכת כהנים עובר בלאו, אבל דעת הרשב”א המובא בבה”ל סי’ קכ”ח סכ”ז דדוקא אם הוסיף בפריסת כפים עובר, וכ”כ בשו”ע הגר”ז סי’ קכ”ח סעיף מ’, כמובא בבה”ל שם, וכן מבואר בפמ”ג בפתיחה הכוללת ח”א אות ל”ו, ולפי דעת אלו הפוסקים אינו עובר.

והנה מבואר בגמ’ סוטה ל”ט, דהכהנים אומרים השקיפה ממעון קדשך וברך את עמך את ישראל, וכ”כ בשו”ע סי’ קכ”ח סט”ו, ובזה לכו”ע אין שום איסור, וגם לדעת הרמב”ם דבכל גוני איכא איסורא, מ”מ הכא ליכא איסורא, והטעם נ”ל מכיון שאין כאן שום תוספת, אלא קיום הברכה, שאומרים עשינו מה שגזרת עלינו עשה אתה מה שהבטחתנו, כדכתיב ואני אברכם, וא”כ ה”ה כל ברכה שכונתו לחזק הברכה הקודמת לכאורה אין בזה שום איסור, ולכן אם מוכחא מילתא שמה שאומר ברוכים תהיו הוא לומר שתתקבל ברכתי שברכתי אתכם ויברך אתכם ה’ כדכתיב ואני אברכם לכאורה אין בזה שום איסור לכו”ע.

עוד יש לצדד דהנה אם אומר ברכה בעלמא ואינו מתכוין למצות נשיאת כפים מ”ט יעבור, דהנה כתיב והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה’ עמכם ויאמרו לו יברכך ה’, ואטו אם היו כהנים היה אסור להם לומר ברכות הללו, ועל כרחך שכל מה שאינו מתכוין להוסיף במצות ברכת כהנים אין בזה משום הוספה, וכמו בזר שנקט המ”ב סי’ קכ”ח סק”ג שאם אינו מתכוין לברכת כהנים אין בזה איסור של זר הנושא את כפיו לפי מה דקי”ל כהפוסקים שמצות צריכות כונה, ואפילו להפוסקים שמצות אינן צריכות כונה מ”מ בענינינו אטו יהיה אסור לכהן לברך חבירו בשום גונא מחשש שמוסיף על הברכות, וא”כ לכאורה דגם בזה אם אינו מתכוין לשם ברכת כהנים אין בזה הוספה, וכ”ז דוקא היכא דבאמת לא מוכחא מילתא שעושה בשביל להמשיך הברכת כהנים, אבל אם אומר יחד עם הברכת כהנים וחושב בלבו שלא יצטרף לברכת כהנים – דברים שבלב אינם דברים, (ועי’ מה שכתב האדר”ת בשו”ת מענה אליהו סי’ קכ”ב).

ומ”מ באופן שאומר זאת כתגובה על דברי האומר לו יישר כח – ומשיב לו ברוכים תהיו – באופן זה לכאורה כבר מוכחא מילתא שאומר זאת רק משום שאמר לו יישר כח, וכמו הנהוג בשמחות שכשאומר לו ברכת ‘מזל טוב’ עונה ‘ברוך תהיה’, ויתכן שבאופן זה גם ההר צבי יודה דשרי.

ומסתפקנא האם דעת הערוה”ש הנ”ל הוא רק מוסיף על כל שאר הפוסקים דס”ל שאין האיסור אלא בשעת נשיא”כ, וא”כ אי”ז דעה חדשה, או דילמא דהעה”ש סבירא ליה כמו שכתבנו לצדד, ולפי צד זה יש לנו כבר ספק ספיקא להתיר, דגם אי חיישי’ לדעת הרמב”ם נגד דעת כל הני פוסקים לאסור ברכה שלא בשעת נשיא”כ מ”מ דעת העה”ש דאין בזה משום הוספה בכה”ג, אי משום סברא קמא שכתבנו או משום סברא בתרא, ודלא כההר צבי, כל שכן שדעת רוב הפוסקים אינו כהרמב”ם, וגם ההר צבי גופיה מסתפק בדעת הרמב”ם אם שלא במקום דוכן יש איסור, וא”כ רוב צדדים כאן הם להתיר, וגם בלא דברי הערוה”ש רוב הצדדים הם להתיר בזה (וראה גם מה שהובא [בישישים חכמה עמ’ קמ”ח] בשם השפ”א שהחזיק במנהג זה שהביא העה”ש).

ולכן נראה דעכ”פ אם מוכחא מילתא שאמירת ברוכים תהיו היא על מה שאמרו יישר כח ולא כהמשך לברכת כהנים אין למחות ביד הנוהגים כן, ולכאורה באופן זה אפשר גם לנהוג כן לכתחילה אם יסכים לזה מורה הוראה.

תזכו לברך את עמו ישראל באהבה

תגובה בענין הנ”ל

 {במש”כ בקובץ זה אודות אמירת הכהנים ברוכים תהיו, בפשטות יש לחלק בין אם קדמה אמירת הקהל יישר כח, שעל זה כתב בערוך השולחן שהכהנים אומרים ברוכים תהיו, לבין נדון ההר צבי שרק הכהנים אומרים ברוכים תהיו, בלי הקדמת אמירת הקהל.

רק רציתי להוסיף דבר קטן, מש”כ הגאון הגר”מ שורקין שליט”א בסוף ספרו הררי קדם ח”א בעובדות והנהגות על מנהג רבו הגרמ”ס זצ”ל, ליתן לכהנים יישר כח לאחר נשיאת כפים בראש השנה קודם גמר המאה קולות, אף שהוא אוסר להפסיק בדיבור עד סיום התקיעות לאחר התפילה, וכתב להסביר מנהגו דס”ל דהיישר כח הוא אות לקבלת הברכה של הכהנים, ולכן הוא חלק מהנשיאות כפים ואין בזה הפסק, וזה נוגע למעשה בכל יום בארץ ישראל שנושאין כפיים בכל יום, שאין היישר כח הפסק בין שמונה עשרה לתחנון, דזה חלק מהנשי”כ לפי שיש דין על הישראל להתברך ולקבל הברכה וכמוש”כ החרדים.

עכ”ד ודפח”ח.

ונמצא לפי דבריו דמה שמשיבים הכהנים ברוכים תהיו אין זה תוספת ברכה אלא כאומרים כדבריכם כן יהיה שתקבלו הברכה בשלימות
יש”י הכהן}

קרא פחות
אהרוןברכת כהניםהתורהכהניםמשהעוברקטןתשובה
נשאל: ט׳ באייר תשפ״בב:

שאלה {בס”ד שלו’ רב לכב’ מע”כ הרהג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א, האם כיום ברכת הכהנים מדאורייתא או מדרבנן? ומה הנפקא מינה להלכה למעשה? לתשובת כב’ הרב אודה מקרב ליבי, הקט’ אהרון} תשובה יום ה’ י’ סיון תשע”ו לכבוד הג”ר אהרן שליט”א שלו’ רב הנה באופן ...קרא עוד

שאלה

{בס”ד
שלו’ רב לכב’ מע”כ הרהג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
האם כיום ברכת הכהנים מדאורייתא או מדרבנן?
ומה הנפקא מינה להלכה למעשה?
לתשובת כב’ הרב אודה מקרב ליבי,
הקט’ אהרון}

תשובה

יום ה’ י’ סיון תשע”ו

לכבוד הג”ר אהרן שליט”א

שלו’ רב

הנה באופן כללי כתב המ”ב סימן קכ”ח, בהערה הנדפסת בשולי הגליון { ובמהדורות חדשות הוא צויין כשער הציון ס”ק קל”א*.

}, וז”ל, ודע דנשיאת כפים בחוץ לארץ הוא גם כן מדאורייתא, וכן העתיקו כל הפוסקים מימרא דר’ יהושע בן לוי והובא לעיל בסעיף ב, ודלא כמור וקציעה שמצדד דמדאורייתא הוא דוקא במקדש, ששגה בזה, ואישתמטתיה ספרא פרשת שמיני פסקא ט”ז, וספרי פרשת שפטים פסקא נ”א.

עיין שם [ואברכה קאי, וכבסוטה ל”ח, עיין שם], וירושלמי נזיר, הובא בסוטה ל”ח ע”ב תוספות דיבור המתחיל כל.

והעירני א’ מחכמי הזמן שהוא גם כן נגד בבלי חולין קל”ג, עיין שם.

וגם פשטא דקרא (דברים י) ולברך בשמו עד היום הזה, משמע שנוהג תמיד עכ”ל.

וע”ע בביה”ל שם ס”א ד”ה דזר שכתב להוכיח עוד דמדאורייתא א”צ שיהא דוקא בחזהש”ץ.

והספרי (ריש פר’ ראה) שהביא המ”ב, מבואר שם דאף בזמן הזה נשיאת כפים היא מן התורה.

דאיתא שם: “לשום את שמו שם, ונאמר להלן ושמו את שמי, מה להלן ברכת כהנים אף כאן ברכת כהנים.

אין לי אלא במקדש, בגבולין מנין, תלמוד לומר בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אם כן למה נאמר לשום את שמו שם לשכנו תדרשו, לומר, במקדש אתה אומר את השם ככתבו ובגבולין בכינויו”.

הא קמן שנשיאת כפים בזמן הזה גם כן מן התורה.

וכן משמע מדברי הראשונים, דמצות נשיאת כפים אינה קשורה לבית המקדש או לזמן המקדש.

וכן משמע מדברי רש”י בחולין (קלב ב), ומדברי התוס’ במנחות (מד א) ד”ה כל.

ומהרמב”ם בספר המצוות (עשה כו) שלא חילק בזה בין זמן שבית המקדש היה קיים, לזמן הזה.

וכן משמעות דבריו בהקדמה להלכות תפלה, ובפרק יד שם.

וכן הוא ברמב”ם (פרק טו מהלכות נשיאת כפים הלכה יב).

וכן כתבו להדיא הרמב”ן (פר’ בהעלותך ח’, ב’), והרא”ה בספר החינוך (מצוה שעח), והרדב”ז (חלק ד’ סי’ אלף רסד), ועוד.

וכן במ”ב בהל’ ברכת כהנים חזינן בהרבה מקומות שחשב המקרים אם מפסיד דאורייתא ודרבנן, כמו מה שדן בסקי”ב על פסולים דרבנן איך מועיל להם מה שרבנן פסלום כיון דמדאורייתא מחוייבין לברך כשקורין כהנים, וכן בסק”ח שדן בטומאה דרבנן בשעת הנשאי”כ שא”צ להפסיק, וכן אם להפסיק באמצע תפילה דרבנן לנשאי”כ דאורייתא (ע”ש ס”ק ק”ו), וכל דבריו בזה הוא בשם כל הפוסקים, וכבר האחרונים כתבו להוכיח כן מן הירושלמי ברפ”ז דנזיר ע”ש, שנשיא”כ גם בזה”ז הוא מדאורייתא [כמו שהוכיח מזה המ”ב שהוא גם בחו”ל], ואין להאריך הרבה דוגמאות דמבואר בפוסקים שנשיא”כ גם בזה”ז הוא דאורייתא.

אכן כפי שהבאנו בלשון השער הציון שהמור וקציעה חולק, וכן יש שכתבו לדייק מרב סעדיה גאון (מצוה קנה) שלא הזכיר מצות ברכת כהנים באזהרותיו על סדר עשרת הדברות, דמשמע דסבירא ליה דברכת כהנים בזמן הזה הויא מדרבנן.

וכן כתב לדייק הגרי”פ פערלא שם.

אכן הסכמת שאר הפוסקים הוא שהוא מדאורייתא.

וכן דעת רוב האחרונים, בהם: המגן אברהם (ס”ק מא), והפרי מגדים (מש”ז סק”ג), והגר”ז (סעיף ג’), ובספר קרן אורה (סוטה לח א), ובשו”ת חתם סופר (או”ח סי’ כב), ופתח הדביר, ועוד.

וכן כתב בשדי חמד חלק א’ (דברי חכמים סי’ סד, ובכללים מערכת נ’ כלל לט) בשם כמה אחרונים.

ע”ש.

[ונסתייעתי בכ”ז בילק”י תפילה ב’ סי’ קכ”ח בהערה וע”ש באריכות מה שהביא עשרות מראה מקומות לזה].

אכן לפעמים יהיה דרבנן מטעמים אחרים, כמו אם יש רק כהן אחד י”א שהוא דרבנן, מדכתיב אמור להם לשון רבים, וכן אם אין שם ישראל ויש רק כהנים בבהכ”נ כתב הפמ”ג שהנשיא”כ יהיה באופן זה רק דרבנן (עי’ בביאור הלכה סי’ תכ”ח סכ”ה), והנפק”מ בזה מבואר במ”ב לפי סדר ההלכות, לפעמים שמתירים לו לעלות ולפעמים לא, ולמשל מ”ש המ”ב בס”ק קנ”ט, ואם אין שם בביהכ”נ שני כהנים אחרים חוץ מהאבל מותר להאבל לישא כפיו תוך י”ב חודש על אביו ואמו או תוך ל’ על שאר קרובים עכ”ל.

אע”פ שסתם אבל יש ללא נהגו לישא כפים וע”ש פרטי הדינים בזה.

אבל מ”מ מכיון שאין ב’ כהנים שבזה עדיין אין כאן נשא”כ מדאורייתא כתב להקל ע”מ שיוכל לברך מדאורייתא.

קרא פחות
אהרוןברכת כהניםדרבנןהתורהידכהניםמשהתפילהתשובה