ביו”ד סי’ קע ס”ב לגבי ישראל ערב על הלוואת גוי מישראל, כתב הרמ”א ואם הישראל ערב לו בעד הקרן ולא בעד הריבית אלא יש לו ליקח הריבית מן הגוי או להיפך שערב לו בעד הריבית ולא בעד הקרן מותר ע”כ.
והיה מקום לטעון שבאופן שהריבית כבר יותר מן הקרן כמו שמצוי בהלוואות בזמנינו אין לזה היתר, דסו”ס הישראל משלם יותר מההלוואה עצמה כפי שיצאה מיד המלווה א”כ יש בזה ריבית, ומה שהוא נקרא ריבית ולא קרן מנ”ל להתיר דאדרבה מצד זה היה לאסור.
וכן בסיפא באופן שנתן הגוי משכון מבואר בש”ך סק”ח בשם הב”ח דאם הישראל לוקח על עצמו ערבות הקרן והריבית אסור, ומבואר מזה דא”א שישלם הריבית בתורת ריבית, והמשכון רק מתיר שהישראל ייקח את המעות מיד המלוה הישראל, וגם באופן זה יש לטעון כנ”ל דאם לוקח על עצמו ערבות הריבית בלבד הוא מתיר רק אם הוא פחות מן הקרן.
אבל יש לומר דעצם מה שהגוי לוקח על עצמו תשלומי הקרן חשיב שאין כאן הלוואה לישראל אלא לגוי.
וכן משמע בטעם ההיתר בלשון הד”מ כאן סק”ו שכתב וז”ל דהרי כאן לא יוכל לבוא לידי מלוה לישראל כלל דהא לא נתערב בעד הקרן אלא בעד הרבית והוי כמו שאומר הא לך זוז והלוה לפלוני דשרי ע”כ, ולפי טעם זה א”כ גם אם הריבית שנתחייב הישראל עליה ערבות היא יותר מן הקרן שרי (וצריך להתיישב עוד בראיית הד”מ שם מסי’ קסט).
[ומ”מ זה אין להוכיח מעצם מה שנזכר ריבית ותיפוק ליה שאם הוא פחות מן הקרן בלאו הכי יותר מטעם קרן, אין לטעון כן דהחידוש שאע”פ שנקרא ריבית שרי].
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 98
מק"ט התשובה הוא: 134152 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/134152
