ידוע שאחד מראשי ממשלת הרשע בארה"ק אשר נתן הקלה בשעתו לבני הישיבות בזמן החזו"א התחרט לאחר שעבר מתפקידו, והיו התבטאויות שונות מגדולי ישראל באותו הזמן, יש שהתבטאו בכאב שמצוה אחת שהיתה בידו נלקחה ממנו, ויש שהתבטאו לאידך גיסא שמשמים סובבו שיתחרט כדי שלא יקבל על המצוה שכר כדין תוהה על הראשונות (קידושין מ), ויש שהצביעו על העובדה שאותו רשע לא היה ראוי לכך לתת הקלה לבני הישיבות ועשה כן בעל כרחו שלא בטובתו כל עוד שהיה מושל משום (סוף משלי) פלגי מים לב מלך ביד ה', אבל לאחר שעבר מתפקידו חזר לסורחנו הטבעי לשנאת עמי הארץ לתלמידי חכמים.

והנה המדוברת כרגע שם רשעה ירקב פועלת כיום כשליט עריץ מימי הביניים שכל היוצא מפיו יעשה ללא שהות ועיכוב בכל גחמה שעולה על לבה, ולא זו בלבד אלא אף זאת היא עושה כנגד כל הממונים שהתמנו מטעם הרשויות ומטעם הציבור לקבוע ולהכריע בכל הדברים העומדים על הפרק, והמגוחך בכל הסיטואציה שכל מינוי המדובר הוא לשם מעשה קוף בעלמא של מתן מידע וייעוץ בלבד ומעולם לא ניתן לה כח ושלטון להכריע הכרעה כל שהיא, וכל השימוש בתפקידה לקבוע ולהכריע עניינים הוא שימוש בתפקיד שאינו שלה.

ונשאלת השאלה מאחר ולב מלך ביד ה' למה ניתן לה רשות להצר ולהפריע לתלמידי החכמים ולומדי התורה באופן נוראי כל כך.

ונראה הטעם בזה משום שלפני שבר גאון וסופה ליפול ולהתרסק מאת ה' מן השמים כפרעה והמן והיטלר.

וכמו שדרשו חז"ל (מכילתא פרשת בשלח) על הפסוק וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים (שמות יד), שהמילה "מצרים" באה לרבות את כל המצרים והמפריעים והמציקים לדורותיהם.

וכמו שראינו עד דורינו זה את מפלתם של רון קובי ודומיו שבאו להצר כנגד הקב"ה ועבדיו ונפרע מהם במזומן, ומקרוב ממש אירע אחד מאנשי הפרלמנט בתורכיה שבא לדבר כנגד היהודים ותוך כדי דיבור נפל ונתמוטט כמעשים שאירעו בזמן המקרא וחז"ל (והפלא שאחר הסיפור הזה ראינו שעולם כמנהגו נוהג ולא ראינו חזרה בתשובה המונית אחר מעשה זה, והכסילים ימשיכו בדרכיהם עם כל מה שלא יהיה, ואף ימשיכו לדרוש מלומדי התורה לבטל תלמודם).

והנה בגמרא במגילה פרק קמא איתא לגבי המן "בקום עלינו אדם" אדם ולא מלך, וביארו שם המפרשים, ויש לזה הסבר הן ממבט רוחני והן ממבט גשמי, שמכיון שהמן היה אדם ולא מלך, ממילא מפלתו היתה קרובה וקלה יותר, שכן הפלת מלך הוא נחשב נס גדול יותר ופחות נותנים את זה מן השמים במהירות, אבל המן היה חסד ה' שנלחם בנו אדם ולא מלך וכך מפלתו היתה קרובה יותר.

והנה המדוברת אפשר לומר עליה בדיוק את דברי הגמ' הנ"ל "בקום עלינו אדם" אדם ולא מלך, ולכן מפלתה מובטחת בקרוב ממש ככל שאר האישים הנזכרים לעיל שנלחמו כנגד הקב"ה ונפלו בקלות ובמהירות, וחסד ה' עשה עמנו שפקיד זוטר שאין לו שום מינוי אמיתי אלא מתן ייעוץ ומידע בלבד נלחם באמצעות תפקידו אשר הנס הנצרך לזה הוא נס שיותר קל להתקבל התפילה על זה.

לענין מצה מטוגנת אם נחשבת מצה לענין איסור אכילת מצה, באחרונים הובאו כמה שיטות בזה (יעוי' בשעה"צ ובאול"צ דלהלן שנזכר בהם השיטות בזה, וכן במשנ"ב סי' קסח לענין ברכה).

והשעה"צ (סי' תעא סק"כ) הביא הספק בזה, ורמז בדבריו לדבריו בסי' קסח ששם לענין ברכה לא הכריע בנידון זה ונקט להחמיר מספק, ומשמע שדעתו להחמיר בזה גם לענייננו.

ולפ"ז יש שכתבו ששניצל שטוגן במעט שמן חשיב כמטוגן אבל בהרבה שמן בזה מודה המשנ"ב שחשיב כמבושל (הגרי"א דינר בשם הגרח"ק, ובדומה לזה כתב הרב ישראלזון חתניה דהגריש"א בשם גדולי ההוראה וכוונתו להגריש"א כמש"כ בהקדמה שם, אלא שכתב שם שהשיעור לטיגון שנחשב הרבה הוא כשהשמן בשביל הטעם של השניצל ולא רק בשביל שלא ישרף), ועי' גם באור לציון ח"ג פי"ג ג בסופו, ואף שלא נתבאר שם בלשונו האם הקובע הוא שאין מים או שהיה רק מעט שמן (נפק"מ לטיגון עמוק), ונראה כסתירה מיניה וביה, אבל בטיגון במעט שמן מסכים להנ"ל לאסור, ומ"מ בסי' קסח מבואר בחילוק בזה בין שמן מועט לשמן עמוק.

ולענין המנהג כהשיטה הנוקטת לברך שהכל על שניצל, גם לפי שיטה זו הובא בשם הגרח"ק שם שאין לאכול שניצל בערב פסח, שאע"פ שהקמח טפל לשניצל לענין דיני עיקר וטפל בברכות מ"מ אין לאכלו בערב פסח כיון שקמח המצה ניכר בעין, ואפשר להוסיף בביאור הדברים שאע"פ שלענין עיקר וטפל הכרעת הבה"ל ריש סי' ריב דהטפל מוציא העיקר גם כשהטפל ניכר בפני עצמו, מ"מ הוא רק דין בהגדרת חובת הברכה על הטפל שהברכה המחוייב לברך עליה הוא כמו על העיקר, אבל לענין איסורי אכילה אם יש עיקר שהוא מותר באכילה וטפל שהוא אסור באכילה אין הטפל מתבטל לעיקר כשהוא ניכר בפני עצמו, דמוטל עליו להפרידו כמבואר בפוסקים ביו"ד ובש"ך כללי ס"ס, והטוב"י החמירו מכח זה גם ספק דחסרון ידיעה (ואמנם לא בכל מקום נאמר דין זה של מחוייב להפרידו ואכמ"ל אבל באופן שהאיסור ניכר ועומד בפני עצמו והוא שיעור הניכר מחוייב להפרידו, וק"ל).

ויש לציין דכל הנידון המבואר כאן הוא על כל ערב פסח ולא רק משעה עשירית, דדין שעה עשירית נאמרה לענין מצה עשירה, אבל מצה כשרה לליל הסדר אסורה כל היום כמבואר ברמ"א סי' תעא, ומצה מטוגנת הצד לאוסרה (שכך נפסק) הוא כמצה כשרה ולא כמצה עשירה כדמוכח מדברי המשנ"ב והשעה"צ שם.

ואע"פ שיש כאן צירופים שהיה אפשר לצרף להקל לאכול שניצל מכח ס"ס מ"מ הצירופים הם קלושים מידי מכיון שטיגון נפסק שיש להחמיר ולגבי התבטלות לשניצל לענין איסורי אכילה (אפי' ביומא קגרים) היא סברא שאינה מוכרחת.

הרחבת דברים בנידון תוריתא דנהמא

ומה שטענת על פירורי המצה שאין כאן תוריתא דנהמא, יש לבאר את הענין דהנה לכאורה הרי יש כאן קושי מסויים, שהרי לפי הצד שהטיגון אינו מבטל את מצב הפירורים היה צריך לברך על הפירורים המוציא, וכמו שנקט הבה"ל שבטיגון יאכל רק בתוך הסעודה.

ואף שהפירורים בטלים לשניצל לענין הברכה, כמש"כ הגרח"ק הנ"ל, ומקורו מהחזו"א, כמו שהובא בחוט שני (ברכות עמ' רה רו) ובהגריש"א (שיעורי ברכות עמ' תכב) ועוד ספרים (ראה ביאורים ומוספים על המשנ"ב סי' רח סק"ז) שסבר החזו"א שהפירורים בטלים לעוף, אבל עדיין יש בזה קושי דהרי לכאורה לפי הצד שיש צורך לברך ב' ברכות על שניצל ומזונות על דבר אחר (כמו שהובא בתחילת פרי אליעזר בשם הגריש"א ובספרים אחרים הובאו שמועות אחרות בשמו, ויש לציין דלפי המובא בביאורים ומוספים סי' קסח בשמו ברוב הספרים מובא שאפשר להקל בשהכל ושיר"ש יחמיר גם במזונות על דבר אחר, וגם את מה שהובא כמעט בכל הספרים בשמו לכאן ולכאן אפשר ליישב על דרך זה) היה צריך לחשוש ולאוכלו רק בתוך הסעודה כמש"כ המשנ"ב בסי' קסח סקנ"ו על טיגון, ובפרט דהחזו"א או"ח סי' כו סק"ט נקט שאין טיגון כבישול, וא"כ אם יש ספק למה סגי לברך מזונות על מאכל אחר כיון שהצד שאינו מתבטל על ידי הטיגון הוא צד שמחייב אותו בהמוציא.

ואולי מה שנקטו קצת מהפוסקים לחשוש ולברך מזונות הוא רק לחשוש לדעת החיי אדם [עי' ביאה"ל ריש סי' ריב] שאין הטפל מתבטל מלבד כשהוא אינו ניכר, (ופת דמליח מיירי שקשה או שאי אפשר לאכול המליח בלא הפת כמ"ש המשנ"ב סי' ריב), אבל לא לחשוש לצד שטיגון אינו מבטל ברכת המוציא, וזה צ"ע למה, דהרי המשנ"ב חשש יותר לצד שטיגון אינו כבישול מאשר לדעת החיי"א כמבואר בלשונו שם בסי' קסח לגבי טיגון ובבה"ל ריש סי' ריב לגבי שי' החי"א.

ושמא משום דבשניצל אכן הרגילות היא שהשמן ניתן לטעם וממילא לא חששו להמוציא, ומאידך לגבי הנידון שהפירורים יתכן שנעשו לטעם בפני עצמו יותר חששו, ולכן לברך על מזוונת בנפרד חששו, אבל גם לפי ביאור זה צ"ע למה לגבי ערב פסח כן הזכיר הגרי"ש במפורש שהשניצל אסור באכילה אלא אם כן השמן נעשה לטעם, ונמצא שחילק בזה בין אם השמן ניתן לטעם או רק שלא ישרף התבשיל, ואילו לגבי ברכת השניצל לא הזכיר שאם נעשה בטיגון של מעט שמן שלא לטעם אלא רק שלא ישרף התבשיל יש לאכלו רק בתוך הסעודה, והוא דוחק גדול.

ומ"מ יש לציין דמה שנקט הגרי"ש שמעיקר הדין אין חיוב להחמיר לברך מזונות בנפרד על הפירורים, ורק יר"ש יחמיר, אם הוא משום חומרת החי"א א"ש טובא, דהרי הביה"ל באמת הכריע דמעיקר הדין אין חיוב לחשוש להחי"א, ורק לרווחא דמילתא אמר הגרי"ש שיר"ש יחמיר את שי' החי"א, אבל אם נאמר שיש קשר בין זה לדברי המשנ"ב בסי' קסח על הספק בטיגון אינו מובן למה קשור ליר"ש, אבל לפמשנ"ת אינו קשור לספק שכתב המשנ"ב לגבי טיגון, דאם משום זה היה לכל אחד להיזהר בכלל מלאכול השניצל מחוץ לסעודה.

אבל עדיין צ"ע כנ"ל למה באמת לא הזכיר שאין לאכלו מחוץ לסעודה, וכ"ש הוא שאם יש צד שמאכל כזה חייב בברכהמ"ז הרי יש דעות בראשונים ובפוסקים שג' ברכות דאורייתא, וגם לריטב"א ושעה"צ שיוצאים יד"ח דאורייתא בעל המחיה אבל בבורא נפשות ודאי שלא, וממילא יש כאן שאלה של דאורייתא.

ואולי סבר הגרי"ש שלחייב מזונות ליר"ש הוא יותר אפשר לפטור בקל מאשר לחייב לאכלו רק בתוך הסעודה שלא נחשב שאפשר לפטור הברכה בקל וממילא בזה יש לסמוך על סברת הביה"ל להכריע שגם בדבר הניכר אמרי' עיקר וטפל וממילא לא יתחייב לברך על דבר אחר המוציא אלא רק מזונות.

ואם נאמר כן נמצא שיש כאן הגדרה חדשה של הכרעה בברכות מסופקות, שלחייב לברך על דבר אחר מזונות נחשב אפשר לתקן בקל ואילו לחייב לברך על דבר אחר המוציא לא נחשב אפשר לתקן בקל, ואילו מצד החשש דאורייתא על ברהמ"ז צ"ל שסבר שיוצאים בעל המחיה הבהמ"ז דאורייתא במצב כזה (כמו שיתבאר מיד), וממילא כשמתקן על ידי מזונות ועל המחיה מתקן גם הצד של דאורייתא שיש לבהמ"ז על פירורי השניצל מכח ספק ספק ספקא (דהיינו שמא אין כאן תוריתא דנהמא ושמא יש כאן עיקר וטפל ושמא יצא כבר חיוב הבהמ"ז בברכת על המחיה).

והנה במשנ"ב סי' קסח סקנ"ו דן דבבישול חשיב שאחר הבישול אין תוריתא דנהמא, ובטיגון הכריע שא"א לסמוך על זה, ומבואר שטיגון לחוד לא מועיל לבטל תוריתא דנהמא אלא מספק בלבד, ומלשונות פוסקי זמנינו נראה שלא הבינו שכלתה תוריתא דנהמא מפירורי המצה שבשניצל, מעצם צורתו כרגע במראה העינים לאחר הטיגון, דהא לאו מהאי טעמא קאתו עלה, שכן מה עוד השתנה כאן בצורה של המצה חוץ מעצם מה שהדבר עבר טיגון, שהרי המצה קיימת בצורתה רק שטוגנה, ולכן גם כשדנו הפוסקים הנ"ל, לא דנו על הצד להתיר בערב פסח אלא מצד שהדבר עבר טיגון שבזה יש צד להמשנ"ב שדינו כבישול שמעצם הגדרתו נחשב שאיבד תוריתא דנהמא (ולמרות זאת לא קבלו להתיר בערב פסח משום שטיגון הכריע המשנ"ב להחמיר שלא להחשיבו שינוי כבישול) או מצד שהוא בטל לבשר, אבל לא מצד תוריתא דנהמא, וכ"ש להדעות שיש לחשוש ולברך מזונות על שניצל.

ובאמת שהגדר של תוריתא דנהמא לא נתבאר כל הצורך, האם בעינן שהלחם ישתנה מצורה שהיתה קודם, או מרקם הלחם, או צבע הלחם, ומה הדין באופן שהלחם השתנה לצורת לחם אחרת, ומה הדין באופן שהלחם השתנה לצורת לחם שהיתה רק בזמן חז"ל ואינה קיימת היום, ומה הדין כשהלחם השתנה לצורת לחם הנהוגה רק במקומות מרוחקים או אצל מיעוט העולם, ומה הדין כשעד אחד אומר יש לו תוריתא דנהמא ועד אחד אומר אין לו אשה אומרת יש לו וכו' ואתא מעיקרא אתא לבסוף וכו', ואם רוב בקיאין ואם רוב שאצל אפיה מומחין הן וכו', ואחד אומר יש לו או אין לו ואחד מומחה אומר איני יודע, ומה הדין ברוב בני אדם אומרים יש לו תוריתא דנהמא ומיעוט אומרים אין לו או להיפך, ומה הדין אם במאכל עשירים יש לו תוריתא דנהמא ובמאכל עניים אין לו מה הדין בזה לעשירים ולעניים וכנ"ל להיפך, ולפו"ר על אף שיש לדון כדרכה של תורה בכל נידון לגופו אבל לא ראיתי שנקבעה בזה הגדרה ברורה, ויעו' במשנ"ב בשם הנו"כ בסי' קסח ס"י שהזכירו אפי' לגבי קניידלעך שברכתו מזונות משום בישול ולא חשבו על כך שאין בקניידלעך תוריתא דנהמא מצד עצם צורת הדבר (אף שיש לטעון שבישול יותר קל לומר כיון שהגדרתו הובררה בפוסקים שנחשב שאין לו תוריתא דנהמא), ומאידך גיסא אם נתלבנו המים אי' בשו"ע סי"א שאין כבר בפירורין תוריתא דנהמא אפי' בלא בישול, ובבישול בלבד כבר חשיב שאין תוריתא דנהמא כמ"ש שם המשנ"ב סקנ"ו, וצל"ע הגדרים בזה.

ויעוי' בחזו"א או"ח סי' כו סק"ט שנקט להדיא שפירורי מצה המדובקים ומטוגנים יחד (מצה ברויט) לא אבדו תוריתא דנהמא, ואזיל לטעמיה לעיל בנידון טיגון אבל נתברר להדיא כאן על ניד"ד ממש, (וגם החולקים על החזו"א לא מצינו שחלקו בנידון תוריתא דנהמא במראה עינים לענין המצה ברויט אלא בהגדרה הכללית של הגדרת דבר המטוגן שדינו כדבר המבושל בין כשנראה ובין כשלא ע"ד מה שנתבאר בפוסקים לענין נתלבנו המים), ואמנם יש בזה דעות (ועי' בביאורים ומוספים סי' קסח סקנ"ו מה שהביאו מעוד פוסקים בזה), ואולי לפי אותם דעות באמת בניד"ד יהיה מותר לאוכלם בערב פסח, ויל"ע, אבל פשיטא שלפי הדעות שנזכרו שם שהטעם לברך על מצה ברויט מזונות הוא דמצרפים שמצה עצמה ג"כ אין לה תוריתא דנהמא א"כ צירוף זה לא יועיל להתיר לענין אכילה בערב פסח אם הוא עדיין תוריתא דמצה גם אם תוריתא דנהמא אין כאן.

רק שיש לדון מצד פריך שכידוע הוא חלק מג' תנאי הגדרת פת הבאה בכסנין, שהאחרונים נחלקו האם השו"ע פסק את ג' התנאים בתורת ודאי או בתורת ספק, והביאור הלכה הביא חלק מהם (והרבה לא הביא) והכריע להקל, ואומרים שלעצמו החמיר, ויל"ע בהגדרת תוריתא דנהמא לפ"ז, דהרי מצה היא ג"כ פריכה (ויש אכן שנקטו שגם המצה אין לה תוריתא דנהמא מלבד זמן שדרך לקבוע עליה סעודה כגון בפסח או בסעודה שלישית), ומה שיעור השינוי על ידי הטיגון שייחשב פריך יותר, ומה הדין אם נחרך שלא על ידי טיגון וגם אז נעשה פריך, דזה פשוט שאינו נפקע מתואר מצה על ידי זה דכמה מצות יש שפריכות, וגם פוסקי זמנינו נחלקו ודנו אם יכול להיעשות שלם לאחר אפייה על ידי חריכה.

עיקרי הדברים שנתבארו כאן שהנידון העיקרי בניד"ד אם יש תוריתא דנהמא או לא תלוי בנידון איך להתייחס לדבר המטוגן ותליא בשי' האחרונים ובהכרעות המשנ"ב והחזו"א, ולפי שניהם נמצא שיש לחשוש שהשניצל נחשב שאין לו תוריתא דנהמא עכ"פ באופן שלא טוגן בהרבה שמן.

ידוע שמרן החזו"א היה מעורר בזה מאוד וכן נהג הגרח"ק אחריו לעורר בזה, וכידוע כשהיו באים אליו בחולצה קצרה היה מברך שיהיה כסף לקנות שרוולים ארוכים, ושמעתי שפעם אחת אמרו לו שיש כסף לקנות שרוולים ארוכים, ואז בירך ואמר שיהיה להם גם שכל לזה וקל להבין.

ובמנחת תודה על הגרח"ק עמ' מו מז כ' רבינו מרבה להעיר לאנשים על מלבוש עם שרוולים קצרים ומסביר הדבר שאדם לא יכול ללמוד תורה כמו שצריך כשנוגע במקומות המכוסים, פעם התבטא איך יהיה ת"ח אם נוגע ביד במקומות המכוסים היכן שצריך להיות שרוולים ע"כ.

והובא מעשה איש ח"ז עמ' קיב, שלענין נגיעה במקומות המכוסין היה אומר מרן החזו"א וכי פלא יש בדבר שבזמנינו אין גדלים גדולי תורה אמיתיים כמו בדורות שעברו אלא מכיון שהיום הקטנים מלובשים במכנסיים קצרים ובשרוולים קצרים ומועדים הם תמיד לנגוע בידם במקומות המכוסין שבגוף דבר המצריך נטילת ידים וכי יכול לגדול מהם גדולי תורה (ספר זכור לדוד ח"א עמ' של"ח), ונתן עצה לאחד שסבל ממרה שחורה רח"ל שיקפיד מאד על טהרת הידיים בכל מיני הידורים ורפא לו, וכן מרן ז"ל היה מהדר ונזהר אף מלחכך בזקנו כי ככל שמוסיפים בזה הידורים מוסיפים בהצלחה בתורה, ופ"א הסיח א' צערו לפני מרן ז"ל שיש לו ספיקות באמונה ויעץ לו לדקדק הרבה בנטילת ידים עכ"ל.

ובח"ב עמ' קנ, מספר הרב מאיר מונק כשהיינו ילדים בחדר כמדומה בכתה ו', הלכנו עם המלמד הרב נחום גולדשמיד אל החזו"א ובחן אותנו, לאחר הבחינה כשעמדנו ללכת אמר לנו ברצוני לומר לכם דבר מה וכך אמר צריך ליזהר שלא לגעת במקומות המכוסים שבגוף ללא נטילת ידים שכן הדבר גורם לשכחת התורה.

הרב פלוני היה הולך בצעירותו עם חולצה קצרה כשהגיע לדבר עם רבינו בלימוד העיר לו על כך ושאל השואל האם אסור ללכת כך והשיב רבינו מותר, אבל קשה להישמר בשעת הלימוד שלא ליגע במקומות המכוסים.

ועוד שם, מספר הגרי"מ זכריש הייתי אצל החזו"א והיה נוכח במקום ילד כבן ו' ז' שהלך עם מכנסיים וגרביים קצרים אמר רבינו לילד תלך הביתה ותגיד לאמך שתקנה לך מכנסיים ארוכים מעשה שהיה בשני בני תורה שישבו אצל רבינו והיו עסוקים בדברי עסוקים תורה לפתע החוויר רבינו בצורה מבהילה מבלי המתן פנו כל אחד מהם בריצה זה אל עבר כוס מים והשני אל עבר גלולה כדי להגישם אל רבינו רבינו סימן להם בידיו כי לא לאלו זקוק הוא עתה אין זו תעוקת לב מיד שמו לבם לכך שרבינו הבחין במגע ידו של אחד מהם למעלה ממרפקו ס' ברכת מרדכי עה"ת פ' שמיני עמ' ל"א עכ"ל.

ושם בח"ו עמ' פט כתב וז"ל, מספר הג"ר משה מזרחי שליט"א אחד מחברי אמר לי כי בזמן הקיץ הוא שוכח את תלמודו יותר מאשר בזמן החורף ונכנסתי עמו למרן החזו"א אמר לו החזו"א להוריד את המעיל וחולצתו היתה עם שרוול קצר, שאלו החזו"א האם אתה נוגע בידך מעל המרפק והלה השיב כאשר מרים אני את השרוול לעיתים אני נוגע, אמר לו החזו"א חז"ל אומרים שאם נוגע האדם במקומות כאלו צריך ליטול ידיו ואם ת"ח הוא תורתו משתכחת ממנו בחורף אתה הולך עם שרוול ארוך ואינך נוגע במקומות המכוסים ולכן תורתך פחות משתכחת עכ"ל.

ושם ח"ג עמ' כה, יעץ לבן ישיבה שהתלונן על הטרדות באמונה שילבש טלית קטן כשיעור ושיזהר בשעת הלימוד שלא לנגוע במקומות המכוסים כמדומה שגם אמר למי שהוא הרי ההטרדות אינן נובעות מרוב חכמה אלא ממיעוט הקדושה על כן הדרך היא להרבות את הקדושה וממילא יסורו הפקפוקים עכ"ל.

ושם ח"ד עמ' קסה, נשאל אם מותר ללמוד עם מי שאינו נזהר בשמירת נקיות הידים שנגעו במקומות המכוסים והשיב בכאב לב וכאינו יודע עצה באמרו שיש כאן משום לפני עיור ויש שאמר להם שלפעמים יש להתיר משום עת לעשות לה' הפרו תורתך מהג"ר אריה וינברג שליט"א עכ"ל.

ויש להוסיף שכהיום החיצוניות מאוד משפיעה, והילד נמשך למי שלבוש כמוהו וממילא מתנהג כמוהו, ומאוד תמוהה התנהגות של הורים כל שהם שלמרות שרוצים שבנם יעלה במעלות התורה והיראה אך מלבישים אותו מלבוש נכרי בסגנון המקובל אצל הפורקים מעצמם עול מלכות שמים, ומעולם לא הבנתי ההתנהגות הזו ומה עלתה על ליבם בעשות מעשהו וגו'.

לכאורה מאחר שהחמץ אינו ראוי לאכילת כלב ואפי' חמץ נוקשה אינו, א"כ מה הצד לאסור בזה, ובפשטות הוא רק מצד הידורים שנהגו בפסח יותר מן הדין כעין מה שכתבתי בתשובה אחרת לענין מנהג החזו"א במכירת החמץ שבבליעות הכלים, כמו שביארוהו תלמידיו וכמו שאמר גם הגרשז"א, ולכן גם לענין חומרי ניקוי חשש לזה.

ואם נימא שהקפידא היתה רק בחומרי ניקוי הנקנים בפסח אולי חשש שנהנים מהנאה מתערובת חמץ שנפסל לכלב לאחר זמן איסורו שבזה אסור בהנאה אפי' אם נקנה מגוי לאחר זמן איסורו (כדעת המשנ"ב סי' תמב סקמ"ד וחזו"א או"ח סי' קטז סקי"א דלא כבית אפרים או"ח סו"ס קלה וחי' חת"ס הל' פסח סק"ג וסק"ח שהקילו בזה), וכ"ש שאם קונה מישראל באופן שנוצר התערובת לאחר זמנו שאפי' חיוב ביעור יש בו כמ"ש במשנ"ב סי' תמב סק"ט וכ"ש שאסור ליהנות ממנו, (ובשל גוי יש רק איסור הנאה ואין חוב ביעור כמשנ"ת הטעם בחזו"א שם).

והנה לפי מה שהובא בספר אשרי האיש (ח"ג פנ"ח אות טו) החילוק שהובא שם בין אם מנקה בחומרים אלו את ביתו לפני פסח או בפסח, ולפי הנ"ל החילוק הוא אם קנה את החומר לפני פסח או בפסח ולא נראה שזה החילוק, אלא טעם ההיתר באופן שניקה בהם את ביתו לפני פסח הוא טעם אחר, כמ"ש בסי' תמב סקט"ו לענין חמץ שנדבק בניירות לפני פסח וכמשנ"ת בחזו"א סי' טז סקי"ד שהוא כבר נעשה חלק מהנייר כחמץ שייחדוהו לישיבה וטח בטיט כמ"ש בשו"ע שם ס"ט, ויל"ע בזה.

או יש לומר דאפי' מיירי באופן שכבר אי אפשר ליהנות מהחמץ בדרך אכילה אבל עומד לריח (כגון חומר ניקוי שיש בו ריח אם מעט ואם הרבה) ויתכן שחשש לריח הבא מחמת החמץ, ואולי יש בזה בעי' של אחשיבה לחמץ להנאת ריח, ובזה נכנסים לנידון האחרונים האם שייך אחשביה בחמץ לענין עישון חמץ, יעוי' בבית מאיר סי' תסז ס"ח ושו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' רמב ומור וקציעה ס"ס תמב וחוט שני עמ' צז, ויש לציין דהיא חומרא על חומרא, דאפי' בסיכה אין מוסכם לכל הפוסקים שאומרים אחשביה, וכ"ש בעישון שאינו מוסכם, וגם יש לדון אלו שהחמירו בעישון אם עשן שנכנס לגופו הוא יותר חמור מריח ולא עיינתי בזה כעת.

ועי' בחוט שני שם שכ' לגבי סיגריות שגם אם אין אחשביה אבל יש הנאה מחמץ ויל"ע המציאות מה המצב הסיגריות דלכאורה גם שם נפסל מאכילת כלב.

ובתמצית ההלכות לידידי הגר"ד קולדצקי (סי' תמב סעי' קכב אות ג') הביא טעם החומרא בזה משום שיש סוברים שהיתר החמץ שנפסל מאכילת כלב הוא רק אם נפסל לאכילת כלב מחמת עצמו ולא אם נפסל מחמת תערובת דברים אחרים עכ"ד, ושיטה זו היא שי' החוות דעת יו"ד סי' קכ.

ויעוי' בשיעורי קנה בושם על הל' פסח שהביא שם סברא שיש חומרי ניקוי שבמגע במים החומרים מתפרקים עי"ש מש"כ בזה, וכעי"ז הובא בשם גדולי ההוראה בגלאט תשס"ח עמ' 187, ויתכן שכוונתם להגריש"א גופיה, והוא דומה קצת לנידון הפוסקים על ג'לטין ממקורות לא כשרים שנפסלו מאכילת כלב וחזרו והוכשרו, ובתשובות של הרב נבנצל ראיתי שהכחיש לגמרי המקום לחוש לחשש מעין זה, וכנראה שהוא דבר שתלוי בבירור המציאות בכל מוצר לגופו, האם יש תופעה כזו במקרה נגיש ורגיל שהחלקים יתפרקו שוב באופן שיחזור חלק מן החמץ להיות ראוי לאכילה, או לא, ואני איני בקיא במציאות בזה, ובקובץ גלאט תש"ס עמ' 40 הפנו למאמר של כימאי בשם ד"ר אליהו ליכט שהאריך בנושא הבעיות של חומרי ניקוי בפסח ואין המאמר תחת ידי.

כך היא דרכה של תורה שכל אחד אומר מה שהוא סובר, ואם הוא סובר שמישהו אחר טועה אין צריך לישא לו פנים אפילו אם הוא רבו כמש"כ מהרא"י בתרוה"ד סי' רלח והובא ברמ"א בהל' כבוד רבו יו"ד סי' רמב ס"ג, ואפי' אם אינו סובר שהאחר טועה אלא רק שנראה לו אחרת ממנו בשיקול הדעת אם אינו רבו מותר לו לומר מה דעת עצמו, ולבסוף יעשו הציבור כל אחד כפי כללי הפסק, דהיינו אם אחד מהם גדול מחבירו יש אומרים שיעשו כגדול אפי' אם הקטן מחמיר בשל תורה, עי' בע"ז דף ז' ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' רנד [ועי' בהרחבה בש"ך הנהגת הוראת איסור והיתר בסו"ס רמב והרבה מ"מ באנציקלופדיה תלמודית ערך הלכה אות ט], ואם הם רבים יעשו כרבים, (ויש נידון אם בעי' עמדו למנין או לא אבל זה ברור שגם אם לא עמדו למנין בהרבה מקומות אזלי' בתר המרובין), וכן אם מסתבר טעמיה פעמים דאזלי' בתר מאן דמסתבר טעמיה אפי' ביחיד במקום רבים, וגם אם עדיין אין מרובין אבל שמא אם ישמיע דבריו יתקבלו דבריו ייקבע הלכה כמותו בעתיד, וכן באופן שהשואל הוא תלמידו ונוהג כמותו בכל דבר יש אומרים בשם הרשב"א שמותר לתלמידו לנהוג כמותו בכל דבר, וגם יש להוסיף דאע"פ שבשל תורה הלך אחר המחמיר מ"מ המקיל על ידי שמשמיע דעתו יהיה נפק"מ בספק ספקא שאז אין זה שאלה של דאורייתא ואכמ"ל.

ומ"מ יש אופנים מסויימים שאסור להורות אחר שכבר הורה מאן דהו, עי' בברכות סג ועי' גיטין נט ע"א ובתוס' שם ועדויות פ"א מ"ד.

הוספה

מה שהקשה כת"ר על דברינו מדברי הריטב"א בע"ז ז' שנקט להדיא שחכם שמורה באופן שאסור לפסוק על פיו (דהיינו מורה להקל בשל תורה לאחר שכבר הורה חכם אחר) אסור לו להורות באופן כזה, נלענ"ד דלמעשה יש מקום גם לדברי הריטב"א וגם לדברי הרמ"א ושאר העניינים שנתבארו ע"פ הסוגיות, חדא, דהריטב"א מיירי במי שמורה לאדם שהמורה יודע שהאדם יעשה על פי אבל לא בהוראה סתמא שהחכם מורה אפי' הלכה למעשה אבל יודע שאם האדם שאל מורה נוסף הוא ינסה לכלכל צעדיו כיצד להכריע בין הדעות ולצאת הדעות כדין ולפי כללי הפסק, ועוד דהריטב"א גם לא מיירי באופן שהחכם השני יודע שהחכם הראשון טעה בטעות הניתנת להוכחה או טעות המוחזקת בעיניו כטעות ודאית, אלא בנטיית הדעת, שגם לגבי החכם המתיר אין דברי האוסר נחשבים טעות, והוא עצמו הרי היה חושש לפעמים לפי הענין לדברי נטיית דעתו של חכם אחר יותר מנטיית דעת של עצמו (כגון בנטיית הדעת של רבו או באופנים אחרים), ועוד דהריטב"א לא מיירי באופן שמצד הדין יש מקום גם לדעת החכם האוסר ע"פ דין (דכמו שנתבאר בפנים התשובה לא תמיד אזלי' בשל תורה הלך אחר המחמיר) ואפי' במקום שהוא ספק יתכן שעדיין מותר לו להשמיע דעתו, נמצא דהריטב"א מיירי רק בחכם שאומר דעתו בנטיית הדעת ויודע שהשואל לא יסמוך רק עליו, ובכל שאר האופנים לא מיירי הריטב"א, ויש לציין דגם אצל מורי ההוראה בזמנינו אע"פ שיש ההוראות הרגילות, אבל בנוסף לזה יש מושג המכונה "להחזיר פסק" של מו"ץ אחר, ומקובל שצריך לזה היתר מיוחד מהמו"ץ, ואינו כלול בפסק רגיל גרידא.

אסור.

מקורות: לכאורה לפי מה שפסק השו"ע ביו"ד סי' קפא שיש לחוש לדעת הרא"ש לאסור אפי' במספרים כעין תער לגלח פאת הראש, דס"ל דגילוח גם בלא השחתה אסור, א"כ יש לאסור גם בהסרה בלייזר שכן פעולה על ידי מכונה נקט החזו"א (ע"פ הרמב"ן דחרישה) שנחשב כפעולת האדם בעצמו, ואע"פ שיש לדחות דא"א ללמוד השחתה בלא גילוח מגילוח בלא השחתה דהרי קרן לייזר לפי מה שהתבאר בתשובה אחרת הוא השחתה בלא גילוח, אעפ"כ נראה שיש לאסור בזה, דהרי בפיאות הראש לא נאמר לא גילוח ולא השחתה אלא לא תקיפו פאת ראשכם, ומזה למד הרא"ש לאסור גילוח בלא השחתה שישנו בכלל הקפה, וא"כ ה"ה השחתה בלא גילוח ישנו בכלל הקפה.

ויעוי' בב"י שם שכתב להביא ראי' להרא"ש וז"ל, וכן משמע בגמרא דקאמר ואיזהו סוף ראשו זה המשוה צלעיו לאחורי אזניו ופדחתו ולא פירש בו גילוח של השחתה כמו בזקן עכ"ל, ומבואר מזה דכל הגדרת האיסור הוא נטילת השיער ולא גילוח שיש בו השחתה.

אולם לפי מה שביאר הב"י אחר זה את דברי התוספתא לפי שי' הרא"ש אפשר דיש ללמוד דבעי' גילוח שיש בו השחתה, דקאמר בתוספתא ואינו חייב עד שיטלנו בתער וקאי על פיאות הראש, ודחה הב"י דמיירי במספריים כעין תער, וא"כ מספריים כעין תער הוא גילוח שאין בו השחתה ומנ"ל בהשחתה בלא גילוח, אבל באמת מהתוספתא אין ראי' להיפך, דהרי נמצא לפי הב"י דהתוספתא בא לאפוקי רק במספריים כשמשאיר עיקרי השערות (כדי לכוף ראשון לעיקרן דבמקפיד על זה אינו כעין תער יעוי' בפת"ש להלן בשם הנוב"י, וכן מבואר ברמב"ם הל' נזירות פ"ה הי"א שהם הניח כדי שיכוף ראשו לעיקרו אין זה כעין תער, ועי' קרן אורה נזיר מא ע"א ד"ה והרמב"ם) שבזה בא התוספתא לומר שאינו חייב, וא"כ התוספתא לא בא לאפוקי לייזר, דגם ליזר הוא כעין תער שמעביר עיקרי השיער אע"פ שאינו כעין תער.

וכן מבואר בתוס' שבועות ב ע"ב (דאזלי בשי' הרא"ש) דגם השחתה בלא גילוח כמלקט ורהיטני אסור בפאת הראש.

ולענין פיאות הזקן דיברתי בזה בתשובה נפרדת.

הרחבה בענין שיטת החתם סופר בסוגיא

מה שציין כת"ר לדברי השו"ת חת"ס ביו"ד סי' קלט שכתב להתיר לסרק פיאות הראש במסרק אע"פ שמשיר נימין המדולדלות, דלא כהרעק"א, הנה מלבד מה שעצם קולתו של החת"ס היא חידוש לאסור מספריים כעין תער ולהתיר תלישה, והראיות שהביא שם הם מחודשות דלא נמצא להדיא בראשונים שהביא שם להתיר כן לפי הדעות האוסרות מספריים כעין תער, ובפרט מה שחידש דאפי' מלקט ורהיטני שאסור לשי' התוס' בפיאות הראש ומלקט ורהיטני הוא דרך תלישה לכמה ראשונים, מ"מ יתירו התוס' תלישה ביד או במסרק, שהוא חידוש גדול מאוד, ומלבד שהרעק"א חולק על כל זה והוא בדאורייתא, אמנם גם אם נימא שהמנהג כשי' החת"ס בזה, מ"מ קולתו של החת"ס לא שייכת כאן כלל אחר בירור דבריו וכמו שיתבאר.

ראשית כל משום שהחת"ס מצרף שם לגבי סירוק דעת הרמב"ם שאינו לוקה אלא אם כן מסיר כל שער הפיאה, עי"ש שכתב דלהרמב"ם יהיה מותר מצד שאינו מסיר את כל הפיאה ולהסמ"ג יהיה מותר מצד שאינו עושה דרך גילוח, ואולם כ"ז בסירוק שאינו מסיר הכל, אך זה לא שייך בלייזר שהיא הסרה כללית שכך עובד ההסרה של לייזר היום, עי"ש בתוך דבריו שתלה את חידושו הזה (להתיר באופן שאינו דרך גילוח) רק בדעת הסמ"ג ולא בדעת הרמב"ם, ובאופן של סירוק התיר רק ממה נפשך מצד שגם להרמב"ם יהיה מותר כיון שאינו מסיר הכל וכנ"ל.

ועוד שהחת"ס ג"כ הזכיר שם דברי התוס' בריש שבועות [ב ע"ב] שגילוח בלא השחתה והשחתה בלא גילוח אסור, (שהם סוברים כהרא"ש דמחמיר במספריים כעין תער כמו שפתח החת"ס התשובה לפי שיטת הרא"ש הזו, והתוס' אתיין כשי' הרא"ש, רק שנוסף בדבריהם שגם השחתה בלא גילוח אסור, דהזכירו בדבריהם מלקט ורהיטני), ורק הזכיר שם על דברי התוס' שתלישה קיל מגילוח בלא השחתה של מספריים כעין תער או מהשחתה בלא גילוח של מלקט ורהיטני, ולהלן יתבאר אם דעתו לפסוק כהתוס' בזה.

ובראשית דבריי אציין ביאור כוונתו של הח"ס בתשובתו שם, דהנה הקשה הח"ס על הת"כ דמאחר שיש ב' לשונות במקרא לענין השחתה בלא גילוח ולהיפך, א"כ למה ממעטי' השחתה שאין בה גילוח ולהיפך ולא מרבינן לתרוייהו במקום זה, ומכח זה כתב כדלהלן, דהנה יש להקשות למה פירטה התורה ענין גילוח והשחתה (בב' המקראות בזקן) ולא הזכירה הכל יחד לא תסיר לכך ממה שפירטה התורה לא תשחית ולא יגלחו ש"מ לאסור רק בצירוף שניהם, אבל הקשה דעדיין קשה שמא מה שלא כתבה התורה לא תסיר משום דלעולם רצון התורה לכלול גם גילוח בלא השחתה וגם השחתה בלא גילוח אבל אעפ"כ לא כתבה התורה לא תסיר משום דרצון התורה שלא לכלול מריטה ולהכי לא כתבה לא תסיר שלא יהיה משמע מריטה (אלא לשון גילוח והשחתה), כך הקשה הח"ס על הקושי' למה לא כתיב לשון לא תסיר, ודחה קושי' זו דזה פשיטא שמריטה לעולם אינו בכלל האיסור כלל בכל לשון שיהיה כתוב אלא אם כן תפרש התורה לאסור מריטה עכ"ד, ומכח זה הוכיח הח"ס דמריטה דהיינו תלישה ודאי אינו בכלל האיסור.

ויל"ע בכוונת החשבון, דלמה לא נימא דבכל גוני מריטה יהיה אסור רק אם נאסר השחתה בלא גילוח, אבל אם לא נאסר השחתה בלא גילוח לא יהיה אסור, ויהיה תלוי איסור מריטה באיסור השחתה בלא גלוח, וממילא לא שייך להקשות כנ"ל שמא הטעם שלא נכתב לא תסיר הוא משום שבא למנוע מהמשמעות של מריטה, דשמא כלל לא בא למנוע מהמשמעות של מריטה (היינו לפי המבואר שהתורה היתה צריכה לכתוב לא תסיר אם באנו לכלול השחתה בלא גילוח וגילוח בלא השחתה ה"ה שלא באנו למנוע מריטה), ונקודת ההתחלה שהזכיר החת"ס שזה פשוט שגם אם לא היה שום מיעוט אלא רק פסוק אחד שלא תסיר הכולל הכל עדיין היינו ממעטים מריטה, שעל נקודת התחלה זו תלוי כל החשבון.

ונראה הביאור הפשוט בכוונת החת"ס דזה לא שהיה פשוט לנו כנקודת התחלה שהמריטה אינה בכלל האיסור, אלא על מה שנטען שאם רצון הקב"ה לכלול גילוח בלא השחתה והשחתה בלא גילוח הי' לכתוב לא תסיר, ע"ז טען דמהיכי תיתי לה, דהא ניחא אם רצון הקב"ה לכלול גם גילוח בלא השחתה וגם השחתה בלא גילוח וגם מריטה, אבל אם נימא דרצון הקב"ה לעולם לכלול גילוח בלא השחתה ולהיפך אבל אין רצון התורה לכלול מריטה א"כ לא הוה סגי בלא לכתוב לשונות דגילוח והשחתה, וממילא הדרא קושי' לדוכתיה דכבר אין לטעון לא לכתוב רחמנא לא גילוח ולא השחתה אלא לא תסיר בלבד (שמכח טענה זו רצינו לטעון שהטעם שנכתב גילוח והשחתה הוא כדי לומר דרק בצירוף תרווייהו יש איסור), דיש טעם אחר למה לא נכתב לא תסיר וכנ"ל.

אבל השתא דאמרי' שמריטה אינו בכלל האיסור כלל (גם אם הוה כתיב לא תסיר ומכח משמעותיה דקרא וכמשנ"ת) ניחא למה כן אפשר לטעון שהו"ל לכתוב לא תסיר וממילא טענינן דמדהו"ל לכתוב לא תסיר וכתב גילוח והשחתה ש"מ דבעי' תרווייהו כדי לאסור ע"כ הביאור בדבריו.

והשתא נבוא לענייננו דהרי בסופו של דבר כל הבנין לחלק בין מריטה (תלישה) לשאר הסרות מתבסס בסופו של דבר על מה שלגבי קרחה יש פסוק מפורש לאסור מריטה, אבל לגבי עניינים אחרים לא כתב כן.

וכמו שביאר בהמשך דברי החת"ס דגם מה שטען החת"ס דילפי' פאת הראש מפאת הזקן להתיר תלישה בפאת הראש, מ"מ היינו דוקא לענין תלישה, ולא לענין מספריים כעין תער שנתבארו בתוס' [שבועות ב ע"ב] ורא"ש ותה"ד בשם גליון תוס' לאסור וכהגדרתו שיש בהם "קצת השחתה" משא"כ תלישה.

ומשמע לכאורה בדבריו דכ"ש לענין מלקט ורהיטני שבזה הוה פשיטא להו להתוס' שם יותר לאסור בפאת הראש, ולא נתבאר להדיא הטעם בדבריו למה "השחתה עם קצת גילוח" עדיף מ"גילוח עם קצת השחתה" אם לא דנימא דמר' אליעזר [דמכות כא ע"א עי"ש] נשמע לרבנן שיש יותר מקום להחשיב דבר שאינו גילוח כגילוח מלהחשיב דבר שאינו השחתה כהשחתה, עכ"פ זה נתבאר בדבריו שאם יש גילוח או השחתה (אחד מהם) זה אסור.

וזה מבואר להדיא בדבריו ע"ד התוס' כנ"ל דגם השחתה בלא גילוח אסור רק שתפס שתלישה אינו דרך השחתה כלל כל שאינו עושה כן דרך מלקט ורהיטני, ולא נתבאר שם ההגדרה המדוייקת לזה, דהרי גם מלקט ורהיטני לדעת חלק מהראשונים נעשה על ידי תלישה, ולא משמע שבא להתיר רק תלישה במסרק שאינו דרך השחתה כלל (שאינו מתכוון להשחית ומשחית רק קצת), דאדרבה משוה שם לעיל מינה מריטה לתלישה (כמו שהבאתי למעלה דבריו), ואולי מלקט ורהיטני עושים עבודה יסודית יותר, (וחשבתי אחר כך דההבדל השורשי והיסודי והמהותי בין עבודה עם מלקט ורהיטני לבין מריטה כדרך אבלים ותלישה במסרק הוא האם עושה כאן דרך גילוח או דרך של דבר אחר, דמלקט ורהיטני אף שהם כלים שמועדים לדברים אחרים לכמה ראשונים מ"מ עושה כאן פעולה של החלקת העור במקום גידול השיער אבל במסרק אינו עושה כאן פעולה זו כלל אלא סירוק בלבד וכן מריטה במקום צער וכיו"ב אינו עושה פעולת אומן ותיקון כלל של הסרת השיער והקפת הראש אלא פעולה אקראית בעלמא, ועדיין צל"ע ההגדרה המדוייקת בזה אם הכונה שצריך כוונת תיקון או דרך תיקון), מ"מ לפי מה שנתבאר בדבריו שהשחתה בלא גילוח אסורה ורק תלישה אינה השחתה, לפ"ז איזה טעם נימא דלייזר אינה השחתה.

ומ"מ מה שכתב בסוף דבריו דאין הלכה כתוס' ורא"ש אלא כגליון תוס' (דנקט שם שמספריים כעין תער חשוב כתער לענין פאת הראש והזקן) יש לדון מחדש לפי זה מה יהיה הגדר בניד"ד בטעם מה שמספריים כעין תער חשובין כתער ובפשטות הוא משום שקצת השחתה סגי אבל זה ברור דבעי' גילוח שיש בו השחתה כדי לאסור דא"כ מלקט ורהיטני יהיה אסור וזה אינו כמ"ש במשנה בפ"ג דמכות וגמ' שם כא ע"א, ולכאורה לפי סברא זו יש מקום לשמוע להתיר מכיון שלייזר אינו גילוח כלל כמשנ"ת ע"פ הב"י והנוב"י לענין משחת הסרת שיער בזקן, ולהכי סיים שם החת"ס "וא"כ אין שום הו"א לאסור תולש" כיון שאין בזה גילוח כלל ולא נאסר דבר בפיאות הראש יותר מפיאות הזקן לדעת החת"ס בדעת הגליון תוס', וכיון שהשחתה בלא גילוח כמו מלקט ורהיטני שרי בזה (היינו בפאת הראש כמו בפאות הזקן לדעת החת"ס בדעת הגליון תוס') כ"ש דתלישה שלדעת החת"ס הוא נחשב פחות השחתה ממלקט ורהיטני כמו שהזכיר החת"ס כן בדבריו בדעת התוס'.

וצע"ק דהן סברות הפוכות דבשם התוס' כתב שהשחתה בלא גילוח יותר פשוט לאסור מגילוח שיש בו קצת השחתה, (ולעיל התחבטתי בביאור הדבר), ואילו בשם גליון תוס' יוצא לכאורה להיפך.

ומ"מ זה בלאו הכי אין להתיר דהרי השו"ע פסק כתוס' ורא"ש, וגם להחת"ס הרי עיקר הנפק"מ לפסוק כגליון תוס' הוא להחמיר במספריים כעין תער בזקן, אבל לענין השחתה בלא גילוח בפיאות הראש למה לא נחמיר בדאורייתא לאסור כתוס' ורא"ש, ואם משום דמשמע בחת"ס שנקט כן גם לקולא לפסוק כגליון תוס' מדמסיים שם שלפי הגליון תוס' אין שום הו"א לאסור תולש, הרי כן נקט איהו גופיה גם בדעת התוס' להתיר תולש, וא"כ מנא לן שהיה מסתמך בזה רק על הגליון תוס' לחוד להתיר תלישה בפאת הראש אם היה נגד התוס' ורא"ש, וממילא מנא לן שיתיר על סמך זה השחתה בלא גילוח בפאת הראש ע"פ ביאורו בגליון תוס' גנגד התוס' והרא"ש.

(ואיני רגיל מספיק בסגנונו של החת"ס, אבל לא הביא שם הרבה סיבות וראיות לדחות שי' הפוסקים התוס' והרא"ש ושו"ע ורמ"א (סי' קפא ס"י) מהלכה ולהקל בדאורייתא כנגדם לענין הנוגע להשחתה בלא גילוח בפיאות הראש, וכן דעת רבינו ירוחם וסמ"ק ואגודה בשם ר"י כמו שהביאו בב"י וב"ח שם, אבל אכן הביא שם החת"ס ג' רבוותא שמחמירים במספריים כעין תער בזקן והם הגליון תו' ואולי גם התה"ד (התה"ד רק נקט שנכון להחמיר לסברת הגליון תוס' שלא לספר במספריים אבל לא הכריע כמותו בנפק"מ שיווצרו מדבריו לקולא) והמפרש דנזיר ודחיית פירוש התוס' שכ"ז מספיק להחמיר בדאורייתא כנגד תוס' ורא"ש ושו"ע ורמ"א, ובפרט יש להוסיף שמה שמשמע שם בריש התשובה שלקח דברי הרמב"ם בחשבון ההיתר של תלישת פיאות אע"פ שהוא לגמרי אינו סובר כגליון תוס' לא בפאת הראש ולא בפאת הזקן, אבל אם נימא שלקח בחשבון כל השיטות בסוגי' שהם הרמב"ם והרא"ש וגליון התוס' להתיר לפי כולם תלישה ניחא שמבאר והולך לפי כל אחת מדעות אלו להתיר תלישה, אלא דבאמת לשונו שכ' שמה שאנו תופסים לאסור בפאת הראש מספריים כעין תער לאו מטעם התוס' והרא"ש אתינן עלה אלא מטעם הגלין תוס' וכו', זה אינו ברור אבל יש לפרש לחומרא וכנ"ל).

ועוד דמשמע בריש התשובה לענין סירוק שחושש לדעת הרמב"ם ומחשבו בסוגי' ומשמע שלפי מה שנקט בדעת הרמב"ם שם לא יתיר לענייננו בהסרה בלייזר עי"ש (מלבד מה שעצם מה שחישב דברי הרמב"ם מוכיח שלא פסק כהפסקי תוס' לקולא [נפק"מ כנ"ל לחשוש לפסק השו"ע והרמ"א כהתוס' והרא"ש] מלבד זה גם עצם דברי הרמב"ם לא יתירו לעניננו), וכמו שביארתי לעיל בתחילת ביאור דברי החת"ס, וק"ל.

נמצא מכל זה דאין להתיר גם לפי החת"ס.

(ויש להוסיף עוד על כ"ז במאמר המוסגר דאפי' אם היה צד דלפי שי' הגליון תוס' יהיה מותר לגלח בלייזר פיאות הראש (היינו לפי מה שפלפל החת"ס בשיטתם ואינו מפורש בדבריהם כלל), מ"מ הרי הגליון תוס' אוסרין לגלח הזקן במספריים כעין תער דהיינו שיעור של פחות מכדי שיכוף ראשו לעיקרו, ובשם הסטייפלר הובא שהשיעור הוא חצי ס"מ, ומי שאינו מקפיד ע"ז כמו מנהג הרבה מקומות היום וכדעת השו"ע והרמ"א בודאי שלא יוכל לסמוך על שי' הגליון תוס' להקל מחמתם בדבר אחר, ומעצם המנהג ג"כ אפשר ללמוד שכיום לא חששו לשי' הפסקי תוס' בחלק מהמקומות וממילא הוא גם לחומרא).

ויש לציין עוד דלפי מה שנקט החת"ס העיקר להתיר בזה מחמת המנהג להתיר לסרוק פיאות הראש והזקן ומחמת רבוותא שנהגו כך, א"כ אם נשווה כ"ז לגבי המנהג לגבי משחת הסרת שיער על פיאות הראש [שבזה דנו הב"י והנוב"י והברכ"י בשיו"ב לגבי הזקן וזה מקור צד ההיתר להתיר הסרת שיער בלייזר בזקן כמו שהרחבתי בתשובה נפרדת], הרי כלל לא נהגו להסיר פיאות הראש למשעי במשחה אלא הזקן בלבד, ואדרבה ממה שהזכירו הנוב"י והפוסקים נידון זה על פאת זקן משמע לכאורה דסבירא להו שאין לעשות כן בפאת הראש אלא דוקא לענין פאת זקן שנאמר בו להדיא שאינו חייב אלא על גילוח שיש בו השחתה.

ובגוף מש"כ השיו"ב דהסרה בסם עדיף בזקן מהסרה במספריים כעין תער ניחא דבהסרה בסם יוצא דעת הגליון תוס' שמודו דבהשחתה בלא גילוח מותר בזקן שהוא מפורש במשנה וגמ' מכות כא ע"א לענין מלקט ורהיטני וכנ"ל, משא"כ בהסרה במספריים כעין תער שהזכירו הגליון תוס' לאסור אפי' בזקן, אבל לענין פיאות הראש לא יקל השיו"ב בהסרה בסם, כיון דלענין השחתה בלא גילוח בפאת הראש נזכר בתוס' דשבועות הנ"ל לאסור.

ומ"מ לגבי מי שטוען קים לי כגליון תוס' כפי מה שביאר בדעתם החת"ס וקים לי בכוונת החת"ס שהחת"ס מכריע כמותם להלכה גם לקולא אפשר שאין למחות בידו, עכ"פ אם משייר שערות שאינו נוגע בהן בלייזר כדי לצרף בזה גם דעת הרמב"ם שבכה"ג אינו עובר איסור כלל, ובלבד שהוא מחמיר גם בזקן שלא לגלח במספריים כעי תער אלא בלייזר או במשחה בלבד (שוב חזרתי בי ממה שכתבתי כאן אחר שמצאתי שגם הגליון תוס' גופא לא כתבו אלא שנכון להזהר במספריים בזקן וממילא כל החשבון המיוסד על כל זה הוא רק ספק ולא ודאי וא"א להוציא ממנו שום קולא ולהלן הרחבתי בזה עוד אבל גם לפי ביאור החת"ס בדבריו הרי דברי הגליון תוס' נאמרו רק בתורת ספק).

ולגוף דברי הגליון תוס' צריך להוסיף תוספת ביאור בדבריו דמה שהזכיר שלא לגלח בחלק התחתון של המספריים, וכן אי' בפסקי תוס' שכך נהג א' מבעלי התוס' וכן פסק הרמ"א, זה אינו שייך כלל למה שחידש החת"ס בדעת הגליון תוס', דאדרבה לפי דעה זו מספריים כעין תער מותרת בזקן ורק תער ממש אסור, וכמבואר ברמ"א דהטעם שאין לספר בחלק התחתון של המספריים משום דחיישי' שמא יספר עם החלק התחתון לבד בלא החלק העליון וממילא הוא תער גמור, אבל דברי החת"ס אתיין על המשך דברי הגליון תוס' שנקט שיש להחמיר יותר מהמנהג ולא לספר במספריים כלל בזקן, וע"ז ביאר החת"ס דדברי הגליון תוס' בביאור דברי הסוגיות לפ"ז שסובר שיש איסור של מספריים כעין תער גם בזקן.

והנה עפר אנחנו תחת כפות רגלי אור העולם החת"ס אבל בעניותי לא זכיתי להבין דברי החת"ס בביאור דברי הגליון תוס' דהרי מבואר בגליון תוס' שם שלא עלתה על דעתו כלל לאסור מספריים כעין תער בזקן אלא אדרבה התיר להדיא לספר הזקן במספריים שאינן חדודות, ולא משום שאם אינן חדודות אין להם דין מספריים כעין תער, אלא משום שאם אינן חדודות לא יוכל לגזוז השיער בלא צירוף שתי הסכינים יחד וממילא אין חשש שישתמש רק בסכין התחתון (שאז הוא תער ממש כמו שנתבאר בכוונת המנהג שכתב לעיל מינה ושפסקו הרמ"א), אבל אם המספריים חדודות חיישי' שמא יגזוזו השיער עם הסכין התחתון על הבשר בלבד שאז הוא תער גמור דאורייתא כיון שמגלח בסכין על בשרו, ולכן נקט שיש להזהר בזה, ולא נקט בלשונו איסורא כלל אלא שנכון להזהר (וגם מה שהביא הבדה"ב לשון איסור מהתה"ד לפנינו נזכר רק דיש מקום להחמיר).

היוצא מזה שיש כמה טעמים שלא לפרש בדעת הגליון תוס' שסובר לאסור מספריים כעין תער בזקן מדינא, הא' דבמתני' אי' ואינו חייב עד שיטלנו בתער ומבואר שם בגמ' דבמספריים אינו חייב, וסתמא דסוגי' מספריים הכוונה כעין תער כמ"ש הב"י ריש סי' קפא, והב' דלא נזכר בשום מקום בגמ' לא בבלי ולא בירושלמי להדיא איסור כזה של מספריים כעין תער בזקן ומהיכא תיתי לה (ומש"כ בנזיר נח ע"ב מאי בתער כעין תער הוא אוקימתא לנידון דהתם והיכא דאתמר אתמר, ואדרבה משם יש להוכיח להיפך דמאחר ומבואר לענין דהתם שיש חילוק בין תער למספריים כעין תער א"כ אם אי' דכאן הדין שווה א"כ מנא לן ומהיכי תיתי לה, וכ"ש הכא שהוא דין בגדרי גילוח ושם הוא רק דין בתוצאת הדבר), והג' דנמצא שהגליון תוס' חולק על כמעט כל הראשונים והם הרמב"ם והרי"ד והסמ"ק והסמ"ג והתוס' והרא"ש ורי"ו בשם ר"י ואגודה, והוא דוחק גדול, והד' דהרי הגליון תוס' התיר מספריים שאין חדודות, והה' דהגליון תוס' לא הזכיר שיש איסור אלא נכון להזהר, ולפמשנ"ת ניחא דהוא רק הנהגה שלא לבוא לידי איסור תער.

וממילא מאחר ואין דעת הפסקי תוס' להחמיר במספריים כעין תער מדינא ממילא כל הבנין בדבריו לומר שחולק על התוס' והרא"ש בהשחתה בלא גילוח בפיאות אין לזה הכרח או ראי'.

ויש להוסיף בזה עוד כמה תמיהות שנתבארו במהלך התשובה, התמיהה ה' דמבואר בכמה ראשונים שמלקט ורהיטני הוא דרך תלישה והוא מבואר בתוס' שהוא אסור בפיאות הראש, ואעפ"כ נקט החת"ס בשיטתם להתיר תלישה, והוא צע"ג, ואולי החת"ס ראה דברי הראשונים שפירשו דמלקט ורהיטני הוא דרך החלקה ולא תלישה, וממילא לדידן יש לחוש לשאר ראשונים בזה ויל"ע, והתמיהה הו' דלפי החת"ס נמצאו סברות הפוכות דלהתוס' השחתה בלא גילוח חמור מגילוח בלא השחתה (וכך הסברא מסתברת יותר שכשהתוצאה היא כמו האיסור יותר נתפס לאסור מאשר במקרה שרק דרך הפעולה דומה לאיסור ולא התוצאה) ולפי הגליון תוס' לפי מה שביארו החת"ס הוא להיפך, ויש בזה סברות הפוכות, והתמיהה הז' דתמוה לומר שננקט לקולא בדאורייתא כדעת הגליון תוס' נגד רוב בנין ומנין של הראשונים שאנו פוסקים כמותם בכל מקום כמשנ"ת, ואם נקטי' כגליון התוס' רק לחומרא הוא מובן יותר, (יש לציין דהגליון תוס' נמצא גם בפסקי תוס' וגם בתוס' המכונים תוס' שאנץ על המכות, וממילא מקורו מבעלי התוס', ולכן לענין חומרא בודאי שיש מקום לסמוך על זה),

יש לציין שבמקרה הנוכחי המצבר עשה רעש משונה באמצע הלילה וכמה מכשירי חשמל כבדי צריכה יחד עמו בבית נדלקו ונכבו כעין הבהוב כל הזמן ועשו רעש גדול ומשונה כולם יחד, ודבר זה גרם לפחד לנוכחים, שהמצבר עומד לפני פיצוץ, עכ"פ לאנשים שאין להם הבנה בחשמל, וכבר התכוננו לשריפה מכל המובנים (ולא היה מוטל עליהם לברר היכן יש מומחים בשעה מאוחרת לברר האם יש בזה סכנה כיון שהזמן היה קצוב והשואל הרי זה שופך דמים כמ"ש באו"ח שכח ב).

ויש לציין שכ' האג"מ שמי שמפחד אף מדבר שאין דרך החכמים לפחד ממנו אבל כל שאין דרך להוכיח שאין כאן שום חשש והוא מפחד באמת עי"ש מש"כ בזה.

ולגופו של ענין במידה ויש חשש אמיתי שהמצברים עומדים לפני פיצוץ חשמל יש כאן סכנת נפשות, גם אם יתרחקו משם כל הסובבים את החשמל, לפי מה שפסק הרמ"א ס"ס שלד שדליקה בזמנינו יש בו משום פקו"נ, וכמ"ש החזו"א דגם האידנא [ארחות רבינו ח"א קסד וראה עוד בחוט שני ח"ב לה ג א ובביאורים ומוספים על הרמ"א שם].

ולענין אם יכבו כל מפסק בנפרד או רק את המפסק הראשי פשוט שמה שמותר להם הוא לכבות רק את המפסק הראשי וכמבואר בשו"ע שכח טז לענין תלישת גרוגרות עי"ש, ואפי' שאם כשיכבו חלק מהדברים, המצבר בודאות יצא מכלל סכנה, ואף שיאמרו שזה עדיף להם כדי שיוכלו להשתמש במצבר למה שיישאר דלוק, אעפ"כ אי אפשר להתיר להרבות במלאכת שבת לצורך דבר שאינו פיקוח נפש.

ולענין אם יש שם גוי ויכול לעשות זאת במקום בודאי עדיף לעשות על ידי גוי לפ"ד הרמ"א שכח יב, וכן אם יש שם קטן עדיף על ידי קטן כמ"ש המשנ"ב שם סקל"ו.

ולענין לכבות החשמל על ידי שינוי אע"פ שאינו מוסכם לכו"ע שבמלאכה מסוג זה מועיל שינוי, ויש דעות שרק בכתיבה והוצאה הדין כך כמ"ש באו"ז [והרב גנחובסקי האריך בזה], מ"מ ודאי שלעשות בשינוי גם במלאכה זו יש בו הקל הקל, כיון שלחלק מהפוסקים ודאי הועיל שאינו דאורייתא, ובפרט שכך נפסק להלכה שמלאכה בשינוי אינו דאורייתא, וכמ"ש הרמ"א הנ"ל שאם אפשר לעשות על ידי שינוי עושה וקאי בכל המלאכות.

מותר מכיון שאין דין עביט בדבר שעדיין לא השתמשו בו, שאין הזמנת הדבר מועילה לאוסרו לענין גרף של רעי, כמו שהבאתי לשון החזו"א (או"ח סי' יז סקי"א) בתשובה אחרת כאן וכ"כ כה"ח (סי' פז סק"ד) שאין הזמנה מועילה לגרף, וכן הובא בשם הגריש"א (אישי ישראל פנ"ג הערה כג) שטיטול חד פעמי חדש מותר לומר כנגדו דברים שבקדושה.