לענין מה שהעיר כת”ר דמחד אשכחן דקמח ראוי לאכילה לענין ברכה כמ”ש בשו”ע או”ח סי’ רח ס”ה או שהוא מוקצה לדעת המשנ”ב סי’ שכה סקט”ז (ויש חולקים כמו שציין כת”ר), הנה ראשית ראיתי תחילת דברי כת”ר והנני להשיב ע”ז דהמוקצה לא נקבע לפי “ראוי” אלא גם לפי אם נאכל בפועל, וכמו מש”כ הפוסקים על פירורין בשבת [וכתבתי בזה בתשו’ ד”ה פירורים פחות מכזית במקום שאין מצויין בעלי חיים מה דינם בשבת] וכן נידון פוסקי זמנינו על בשר בהמה בזמנינו בשבת שאין בנ”א שאוכלין אותו אם נשתנה דינו אע”ג דבעצם לא חשיב אינו ראוי והראי’ מזמנם (ואפי’ אם מצא בקצת פוסקים הלשון אין ראוי לאכילה על קמח לענין מוקצה יש מקום לומר ג”כ דכוונתם להנ”ל) ואילו ראוי לאכילה לענין ברכה עיקר הנידון אם שייך ליהנות בזה וכדמשמע בלשונות הפוסקים (עי’ עוד סי’ תריב ובמשנ”ב סקט”ז וסקכ”ט), וגם בלשון הגמ’ בברכות לו ע”א דכל דאית ליה הנאה בעי בעי ברוכי [וכתבתי קצת בזה בתשו’ לענין החילוק בין שמן לקמחא דשערי וחלק מהדברים בתשו’ שעודנה בכת”י ע”ד מה שנשאלתי לענין מאכל שאינו ראוי לאכילה שיש הנאה באכילתה מכח קוסם מאחז עינים מה דינה לענין ברכה], ומידי עיוני בהמשך דברי כת”ר ראיתי שציין כת”ר דגם הגרח”ק השיב לענין סתירה זו ‘אינו עומד לאכילה’, והוא כעין דברינו הנ”ל, וכן ציין נוסחאות דומות לזה מעוד חו”ר ותוספות נופך, (ובאמת דכת”ר א”צ לדידי ודכוותי ורשמתי הדברים לפי בקשתו).
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 118
לתשובה זו פורסמו תגובה אחת. לצפיה בתגובות לחץ כאן.
מק"ט התשובה הוא: 150013 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/150013
בטח, הנה סיכום המאמר:
סיכום מאמר: דין קמח לעניין ברכה ומוקצה
מאמר זה דן בשאלה האם קמח נחשב “ראוי לאכילה” לצורך ברכה, והאם הוא נחשב “מוקצה” בשבת.
* מוקצה נקבע לפי שימוש בפועל, לא רק לפי ראויות. הפוסקים קובעים כי דבר הנחשב מוקצה אינו רק דבר שאינו ראוי לאכילה, אלא גם דבר שלא נאכל בפועל. כך למשל, פירורי לחם או בשר בהמה בזמננו (שפחות נאכל) יכולים להיחשב מוקצה, גם אם אינם “אינם ראויים” מבחינה עקרונית.
* “ראוי לאכילה” לעניין ברכה מתמקד ביכולת ליהנות מהדבר. השאלה אם קמח “ראוי לאכילה” לצורך ברכה קשורה ליכולת ליהנות ממנו, ולא רק לאפשרות אכילה.
* קיימת דעה ש”אינו עומד לאכילה” כמנומק לדין מוקצה. ישנה התייחסות בקרב פוסקים, וכן במאמר זה, שהמונח “אינו עומד לאכילה” יכול לשמש כנימוק לכך שדבר נחשב מוקצה, גם אם אינו “אינו ראוי” במובן הבסיסי.