א) מה שנשאלתי בזה הוא שבס”ה יש שיעור סוכה ז’ על ז’ אלא שאין הדופן הימנית באורך ז’ טפחים בפני עצמה אלא רק אחר צירוף מה שמתלקט בדופן האחרונה לאורך הסוכה ושם יש כדי לרבע ז’ על ז’.

וביתר הרחבה שהדופן הימנית היא ו’ טפחים בלבד ויש רק ו’ טפחים בלבד מהפתח עד הדופן האמצעית, אבל הדופן האמצעית מתרחבת באמצעה בעוד טפח ויש ז’ על ז’ בשטח המורחב.

ב) וכיו”ב נשאלתי בסוכה שדופנה האחורי עגול ויש ב’ דפנות ישרות מן הצדדים האם סגי שיש מעבר לעבר ז’ טפחים אף על גב שאין רצף ז’ טפחים.

ג) וכיו”ב נשאלתי מחכ”א בסוכה שיש לה דופן סמוכה לסכך באורך פחות מז’ טפחים ודופן המתכשרת מדין עקומה משלימה אותה באופן שאין הדופן העקומה נוגעת בדופן עצמו אלא יש דופן המהלך עם הסכך הפסול מהדופן העיקרי עד הדופן העקומה.

והמקרה ביתר הרחבה הוא שיש כמין בליטה המתרחבת עם הסוכה ומתרחקת מן הסכך ושם נפסקת הדופן העיקרית של הסוכה ואם הייתה ממשיכה עוד הי’ אורך ז’ טפחים מכיון שהסוכה רחבה ז’ טפחים, אבל הדופן העיקרית המחוברת לסכך הכשר היא פחות מז’ טפחים, וההמשך היא דופן המחוברת לסכך פסול המשלים את הדופן הקודם ויש דופן ממוצע ביניהם המחבר ברוחב בין תחילת הדופן לסוף הדופן, [ונניח שההפרש הוא יותר מג’ דלא נימא לבוד, עי’ סוכה ד ע”א גבי חקק], כזה.

ד) ולכאו’ בדין סוכה עגולה במס’ סוכה ח ע”א מצינו דסגי שהמקום מוקף דפנות וא”צ דוקא דפנות באורך שווה, וממילא גם בניד”ד סגי שהמקום מוקף במחיצות כשרות בשיעור ז’ טפחים.

ובמשנ”ב סי’ תרלד סק”ד כתב דה”ה כשעושה בת חמש זוית או יותר בעינן שיהא בה כדי לרבע ז’ על ז’ עכ”ל, ומבואר דא”צ דופן ז’ על ז’ כלל.

ובאמת כבר בכל דופן עקומה חזי’ כאילו הדופן מתעקם וממילא כשיש דופן עקומה בחלק מהדופן היה מקום לטעון דאי”ז דופן שוה, רק דשם אין ראיה כ”כ דשם מ”מ תחילת הדופן מתחיל כולו בשוה.

ובחזו”א סי’ עב סק”ו דן לגבי מחיצות שבת להכשיר רשות זו העשויה מב’ דפנות בזוית חדה (דומה לסימן V) וכן חצי עיגול ונוטה דחשיב מחיצות, ויש שדנו בדבריו דאפשר שנאמרו גם לענין סוכה (עי’ תורת המועדים על שונה הלכות סי’ תרלד סק”ה והמועדים כהלכתם עמ’ קפה וספר הסוכה עמ’ רמא אות ה ועמ’ רמה אות טז דנראה דה”ה סוכה), ולכאורה כ”ש בניד”ד.

ועי’ בספר המועדים כהלכתם סי’ ט’ עמ’ קצו שרצה להתיר גם ביותר מזה כשיש רווח מה בין הדופן הפנימית לחיצונית ע”פ דברי הבה”ל בסי’ שנח ס”ו עי”ש אבל עכ”פ בניד”ד משמע דכשר.

ה) וכן מצינו בדין צריף (בספ”ק דסוכה) ובדין אצטבא ובדין חקק (בדף ד) [אלא דשם בעי’ ג’ טפחים] ובדין סוכה המדובללת (ד’ כב) עכ”פ בדין חבוט רמי בריחוק ג’ טפחים (עי’ סוכה כב) ובדין סוכה העשויה כבית יער הלבנון (בירושלמי דסוכה) שלחלק מהמפרשים ג”כ עשויה באופן כעי”ז דהצד השוה שבכ”ז דאמרי’ בהו דין כתל המתלקט וכן נקט החזו”א גם לענין דופן המשופעת בסוכה ויש מהאחרונים שנקטו דכל דין דופן עקומה הוא מדין תל המתלקט [הארכתי בכ”ז במקו”א בתשובה על סוכה העשויה כעין פירמידה, לע”ע בכת”י], והצד השוה שבכל הנ”ל שמצרפי’ שיעור על ידי עקמימות ושיפוע, ואמנם כל הנ”ל לגובה אבל ה”ה גם לאורך וכדאשכחן לגבי סוכה עגולה.

ו) והנה בבה”ל ריש סי’ תרלד האריך בפלוגתת המג”א והא”ר והדה”ח והאחרונים אם יש קרן זוית בסוכה שאין בה ז’ על ז’ אם מתכשר על ידי שיש ז’ בסוכה עצמה, ויש לדון לדעת המג”א והאחרונים המחמירים בזה מה הדין אם הסוכה עצמה אין בה דופן ז’ על ז’ בלא שנצרף את הדופן המקיף את הקרן זוית, והחזו”א סי’ קמד סק”ו כתב דלכאורה לדעת המג”א אין מחיצות הקטנה מועילים לגדולה ובעי’ מחיצה בפני עצמה לגדולה.

והיה מקום לומר דשם עיקר הטענה מצד שאין מקום כשרות בשטח זה כיון שא”א לדור שם אבל באופן שאין זוית חדה במקום זה אפשר דגם להצד המחמיר אין לחוש לזה וכמש”כ הבה”ל שם [במש”כ “והנה מה דהביא בבכורי יעקב” וכו’] ביישוב תמיהת האחרונים על המג”א דבסוכה עגולה אין שם מקום זוית יותר צר מחבירו וה”ה בנידון כעין זה כגון שיש סוכה שמתחלת בב’ דפנות באורך ו’ ודופן אמצעית כחצי גורן עגולה המשלמת לז’ על ז’.

ומ”מ באמת סברת המג”א שם צריכה ביאור כמש”כ החזו”א שם בהרחבה, אבל לגוף מש”כ החזו”א בדעתו כנ”ל דסו”ס מאחר שהיא פסולה א”א שתועיל הדופן שלה לסוכה, אבל גם החזו”א בדעת המג”א כתב להדיא דאם יש פחות מד’ אמות מצטרף מדין דופן עקומה וכאן בניד”ד מיירי שיש מקום פסול פחות מד”א [במקרה ג’ בשאלה מהדופן שזז בתחילתו] או במקרה שכל הדופן מקיף לשטח כשר ואין שם זוית חדה [היינו המקרה הא’ והב’ שהדופן האמצעית מתעגלת], ולכן בב’ אופנים הללו אין שייך חשש זה.

ז) ויש לציין שחלק מהשאלות בנידון זה מתעוררות רק לפי הסוברים דבעי’ ז’ טפחים עומד [והיינו בעיקר דעת החזו”א סי’ עה בדעת הר”ן אבל דעת התוס’ דמהני ד’ טפחים ולבוד וכמש”כ הפמ”ג וכתב כן גם בדעת הר”ן, אולם החזו”א הגביל אפי’ דברי התוס’ בזה וגם נקט שהר”ן חולק, ובתשו’ אחרת הרחבתי בזה, ודעת הרבה ראשונים ואחרונים דבכל הסוכה כשר מחיצות לבוד של שתי או ערב בלבד (ועי’ בהערות המגיה על החזו”א סי’ עה) וכך נהגו רבים].

לסיכום הדברים, הסוכה כשרה ואם בינתיים יש סכך פסול הוא עד ד’ אמות כדופן עקומה ואם בינתיים יש סכך כשר אם יש זוית חדה בינתיים שאין בה ז’ על ז’ טפחים תליא בפלוגתת המג”א והאחרונים ואז לדעת המג”א בעי’ שיהיה עד ד’ אמות בלבד כיון שמה שבינתיים פסול ולדעת האחרונים כל השטח שבינתיים כשר, ואם יש זוית שאינה חדה [בדומה לד’ הצדדים של סוכה עגולה לפי הענין] לדעת הבה”ל בדעת המג”א לא נאמרה בזה חומרת המג”א כשיש סכך כשר בינתיים.

ח) יש להוסיף בכל הנ”ל דגם ריצפת הסוכה יש שלמדו שהוא דין מחיצה ומצינו באיצטבא ג”כ שא”צ שיהיה כל הריצפה ביושר, ואם כל הריצפה ז’ על ז’ תוך כ’ לסכך משמע בגמ’ סוכה ד ע”א שאין פסול בזה וכל הנידון רק כשאין ז’ על ז’ תוך כ’ לסכך.

ט) וכן יש להוסיף דגם סכך הוא מדיני מחיצה [דמלבד דין צל יש לסכך גם דין מחיצה דבעי’ בזה צורת אוהל, עי’ סוכה י ע”א דשיעורה י’, ולגבי חוטט בגדיש שיעורה טפח, ועי’ סוכה ז ע”ב דאיכא למ”ד סכככא בעיא קרא, וגם בכמה ראשונים מבואר דהפסול של מיטה בסוכה הוא שהוא אוהל בתוך אוהל כדאמרי’ בגמ’ דהפלוגתא אם אתי אוהל ארעי ומבטל אהל קבע] ואם יש הוצין יורדין לתוך הסוכה אם הם למעלה מי’ מוכח בגמ’ דכשרין ולא מפלגינן בגובהן.

י) וכן יש להוסיף דגם לגבי נויי סוכה המופלגין ממנה ד’ פוסלין הסוכה [עכ”פ לכו”ע אם צילתן מרובה ועי’ משנ”ב בסי’ תרכז ובמקו”א הרחבתי בזה] לפי דיני סכך פסול, אבל גם זה דוקא אם הנויים הם סכך פסול, אבל סכך כשר של פסולת גורן ויקב אינו פוסל בריחוק ד’ [ואפשר דרק בריחוק י’ כדי ב’ סככין שאחד מעל גבי הסוכה בדף י ע”א], וחזי’ מזה דאינו לעיכובא שיהיה מחיצה ביושר ז’ טפחים רצופין, אף דיש לדחות בב’ האחרונים הנ”ל דמ”מ מתכשר במה שבצד העליון של הסכך הוא ישר.

יא) אכן יעוי’ בשפת אמת סוכה ז ע”ב שהסתפק לגבי סוכה העשויה כחצי עיגול דכיון דליכא זוית אפשר דצריך להיות מחצה העיגול עם עוד טפח וצוה”פ, או אפשר דאה”נ דבסוכה כזו כיון דליכא זוית צריך להיות כולה סתומה עומד מרובה על הפרוץ וצ”ע עכ”ד.

ומבואר מדבריו שהיה לו צד דאם יש רק טפח אחד בעיגול ואין דופן אין בזה היתר סוכה, [ומ”מ גם השפ”א מיירי לגבי הדפנות של ב’ כהלכתן אבל לענין דופן שלישית יש לדון בכל סוכה לפום עניינה, ובתשו’ אחרת הרחבתי בגדרי דופן שלישית], ומשמע שמצריך עומד מרובה על הפרוץ ברוב דפנות ולא רק באותו דופן ובפוסקים מצינו כמה דעות בגוף ענין זה [ועי’ חזו”א סי’ עה], ואפשר דבסוכה עגולה היה לו צד דבזה חשיב דופן אחד בין הכל כיון שאין חלוקה והפרדה לדפנות ואין כאן ב’ כהלכתן אלא מחיצה אחת בלבד וממילא בעי’ עומד מרובה על הפרוץ בין הכל גם אם בסוכת דפנות א”צ עומד בין הכל.

[ואפשר דלפי הצד הראשון סגי אם הטפח העודף על המחצה הוא חלק מהעיגול, אבל העירו דלפ”ז עומד מרובה על הפרוץ הוא שיעור פחות מזה, ואולי יש ליישב דעומד מרובה על הפרוץ הכונה בכל דופן בפני עצמו דבהיקף הכולל סגי במשהו בעומד מרובה ומהיכי תיתי דסגי במשהו דהרי אפי’ בב’ דפנות כהלכתן לא סגי בב’ דפנות ומשהו, וממילא אם נימא דכוונתו להכשיר כל העיגול א”כ הי’ צד לשפ”א דמחלקים העיגול לד’ ואז צריך עומד מרובה בכל רביע (והוא מחודש טובא וא”צ לבוא לומר כצד זה), ואם נימא דכוונתו להכשיר רק מה שבתוך החצי עיגול (וכן נראה יותר ולכן נקט שהסוכה עשויה כחצי עיגול ולא שהסוכה היא עיגול ושהמחיצה היא חצי עיגול) א”כ אפשר דס”ל דכנגד הפתח בצד היושר יצטרך רוב מרובה, וצל”ע].

וכן בשם הגרי”ז (הובא בשיעורי הגרמ”ד זבחים לז ע”ב וכן בספר הסוכה עמ’ רמה) הובא ע”פ דברי הגמ’ בזבחים שם דבעי’ דפנות ממש לסוכה, ובספר המועדים כהלכתם (לגבי סוכה עגולה הנ”ל) תמה דהרי אינו במסקנת הגמ’ שם, וכן העיר מדברי השטמ”ק בנזיר ח ע”ב דהטעם שבסוכה מהני עגולה משום דלא בעי’ דוקא דפנות, ובקונטרס המועדים מתורת בריסק עמ’ כד הובא דהגרי”ז אמר כן רק בתורת קושי’ (ובמרומי שדה ביאר באופ”א מהגרי”ז דברי הגמ’ שם) ועי’ בשיעורי בנו הגרמ”ד שם דהכשר סוכה עגולה הוא רק למסקנת הגמ’ בזבחים שם ולא לההו”א שם, ואולי גם מזה יש ללמוד דהגרי”ז לא אמר כן להלכה כלל דלפי דבריו פוסל סוכה עגולה והא סוכה עגולה כשרה כמבואר בגמ’ סוכה ח ע”א וע”ב ושו”ע סי’ תרלד.

[והיה מקום לדחות הראיה מהשטמ”ק די”ל דשייך להכשיר היקף בלא הדפנות אבל דין ב’ כהלכתן וכו’ אפשר דלא מיירי בעגולה, אבל יעוי’ בפנים דברי השטמ”ק שם שכתב בשם ה”ר עזריאל וז”ל וגבי סוכה דמכשרינן עגולה כדאמרינן בסוכה העשויה ככבשן אף על גב דדרשינן בסכות בסכות הרי כאן ארבע למאן דדריש אם למקרא, לא דמי לקירות דהכא דלשון סוכה הוי סכך ומיתורא דרשינן באם אינו ענין הלכך אפילו עיגול מהני עכ”ל, ומשמע דעיגול הוא במקום הדפנות].

ומ”מ מדברי החזו”א הנ”ל סי’ עב סק”ו גבי מחיצה בשבת העשויה כמין V אמנם מסיים בצ”ע אך מ”מ משמע דהפשטות שהבין דעכ”פ אין דין דפנות דוקא, ויש ממחברי זמנינו תפסו דבריו גם לענין סוכה, עי’ לעיל, וכ”כ להלכה לגבי סוכה בספר סוכת חיים עמ’ קיג והסוכה מהדו”ח ח”ב עמ’ רטז בשם הגר”נ קרליץ והגר”י הוטנר, ועי’ גם בברכת אברהם על סוכה מש”כ על דברי השפ”א.

ובבית דוד הל’ עשיית הסוכה פ”י סי”א הערה טז פקפק על ההשוואה הגמורה בין שבת לסוכה וכתב דבשבת סגי להחזו”א בב’ דפנות בזוית חדה אבל בסוכה בעי’ שיהיו לכה”פ ב’ דפנות סביב ג’ רוחות של ריבוע של ז’ על ז’.

[ותמצית כוונתו דכשיש ריבוע ז’ על ז’ שייך לגדור בעיגול או בצורת V ב’ דפנות ושייך לגדור ג’ דפנות, ולענייננו בעי’ שבס”ה כשנקיף חוט סביב הריבוע של הז’ על ז’ יימצא ג’ דפנות מתוכו מוקפות בב’ דפנות, וראה שם השרטוט לזה].

ובסוף הדברים שם כ’ שהסכים הגרנ”ק לדבריו, והוסיף בשם הגרנ”ק קופשיץ דעיגול הגודרת ב’ צדדים סגי בטפח שוחק וצוה”פ כדין סוכה של ב’ דפנות כמין גא”ם.

ועי’ במשנה אחרונה בסי’ תרלד בהערה מה שהקשה בזה בדברי החזו”א, דלכאו’ המוכרח שם דדבריו קיימי רק לענין שבת ולא לענין סוכה.

ויש להוסיף דבתוס’ סוכה ד ע”ב סוף ד”ה פחות מבואר דלגבי סוגי’ דחקק בגמ’ שם דמצריך שהחקק יהיה תוך ג’ לדופן כדי לצרף גובה י’ דגבי שבת א”צ, ולשון התוס’ “דלא דמי רשות שבת שהוא למנוע רגל רבים לסוכה דבעינן מחיצות סמוכות לסכך” ע”כ, וממילא מבואר דאין הכרח שכל מה דחשיב הפסק מחיצה בשבת ייחשב הפסק מחיצה גם לגבי סוכה כשיש הפסק לרה”ר שאינו בנוי בצורת מחיצה רגילה.

אולם לפי ביאור החזו”א באו”ח סי’ סה ס”ק סא בדברי התוס’ אפשר שיוצא דלא בכל גווני אומרים דין זה אלא ששם החסרון משום שהמחיצות מופלגות מן הסוכה וממילא צל”ע דהרי כשיש כבר דופן שיעור ההרחקה הוא ד’ אמות שם בסוכה דף ד’ גבי החילוק בין חקק לאצטבא וא”כ בניד”ד אפשר דלא אמרי’ הך חילוק התוס’ בין שבת לסוכה וצל”ע.

[ובגוף קושיית התוס’ בסוכה שם הנה בהרא”ש בשבת ז ע”ב פ”א סי’ יא ובתוס’ ישנים שם וכן הובא הרא”ש במג”א סי’ שמה סט”ו ובמשנ”ב שם ס”ק סג תירצו באופן אחר דהוא בצירוף מה שהמחיצות החיצונות גבוהות י’ דאז מועיל בשבת ובסוכה יש בזה חסרון דאינו קרוב לסכך, ולדבריהם יוצא דלא אמרי’ הך סברת התוס’ בסוכה עכ”פ באופן הנידון שם, אבל גם בריטב”א ועוד ראשונים אי’ כעין דברי התוס’ בסוכה שם, וצל”ע].

ועכ”פ מסתימת הפוסקים שלא כ’ דבסוכה עגולה יש דינים מיוחדים במחיצות יותר משאר דיני סוכה צ”ב אם סברו כהצד המחמיר בשפ”א, אם לא דנימא דהטעם שסתמו בזה משום דהוה פשיטא להו דבעי’ עכ”פ היקף מחיצות ולא סגי בשלישית אפי’ טפח, ולכן לא נחתו לומר כל דיני המחיצה דבעי’ הכל מוקף, ועדיין צ”ב דסו”ס לומר דצריך היקף מלא צ”ב וגם זה גופא לומר שסתמו דלא סגי בשלישית טפח הוא מחודש, אבל עדיין צע”ק שסתמו הפוסקים בזה דהרי בעיגול גדול מאוד לא שייך לומר דב’ דפנות ז’ ועוד טפח מכשיר הסוכה וא”כ למה לא פירשו השיעור בזה, ושמא השיעור הוא ב’ דפנות שלמות (שיש בהם ז’ שתי וערב והשאר שתי בלבד לשי’ החזו”א בסי’ עה שכ”ה בסוכת דפנות עכ”פ בדעת הר”ן ולהפמ”ג) דהיינו חצי עיגול וטפח מלבד זה.

עכ”פ היוצא דלכאו’ הוא כשר כמו שנטה החזו”א גבי שבת וכמו שהורו כמה מפוסקי זמנינו ושכן מבואר בשטמ”ק ושכן מוכח לכאו’ בכמה סוגיות [וגם הגרי”ז יש מקום לומר שלא אמר כלל הדברים להלכה אלא בביאור ההו”א בגמ’ שם וכמשנ”ת מכמה טעמים, וגם השפ”א שהציע צד להחמיר בזה לא הכריע בזה אלא ספוקי מספקא ליה וכתב ב’ צדדים בזה, וכבר כתבו הפוסקים דהיכא דמספקא ליה למר ופשיטא ליה למר אזלי’ בתר פשיטותא, עי’ בשד”ח וציינתי במקו”א].

ומ”מ גם להצד המחמיר של השפ”א נקט שאם עומד מרובה על הפרוץ אין חשש זה [וגם צל”ע אם יש הפסק וחיבור ביושר בין ב’ מחיצות אם דינו כמחיצה עגולה להשפ”א או עדיף, ויעוי’ בבה”ל הנ”ל בסי’ שנח, דשמא אולי יש מקום להציע דכששייך להפריד את היקף המחיצה לד’ חלקים שוב הדרי’ לדינא דב’ כהלכתן וכו’ וטענת השפ”א רק דבסוכה עגולה א”א להפריד את חלקי הסוכה, ובאמת אם נימא הכי יתיישבו הקושיות דלעיל].

היוצא מכ”ז דהסוכה כשרה.

השלמה לנידון על סוכה שמקצתה עגולה

והי’ מקום לומר דהשפ”א מייירי כשרוצה לתת לעיגול תורת ב’ דפנות להכשיר כל העיגול ובזה בעי’ רוב כל דופן (דהיינו רוב של כל אחד מהדפנות) אבל הוא דחוק מאוד דמשמע דמיירי שם בסוכה שצורת חצי עגולה.

מעיקר הדין אין צריך במי שאמר התנאי בערב ראש השנה או בכל נדרי.

מקורות:

מבלי להיכנס לנידון ולדעות הפוסקים האם אבקת חלב נכרי הוא היתר או לא, מ”מ מאחר דהשואל קים ליה דלהלכה הוא היתר, אבל רק דן אם נחשב אם קיבל על עצמו נדר או לא.

הנה מצד התרת נדרים הדין הוא שמנהג טוב שנהג בו ולא אמר בלי נדר צריך התרת נדרים [יו”ד סי’ ריד ס”א].

עם זאת, יש כמה פוסקים שנקטו שדבר שנהגו בו חומרא משום חשש איסור אינו בכלל הנהגה טובה שנחשב שקיבלה על עצמו בתורת קבלה או נדר מכיון שנהג כן רק מחמת שיש צד איסור מדינא בדבר זה וחסר בזה בקבלת הנהגה טובה שהגדרתו שהאדם קיבל הדברים מדעת עצמו ולא מחמת שחשש לדעה מחמירה [עי’ שפת אמת על השו”ע שם וכן בשם הגרח”ק והגרנ”ק ועוד המובאים בכל נדרי ריש פרק עב].
ובצירוף כל נדרי נראה שדעת השפ”א להקל בזה גם למעשה במקרה כזה שנהג היתר מחמת חומרא.

עם זאת יש שיטה חשובה בראשונים ובאחרונים (עי’ בשו”ע ריד שם בשם יש מי שאומר ובהרחבה בספר כל נדרי עמ’ תשטז בשם הרבה פוסקים) שאפי’ מנהג טעות צריך התרה, אך רוב הפוסקים לא סברו כן (עי’ שם בהרחבה).

ומ”מ אם אמר התנאי בערב ראש השנה שלא יחול הנדר, או שאמר בכל נדרי הנוסח מיו”כ זה עד יו”כ הבא עלינו לטובה, בכל נדר רגיל יש פלוגתא אם יכול לסמוך על זה בנידון שלא זכר התנאי (היינו לנהוג על דעת התנאי דאם התכוון לנדור למרות התנאי בזה הוא חמור יותר דבזה לכו”ע חל הנדר כמבואר בשו”ע, ועי’ סי’ ריא ס”א), ואמנם בנדר רגיל חיישי’ להתיר הנדר כמ”ש הרמ”א שם, אבל בנדר מחמת הנהגה טובה כתבו הרבה מפוסקי זמנינו (שלמת חיים וחזו”א וקה”י ומנחת שלמה והגריש”א והגרח”פ ותשוה”נ ועוד רבים, ראה בכל נדרי עמ’ תשכד ואילך שציין זה וכן הביא ראיות לזה מדברי האחרונים) דסגי לענין זה והוא יותר ממה שהקל השפ”א הנ”ל.

ויש גם צד צירוף שיש קצת פוסקים שסוברים שגם מנהג ג’ פעמים הוא מחייב רק אם נהג בו בתורת קבלה על עצמו ולא לחינם [ראה שם עמ’ תשי ואילך שכך כתבו קצת מהאחרונים וכך משמע בקצת ראשונים].

ויש צירוף נוסף בזה שאדם שאינו רגיל לקבל על עצמו שום נדר או קבלה יש מי שהעלה צד שיתכן שלא נאמר בו דין זה דאנן סהדי שאינו מתכוון לקבל על עצמו כן בתורת נדר או קבלה [עי’ אשל אברהם להגאון מבוטשאטש או”ח סי’ תקפא].

ומ”מ עיקר הצירוף בזה הוא מצד ב’ הדברים שנזכרו מתחילה, היינו התנאי של ערב ר”ה או כל נדרי וגם שהיה כאן מנהג מחמת חשש איסור.

ולכן יכול להסתמך על זה ובודאי אם יש בזה קושי או שיש שעת הדחק (שבמקרים רבים זה מה שקורה שיש שאצלם אין סוף להנהגות טובות שאפשר להישאל אצלהם), אבל אם בא להדר בודאי שיכול לעשות התרת נדרים ויתכן שיש בזה צד הידור בהתרה זו (כיון שבשפ”א רצה להקל בכל נדרי בצירוף נוסף וגם הגרשז”א הקיל שם רק בדיעבד לסמוך על זה אבל לכתחילה שיכוונו שיהיה בלי נדר, ראה שם עמ’ תשכו).

והנה על אף שהדעות הנזכרות בתשובה זו יסודתם בהררי קודש, מ”מ קיצרתי בהבאת השיטות והמקורות בענין זה שלא לכפול הדברים לחינם מאחר שהדברים מבוארים בהרחבה בספר כל נדרי שער י, עי”ש שהביא דעות הפוסקים ומאות מראי מקומות בכל מה שקשור לענייני נדר שמחמת הנהגה טובה.

הנה אם יצוייר שיש כאן י”ד על י”ד טפחים היה כאן ד’ שיעורים מרובעים של ז’ על ז’, אבל מאחר שיש כאן עמוד נמצא שאם לא נחשיב העמוד כחלק מן הסוכה נתמעט השיעור מן הסוכה.

היה מקום ללמוד מדין חקק (בסוכה ד סע”א ושו”ע סי’ תרלג ס”י) דבעי’ שיחקוק ז’ על ז’ א”כ כשיש עמוד קבוע בסוכה ואין ז’ על ז’ בתוך הסוכה אין כאן שיעור סוכה, ואע”ג דיש כאן כדי לרבע ז’ על ז’ מרובעות הא קי”ל לחומרא כרוב הפוסקים דבסוכה שהוא ארוכה וצרה ויש בה כדי לרבע שאינו מצטרף (ראה מג”א ריש סי’ תרלד דלא כב”ח).

אולם למעשה אין כאן ראיה ברורה מדין חקק דשם במקום שיש גובה בריצפה אין י’ טפחים עד הסכך אבל כאן יש גובה י’ טפחים עד הסכך.

אבל מה שאפשר עכ”פ ללמוד מדין חקק שאם העמוד הוא גבוה ומגיע עד הסכך או עד פחות מי’ טפחים סמוך לסכך הסוכה תיפסל.

אבל עדיין יל”ע כנ”ל במקרה שהעמוד גבוה קצת ויש ממנו עד התקרה י’ טפחים האם מצטרף לסוכה או לא.

ומצינו סוגי’ דומה לזה בעירובין עח ע”א עמוד ברה”ר גבוה י’ ורחב ד’ ונעץ בו יתד כל שהוא מיעטו וכו’, ולרוב הראשונים הכונה שנעץ על גביו יתד.

ואולי יש ללמוד מהיפך מסוגי’ דחקק דדוקא שם אין שפת החקק מצטרף לז’ על ז’ משום שהוא תוך י’ טפחים לסכך אבל בעלמא שפת החקק יכול להצטרף לז’ על ז’ [אבל אינו מוכרח דשמא י”ל דעיקר מה דבעי לאשמעי’ הוא דבעי’ ג’ טפחים].

וגם יל”ע אם תמצי לומר דעמוד אינו מתחשב עם הקרקע א”כ לפי מה מודדים את הקרקע דמצינו כמה מיני מדידות, דבשבת מצינו דמג’ טפחים כבר אינו רה”ר כדאמרי’ בפ”ק דשבת דעד ג’ טפחים יש הסברא דא”א לרה”ר שתילקט במלקט ורהיטני ומאידך שיעור עמוד שמתבטל לרה”ר ושיעור עמוד רה”י הוא גבוה יותר, דזה ט’ טפחים וזה י’ טפחים, ומדידה של זרע חומר שעורים מצינו בה ג”כ דינים פרטיים, וממילא יש לדון באיזה אופן נפסל כאן.

והנה בניד”ד באופן שהעמוד אינו גבוה ג’ טפחים יש מקום לטעון שאינו מבטל השיעור ז’ על ז’ דהא אשכחן בחקק שהלבוד מועיל לבטל שפת החקק כאילו אינו קיים, ואמנם שם אינו מועיל לצרף שפת החקק (שהוא כמו העמוד בענייננו) לשיעור ז’ על ז’ אבל שם הטעם לדעת המשנ”ב הוא משום שאין י’ טפחים ע”ג החקק והו”ל דירה סרוחה וטעם זה אינו שייך כאן [ועי’ להלן].

אבל עיקר הנידון כאן הוא באופן שהעמוד גבוה ג’ טפחים.

ויעוי’ בשע”ת ס”ס תרלד סק”ג שהביא תשובת דבר שמואל סי’ רג שדן במקרה דומה שיש עמוד חזק וקבוע בקצה הסוכה שממעט ז’ על ז’ וכתב שנהגו להקל בזה לצרפו לרוחב הסוכה אם יש י’ טפחים מהעמוד עד הסכך כיון שהיה יכול להגביה הקרקע של שאר הסוכה עד שם אלא שלבו נוקפו בזה קצת ותמה שם שלא ראה בפוסקים שדנו בזה ובשו”ת הרמ”ז או”ח סי’ ט ג”כ צידד להקל בזה (ושם הקל גם כשאין על גביו י’ טפחים עד הסכך ויש שפירש דבריו משום דראוי לתשמישתיה, ויש לציין כזכר לדבר לשי’ החמודי דניאל דחדר בבית דחזי לתשמישתיה לא בעי ד’ על ד’ במזוזה, ועי’ סוכה ג ע”ב גבי בורגנין, ואכה”מ), אבל למעשה לא רצה להכריע בזה, ובאמת היא סברא מחודשת בדאורייתא כיון דבאמת בדין חקק הדין הוא שאם יש פחות מי’ טפחים עד החקק אין החקק מצטרף, וגם יש מהאחרונים שלא הסכימו בזה להכשיר [וגם פשטות הדבר שמואל שם שי’ טפחים הוא תנאי למנהג להכשיר שאז יש מקום לטעון דלא דמי לשפת חקק שאינה מצטרפת ותמוה לפרש אחרת בדבריו], ועי’ עוד באחרונים שדנו בזה (עי’ משנ”א סי’ תרלג סקפ”ט מה שהראה לדברי האחרונים בזה).

ובני”ד יש לדון עוד לדעת המג”א וסייעתו שסוברים שצדי הסוכה שאין בהם ז’ על ז’ לשימוש א”א לאכול בהם ולא חשיב ישיבה בסוכה כיון ששם הוא דירה סרוחה, א”כ בפשוטו חזי’ בזה שאין מתחשבים מצד שבדיני מחיצה יש כאן תנאי היקף מחיצה של סוכה כיון דלא ניחא תשמישתה מצד שיעורי המקום, ולכאורה הוא הדין בניד”ד.

והגע עצמך הרי הנידון של המג”א הוא שיש שיעור סוכה במקומו וכעת הוא יושב בדבר היוצא מן הסוכה שאין בו שיעור ישיבה, וא”כ כאן הוא כעין זה ג”כ דהרי גם אם נימא דיש כביכול ריצפה הממשיכה עם העמוד לכל צד [כעין סברת הדבר שמואל] מ”מ כאן הוא יושב מתחת הריצפה הממשיכה הנ”ל וא”כ תיפוק ליה לפסול מקום זה מצד חורי הסוכה דמאי אכפת לן אם הוא חורי הסוכה בצידה לרחבה או תחתיה, כיון דסו”ס לא ניחא תשמישתה, וכ”ש בניד”ד שאין מקום שיש שם רצפה כדינה בסוכה, משא”כ שם באופן של המג”א שיש רצפה כשרה ועם כל זה פוסל המג”א.

אלא אם כן נימא דבמשך גובה הסוכה אין לחלק בין יושב למעלה ליושב למטה, ומצד זה קיל יותר מהמקרה של המג”א ששם מחלק המג”א בין יושב בצד זה תחת סכך פלוני ליושב בצד זה תחת סכך פלוני משא”כ כאן ששני המקומות יושבים תחת אותו סכך ושמא בזה קיל יותר, אלא דעיקר סברת המג”א מצד דירה סרוחה שייכת גם כאן.

ופוסקי זמנינו האריכו לענין מעקה המרפסת הגבוה המכונה מוזאיקה אם מצטרף עם הסוכה, ועי’ בהרחבה בזה במשנה אחרונה סוף סי’ תרלג שהביא דעות הפוסקים בזה [ויש בזה עוד נידון נפרד אם חשיב כצידי הסוכה דלדעת כמה פוסקים אם אין שם שיעור סוכה א”א לאכול שם].

ודעת הרבה אחרונים [תוספת בכורים סי’ תרלד סק”ו והגרח”ק בשונ”ה סי’ תרלד ס”א בשם החזו”א וחוט שני פ”ט שעה”צ סקכ”ו וכן דעת הגריש”א הובא שם שלא בשעה”ד, ועי’ עוד מה שהביא שם בשם האול”צ] דעכ”פ במקרה רגיל אין המוזאיקה מצטרפת לקרקע המרפסת לז’ על ז’ אם המוזאיקה גבוהה ג’ טפחים אפי’ אם יש י’ טפחים מן המוזאיקה עד הסכך.

ולכן גם בניד”ד אי אפשר להקל.

ועדיין יש לדון כשהוא עמוד באמצע הסוכה האם ממעט בכל שהוא כשהוא ממעט מז’ על ז’ דהנה בסכך פסול ואפי’ באויר מצינו דיש תנאים אימתי פוסל הסוכה, ולכאו’ בניד”ד אה”נ דפוסל בכל שהוא וכדין נויי סוכה מן הצד דממעטין בכל שהוא אם הם ממעטין מז’ על ז’ בסוכה [וה”ה כל דבר שממעט מן הצד], דכיון שתפסו האחרונים הנ”ל דחזי’ ליה לעמוד זה כאילו הוא עד הסכך א”כ הוה ליה כאילו המקום שהעמוד עומד שם אינו קיים, והטעם הוא משום שכשאין ז’ על ז’ אין שיעור דירה של שימוש בסוכה משא”כ כשיש סכך פסול או אויר מעט בסכך אי”ז מבטל את השימוש במקום.

ובמקרה שיש ז’ על ז’ בקרקעית הסוכה ויש י’ טפחים גם מהעמוד עד הסכך יש לדון אם העמוד מתבטל וחשיב כצידי הסוכה או כפסל הסוכה או לא דהיינו אם אפשר לישב על העמוד עצמו אף שאין בו ז’ על ז’.

ובניד”ד הוא קל יותר מהנידון לגבי מוזאיקה לענין ששם בחלק מהאופנים מדובר באופן שצריך את הגדר שע”ג המוזאיקה להחשב דופן הסוכה אבל כאן שהעמוד באמצע הסוכה א”צ את העמוד להחשיבו כדופן, והנידון בזה הוא רק אם מתבטל לסוכה.

ושמא כאן ג”כ חשיב כצידי הסוכה דלדעת המג”א יהיה פסול ומצד שני יש מהאחרונים שנקטו בדעת המג”א דאם בארכו של הקרן זוית הוא ז’ טפחים מצטרף ברחבו (עי’ בבה”ל) לסוכה וצל”ע לעניננו.

ואם אין י’ מהעמוד עד הסכך כ”ש אפשר דלפי המג”א הנ”ל יהיה פסול אלא אם כן נימא דשייך לחדש שכשמשמש למושב בלבד לא נאמרה סברת המג”א ונימא דניחא תשמישתה בכה”ג וכמובן שהוא דחוק דבסוכה שאין בה י’ חשיב דירה סרוחה והמג”א סבר דגם צידי הסוכה בעי’ שיעור סוכה ומשמע דה”ה לענין גובהה.

והנה באמת דחוק לומר דכל ספסל הקבוע בסוכה חשיב כאינו מן הסוכה גם מה שמעליו כיון שאין בו ז’ על ז’ ומחיצות [עכ”פ אם גבוה ג’] וגם בדין איצטבא בדף ד ע”א כל מה שהוצרכו לשיעור סוכה באצטבא הוא רק משום שריצפת הסוכה שם רחוקה מן הסכך כ’ אמה אבל בלא זה יש לומר דאינו מתבטל מן הסוכה, וגם מה שנחלקו הפוסקים לענין שפת החקק אם כשר כשגבוה ג’ מריצפת החקק (שהוא החלק הכשר בסוכה) הוא רק מחמת שאין משפת החקק עד הסכך י’ טפחים דסו”ס דירה סרוחה היא כיון שאין משם עד הגג י’ טפחים כמש”כ המשנ”ב סי’ תרלג סקי”ט, ומשמע דבלא זה אין חשש לאכול על שפת החקק דמתבטל לשאר הסוכה.

[ויש להעיר בזה נקודה נוספת דבבכורי יעקב סקי”א כ’ טעם להמחמירים גבי חקק דס”ל שהמחיצה נעשית לבוד ונתחברה עם החקק, (וכעי”ז בפמ”ג בטעם המחמירים), או בנוסח אחר אפשר לומר דחשיב כל מה שמכשיר את הסוכה כחלק מן הדופן עד היכן שנגמר הלבוד, ולפי סברא זו אפשר דכאן בעמוד שאינו קשור למחיצה לא נאמרה סברא זו, אבל המשנ”ב כ’ דפסול החקק להמחמירים הוא גם לצד הפתח, והטעם בזה הוא משום דהוא דירה סרוחה, כמ”ש המשנ”ב שם בטעם המחמירים (וכ”ה בפרישה שהוא מטעם דירה סרוחה ועי’ ט”ז), ולפי דבריו י”ל דגם בעמוד באמצע שאין ממנו עד הסכך י’ טפחים פסול, ואין לחדש ולומר דגם צד הפתח הוא מחיצה מהל”מ דחשיב מחיצה גם הצד שאין לו מחיצה, דהרי סו”ס אין כאן מחיצה א”כ גם אין לבוד, וגם לפי הגדרת הערוה”ש (ועי’ מעין זה בב”ח) בטעם המחמירים שבמקום שעומד בשפת החקק אין שם מחיצה כיון שאין שם גובה י’ עד הסכך, א”כ כשהוא בצד הפתח הא לא בעי’ מחיצה בצד הפתח, ואפי’ אם נפשך לומר הא מ”מ הטעם דדירה סרוחה שייך גם בעמוד באמצע הסוכה].

ולכן גם בניד”ד אם אין מן העמוד עד הסכך י’ טפחים יהיה תליא לכאו’ בפלוגתת הפוסקים שהובאה במשנ”ב שם, ואם יש מן העמוד עד הסכך י’ טפחים לכאו’ יהיה כשר לשבת שם.

[שו”ר דיש מי שכ’ דכ”ז רק לדעת המשנ”ב דטעם המחמירים משום דירה סרוחה אבל להסוברים שטעם המחמירים משום שהדפנות מתקרבים לסוכה א”כ אפי’ יש י’ טפחים עד הסכך משפת החקק יהיה פסול שפת החקק, ויש לפקפק קצת בסברא זו דשמא היכא דלא צריכינן לבוד לא אמרי’ לבוד דלא אמרי’ לבוד להחמיר לכמה פוסקים, ובפרט לפי הנוסח האחר שכתבתי לעיל בביאור הטעם עי”ש, וצל”ע אם יש צד שהתכוונו אותם הפוסקים לנוסח זה, ועכ”פ גם לפי סברא זו אפשר דיש להחמיר רק בשפת חקק שהוא בין הדופן לחקק שהוא מקום כשרות הסוכה משא”כ בניד”ד דאין זה לבוד, כיון שהדופן מקיף את הסוכה עצמה מיד, אלא אם כן תימא דיש כאן לבוד מצד אחד של העמוד לצד השני של העמוד לחבר בין צדדי הסוכה אבל זה יש לטעון גם בסוכה גדולה, וגם יל”ע דאם נימא דבעי’ ללבוד א”כ כשהעמוד באמצע הסוכה יותר מרוחב ג’ טפחים א”כ איך יתחברו צדדי הסוכה שבב’ צדדי העמוד צד זה לצד זה, ומאידך אם נימא דלא בעינן ללבוד וגם אם העמוד רחב יותר מג’ מתחברים הצדדין זה לזה, אם כן יל”ע אם יש צד דאמרי’ לבוד לחומרא כשלכאו’ אין שום משמעות ללבוד עצמו אלא רק לדינים היוצאים סביב סביב, וצל”ע, ועי’ עוד להלן דכל הנידון להצריך חיבור בין הצדדים הוא רק כשיש ד’ אמות מצד לצד, ועי’ עוד להלן בזה].

אולם עדיין צל”ע דאפי’ בסוכה גדולה באופן שגם אחר שיש עמוד אינו ממעט משיעור הסוכה לכל צד, דעדיין בכל צד יש ז’ על ז’ טפחים בכל אופן שתמדוד עדיין יל”ע דעכ”פ אם העמוד עצמו רחב יותר משיעור לבוד (דאשכחן לגבי חקק שאם יש פחות משיעור לבוד ג’ טפחים מתבטל ההפסק בין שפת החקק לתוך החקק) ועכ”פ אם יש ד’ אמות מצד אחד של העמוד עד לצד השני (דאם אין ד’ אמות בלאו הכי אמרי’ דופן עקומה כדבסוכה ד ע”א לגבי אצטבא, ועי’ באחרונים מה שדנו לגבי ב’ בני אדם להוציא זה את זה כשיש תרתי דסתרי שאחד עומד במקום שהוא הדופן עקומה של חברו), ועכ”פ כשמחלק העמוד את כל הסוכה (דאם אין העמוד מחלק את כל הסוכה יש לדון בזה, ועי’ ברמ”א סי’ תרלב ס”ב ובפרטי הדינים במשנ”ב שם וכשיש או אין ד’ אמות), הא יש כאן הפרדה בין צד אחד לצד השני של הסוכה ומנ”ל דמהני בכה”ג שיש דופן בצד אחד לצד השני אם יש הפסק עד הצד השני, וצל”ע בזה, ועכ”פ באופן שאין ע”ג העמוד י’ טפחים יש לדון דשמא הוא פוסל בסוכה דלא גרע מסכך פסול או אויר העובר בכל הסוכה מצד לצד וכדאשכחן בכה”ג שאם עומד עמוד כזה סמוך לדופן הוא פוסל אפי’ רק בעובי ג’ טפחים [ואולי יש לומר דבזה שיעורו כסכך פסול ולא באויר דאע”ג דבשפת החקק אשכחן דשיעורו לפסול בג’ טפחים הא אמרי’ טעם בגמ’ דשם כדי לשוויי דופן בעי’ שיעור לבוד אבל כאן הדופן עומד בפני עצמו ולא שייך טעם זה ומאידך דין איצטבא לא שייך כאן להכשיר בד’ אמות דהא מיירי’ ברחוק ד’ אמות וכמו שנתבאר].

ועדיין לכאו’ לטעם המשנ”ב גבי חקק של דירה סרוחה זה לא יהיה שייך כאן, ומאחר שיש סוכות שיש בהם כל מיני שינויים בריצפת הסוכה א”כ להנ”ל עכ”פ כל שיש בסמיכות לג’ דפנות (תוך ג’ טפחים לג’ דפנות) ז’ על ז’ ביושר בכשרות יש להכשיר שאר הסוכה לדעת המשנ”ב עכ”פ כשיש עד הסכך ג’ טפחים בכל אורך הסוכה.

ועי’ שם הערה ק”א דדעת הגריי”ק והגריש”א והגרשז”א והשבה”ל להקל לשבת ע”ג מוזאיקה שהיא בגובה ג’ עד י’ וברוחב מג’ ועד ז’ וכ”ש בענייננו שהדופן עצמו נוגע בסוכה.

ואולם עי”ש לעיל מינה מש”כ בשם החוט שני עמ’ רלא לענין מוזאיקה אם יכול לשמש הגדר שמעליו כמחיצה, ועיינתי בדברי החוט שני ואכן עיקר טענתו לענין מוזאיקה הוא רק מצד המחיצות שאין ברור שאפשר לצרף המוזאיקה עם המחיצה שמעליה ולא דן שם מצד הפסק, ואם נימא דאכן מצד הפסק אין חשש א”כ אה”נ בנידון דידן שהוא עמוד באמצע הסוכה אינו פוסל.

ובאמת כבר בפשטות הגמ’ בסוכה ד ע”א יש מקום ללמוד דאינו פוסל בניד”ד דהרי כל הטעם דבעי’ פחות מג’ טפחים בשפת החקק הוא משום שאין דופן אבל בלאו הכי (כגון שיש חקק נוסף סמוך לדופן ואחריו שפת החקק ואחריו חקק אחר והוא שווה למקרה שלנו דעמוד היינו שפת חקק באופן זה) לא, אלא דאינו מוכרח דשמא אין לדייק דאם כבר יש דופן אין שפת החקק פוסלת אלא רק כשיש דופן עקומה (דהיינו פחות מד’ אמות ממקום שמסתיים שפת החקק עד הדופן) אבל אם דופן עקומה (על הדרך שנתבאר) שמא לא מיירי בזה הגמ’ כלל לגבי חקק [אע”ג דלגבי איצטבא מיירי לעיל גם אופן שאין דופן עקומה מ”מ שמא לא חזרו ושנו דין זה דיש לשמוע מאיצטבא].

ועי’ תורת הסוכה פ”ח ס”ב בהערה דעת הגר”י בויאר דכל עמוד בסוכה גבוה ג’ שאין בו ז’ על ז’ בעמוד עצמו פסול, ועי”ש מה שהרחיב בזה הרהמ”ח.

א) מצוי בש”ץ שצריך ללבוש טליתו ולהתחיל מיד לומר קדיש או לקרות בתורה או להתכבד באיזה כיבוד לצורך הקהל, ולא יספיק להתעטף כעטיפת ישמעאלים ולשהות כך מעוטף כדי הילוך ד’ אמות.

ויש לדון במצב כזה שהוא שעת הדחק ואינו יכול להרוויח כל הדעות דהיינו שלא ירויח הדעות שצריך להתעטף כעטיפת הישמעאלים אלא רק השיטות שצריך עיטוף הראש בלבד, האם עדיף שיברך על מצוות ציצית כמו שאנו מברכים על טלית קטן למנהגנו, או דילמא שכיון שעיקר לבישתו בדרך עיטוף (עכ”פ אם מכסה ראשו) א”כ בשעת הדחק יותר טוב שיסמוך על הדעות ששייך לברך להתעטף על העיטוף לחוד.

וכעין זה במקרה שהוא בחור מסתמא גם לא יניח הטלית על ראשו כלל ואז מניח על עצמו הטלית גדול בעיטוף הגוף בלא עיטוף הראש, ובזה תלוי בנידון אחר, דמה שמנהגינו לברך על מצוות ציצית בטלית קטן האם הוא משום שאינו דרך עיטוף כלל, או דכל לבישה שאין בו עיטוף הראש מברך עליו על מצוות ציצית.

ב) במשנ”ב סי’ ח סק”ו מבואר דמעיקר הדין קי”ל כהדעות שא”צ עיטוף וכן מבואר עוד בסק”ג שעיטוף הגוף הוא עיקר העיטוף, אבל בסק”ז שם בביאור דברי השו”ע כתב דלחשוש לדעת הפוסקים שמצריכים עיטוף נהגו לעשות העיטוף וכתב שם הטעם בסק”ח דהעיקר בשעת לבישה, וכעי”ז לעיל מינה סק”ד כתב בשם החי”א כלל יב סעי’ ג דעכ”פ יעמוד ד’ אמות בכיסוי הראש, וכדי לצאת כל הדעות כתב שם בשם הב”י צורת העיטוף שיש לעשות כדי לחשוש לכל הדעות.

והנה בפוסקים שחששו שלא לברך להתעטף על בגד שאין בו עיטוף [עכ”פ בגד שאין בו אפי’ כיסוי הראש כמו טלית קטן] מצינו ב’ דעות (עי’ בב”י כאן ושאר נו”כ), דמצינו מהראשונים שסברו שאין בזה מצוה כלל (והיא דעת הא”ז שהובאה בב”י כאן בשם התה”ד ח”א סי’ מה), ומאידך גיסא יש שסברו שיש בזה מצוה אבל אין ברכתו להתעטף כיון שאינו דרך עיטוף (עי’ מנהג ספרד שהובא בתשב”ץ ח”ב סי’ מ ועי’ דעת מהר”ם בתה”ד שם).

(ודעת הרמ”א לקמן בסעי’ ו לענין טלית קטן שאין בו עיטוף הראש כלל אפי’ לא עטיפה שאינה כעטיפת הישמעאלים שמברך על מצות ציצית, ומ”מ גם בזה יש מהראשונים שהזכירו ברכה זו בתורת מצוה ויש שהזכירו ברכה זו רק שמברך על מה שנתן לנו הקב”ה המצוה עי’ בד”מ סק”ה, וכנראה החשיבוהו כברכה על המנהג, ועי’ עוד להלן מה שאביא מהד”מ סק”ד).

ולא נתבאר להדיא בדברי המשנ”ב הנ”ל בטעם מה שעיקר ההידור בעיטוף הוא בשעת הלבישה, מה הטעם בה.

דמחד גיסא י”ל שמחמת חומר לא תשא דברכה לבטלה יש להחמיר ולחשוש כל הדעות שלא לברך אם אינו מקיים את המצוה לדעת האו”ז.

ומאידך גיסא י”ל דלא חיישי’ לדעת האו”ז שיש עיכוב מצד המצוה עצמה אלא הוא רק תנאי בנוסח הברכה שיקיים את המצוה באופן הנזכר בנוסח שמברך, דחיישי’ להדעות שא”א לברך לשון עיטוף בלא עיטוף שלא יאמר בברכה דבר שאינו עושה, ולכך בעי’ שלפחות בשעת הברכה יתעטף ד’ אמות [אבל צד זה מיישב רק למה בט”ג יכסה ראשו ד”א אבל אינו מיישב למה לא די במה שמברך על מצוות על ט”ק ולא סגי לכתחילה אם אינו עושה בדרך עיטוף ממש, אם לא דנימא דבזה חיישי’ לדעת מהר”ם בתה”ד שם שאין ברכה על מצוות ציצית בט”ק אלא להתלבש בציצית או כעי”ז דעת התשב”ץ בח”ב סי’ מ דאפשר לברך להתעטף בט”ק].

או יתכן לומר בנוסח אחר דאפשר דחיישי’ להדעות דבעי’ עיטוף כדי לקיים מצוות ציצית, אי נמי דרק חיישי’ להדעות דבעי’ עיטוף לצורך הברכה, רק דהגדרת עיטוף הוא שפעמים בכיסוי הראש ופעמים בגילוי הראש כלשון השו”ע ריש סי’ ח’ ס”ב וממילא סגי דאזלי’ כפי שעת הלבישה שאז הוא זמן העיטוף ואח”כ הוא המשך הלבישה דדרך המתעטפים שלפעמים מתעטפים בצורה כזאת וכזאת ומה שאח”כ לובש כדרך הלובשים סגי גם אח”כ.

ועי’ בד”מ סק”א בשם הנ”י שבשעת המצוה יש לעמוד ומשמע מלשונו דעיקר המצוה בשעת הלבישה (ועי’ במשנ”ב בריש הסי’ לגבי עמידה).

וכדברי הד”מ הנ”ל נתבאר יותר בתה”ד שם שעיקר המצוה מקיימין בשיעור הליכה דד’ אמות שבתחילת הלבישה, ולכך סגי שהעמידה תהיה רק אז עי”ש ודבריו צריכין ביאור.

ויתכן לבאר בדבריו דזה פשיטא שמי שגם מי שלבוש ציצית כל היום א”א לו לעמוד כל היום, וכמו”כ זה פשיטא שאין להסיר את הציצית בזמן שאינו בעמידה, אף דהמצוות בעמידה, אך אין זה לעיכובא.

ומ”מ ד’ אמות הראשונות הם עיקר מה שעוסק בקיום המצוה ולכך אז צריך לעמוד אבל מה שלובש אח”כ הוא לרווחא דמילתא כדי לקיים המצוה בכל שעה ואין עסוק אז בקיום המצוה, ולכן א”צ לעמוד אז.

אבל התה”ד שם כתב עוד וא”ת לפי דעת או”ז אין שום מצוה במה שהוא לבוש בציצית כשהוא בצוארו, י”ל דאין קפידא כ”כ רק על תחילת חיוב המצוה ולא על שיהוי המצוה עכ”ל, והביא הך ראיה מעמידה שמצינו שא”צ לעמוד אלא בתחילת הלבישה כדי הילוך ד’ אמות.

וזה צ”ב דהרי האו”ז סבר שאין בזה צורת מצוות ציצית, ומה הדמיון לעמידה שאינה לעיכובא כלל.

ואמנם יתכן לומר דסובר דבאמת אין מקיים בזה מצוות ציצית אח”כ ומשאיר עליו הציצית רק מחמת וראיתם אותו, וכמו שכתב שם בזה”ל, וה”נ לא קפדינן אעיטוף בציצית אלא בתחילתו, וטעם יפה הוא, שהרי ציצית לאו חובת הגוף הוא, אלא שאנו מכניסין עצמינו לחיוב לעשות בגד שיש לו ד’ כנפים, ובשיעור המיעוט נפקינן בה י”ח, ומה ששוהין בו כל היום היינו כדי להסתכל תדיר בציצית כדכתיב וראיתם אותו וזכרתם ע”כ, ומשמע דבאמת לדעת האו”ז מקיים המצוה רק בזמן הלבישה ואח”כ כבר לא.

א”נ ר”ל כמ”ש החזו”א סי’ ג סקל”ז ע”פ הבהגר”א בסי’ ח שרק מחמת הברכה מחמרי’ להשיטות בזמן הברכה ללבוש, (וכן בתה”ד לעיל מסברא הוקשה לו שיטת האו”ז), והדמיון לעמידה אפשר דכמו שעמידה אינה לעיכובא הלכך גם דעת הא”ז כיון דלדידן אינו לעיכובא אלא לרווחא דמילתא לברכה לכך לא חיישי’ אחר שיצא יד”ח, אבל מאידך גיסא אפשר דלעולם מקיים בזה המצוה, ולרווחא דמילתא קאמר דגם להאו”ז מרויח במה שהציצית הם לראיה בכל היום הלכך לא חשיב דעביד כנגד דעת האו”ז במה שמשאיר עליו הציצית כל היום אף שהוא שלא בדרך עיטוף, אולם שוב נראה דהחזו”א הבין בתה”ד גופיה דס”ל דאזלי’ בתר התחלה ואח”כ ממשיך המצוה אלא שהחזו”א השאיר דברי התה”ד בצע”ג (ועי’ גם בב”י שכתב בשם התה”ד שהביא קצת ראיה לדבר ומשמע שלא הסכים שהוא מוכרח מה שהשוה התה”ד עמידה בד’ אמות לנידון דידן).

או יתכן לבאר לפמש”כ המחבר בשו”ע דדרך הלבישה פעמים בכיסוי הראש ופעמים בגילוי הראש א”כ גם הא”ז שסובר שהעיטוף הוא תנאי בלבישה יסבור דהוא תנאי שיהיה גם בעטיפה אבל לא שיהיה כל הזמן בעטיפה, וכיון שלבש בעטיפה כדי הילוך ד’ אמות סגי בזה כיון שעיקר המצוה בזמן העיטוף ד’ אמות וכנ”ל.

ג) ובשו”ע מצינו ב’ סעיפים נפרדים לענין העיטוף, דבסעי’ ב’ כתב השו”ע דדרך הוא פעמים בגילוי הראש פעמים בכיסוי ונכון שיכסה ראשו בטלית ולכאורה היינו לחשוש להמחמירים בכיסוי הראש דבעי’ שהטלית תכסה גם ראשו, ובסעי’ ג’ אח”כ כתב אח”כ דטוב להניח אותו על ראשו ולהתעטף בו וכו’.

ויש לדון האם הם ב’ עניינים נפרדים, דהיינו הנחה על הראש לחוד וצורת עיטוף לחוד, או דילמא דהיינו הך שהעיטוף מצריך הנחה על הראש והנחה על הראש מקיים בזה העיטוף.

ובסעי’ ב’ משמע לפו”ר (ועי’ להלן מה למסקנא) שאם יניח על ראשו ולא יתעטף לכה”פ מרויח חומרת החי”א לחשוש הסוברים שצריך להיות גם על הראש.

אבל יש לדון להיפך כשמתעטף גופו בלבד ולא ראשו האם מרוויח בזה הצד שמצריך עיטוף או דילמא דעיטוף בלא הראש בודאי לאו עיטוף הוא.

[ועי’ גם מנהג מהר”ם המובא בשו”ת תשב”ץ ח”ב סי’ מ דג”כ משמע דהסוברים דבעי’ עיטוף ממש בעי’ על הראש דוקא, ובענין לשון המרדכי בב”י כאן יש לדון דנראה דרוב דברי המרדכי נאמרו בענין הבגדים הקטנים מאוד דאינם מכסים הגוף ובזה בא בטענה שאינם מכסים הגוף וגם אינם מכסים הראש דאפשר שגם הראש צריך ולא נתבאר להדיא אם טען כן לפי הצד דבעי’ צורת עיטוף או גם אם לא בעי’ דוקא צורת עיטוף, אבל אח”כ כתב וסימן לדבר שאנו מברכין להתעטף בציצית וגם באבל מצינו עיטוף הראש, אבל גם שם לא מצינו חילוק אם עיקר כוונתו דבעי’ צורת עיטוף או דרק מביא ראיה דבעי’ כיסוי הראש ג”כ, ויותר נראה כהצד השני וא”כ מצינו מקור לכיסוי הראש בלא צורת עיטוף, ואפשר דמהר”ם מודה דעיקר העיטוף לשיטתו הוא בהנחה גם על הראש עי’ בלשון התשב”ץ שם משמו].

ובשו”ע סעי’ ג’ בדין עיטוף מבואר להדיא דצורת העיטוף הנצרכת היא על הראש, ומשמע דלא היה צד לעשות עיטוף בלא הראש והוא כהצד השני בספק זה.

ובתה”ד ח”א סי’ מה הביא שהיה מנהג קצת ת”ח שדקדקו שיהיה דרך עיטוף בצוואר והוא עצמו חלק עליהם ונקט דלפי הצד דבעי’ עיטוף לא סגי במה שעושה דרך עיטוף אלא בעי’ הראש עם הגוף, ומבואר בזה דיש צד דמהני מה שהוא דרך עיטוף אף שאינו על הראש והתה”ד חלק על זה וגם השו”ע לא הביא צד חולק על התה”ד.

ועי’ בב”י כאן בשם המרדכי סי’ תתקמג דיש צד דבלא שהציצית על ראשו אינו מקיים מצוות ציצית אבל יש לדון דהוא מצד עיטוף וכמו שמבואר בדברי התה”ד הנ”ל וגם במרדכי שם ציין לסוגי’ דמו”ק לענין עטיפת הראש א”כ יש לומר שהוא מצד עיטוף.

ולהלן יבואר דגם בסעי’ ב’ אין ראיה דא”צ עיטוף כיון דבטלית גדול מיירי שהוא כבר בדרך עיטוף, וממילא אין ראיה מהשו”ע דשייך עיטוף בלא כיסוי הראש וכיסוי הראש בלא עיטוף

ויש נידון שלישי שלא הובא בשו”ע אלא רק במשנ”ב סק”ד דכדי לצאת כל הדעות יעשה כעטיפת הישמעאלים בשעת הברכה, והוא כדי לצאת דעת הגאונים שהובאו בטור כאן, והשו”ע לא הזכיר דבר זה מאחר דהוא אזיל כדעת בעל העיטור המובא בטוב”י כאן שאינו מצריך כעטיפת הישמעאלים (ומ”מ הזכיר בדבריו שיכסה ראשו בטלית שלא יהלך בגילוי הראש, ועכ”פ לחלק מהפירושים בדבריו הוא בשעת העיטוף, ועי’ להלן בדעתו).

[ובמאמר המוסגר במקור החי”א כלל יב סעי’ ג הוסיף עוד דהברכה אחר שמניח על ראשו קודם העיטוף ותלה זה במחלוקת ראשונים דברוקח משמע שמברך עובר להנחה על ראשו, וצ”ב דלכאורה להסוברים דהנחה על הראש בלא עיטוף הו”ל לבישה א”כ היאך יברך לכתחילה אחר שמניח על ראשו, אבל באמת לק”מ דגם אם יש סוברים דהנחה על הראש בלא עיטוף חשיב לבישה מ”מ לבישה על הגוף מיהא צריך דבגד הראש לבד לאו בגד הוא לענין ציצית כמבואר בשו”ע ומשנ”ב להלן סי’ י סעי’ י, ולגוף הנידון אימתי תהיה הברכה במשנ”ב כ’ קודם העיטוף ועי’ בהגהות רע”א שהביא כמה דעות בזה מלבד מה שנזכר בחי”א].

ד) ויעוי’ בטור וב”י סי’ הנ”ל שהובאו שם דעות הרבה ראשונים בענין עיטוף בציצית ומשמע מדברי הראשונים שהובאו שם דיש פלוגתא אחת האם בעי’ דוקא דרך עיטוף או לא, ויש פלוגתא אחרת האם בעי’ דוקא כעטיפת ישמעאלים או לא, ועוד נידון שלישי על מצוות כיסוי הראש בטלית שנזכר בראשונים ודנו בזה הראשונים והמפרשים בגדר ענינו [ובדברי המרדכי שבב”י נזכרו כמה צדדים לענין ראש ויש גם לדון בכוונתו].

דמתחילה הביא הטור דעת הגאונים דבעי’ כעטיפת הישמעאלים ושבעל העיטור חולק ע”ז, ושוב הביא הטור דברי בעל העיטור שמכסה ראשו שלא יהא בגילוי הראש, והב”י שם כתב כמה צדדים בכוונתו.

[ובאמת אחר העיון בפנים בעל העיטור שם הל’ ציצית החלק הג’ נראה דלא רצה למעט שום בגד ממצוות ציצית דאדרבה קאמר התם אשר תכסה בה לרבויי דאמרי’ מכל מקום וגם כדי לדחות דברי הגאונים כתב שם דהעיטוף הוא פעמים בגילוי הראש ופעמים בכיסוי הראש כדרך לבישה ומשמע דלא הצריך יותר מזה, וממילא מה שכ’ לפני הבאתו דברי הגאונים שיכסה ראשו כדי שלא יהיה בגילוי הראש הוא כפשוטו ולכך לא הביא ראיה לדבריו כיון דאינו מדיני ציצית משא”כ מה שדן אח”כ בדעת הגאונים ובמצדדים בשיטתם דן באריכות ושקיל וטרי].

אבל בסוף דבריו של הב”י בדעת בעל העיטור כתב שיקיים בזה מצות ציצית מן המובחר (וזהו שכ’ השו”ע ונכון שיכסה ראשו בטלית), ובד”מ שם כתב יותר מפורש מדברי הב”י דכוונת הטור בשם בעל העיטור הוא שבשעת עיטוף צריך לכסות ראשו, ויותר מפורש בחידושי הגהות שם בשם מהרל”ח דאפי’ לדעת בעל העיטור שצריך לכסות ראשו מ”מ בשעת הברכה צריך משום שמברך להתעטף.

ומהד”מ גופיה משמע שבא לחלוק על הב”י אבל יש לומר דחלק עליו רק דלהד”מ עיקר כוונת הטור בשם בעל העיטור הוא רק בזמן העטיפה ויש לומר דאינו מטעם שאין צד שאינו מקיים מצוות ציצית בזה אלא רק משום שהברכה היא להתעטף (משום שכך היה בזמן תקנת ברכה כמו שיש ראשונים שכ’ כן כמבואר בב”י לעיל) לכך בעי’ שבשעת הברכה יתקיים עיטוף, אבל הב”י גופיה בפירושו אפשר דחשש להסוברים דבלא עיטוף אינו מקיים מצווה כלל ולא לא הזכיר בדבריו בדעת העיטור חילוק בין שעת הברכה לאחר שעת הברכה (אלא רק בדברי התה”ד שהביא הב”י לעיל ששם נתבאר דעיקר הקפידא בשעת הברכה).

ובזה מיושב למה בסעי’ ו’ נקט הרמ”א שעל ט”ק יש לברך על מצוות כיון שחושש להדעות שברכת להתעטף מצריכה עיטוף ומ”מ מצוה יש בזה ולכן שייך לברך על מצוות ולכן אחר שהמתין ד’ אמות יכול להסירו מראשו כיון שמצוה יש בזה וגם בירך כדין דסגי שבשעת הברכה נתעטף בו כדין לשון הברכה (וכך סבר הד”מ בדעת בעל העיטור ומ”מ הד”מ גופיה נקט דברכת על מצוות שייך לברך אפי’ להסוברים שאין בזה מצוה ועי’ לעיל מה שכתבתי לעיל).

ובזה מתבאר למה כתב הד”מ שמצוה לשמוע אל הב”י ופירושו (אף שהוא עצמו חלק עליו) והטעם שנקט בלשון זו משום שיוצא חומרא לשיטת הב”י שמצות העיטוף בכיסוי הראש הוא לא רק בשעת הלבישה.

[אי נמי מש”כ הב”י שמכסה ראשו בציצית הוא לקיים מצות ציצית מן המובחר אינו לחשוש להדעות הנ”ל אלא דס”ל לבעל העיטור שהוא בודאי אינו לעיכובא אלא רק מצוה מן המובחר, אבל זה צ”ב, דמהיכי תיתי הך לחדש כזאת בדאורייתא, ובמשנ”ב הביא שיש בזה ירא”ש בכיסוי דמצוה, אבל זה יותר שייך לפירוש הקודם בב”י שכיסוי הראש הוא משום ירא”ש ולא למסקנתו שהוא מצוה מן המובחר בציצית].

ולפו”ר משמע דטלית גדול שלנו כיון שעיקר לבישתו דרך עיטוף א”כ כשמניחו על ראשו א”צ להוסיף בזה עוד עיטוף לדעת השו”ע שלא חשש להנך גאונים דמצריכים עטיפה כעטיפת הישמעאלים, ולכן השו”ע בסעי’ ג’ שהזכיר שצריך להתעטף בטלית קטן לא הזכיר עטיפת הישמעאלים ולא הזכיר טלית גדול והטעם כיון שבלאו הכי בטלית גדול הוא צורת עיטוף ועטיפת הישמעאלים סבר שא”צ ואילו להניח על ראשו זה כבר הזכיר השו”ע בסעי’ הקודם שנכון שיכסה ראשו.

ומה שבסעי’ ב’ הזכיר השו”ע שנכון שיכסה ראשו ובסעי’ ג’ הזכיר השו”ע שטוב שיתעטף, והלשון “נכון” הוא יותר משמע דראוי לעשות כן מהלשון “טוב”, לכאורה הטעם דבט”ג שעיקרו דרך עיטוף ומברך להתעטף נכון שיניח על ראשו כדי שיקיים עיטוף, אבל טלית קטן שעיקרו דרך לבישה א”כ לא הטריחוהו להתעטף.

והנה למנהג הרמ”א בסעי’ ו’ שמברך על טלית קטן על מצוות א”כ בודאי הוא מובן שהרי זה גופא הטעם שאמרו לו לברך על מצוות כיון שאינו עושה עיטוף ולכך רק “טוב” שיעשה עיטוף כדי לברך הברכה המוסכמת לכו”ע [דיש ראשונים שסברו שאין ברכה כזו על מצוות] באופן המוסכם לכו”ע [דיש ראשונים שסברו שאין ברכת להתעטף בלא עיטוף הראש אבל לעטיפת הישמעאלים לא חשש המחבר].
(ועי’ בד”מ מנהג המדקדקין ובתוך הדברים נזכר שם שהם פוטרין הט”ק בברכת הט”ג).

אבל גם למנהג המחבר בסעי’ ו’ שיכול לברך להתעטף על ט”ק אפשר דמ”מ לא הטריחוהו טירחא מרובה להתעטף בט”ק דרך עיטוף משא”כ בהנחת הט”ג על הראש שאין בו טירחא כ”כ.

או יתכן דמה שהתיר המחבר בסעי’ ו’ לברך להתעטף על ט”ק [ויש קצת משמעות שהוא רשות ויכול לברך גם על מצוות דנקט “יכול לברך להתעטף” ומ”מ אינו מוכרח] הוא מעיקר הדין אבל למצוה מן המובחר שהביא המחבר בסעי’ ג’ שיש להתעטף בט”ק כדי לברך להתעטף לכו”ע א”כ גם להמחבר אינו מצוה מן המובחר לברך להתעטף בט”ק כשאינו מתעטף וא”כ מה שכתב המחבר בסעי’ ו’ שיכול לברך להתעטף על ט”ק אינו למצוה מן המובחר, וממילא אפשר שמודה המחבר להרמ”א שעדיף לברך על מצוות על ט”ק שאינו מתעטף בו רק שיותר טוב להתעטף בו דרך עיטוף ולברך להתעטף.

ה) לאור הנ”ל למנהגינו אם לא יניח הש”ץ על הראש יכול לברך על מצוות לכתחילה דלא גרע מטלית קטן ומאידך עיטוף הגוף בלא עיטוף הראש לאו מילתא היא כמבואר בתה”ד בדעת האו”ז ועכ”פ לענין הברכה כן מבואר בד”מ ומהרל”ח בדעת בעל העיטור, ולכן יברך על מצוות כשאינו מכסה ראשו.

ואם יניח על הראש ולא יספיק לעשות עיטוף יש לדון בזה דמחד המשנ”ב בסק”ד חשש לכתחילה היכא דאפשר להדעות דבעי’ עטיפת ישמעאלים, אבל יש לדון כשאי אפשר לעשות עטיפת ישמעאלים האם עדיף לברך על מצוות ואז לנהוג כהסוברים שבלא עיטוף מברך על מצוות או דילמא שכ”ז כשאין עיטוף כלל אבל כשיש עיטוף ואין עטיפת ישמעאלים אין עטיפת הישמעאלים לעיכובא.

ולכאורה עטיפת ישמעאלים אינו לעיכובא כלל, חדא דהרי המחבר לא הביאו ומשמע דלא סבר מינה לפי הנ”ל וגם הרמ”א לא הביאו וגם הגר”א לא סבר לה כמובא במעשה רב סי’ טו וגם החזו”א נהג כהגר”א בזה (דעת נוטה הערה נ”ז), וגם רוב הראשונים לא סברו מזה עי’ בב”י, וגם לדידן לא מחמרי’ אלא בשעת ברכה אבל כל זמן לבישת הטלית אין עושין כעטיפת ישמעאלים, והרי להמצריכים עטיפת ישמעאלים הפשטות הוא דבעי’ כל זמן קיום המצוה כעטיפת ישמעאלים כיון דאשכחן לענין עיטוף גרידא דדעת האו”ז [המובא בתה”ד שם] שאין מצות ציצית כלל בלא עיטוף [וכן נקט בחזו”א סי’ ג סקל”ז לדעתם ע”פ הבהגר”א וכך ההסתברות הפשוטה אבל עי’ לעיל מה שדנתי בדעת התה”ד לדעתם] ולא מחמרי’ אלא לענין ברכה כיון דמעיקר הדין סבירא לן שא”צ כעטיפת הישמעאלים, א”כ לכאורה הוא רק לרווחא דמילתא.

ויש לצרף דלדעת כמה פוסקים ומהם הרשב”ץ אפשר לברך להתעטף לכתחילה אפי’ על טלית קטן שאין בו שום עיטוף כלל וכך דעת השו”ע בסעי’ ו, וס”ל דנוסח הברכה אינו מעכב שיהיה דוקא דרך עיטוף, וממילא לכאורה בניד”ד יכול לכתחילה לברך להתעטף כעיקר הברכה להראשונים הסוברים שאין ברכת על מצוות ציצית, וגם להחולקים מ”מ היא עיקר הברכה כשהוא דרך עיטוף.

ויש להוסיף דכשמברך על מצוות עדיין אין יוצא בזה כל הצדדים דלהסוברים דבעי’ דרך עיטוף לעיכובא בציצית ואינו מקיים המצוה בלא זה לפי הצד דבעי’ כעטיפת ישמעאלים א”כ גם על מצוות אינו מברך על זה.

ומאידך גיסא יש מקום לטעון דאין שום הפסד לברך על מצוות ציצית למנהגינו דסבירא לן שהיא ברכה שמותר לברכה א”כ הרי אם יברכה נמצא שיוצא בזה צד נוסף ולמה לא לצאת צד נוסף שלעיכובא על פני צד שהוא רק לכתחילה (כיון שבעל מצוות יוצא).

היוצא מזה שאם מברך להתעטף לכתחילה עושה כדעת כמעט כל הפוסקים מעיקר הדין, אבל יש טעם להעדיף לברך על מצוות כדי לחשוש לדעת הגאונים שחשש להם המשנ”ב וכן נהגו לחשוש להם במקרה רגיל וא”כ גם לענין מקרה שהחשש הוא רק בנוסח הברכה יותר טוב לחשוש לשיטתם ולברך על מצוות אחר שהתקבל שאין איסור לברך על מצוות.

(ואף שמפסיד בזה דעות הסוברים שלא נתקנה ברכה על מצוות, עי’ בתה”ד בשם מהר”ם ועי’ עוד בתשב”ץ, מ”מ דעה זו בודאי לא נפסקה להלכה משא”כ דעת הגאונים נפסקה לכתחילה [ומה שמברכין על מצוות בט”ק אינו סותר לזה כנ”ל בשם הד”מ], ועוד דכאן החשש הוא ברכה לבטלה להגאונים אם יברך להתעטף, משא”כ אם מברך על מצוות על ט”ג במקום להתעטף קי”ל לדעת המשנ”ב שאין בזה ברכה לבטלה כדעת התשב”ץ שם וכ”כ בכה”ח דלא כזרע אמת, ולמנהגינו שמברכים על מצוות בטלית קטן הסברא נותנת שבכל בגד יוצא בזה, בפרט דמה שמנהגינו לברך על מצוות הוא לחומרא לחשוש יותר דעות מכיון שמסברא יוצאין בזה גם למ”ד להתעטף על ט”ק, וממילא מוטב להחמיר בחשש ברכה לבטלה מלהחמיר בנוסח מטבע ברכה).

והואיל דאתאן לזה יש לדון עוד לפי המנהג שמחמיר לכתחילה כעטיפת הישמעאלים האם הוא רק משום הברכה או גם לולא הברכה, ונפק”מ למי שכבר בירך ולבש והסיח דעתו ועדיין לבוש, האם לפי המנהג אטרחוהו להתעטף או לא, דהברכה אינו מתקן כבר כיון שכבר הסיח דעתו (ואפי’ לדעת התה”ד דאזלי’ סוף בתר התחלה מ”מ התחלה בתר סוף לא אזלי’ וגם להתה”ד דאזלי’ בסוף בתר התחלה מ”מ אם לבש בלא ברכה כשמברך מסתמא יודה שצריך להתעטף וממנהג מהר”ם הנ”ל המובא בשו”ת תשב”ץ הנ”ל אין ראיה ברורה דשם כשלבש מתחילה היה בלילה), ומ”מ יש לומר דלמה לא יתעטף כיון שאין בזה שום הפסד, עי’ מה שכתב בזה הגרח”ק בדעת נוטה ציצית סי’ לח שיתעטף ושם בהערה נ”ט מש”כ בזה לגבי הברכה והדברים מחודשים שיועיל לברכה שקודם לכן שהי’ בלבישה בלא עיטוף, בפרט אחר שבחזו”א השאיר דברי התה”ד הנ”ל בצ”ע.

לסיכום, כשאינו מניח על ראשו יברך על מצוות וכשמניח על ראשו מעיקר הדין מותר לברך להתעטף אבל יותר טוב לברך על מצוות.