כ”א אדר תשע”ז

לכבוד הרב וכו’ שליט”א

שלום רב

א) הנה בתחילה הייתי קצת תמה על מה שכתב מעכת”ר שליט”א להביא ראיה שא”צ כ”כ להחמיר בכתיבה [בדיעבד] בשעה שהפיח ריח רע, מסימן מז מה שדנו הפוסקים בס”ג על כתיבה, ולא הבנתי דהרי שם מדובר להדעות שאין איסור הרהור קודם ברכת התורה, וע”ז הנידון שם אם כתיבה בהרהור או כדיבור.

משא”כ כאן שלכו”ע ההרהור אסור, דסתימת המ”ב והפוסקים בהרבה מקומות הוא שבריח רע שיש לו עיקר ד”א משכלה הריח ובריח רע שאין לו ההרחקה היא פחות מזה, אבל לא הזכירו החילוק בין הרהור לדיבור ורק במקומות שיש חילוק הזכירו זה.

אכן ראיתי באשל אברהם (בוטשאטש) סי’ ע”ט שבאמת נחית לדון בזה האם איסור בהפחה הוא רק בדבור או גם בהרהור ולא הכריע בזה, וצדדי הספק שלו מה שכתב שם האם הפחה חשיב כריח רע שאין לו עיקר או שיש לו עיקר [יעוי”ש מה שכתב לבאר את הצד של ריח רע שיש לו עיר], אכן לדידן שזה דעת המ”ב והפוסקים להחשיב הפחה כריח רע שאין לו עיקר, א”כ לפי החשבון של האשל אברהם יהיה מותר בהרהור, אבל צ”ע לסמוך על זה שהוא דלא כפסטות סתימת הפוסקים.

ב) והנה מש”כ עוד מעכת”ר שבהפחה דידיה יהיה אסור בדברי קדושה גם אם אינו מריח, האם ראה כת”ר מש”כ המג”א והמ”ב והחיי”א והרבה האחרונים בסי’ ע”ט דריח רע שאין לו עיקר יש להקל לאדם שאינו מריח.

ויעוי’ עוד מה שהוסיף בכה”ח בסוף הסימן שם לדמות לזה גם ענין הפחה, אבל גם בלא זה הוא פשוט, דאפילו בריח מעבר למחיצה שהוא מחלוקת ראשונים אם להחשיבו כריח רע שאין לו עיקר או לא כמבואר בביאור הלכה ריש סי’ ע”ט, אפ”ה כתב המ”ב סי’ הנ”ל דאפשר דיש להקל בזה באדם שאינו מריח, וכ”ש בזה דלית מאן דפליג שהוא כריח רע שאין לו עיקר כמבואר בפוסקים בכמה מקומות [מלבד האשל אברהם הנ”ל].

(ויש לציין שאף לדעת כמה פוסקים איסור בהפחה הוא רק בשעת מעשה ההפחה ולא אח”כ, אף דלא קי”ל זה להלכה).

אח”ז לתשובתי אליו הוספתי עוד: הנה מש”כ המ”ב שיש להקל בשעת הדחק שהבאתי במכתבי הנני להתנצל שלא הבאתי במפורש את כל דברי המ”ב בסעי’ הנ”ל, ומחמת חיפזון הכתיבה לא שתתי לבי לדקדק היטב בעריכת וכתיבת הדברים, דהנה יש ב’ דינים שנתפרשו במ”ב בסעי’ הנ”ל האחד לענין צואה לאחר המחיצה שהוא מחלוקת ראשונים אם חשיב כצואה שיש לה עיקר או לא, ועל הצד שנחשב כצואה שאין לה עיקר כתב המ”ב להקל בשעת הדחק, אבל שלא בשעת הדחק לא, והדין השני שנתבאר במ”ב שם שזה באמת מבואר שם להדיא בשם הפוסקים שבדבר שהוא ברור שדינו כריח רע שאין לו עיקר הדין הוא שבזה לית מאי למיחש ומותר למי שאינו מריח, [והמקרה שם הוא על צואה שהעבירוה ונעשה ממנה ריח רע אבל כבר לקחו אותה].

והנה הפחה פסקו הפוסקים והמ”ב שדינה כריח רע שאין לה עיקר ולכן בודאי שדומה למקרה השני ולא למקרה הראשון שבאמת תלי’ במחלוקת הפוסקים.

קרא פחות

שאלה

רציתי לשאול, אבל על אחד ההורים האם מותר לו ללכת לבר מצווה, והאם יש הבדל של מי הבר מצווה בן אח או אחות, או שאר מכרים, והאם מותר לשבת ולאכול, והאם משנה אם יש תזמורות, וכן האם יש חילוק עם זה סעודה או כיבוד.

תודה

***

תשובה

בע”ה ח’ חשון תשע”ז

שלום וברכה

כתב בשו”ע יו”ד סי’ שצ”ב ס”ב וז”ל, על כל מתים נכנס לבית המשתה לאחר שלשים יום, על אביו ועל אמו, לאחר י”ב חדש.

וכתב הרמ”א, אבל סעודת מצוה דלית ביה שמחה, מותר ליכנס בה, כגון פדיון הבן או סעודת ברית מילה, ומותר לאכול שם אפילו תוך שבעה, ובלבד שלא יצא מפתח ביתו.

ויש אוסרין בסעודת ברית מילה.

והמנהג שלא לאכול בשום סעודה בעולם כל י”ב חדש, אם הוא חוץ לביתו, ובתוך הבית מקילין שאוכל בביתו בסעודת ברית מילה, וכ”ש בשאר סעודות שאין בהם שמחה עכ”ל.

וכתב בפתחי תשובה שם בשם הדגמ”ר וז”ל, וסעודת בר מצוה משמע ביש”ש פרק מרובה שדינו כסיום מסכת והיינו אם הנער דורש או שהוא ממש ביום שנעשה ב”מ.

ובקובץ מבית לוי [הגר”ש ואזנר] (י”א תשנ”ז עמ’ נ”א ס”ז) כתב שבסעודת בר מצוה המנהג להחמיר, ובהערה ביאר שם, דאע”ג שהדגמ”ר מקיל ומשמע גם לדעת הרמ”א, מ”מ כבר הרבה פוסקים אוסרים בסיום מסכת, וע”כ למעשה ההוראה שלא להקל בבר מצוה עכ”ד.

אמנם לגבי סעודת בר מצוה של בנו או נכדו כתב שם להתיר להשתתף בסעודה, להורים [אביו או אמו] או הסבים של החתן הבר מצוה.

אבל בשאר קורבה לא ראיתי שם היתר לענין בר מצוה.

אם יש רק כיבוד ואי”ז סעודה ואין שמחה כ”כ, יש מקילין בשבת (שאלת יעב”ץ ח”ב סי’ ק”פ), ויש שכתבו שהדברים אינם מוכרחין (פ”ת סק”ב), ובשבת יש עוד צדדי קולא לקרובים שיראו כאבלות בפרהסיא אם לא ישתתפו (עי’ שו”ת מהרשד”ם יו”ד סי’ ר”ב), אמנם מ”מ בחול לא ראיתי כעת מי שהקיל אף בסעודת כיבוד בעלמא.

ובעצם מה שנקט הרב להחמיר בבר מצוה יל”ע קצת דאולי יש להקל בבר מצוה יותר מסיום מסכת, דיש לצרף גם שמחת הבר מצוה עצמו שנכנס לעול מצוות, והפ”ת רק כתב דלא גרע מבר מצוה, דהרי מביא דברי היש”ש והוא סובר שבכל סיום מועיל.

וכמו”כ יש להעיר עוד ממה שכתב בערוך השולחן יורה דעה סימן שצא ס”ו וז”ל, ויש להסתפק בדבריו אם דווקא סעודת מילה מותר משום צערא דינוקא אבל סעודת פדיון הבן או בר מצוה או סיום מסכתא דליכא טעם זה אסור או אפשר דסימנא בעלמא נקיט כלומר דאינו אסור רק סעודת נשואין שאומרים שם שהשמחה במעונו אבל כל היכא דליכא שהשמחה במעונו מותר בסעודת מצוה ולפ”ז כולם מותרים [וכן נלע”ד] עכ”ל, וממה שסיים וכן נלענ”ד נראה שכך הכרעתו, וזהו מצד שאין בזה שמחה ולא מצד הסיום, ומ”מ יתכן שאמר דבריו רק לדעה זו שהזכיר שם ולא להלכה, וצ”ע.

וכן ראיתי שכתב בשו”ת אגרות משה (יורה דעה חלק ג סימן קסא) וז”ל, ולגבי לאיזה סעודות אפשר להתיר לאבל תוך י”ב חודש לילך, נראה שבסעודת בר מצוה, כשהוא קרוב או ידיד כזה שמוכרח לילך, יכול, ואם הוא בביהמ”ד אינו צריך לצאת דהוי בפרהסיא, כשזה בשבת ומועדים עכ”ל.

ומ”מ גם למי שינהגו היתר בדבר יתכן שאין לאבל לאכול וכנ”ל כמבואר בדברי הרמ”א.

ולענין כלי שיר, ראיתי לחכ”א שכתב (ביקור חולים ואבלות סימן לח סעי’ כו) וז”ל, אבל תוך י”ב חודש מותר לו לבקר אצל חבירו וידידו העורך סעודת מצוה לבנו שהגיע למצוות, אך לא ישהה שם בעת הנגינה בכלי שיר, אלא יכנס לברכו ויצא מיד, ובהל’ כ”ה שם כתב שאם יש כלי שיר אבור להשתתף [אא”כ יוצא מיד וכנ”ל].

בכבוד רב

***

שאלה

{על שאלה ששאל אחי היקר יניק וחכים אהרן שלמה הכהן נ”י,
בקריעת ים סוף כתיב ויאמינו בה’ ובמשה עבדו, ידוע דברי הרמב”ן שחלק מאמונה ביציאת מצרים הוא אמונה בנבואה.

ייש”כ על תשובתך
[מהג”ר מתתיהו הלברשטט שליט”א]}

‏תשובה

יום ראשון כ”ג ניסן תשע”ו

לכבוד הג”ר מתתיהו הלברשטט שליט”א

שלום רב

הנה במדרשים מבואר שהיה קולו של משה מהלך בכל ארץ מצרים לפני המכות, אע”פ שהיתה ההתראה לפרעה, והטעם היה בין למצרים ובין לישראל, למצרים היה כדי שירצו הם לשלח את ישראל, ע”ד מה שנאמר ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים וגו’, וביותר כמ”ש בפסיקתא [פ’ ויהי בחצי הלילה, פיסקא ז אות ז] שהרגו בכורי מצרים את מצרים כששמעו את התראת משה, וזה לבד ראיה שלא רק פרעה היה שומע ההתראה, וז”ל הבעל הטורים שמות ג’ י”ח, ושמעו לקלך.

לקלך.

חסר, לומר שאינך צריך להרבות בקול כי מיד בקל ישמעו לך (שמו”ר ג יא).

ושמעו.

ב’ במסורה.

ושמעו לקלך.

ושמעו מצרים כי העלית בכחך (במדבר יד יג).

כשדיבר משה עם פרעה שמעו אותו בכל מצרים (ירושלמי פסחים פ”ה ה”ה).

ועל כן לקולך ב’ במסורת.

ושמעו לקולך.

ולא ישמעון לקולך (ד ט).

אף על פי שקולו היה נמוך היה נשמע בכל ארץ מצרים.

ולפי שקול בני אדם נמוך לכך הוא חסר עכ”ל.

[ומה שציינו ירשלמי אינו ממש שם, ומיהו על איזה דברים אחרים כתוב ג”כ שהיה קולו של משה מהלך ת’ פרסה כמהלך כל ארץ מצרים, עמ”ש בזה בחידושי על המכילתא דרשב”י].

ולישראל על מנת שירבה כבוד ה’ בעיניהם עי”ז.

ומש”כ כת”ר שליט”א לצדד דהיה אסור למשה רבינו לספר לישראל את הנבואות לכאורה יש להעיר ע”ז מדכתיב בר”פ בא, וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ, וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’, א”כ מתחילת נבואתו היה עיקר הציווי על מנת שידעו ישראל מזה, ודוחק לומר שהיה בפיקדון לבינתים ורק אחר שנצטוו בקרבן פסח וכו’.

ובאמת ידוע שכבר היה קודם לכן הצוואה להקריב קרבן פסח והיה לישראל בעצמן, וכן היה עליהם ציווי להשאיל ממצרים וזה היה ממש נס שניתן עליהם חן עליון שרצו מצרים לתת להם את כספם וזהבם, ומיהו גם ע”ז י”ל שלא היה כאן ראיות ליסודות ההשגחה וכו’ כמ”ש לפנ”ז, הגם שהיו הרבה ניסים כמ”ש חז”ל שהיו שיניהם של מצרים קהות עליהן, וכמ”ש חז”ל שניתן כח בקולו של משה והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים ממקום פלוני ועד מקום פלוני כת אחת, ממקום פלוני ועד מקום פלוני כת שניה וכו’ מ”מ אולי לא היה אות.

אך מ”מ קשה כנ”ל מדכתיב למען תספר.

אכן ראיתי במדרש לקח טוב שכתב, ולמען תספר באזני בנך.

פסוק זה למשה אמרו, למען תספר בתורה להודיע לדורות עכ”ל, וכן במדרש שכל טוב כתב, ולמען תספר.

חזר ואמר דבר הקודש למשה ולמען תספר בתורה ע”כ, א”כ י”ל דבאמת לא היה ציווי לעתה לספר.

אכן האור החיים שם כתב וז”ל, כוונת הכתוב הוא כי בא ה’ להודיע כי אין תכלית הכוונה בהבאת האותות בקרבו לעשות נקמה בפרעה אלא לחזק האותו’ שבהם עיקר האמונה בלב ישראל כדי שיהיה רשום בל ישכח לנצח כי כשיהי’ בקרבו של פרעה יהי’ בזכרון בני ישראל לעולם ועד והכוונה ע”ד אומרם ז”ל במס’ חולין (עה ב) בדין בן פקועה כ”א יהיו בו ב’ דברים המופלאים יהי’ מוזכר תמיד וכשיראו שאוכלו בלא שחיטה לא יחשדוהו כי מוזכר הוא ביניהם כי תרי תמיהי מדכר דכירי אינשי והנה באמצעות הפלא שיפליא ה’ להודיעם כי הוא שולט ברוח ובמים ובעפר ובבעלי חיים ובאש ובאויר וכדומה אין זה מספיק שיזכר הדבר בתמידות לעולם לחקק האמונה אלא באמצעות היות הפלאה ב’ כי יפליא ה’ להרע את פרעה ועבדיו להשקותם כוסות לענה מה שלא הי’ כן לכל גוי וזה לך נעימות אמרי נועם ולמען תספר באזני בנך ענין זה והסיפור מן הנמנע שיהיה הדבר תמיד בזכרונך זולת באמצעות ב’ תמיהות, הא’ את אשר התעללתי במצרים הרי תמיה אחת הגם שהי’ ה’ עושה להם צרות שאין בהם שדוד המערכות והטבעיות אעפ”כ לצד רוב הצרות והמכות עשר מכות וכל מכה היתה של ארבע וה’ מכות לא עשה כן לכל גוי הנה הדבר תמוה ותמיה זו לבד לא דכירי אינשי ולא יספרו מעשה ה’ ואמר ואת אותותי פי’ האותות שעשה ה’ תמיה’ שנית שגם בלא ענין מצרים האות מעצמו הוא דבר פלא ובאמצעות ב’ פלאות תספר באזני בנך ובן בנך וגו’ ותכלית המכוון בסיפור הוא וידעתם כי אני ה’ ואין עוד ותכזיבו האמונות זולת זה וכן תמצא כשדבר אתנו ה’ ב”ה בהר סיני פתח דבריו ית’ אמר אנכי ה’ אלהיך וזה לך האות אשר הוצאתיך מארץ מצרים והוא שהקדים דבריו כאן ואמר וידעתם כי אני ה’ כי יכירו בזה בחוש הראות צדק האמונה מה שלא השיג אדם מהעולם עד העולם ברוך אשר כן עשה לנו עכ”ל האור החיים, וכ”כ בעל ההפלאה בספרו פנים יפות שם, ולמען תספר באזני בנך.

לפי פשוטו עיקר הנסים היה בשביל הסיפור לדורי דורות, כמו שיבואר בסוף הפ’ בפסוק [יג, ח] בעבור זה עשה ה’ לי וגו’ שכל הניסים היו בשביל הסיפור עכ”ל, א”כ י”ל דעכ”פ לדעת האור החיים ובעל ההפלאה נראה שכל ההתראות והמכות היו עבור ישראל, אכן גם ע”ז אולי יש לדחות כנ”ל, דמ”מ לא ידעו שהיה כאן נבואה, ורק שידעו שיש כאן השגחה לשלם לעוברי רצונו.

אבל בספורנו פירש פסוק זה וז”ל, אמר שבהיות שהאל יתברך אמר אל משה שטעם הכבדת הלב שהיתה לפרעה כי הקשה ה’ את רוחו היה כדי להרבות מופתיו, כדי שבהם יכירו המצרים וישראל את גדלו וטובו, כאמרו וידעתם כי אני ה’ (לעיל י, ב) והנה להשלים כונתו זאת משה ואהרן יחדיו התעסקו לעשות המופתים, לכן עתה כאשר גזר האל יתברך להעניש את המצרים ולהציל את ישראל מאותו העונש, עם היות קצתם ראוים לו בצד מה, ולהפיל את אלהי מצרים, כדי שיחול העונש, וכל זה בזבח הפסח, כאמרו ועברתי והכיתי אעשה שפטים ופסחתי (להלן יב, יב – יג) וכו’ עכ”ל.

ומ”מ גם אם הספורנו פירש כך, ואפילו אם בחז”ל כבר פירשו כך, אך אכתי י”ל דהרמב”ן לא פירש כך, ואגב כתב הרמב”ן בפרשת וארא, ואמר במקצת המכות השכם בבקר הנה יוצא המימה, ועל דרך הפשט היה בעת צאת המלכים בבקר להשתעשע על המים, וצוה הקדוש ברוך הוא למשה שילך שם.

והטעם, כי בדם בעבור היותה המכה הראשונה רצה שיעשנה לעיניו ובלי יראה ממנו.

וזה טעם ונצבת לקראתו (לעיל ז טו), והתיצב לפני פרעה (פסוק טז), שיעמוד כנגדו ביד רמה.

וכן במכת הערוב נאמר השכם בבקר והתיצב לפני פרעה הנה יוצא המימה.

ובברד (להלן ט יג) השכם בבקר והתיצב לפני פרעה, והוא גם כן בצאתו המימה, כי הערוב והברד אשר בהן המיתה והעונש לבני אדם רצה הקדוש ברוך הוא שיהיה לעיני כל העם, כי בצאת המלך המימה ילכו מרבית העם אחריו, והנה יתרה אותו לעיניהם אולי יצעקו אל אדוניהם לשוב מדרכו הרעה, ואם לא יעשו כן יהיו חייבין להענש.

אבל בשאר המכות די בהתראת המלך, ועל כן נאמר בהן בא אל פרעה (לעיל ז כו, להלן ט א, י א), שיבא אל היכלו, ולא הזכיר בכנים ובשחין כן, בעבור שהוצרך אהרן להכות בעפר, והיכל המלך אין שם עפר כי היא רצפת בהט ושש, וכן הוצרך משה לזרוק הפיח השמימה.

והנה עשו אלו השתים בפני פרעה בהיותו בחצר גינת ביתן המלך או כיוצא בו עכ”ל.

ומשמע דגם המכות שהיתה ההתראה בפני עבדי פרעה, מ”מ לא היה דוקא בפרסום ובקול גדול, וגם לא נזכר שהיה בפני ישראל.

והנה על עצם הקושיא לכאורה י”ל עוד שמה שכעת ראו ישראל את אמיתת הנבואה הוא ע”י שכעת נשלם הנס, ודרך ראיית האדם להתפעל מן הדברים בעיקר אחר שהדברים נשלמו, והאמונה נובעת גם ע”י ההתפעלות, בפרט שעיקר האמונה שהקב”ה אכן שלח את משה הוא רק אם משה אכן הצליח בשליחותו, אך כל עוד לא טבעו מצרים בים עדיין לא נסתיימה השליחות של מ”ר, שהרי פרעה שלח עמהם שליחים מתחילה לשומרם שלא יברחו וזה היה התנאי שיחזרו תוך ג’ כמבואר בקראי בר”פ בשלח ובמכילתא שם.

עד שכעת באו לידי הגאולה השלמה אפילו שלא היו אומרים כדרך שעלינו אנו מצד זה, כך עלו מצרים מצד זה וכו’.

וכמו שאמרו חז”ל על המצב שלפני כן, כשרדפו מצרים אחריהם והשיגום חונים על שפת הים והים סוגר לפניהם, ואין דרך להם לנוס, נמצא מסורין ביד מצרים כציפור שהיא נתונה ביד בן אדם, שאם יכבוש ידו עליה מעט, מיד היא נחנקת, כך ניצולו ישראל מיד מצרים, וכה”א נפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים הפח נשבר ואנחנו נמלטנו עזרינו בשם ה’ עושה שמים וארץ (תהלים קכד ז ח) (שכל טוב שמות יד ל מהמכילתא).

והנה באמת גם לולי דברי הרמב”ן אנו זקוקים לידע הביאור בפסוק מ”ט רק עכשיו האמינו בה’ דגם אם לא היתה כאן אמונה בנבואה אך מ”מ מ”ט לא האמינו בה’ עד אז, דהרי ראו המכות במצרים שהם מעל דרך הטבע וג”כ עשו קרבן פסח, ולשה”פ כאן הוא ויאמינו בה’ ובמשה עבדו, א”כ מ”ט עד הנה לא האמינו בה’ כראוי, אלא ע”כ כדאמרן.

וראיתי במדרש שכל טוב שכתב איזה ביאור נחמד על הפסוק, ויוכל ג”כ לתרץ הקושיא על הרמב”ן, וז”ל, אשר עשה ה’ במצרים.

פשטיה דקרא הכי משמע שהיו רואין בבינת לבבם ובראיית נשמה יד הימנית הנוראה והנאדרית המחצבת שר של ים הנקרא רהב והמרעצת אויב, שנא’ ימינך ה’ נאדרי בכח ימינך ה’ תרעץ אויב (שמות טו ו), ודומה להם כאילו ראו אותה בעיניהם האיך היא נלחמת במצרים ומכה אותם במיתה משונות, ושיערו אותה בבינת לבם ששים אלף רבוא, ומתוך המראה הגדול הזה שראו הקדוש ברוך הוא נלחם בעצמו עם מצרים, לפיכך וייראו העם את ה’, כי לשעבר לא ראו את כבודו, ולא היו יריאין אותו, ועכשו שראו ויאמינו בה’ ובמשה עבדו, עכ”ל.

א”כ מבואר שכעת היתה אמונה יותר גבוהה מכיון שהם נתנבאו בעצמן [גם אם קודם שמעו דברי נבואה מ”מ כאן נתחזקה אמונתן מכיון שנתנבאו בעצמם].

וגם בחז”ל [במכילתא מס’ דשירתא פ”ג ובזוהר] איתא עה”פ זה אלי שראתה שפחה על הים וכו’.

בס”ד

אשמח לקבל את התייחסותו של כבוד הרב לשאלה אשר יכולה להיות נפק”מ למעשה, האם יש עניין שלא למכור דירה ראשונה.

וראיתי מי שהשיב ע”ז.

***

תשובה

בע”ה

ח’ אלול התשע”ו

שלום רב

כן איתא בקידושין נ”ט א’ וז”ל, רב גידל הוה מהפיך בההיא ארעא אזל רבי אבא זבנה אזל רב גידל קבליה לרבי זירא אזל רבי זירא וקבליה לרב יצחק נפחא אמר ליה המתן עד שיעלה אצלנו לרגל כי סליק אשכחיה אמר ליה עני מהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו מאי אמר ליה נקרא רשע ואלא מר מאי טעמא עבד הכי א”ל לא הוה ידענא השתא נמי ניתבה ניהליה מר א”ל זבוני לא מזבנינא לה דארעא קמייתא היא ולא מסמנא מילתא אי בעי במתנה נישקליה, וכתב רש”י, דארעא קמייתא – זו היא לי ראשונה שלקחתי מעולם.

ולא מסמנא מילתא – אינה סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון ע”כ.

ובפי’ ר’ חננאל בן שמואל (בשיטת הקדמונים) נוסף עוד המשך לזה, וז”ל, ולא מסמנא מילתא.

פירוש ואינו סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון, דאמר מר מוכר נכסיו הראשונים וגו’ ע”כ, וכן כתב המאירי שם, דאמר מר המוכר נכסיו הראשונים אינו רואה סימן ברכה לעולם ע”כ וכעי”ז ברי”ף וברא”ש [פ”ג סי’ ב’].

והנה מהלשון נכסיו ראיתי מי שהוכיחו [עטרת פז ושדה צופים] דה”ה כל נכסים מה שמוכר פעם ראשונה אינו סימן ברכה, אבל אפשר לומר דלאו דוקא נכסיו קאמר דמשמע כל נכסים, אלא נכסיו הכונה מקרקעי, דסתם נכסים הם נכסים שיש להם אחריות, ומה שהוכיח מרש”י דקאמר מקחו הראשון, אפשר דרש”י קאי על דברי הגמ’ דקאמר ארעא קמייתא היא, וע”ז קאמר מקחו הראשון וסמך על מה שנתבאר בגמ’ דהכונה לקרקע, והטעם בזה משום שקרקע הוא מקח חשוב ושייך טפי שיקבע המזל שלו לפי הקרק משא”כ מקח של שאר דברים, וכמו”כ איך אפשר לעמוד מה היה מקח ראשון בחייו שידע מעתה שלא למוכרו, [אם כי זו אינה טענה מכרעת], וצל”ע למעשה.

והנה מה שברמב”ם וטוש”ע לא העתיקו דין זה להלכה, אינו ראיה שלא סברו מדין זה, דהרי אין דרכם להעתיק כל הסימנא מילתא שבגמ’, ומה שהעתיקו העתיקו.

אבל באופן כללי באמת הרבה מן הדברים המובאים בגמ’ לניחוש וסימן [באופנים המותרים] יש מן הראשונים שלא נקטו כן למעשה, הן משום שנשתנו הטבעים או שֶּׁכֹּחַ הקליפות הוחלש מלהזיק, עי’ מה שהביא בספר הבית בכשרותו מדברי הראשונים בזה, וראה עוד מה שהובא מהחזו”א בספר אעלה בתמר דמה שאין אשה ניזוקת כיום להפיל עוברה הוא משום הסתר פנים, והן משום שלפעמים יש פרטים שלא נזכרו בגמ’, אם כי טעם זה פחות שייך כאן.

אכן ראיתי שכתב מרן הגר”ש וואזנר זצ”ל בשו”ת שבט הלוי ח”ג סי’ ק”ה וז”ל, נשאלתי בהא דאמר בקידושין נ”ט ע”א א”ל זבוני לא מזבנינא לך דארעא קמייתא היא, ולא מסמנא מילתא אם יש לחוש לה לדינא להזהר בזה, הנה ראיתי שאין דבר זה מובא לא ברמב”ם ולא בשו”ע, ואולי הם סברי דזה הי’ מחומרת וחסידות ר’ אבא בקידושין שם, אלא דראיתי במאירי קידושין שהעתיק הגמ’ בלשון זה א”ל זבוני לא מזבנינא לה וכו’ דאמר מר המוכר נכסיו הראשונים אינו רואה סימן ברכה לעולם, ולא נמצא בש”ס שלנו ומ”מ מוכח דזה מתקנת והנהגת חז”ל שלא ימכור נכסיו הראשונים ומשמע קצת דלאו דוקא קרקע אלא כל נכסיו במשמע.

ובעיקר הדבר נלענ”ד למש”כ רש”י אינו סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון דזה לא שייך בנכסים שקונים ע”מ למכור ולהרויח אלא בקרקעות שקנה להיות לו לנחלה ומפקיע נחלתו בראשונה.

ועוד יראה לענ”ד דאין לנו ראי’ דשייך בא”י כגון במוכר קרקע ע”מ לבנות עליו בית בא”י דעובדא דקידושין בבבל הוי והוא למש”כ הח”ס ביו”ד סי’ קל”ח בענין הסגולות שעושים כשנכנסים בבית חדש דזה דוקא בחו”ל דיש צד סכנה בבונה משכן קבע בחו”ל ונראה כמתיאש מן הגאולה משא”כ בא”י דאיכא מצוה ומגין מן הסכנה וכדאמר הנביא ירמי’ בנו בתים וכו’ יע”ש בח”ס, וכן בנ”ד אם מוכר ע”מ למכור עליו בית בא”י בודאי מסמנא מילתא לטובה, והרי מה”ט התירו בגיטין ח’ ע”ב וב”ק פ’ ע”ב לקנות מן הגוי אפי’ בשבת והתירו שבות דרבנן יע”ש בפוסקים, ואין להאריך בזה עכ”ל השה”ל.

ובדומה לדבריו הראשונים שכאשר קונה על מנת למכור אין בזה איסור, יעוי’ מש”כ בהערות הגרי”ש אלישיב, דבזמנינו שהדרך למכור הדירה כאשר היא קטנה ולקנות גדולה יותר לא שייך כאן ‘לא מסמנא מילתא’, שהרי קנאה על דעת כן שימכרנה כשיצטרך, משא”כ בזמנם שהיו קונים קרקע לדורות עכ”ד, [וע”ש שהוציא מזה חידוש לדינא].

אמנם מה שכתב השה”ל בהמשך דבריו דאינו נוהג בא”י, זהו דבר חידוש לומר דסתמא דמילתא דאמר מר המוכר נכסיו הראשונים אינו רואה סימן ברכה לעולם קאי על חו”ל בלבד, וכמו”כ איני יודע אם הוא דבר מוסכם דמעשה דרב גידל ור’ אבא היה בחו”ל.

כתב הגר”י ניסים ז”ל בספר נחלת אבות (אסופה א’ ע’ 260) במכתבו להגר”ס דוד ששון ז”ל: ירשה לי הוד כבוד מעלתו לשאול ממנו אם יוכל להוכיח לי אם המעשה דרב גידל ורבי אבא המובא בקידושין דף נ”ט ע”א, אירע בא”י או בבבל, ואם יש להוכיח מהא דרבי חנינא בע”ז דף ט’ ע”ב דאמר אחר ארבע מאות שנה לחרבן, אם יאמר לך אדם קח שדה שוה אלף דינרים בדינר אחד, לא תקח שהמעשה דרבי גידל ורבי אבא אירע בא”י.

ומה דעת מעכ”ת אם אדם שאין לו עוד קרקע בא”י, ורוצה לקנות עתה חלקה גדולה לשם מסחר, למוכרה בפעם אחת אם בחלקים, או משום שקונה אותה לכתחילה על מנת כן למוכרה, אין בזה חשש, או אעפ”כ יש לחוש וצריך לקנות לו מקודם חלקה לעצמו שלא ע”מ למוכרה, ואח”כ יקנה חלקות אחרות לשם מסחר ע”כ.

על הנ”ל השיב הגר”ס דוד ששון ז”ל (שם): א) לענ”ד המעשה דרב גידל ורבי אבא המובא בקידושין נ”ט ע”א, היה בא”י.

הנה כל החכמים הנזכרים במעשה דהיינו רבי גידל ורבי אבא ורבי זירא ורבי יצחק נפחא, כולם סליקו להתם כמבואר בסדר תנאים ואמוראים בערכיהם.

אלא שאין זו ראיה מכרעת.

אבל וכו’ דייק יפה בלשון של רבי יצחק נפחא שם: המתין לו עד שיעלה אצלינו לרגל, שלשון עלייה נופלת רק על א”י כידוע, ולו היה בבבל היה אומר עד שיבא אצלינו לרגל, וכיון שהיו עולים אליו ברגל, משמע שהיו אז יושבים בא”י כולם.

ב) מגמ’ ע”ז דף ט’ ע”ב לענ”ד אין להוכיח דבר, שהרי כתוב שם אחר ד’ מאות שנה לחורבן הבית, ואילין אמוראי הוו קדמי לד’ מאות שנה בכמה דרי.

ואפילו אם היינו מוצאים מעשה כזה אחר ד’ מאות שנה, לא היה אפשר להוכיח מכאן שהמעשה היה בא”י, מפני שגם בחו”ל היו קונים קרקעות אחר זמן זה של ד’ מאות שנה.

ג) אף על פי שאמרנו שהמעשה היה בא”י, מ”מ לענ”ד החשש של ארעא קמייתא לא מסמנא מילתא אינה תלויה בא”י דוקא, אלא ה”ה אם היה ענין כיו”ב בחו”ל ג”כ לאו מסמנא מילתא.

וראיה לדבר מצאתי בגירסת הרב המאירי ז”ל שם בקידושין, שאחרי המלים לא מסמנא מלתא, סיים בדברי רב גידל דאמר מר המוכר מנכסיו הראשונים אינו רואה מהם סימן ברכה לעולם.

הרי דלא חילק בין א”י לחו”ל, וא”כ לא מסמנא אינה מפני קדושת הארץ עכ”ד.

וע”ש עוד שהאריך.

ולהלן (שם ע’ 264) כתב עוד הגר”י ניסים ז”ל: הנה יפה כתב כת”ר דנראים הדברים לכאורה שמעשה זה אירע בארץ ישראל, ואולם אין להסיק מזה דהקפידה היא דוקא בארץ ישראל, אלא פשוט וברור דבכל מקום הוא אינו סימן טוב לאדם שימכור מקחו הראשון שלקח לעצמו, ורבי אבא היה קפיד על זה גם אילו אירע לו מעשה זה בחו”ל, ואף דנכסי חו”ל בכלל הם אינם בכלל הברכה כמ”ש בב”ר פ’ ויצא פר’ ע”ד.

נראה דאף על פי כן הקפידו על זה שלא לגרום בפרטות עוד סיבה להרחיק ברכה ממעשה ידיו, וגם זה פשוט וברור דאין להסיק ממונח זה שהמעשה אירע בא”י, דיש להקפיד גם על נכסים ראשונים שבא”י, אף על פי שהיה לו נכסים בחו”ל, דנכסים ראשונים שמענו, נכסים ראשונים שבא”י לא שמענו.

ולולא דנראה ברור דאין מי שיטעה בזה, הייתי אומר דלשלול טעות זו הוצרכו המפרשים (רש”י תוספות ר”י הזקן והר”ן) לפרש דארעא קמייתא ראשונה שלקח מעולם.

דיש שעמדו בזה דלמה הוצרכו לפרש זה שהיא ראשונה שלקח מעולם, הלא זה פשוט ומוכרח.

והיה אפשר לומר שהמפרשים הנ”ל מפרשים שמעשה זה אירע בא”י כמ”ש, וכדי שלא לטעות ולומר דרבי אבא קפיד על שהיא לו ארעא קמייתא בא”י, על כן הוצרכו לפרש דאינו כן, אלא היה לו קרקע ראשונה שלקח מעולם, ואם היה לו כבר קרקע בחו”ל לא היה מקפיד על זה עכ”ד.

וכתב בשו”ת עטרת פז (ח”א כרך ג – חו”מ סי’ ה’) וז”ל, ובענין שאלת כב’ שיחי’ מדוע אנו רואים לרבים ושלמים, שאינם מקפידים ומוכרים את דירתם הראשונה שקנו, ולכאורה זהו נגד המפורש בגמ’ דקידושין (נט ע”א), ע”ש שהאריך, וסיים, עכ”פ לפי המתבאר לכאורה שפיר אומר כב’ שיחי’, כי באמת ענין זה דמסמנא מילתא שייך גם בענין מכירת בית וכדו’, ומדוע לא מצינו כלל וכלל שחוששים לזה.

[ואמנם עי’ להרב בן איש חי ש”ב (פרשת פנחס אות יג) שהביא שם לענין זה, וכתב, איתא בגמ’ דקידושין דלא ימכור אדם קרקע שקנה ראשונה דאינו סימן טוב, גם לא טוב לאדם למכור נחלת אבותיו וכמ”ש נבות לאחאב [מלכים א’ פכ”א פ”ג “ויאמר נבות אל אחאב חלילה לי מה’ מתתי את נחלת אבותי לך”.

עכ”ד.

יעו”ש.

וכן הביא לענין זה גם הרב כף החיים סופר חיו”ד (סי’ קטז ס”ק קפח), וכתב, לא ימכור אדם קרקע ראשונה שלקח כי לא יהיה לסימן טוב.

ע”ש.

ואולם כאמור לא מצינו שמקפידים בזה עתה].

וכתב שם בהמשך דבריו וז”ל, אמנם אולי יש לומר, דעד כאן לא קפדינן בהאי מילתא אלא כשמוכר הדבר ע”מ להשתמש בכסף לצורך מחייתו וכיו”ב, דבהא קפדינן משום שאין זה מראה על סימן טוב והצלחה, וכעין הא דאמרינן במסכת בבא בתרא (מז ע”ב) כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין, ופירש רשב”ם: רוב חפצים וכלי ביתו וטליתו שאדם מוכר אי לאו דאניס ודחיק במעות לא הוה מזבין.

ע”ש.

ולהכי קפדינן ביה שזה מראה על דוחק ולחץ.

משא”כ כשמוכר חפץ זה ע”מ לקנות חפץ אחר כזה, שהוא יותר טוב מהראשון.

וכהא דהמוכר את דירתו העכשוית שהיא קטנה, כוונתו היא ע”מ לרכוש דירה יותר גדולה ומרווחת ממנה.

ואמנם שמחד גיסא יש את החסרון שנזקק למעותיה, אולם מאידך גיסא מראה הדבר כי הרחיב ה’ לו ופרינו בארץ, שהולך לרכוש דירה יותר גדולה ונאה הימנה, ובהכי לא קפדינן, כי אכן בכה”ג שפיר מסמנא ליה מילתא.

וזכר לדבר יש להביא, מהא דחזינן התם בגמ’ דקידושין, דרבי אבא דהוה קפיד שלא למכור השדה משום דהוה מקחו הראשון וכו’, היה מוכן בכ”ז לתתה לרב גידל במתנה, כדי שלא לבוא למידה זאת של מכירת מקחו הראשון, הרי שאין כאן בעיקר הקפידה שלא יוציא קרקע זו מתחת ידו כלל, וצריך להשאירה אצלו לעולם, (ועי’ גם במהרש”א בחידושי אגדות (שם) שכתב, דהא דחזינן בגמ’ דבסוף הוה מתקריא ארעה דרבנן, צ”ל דרבי אבא הפקירה, דאל”כ לא הוו מצו רבנן להנות בה, דמתנה אינו לשון הפקר ולא ניתנה אלא לרב גידל, ולכן צ”ל שהפקירוה לכולהו רבנן.

ע”ש), אלא כאמור עיקר הענין הוא, שלא ימכור את הקרקע מפני שזה מראה על מחסור ודוחק שהוא זקוק ונצרך מאוד למעות, עד כדי שהוא צריך למכור נכסיו.

וממילא כל הקפידא היא כשעושה זאת בדרך הנראת כדוחק, אולם כשעושה זאת בדרך אחרת, שאדרבה יש בה משום הרחבה, כהא שנותן את השדה במתנה או שמפקירה, שנראה בזה שיש לו די והותר עד שנותן לאחרים במתנה, שפיר דמי ולא חיישינן.

ולהכי נמי יש לומר גם הכא בנידון דידן שמוכר את דירה זאת כדי לקנות אחרת טובה הימנה, לא קפדינן בהכי, דאדרבה סימנא טבא אית ביה דזה מראה על הרחבה, שיכול עכשיו לרכוש בית גדול ומרווח יותר ממה שיכל קודם לכן.

ועי’ ברמב”ם הל’ דעות (פ”ה הי”ב) שכתב, ולא ימכור שדה ויקנה בית, ולא בית ויקנה מטלטלין או יעשה סחורה בדמי ביתו וכו’, כללו של דבר ישים מגמתו להצליח נכסיו, ולהחליף הכלה בקיים.

ע”ש.

ובודאי אם מחליף ביתו הקטן, אף על פי שמוכר אותו, לצורך שיוכל לקנות בית אחר גדול ונאה ממנו, דבודאי זה בכלל מחליף כלה בקיים ושפיר עביד בהכי, ולכן גם הכא בנידון דידן נמצא דמאי דמוכר דירה זו לקנות גדולה וטובה ממנה, אדרבה בהכי איכא משום מסמנא מילתא לטובה ולברכה.

ועוד אולי אפשר לומר, דעד כאן לא קפדינן במכירת מקחו הראשון של אדם, אלא כי הא דהגמ’ בקידושין שם דהוה מיירי בקרקע, דהיינו דוקא דבר שאין אדם קונה אותו להשתמש בו לעצמו, אלא קונה אותו לצורך מסחרו ועיסקו להתפרנס בו, כקרקע שזורעה וקוצרה למכור התבואה ולהתפרנס בה.

אבל דבר שהוא לצורך שימוש כבית וכדו’, שאינו לענין מסחר ועסק אלא לצורכו שיגור וישכון בו, שפיר אמרינן שיכול למוכרו אף שהוא מקחו הראשון, דלא שייך כאן כ”כ ענין דמסמנא מילתא שזה שייך יותר בענין מסחר ועסק שפרנסתו תלויה בו.

[ואה”נ דלפ”ז יצא שאת חנותו הראשונה שקנה, אין לו למכור מה”ט ואפילו לצורך קניית חנות יותר גדולה.

משא”כ לפי ישוב קמא כיון שהוא להרווחה של חנות יותר גדולה שרי.

וק”ל].

אולם האמת היא דתורף פשט דברי רש”י והמאירי והרא”ש (הנ”ל) אינו מורה כ”כ ע”ז שהרי רש”י נקט “מקחו הראשון” וכו’, והמאירי וכן הרא”ש נקטו “נכסיו הראשונים” וכו’, ואם איתא הוה להו למימר “מסחרו הראשון” וכדו’, ומדסתמו בלשון מקחו הראשון ונכסיו הראשונים ש”מ דבכל גווני מיירי.

וק”ל.

ולכאורה עוד היה אפשר לומר, דלא קפדינן במכירת במקחו הראשון, אלא דוקא ראשון ממש, כלומר דלא קפדינן במקח ראשון של כל דבר ודבר, דהיינו קרקע ראשונה שבקרקעות, או בית ראשון שבבתים וכל כיו”ב ראשון של כל ענין וענין, אלא דוקא ראשון, ראשון שקנה בחייו, אבל מה שכבר מוכר אח”כ, אף על פי שהוא ראשון שבאותו ענין לא קפדינן בזה.

אמנם גם זה ק”ק כי אפילו נאמר שנדחוק כן בדברי רש”י שכתב מקחו ראשון וכו’, ונבאר דהיינו מקחו ראשון שבחייו, מ”מ בגירסת המאירי והרא”ש קשה להולמו, שהם גורסים “נכסיו הראשונים” שלכאורה משמע בלשון זה דבכל עניני הנכסים שהם ראשונים של אותו ענין איכא האי קפידא, קרקע ראשונה שבקרקעות, בית ראשון שבבתים וכו’, ומה גם שבלשון רש”י דבר זה נמי קשה, שהרי רש”י פירש שם, דארעא קמייתא, זו היא לי ראשונה שלקחתי מעולם.

ולא מסמנא מילתא, אינו סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון.

ע”כ.

ומהא דנקט רש”י שזוהי קרקע ראשונה שלקחתי מעולם, משמע דהקפידה היא משום שהיא קרקע ראשונה שלו, והיינו ראשונה במקח קרקעות, ולא קפיד מצד שהיא מקחו הראשון שבחייו, דא”כ הול”ל זהו מקח ראשון שלקחתי מעולם, ומדקאמר קרקע זו היא ראשונה שלקחתי מעולם, משמע שלגבי הקרקעות היא ראשונה, ולשאר עניני מקחו אין זה מקח ראשון.

וק”ל.

עכ”ל הנ”ל, ועי”ש עוד שהאריך.

לסיכום הדברים לענינינו אמנם אין הכרח לומר שיש חילוק בין חו”ל לארץ בענין זה, אמנם מ”מ אם מוכר על מנת לקנות דירה אחרת לגור בה יש על מי לסמוך בענין זה, בפרט כאשר אין אפשרות אחרת כ”כ לקנות דירה נוספת בלי למכור הדירה הנוכחית.

***

{כתב רש”י דברים פרק לב פס’ מח וידבר ה’ אל משה בעצם היום הזה – בשלשה מקומות נאמר בעצם היום הזה, נאמר בנח (שם ז, יג) בעצם היום הזה בא נח וגו’, במראית אורו של יום, לפי שהיו בני דורו אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו ליכנס בתיבה, ולא עוד אלא אנו נוטלין כשילין וקרדומות ומבקעין את התיבה.

}

וצ”ע הא גבי מילת אברהם נזכר ג”כ בראשית יז כג בעצם היום הזה.

תשובה – בדקתי ברשימת המקומות שנאמר בתורה בעצם היום הזה ומצאתי י”ד מקומות במקרא שנאמר לשון זה, ומיהו י”ל דדוקא בתורה ולא בנביאים וכתובים, וכבר נשארו בידינו רק י”א מהן, וגם השתא י”ל דוקא כשנאמר בלשון סיפור דברים ולא בלשון ציווי, וגם י”ל דכל המקומות הכפולין כמו יציא”מ לא נזכרו ב’ הפעמים, וא”כ נשארה בזאת רק הקושיא מאברהם ולפ”ז צ”ע.

{והנה דברי רש”י הם מן הספרי פיסקא של”ז, ושם נזכרו רק ג’ מקומות כפי שכתב רש”י, אכן ראיתי במדרש תנאים (לדברים פרק לב פס’ מח), דשם איתא לדרשא זו, ונזכר שם ג”כ קרא דאברהם, וז”ל, וידבר ה’ אל משה בעצם היום הזה בארבעה מקומות הוא אומ’ בעצם היום הזה: בנח הוא אומ’ (ברא’ ז יג) בעצם היום הזה: באברהם הוא אומר (שם יז כו) בעצם היום הזה במצרים הוא אומר (שמות יב מא) בעצם היום הזה: וכאן הוא אומ’ בעצם היום הזה: מה ראה לומר בנח בעצם היום הזה אלא אמר הקדוש ברוך הוא אם נכנס נח לתיבה בלילה עכשו כל דורו אומ’ כך מכך לא היינו יודעים בו שאלו היינו יודעים לא היינו מניחים אותו להיכנס ולא עוד אלא שהיינו נוטלין כשילין וקרדומין ומבקעין עליו את התיבה לכן אמ’ הקדוש ברוך הוא הרני מכניסו בחצי היום ומי שיש בו כוח יבא וימחה שנ’ בעצם היום הזה בא נח: מה ראה לומר באברהם בעצם היום הזה אלא אמ’ הקדוש ברוך הוא אם מל אברהם עצמו בלילה עכשיו כל דורו אומר אלו ראינוהו לא הנחנוהו לכך אמ’ הקדוש ברוך הוא בעצם היום הזה נמול אב’ ודי רגשה ליה ימלל: מה ראה לומר במצרים בעצם היום הזה אלא אמ’ הקדוש ברוך הוא אם מוציא אני את ישראל ממצרים בלילה עכשו המצרים אומ’ כך מכך לא היינו יודעים בהם שאלו היינו יודעין בהם לא היינו מניחין אותן לצאת ולא עוד אלא שהיינו נוטלין סייפים ומגנים ועושים עמהם מלחמה לכך אמ’ הקדוש ברוך הוא הריני מוציאן בחצי היום ומי שיש לו כוח יבוא וימחה שנ’ בעצם היום הזה הו’ ה’ את בני ישראל מא’ מצ’: מה ראה לומר במשה בעצם היום הזה אלא אמ’ הקדוש ברוך הוא אם נכנס למערה בלילה עכשו ישראל אומ’ כך מכך לא היינו יודעים בו שאלו היינו יודעים בו לא היינו מניחים אותו להיכנס אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והעלה לנו את הבאר והגיז לנו את השליו ועשה לנו כמה נסים וגבורות היינו מניחים אותו להיכנס לכך אמ’ הקדוש ברוך הוא הריני מכניסו בחצי היום ומי שיש בו כוח יבוא וימחה לכך נאמ’ וידבר ה’ אל משה בעצם היום הזה לאמ’ עכ”ל.

}

והנה הרמב”ן פרשת אמור הזכיר ספרי זה ע”ש ואח”כ הזכיר את ענין עצם דאברהם ג”כ, וז”ל: הזכיר הכתוב “בעצם היום הזה” בענינים נגזרים לעתים מזומנים, אמר בנח בעצם היום הזה בא נח וגו’, ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה’ מארץ מצרים (שמות יב מא), וידבר ה’ אל משה בעצם היום הזה עלה אל הר העברים (דברים לב מח מט).

והטעם באלו, מפני שיתכן שהכניס נח בתיבה קודם לכן הרבה מן החיה והעוף, וכן יתכן שיצאו מקצת ישראל ממצרים קודם לכן וביום ההוא נגמר הענין, וכן קודם ליום ההוא היתה צואה למשה רבינו בעלייה ההיא וביום ההוא עלה, לכך פירש הכתוב בכולן שהיו בגוף היום ההוא, לא שהותחל בהם מתחילה ונשלם ענינם ביום ההוא רק הכל היה בגוף היום הזה.

וכן בעצם היום הזה נמול אברהם וגו’ (בראשית יז כו), שנמולו עם רב ביום אחד להגיד זריזותו במצות.

וכן נראה לי עוד כי עצם כל דבר, כחו ותקפו, נגזר מלשון כחי ועוצם ידי (דברים ח יז), עוז ותעצומות (תהלים סח לו), וכן זה ימות בעצם תומו (איוב כא כג), בתוקף שלמותו, ובעבור שהעצמות מוסדות הגוף ותקפו יקראו כן.

והנה כעצם השמים לטוהר (שמות כד י), שטהרת הדבר שראו ברורה וחזקה כחוזק טוהר השמים.

ולכך יזכיר בימים הנזכרים “עצם היום”, כי הענין בהם בעצמם לא בדבר אחר נוסף בהם, שהוא הקרבנות אשר יקריבו בהם.

וכן אמר אונקלוס, בקרן יומא הדין, בקרנו של יום בגופו וכחו, מלשון וכל קרני רשעים אגדע (תהלים עה יא), מגני וקרן ישעי (ש”ב כב ג), כי בעבור שהכוח בקרנים יקראו גוף הדבר קרנו, ובלשון חכמים (תרומות פ”ז מ”א) משלם את הקרן ואינו משלם את החומש.

ויש גורסין בתרגום בכרן בכ”ף, והכל אחד, כי בכתוב כובע וקובע שוים, וישתמשו חכמים בכל לשון עכבה בכ”ף נגזר מולא יעקבם כי ישמע קולו (איוב לז ד) ויאמרו מתקשט מן תכשיטין, ואמרו קרסמוה נמלים (פאה פ”ב מ”ז) מן יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ יד).

והנאמר במקומות הנזכרים “בעצם היום הזה” גם כן פירושו בכח היום ההוא, שהם ענינים לא יעשו ביום אחד כמנהגו של עולם, לפיכך אמר כי כל החיה וכל הבהמה וכל העוף וכל רומש על האדמה נאספו בכוח היום ההוא בגזרת האל עליהם כי פיו הוא צוה ורוחו הוא קבצן, וכן לא יאספו שש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף ויצאו כאיש אחד מארץ מצרים, רק בכח היום הנגזר עליו כן מפי עליון, וכן בענין משה רבינו להגיד כי ביום שנצטוה בשירה וכתבה ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם (דברים לא יט) ויכל לדבר את כל הדברים האלה (שם לב מה) נגזר עליו שיעלה בכח היום ההוא שהגזרה בו אל הר העברים ואמר וזאת הברכה ועלה שם, והוא ענין ראוי לימים רבים אבל נעשה בכוחו ועצומו של יום.

וכן מילת שלש מאות ושמנה עשר איש ביום אחד בבית אברהם מה’ הוא.

ואמר יחזקאל (ב ג) המה ואבותם פשעו בי עד עצם היום הזה, להכניס היום בכלל ההוא.

וכן “עד עצם היום הזה” דחדש, שהוא עד ועד בכלל, כי גוף הדבר כחו ותקפו עכ”ל.

ועיין בביאורינו לפסיקתא דר”כ פ’ ויהי בחצי הלילה מה שהוכחנו שם בדעת הפסיקתא שיציאת מצרים היתה בבקר ע”ש.

וכתב בשו”ת מגדנות אליהו חלק א סימן כב והמהרש”ם בספרו תכלת מרדכי עה”ת [פ’ לך לך בקונטרס נר מצוה אות ד’] כתב ליישב מנהג העולם שאין נזהרין למול מיד בבוקר, וכתב שבאברהם אבינו כתוב [בראשית י”ז כ”ו] בעצם היום הזה נמול אברהם וכו’, וכתב שבעצם היום פירוש בזמן גבורת היום שהוא בחצות עיין שם.

ועיין מש”כ על דבריו מוח”ז הגאון ז”ל בספרו מכתם לדוד עה”ת שם.

ומצאתי להגאון האדרת ז”ל בספרו זהב שבא על תוס’ הרשב”א עמ”ס פסחים [נ”ח א’ ד”ה ועבדינן] שהעיר על חכם אחד שרצה לומר כדברי המהרש”ם, שבגמ’ מנחות [ס”ח א’] דרשינן דהאיר המזרח מתיר את איסור חדש מבעצם היום, ומשמע דעצם היום היינו משמתחיל היום ע”ש, ואכ”מ להאריך בכ”ז.

עכ”ל הס’ הנזכר.

ואפשר די”ל לחומר הקו’ דמסברא י”ל שהקדים אברהם למול כדכתיב וישכם אברהם בבקר וה”ה הכא, דמהתם ילפי’ בפסחים פ”ק לזריזין מקדימין למצוות, וכ”ש אברהם גופיה, דהרי למילה ג”כ ילפי’ דזריזין מקדימין למצות, וא”כ אברהם נמי אם נאמר לו מתחילת היום או בלילה בודאי הקדים למול בבקר, ולהכי לא בעי לאתויי לה, דס”ל לעיקר דבעצם היינו בחצות אכן דוקא היכא דלא מוכח קרא איפכא, וכמו דביו”כ דכתיב בעצם היום הזה ג”כ ל”א דרק בחצות מחוייב לצום, עיין רמב”ן שם, ולהכי לא מייתי אלא ג’ מקומות.

ומיהו אינו ברור לי לפי’ זה מנ”ל דנאמר לו בלילה או בתחילת היום, דשמא נאמר לו קודם חצות ואז מיד מל דזריזין מקדימין למצוות, אבל ל”ק כ”כ דגם מספיקא לא כללו בג’ מקומות, דלא כלל אלא ג’ מקומות הודאיין.

שאלה

לכבוד מו”ר הרה”ג שליט”א אחדשה”ט 

סנהדרין דף ק.

א.

רש”י ד”ה ירויון מדשן ביתך – “אמר לי רבי” דלעיל מינה מהאי קרא מיירי עניינא דמרעיב את עצמו וקאמר ירויון מדשן ביתך שהקב”ה משביען לעוה”ב, יש לעיין מדוע כאן בדוקא כתב רש”י אמר לי רבי וצע”ק.

ב.

תניא ר’ מאיר אומר במדה שאדם מודד מודדין לו דכתיב בסאסאה בשלחה תריבנה אמר ר’ יהושע וכי אפשר לומר כן אדם נותן מלא עומסו לעני בעולם הזה הקב”ה נותן לו מלא עומסו לעולם הבא והכתיב שמים בזרת תכן “ואתה” אי אומר כן איזו היא מדה מרובה מדת טובה מרובה או מדת פורענות

עיין הגהות הגר”א וז”ל “א”ל ר”י ואתה” ולא הבנתי כוונתו, ואם כוונתו שאין זה מדברי ר”י אלא רבי מאיר השיב כן (וכן מבואר במהרש”א) א”כ הול”ל א”ל ר”מ ואתה, וצ”ע בזה.

החותם בכבוד רב,

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

א.

יש דברים שלבו של אדם מתקשה לקבלן בקלות ועל דברים כגון אלו מציינים שכך אמר לי רבי והמסורת מכריחה על הלב לקבלן.

[ויש לציין שי”א שרש”י על חלק אינו מרש”י, ולכן תמצא שסגנונו שונה לפעמים].

ב.

כונת הגר”א דלא כמו שפירשו המפרשים שר’ מאיר אמר לו כן, ובא לחלוק עליהם שזה אמר ר”י, ולפ”ז יתכן דמ”ש והכתיב וכו’ הוא מדברי ר”מ וצ”ע בבירור דברי הגמ’, אבל מה שברור שהוא מפרש דלא כפירוש המפרשים.

[ואח”כ כתב אלי שוב: אינו מובן לומר ש”והכתיב” מדברי ר”מ וצ”ע].

בכבוד רב

***