יתכן שיש מקום להתיר את המאכל, דאמנם נחלקו הראשונים על בצק שתחילתו וסופו סופגנין [באופן שבתחילתו היה נראה כבצק לאפיה ובכוונתו היה לעשות מזה סופגנין] אם חייב בחלה או לא, ולמעשה נחלקו בזה המחבר סי’ רכט ס”ג והש”ך שם סק”ד, (עי’ עוד בתשובתי האחרת לענין הפרשת חלה לאחר האפייה במקרה של אפיית קוגל), ואעפ”כ בנידון דידן יכול להפריש חלה מחדש, ואע”פ שיש כאן בליעות, הרי יש פלוגתא דהלבושי שרד והחזו”א ואחרונים אם אפשר להפריש מבליעות על בליעות או רק מחלה על בליעות כמ”ש הרמ”א, וממילא מאחר ויש כאן ספק ספקא בדרבנן יש מקום להתיר על ידי הפרשה ולכוון שחלק שמוציא להפרשת חלה הבליעות שבו יהיו חלה על שאר הבליעות שהיו חייבים בחלה למנהג האשכנזים ולא הופרש מהם.

נספח לתשובה זו

מכתב

לכבוד .
.
.

שלו’ וברכה

לגבי הערתך שאשכנזים וספרדים אינם יכולים לאכול אחד ממטבח של השני אם לא הוכשר המטבח האוכל גם לפי מנהגי זה שאוכל, הנה ההערה ביסודה היא הערה נכונה כקילורין לעיניים, ומ”מ לפו”ר אעיר בזה איזה הערות על הדברים שכתבת לדון בהם כדרכה של תורה.

וראשית כל יש לציין שיש מגופי הכשרות שנותנים השגחה לדבריהם באופן המתאים לכלל העדות והחוגים על אף שגוף הכשרות עצמו מתייחס על אחד מן העדות, וכמובן שעיקרי הדברים שכתבת אינם מדברים על הכשר מסוג זה, ועכשיו אבוא להעיר על גוף הדברים שכתבת.

לגבי הערתך באות א’ שהכלים של בני ספרד בלועים מבשר אחוריים הנה יש מנהגי איסור שלא קיבלו עליהם לאסור בליעות כמבואר בפוסקים לגבי חילוקי דעות במנהגי ניקור חלב, ולפו”ר מסתבר דלפי השי’ הנוקטים ששם הכלים לא נאסרו להמחמירים כ”ש כאן שעיקר החומרא אינה מדינא, ואולי כת”ר מיירי באופן שהוא יותר מבליעות סתם כלים ואכמ”ל, וצל”ע בזה.

לגבי הערתך באות ב’ דלהמחבר בצק של סופגנין פטור מחלה ולהש”ך ופוסקי אשכנז חייב, הנה יש דעות באחרונים דמהני הפרשה מבליעות על בליעות והוא פלוגתא דהלבושי שרד והחזו”א ועוד אחרונים, ולהסוברים דמהני הפרשה מבליעה על בליעה יש תיקון לזה, לאלו שנוהגים להפריש חלה מכל דבר מאפה שאוכלים גם מפיקוח כשרות, ויתכן דכאן יש מקום להקל להלכה להפריש מבליעות על בליעות מחמת ספק ספקא.
(https://shchiche.com/120780).
ומ”מ נכנסים כאן לשאלה אם מסעדה חשיב לכתחילה או בדיעבד וכדלהלן.

לגבי הערתך באות ג’ בענין נ”ט בר נ”ט שהרמ”א מחמיר בזה, הנה כמדומה שבדיעבד הרמ”א מקל בזה, וכל חידושו של הרמ”א הוא לאסור לכתחילה כמבואר ביו”ד סי’ צה ס”ב בהג”ה, ולכן היה מקום לומר שאין איסור לאשכנזי לאכול במסעדה שנוהגים שם בנ”ט בר נ”ט ע”פ פסקי השו”ע, ואולם עדיין יש מקום לומר שזה אסור מכיון שהמסעדה מכינה מראש באופן שאסור לכתחילה, ויש לבושי שרד שכ’ על מקרה אחר דהו”ל כלכתחילה ואסור, וכמו שציינתי בתשובה אחרת בשכיחא לגבי טבילת והגעלת כלים, ואמנם כאן אינו דומה לנידון של הלבושי שרד עצמו מכיון שכאן מי שמכין עושה זאת מכיון שלדעתו הוא מותר ע”פ רבותיו, ומ”מ גם אם אינו איסור מדינא אבל למעשה מגונה הדבר להתירו לכתחילה לבני אשכנז בדרך קבע שיכינו להם בדרך קבע דבר שאסור להכינו למנהגם כדי שיאכלו, ואולי בדרך אקראי יש מקום להקל בזה (מ”מ באופן של הלבושי שרד שהוכן לצורך ישראל לא יועיל שהוא באקראי אלא אם כן יידע הגוי שהוא אסור לישראל ומכינו לצורך גוי אז באופן אקראי אולי יהיה היתר, שזה אינו חשיב לכתחילה, אבל אם נתיר באקראי באופן של הלבושי שרד ממילא הגוי יכין לצורך הישראל וממילא אולי יהיה חשיב לכתחילה, ויל”ע בזה, אבל כאן קצת יותר קל כמשנ”ת), ויל”ע למעשה.

והרחבתי בדברי הלבושי שרד עוד כאן https://shchiche.com/5707 וכאן https://shchiche.com/8158 )
לגבי הערתך באות ד’ לגבי שימוש במקלף לא טבול לפי הנוהגים בזה חיוב טבילה, יהיה תלוי בנידון הנ”ל בדעת הלבושי שרד.

לגבי אות ה’ מש”כ לדעת הרמ”א סגי ברוב מי פירות גם כשאינו מורגש המתיקות כדי להחשיבו מזונות צ”ע דברמ”א סי’ קסח ס”ז לא נזכר ענין רוב אלא שיהיה התבלין והדבש כמעט עיקר, ועי”ש במשנ”ב סקל”ג שבנוסף למה שהזכיר שצריך להרמ”א רוב ציין דלהרמ”א בעי’ שטעם העיסה יהיה טפל למיני המתיקה, ועי’ בארחות רבינו ח”א עמ’ עט, והרמ”א לכאורה לא בא להפחית מדין המחבר אלא להוסיף עליו (וכל דין רוב בעיקר וטפל בברכות יש שהעירו שאם אינו ניכר ומורגש וידוע יתכן שכלל אין לו דין רוב וכעי”ז שמעתי בשם מו”ר הגרמ”מ לובין שליט”א).

ז.
לגבי ההערה באות ז’ דלהרמ”א בישול אחר אפיה אסור לכאורה אינו מובן דספק מעשה שבת מותר כמ”ש המשנ”ב סי’ שיח סק”ב, וגם אין כאן הכשלתו מאחר שעושה הספרדי ע”פ רבותיו, ומ”מ רעיון ההערה הוא נכון שאם המסעדה מיועדת גם לבני אשכנז אינו ראוי בדרך קבע לנהוג היתר לכתחילה בדבר האסור להם, (וגם דכלל המשנ”ב שם אינו נוהג תמיד כמו שציין שם המשנ”ב שצ”ע מהמג”א בסי’ שכג סקל”ב ומ”מ סתימת המשנ”ב שבסתם נידונים ופלוגתות יש להתיר בדיעבד במעשה שבת).
(והרחבתי בזה עוד כאן https://shchiche.com/2439 וכאן https://shchiche.com/117389 )

לגבי ההערה על פיצה עם דג לדעת השו”ע ההערה נכונה, ובשכיחא הארכתי על בעיה נפוצה של מכשיר טוסט המיועד לפיצה ולדגים בחנויות טוסטים שמשתמשים בו גם בני ספרד, יעוי’ מה שכתבתי שם בזה בהרחבה (https://shchiche.com/6376).

ומ”מ עיקר הדברים ברורים להלכה שאם הרב המשגיח והמפקח מטעם הכשרות באופן מוצהר נותן למסעדה השגחת כשרות רק לבני אשכנז לא יועיל לבני ספרד וכן להיפך.

בברכה מרובה

תשובות שנזכרו בתשובה זו:

אטריות שכבר הופרש מהם חלה ובא לאפות מהם קוגל האם חייב לאחר האפיה להפריש חלה שוב

נראה דבאופן זה יש להתיר בשעת הדחק.

מקורות: יעוי’ בביאור הלכה סי’ רסג ס”ב שהביא בשם הרע”א הנידון לגבי אדם שהסיר תבשיל של חבירו שלא ברצון חבירו ועודה בידו, האם חשיב על דעת להחזיר או לא, ונקט שם בשם הרע”א להחמיר בזה באופן שהניחו ע”ג קרקע, ובאופן שרק הסירו הרע”א שם בעין הגליון הסתפק בזה ותלה נידון זה במחלוקת התוס’ והר”ש לגבי גדרי דעת בכלאי הכרם ועוד דברים עי”ש.

(ויעוי’ באבי עזרי מהדו”ק פ”ג מהל’ שבת ה”י שרצה לטעון דלא כהרע”א אלא דכאן נטילת הקדירה היא חמורה יותר, ובשו”ע מכון ירושלים כתבו שדיבור זה של הרעק”א הוא רק במהדורה אחת ואינו בכת”י).

והנה בענייננו, אם נדמה ניד”ד לכלאי הכרם כמו שדימה הרע”א הנה בכלאי הכרם הדין מבואר במשנה (כמו שיובא להלן) דמי שזרע בטעות תערובת כלאי הכרם אינו אוסר כמו מי שזרע שלא מדעת ויהיה מותר אם עוקר מיד, ודין זה מבואר במשנה בכלאים שם דאם עוקר מיד כל שלא הספיק לגדול במאתים אחר שנודע לו אינו אוסר, ומבואר מזה דזריעה בטעות הוא מועיל לענין כלאי הכרם שלא לאסור.

ומכיון שדימה הרעק”א לכלאי הכרם ותלה את נידונו במחלוקת התוס’ והר”ש כנ”ל, א”כ בניד”ד אולי יהיה מותר כמו שיתבאר להלן פרטי החשבון בזה.

והנה הבה”ל שם נקט בשם הרע”א שכל הנידון והספק הוא רק באופן שאחר נטלה ולא הניחה ע”ג קרקע, אבל אם כבר הניחה ע”ג קרקע אותו האחר בודאי שאסרה.

וצל”ע אם פשיטותא זו היא רק להמחבר שפסק שהניח ע”ג קרקע בכל גוני אוסר גם בדעתו להחזירה, דלפי הדעות בגמ’ שגם מי שהניחה ע”ג קרקע מותר להחזריה באופן שהיה דעתו להחזיר (ובבה”ל שאח”ז ציין דיש ראשונים שפסקו כן, ועי’ להלן מה שאביא מהמשנ”ב סקנ”ו) אפשר דספקו של הרע”א יהיה שייך גם באופן זה שהניחה ע”ג קרקע, וכך נראה עיקר.

והנה השיטה האוסרת (כדלעיל שתלה הרע”א נידון דידן בלא הניחו ע”ג קרקע בפלוגתא דקמאי) הביאה הרע”א בשם הר”ש פ”ז דכלאים, ואמנם דברי הרע”א קצת סתומין אבל כוונתו שם שדינא דכלאי הכרם דקי”ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו הוא רק משום דכתיב כרמך, אבל בדינים אחרים כגון בניד”ד לגבי אחר שסילק קדירה שבזה אין גזה”כ מיוחדת, א”כ לא ממעטי’ אחר.

והנה בכלאי הכרם אשכחן כמו כן שגם אינו אוסר אם זרע בטעות ומיד עקר, ולכאורה זה לא נלמד מכרמך, א”כ חזי’ שכל מה שהיה צריך גזה”כ דכרמך הוא רק לענין אחר שזרע כרמו של הבעה”ב, אבל לענין טעות של האדם עצמו א”צ גזה”כ לזה, אלא הדין בזה הוא מסברא שאינו נאסר.

וגם יש לדון לפי התנאים הסוברים בכלאי הכרם שאדם אוסר דבר שאינו שלו מה הדין בטעות, ובפשטות סתמא דמתני’ בכ”מ שמה שלא היה בכוונת אדם כלל אינו נאסר, כדתנן בכלאים פ”ה מ”ו הרואה ירק בתוך כרמו וכו’ וכן בכלאים פ”ז הרוח שעלעלה וכו’ וכן בפ”ק דב”ב ב ע”ב מחיצת הכרם שנפרצה וכו’ דמבואר בכל אלו שבלא כוונה אינו נאסר, והיינו לכו”ע גם להסוברים אדם מקדש כרמו של חבירו, וכן מוכח בב”ק דף ק ע”א עי”ש ובתוס’ שם בע”ב ד”ה נתייאש, והך דהתם אתיא כר”מ ולא כר”ש עי”ש בע”א בתוס’ ד”ה מחיצת ואעפ”כ בטעות מודה ר”מ.

ומה שהביא הר”ש בפ”ה שם מירוש’ דאיזה מימרא קאי כר”ש היינו דהך מימרא אתיא אפי’ כר”ש אבל ודאי עיקר מתני’ אתיא גם כר”מ וקיצרתי.

עכ”פ אם כ”ה דלגבי טעות א”צ גזה”כ להתיר, וכו”ע מודו דמותר, א”כ הוא דבר פשוט מסברא, וממילא ה”ה בטעות לדידן לגבי חזרה, דגם מה שנקט הרע”א לגבי אחר שכאן (גבי קדירה בשבת) שאין גזה”כ הוא אסור, אבל הוא רק בדבר שבכלאים צריך עבורו גזה”כ ותליא בפלוגתא דתנאי, אבל מה שגבי כלאים א”צ לו גזה”כ ולא תליא בפלוגתא דתנאי בניד”ד ג”כ יהיה מותר.

וכן מצינו בהרבה מקומות דטעות לא חשיב כוונה כמו גבי מלאכת שבת נתכוון לחתוך וכו’ בשבת עב ע”ב, ע”ש ברש”י, וכן גבי טעות בנדרים כגון נתכוון לומר עולה ואמר שלמים וכו’.

[ומסתמא דגם לגבי פרה יהיה הדין שאינו אוסר אם השתמש בה בטעות, והרע”א מדמה לפרה גם למסקנא, רצוני לומר דלכלאים מדמה הרע”א רק להו”א של הר”ש לולי הגזה”כ אבל לפרה מדמה לגמרי, ואם נימא דבפרה בטעות אינו אוסר א”כ גם בני”ד].

אולם למרות שהרע”א הביא בשם הר”ש הך ילפותא דכרמך אבל הר”ש שם הזכיר קרא דכרמך רק כא’ מב’ תירוצים ולפי אידך תירוצא שם שנלמד מקרא אחרינא לפי הדרשא שם שהוא כדרך זריעה נמצא דגם טעות מתמעט מזה, וא”כ יצא לכאורה שמזה נלמד גם הך דינא דבטעות אינו זריעה האוסרת בכרם, ואם נימא הכי נמצא דגם למעט טעות בעי’ גזה”כ, וא”כ כאן (גבי קדירה בשבת) שאין גזה”כ לא יועיל לומר שיש טעות דחשיב כדעתו להחזיר, וזה דחוק קצת, דלפי מה שנתבאר דבטעות גם ר”מ מודה לר”ש דשרי וא”כ לכאורה א”צ גזה”כ לטעות, ואולי באמת הפלוגתא בין ר”ש לר”מ הוא איך ללמוד הגזה”כ.

אבל יש לומר לאידך גיסא דלענין טעות לא בעי’ קרא כלל וכדאמרי’ לענין אידך תירוצא דהר”ש דמכרמך ילפי’ לה, והך קרא דדרך זריעה לא בא אלא למעט אחר (ואע”ג דאיכא למשמע מיניה גם למעט זריעה בטעות אבל זה היה אפשר לשמוע גם מסברא ולא הוצרך לזה קרא).

ולכשנתבונן יל”ע בטעם הא דבעי’ דעתו להחזיר, והוא מבואר בפוסקים (ראה משנ”ב סי’ רסג סקנ”ו) דאם דעתו להחזיר לא נתבטלה עדיין שהיה ראשונה אבל אם אין דעתו להחזיר הו”ל כמושיב לכתחילה בשבת, וכאן יש מקום לטעון דכיון שעשה מעשה הוצאה באופן שאין דעתו להחזירה ממילא נעקר הבישול דמה לי אם היה כאן טעות או אונס, ועי’ גם מה שטען האבי עזרי הנ”ל על דברי הרע”א, והיינו דיש לומר דטעם האיסור כאן אינו משום שנטל עם דעת שלא להחזיר אלא משום שנטל רק שאם היה דעתו להחזיר לא הוה חשיב נטילה גמורה וברגע שלא היתה דעתו להחזיר להדיא כבר חשיב נטילה גמורה דמאיזה טעם נציל כיון שלא עמד כאן אדם בשעת הנטילה והתכוון להחזיר.

ומאידך יש לטעון כאן דכיון שבכל רגע ורגע שייזכר באמת ירצה להחזירו על האש הו”ל כדעתו להחזיר, וכעין זה יש לטעון במקרה של הרע”א שבכל רגע שיבוא בעה”ב ירצה להחזיר, אולם יש בזה קצת דוחק.

וראיתי שבניד”ד נחלקו פוסקי זמנינו דהגריש”א (ארחות שבת ח”א פ”ב סמ”ח) והגרנ”ק (חוט שני ח”ב פכ”ז סק”א) מחמירים, והגרשז”א (שש”כ ח”ג פ”א ס”כ) היקל בזה בצירוף דעת הר”ן שהיו נוהגים כמותו במקומו של הרמ”א (סי’ רנג ס”ג) דדינא דדעתו להחזיר אינו נוהג אם היה ע”ג האש עד כניסת שבת.

ובמקרה שהאיש לקח התבשיל של מחר בטעות יש כאן שעה”ד וכבר כתב המשנ”ב בסקנ”ו שבעת הצורך אפשר לסמוך על הדעות שמקילין בעודן בידו באין דעתו להחזיר או בדעתו להחזיר אפי’ הניחו, אבל באופן שגם הניחו וגם אין דעתו להחזיר לא דיבר בזה המשנ”ב שם, אבל בזה דיבר הר”ן כמבואר שם במשנ”ב ס”ק סה, דהר”ן מיירי אפי’ בדעתו להחזיר, וכתב שם המשנ”ב ס”ק סז דיש ללמד זכות על המנהג ואין לפקפק בזה, א”כ יש רשות אם ירצה להקל בזה, רק דבזה לא קאי היתר המשנ”ב בסקנ”ו על עת הצורך שהוא היתר רווח יותר, דשם ההיתר לא מיירי בתרתי לריעותא.

ויש לציין דלהחזו”א או”ח סי’ לז סקי”ב גם הר”ן לא היקל בתרתי לריעותא (באופן שגם הניחו ע”ג קרקע וגם אין דעתו להחזיר), ולשיטתו יוצא דבני”ד אם הניחו ע”ג קרקע ממש אין כאן עוד צירוף להקל מלבד אם נימא דטעות הוא כמו דעתו להחזיר.

אולם בהניחו ע”ג ספסל ולא ע”ג קרקע החזו”א מיקל יותר מהמשנ”ב, דבזה החזו”א כוללו בהיתר של שעת הדחק כמו שאין תרתי לריעותא, נמצא דבניד”ד שרק הניחו על השיש כמדומה דגם להחזו”א יש להקל בשעת הדחק, ולפי מה שנתבאר דיש צדדים להתיר בעקירה בטעות (היינו דכך יסברו התוס’ בדעת הרע”א וגם הר”ש לכאורה באחד מתירוציו יסבור כן וכך פשטות הסוגיות אע”ג דהסברא הפשוטה יותר נוטה להאבי עזרי כמשנ”ת, ועי’ לעיל מחלוקת פוסקי זמנינו) א”כ אפי’ להמשנ”ב בצירוף מה שמצדיק המשנ”ב ללמד זכות על הנוהגים כהר”ן יש להתיר בניד”ד בשעת הדחק.

וכ”ש להחזו”א דודאי שרי בשעה”ד כיון שלא הניחו ע”ג קרקע.

השלמה לתשובה לענין מי שהסיר סיר המאכל של מחר בליל שבת מע''ג האש בטעות והניחו ע''ג השיש

בפנים התשובה נתבאר דבניד”ד דיש כמה צירופים אפשר להתיר ונתבאר שהמשנ”ב מחשיב צירופים אלו להלכה למרות שבאופן של המשנ”ב לא היו צירופים אלו ממש כצורתם.

והנה ראיתי לידידי שליט”א שכתב מאמר חדש בענין תשובתי הנזכרת, ולכן אחדד ואוסיף על הדברים שנתבארו בתשובתי הנ”ל שוב.

דהנה אף שבהניחה ע”ג ספסל לחוד לא התיר הבה”ל ס”ב ד”ה ודעתו אלא רק בצירוף שדעתו להחזירה, והיינו שמצרף כאן א’ דעת הר”ן הנ”ל להתיר אם הוא אחר צאה”כ (שאין למחות וכו’ כמ”ש המשנ”ב, ושכך הי’ המנהג בזמן הרמ”א וכמו שנתבאר בפנים התשובה, ואף שלא נזכר להדיא בדברי אותו הדיבור בבה”ל מ”מ נזכר באותו הסעיף לענין שאין למחות ושכך היה מנהג וכו’ ופשיטא שמצרפים זה), וב’ דעת הראשונים דדעתו להחזירה מהני אפי’ ע”ג קרקע כמ”ש במשנ”ב סקנ”ו, וג’ לרווחא דמילתא מצרף גם הדעות שספסל קל יותר [ומעיקר הדין לא הוצרך הבה”ל לצרף דבר זה שכן הבה”ל מקל אפי’ בהניח ע”ג קרקע ממש אם דעתו להחזירה בעת הצורך, שיש בזה רק ב’ צירופים בלבד בצירוף הג’ שהוא עת הצורך, אבל בצירוף הג’ הנ”ל של הספסל אולי הקל אף בלא צורך גדול מחמת שיש כאן כבר ג’ צירופים, דהרי באופן של הג’ צירופים לא הזכיר צורך, ודוק בלשונו שבאמת משמע שהוא דין נפרד ולא בא לצמצם דין דלעיל דעכ”פ בספסל ודאי יש להקל גם מי שלא יקל ע”ג קרקע אלא הוא דין נפרד, ולהנ”ל ניחא אם ניחא דבאמת בצירוף ספסל מקל אפי’ שלא בצורך גדול] מ”מ בניד”ד יש כאן ג”כ כמה צירופים, א’ הר”ן הנ”ל, ב’ הצדדים והדעות דבכי האי טעות לא חשיב אין דעתו להחזיר וכמשנ”ת, ג’ צירוף שהוא ע”ג שיש דיש לומר דחשיב ע”ג ספסל וכנ”ל ובספסל הקל המשנ”ב טובא אפי’ בצירוף אחד, ד’ צורך גדול, דבכל כה”ג משמע שהיה מקל בזה, אע”ג שאין כאן ממש אותם הצירוף שהזכיר המשנ”ב.

ויש לציין (הוספה ממהדורא אחריתא) מה שכתבתי דבבה”ל משמע דבמקום צורך א”צ לבוא לצירוף של ספסל אלא אפי’ ע”ג קרקע סגי ואילו ספסל משמע דמהני גם בלא מקום צורך גדול עי”ש היטב בלשונו, והיינו משום שצורך סעודת שבת הוא ג”כ צורך וכמשנ”ת ועי’ גם בדברי המשנ”ב בענין שבירת כתב באוכלין לצורך עונג שבת ומאידך עי’ בחזו”א שהובא על דבריו שם.

מה שנפוץ שלא לברך בהרבה מקרים ברכה זו, יתכן שהוא מבוסס על הבנה שאי אפשר לברך ברוך שחלק על אדם מזמנינו מכיון שדרגות של ת”ח אמיתי לא שייך היום כמ”ש הש”ך בכ”מ בשם המהרי”ל, אמנם יש לציין דבחכמת אדם מבואר שיש יוצא מן הכלל, וגם יש להוכיח בפשיטות דגם בזמנינו שייך ברכה זו למי שמוגדר כחכם מחכמי ישראל (ועי’ בחיי אדם, ויעוי’ במנחת תודה מה שהובא שם בשם הגרח”ק בזה), דהרי הדין הוא גם בחכם מחכמי אומות העולם, וא”כ מי שהוא מופלג בחכמת הרפואה או האסטרונומיה באופן מעורר התפעלות אפשר לברך עליו ברכת שנתן מחכמתו וכו’ של או”ה (ושמעתי בשם הגראי”ל שמי שהמציא שיטה בניתוח בחכמה גדולה אפשר לברך עליו ומ”מ הכל לפי הענין), וחזינן שענין החכמה שאפשר לברך עליה הוא דבר שהוא בר השגה, דהרי אם הוא דבר שאינו מושג כלל ואינו בהבנה שלנו וכו’ א”כ היאך שייך לצייר שיברך על חכמי או”ה, א”כ כ”ש שהמופלג בחכמת התורה באופן מעורר התפעלות יש לברך עליו, וכידוע שרוב ברכות השבח של הראיה ההגדרה והטעם של הברכה הוא לברך על דבר שמעורר התפעלות.

ושמעתי שיש מי שנקט שמי שאינו בקי בחכמת הקבלה א”א לברך עליו ושוב הוא תמוה כנ”ל דהנה בחכמי או”ה פשיטא שמי שחכם מופלג באופן המעורר התפעלות בתחום מסויים סגי בזה וא”כ כ”ש בחכם מופלג בחכמת התורה באופן המעורר התפעלות ושמו יצא לקצוי ארץ לשם דבר שיכול לברך עליו, ובגמ’ וחז”ל מצינו בהרבה מקומות ששייך על אנשים שתחום חכמתם ולימודם יהיה בחלק מסוים של התורה.

(והוא סתם דבר תמוה מאוד שאם יזדמנו לפנינו כמה מגדולי הראשונים שחכמי ישראל לדורותיהם חרדו לרגליהם (עי’ הוראות והנהגות לר”ח מואלז’ין בשם רבו הגר”א שלא ישא פנים לשום מחבר וכו’), ומי שיפסוק נגד דבריהם חשיב כטועה בדבר משנה, ולא ידוע לנו על חלקם שעסקו בקבלה (עי’ ביאור הגר”א ביו”ד סי’ רמו), וכי מחמת כן לא נוכל לברך עליהם ברוך שחלק, והוא דבר שקשה מאוד לנקוט כן).

ולכן מצד הלכה מעיקר הדין חכם מופלג שחכמתו מעוררת התפעלות ושמו יצא לקצוי ארץ כדוגמה לחכמה מעוררת השתאות ודוגמה להשגות גדולות בתורה, אפשר לברך עליו, אבל במקרה שיש ספק המנהג למעט בברכות אלו כמ”ש הפוסקים על ברכת שהחיינו על בשורות טובות וגם על ברכת הראיה כתבו כן ואע”פ שתמהו על זה המנהג האחרון אבל מ”מ במקום שיש ספק ספק ברכות להקל.

מכיון שכ’ בפסוק והשקה את המים (במפיק ה”א) וכבר נתבאר באחרונים שאכילה ושתיה דרך אינפוזיה לרוב ככל האחרונים אינו אכילה ושתיה כלל עכ”פ לחומרא ואולי גם לקולא, דבעי’ שיהיה אכילה ושתיה דרך גרונו, א”כ פשיטא שלא שייך להשקות המים המרים ע”י אינפוזיה.

ומה שמצינו במעשה דב’ אחיות שהועיל גם בלי דרך שתיה היינו בדיעבד בדיני שמים ולא בדיני אדם, דאל”כ דאם תאמר שא”צ דוקא דרך שתיה מחמת מעשה דב’ אחיות, א”כ בלא היתה רוצה לשתות אמאי בעינן כלבוס וכו’ ותסגי לשפוך עליה אלא ע”כ שאין להוכיח מזה דלא בעי’ דרך שתיה.

לכאורה לא חל נידוי (גם כשהאדם חטא באותו חטא) דבסי’ רלט הביא הרמ”א פלוגתא אם חל נידוי רק בלשון נדר או גם בלשון שבועה, אבל בלשון שלא חל לא נדר ולא שבועה לא, וזה מפורש בשו”ע לעיל שמי שאומר נדרתי כך וכך לא חלה עליו נדר שני על ידי זה וה”ה לא שבועה שניה, וגם באופנים שיחול שבועה שניה כגון בנשאל על הראשונה, וממילא בלשון זו לא יחול גם נידוי לכאורה.

ומ”מ לענין נזיפה דלא בעינן לזה לשון נידוי להדיא למאן דמצער רבנן אלא גילוי דעת, וגילוי דעת לחוד מועיל לחול נזיפה אבל נידוי גילוי דעת של קפידא על צער ת”ח בלא שם שמתא אינו מחיל, כמבואר בפ”ג דמו”ק, יעוי’ ביו”ד סי’ שלד.

השלמה לתשובה על מי שאמר מי שעשה דבר זה בנידוי

מה שנתבאר שלשון זו אין במשמעה הטלת נידוי היה מקום להביא לזה עוד ראיה מדברי הרמ”א ביו”ד סי’ שלד סל”ט דמי שאמר אל תעשה דבר זה בנידוי והשני נידהו לא חשיב שנידהו לענין שאם היה שלא כדין נחשיב ליה מנדה שלא כדין, ואין לחלק בין לשעבר להבא לענין הטלת נידוי דלעיל מוכח בכמה דוכתי ששייך להחיל נידוי קודם שעשה המעשה, אבל למעשה א”א להביא ראיה משם דהרמ”א שם לא קאמר שהנידוי לא חל כשיעשה המעשה ואדרבה ממה שלא הביא הרמ”א הדין לגבי הטלת נידוי אלא רק לענין דין המנדה למי שאינו חייב נידוי משמע דס”ל דבלשון זו חל הנידוי דבלשון זו חמיר יותר, ומ”מ גם אין ראיה להיפך דאם אמר לו אחר המעשה שחייב נידוי או שכתוב במי שעושה כן שהוא חייב נידוי, דלשונות אלו גריעי מהלשון שהובא ברמ”א, אבל יש להביא ראיה לזה ממש”כ מהרי”ט ח”א סי’ לב והובא בגליון מהר”ש אייגר שם סקי”ג דהאומר מוחרם ומנודה אתה אין זה נידוי כיון שלא נידהו, והיא לשון תקיפה יותר מניד”ד שרק אמר כתוב על מי שעשה מעשה זה שחייב נידוי.

*

מדידת חום לדברי מאכל ומשקה אין להתיר בשבת שלא לצורך, ואפי’ לצורך סעודת שבת משמע לכאורה שאין להתיר, אבל לצורך בירור הדין בשבת יש להתיר.

מקורות:
האג”מ (או”ח ח”א סי’ קכח) והגרשז”א (מאור השבת מכתב ב אות ב ומשנ”ב ביצחק יקרא סי’ שכג ס”א) נקטו שמדידת חום אדם במד חום מכני (שאין מלאכה בעצם הפעולה) אינה בכלל מדידה שנאסרה בשבת, ואמנם האג”מ לא היקל למעשה אך נקט שאין למחות ביד המיקל בזה.

ויש לדון לפי זה מה הדין במדידת חום של אוכל ומשקה האם הענין הוא שבעיקר הגזירה הגזירה נגזרה רק על מדידת תכולה ולא על מדידת חום, או שרק מדידת חום אדם אינו בכלל עובדין דחול.

ומאידך במנח”י ח”ג סי’ קמב משמע שנקט שהוא ג”כ בכלל איסור מדידה בשבת באדם בריא שאין בו צורך מצוה, ועי’ גם בחוט שני ח”ד מהל’ שבת פפ”ט סקל”ד לענין מדידת לחץ דם במכשיר מכני שג”כ נקט שאין להתיר בבריא.

וכמדומה שכך ג”כ המנהג הרווח שאין רגילין למדוד חום בשבת לבריא משום איסור מדידה גם במד חום מכני, וכפשטות הדינים שלא חלקו בדיני מדידה אלא כל דבר שצריך שיעור ובדיקה חשיב מדידה, וכמו שנקט המשנ”ב סי’ שח ס”ק קסז לאסור גם מדידת זמן וצל (ועי”ש במשנ”ב ס”ק קסח שבשעונים נהגו להתיר [עכ”פ כשאינם חשמליים], וראה במאורי אש דפו”ח ח”א פ”ב ענף ג’ אות ד’ מה שהובא בשם הגרשז”א בטעם ההיתר בשעון שאינו מיועד כרגע לפעולת מדידה הנעשית על ידי האדם).

ולכאורה כד נעיין ונדקדק בדבריהם של האג”מ והגרשז”א נמצא בזה לכאורה חילוק בין האג”מ להגרשז”א, דלהאג”מ אפשר שבמדידת חום אוכל שייך איסור מדידה עי”ש בלשונו, שנקט שהאיסור הוא רק במדידת צרכי הבית, וא”כ בנידון דידן שמודד את צרכי הבית שוב בה לא אמרנו שאין בזה התקנה, בפרט שבקל שייך למצוא אופנים של מדידת חום מאכלים במקח וממכר, כגון בבישול קדירה מתי הגיע לחום מסויים (בפרט כשזה מובנה במכשיר) או בהקפאת מוצרים שנמכרים בהקפאה צריך לבדוק את הטמפרטורה של הסביבה שלהם וכל כיו”ב.

ומ”מ להגרשז”א יתכן שגם בזה לא נאמר איסור מדידה דאין זו בכלל איסור מדידה שנאסרה כמדידת תכולה ומשקל אלא בדיקת קור וחום ומנ”ל שזה נחשב מדידה בכלל המדידות האסורות, ויל”ע בזה.

ויש לדון כשמודד בשבת החום של המאכל לדעת אם הוא בכלל חום שמותר להחזירו ע”ג האש וכיו”ב בשאר דיני שבת, האם הוא בכלל מדידה של מצוה המותרת בשבת, ולגבי משכון בסי’ שו סקל”ג נקט המשנ”ב שלצורך שבת מותר ליתן משכון, וכן עי’ בסי’ תקיז סק”ה לענין יו”ט, ומ”מ שם אפשר שצורת התקנה לא היתה לאסור משכון כשהוא לצורך שבת, כיון שכך הוא דרך המשכון שהוא לצורך שבת שהרי בשבת א”א לכתוב ההלואה, יעוי’ במתני’ בריש פרק שואל ובגמ’ שם, אבל יש לדון לענייננו אם מדידה לצורך בישול בשבת נחשב צורך מצוה מחמת שהוא צורך שבת או מחמת שהוא משום שרוצה לקיים הדין.

ומצינו בכ”מ שהקילו בהגדרת צורך מצוה כמו לענין הפלגה בע”ש (עי’ ברמ”א) ויציאה לחו”ל (עי’ בתוס’ רפ”ג דמו”ק) ועי’ בערוה”ש לענין מלאכה קודם התפילה, וברמ”א בהל’ נדרים לענין התרת נדר שהוא על דעת רבים, ומ”מ לא בכל מקום נאמרו כל הקולות של צורך מצוה.

ומצינו בהל’ יו”ט דמחד גיסא בס”ס תק”ד התירו למדוד תבלין ומאידך גיסא בריש סי’ תקו לא התירו במדידת קמח, ועי’ שם ושם כמה סברות במשנ”ב מה שכתב בזה ובסוף הדברים א”א להוכיח משם כלום, שכן ממה שהתירו למדוד תבלין אינו ראי’ שהרי הוא צורך אוכל נפש, וגם בישול וכתישת תבלין הותר ביו”ט, ומה שאסרו במדידת קמח אינו ראי’ שהרי נראה כרוצה למכור כמ”ש המשנ”ב שם, ומיהו יש לטעון דכל איסור מדידה בשבת הוא ג”כ מדין זה של עובדין דחול ואין בנוסף לזה דין נוסף של מדידת קמח, וא”כ כן יהיה מקום לטעון דצורך אוכל נפש ושמחת יו”ט אינו נחשב צורך מצוה להתיר מה שלפי כללי מכשירי אוכל נפש אינו מותר שהיה יכול לעשות מאתמול, וממילא כ”ש לצורך סעודת שבת שלא יהיה מותר בכל גוני, בפרט דמשמע במשנ”ב סי’ שו סקל”ה דמדידה לצורך מצוה מותרת אף אם היה יכול לעשותה בחול (עי’ אג”מ ח”ה סי’ יח) וא”כ ע”כ שטעם ההיתר של שמחת יו”ט אינו מחמת צורך מצוה, אלא רק מחמת היתר דאוכל נפש.

ומ”מ כאן בנידון דידן יש היתר נוסף שהרי הטעם שנצרך לעשות מדידה הוא מפני שרוצה לקיים ההלכה בזה, ויש מקום לדמותו למשנה בסוף שבת שהותר למדוד לידע אם יש בגיגית פותח טפח אם לאו, ולמד מזה המשנ”ב בסי’ שו סקל”ה דכיון שמודד שיעורי תורה לא מחזי כעובדין דחול, וחידש לפ”ז בשם הפמ”ג גם לענין מדידת ששים באיסור (ועי’ סי’ שכג סקל”ז בשם הפמ”ג דאע”ג דמדידה דמצוה שרי מ”מ מדידת השישים לא יעשה באופן דנראה כמתקן עי”ש, ומ”מ לענייננו אינו שייך כ”כ תיקון מנא דאינו אלא בירור אם מותר לבשלו ולא התרת דבר האסור באכילה וכיו”ב), ואע”פ שמעלות החום לא נאמרו בזמן חז”ל ואינו ברור ומוסכם על מידת חום מסויימת מ”מ מכיון שמודד לקיים הדין מותר.