בודאי שהרבה דברים שייכים לשפת גוף, דיש דברים שהם משום כבוד ויש דברים שהם משום דרך ארץ, כגון מה שאמרו השותה כוסו אחת הר”ז גרגרן וכו’ בפסחים פו ע”ב ועוד הרבה דברים במס’ דרך ארץ ובשו”ע או”ח, וכן לענין בגדים אמרי’ בגדים שבשל בהם קדרה לרבו וכו’, ובגיטין ע’ לענין לאכול מעומד ולשתות מעומד, ועי’ ברמב”ם בהל’ דעות עוד ענייני דרך ארץ כגון שלא לרוץ וכו’, וכידוע שהרבה עניינים הם ממנהגי הע”ה שצריך להתנער מהם, וכן הזהירו שלא לילך בקומה זקופה שהוא ג”כ דרך גאוה ותן לחכם ויחכם עוד שלא להדמות לדרך גאוה וסכלות, ובגד אדום מבואר בפוסקים שהוא בגדד גאוה וחוצפה ופריצות, ומאידך גיסא כהנים לבשו בגדי לבן ללמד על מידת החסד כמבואר בספרים, ועוד מצינו בנזיר סד ע”ב שדרך גוים לקבור מיתיהם במיני אופנים משונים, ובערבי פסחים ידא אפותיא דרגא לשינתא ידע אוסיא דרגא לפחדא עי”ש במפרשים, ובירמיה מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו ומ”מ מלבד שהוא דרך פחד כמ”ש בירמיה שם מבואר שהוא גם דרך גאוה, ובסנהדרין ק ע”ב וברש”י שם הובא מספר בן סירא וכשאדם מנהיג עצמו בתנועות של ירא”ש הדברים נקבעים בלב, ועי’ בדברי הפוסקים לענין להתנועע בתפילה והבאתי חלק מהדברים בתשובות אחרות, ובגמ’ מצינו על ר”ע כשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, ועי’ בדברי הגרי”ס ללמוד המוסר בשפתים דולקות כדי שיכנסו הדברים ללב דפעולות החיצונות וכו’.
ואפשר לחלק שפת גוף לג’ חלקים, דיש דברים הבאים מתת מודע כשאדם מרגיש או רוצה לבטא דבר, ויש באים מהמודע דהיינו תנועות שדרך לעשות כן כשמבטאים משהו מסוים, כגון הליכה בקומה זקופה שמבטא גאוה, ויש תנועות שנעשים מדרך המוסר כדי להרגיל עצמו בדבקות בדבר מסוים או בהרגש טוב.
ובעבר קניתי חיבור בשם כל עצמותי תאמרנה ללקט מקורות לעניני שפת הגוף מדברי חז”ל אך אינו לפני כעת.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 69
לתשובה זו פורסמו תגובה אחת. לצפיה בתגובות לחץ כאן.
מק"ט התשובה הוא: 124884 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/124884
ישר כח עצום לכבוד הרב על התשובה הנפלאה, ויש להוסיף כאן עוד מה שמצאתי מה שכתב הרמ”ד ואלי זיע”א בספרו ספר ההנהגה ביאור לספר קהלת (י, ג) בביאור הפסוק “וגם בדרך כשסכל הולך לבו חסר ואמר לכל סכל הוא”, וז”ל:
כי הוא מראה ומודיע לכל גם בהילוכו שהוא סכל. וזהו כלל גדול בעניני החכמה, כי האדם ניכר בהילוכו בלי ספק. שאם תראה אדם המהלך בדרך בעינים רמות ופונה כה וכה לראות אל החלונות, דע שהוא נואף ויתור אחרי עיניו, או שהוא בעל גאוה. ואם תראה אדם רץ בהילוכו ומנענע את ראשו, זהו קל לראש “ולבו חסר ואומר לכל סכל הוא” בדרך הילוכו, כי החכם ניכר שכל דבריו בנחת וגם הילוכו בנחת ובכובד ראש, הפך הכסיל. גם מי שהילוכו ישר, הוא סימן שיהיה אדם ישר, ואם הילוכו עקום סימן הוא דהא חויא עקימא מכשכש בגוה, ולבו נפתל ועקש, אם אינו שכור, דהא כלא רזא חדא, זה בכל ימיו לפי טבעו, וזה לשעתו לפי שכרותו, כי זה סוד היין המשכר, אחריתו כנחש ישך וכצפעוני יפריש. וכשם שהשכור כשהולך בדרך אומר לכל שכור הוא, כך הסכל אומר לכל סכל הוא ברזא דאמרן. עכ”ל.