קטן אינו יכול לקבוע מזוזה לבית שהגדול דר בו, אבל יכול לקבוע מזוזה לבית עצמו, ולכשיגדיל יקבענה מחדש.

מקורות: פוסקי זמנינו פסלו מזוזה שקבעה קטן, כהגרח”ק והשבט הלוי והגרנ”ק, ודלא מי שהכשירה בשופי, ראה באחרונים המובאים באליבא דהלכתא (הוצאת דרשו) יו”ד סי’ רפט ס”א.

ולגבי בית של קטן כ’ הגרח”ק בשם נחלת שבעה שכשר, וכן יתכן ללמוד מדברי הב”י בהל’ מגילה בשם המרדכי בשם הראבי”ה דמי שהוא באותו דרגת חיוב יכול להוציא אפי’ במידי דבעי’ לשמה עי”ש, ואפשר לדון כעין זה לענייננו, וכן יש לדון מדברי הראשונים בברכות כ’ עכ”פ לענין חד דרבנן בקטן מוציא אביו עי”ש.

מצד שני יש לדחות דשם הענין הוא להוציא אחרים במעשה מצוה, וא”כ ההגדרה שתהיה מעשה מצוה תקיפה למעשה שבכאן, משא”כ כאן אמנם אין חסרון מצד שאינו בר חיובא, כיון שהדר שם הוא קטן שהוא בר חיובא באתו דרגא, אבל עדיין יש חסרון בלשמה בעשייה, ומצד שני יש לומר דלא שייך לומר שיש פסול לשמה לגבי קטן בדבר שהקטן עצמו מחוייב בו, ויש לדון לפ”ז בלשמה של שאר מצוות שצריך בהן לשמה כגון כתיבת מזוזה לתפילין של קטן לשי’ זו, ויש לציין שיש מהאחרונים שם שהזכירו שהחסרון בקטן הוא מצד שליחות ויש שהזכירו שהחסרון הוא מצד לשמה, ולפי ב’ הצדדים יש לעיין שמא דינים אלו לא נאמרו כלפי קטן, ואינו שייך לנידון על מעשה המצוה אם הוא מעשה מצוה שיכול להוציא.

ומש”כ שכשיגדיל וכו’ ראה באליבא דהלכתא הנ”ל סי’ רצא ב.

כלים שנבלע בהם איסור מבחוץ דרך בישול צריכים הכשרה גם מבחוץ, אמנם בנידון זה, חלק מהפוסקים הזכירו שמכיון ומדובר בכלים חדשים שאינם צריכים בבירור הגעלה לכן ניתן לצרף עוד הקלות בנידון ולהכשיר את הצד החיצוני על ידי הכשרה קלה יותר כמבואר בדבריהם, במקום הצורך, בצירוף צדדים נוספים.

מקורות: להרחבה ראה בפוסקים שהובאו בביאורים ומוספים ריש סי’ תנא.

יש שהורה שמותר, והרוצה לצאת כל הדעות ימנע מכך לכתחילה, עכ”פ בשימוש קבוע או בלח.

מקורות: עיין ביו”ד צא, ב באריכות ברמ”א ונו”כ הדינים והשיטות בכלי גוי או כלים שנטרפו בחמין (והגדרת החשש כאן הוא ע”י בישול כמ”ש בחזו”א), ועי”ש שהש”ך מחמיר עכ”פ בקבוע ויש שהחמירו עכ”פ בלח, אולם לענייננו הביא הרב דינר הבית בכשרותו עמ’ קצ בשם הגרנ”ק להקל ומסתימת הלשון משמע גם בלח ובקבוע עי”ש, וכנראה צירף צדדי קולא שיש בספק כלים הללו.

מותר עד גיל תשע (שו”ע אה”ע סי’ כב סי”א).

קרא פחות

מחלוקת תנאים והלכה שאינו פיגול.

מקורות: זבחים כח ע”א ועוד לענין דבר שאין דרכו לאכול, ומוכח שם דקאי גם על בשר עולה וכל מה שנכלל בשם זה עי”ש, וראה הלשון במדרש הגדול על בשר עולה ויקרא ז, יח.

יש מדרגה גבוהה שאדם נמנע מרופאים כמ”ש הרמב”ן והגר”א, אך הוא רק ליחיד שבדור כמ”ש על כיו”ב המהרש”א בכתובות עז ע”ב, ובפרט בעניני פיקוח נפש חלילה לאנשים בזמנינו לנהוג בהנהגה זו, ובגמ’ פ”ח דיומא אמרו שחילול שבת לפיקו”נ נעשית לא על ידי קטנים וכו’ אלא על ידי גדו”י והזריז הר”ז משובח, וגם בעלי מדרגה יתכן שלא דובר על פיקוח נפש שאינו בבעלות האדם לבטל את ציווי נשמה שנתתי בך החיה, וכל שכן ביום חול שחובה לקחת אחריות כשצריך.

וכל שכן שאינו בעלים על בריאות ילדיו למחול על הצלתם, וכן רפואת אשתו הוא אחד מחיובי כתובה, והוא הדין מי שיש לו אפשרות להציל אחד מישראל ברפואה ואינו מציל עובר על לא תעמוד על דם רעך.

ועוד לגבי חיוב לקיחת חולה לרופא יש לציין בזה לדברי השו”ע הל’ ביקור חולים ורפואה שמחמיר בזה מאוד, ובתשובה אחרת הרחבתי בגדרי דינים אלו.

בפוסקים כתבו להתיר בכמה תנאים, א’ שמדובר בנעליים שאין בהם רצועות קשירה, עכ”פ באזור בסיס הרגל, תנאי ב’ שמדובר בחיפוי בד שאין רגילות בהם ברחובות בלי נעל חיצונית, שכן נעלי חוץ אינם כבוד הציבור, תנאי ג’ שיש צורך גדול לכך כגון חולי, וכמו במקרה שלך, וכן י”א שאפילו בנעליים גבוהים ללא רצועות למטה צריך שלא יהיו מעור.

ותנאי נוסף הזכירו פוסקים שמדובר באדם שכבר מוכר בעירו לפחות שלושים יום כבעל מוגבלויות ברגל ושלכן אינו יכול להסיר נעליו שלא יסתכלו בו העם בברכה.
[וההקפדה על שיהיה דוקא רגיל בעירו, במקום צורך גדול אפשר להקל גם בלא זה, מכיון שהמשמעות הרווחת בפוסקים שא”צ לחוש לזה כשהנעליים אינם אסורות.
(לגבי רגיל בעירו שהפשטות שא”צ, עיין ש”ע ומ”ב וכה”ח שנראה מדבריהם שבנעלים כשרות (לשיטות שמועיל) לא חשו)].

ראוי מאוד שיהיו גבוהים עד אזור הברך, ומ”מ הקפדה זו על נעליים גבוהות אינה לעיכובא כשמקפיד בשאר הדברים (כ”ה לפי החשבון בטעם איסור נעל דסגי בשאר התנאים דלעיל ודוק).

(ראה או”ח קכח, ה ומ”ב וכה”ח ואחרונים המובאים בפסקי תשובות שם).

לגבי השאלה האם יש ענין במקרה זה להקפיד לא לעלות הדוכן היכן שנמצא ארון קודש אלא רק על ריצפת בית הכנסת, הנה אמנם היתר זה לגופו ולעצמו, נזכר בתשובות קצת מהאחרונים לישא כפיים בנעל בלא לעלות על הדוכן, ואמנם היתר זה קלוש לעצמו בכהן עם נעליים, אבל מאידך אם הכהן יקפיד על שאר ההקפדות שכתבתי בתשו’ הקודמת אז אין צריך להקפיד על הקפדה הזו, וכמובן שאם רוצה להקפיד בזה יתכן שזה יותר טוב, למרות שכהן רגיל כן נזכר בפוסקים שיש ענין שיהיה על הדוכן.
(לעניין ההיתר הזה עי’ ציץ אליעזר ושאר פוסקים שהובאו במקורות דלעיל).

במקרה שכל הכהנים על הדוכן וכהן אחד על הקרקע שגורם לחוסר נעימות ומבוכה לכהן ולמתפללים אז יעלה על הדוכן.

(וכמו שנתבאר שאין צריך להקפיד בנידון דידן על חומרא זו, בפרט שמבוכה בכהן בעת ברכת כהנים מהווה שוב בעיה מצד ההלכה, שכן אסור לכהן לבלוט באופנים מסויימים כדי שלא יהיו העם מסתכלין בו, ובפרט שמרוויח הידור גם במה שעולה על הדוכן בצורת הברכת כהנים שהיא על דוכן כמ”ש הפוסקים, ולא שיוכל להרויח הידור רק במקרה שיישאר על הקרקע אלא שגם אם יעלה ירויח הידור אחר, ודי למבין).

כתב הרמ”א שכך נהגו המדקדקין לטבול קודם עלות השחר, והאחרונים כתבו שיותר טוב לטבול מבערב כדי ללמוד כל הלילה בקדושה.

מקורות: רמ”א ומ”ב תרסד.

מי שמנסה לשמח את הנוכחים על ידי שמראה את השתתפותו בודאי שעושה בזה דבר טוב, אולם גדולי ישראל וגדולי הת”ח ראינו אצלם שהעדיפו לנצל את זמנם ללימוד התורה גם בשמחות וכדומה, וגם מי שלא זכה לבוא לדרגא זו, כדאי שלפחות יידע האמת.

מקורות: ראה עירובין כב, א, ירושלמי ברכות ט,ה, אבות א, יז, הנהגת הגר”א עם אחותו, הנהגת הגרי”ש בשמחות גדולה שימושה, הגרח”ק הגרי”ז ועוד.

הוא מתברך על אף שהוא עומד מאחורי הכהנים מכיון שדינו כאנוס כדין עם שבשדות, ואינו מחוייב להתפלל מראש יותר במערב בהכנ”ס מכיון שהוא אנוס שרוצה לכוון יותר בקדמת בהכנ”ס.

מקורות: מפי הגרמ”מ קארפ.

נראה שיצא.

מקורות: הארכתי בשו”ת עם סגולה.

מותר.

ולענין מראית העין עי’ במקורות.

מקורות: משנה חולין קיג, א וטור ושלחן ערוך יו”ד פז וגם להב”ח שיש חנ”נ בזה לישראל אבל לבשל מותר כדיני איסורי בשר בחלב של דרבנן דהב”ח מפרש דברי הטור.

ולענין מראית העין הרמ”א בהמשך הסימן שם החמיר, ואמנם הש”ך יצא לחדש לחלק בין מראית העין של אכילה שבזה יש להקפיד לבין מראית העין של בישול שבזה א”צ להקפיד, אבל האחרונים כהגרע”א ושאר הנו”כ שם נראה שלא קבלו חידושו של הש”ך והסכימו לרמ”א שמראית העין נוהג גם בבישול וגם הט”ז שפקפק על הרמ”א מ”מ לדינא לא זז מפסק הרמ”א, וגם הש”ך גופיה אמר הרי דבריו לדעת הרשב”א לפי מה שהבין בדברי הרשב”א, וכבר העיר הגרע”א על השו”ע שם מבואר שבתשובה אחרת להרשב”א מבואר שלא כמו שהבין הש”ך בדבריו, ובפרט שהפשטות שמראית העין שייך בכל דבר שיש בו מראית העין, כמו שמצינו שגזרו משום מראית העין בהרבה מקומות, ועי’ בגמ’ דשבת בסוגי’ דשוטחן בחמה.

הלכך למעשה יש להזהר במראית עין גם בבישול וכשמבשל דבר כזה צריך שיהיה ניכר שמבשל בשר טמאה, ואם ניכר מתוך הבשר שהוא בשר דבר אחר סגי בזה.

השלמה לנידון אם יש איסור דרבנן בבישול בשר טמאה בחלב

שוב נראה דלדעת הב”ח ביו”ד ריש סי’ פז לכאורה אכן סבר דבישול טמאה אסור מדרבנן (ועי’ להלן), ומפרש דברי המשנה בחולין קיג דמותרת בבישול רק לענין דאורייתא, אם כי שאר פוסקים לא קבלו דברי הב”ח.

וגם פי’ הב”ח צ”ב דהרי מפרש בטור דמ”ש מותר בבישול בהנאה היינו מה”ת, ולפי דברי הב”ח דהטור מיירי רק מדאורייתא א”כ הו”ל להטור לפרש דבחיה ועוף (דהרי גם בהם מיירי) הדין דמותר אף באכילה מדאורייתא בחלב, ואם כי גם לפירוש הב”י שאין איסור דרבנן של בשר בחלב על חלב טמאה כלל ג”כ דברי הטור דחוקין שהזכיר שיש איסור כזה, אבל הדוחק דהב”ח הוא דוחק טובא, ואם נימא דיש איסור מדרבנן של בשר בחלב על טמאה באכילה ואילו בישול והנאה אין כלל לא בהם ולא בחיה ועוף, אם נימא הכי אין בדברי הטור דוחק כלל.

והנה הט”ז בסק”ב בודאי למד בב”ח דאיסור טמאה אינו בבישול עי”ש שחישב לפ”ז הסוגי’ בדעת הב”ח, אולם הב”ח יש לכאורה כעין סתירה בדבריו דבדבריו לגבי בשר טמאה כתב נפק”מ בדיני האכילה כגון חנ”נ ולא הזכיר שיש נפק”מ לאסרו בבישול, ואילו אח”ז בדיבורו על בשר עוף הזכיר בתוך דבריו ביאורו ברמב”ם דגם בשר טמאה אסורה באכילה, וצ”ל חדא מתרתי או דבדעת הרמב”ם קא”ל וליה לא ס”ל אלא לענין בשר עוף בלבד עי”ש (או עכ”פ בדעת הטור אולי לא ס”ל וצלע”ע בזה), או לומר דסובר דבשר טמאה אסור בבישול נמי ומה שתירץ מתחילה נפק”מ בדיני בישול כגון חנ”נ וכיו”ב הוא כעין ולטעמיך להב”י דסובר דאין איסור בישול בטמאה מ”מ מודה דבאכילה אסרו מדרבנן.

ובגוף מש”כ הב”י דלא היה לרבנן לאסור בשר טמאה בחלב כיון דבלאו הכי אסור, לכאורה אכתי נפק”מ למי שאכל בשר טמאה בשוגג שיהיה אסור לאכול חלב אחר כך, (ואין לטעון דיהיה אסור משום שירגיש טעם הטמאה באכילת החלב דא”כ אפי’ שאר מאכלים יהיה אסור ואפי’ לבלוע רוקו, ומ”מ כ”ז צ”ב ג”כ), וכן מי שצריך לאכול בשר טמאה ע”פ רופא שלא יאכל חלב עמו משום שיש בזה איסור אכילת בשר בחלב דרבנן, אבל משמע ליה להב”י דרבנן לא גזרו.

והטעם דהוה פשיטא ליה להב”י דרבנן לא גזרו יש לומר דהוה פשיטא ליה להב”י דלא חייל איסור דרבנן אדאורייתא (ועי’ ש”ך) דכל איסור דרבנן מהותו הוא הרחקה מאיסור דאורייתא, ואפי’ לקוברו בין רשעים גמורים לא שייך שיחול איסור דרבנן על דאורייתא, כך היה מקום לבאר.

אולם לשון הב”י עצמו הוא ד”לא אשכחן שיאסרוהו חכמים משום בשר בחלב” ויתכן דקושייתו דבמשנה בחולין קיג שהביא קודם לכן נזכר שמותר בבישול ובהנאה ואם איתא דיש גזירה שנאסרה באכילה באופנים דלעיל א”כ הו”ל למשנה לאסור.

ועוד כתב הב”י “וגם לא היה להם ענין לאסרו מדבריהם אחר שכבר היה אסור ועומד מן התורה משום בשר טמא”, ויתכן כוונתו דכל גזירת דרבנן הוא להרחיקו מאיסור כשעדיין לא עבר על האיסור דאורייתא כדי שלא יעבור עליו, אבל כאן דבלאו הכי הבשר עצמו אסור מה”ת א”כ אין צריך לגזור תוספת איסור מדרבנן ויתכן אפי’ אם המעשה הנוסף כאן אין בו איסור תורה, וכאן בניד”ד לגבי אכילת חלב אחר הבשר אין לאסרו דכבר עבר איסור באכילת הבשר עצמו, משא”כ בבשר כשרה שלא עבר איסור באכילת הבשר אסרו חכמים לאכול חלב אח”כ כדי שלא יבוא לאכול בשר שנתבשל עם החלב.

מותר.

מקורות:

יעוי’ במשנ”ב שלגבי שתיה אין קדימה לבעלי החיים לפני האדם.

ומ”מ יש אחרונים שלא כתבו כהמשנ”ב בזה.

במידה והטבעת עצמה רפויה רק שלא מצליחה להוציא אותה יש להחשיב המצב כמצב של בדיעבד ולכן אפשר ליטול כך ידיים לסעודה, ויש לשים לב עכ”פ באופן זה שיש להקפיד ליטול לפחות רביעית מים (גם במקרה שהיה כשר בלא רביעית במקרה רגיל, ונושא זה של מתי יש צורך ברביעית הוא נושא נפרד ונרחב).

מקורות:
מבואר במשנ”ב סי’ קסא סקי”ט שבדיעבד אפשר להקל כשהטבעת רפויה, והוא ששפך רביעית בפעם אחת, ומכיון שכאן הוא בדיעבד שאי אפשר להוציא את הטבעת מהיד יש לסמוך על זה דהכלל בפוסקים בכ”מ שכל שעת הדחק כדיעבד דמי, ובפרט שמבואר בפוסקים שמעיקר הדין מותר אם הטבעת רפויה מותר ורק מחמירים מאחר שאין אנו בקיאין מה נקרא רפוי, ובכה”ג מצינו בעניינים אחרים שאמרו בהם שיש להחמיר בהם משום שאין אנו בקיאין שבמקום הפסד מרובה התירו מה שנוהגין להחמיר מחמת כשאין בקיאין (במקום שלולי המנהג הייינו מקילים), כמו בהל’ שחיטה בעניינים אחרים ואכמ”ל, וכאן אמנם אינו הפסד מרובה אבל בדיעבד יש להקל וכנ”ל בדברי המשנ”ב, ויש להוסיף עוד דברמ”א שם ס”ג מבואר שכאן המנהג הוא להקל ורק שלמעשה כ’ שיש להחמיר (היינו לכתחילה במקום שאפשר וכנ”ל בדברי המשנ”ב שבדיעבד יש להקל), ובפרט דקי”ל שכל ספק נט”י טהור, ואע”ד דלא אמרי’ לזה בכל דוכתי מ”מ במקום שמעיקר הדין כשר והוא דיעבד ושעת הדחק בודאי שיש להקל.

מותר וזה לא בכלל איסור תספורת.

מקורות: כן מוכח בשו”ע הל’ חוה”מ.

מבואר ברמב”ם הל’ תעניות והובא במשנ”ב שכשיש צרות צריך לפשפש במעשים ולחזור בתשובה, וכן הוא בברכות ה ע”א אם רואה אדם שייסורין באין עליו יפשפש במעשיו.

כמובן שאינו מתחום אפשרותינו לדעת כל חשבונות שמיים אבל אם נתמקד בחטאים המיוחדים לדורינו ולתקופתנו הרי שבכללם מרידת אנשי השמאל בגלוי בחוצפה במלכות שמיים וכן נזקי האינטרנט שהם דברים שנתחדשו ממש בדור הזה ומתרחבים ומתחדשים מזמן לזמן.

קרא פחות

המנהג הרווח בפוסקים ובארץ ישראל להכריז על הגשם או להגיד את תפילת הגשם לפני מוסף שהוא נחשב גם כמו הכרזה, ואמנם היו גדולים שבמניין שלהם לא נהגו להכריז לפני מוסף ויתכן שזאת היה על דעתם (ויתכן שלא).

בכל מקרה מי שמתפלל במקום שמכריזים צריך להזכיר בתפילת לחש ומי שמתפלל במקום שלא מכריזים לא יזכיר בתפילת לחש.

קרא פחות

מצווה לעשות כן כדי להירדם מתוך קריאת שמע (רמ”א או”ח סי’ רלט ס”א), וראוי להחמיר שבפעם השניה לא יחזור שוב על פסוק ראשון שלא יראה כמי שמתכוון לשני רשויות (משנ”ב שם סק”ז בשם החיי”א, וראה עוד שו”ע סי’ סא ס”י ומשנ”ב ס”ק כד וכה).

קרא פחות

אדם שמצב כזה מפריע לו, שזה כולל את רוב האנשים, אינו יוצא ידי חובה בסוכה כזו אם אינה מוגנת הרמטית מן העכברים, וגם אסור לו לבנות סוכה מלכתחילה במקום כזה.

מקורות:

****

שלו’ רב וכט”ס

הגיעני מכתבו בעניין עשיית סוכה במקום של עכברים וכידוע שכבר נתפרסמו כמה פסקים של גדולי הוראה בענין, ואין צריך לדידי ודכוותי.

ומ”מ מאחר ומזכני כת”ר לכתוב חלקי בזה אשוב על עיקרי הדברים שנתבארו בדברי הפוסקים בזה.

ואיני נכנס כאן לדון במציאות על אילו מקומות ספציפיים מה ההגדרה ההלכתית של כל מקום ומקום, אלא הנידון הוא כללי מה הדין באופן שידוע שיש עכברים שכיחים במקום שסביבות הסוכה ומטבעם עשויים ועלולים העכברים להיכנס לסוכה, ובמקומות שהגדרתם מסופקת יש לדון וללמוד בכל דבר ודבר לגופו.

והנה זה ברור שעכבר הוא בעל חי מאוס בעיני האנשים כיום ואצל סתם בני אדם שבזמנינו יתרחקו משהות בחברת עכבר והרבה בני אדם לא יסכימו לאכול בחברת בעל חי זה, ואילו ללון בחברתו עכ”פ ביודעין קשה למצוא מי שלא יהיה אכפת ליה מזה.

וממילא יש לדמותו למה שנזכר בגמ’ סוכה כ”ו לענין בקי שהוא מצטער ופטור מן הסוכה, וכן בשו”ע סי’ תר”מ ס”ג נזכר זבובים ופרעושים והיינו הך, ואין לטעון שפטור מצטער הוא רק באופן שסובל בכל רגע אלא גם בסבל מזדמן כל שהסביבה אינה בטוחה והסבל מצוי, יעוי’ ברמ”א מ”ש לענין גנבים, (וע”ע בגמ’ לענין שומרי פרדסים דשייך קצת לענין זה).

ואין זה רק להר”ן שסובר שיכול אדם להצטער בדבר שאין דרך להצטער הובא בסי’ תר”מ בביאור הלכה ד”ה אלא, אלא גם להחולקין על סברת הר”ן, ובפרט כאן דברור שדרך אניני הדעת להצטער בזה, ודין אניני דעת הוא מדינא דגמ’ ועי’ במשנ”ב סקכ”ט.

ומ”מ מי שאומר שאין מפריע לו כלל עכברים בזה פשיטא שאין בזה פטור מצטער, ולענין מי שאומר שאינו חושש שיכנסו עכברים ולכן אין מפריע לו, יש לדמותו לענין מי שאינו חושש מפני גנבים במקום שמצויין גנבים, ועי’ בנו”כ סי’ תר”מ ס”ד.

ומ”מ פטור מצטער אינו מתיר מלכתחילה לבנות סוכה באופן שייפטר כשהוא מצטער כמבואר בשו”ע סי’ תר”מ ס”ד, ופרטי הדינים עי’ עוד ברמ”א ומשנ”ב שם.

ויש לשים לב דפטור מצטער נאמר לא רק לקולא אלא גם לחומרא ולא רק בלילה ראשונה אלא גם שאר לילות, דלענין מצטער בלילה הראשונה דיניו משתנים לחומרא ולחומרא דחומרא, שגם אם יחמיר ויקיים הסעודה בסוכה זו, לא ייפטר מדינא לאכול שוב בסוכה שאינו מצטער בה, עי’ סי’ תלט ס”ה, ומשנ”ב שם, ולא רק מצד שאכל מחוץ לסוכה, ולכן יש להימנע מסוכה כזו לגמרי בסעודת לילה ראשונה ולענין המוותר ומקיים סוכה כזו בשאר לילות בכל גוני אין בזה מצוה, ולענין האם עובר איסור, תלוי אם פשע במצב ועי’ סי’ תר”מ ס”ד כנ”ל.

ומ”מ אי אפשר לפסול מכל וכל סוכה זו גם כשאין סוכה אחרת כלל, אם זו סוכה שיכול לאכול שם, משום שנכנסים בזה לנידון על סוכה שראויה לאכילה ואינה ראויה לשינה, עי’ בסי’ תר”מ במשנ”ב סק”כ ובביכורי יעקב ובשאר נו”כ שם ואכמ”ל, ויש לדון בהגדרת סוכה זו לענין אכילה, ומשתנה מאדם לאדם, אבל אדם שמקפיד יכול לטעון שמקפיד גם על אכילה מכיון שכך דרך הרבה בני אדם להקפיד, ועי’ מה שכתבתי לעיל סביב דברי הר”ן.

ולהשכיב קטנים ביותר במקום עכברים אם המציאות בזה שיש סכנה, א”כ איסורא נמי איכא משום סכנה כמו שכבר היה מעשה בזה, וצל”ב המציאות בזה ואפי’ בגדול כשהוא ישן במקום כזה אם יש סכנה בזה.

וראיתי בשם הגר”ע פריד שליט”א שהזכיר דלפ”ז מי שיש לו סוכה כזו צריך להוציא עד חומש נכסיו כדי לבנות סוכה שתהיה כשרה כדין, כיון שבלא זה אינה כשרה, והביא שם עצה לאטום לגמרי את הסוכה באופן שלא יהא חשש כלל לחדירת עכברים למקום, וראוי ורצוי להציע הרעיון לחברות המשווקות סוכות להרכבה, שיוכלו לבדוק אפשר ייצור ושיווק סוכה כזו שאטומה באופן שאין חשש כניסת עכברים כלל.

לסיכום סוכה שעלולים עכברים להיכנס בה יש בה חשש מהותי להשתמש בה בסוכות בין בלילה ראשונה ובין בשאר לילות, ובין באכילה ובין בשינה, ובחלק מהדברים החשש הוא מעיקר הדין, אלא אם כן אין מפריע לו לאכול ולישון בסביבת עכברים שאז מותר בזה.