הירשם כדי להצטרף לקהילה שלנו!
עליך להתחבר כדי להוסיף פוסט.
אנא הסבר בקצרה מדוע לדעתך יש לדווח על שאלה זו.
אנא הסבר בקצרה מדוע לדעתך יש לדווח על תשובה זו.
אנא הסבר בקצרה מדוע לדעתך יש לדווח על משתמש זה.
אם יש לך שאלה בהלכה כאן תוכל לשאול ולקבל מענה מדוייק ומפורט.
קו תוכן למידע ומענה: 03-6703111 להוראות שימוש
שכיחא שאלות המצויות בהלכה
או”ח סי’ רצז ס”ב, וצריך לחזור ולברך על אחרים, היינו אם יש לו וכנ”ל בס”א, דאם יש לו בודאי יש מצוה בברכה זו במוצ”ש, ורק לא הטריחוהו לחזר אחריהם, וזה גם לדעת האחרונים להלן במשנ”ב סקי”ג וכ”ש לדעת המחבר שם ...קרא עוד
או”ח סי’ רצז ס”ב, וצריך לחזור ולברך על אחרים, היינו אם יש לו וכנ”ל בס”א, דאם יש לו בודאי יש מצוה בברכה זו במוצ”ש, ורק לא הטריחוהו לחזר אחריהם, וזה גם לדעת האחרונים להלן במשנ”ב סקי”ג וכ”ש לדעת המחבר שם בס”ה.
קרא פחותבשער אפרים שער י סל”א הובא דביו”ט שחל בשבת יש נוהגים לומר יזכור ויש נוהגים שלא לומר, אבל המנהג כהיום נראה שאומרים כמובא במחזורים. גם כשחל יו”ט בשבת אומרים יקום פורקן כשאר שבתות השנה (ליקוטי מהרי”ח סדר יום א’ דפסח). ויזכור אומרים ...קרא עוד
בשער אפרים שער י סל”א הובא דביו”ט שחל בשבת יש נוהגים לומר יזכור ויש נוהגים שלא לומר, אבל המנהג כהיום נראה שאומרים כמובא במחזורים.
גם כשחל יו”ט בשבת אומרים יקום פורקן כשאר שבתות השנה (ליקוטי מהרי”ח סדר יום א’ דפסח).
ויזכור אומרים אחר יקום פורקן (כ”ה בכל המחזורים שראיתי), והטעם נראה משום דיקום פורקן נסדר על הדרשא דרישי כלי (ע”פ הבעל המאור בעירובין הבאתי בתשובה אחרת, ומעין זה במחזור ויטרי), ודרשא נאמרת על הקריאה”ת כמבואר במסכת סופרים (והרחבתי בכל ענין זה של יקום פורקן בתשובה הנ”ל), הלכך יקום פורקן קאי על הקריאה”ת, ולכן אין להפריד ביזכור בין קריאה”ת ליקום פורקן.
שו”מ עוד בשם סידור היעב”ץ שג”כ כתב דיש להקדים יקום פורקן ליזכור והטעם כתב דיש להקדים ברכת החיים להזכרת המתים, ומ”מ מבואר גם בדבריו דאומרים יקום פורקן ויזכור ביו”ט שחל בשבת.
קרא פחותהנה להמבואר ביומא סט ע”ב לכאורה היה צריך לצאת שאומרים הגדול הגיבור והנורא מלבד היכא שיש טעם בדבר שלא לומר, וכי תימא דעדיין יש טעם בדבר מחמת החורבן עי’ בגמ’ שם, א”כ למה בברכת אבות אומרים, וכ”ה באבודרהם הגדול הגיבור ...קרא עוד
הנה להמבואר ביומא סט ע”ב לכאורה היה צריך לצאת שאומרים הגדול הגיבור והנורא מלבד היכא שיש טעם בדבר שלא לומר, וכי תימא דעדיין יש טעם בדבר מחמת החורבן עי’ בגמ’ שם, א”כ למה בברכת אבות אומרים, וכ”ה באבודרהם הגדול הגיבור והנורא וכ”ה מנהג הספרדים.
אולם נוסח אשכנז הישן הוא הגדול והנורא כמ”ש מה”ר שבתי סופר שכ”ה בכל הסידורים שלנו וכ”ה בסידור אזור אליהו וכן הוא עד היום ברוב סידורי אשכנז, (ומ”מ עי’ בהערות לסידור עבודת ישראל הזכיר שראה כמה כת”י לא כן ומשמע דמיירי באשכנזים), וכן כתבו בסידור חסידי אשכנז כי בשם קדשך הגדול והנורא בטחנו לא גרסינן והגבור זולתי בשמונה עשרה ע”כ, וכן במהרי”ל הל’ תפילות ר”ה שבאהבה רבה היה אומר הגדול הנורא ולא אמר הגבור ע”כ וכ”ה בסידור רב עמרם גאון.
והביאור בזה כתב המהרש”ל (בסידורו לגבי אבינו מלכנו הובא בסוף אבינו מלכנו למהר”ש סופר ועי”ש שהרחיב בביאורו וביישוב המנהג באבינו מלכנו וכן ציין לו רש”ס כאן) כתב דאצל השם לא מצינו גיבור, ופירוש דבריו דרק כשנזכר הקב”ה בשמו ממש אז אמרי’ שהוא גיבור אבל כשנזכר “שם” בתיבה זו כמו כאן “כי בשם קדשך” שהוא התייחסות לשמו, א”כ לא אמרי’ בזה שהוא גיבור, דהגבורה מיוחסת לפעולותיו ולא לשמו, ושם מצינו לענין פרסום, כמו אנשי השם וכן ועשיתי לך שם גדול, ומאידך מצינו לענין שם האדם דהיינו זכרונו, כמו וקראת שמו, ואצל הקב”ה משבחי’ שאפי’ שמו קדוש ונורא דהיינו יראוי וכ”ש כבודו, אבל גבי משה שנזכר הנורא נזכר לגבי האל שהוא מכוון לכבודו ולא לשמו.
ועי’ בשיח יצחק בסידור אישי ישראל שכתב טעם אחר ליישב למה דוקא באהבה רבה לא נזכר הגיבור משום שנזכר עם הצרות ע”פ הגמ’ יומא שם איה נוראותיך ע”פ הגמ’ יומא שם איה נוראותיך, ויש מי שכ’ ליישב באופ”א דהגבורה היינו מידת הדין ולכך גבי בטחנו אמרי’ כאן הגדול והנורא, ולפי’ זה צע”ק דגם לגבי נוראותיו אמרי’ ביומא שם איה נוראותיו שהוא מידת פורענות, אם כי לשון נורא מצינו גם בדבר שאינו פורענות (וידוע שהוא תפארת שהוא מיזוג).
קרא פחותהנה אמנם שלמה הבטיח לאמו שלא ישיב את פניו ואז בקשה את אבישג לאדוניהו, אבל בודאי שהבטחה זו לא חלה כלל, ויתבאר הענין מכמה טעמים. ראשית, הבטחה זו היתה רק לדברים שהם בכלל ההיתר, ואילו בקשה זו היתה למעשה איסור, ...קרא עוד
הנה אמנם שלמה הבטיח לאמו שלא ישיב את פניו ואז בקשה את אבישג לאדוניהו, אבל בודאי שהבטחה זו לא חלה כלל, ויתבאר הענין מכמה טעמים.
ראשית, הבטחה זו היתה רק לדברים שהם בכלל ההיתר, ואילו בקשה זו היתה למעשה איסור, שכן יש בזה מרידה במלכות, (אפי’ אם לא היה כאן משום אשת אב), ובודאי שלא היה על דעת כן.
מלבד זה, בודאי שלא היה הבטחה על דעת שתבקש דבר שיהיה בזה נזק, שכן אין בדעת אדם להבטיח דבר שיעשה בו נזק, ובודאי שאין בזה שום חובה לקיים הבטחה כשיוצא שלא התכוון לזה.
ואף שבנדר צריך פתח, מכל מקום באופן כזה אין צריך חכם להתיר.
ומלבד זה, חשיב כהבטחה על מתנה מרובה, ולענין הבטחה במתנה מרובה, יעוין בחו”מ (סי’ ר”ד).
מלבד זה, מאחר והיה בזה מרידה במלכות, ממילא אדוניהו התחייב במיתה, ולכן אין צורך כלל להביא לו את מבוקשו.
מלבד זאת, הבטחה כעין זו שיעשה כל מה שיחפוץ היא הבטחת אסמכתא, ולכאורה אין בזה ממש, כל עוד שיבקש דבר שלא היה בדעתו לתת, ולא עדיפא מהאומר מה שתעלה מצודתי היום וכו’.
מלבד זאת אחר שהבין שלמה בחכמתו שאדוניה רוצה אבישג כדי למרוד בו עי”ז נמצא שבודאי גם בת שבע אמו עצמה לא רצתה בכך ושוב לא שייכא כאן עמידה בהבטחה כלפיה כלל.
מלבד זה היה הסכם עם אדוניה שלא יחונן אם לא ילך בדרך ישר כדכתיב במלכים ספ”א ואם רעה תימצא בו ומת, ואמירה זו קדמה להבטחה שהבטיח שלמה לאם שלמה שלא ישיב את פניה ובכל כה”ג שאמירה אחרת קדמה שנתברר שהאמירה האחרונה אינה נכונה אפשר דאפי’ מחוסר אמנה ליכא [ועכ”פ לכאו’ לא גרע מיוקרא וזולא בלוקח למ”ד הכי עי’ בחו”מ שם].
{בס”ד מוצש”ק פ’ וירא, י”ט מרחשון תשע”ו} שאלה – גרסינן במסכת בבא מציעא דף פו ע”ב, מאן נינהו שלשה אנשים מיכאל וגבריאל ורפאל מיכאל שבא לבשר את שרה רפאל שבא לרפא את אברהם גבריאל אזל למהפכיה לסדום והא כתיב ויבאו ...קרא עוד
{בס”ד מוצש”ק פ’ וירא, י”ט מרחשון תשע”ו}
שאלה – גרסינן במסכת בבא מציעא דף פו ע”ב, מאן נינהו שלשה אנשים מיכאל וגבריאל ורפאל מיכאל שבא לבשר את שרה רפאל שבא לרפא את אברהם גבריאל אזל למהפכיה לסדום והא כתיב ויבאו שני המלאכים סדמה בערב דאזל מיכאל בהדיה לשזביה ללוט דיקא נמי [דכתיב] ויהפך את הערים האל ולא כתיב ויהפכו שמע מינה עכ”ל.
וברש”י בראשית פרק יח פסוק ב ביאר הענין טפי בקצת שינוי, ע”פ הב”ר פרשה נ’ ב’, (וע’ בתוס’ בב”מ שם), וז”ל, והנה שלשה אנשים – אחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחיות.
תדע לך שכן כל הפרשה הוא מזכירן בלשון רבים (פסוק ח) ויאכלו, (פסוק ט) ויאמרו אליו, ובבשורה נאמר (שם י) ויאמר שוב אשוב אליך, ובהפיכת סדום הוא אומר (יט כב) כי לא אוכל לעשות דבר, (שם כא), לבלתי הפכי.
ורפאל שרפא את אברהם הלך משם להציל את לוט, הוא שנאמר (שם יז) ויהי כהוציאם אותם החוצה ויאמר המלט על נפשך, למדת שהאחד היה מציל עכ”ל.
וקשה חדא א”כ מ”ט באו לבית אברהם ג’ מלאכים, כיון שהמלאך שתפקידו היה להפוך את סדום לא היה לו מה לעשות בבית אברהם (מהגר”ד סוקולוסקי).
ועוד קשה דלקמן יח טז כתיב וישקיפו על פני סדום, ואמרו רז”ל שכל השקפה לרעה, ומ”ט שניהם השקיפו כיון שרק א’ נהן היה עליו להפוך את סדום (מהגר”ח גריזמן).
תשובה – יש לחלק הדברים לב’ שאלות, ונדון בכל א’ מהן בפ”ע, וכדלהלן: בענין השאלה הראשונה מ”ט הגיע לבית אברהם גם אותו המלאך שבא להפוך את סדום, הנה לכאורה הדבר מסתבר שבא כדי לגרום נחת רוח לאאע”ה שיבואו אליו אורחים, ואע”פ ששנים באים בין כך, מ”מ אינו דומה מועטין העושין למרובין העושין, ובג’ הדבר ניכר כיון שרבים הם.
וכמ”ש רש”י בראשית פרק יח פסוק א הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים, ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים, הביא המלאכים עליו בדמות אנשים עכ”ל.
ואף שתירוץ זה נכון מצד עצמו, אכן מתוך דברי הרא”ם נראה דל”ס כך, שכתב ע”ד רש”י, אחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאת את אברהם.
דאם לא כן “שלשה” למה.
שאין מלאך אחד עושה שתי שלחיות.
פירוש: וליכא למימר בחד סגי, דאין מלאך אחד עושה שתי שלחיות עכ”ל.
ומבואר באופן פשוט דלא הוה ס”ל מתירוץ זה, ולפי דעתו נראה דהוי סגי במלאך א’.
אכן בגור אריה בראשית פרק יח פסוק ב כתב יישוב נכון ע”ז, וז”ל, ורפאל וכו’ הלך משם וכו’.
ואם תאמר מנא ליה לומר שהיה כאן מלאך לרפאות את אברהם, שמא לא היה כאן שום מלאך לרפאות את אברהם, ויש לומר שאם כן לא צריך לג’ מלאכים, ואילו בשביל להציל לוט ולהפוך את סדום היו יכולים לילך לסדום, ולא יצטרכו לבא אל אברהם ולבא אל ביתו, אבל השתא שאותו שהיה מציל את לוט היה מרפא את אברהם – אתי שפיר, דכולם יבאו אל אברהם; האחד לבשר את שרה, ואותו שהיה מציל את לוט היה צריך לבא לרפאות אברהם, והמהפך את סדום לא היה רשאי לילך בלא אותו המציל את לוט, שלא היה יכול להפוך אם לא שיהיה לוט ניצול קודם, כדכתיב (להלן יט, כב) “כי לא אוכל לעשות דבר וגו'”, ולפיכך באו שלשתן אל אברהם, עכ”ל ובתוך דבריו מבואר הטעם שהיו כולן צריכין לבוא אל בית אברהם.
בענין השאלה השניה יש לעורר דבאמת הרבה מן הפרשה אינו מובן, דהרי הרבה מן הפרשה נאמר בלשון רבים, ומ”ט הגיעו בכלל לביתו של אברהם.
וז”ל: [בראשית פרק יט, א] ויבאו שני המלאכים סדמה בערב, ושם [יא] ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים מקטן ועד גדול, ושם [יב-יג] ויאמרו האנשים אל לוט עד מי לך פה חתן ובניך ובנתיך וכל אשר לך בעיר הוצא מן המקום, כי משחתים אנחנו את המקום הזה כי גדלה צעקתם את פני ה’ וישלחנו ה’ לשחתה.
ומבואר מדברי המקרא שלא שייך לכאורה לפרש דברי רז”ל כפשטן.
וראיתי בשפתי חכמים י”ח ב’ { וצויין בדפו”ח שהוא בשם הרא”א, והיינו ‘ה”ר אהרן אבולראבי’, או: ‘אלדעי’.
}, שהקשה ותירץ דבאמת בא בשביל להציל את לוט אלא שההשחתה היתה במקרה, ויש להוסיף דגם גבי הצלת לוט נאמר, ויוציאוהו ויניחוהו מחוץ לעיר, ויתכן ג”כ דמי שהגיע להפוך את סדום בא אח”ז ג”כ להציל את לוט.
ובאמת מצינו שמלאך יעשה אח”ז יותר משליחותו, כמו שהכו בסנורים את אנשי סדום, אך זה יש לדחוק שכלול בהפיכת סדום.
ואפשר להטעים הדבר ע”פ מה שהובא בגור אריה בראשית פרק יח פסוק ב ויש מפרשים מפני שאין זה כבודו של מקום שיהיה משתמש במלאך אחד שני דברים – כאילו היה חסר שלוחים, ונאמר (איוב כה, ג) “היש מספר לגדודיו”.
ואין שני מלאכים עושים שליחות אחד – שהיה זה נראה כאילו מבלתי יכולת שיהיה מלאך אחד עושה וגומר השליחות עכ”ל, וכיון שאינו עיקר ומטרת השליחות אלא ממילא אין לחוש בזה.
אכן משאר המפרשים נראה דלא היה ס”ל כן.
ובאמת בגור אריה שם יישב כל ב’ קושיות הללו באופ”א, וז”ל, ואף על גב דכתיב (ר’ להלן יט, יז) “ויניחוהו החוצה וגו'”, “כי משחיתים אנחנו וגו'” (שם שם יג), ונראה דהוצאה שהיא קודם השחתה יכול המלאך המהפך לעשות, כיון שאי אפשר להשחית אלא אם כן מוציא את לוט תחלה (להלן יט, כב), אם כן ההוצאה מענין שליחות המהפך, אבל בעת שהוא מהפך לא יכול להציל, שהרי אין לומר שאין לו להפך עד שיהיה לוט ניצול, כיון שכבר הוא מהפך.
וכן מה שכתוב “כי משחיתים אנחנו” לפי שעל ידי המלאך המציל את לוט היה יכול המלאך המהפך להפוך, לכך כתיב “כי משחיתים אנחנו” עכ”ל, והנה לפ”ד הגו”א ג”כ לק”מ דסו”ס דעתו שוה שההפיכה בפועל נעשתה ע”י ב’ המלאכים, וגם ההוצאה של לוט היתה ע”י שניהן.
וא”כ שייך בזה ל’ השקפה לרעה על שניהם.
(ועיין בתוס’ בב”מ שם).
קרא פחותמעיקר הדין מותר וכמ”ש בגיטין יוסי וקורין אותו יוחנן וכו’ לחלק מהראשונים שם ולאו בעוברי עבירה עסקי’, וגם אמרי’ בר”ה טז ע”ב אמרו ששינוי השם מקרע גזר דינו של אדם ושם יש בזה צורך של תשובה כמבואר ברמב”ם בהל’ תשובה ...קרא עוד
מעיקר הדין מותר וכמ”ש בגיטין יוסי וקורין אותו יוחנן וכו’ לחלק מהראשונים שם ולאו בעוברי עבירה עסקי’, וגם אמרי’ בר”ה טז ע”ב אמרו ששינוי השם מקרע גזר דינו של אדם ושם יש בזה צורך של תשובה כמבואר ברמב”ם בהל’ תשובה פ”ב ה”ד וכ”ה בר”ן (על הרי”ף ר”ה ג ע”ב) ובמאירי ר”ה טז ע”ב ועי”ש במהרש”א, וגם יש בזה שינוי מזל כמש”כ בתשובת הרשב”א ח”ה סי’ מח ובפירוש אחד בריטב”א בר”ה שם וכ”ה בירושלמי פ”ו דשבת ה”ט ששינוי השם משנה מזל וכ”ה בספר חסידים סי’ שכא.
[יש לציין דהרמב”ם והמאירי אזלי לשיטתייהו דס”ל שאין מתייחסים אחר המזל כלל ואין משגיחין בו ועי’ שבת קנו ע”ב, ובשיטת הרמב”ם והמאירי לענין האמונה במזל הרחבתי במקו”א בתשובה הנדפסת בעם סגולה לגבי אמירת מזל טוב, והרמב”ם והמאירי אזלו בזה לשיטתייהו בעוד עניינים, ומ”מ גם להסוברים שיש מזל מ”מ אינו סותר דיש ענין בשינוי השם לשם תשובה כמש”כ הרמב”ם].
וכ”א ברמ”א יו”ד סי’ שלה ס”י שנהגו לשנות שם לחולה מטעם ששינוי השם מקרע גזר הדין.
ומ”מ יש שכתבו דלכתחילה אין לשנות שם האדם שלא לצורך דשם האדם הוא פנימיותו ומהותו וניתן לו ע”י הוריו ע”פ רוה”ק כמ”ש האר”י (עי’ בספר סגולות ישראל מה שהביא בזה).
וידוע מהגרח”ק ששינה כמה פעמים שמות לבני אדם במקום צורך אבל הובא בשמו [ספר מחשבה בפרשה עמ’ צג] שאם הוא שם טוב והגון משנים רק לחולה מסוכן (ושמעתי עובדא בשמו שלצורך גדול התיר לשנות שם גם שלא במקום חולי ואיני יודע אמיתות הענין).
וכן הגרש”א שטרן בשו”ת שביבי אש באו”ח ח”ד ר”ה סי’ כד הביא מקור לזה מתשובת מהר”ם חלאוה שכתב ראובן חלה ונטה למות ושינו את שמו בהסכמת ב”ד העליון ובעשרה ובשופרות כמו שנהגו, ומ”מ אי משום הא יש לומר דמה שהוצרכו להסכמת ב”ד הוא משום דאין חבין לאדם שלא בפניו ושינוי השם חוב הוא לאדם דשמא לא ניחא ליה בשם החדש אבל מאחר שמסרו דבריהם לב”ד יש בזה כח ב”ד, אבל האמת שכ”ה המנהג כבר כמה דורות שאין משנים את השם אלא בהסכמת חכם, ועי’ עוד מה שהביא שם עוד בזה בשם החת”ס ובשם הגריש”א ובעל השבט הלוי לענין להמנע לשנות השם במקרה רגיל.
היוצא מכ”ז דמעיקר הדין מותר לשנות השם ומ”מ נהגו הדורות שלא לשנות השם אלא בכגון במקום חולי או בבעל תשובה וגם זה ע”פ חכם.
קרא פחותאם יש לו ציצית ואין לו טלית אין הטלית לעיכובא אע”פ שלכתחילה יש לו להתעטף בטלית על ראשו בתפילה והזהיר ע”ז המשנ”ב מאוד בשם החי”א בסי’ כד סק”ג כנגד האנשים המתרשלים בדרך מטלית גדול וגם דהרבה פעמים הט”ק אינו עשוי ...קרא עוד
אם יש לו ציצית ואין לו טלית אין הטלית לעיכובא אע”פ שלכתחילה יש לו להתעטף בטלית על ראשו בתפילה והזהיר ע”ז המשנ”ב מאוד בשם החי”א בסי’ כד סק”ג כנגד האנשים המתרשלים בדרך מטלית גדול וגם דהרבה פעמים הט”ק אינו עשוי כדין (עכ”פ בזמן החי”א והמשנ”ב), מ”מ בדיעבד היכא דלא אפשר אם יש לו ציצית יתפלל אף שאינו עטוף בטלית גדול, כמו מי שאינו נשוי דאין מכסה ראשו בטלית, כמ”ש המשנ”ב סי’ ח סק”ד בשם המג”א ע”פ הגמ’ בפ”ק דקידושין, וא”כ גם לנשוי אינו כ”כ לעיכובא בדלא אפשר.
ובסי’ קי סק”כ כתב המשנ”ב שנכון לכל יר”ש בעת יציאתו לדרך שייקח עמו הטלית והתפילין שלו, ומסתמא מיירי גם במי שלובש ט”ק, ואעפ”כ לכתחילה אדם נשוי צריך להשתדל ליקח גם טלית גדו.
(ולמנהג בני עדות המזרח גם רווקים, ואילו למנהג יוצאי גרמניה שנוהגים שהרווקים מתעטפים בציצית על גופם ולא על ראשם תלוי בטעמים, דלטעם שמביא ירא”ש כאן לא שייך, ולטעם שמצוי שט”ק אינו עשוי כדין כאן שייך, אבל אם יודע שהט”ק עשוי כדין סגי בזה במקום הצורך בנידון כזה).
ואף שהזהיר המשנ”ב בספרו מחנה ישראל פ”ז בשם הספרים ליקח התפילין אפי’ לדרך קרובה, ושם לא הזכיר טלית, אפשר לומר כמה טעמים למה לא נזכר שם טלית, הא’ כיון שעיקר הספר מחנה ישראל נכתב לרווקים בני צבא שבלאו הכי אין להם טלית, הב’ לפי שהביא בשם הספרים דאזלי בדרך הגמ’ (או דדוקא נקטו לזה דס”ל כשיטת התוס’ בברכות יד ע”ב ד”ה ומנח ואבודרהם בדיני ק”ש) שנזכר רק תפילין ולא נזכר ציצית, והג’ כיון שהחמיר הרבה מאוד אפי’ בדרך קרובה בזה לא החמיר לענין ציצית כיון שאפשר למצוא משא”כ תפילין כמו שתיר.
במשנה אחרונה על המשנ”ב בסי’ כ”ד שם שפעמים אינה מכוונת למידת ראשו וכמ”ש המשנ”ב סי’ קי סק”כ וסי’ כה סק”ב בהגהה שמחמת זה לא יהיה רגיל לשאול תפילין.
אבל אם מתפלל בלא טלית קטן ג”כ עובר בזה איסור שמעיד עדות שקר בעצמו כמ”ש המשנ”ב והאחרונים בסי’ כד סק”ג בשם הזוהר שלח קעד ע”א, וכן דעת רבינו יונה באגרת המוסר אות ו וכ”כ הב”י סי’ סו בשם שבה”ל ועי’ מאירי בברכות שם.
ובשו”ת שאלת יעב”ץ התיר מחמת זה איזה דבר כדי שלא יתפלל בלא ציצית, כמו שציינתי בתשובה לענין כיבוס ציצית בתשעת הימים, ואמנם היעב”ץ שם הזכיר גם התפילה כמו שגם שאר הפוסקים הזכירו, אבל העיקר הוא פרשת ציצית כמ”ש בפוסקים בשם הזוהר, אלא שמשאיר הטלית גם לתפילה וכן תפילין שנזכר בגמ’ ברכות יד ע”ב שהקורא ק”ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, העדות שקר הוא אם קורא ק”ש בלא תפילין ומחמת שהוא סמוך לתפילה הזכירו הפוסקים (שו”ע או”ח סי’ כה ס”ד) שיניח תפילין גם בתפילה.
ויתכן לומר דאחר שהק”ש סמוך לתפילה ונאמר יחד עמו במעמד אחד ממילא כשאמר וקשרתם וכו’ (ע”פ פרש”י והתוס’ בברכות שם וראה משנ”ב סי’ כה סקי”ד) ואינו קושר תפילין אין רק אמירת וקשרתם כמעיד עדות שקר בעצמו אלא כל דברי השבח שאומר נראה כמחרף ומגדף (ע”ע שבת קיח ע”ב) כיון שאינו מקיים מה שאמר אז, הלכך לא לחינם הזכירו הפוסקים לומר שיהיו התפילין עליו גם בתפילה, ולכן גם בציצית הזכירו הפוסקים שיהיה עליו בזמן ק”ש ותפילה.
ועל כן כמ”ש המשנ”ב סי’ נח סק”ה שאם יכול להמתין עד שיביאו לו תפילין יש לו להמתין א”כ ה”ה לגבי ציצית מי שאין לו ציצית, והוא פשוט לדינא דאע”ג שכתב שם השו”ע דיש להקדים לקרותה כל מה שיוכל מ”מ אם מאחר קריאתה בתוך הזמן אינו עובר שום איסור מעיקר הדין משא”כ אם קורא בלא תפילין או בלא ציצית, ואם זמן ק”ש או תפילה עובר יתפלל בלא ציצית ולא יאחר מחמת זה זמן ק”ש או זמן תפילה או תפילה בציבור מכל שכן ממ”ש המשנ”ב שם לענין תפילין, ואם משער שלא ימצא ציצית היום יש ללמוד מדברי הגמ’ והפוסקים לענין הבדלה עי”ש, ואם יכול לכה”פ בזמן קריאת פרשת ציצית ללבוש ציצית צריך לעשות כן, דכמו שנתבאר שאז הוא עיקר זמן חיוב לבישת ציצית לדברי הזוהר.
ואם התפלל בלא ציצית ונזדמן לו ציצית אחר כך, ילבש הציצית אחר כך, דאמנם אינו דומה לתפילין שבזה כתב הלבוש והפמ”ג ובה”ל בר”ס לז שיש מצוה להניח בכל יום, אבל דומה לתפילין בזה שלפי חלק מהדעות יכול להשלים הנחת תפילין אחר הקריאה כמ”ש באמרי נועם לתלמיד הגר”א בברכות, וא”כ ה”ה בענייננו לענין ציצית.
ולגבי השאלה אם אפשר לקרוא ק”ש ולהתפלל בלא טלית במקום צורך גדול שאינו אונס עי’ במשנ”ב סי’ כה סקי”ד בשם הלבוש מה שכתב שם לענין תפילין, ועיקר הענין הוא דעדות שקר הוא בעיקר במזלזל כעין מש”כ התוס’ והרא”ש לגבי הא דר”ה טז קרקפתא דלא מנח תפילין, וכאן לפעמים לפי הענין יהיה אפשר לצרף גם דעות הראשונים שסוברים דבציצית אין עדות שקר כיון דאינו חובת גברא.
ותמצית הדעות בזה, דהנה דעת התוס’ ואבודרהם שהובאו לעיל דאין מעיד עדות שקר בעצמו לגבי קורא בלא ציצית, דאינו חובת גברא (וגם יש להזכיר בזה סברא דפרשת ציצית אינה מדאורייתא, דהקורא שנים מקרא וקשרתם בלא תפילין כמדומה שלא שמענו להזהר בזה (וכן מוכח במשנ”ב סי’ סה סק”ח וכ”כ שם להדיא בכה”ח סקכ”ז משו”ת בנין עולם סי’ ל, וכן מתבאר עוד מדברי המשנ”ב סי’ מו סקל”ג בשם הדגמ”ר ורע”א, ובשם החת”ס הובא שהקפיד בשנים מקרא [עי’ באריכות מ”מ וביאורים בזה על המשנ”ב סי’ סה שם], ואפשר דהוא חומרא בעלמא ממידת חסידות מחיבובי מצוה, כמו שנזכר בוסקים חיבובי מצוה בפרשת ציצית בסי’ כד וכעי”ז בנישוק תפילין בהל’ תפילין בשעת אמירת וקשרתם), וא”כ גם החובה גורמת לזה ואם מעיד עדות שקר הוא סברא דאורייתא א”כ הסברא דאורייתא יהיה רק כשקורא דבר שהוא חובה דאורייתא וצל”ע טובא בכ”ז), וגם הזוהר אמנם מסתימת דברי המשנ”ב והנו”כ בסי’ כד נראה שנקטו שצריך שיהיה עליו דוקא בגד ציצית, וכן להדיא דעת המהרש”א ע”ז ד ע”ב ורעק”א בהגהות השו”ע סי’ יח מג”א סק”א ושפ”א שבת לב ע”ב וכן דעת הפמ”ג סי’ סו א”א סק”ד בדעת הזוהר, מ”מ מהר”ש קלוגר (ובחרת בחיים סי’ כח) וערוה”ש סי’ ח ס”א דאין הזוהר מיירי אלא בעובר על מצוות ציצית שלובש בגד ד’ כנפות בלא ציצית.
והנה בפמ”ג שם כתב על דברי הרמ”א שם דמדבריו משמע דלא מיירי כהזוהר אמנם המשנ”ב כאן בסי’ כד שפסק את דברי הזוהר נראה שלא קיבל דבריו של הפמ”ג בזה, למרות שבסי’ סו שם ביאר דברי הרמ”א לחלק לענין להפסיק לברכה בין דין טלית לדין תפילין, ונראה שהטעם פשוט לזה דהרי לא קבלנו דברי הזוהר אלא רק לחומרא ולא לקולא עי’ במשנ”ב סי’ כה, א”כ לגבי הפסק דמיירי הרמ”א שם להפסיק לברכת הטלית לא סמכי’ על הזוהר כנגד התוס’ להקל בפרט דאינו לעיכובא לברך אחר כך, משא”כ לענייננו לחייבו בטלית שהוא לחומרא אה”נ, וממילא במקום שיש צירוף חומרא דזוהר כנגד התוס’ הוא קל יותר וק”ל.
קרא פחותאו”ח סי’ תקנא ס”ג ואסור מדינא אפילו בכלי פשתן ללבשן מיהא, משמע דפשיטא ליה דגיהוץ בכלי פשתן אסור ללבשן בימים אלו, ואם היה דין הגיהוץ ככיבוס היה מותר ללבשן, ובאמת דין גיהוץ בכלי פשתן מבואר לעיל בסעיף זה דגיהוץ של ...קרא עוד
או”ח סי’ תקנא ס”ג ואסור מדינא אפילו בכלי פשתן ללבשן מיהא, משמע דפשיטא ליה דגיהוץ בכלי פשתן אסור ללבשן בימים אלו, ואם היה דין הגיהוץ ככיבוס היה מותר ללבשן, ובאמת דין גיהוץ בכלי פשתן מבואר לעיל בסעיף זה דגיהוץ של כלי פשתן אסור ללבשן, אבל מה דמשמע שכיבוס דכלי פשתן מותר ללבשן צ”ע, דלעיל במשנ”ב סקכ”ה בשם הב”י והגר”א הביא שאפי’ כיבוס דכלי פשתן אסור ללבשן בשבוע זה, ולגבי שאר בגדים כבר לה לעיל בסקכ”ב בשם הב”י דאסור, אולם מסגנון השו”ע משמע דלא הוה פשיטא ליה לדינא דין זה, חדא מהלשון כאן “ללבשן מיהא” שכך יוצא מזה וכמשנ”ת, ועוד למה הביא דין זה דאסור ללבשן רק לגבי גיהוץ דכלי פשתן שהוא החמור מן הכל, ומ”מ יש לומר דהשו”ע לא נחית לחלק בזה כיון דבלאו הכי נהגו להחמיר בכיבוס שלנו וגם לכמה דעות ליכא האידנא כיבוס שלנו כמשנ”ת בשו”ע ולכך לרווחא דמילתא קאמר דאפי’ אם שייך מן הדין היתר ללבשן בכיבוס שלנו מ”מ אינו נוהג לדינא.
קרא פחותנשאלתי בשש”פ שחל בשבת השתא תשפ”ה האם יש לברך שבתא טבא ויומא טבא כבלשונינו גוט שבת גוט יו”ט טוב או להיפך גוט יו”ט גוט שבת, והשבתי דיש להקדים בזה כבוד שבת ליו”ט, דהרי כל התדיר מחבירו קודם את חבירו [זבחים ...קרא עוד
נשאלתי בשש”פ שחל בשבת השתא תשפ”ה האם יש לברך שבתא טבא ויומא טבא כבלשונינו גוט שבת גוט יו”ט טוב או להיפך גוט יו”ט גוט שבת, והשבתי דיש להקדים בזה כבוד שבת ליו”ט, דהרי כל התדיר מחבירו קודם את חבירו [זבחים ריש דף פט], ומוספי שבת קודמין לשל יו”ט [עי’ רש”י זבחים ריש דף פט וכ”ג להדיא הרי”ד בגמ’ זבחים פח ע””ב], ויש להוסיף דמקיים בזה זכור את יום השבת לקדשו [עי’ במכילתא דרשב”י ורמב”ן עה”ת ס”פ יתרו].
ויש להוסיף לסוגי’ דהילך מצה הילך חמץ בסוכה נו ע”א, ונחלקו שם תנאי ואמוראי אם אומרים הילך חמץ הילך מצה להקדים יו”ט לשבת שעברה או הילך מצה הילך חמץ להקדים שבת ליו”ט, ועד כאן לא פליגי אלא דחמץ עיקר ומצה טפל, וכדפרש”י דחמץ עיקר שהיא חובה ליום ומצה טפל שהוא של שבת שעברה, אבל בשניהם עיקרים ליום אין להקדים שאינו תדיר לתדיר (ועי’ בשפ”א שם ג”כ שרצה לחלק אף בקרבנות גופא בין בזיכי שבת שעברה לבין מוספי שבת האידנא וכך אכן יוצא לכאורה לפי הסוגיא דלדידן דאמרי’ הילך חמץ הילך מצה כיוצא במסקנת הסוגי’ והתוס’ שם דגם מוספי היו”ט יש להקדים לבזיכין).
ואין לומר דרק בברכות הקפידו כגון בברכת שהחיינו בסוכה שם או בקרבנות בזבחים שם, דהרי גבי הילך מצה וכו’ משמע דהקפידא היא אמירה בעלמא כשמחלקין הקרבן (ולא מסתבר ליישב דמשום שבחלוקה יש מצוה וגם דבהזכרת שבת יש ג”כ מצוה וכמשנ”ת), ולא ס”ד להתוס’ לחלק בזה לומר דבאמירה לחוד לא הקפידו אף לתרץ קושייתם עי”ש.
קרא פחותבשו”ע סי’ קנא ס”ד כתב דאפי’ לצורך מצוה מותר לסעוד בבהכנ”ס, ומקור הדין בירושלמי פ”ח דסנהדרין ה”ב, והמשנ”ב בשם הפוסקים דן שם מצד קלות ראש בסעודה לחלק בין סעודה לסעודה, אבל בניד”ד שאין קלות ראש אין חשש זה ואז לכאורה ...קרא עוד
בשו”ע סי’ קנא ס”ד כתב דאפי’ לצורך מצוה מותר לסעוד בבהכנ”ס, ומקור הדין בירושלמי פ”ח דסנהדרין ה”ב, והמשנ”ב בשם הפוסקים דן שם מצד קלות ראש בסעודה לחלק בין סעודה לסעודה, אבל בניד”ד שאין קלות ראש אין חשש זה ואז לכאורה יהיה מותר מצד צורך מצוה.
וברב פעלים או”ח ח”ב סי’ כד התיר למכור ספרים בבהכנ”ס מטעם מצוה לקונה ובשו”ת תורה לשמה סי’ לו התיר להשחיז סכין בבהכנ”ס לצורך מצוה ולכאורה כ”ש בניד”ד מהשחזת סכין.
קרא פחותהנה הפשטות במנחות לז ע”ב ובשו”ע או”ח סי’ יג שאין בזה איסור בל תגרע דהרי בכרמלית יש היתר, ורק בשבת הוא איסור דאורייתא. ויל”ע דהרי לעבור בזמנו לא בעי כוונה (עי’ ברפ”י דעירובין צו ע”א דאיכא למ”ד לעבור לא בעי כוונה ...קרא עוד
הנה הפשטות במנחות לז ע”ב ובשו”ע או”ח סי’ יג שאין בזה איסור בל תגרע דהרי בכרמלית יש היתר, ורק בשבת הוא איסור דאורייתא.
ויל”ע דהרי לעבור בזמנו לא בעי כוונה (עי’ ברפ”י דעירובין צו ע”א דאיכא למ”ד לעבור לא בעי כוונה וכן בר”ה כח ע”ב ולהלכה בזמנו לא בעי כוונה כמסקנת הגמ’ בר”ה שם והובאה מסקנת הגמ’ שם בחלקה בב”י וט”ז או”ח סי’ תרנא סקי”ז) וג’ ציציות עובר בבל תגרע (ועי’ להלן), וא”כ למה לא הזכירו זה השו”ע והמשנ”ב שצריך לכה”פ לכוון שלא לקיים מצוה ושלא לעבור בבל תגרע.
והמשמעות בזה לכאו’ היא דאע”ג דלעבור בזמנו לא בעי כוונה מ”מ כאן בעי כוונה לעבור, ובלא כוונה להדיא לא יעבור על בל תגרע, ובשו”ע לא מצינו טעם מפורש בזה למה כאן לעבור בעי כוונה.
ויש לציין דאע”ג דלעבור בזמנו לא בעי כוונה מ”מ מצינו שבמתכוון שלא לקיים המצוה אינו עובר למה דמדמי לה התם לדיני כוונה במצווה, וקי”ל דבמצוה אינו יוצא אם מתכוון שלא לצאת כהכרעת הב”י בסי’ תקפט.
ועוד מצינו בה”ל סי’ לד ס”ב דגם בספקא דמצוה במניח תפילין דר”ת מחמת הספק אינו עובר בבל תגרע כיון שמתכוון על דעת הספק, ועי’ ט”ז סי’ תרנא סק”ג דבנוטל ג’ מינים שבלולב בלבד משום חיבוב מצוה עובר איסור, וי”ל דחיבוב מצוה משוי ליה דעת לקיים אבל אם נוטל שלא תשתכח לא עבר עי”ש, (ועי”ש מש”כ לגבי מוסיף מין).
וממילא גם בניד”ד יש מקום לטעון דבסתמא לא חשיב כמתכוון למצוה אפי’ שהוא בזמנו, ויתכן לומר בזה כמה טעמים.
הא’ משום שלא נתכוון לעבור בבל תגרע דאמנם עשה מעשה בלבישת הבגד אבל לא עשה את ניתוק ופסילת חוטי הציצית ובכה”ג בעי כוונה לעבור עליו בבל תגרע דאורייתא, וכשאינו מתכוון למעשה מצוה אפשר דגריע מהתם ודמי ללעבור שלא בזמנו דבעי כוונה.
ואע”ג דלפי הגדרת הגמ’ שם חשיב זמן המצוה כיון דאילו מקלע ליה ציצית אז יניח הציצית מ”מ אולי יש לומר סברא בזה דכיון דעיקר כוונתו לבגד לכבודו ולא משום הציצית [אף אם תחילת הלבישה בכוונת כשרות היתה לכוונת מצוה מ”מ עכשיו הוא לכבודו] והציציות הם פרטים בבגד ולא עיקר הבגד א”כ לא חשיב כסתמא מכוון לחוטי ציצית.
ועוד יש מקום לדון אם חשיב שלא בזמנו כיון שאין יכול לתקן אז ציצית ולא דמי לדם בכור בר”ה שם דאילו מתרמי ליה בכור אחרינא יכול לשוחטו היום משא”כ כאן לגבי בגד זה אינו יכול לתקנו היום.
ומ”מ זה לא מסתבר דסו”ס אי מתרמי ליה ציצית כהלכתה יכול ללובשה וגם דאם עבר ותקנו מתוקן, וכי תימא דסו”ס מסתמא אין כוונתו למצוה כיון שאין יכול לקיים המצוה בבגד זה ודמי לשלא בזמנו שמסתמא אין כוונתו למצוה, יש להשיב דהא קחזי’ גבי בכור דלא אמרי’ סברא זו וכי תימא דהתם טריד בשאר בכורות שאולי יבואו לידו הרי גם בציצית אפשר לטעון כן דטריד בבגד ציצית אחר שיבוא לידו, וכי תימא דבציצית זה אינו טרוד הא גם בבכור זה לא טריד.
[ושו”ר שבמגן גיבורים סי’ יג שאביא לקמן הזכיר סברא מעין זה לגבי בל תגרע אבל לא כמו שכתבתי כאן אלא הזכיר סברא זו לר’ ישמעאל במנחות לז ע”ב ותמצית הדברים דאע”ג דמתכוון למצוה (כמו שיתבאר להלן) לא מחשיב הבל תגרע משוי כיון שאין כאן בל תגרע כיון שמקיים מצוה אחת או ב’ או ג’ ואינו יכול להוסיף כל חיובו בשבת משא”כ לרבנן, אבל לא נחית שם להדיא אם גם בסתמא עובר בבל תגרע דמדוחק הדברים יש מקום להעמיד כוונתו באינו מכוון להדיא למצוה, ולהלן יתבאר עוד].
ועוד יש לדון כשנודע לו אחר הלבישה דאמנם לבישת בגד מה שאינו פושט חשיב מעשה (עי’ תוס’ יבמות צ’ ע”ב ושבועות ל’) אבל לענין הציציות הקשורות בבגד אפשר דלא חשיב מעשה, ואין להקשות מכלאים שנזכר בתוס’ ביבמות שם וכן מבואר בפ”ג דמכות כא ע”ב דלהלכה כלאים הוא כלבישה, דלענין כלאים הוא איסור בכל הבגד, משא”כ כאן האיסור דבל תגרע הוא בחוט הקשור לבגד, וצל”ע אם זה לא חשיב מעשה אלא בשב ואל תעשה ובכה”ג אפשר דלא אמרי’ דלעבור לא בעי כוונה, וצל”ע.
יש להוסיף דבמג”א סי’ יג מבואר דחיוב ציצית בבגד שהוא לבוש ואין בו ציצית הוא מצוה שמחוייב בה קום ועשה מצוה לעניין דינא דכבוד הבריות דחשיב כיושב ואינו עושה במה שמטיל ציצית, ואם כן אולי יש לומר דגם לעניין לעבור מצד בל תגרע עיקר המעשה הוא לבישת הבגד ולא עקירת הציצית דלזה בעי כוונה מפורשת וכנ”ל.
או י”ל דכיון שאינו קובע עצמו בג’ ציציות אלא יתקן הבגד כשיוכל אי”ז בכלל בל תגרע, כיון שאינו קובע עצמו לקיים המצוה בג’ ציציות.
וכמ”ש הרמב”ן עה”ת דששה ימים בסוכה עובר בבל תגרע ואין הכונה אם נכשל בשוגג או במזיד וישן לילה אחת חוץ לסוכה שיעבור בבל תגרע בכל שאר הימים שישן בסוכה קודם לכן אלא אם בדה לעצמו ו’ ימים כעין ירבעם בחודש אשר בדה מלבו וכעין דינא דבכור בר”ה כח ע”ב דאם מתחילתו נתכוון ליתן רק מתנה אחת במקום ד’ מתנות בדבר שאינו בכור וחיובו ד’ מתנות אז עובר בבל תגרע אבל אם חזר בו באמצע גם אם מחשבי’ ליה בבל תגרע הוא רק מה שפירש מחיובו ולא שחיובו עד כאן הוא בכלל בל תגרע.
אבל לא דמי ממש דברי הרמב”ן לכאן דשם כשמתחיל ו’ ימים המצוה מתחלת מתחילת המעשה ובציצית רק כשישלים לתקן הפסול אז יתחיל מעשה המצוה ובפרט דבציצית יפשטנו בינתיים כשיגיע לביתו וגם מחוייב בזה שם כיון דשם אין בזה פטור דכבוד הבריות, ואילו המעשה שאח”כ הוא כבר מעשה חדש.
ואולי מ”מ כיון שאינו קובע עצמו לעקור יל”ע בזה דאולי אין בזה בל תגרע ואע”ג דגם לגבי מתן ד’ יתן ד’ מתנות כשיבוא לידו קרבן אחר בעל ד’ מתנות ואינו מתקן המעשה הראשון בזה לא דמי למתן דם דמייתי לה בר”ה שם ששם גם אם יתן ד’ מתנות מבהמה אחרת הוא גוף נפרד משא”כ כאן יתקן את אותו הגוף ומגלה בזה שאין קובע עצמו למעשה זה.
[והנה באמת מצינו בראשונים ב’ מיני בל תגרע, דיש בל תגרע על יחיד ע”י מעשה שלו שמבטל את המצוה שהוא בל תגרע בסתמא הנ”ל ויש בל תגרע במה שהב”ד מורים לבטל מצוה, ובמפרשי התורה האדרת אליהו להגר”א והמהר”י קארו והנצי”ב יש נוסחאות בביאור הענין במה שנזכרו בל תגרע ב’ פעמים בתורה, ועי’ בברכת אלישע ח”ג בדברי הראשונים והמפרשים בזה, ואולי יש מקום להעלות צד דגם ביטול מצוה ע”י מעשה מצוה הוא שמתכוון להעמיד כאן ביטול מצוה ולא כשמתכוון להשלים].
אלא דסברא זו היא מחודשת ואינה מוכרחת, וכל הפוסקים נראה שלא הבינו כן (והם השאג”א ס”ס מא והמג”ג על השו”ע סי’ יג שדנו בבל תגרע לר’ ישמעאל בניד”ד והרע”א שם).
ומ”מ באמת יותר קל להבין דבכל גווני עבר עכ”פ זה ברור שהוא כן אם נתכוון למצוה, אבל אולי עכ”פ בניד”ד שרוצה לפשוט הבגד מחמת ביטול המצוה ואין יכול לפשוט אלא רק מחמת כבוד הבריות בכל כה”ג דמורי’ ליה שא”צ לפשוט מחמת כבוד הבריות ובחול כה”ג היה מתקן הציצית חשיב אין מתכוון למצוה, וצל”ע בכ”ז.
בסמ”ק סי’ קעח כתב דג’ חוטין בציצית עובר בבל תגרע, וכן משמע ברש”י דברים יג א עי”ש.
[ובסמ”ג ל”ת שסה הזכיר כן לגבי ג’ בתפילין ולפי המתבאר אינו מוכרח דהיינו הך דבתפילין לבש דוקא ג’ ובניד”ד מיירי שנפסק אחד, ומ”מ גם הסמ”ק שכ’ דבג’ ציציות עובר בבל תגרע אפשר דמיירי במתכוון לקיים, אם לא דזה אזיל כהדעות והצדדים שא”צ כוונה לעבור בכל גווני ודלא כהצדדים שנתבארו לעיל, ואין הכרח לזה, ועכ”פ כשמתכוון שלא למצוה אינו עובר בבל תגרע].
ועי’ עוד בשאג”א סוף סי’ מא ומגן גיבורים סי’ יג והמדקדק במגן גיבורים ימצא דאע”ג דעיקר מה דמיירי שם בבל תגרע הוא לר’ ישמעאל מ”מ גם לרבנן כ”ה רק דלא נחית שם להדיא אם עובר בבל תגרע כשאין מכוון או כשמכוון שלא לצאת ולא לעבור והי’ מקום לומר דממה דאזיל לפי סברת רש”י דבל תגרע משוי ליה משאוי בשבת א”כ אין הנידון כלל מצד מה שמתכוון ללבוש אלא מצד אם הבגד ראוי לבל תגרע ואם נפרש כן בכוונתו שם נמצא דלר’ ישמעאל במנחות לז ע”ב לפי איך שביארו במג”ג שם א”כ מכיון דלהר”י שבמרדכי אין יכול לעבור עליו בבל תגרע בשבת זו א”כ גם אם יכוון למצוה לא יעבור בבל תגרע ובאמת הכי מיירי שם במתכוון למצוה משא”כ לרבנן במתכוון למצוה יעבור ובלא מתכוון שמא לא יעבור לפי הצדדים שבכאן ותדע דלא נחית שם לכוונה הפכית אע”ג דבפשטות כוונה הפכית מהני למש”כ הב”י בסי’ תקפט רק דמה שיש בל תגרע על הבגד מחשיב ליה משאוי לפרש”י ועדיין צ”ב.
ובבית שלמה או”ח סי’ טז סק”ב כתב להוכיח מהך דינא דנפסק ציצית בשבת ראיה כהסוברים שאין בל תגרע בג’ ציציות (והיא דעת הטו”א ר”ה כח ע”ב בהשלמות אבני מילואים) דאין בל תגרע בג’ ציציות כיון שאין כאן מצוה.
אבל עי’ בטו”א ובבית שלמה שם שתמהו על סברתם מכמה מקומות ובבית שלמה שם נקט ע”פ הטו”א שם דהספרי בזה חולק על הגמ’ [על אף שרש”י עה”ת העתיק הספרי] ובבה”ל ח”א סי’ מב דחה הקושי’ מספרי, ועי’ מה שהוסיף בזה בברכת אלישע ח”ג וביאר בזה עוד כמה עניינים, ומ”מ להמתבאר לעיל דבכמה ראשונים מבואר לכאורה דלא כדבריהם (והוא מספר ברכת אלישע שם ועי”ש מש”כ לדחות בזה) ועי”ש דכן מבואר בעוד כמה פוסקים דהנמנע ממצוה אחת אינו עובר בבל תגרע אלא אם כן קיים מקצת וביטל מקצת ע”י קיומו אף אם לא חלה המצוה כלל, ויש לדחות הראיה מציצית כנ”ל כמשנ”ת.
ועי’ בהגהות אא”ז הרע”א באו”ח סי’ יג שנראה שלמד בדעת הטו”א בר”ה טז דרק בלא ציצית כלל אין עובר בבל תגרע אבל בג’ ציציות עובר בבל תגרע אבל מסיים שם ע”פ הטו”א בדף כח הנ”ל (היינו שהרע”א ציין לטו”א בסוף דבריו השניים אלו) דאפשר [ובא לאפוקי בזה ממש”כ שם מתחילה] שאם אינו מתכוון למצוה אינו עובר בבל תגרע ולפי דבריו נמצא חידוש דכל מה דאמרי’ דלהלכה שלא בזמנו לא בעי כוונה היינו דוקא באופן מצוה כתיקונה לפנינו רק דלא מטא זימנה אבל כשאין מצוה כהלכתה לפנינו לא נאמר דין זה אע”ג דאילו אתרמי ליה מצוה כתיקונה יעשה ובאמת זה מיישב ומסיר ממה שהבינו אחרים בכוונת הטו”א בכל גווני א”א לעבור על הל תגרע בציצית עם חוטים בג’ כנפות, וזה גם מיישב למה סתמו וחתמו השו”ע ומשנ”ב ורוב הפוסקים ולא הזכירו בסי’ יג שצריך לכוון שלא לעבור על בל תגרע.
קרא פחותלכבוד הרב יהודה אפשטיין רציתי להעיר על הענין שהציבור אינם כותבים בגויל ס”ת ויש מכם ההולכים מעיר לעיר לפרסם ענין הגוילים. ואם כי איני נכנס לגוף הענין מהפן ההלכתי והדיני, אך מענין הוא הדבר שפרט כעין זה ממש נמצא כתוב ביד ...קרא עוד
לכבוד הרב יהודה אפשטיין
רציתי להעיר על הענין שהציבור אינם כותבים בגויל ס”ת ויש מכם ההולכים מעיר לעיר לפרסם ענין הגוילים.
ואם כי איני נכנס לגוף הענין מהפן ההלכתי והדיני, אך מענין הוא הדבר שפרט כעין זה ממש נמצא כתוב ביד רמ”ה [סנהדרין צז ע”א] בזה”ל, והגויל יאשם, אגויל של ספרי תורות קאי כלומר יענש ויכלה מחמת שנתמעטו לומדיו.
ואנשי גויל כלומר כותבי ס”ת ומוכרי גוילים יסובבו מעיר לעיר למצוא כדי פרנסתן ולא יחוננו.
***
קרא פחותשאלה לכבוד מו”ר הרה”ג רב עקיבא שליט”א שלום וברכה א) מח: רש”י ד”ה מה לגלגל – שבועת “האריסין” שחלקו כו’, לכאורה קשה מדוע לא נקט שותפין וצע”ק. ב) מט. רש”י ד”ה לכל מגלגלין (בסו”ד) כדאמר “בכל הנשבעין”, לכאורה יש להעיר מדוע לא כתב ...קרא עוד
שאלה
לכבוד מו”ר הרה”ג רב עקיבא שליט”א
שלום וברכה
א) מח: רש”י ד”ה מה לגלגל – שבועת “האריסין” שחלקו כו’, לכאורה קשה מדוע לא נקט שותפין וצע”ק.
ב) מט.
רש”י ד”ה לכל מגלגלין (בסו”ד) כדאמר “בכל הנשבעין”, לכאורה יש להעיר מדוע לא כתב רש”י כדאמר בפירקין וצע”ק.
החותם בכבוד רב
שמואל דוד בערקאוויטש
***
תשובה
א.
אפשר דנקט מהיכא דסליק מיניה ע”פ מה דאיתא ברפ”ק דברכות ד’ ב ע”א תנא
פתח במילי וכו’, והכא מאריסין סליק, ודו”ק.
ב.
אפשר דעיקר סוגי’ בכל הנשבעין.
***
קרא פחותבפשוטו היה נראה שיטוב יותר תפלל בלחש כמו הנוסח שעתיד להתפלל ולא הנוסח שלו, דהרי עיקר התקנה הוא שיסדיר תפילה שהולך להתפלל וצל”ע בזה. ושוב מצאתי דהאג”מ כתב כדברי אבל הרבה מפוסקי זמנינו לא כתבו כדברי (הובאו בביאורים ומוספים על המשנ”ב ...קרא עוד
בפשוטו היה נראה שיטוב יותר תפלל בלחש כמו הנוסח שעתיד להתפלל ולא הנוסח שלו, דהרי עיקר התקנה הוא שיסדיר תפילה שהולך להתפלל וצל”ע בזה.
ושוב מצאתי דהאג”מ כתב כדברי אבל הרבה מפוסקי זמנינו לא כתבו כדברי (הובאו בביאורים ומוספים על המשנ”ב ריש סי’ ק) וטעמם כיון דכל הנוסחאות כשרות וכיון שמכין עצמו לומר נוסחתו סגי בזה, וכן הובאה שם שמועה כזו בשם החפץ חיים.
וצע”ק דאמנם מצד התקנה יכול להתפלל הנוסח שלו לפני הציבור אבל מכיון שהוא מנוע מלהתפלל הנוסח שלו אלא הנוסח של הציבור מחמת טעמים ככל שיהיו א”כ סו”ס נמצא שאינו יכול להתפלל בפני הציבור אלא נוסח זה.
ועוד דמה מועיל לנו שאם יטעה לומר בנוסח שלו לא יעבור איסור (מצד שכל הנוסחאות כשרות) הרי אם יטעה יצטרך לתקן עצמו להתאים עצמו לנוסח הציבור ובודאי שאינו לכתחילה לחזור על מילים (ועי’ בסוגי’ דשמע שמע וביאור הלכה בהל’ ק”ש מה שהסתפק להלכה בחוזר על תיבה ב’ פעמים) וגם אינו לכתחילה שלא תהיה תפילתו שגורה בפיו (ועי’ במתני’ דברכות).
ועוד צ”ע למה תקנו בכלל להסדיר תפילתו אטו אינו יודע את הנוסח פחות או יותר באיזה אופן שלא יתבלבל בבלבול המעכב בדיעבד, ובדוחק צ”ל לשיטתם דאה”נ יש חשש שיש ש”צ שאם לא יסדיר תפילתו לא יהיה בקי כהוגן שלא יטעה טעות שהיא לעיכובא ועכ”פ בזמן חז”ל שאז תקנו תקנה זו שאז לא היו כותבין ברכות.
אבל צ”ע דהרי מי לא נימא שאם הסדיר תפילתו קצת שיודע את התפילה באופן שאינו לעיכובא ויש לו צורך להסדיר תפילתו באופן שרוצה לומר את התפילה, האם אינו מחוייב בזה עכ”פ לכתחילה להסדיר תפילתו בנוסח שרוצה לומר לפני הציבור או דסגי לכתחילה לנסח תפילתו תוך כדי חזרת הש”ץ, והרי ודאי הפשטות שכלול בתקנה שמה שיכול לשגר תפילתו בפיו מראש הר”ז עדיף.
וכנראה צירפו בזה הפוסקים גם צירוף שמתפלל מתוך הסידור, ואמנם העה”ש כתב דלענין ש”ץ שיש אימתא דציבורא אינו מועיל זה, (על אף שמועיל במקומות אחרים ואכמ”ל), וגם נראה דאין בכחינו לשנות צורת התקנה דחזרת הש”ץ היא אחר שהתפלל עם הציבור, ולכן הבו דלא לוסיף עלה, דמאחר שמסברא יש מקום להסתמך על הסידור סגי בזה.
ומ”מ מי שעדיין עלול לטעות בזה מודה השה”ל לאג”מ שיתפלל בלחש בנוסח של הציבור, ואולי בכל מי שאינו ברור בעצמו שהנוסח השני שגור על פיו מודים שטוב יותר שיאמר בנוסח הציבור, וילע”ע בזה.
קרא פחותידועים דברי הרמ”א בסי’ תרצה דאם ישן אחר שתייתו מקיים עד דלא ידע, וידועה החקירה בזה האם הוא סיבה או סימן, דהיינו האם הוא שיעור שתיה וסימן ששתה דיו או שהוא תנאי לישון ודין נפרד מלבד השתיה. ושורש הספק בזה הוא ...קרא עוד
ידועים דברי הרמ”א בסי’ תרצה דאם ישן אחר שתייתו מקיים עד דלא ידע, וידועה החקירה בזה האם הוא סיבה או סימן, דהיינו האם הוא שיעור שתיה וסימן ששתה דיו או שהוא תנאי לישון ודין נפרד מלבד השתיה.
ושורש הספק בזה הוא בעיקר האם דין שינה כבר נזכר בעיקר דין הגמרא עד דלא ידע וכו’ שהכונה בזה שיישן, או דעיקר דינא דעד דלא ידע הוא כפשוטו, אלא ששינה היא אופן לקיים חיוב זה עד דלא ידע.
והנה זה פשיטא שאם ראובן ושמעון הגיעו לאותה דרגת שכרות במצב ששניהם עדיין לא באו לידי עד דלא ידע כפשוטו (שעדיין יודעים ומכירים בין ארור המן לברוך מרדכי) ובכל זאת ראובן ישן ושמעון לא ישן, א”כ ראובן קיים הדין לדעת הרמ”א ושמעון לא קיים, שהרי זה גופא מה דבא הרמ”א להשמיע דעל ידי שיישן מקיים הדין, אבל הנידון הוא בגדר השינה שאחרי השתיה האם הוא דין בפני עצמו שצריך לישון אחר השתיה כדי לפטור עצמו מפרט של עד דלא ידע, או שהוא בס”ה צורה בשתיית היין דעל ידי השינה הושלמה מצוות שתיית היין.
ובודאי הסברא הפשוטה ע”פ נגלה היא דעל ידי השינה הושלמה מצוות שתיית היין, דהרי מדיני פורים הוא לשתות ודיני שינה אינם שייכים לפורים כלל, אלא דהשינה משלימה את השתיה ואמרו חכמים שצורת שתיה שמביאה לאחריה שינה הבאה מחמת שכרות היא שתיה חשובה שמקיים בה משתה ושמחה.
ויתכן לחדד הענין יותר דאין המטרה עצם השתיה האת גרונו או הנאת מעיו אלא השמחה הבאה על ידי השתיה אלא שהמעשה הוא השתיה ושתיה צריכה להיות חשובה המשכרת וגורמת לישן.
ויש להוסיף דאם לא נפרש כן אלא דשינה היא רק פטור מפרט של עד שלא ידע, לכאורה היאך נפטר בשינה ממצוות עד דלא ידע דהרי אם נפרש דעד דלא ידע הוא מצב גבוה של שכרות תקיפה מאוד שחייבו חכמים לבוא אליה על ידי שתיית יין רב א”כ היאך יפטור עצמו על ידי שינה שהיא ההיפך הגמור מהבאת עצמו לשכרות גבוהה שיש בה שמחה רבה.
והנה הרמב”ם בפ”ב מהל’ מגילה כתב כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות ע”כ, ומשמע מלשונו שסבר שכך עיקר דין הגמרא לשתות ולהרדם בשכרותו, ולמד שזו הכוונה בעד דלא ידע דהיינו בדרך משל שיבוא למצב שינה של עד דלא ידע והוא בלשון משל ומה שסבר שנאמר הדין בלשון משל הוא כדלהלן.
דהנה הרמב”ם דרכו בכמה מקומות לפרש המאמרים בלשון משל וכמ”ש בפהמ”ש דחלק לגבי לחם דלעתיד ועי’ רשב”א בביאורי אגדות ברפ”ט דברכות ומהרש”א שם.
ונראה לבאר פירוש זה דהנה אמרי’ בספ”ו דשבת סז ע”ב חמרא וחיי לפום רבנן אין בו משום דרכי האמורי, מעשה ברבי עקיבא שעשה משתה לבנו ועל כל כוס וכוס שהביא אמר חמרא וחיי לפום רבנן חיי וחמרא לפום רבנן ולפום תלמידיהון, והיינו שיש מנהג משום שמחה לברך את הצדיקים הראויים לברכה בזמן שתיית היין המשמח אלהים ואנשים ואומרים עליו שירה (עי’ ברכות לה ע”א ותוס’ פסחים סד ע”א), וגבי יצחק מצינו ג”כ שאמר לו יעקב שהביא לו מטעמים בעבור תברכני נפשך (בראשית כז, יט) ויבא לו יין וישת (שם כה), (ועי’ בפרדר”א דלשיטתו פנחס גזר על היין מחמת קירוב, וע”ע ערה”ש יו”ד סי’ קיד ס”ו).
וממילא כששותים יין בפורים אומרים ברוך מרדכי וארור המן וקאמר שישתה כ”כ עד שיישן וכבר לא יוכל להבחין באמירתו, ומשל קאמר, דלא מסתבר ליה להרמב”ם שיש מצוה להשתטות וכמ”ש כמה ראשונים בביאור דברי הגמ’ כל חד לפי שיטתו וכן מבואר בכמה מקומות בחז”ל דשתיית יין הוא דבר מגונה באופן מוחלט כמו שהביא הבהגר”א שם ע”פ הכלבו והגמ”י פ”ב, וכמ”ש הרמב”ם גופיה שהוא מנהג שטות להתאסף על היין כדי לוותר על הדעת החשובה שקיבל במתנה מן השמים והביאו בארחות צדיקים.
ולגבי לשון הרמ”א על אף שיש שלמדו ברמ”א שחולק על הרמב”ם, מ”מ אין הכרח ברור בלשונו שחולק על הרמב”ם לעיקר דינא שכ”כ בזה”ל, וי”א דא”צ להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו וישן ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי, ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ע”כ, והמעיין בלשונו לא ימצא שום לשון ברורה שאין מפרש לשון הגמ’ כהרמב”ם (ומה שכ’ על לשון המחבר שלהי”א אין צריך לעשות כן אין הכונה שמסכים דכך פירוש הגמ’ כהמחבר אלא דהשו”ע יש לו לפרש דבריו יותר מהגמ’ ולא לסתום וכעין מ”ש התוס’ בר”פ אין צדין דאמורא יש לו לפרש דבריו יותר מתנא, וממילא מדלא פירש משמע דפסק כפשוטו, אבל בגמ’ גופא שייך שפיר לפרש כן).
ובאמת כן מבואר בדרכי משה שלמד כן בל’ הגמ’ ממש דז”ל שם, ומהר”י ברין כתב דרוצה לומר שישתכר ויישן ולא ידע בין ארור המן וכן משמע במיימוני ע”כ, ומבואר בדברי המהרי”ב דפירש כך לשון הגמ’ עד דלא ידע ועוד מבואר בדברי הד”מ שלא בא המהרי”ב לחלוק על הרמב”ם.
(ואפי’ אם תמצא לומר שכתב הרמ”א לשון סתמית ולא כתב שזו כוונת הגמ’ אינו ראי’ כלל דיש לומר שבא לפרש דברי הגמ’ ולשונו בד”מ יוכיח, ומגם את”ל כן מ”מ אפשר דרצה הרמ”א לומר דאפי’ לחלק מהחולקים על הרמב”ם בפירוש הסוגיא מ”מ יש לטעון שמודים לו שיכול לקיים גם באופן זה וממילא שייך לכתחילה לעשות כהרמב”ם אבל לא דהלכה שאין האמת בפירוש הגמרא כהרמב”ם).
ומ”מ עדיין יש קצת נפק”מ בין הרמב”ם להרמ”א דלהרמב”ם משמע שהכל הוא בכלל שיעור השתיה ולהרמ”א ע”פ המהרי”ב משמע שהשינה מועלת להשלים השתיה על ידי שיישן, ומ”מ עדיין צריך שיישן מחמת היין אלא דיש סברא לומר דשתייה המסתיימת בשינה היא שתיה חשובה ושזו כוונת הגמ’ בעד דלא ידע, דבענייני שכרות לא אמרו הראשונים והפוסקים להחמיר אלא להקל וכדמוכח בכל דבריהם.
ויש לציין דמש”כ המשנ”ב בשם הפמ”ג וכן ראוי לעשות לכאורה ג”כ הבינו דהוא עיקר דין הגמרא.
ומ”מ זה יש לדחות, חדא דיש לצרף הדעות שאין להשתכר (עי’ ר”ן בשם רבינו אפרים), ועוד דסו”ס האידנא יותר מצויים קלקולים מבזמן הגמרא וכמ”ש הלבוש דהרבה מכשולות באו על ידי השכרות, ועי’ בפר”ח שכתב דאף דמעיקר דינא הלכה שצריך להשתכר מ”מ האידנא שהדורות מקולקלים ראוי לתפוס סברת הסוברים שאין להשתכר אלא לשתות מעט יותר ממה שרגיל ביו”ט.
ובפנים הפמ”ג הזכיר שם דברי הפר”ח אלא שהלשון שם מגומגם דמשמע שם שהפר”ח כתב כל דבריו ובפר”ח גופיה כתב רק שלא להשתכר וכו’ כדלעיל ולא ככל דברי הרמ”א אלא שהפמ”ג המשיך דברי הרמ”א דכן יש לעשות עכ”פ כדי לצאת דעה זו.
עכ”פ לפי צד זה דכך עיקר דינא דגמ’ לכאורה אין כ”כ טעם לישן אחר שכבר בא שבת, כיון שהוא מדין צורת השתיה וכ”ש אם נימא דהוא שיעור שתיה של יין עד שירדם יש מקום לומר דאין תיקון אם לא הועיל לו היין להרדם מחמת היין.
ובאמת יש לדון דמ”ש הרמב”ם עד שירדם הרי אין כוונת הרמב”ם שיפקיע מעצמו חיוב בהמ”ז ועכ”פ ברכת מעין ג’ שעל היין אלא הכונה שירגיש צורך להרדם וירדם כשירצה, ומ”מ אפשר דאם יחזיק עצמו ולא יירדם יש לדון בזה אבל ברמ”א ובמהרי”ב בד”מ אכן משמע דיש כאן צורה של שינה אחרי היין שהיא משלמת את ענין היין ובצירוף דברי הרמב”ם שסמך עליו הרמ”א בד”מ וגם בסדר היום מייחס דין זה להרמב”ם א”כ למדנו שהוא דין בצורת השתיה שישתכר עד מצב של הירדמות וההירדמות מסיימת צורת קיום המצוה של היין (ויתכן עוד שדרך השותים יין לשם שמחה הולכים לישן אחר כך משא”כ השותים יין דרך תענוג או לשרות מאכלם ולכן צריך להתנהג כדרך השותים לשם שמחה וגם לעשות היכר בדבר).
ומ”מ אם רוצה לישן יכול לסמוך על הצד דהשינה מקיימת את השתיה ומלמדת שהיתה כאן שתיה חשובה.
ובאמת עי’ ביד אפרים שנקט דעד דלא ידע הוא עד ולא עד בכלל, ויש עוד אחרונים דמשמע מהם כדבריו, וגם דעיקר דבריו שם הם שנויים במחלוקת אבל עכ”פ אפשר דגם להרמ”א הלא ידע גופיה אינו חלק מן המצוה וסגי שמקיים אחר כך.
ומלבד זה יש אומרים שיכול לקיים סעודת פורים אחר שקיבל שבת.
ומלבד זה בפוסקים מבואר דבסעודת פורים היו ממשיכים גם בלילה ממש ויש מצוה בזה כיון שעיקר הסעודה מחמת פורים ולכבוד הפורים, א”כ יש לומר דגם בניד”ד יש מצוה מה שממשיך ומסיים ענין השתיה על ידי שישן מחמת היין, וגם יש לדון דשמא הנוהגים במנהג זה שהזכירו הפוסקים גם ישנו אחר סעודה זו, ומ”מ מי שאינו ישן מחמת היין בכל גוני לא יועיל לו מה ששותה יין ואחר כך שותה.
ובשם הגרח”ק ראיתי (אגרת הפורים פ”ו הערה יא) דצריך שהשינה תהיה ביום, ויתכן שהבין שהוא חלק מפרטי שתיית היין שיישן אחר כך ובזה נשלמה צורת שתיית היין (אם כי יש שהבינו דהוא רק לקיים עד דלא ידע ולא נתברר לי דעת הגרח”ק בזה אבל עכ”פ ביאור זה הוא צ”ב כמו שנתבאר לעיל), ועי’ עוד מה שכתבו בבירור זה באגרת הפורים להגר”ש דבלצקי עמ’ כ ובארחות רבינו ח”ג עמ’ נז.
ויש לצרף כאן עיקר דינא דדרכי משה בשם הגמ”י ובה”ל דשכרות אינו לעיכובא, וגם דיש בראשונים שנקטו דעד דלא ידע הוא גוזמא, וגם יש בראשונים שנקטו דאין הלכה כן, וגם יש דעת הפר”ח שהאידנא אין להשתכר כ”כ וגם עי’ במשנ”ב דמי שיתבטל ממצוות אין לו להשתכר, וגם יש להזכיר מש”כ בחז”ל ובראשונים ואחרונים הרבה בגנות היין, וממילא בכל כה”ג לא אמרו חכמים את הדבר להחמיר אלא להקל.
קרא פחותבגמ’ מו”ק (יח ע”א) אי’ שאשה העוברת ע”ג צפרנים יש בזה משום סכנה לולד, וכן הובא דין זה במשנ”ב סי’ רס ובשאר פוסקים. אולם אעפ”כ נראה שאשה אינה צריכה לבטל עבודתה משום חששא בעלמא שמא תעבור ע”ג הצפרנים, כל ...קרא עוד
בגמ’ מו”ק (יח ע”א) אי’ שאשה העוברת ע”ג צפרנים יש בזה משום סכנה לולד, וכן הובא דין זה במשנ”ב סי’ רס ובשאר פוסקים.
אולם אעפ”כ נראה שאשה אינה צריכה לבטל עבודתה משום חששא בעלמא שמא תעבור ע”ג הצפרנים, כל עוד שאין ידוע לה שהיא ודאי עוברת.
ואע”ג שיש בזה משום סכנה, וכתב הרמ”א ביור”ד (סי’ קטז) שיש לחשוש לספק סכנה שכן חמירא סכנתא, כמבואר בסוף פ”ק דעירובין, ועיין בע”ז (ל ע”א) דלא אמרי’ פירוקא לסכנתא.
מ”מ כבר הובא בשם החזו”א [הגראי”ל והגרח”ק משמו אעלה בתמר סוף עמ’ מה] שבזמנינו אין סכנה זו בפועל לאשה להפיל התינוק ע”י זה, ולכן מאחר דבלאו הכי אין בזה סכנה גמורה האידנא [כמו כמה דברים שנשתנו הטבעים עי’ תוס’ מו”ק יא ע”א וחזו”א אה”ע סי’ יב ועוד], ובפרט בעניינים שהם רוח רעה כבר נזכר בכ”מ בראשונים דיש מהדברים שאינם נוהגים עכשיו [עי’ ערוך ערך אגריפס ערך ספרגוס, ובחלק מהמהדורות הוא בעמ’ מז, ובבן יהוידע, ובתס’ בכ”מ, ועי’ פ”ת סי’ קטז סק”ה בשם חת”ס בתשו’ סי’ קא דכיון שהרמב”ם השמיט דין דגים ובשר סגי בזה לומר שיצאנו מידי חשש סכנה וגם בלא שאמר כן החת”ס הם דברים המסתברים מצד עצמם, וגם לענין רו”ר דציפרניים כ’ באצה”ח ארץ יהודה סי’ ד סק”ד שהטעם שהשמיטו הרמב”ם משום דרו”ר לא שכיח בזמנינו, ומענין לענין עי’ מה שהארכתי בחידושי שבת בסוגי’ דנט”י של שחרית לדעת הרמב”ם] ועל כן אי”ז מוגדר האידנא כסכנה כפשוטה.
לכך כיון שאין ידוע שתדרוך על הציפרניים ואין כאן אלא חששא בעלמא ובפרט שהוא מקום הפסד, נראה שאין למנוע ממנה להמשיך בעבודתה אע”פ שהיא מעוברת, וכמו שאין מונעים מאשה מעוברת לגזוז ציפרני עצמה ובני ביתה ולא נימא שיש לחשוש שתעבור עליהם ולא נתנו הדברים לשיעורים לאסור בשל השוק.
ולכן מעיקר הדין גם בלא צורך גדול אין איסור בזה וכ”ש במקום שהוא כדי חייה וחיי ביתה שאין להחמיר כלל.
ומ”מ לא נאמרו הדברים הנ”ל אלא כשאין מדובר אלא בחששא בעלמא שמא תבוא לידי זה אבל בודאי דאין לעבור ע”ג הצפרנים במקום ודאי, כמו שהביאו הפוסקים דין זה להלכה וגם החזו”א מסכים שיש לנהוג כן [כמבואר באעלה בתמר שם, וראה קובץ תשובות ח”א סע’ לה שאין לסמוך על השמטת הרמב”ם הנ”ל וגם החת”ס לענין דגים ובשר לא נקט כן לכתחילה].
בספר אגרות מרדכי סי’ יד הביא בהרחבה ובאריכות דבפוסקים נזכר דריקודים ומחולות בסעודת מצוה מותרים ובסעודת רשות אסורים (א”ר סי’ תצג סק”ב ופמ”ג ומחה”ש וחק יעקב בביאור דברי המג”א שם סק”א), ולכאורה סעודת בר מצוה שהיא מצוה (כמ”ש במהרש”ל פ”ז ...קרא עוד
בספר אגרות מרדכי סי’ יד הביא בהרחבה ובאריכות דבפוסקים נזכר דריקודים ומחולות בסעודת מצוה מותרים ובסעודת רשות אסורים (א”ר סי’ תצג סק”ב ופמ”ג ומחה”ש וחק יעקב בביאור דברי המג”א שם סק”א), ולכאורה סעודת בר מצוה שהיא מצוה (כמ”ש במהרש”ל פ”ז דב”ק מובא במג”א סי’ רכה סק”ב ועי’ זוה”ח דף טו ע”ב) חשיבי הריקודים כריקודי מצוה, ועל כן מקופיא היה צריך להתיר.
אבל הביא שם שבשוע”ר סי’ תצג ס”א נקט דבקידושין א”א להתיר ריקודין ומחולות, וחזי’ שיש דרגות בזה ולא בכל סעודת מצוה התירו ריקודין ומחולות עי”ש שהאריך בזה ע”כ חלק מדבריו בקיצור.
ובאמת גם בסעודת ז’ ברכות הנעשית בימי ספירת העומר [כגון במקום שנוהגין היתר נישואין בל”ג בעומר ואיסור בימים שאח”כ ונישאו בל”ג בעומר והז’ ברכות בימים שלאחריו] נחלקו האחרונים ויש מהאחרונים שנקטו לאסור בזה [ראה מנח”י ח”א סי’ קיא בשם דעת קדושים ושרגא המאיר ח”ב סי’ יג, ומאידך האג”מ מתיר באו”ח ח”ב סי’ צה ואה”ע ח”א סי’ צז וכן הוא דעת המשנ”ה ח”ו סי’ קט], וגם לגבי סיום הזכרתי בתשובה אחרת שדעת רוב פוסקי זמנינו להחמיר עכ”פ בתזמורת.
ועי’ גם שו”ת דברי נחמיה באו”ח דף ע ע”ב שהקשה על המקילים בדעת המג”א מכמה טעמים עי”ש.
ומ”מ יש לדון דשמא אין ללמוד סעודת בר מצוה מסעודת אירוסין והנה לענין סעודת אירוסין בער”ש דעת המשנ”ב סי’ רמט סק”ט דאם הוא זמנה שרי אבל טוב לדחותה, ועי’ בערה”ש ס”ז וקצות השלחן סי’ סט בבדה”ש סק”ו דסעודת בר מצוה בזמנה מותר לעשות בער”ש ועדיף לעשותה קודם חצות ובדיעבד אף אחר שעה עשירית דהו”ל מצוה בזמנה, ועי’ מש”כ מהדגמ”ר ביו”ד סי’ שצא, ואולם עי’ חוט שני שבת ח”א פ”ז סק”א דיעשה בלילה, והיינו עכ”פ לפי מנהגינו שהוא רגיל להיות בלילה, ואין מכאן ראיה שזה חשיב יותר מצוה מסעודת אירוסין ואדרבה ממה שבסוגיות ובפוסקים נקטו לה יותר אפשר שהוא יותר מצוה אבל אין מזה ראיה די”ל דסעודה שכולה מחמת המצוה ולא מחמת הנאה חשיב יותר מצוה ועי’ בל’ המהרש”ל שם.
וגם אינו ברור שהשוע”ר אזיל כדעת שאר האחרונים שהקילו בסעודת מצוה ואולי להנך אחרונים כל הנחשב בסי’ רמט ובשאר מקומות כסעודת מצוה יהיה מותר בריקודין ומחולות בספיה”ע וכ”ה להדיא בא”ר הנ”ל ואולי בעוד אחרונים.
וגם במג”א גופיה משמע כן דז”ל המג”א שם, אבל לארס ולקדש שפיר דמי שמא יקדמנו אחר, ונ”ל דמותר לעשות באותו פעם סעודת אירוסין (עסי’ תקנ”א ס”ב) אבל לעשות ריקודין ומחולות של רשות נהגו לאסור ונ”ל שאף מי שעשה שדוכים אסור לעשות ריקודין ומחולות עכ”ל.
והנה פתח המג”א בסעודת אירוסין וממשיך בשל רשות ומסיים בשל שידוכין שדינו כרשות, ולכאורה כוונתו פשוטה כמו שנקטו האחרונים בדבריו דמתחילה פתח בשל אירוסין שמחשיבו כמצוה וממשיך דבשל רשות אסור וממילא שמעי’ דמה שאמר שאירוסין מותר כוונתו אפי’ בריקודין ומחולות וסתם בזה כיון שנתכוון לכלול כל הרגיל בזה [וכמ”ש הא”ר שם ואחרונים], ועוד שמעי’ ממה דמסיים בסיפא דנ”ל שאפי’ בשידוכים אסור ריקודין ומחולות כמו רשות, ובסי’ רמט מבואר דשידוכים לא חשיב מצוה (עי’ במשנ”ב שם סק”ט) א”כ מבואר דמוסיף כאן המג”א דגם שידוכים חשיב רשות ומסניף דין שידוכים לדין רשות אבל ארוסין דבסי’ רמט מבואר שהוא מצוה אינו בכלל שידוכים וכך מסתבר כוונת המג”א.
ובמשנ”ב העתיק דברי המג”א והאחרונים בזה”ל ומותר לעשות ג”כ סעודת אירוסין ועכשיו שאין מקדשין אלא בשעת נשואין מ”מ מותר לעשות שידוכין ולעשות סעודה אבל לעשות ריקודין ומחולות נהגו איסור וכ”ש בשאר ריקודין ומחולות של רשות בודאי יש ליזהר ע”כ, ובפשוטו מש”כ ריקודין ומחולות נהגו איסור קאי גם על סעודת אירוסין שבתחילת דבריו, אבל אולי יש לדחות דרק לענין שידוכין שעושין עכשיו פירש שסעודה מותרת וריקודין ומחולות לא, אבל לריקודין ומחולות של סעודת אירוסין שמא לא נחית כיון שאינו מצוי עכשיו שאין מקדשין אלא בשעת נישואין לכך לא פירש אלא ריקודין ומחולות של שעת שידוכין דאסור.
והעיקר בדעת המשנ”ב נראה דלא נחית כלל מה היה הדין מעיקר הדין בריקודין ומחולות של ארוסין כיון דבלאו הכי סעודת ארוסין גמורה אינה קיימת לפי המנהג עכשיו והרי איסור ריקודין ומחולות אפי’ בשידוכין הוא רק ממנהגא, ממילא לא נחית המשנ”ב לבאר מנהג בדבר שאינו נהוג היום, ולכן גם מה שאסר המשנ”ב ריקודין ומחולות בשידוכין אינו נפק”מ לדידן לענין בר מצוה כיון שהוא נחשב סעודת מצוה יותר מסעודת שידוכין וכמשנ”ת.
ובזה מיושב גם מה שציין המשנ”ב בשם המג”א והאחרונים, וק’ דהרי האחרונים הקילו בריקודין ומחולות בסעודת ארוסין שכ”כ הא”ר ולכאו’ כ”ד המחה”ש והפמ”ג והח”י שהם מקורי המשנ”ב בקביעות ובפרט כאן שהוא עם דברי המג”א, וכולם נקטו דבריהם בביאור דברי המג”א, ובפרט דגם במג”א גופיה משמע כדבריהם וכמשנ”ת, אבל להנ”ל מיושב דבאמת המשנ”ב לא בא לחלוק עליהם.
ולכן יתכן שיותר טוב להמנע ריקודין ומחולות בסעודת בר מצוה מאחר דלשוע”ר לכאורה יהיה אסור ולהמשנ”ב יש לדון בדעתו, ומ”מ להנ”ל נמצא לכאורה שהמקל בזה אין למחות בידו, מאחר דלרוב הנו”כ יש מקום להתיר מעיקר הדין, ובפרט אם הוא במקום צורך גדול, ובפרט שהוא מנהג ותליא במנהגא, וצל”ע למעשה.
קרא פחותנשאלתי דטטפת כל תיבה שתי תיבות וא”כ מצטרפות לרמ”ח תיבות ולמה אומרים ה’ אלהיכם אמת, אבל הפוסקים לא נקטו כן. והשבתי דראשית פלוגתא דתנאי היא אי דרשי’ לטט פת או לא כמ”ש בסנהדרין ד ע”ב ומכילתא ס”פ בא, ושנית לא נאמרו ...קרא עוד
נשאלתי דטטפת כל תיבה שתי תיבות וא”כ מצטרפות לרמ”ח תיבות ולמה אומרים ה’ אלהיכם אמת, אבל הפוסקים לא נקטו כן.
והשבתי דראשית פלוגתא דתנאי היא אי דרשי’ לטט פת או לא כמ”ש בסנהדרין ד ע”ב ומכילתא ס”פ בא, ושנית לא נאמרו ג’ טטפת בק”ש אלא רק ב’ וחסרות ג’ תיבות כמ”ש הפוסקים, ושלישית מנין שתיבה שכוללת ב’ תיבות חשיבן ב’ תיבות דהרי כל ל’ השימוש ג”כ ראויה להכתב בתיבה בפני עצמה “אל” אלא דאזלי’ בזה בתר התיבה שנכתבה (ומסתבר ששמע השואל מאיזה חכם הדברים דרך דרוש ומזה הוקשה לו אלא שלא עמדתי על כוונת הדרוש).
והואיל דאתאן לזה הנה הפוסקים בכרו עכ”פ לכתחילה לומר דהשלמת ג’ תיבות הוא בלא הפסק, דהיינו ע”י עניית אמן על אהבה רבה שהוא ר”ת אל מלך נאמן או ע”י שמיעת ה’ אלהיכם אמת מהש”ץ, דלהש”ץ אינו הפסק כיון שהוא לצורך הציבור שיתחילו יחד ואמונה כל זאת, שיש מצוה שיתחילו יחד כמ”ש הב”י בשם המדרש לענין ק”ש, אבל אמירת ה’ אלהיכם אמת ביחיד אמנם יש מהאחרונים שהתירו אבל בגמ’ המשמעות שלא חזרו לא אמת ולא ה’ אלהיכם אמת, וגם הצד דחוזר ואומר אמת לא משמע דהוא גם למי שאמר ה’ אלהיכם אמת או ששמע מהחזן לצאת ידי חובת אמירה המוטלת על היחיד, ומ”מ כ”ז להוכיח שלא נהגו בזה, אבל לגבי אם יש להוכיח מהגמ’ לאיסור הוא נידון נוסף ואכה”מ.
קרא פחותבסי’ קפג ס”ג לענין כוס של ברכה כתב השו”ע צריך לחזור אחר כוס שלם, (והוא לכתחילה כמ”ש המשנ”ב שם סק”י), וכתב שם המשנ”ב סקי”א (ושעה”צ סקי”א) שלא יהיה גוף הכוס שבור ולא פגום בשפתו אפילו חסרון מועט, ובנסדק יש להקפיד ...קרא עוד
בסי’ קפג ס”ג לענין כוס של ברכה כתב השו”ע צריך לחזור אחר כוס שלם, (והוא לכתחילה כמ”ש המשנ”ב שם סק”י), וכתב שם המשנ”ב סקי”א (ושעה”צ סקי”א) שלא יהיה גוף הכוס שבור ולא פגום בשפתו אפילו חסרון מועט, ובנסדק יש להקפיד לכתחילה אפי’ בלא חסרון כלל ואפי’ אין היין נוטף דרך הסדק וכו’ עי”ש בכל הפרטים.
ולענין חסרון מועט הנ”ל כ’ ע”ז בשעה”צ שם סק”ט בשם הא”ר שאפי’ רק חסרון כדי חגירת ציפורן ושהפמ”ג כ’ ע”ז דחומרא היא עכ”ד.
ומ”מ באופן שאמנם אינו חסרון אבל סדק הנראה לעינים הוא אינו רק חומרא אלא בכלל מה שפירש דברי השו”ע שיש לחזר אחר כוס שלם לכתחילה.
ולענין אם אפשר לשים כוס חד פעמית בתוך כוס זו כדי שלא ייחשב כמקדש בכוס פגומה, נראה שאינו מתקן בזה הרבה, וכמו שהארכתי בטעמים לזה בתשובתי על המנהג של קידוש בב’ כוסות חד פעמיים יחד.
ולענין שימוש בכלים שבורים שיש בזה פגם ע”ד הסוד, עי’ בספר שמירת הגוף והנפש מה שהביא בזה, ויתכן שעיקר הקפידא בכלי שבור ממש כגון גיסטרא ולא סדק כל שהוא כחגירת ציפורן.
קרא פחותמה שהקשה דבגמ’ ביומא נ”ד א’ איתא ובמקדש ראשון מי הואי פרוכת, הנה ראשית כל אין הכרח שלא היה פרוכת כלל, וז”ל הגמ’ שם, אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים ...קרא עוד
מה שהקשה דבגמ’ ביומא נ”ד א’ איתא ובמקדש ראשון מי הואי פרוכת, הנה ראשית כל אין הכרח שלא היה פרוכת כלל, וז”ל הגמ’ שם, אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן ראו חבתכם לפני המקום וכו’ במאי עסקינן אי נימא במקדש ראשון מי הואי פרוכת אלא במקדש שני מי הוו כרובים לעולם במקדש ראשון ומאי פרוכת פרוכת דבבי ע”כ.
וי”ל דר”ל שלא היה פרוכת שאפשר לגלול אבל יתכן שהיה פרוכת על הכותל של האמה טרקסין, וכלשון רש”י בדברי הימים ב’ ג’ י”ד, ויעש את הפרכת תכלת וארגמן ותלה על הדלת שהיה באמה טרקסין שבו נכנסין לפני ולפנים אע”פ שהיה בו דלתות תלה עליו כדלקמן ופתח הבית דלתותיו הפנימיות לקדש הקדשים וגו’ עכ”ל.
ורק במקדש שני שהיה אפשר לגלול את הפרוכת ולראות מיד מה יש בבית קה”ק.
ובאמת לא הבנתי אמאי לא העתיק כל ל’ הגמ’ שם, דהרי מתרץ שם מאי פרוכת פרוכת דבבי, וז”ל רש”י, דבבי שכנגד הפתחים פתח אולם והיכל ובית קדשי הקדשים שלש עשרה פרוכות היו במקדש שני שבעה לשבעה שערי העזרה שתים בדביר במקום אמה טרקסין ושתים כנגדן לחוץ בין עליית ההיכל לעליית בית קדשי הקדשים וכי היכי דבמקדש שני היו פרוכות כנגד הפתחים הכי נמי במקדש ראשון ע”כ.
א”כ למסקנא לא אכפת ליה שלא היה סגי לגלול את הפרוכת.
ויעויין במאירי שם שביאר קצת באופ”א וז”ל, במקדש ראשון היה פתח הדביר באמצע הכותל של אמה טרקסין והפרכת לפנים הימנה והבדים היו מתארכים מן הארון עד הפרכת והוא שנאמר ויאריכו הבדים ויראו ראשי הבדים ולא היו דוחקים כל כך בפרכת עד שיהו ראשי הבדים קורעים בפרכת ויראו ראשיהן מן ההיכל דרך הקרעים עכ”ל, היינו שהיה פרוכת כנגד החלל, היינו הנקב שהיה באמה טרקסין ששימש לפתח.
וכ”כ התוס’ ישנים שם וז”ל, דוחקין ובולטין בפרוכת כו’ במקדש ראשון מיירי ופרוכת דבבי שהיה פתח בית קדשי הקדשים מכוון באמצעיתו ושם היה פרוכת כדלקמן עכ”ל.
ומה שהביא להקשות, דהנה כתב הר”מ פ”ד מהל’ ביה”ב ה”ב, בבית ראשון היה כותל מבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים עביו אמה וכיון שבנו הבית שני נסתפק להם אם עובי הכותל היה ממדת הקדש או ממדת קדש הקדשים לפיכך עשו קדש הקדשים עביו עשרים אמה תמימות ועשו הקדש ארבעים אמה תמימות והניחו אמה יתירה בין הקדש ובין קדש הקדשים ולא בנו כותל בבית שני אלא עשו שתי פרוכות אחת מצד קדש הקדשים ואחת מצד הקדש וביניהן אמה כנגד עובי הכותל שהיה בראשון אבל במקדש ראשון לא היתה שם אלא פרכת אחת בלבד שנאמר והבדילה הפרכת לכם וגו’ עכ”ל, וכתב הכ”מ ומ”ש רבינו אבל במקדש ראשון לא היה שם אלא פרוכת אחת וכו’ נראה דלמשכן קרי מקדש ראשון דאילו בבית ראשון לא היה פרוכת אלא כותל ע”כ, משמע שלא היה בבית ראשון כלל פרוכת.
אכן יש לדחות שאין כונתו שלא היה כלל פרוכת, אלא דמ”ש הר”מ אבל במקדש ראשון לא היה שם אלא פרוכת אחת וכו’ אין הכונה לאותה הפרוכת שהיתה אלא לאמה טרקסין.
ומה שהכריחו לפרש כן, חדא דדין המחיצה שהיה כאן הוא האמה טרקסין, שהוא שימש את תורת המחיצה, ועוד דאי נימא די”ל פרוכת ממש, הרי באמת היו ב’ פרוכות כמ”ש מהגמ’ ביומא שם, ולהכי ע”כ אין כונת הר”מ לפרוכת אלא לאמה טרקסין.
ובעצם מה שכתב כת”ר להקשות [לפ”מ שהיה סבור שלא היתה פרוכת בבית ראשון], ממ”ש והבדילה הפרוכת לכם וגו’, לא זכיתי להבין מה רצה, דציוויי בניית המשכן וציוויי בנין בהמ”ק הם ב’ ענינים, וגבי בהמ”ק כתיב הכל בכתב מיד ה’ עלי השכיל, ובאמת היה לו להעתיק כל הלשון בפסוק, ‘ונתתה את הפרכת תחת הקרסים והבאת שמה מבית לפרכת את ארון העדות והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים’ ע”כ, והרי בבית המקדש לא היה לא יריעות ולא קרסים, אלא רק גבי משכן מיירי.
וז”ל המשנה יומא נ”א ב’, היה מהלך בהיכל עד שמגיע לבין שתי הפרוכת המבדילות בין הקדש ובין קדש הקדשים וביניהן אמה רבי יוסי אומר לא היתה שם אלא פרוכת אחת בלבד שנאמר והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים, ובגמרא שם, שפיר קאמר להו רבי יוסי לרבנן ורבנן אמרי לך הני מילי במשכן אבל במקדש שני כיון דלא הואי אמה טרקסין ובמקדש ראשון הוא דהואי ואיסתפקא להו לרבנן בקדושתיה אי כלפנים אי כלחוץ ועבוד שתי פרוכות עכ”ל, ופרש”י, אמה טרקסין.
כך נקראת כותל מחיצה שהפסיק במקדש ראשון אבל במקדש שני שהיה גבוה (מאה) אמה לא עשאוהו לפי שלא היו עוביה אלא אמה ואינה יכולה לעמוד בגובה (מאה) אמה ולהוסיף על עוביה אי אפשר דכתיב הכל בכתב מיד ה’ עלי השכיל (דה”א כח): ואיסתפקא להו.
במקום המחיצה אי כלפנים אי כלחוץ: ועבוד שתי פרוכת.
לקלוט ביניהן אויר מקום המחיצה: עכ”ל, ותו לא מידי.
קונטרס אורח חכמים – כללי לימוד התורה ודרכי קנייתה מדברי חז”ל – ירושלים
מהדורה חדשה תשע”ד (מהדורה ראשונה – סיון תש”ע)
שאלה א) סנהדרין מג: תנו רבנן נא אין נא אלא לשון בקשה, וברש”י שים נא כבוד – נא בקשה. עכ”ל, ויש להעיר, חדא, מדוע הוסיף על לשון הגמרא, ועוד מה כוונתו בזה? ב) מד. עכן מושך בערלתו היה כו’, ועיין רש”י ...קרא עוד
שאלה
א) סנהדרין מג: תנו רבנן נא אין נא אלא לשון בקשה, וברש”י שים נא כבוד – נא בקשה.
עכ”ל, ויש להעיר, חדא, מדוע הוסיף על לשון הגמרא, ועוד מה כוונתו בזה?
ב) מד.
עכן מושך בערלתו היה כו’, ועיין רש”י שהאריך בביאור מושך בערלתו עיין שם, ויש לעיין מדוע לא פירש כלום על הגמרא לעיל לח: אדם הראשון מושך בערלתו היה.
וצ”ב.
החותם בכבוד רב
שמואל דוד בערקאוויטש
***
תשובה
א רש”י מביא לשון הכתוב להקל על הלומד להבין מיד כוונת הגמרא, ויותר נראה הי’ לרש”י איזה טעם לאפוקי מהמשך הפסוק והגד נא וכו’ ור”ל דהדרשא בגמ’ כאן המפורטת – שייכת לחתילת הפסוק שים נא כבוד ולא להמשך הפסוק הגד נא.
ב בעכן הוא לכו”ע כפשוטו משא”כ גבי אדה”ר הוא דרך רמז דהרי אדה”ר לא נצטוה עדיין וא”ת שנולד מהול כמ”ש המהרש”א מדוע לו למשוך בערלתו, ועי’ בערל”נ שם.
וי”א ג”כ שנאמר רק לתשובת המינים, ולכן רש”י נשתמט מלבאר כן שם, עיין רבינו חננאל שם שכתב וז”ל, ר’ יצחק אמר מושך בערלתו היה כו’ פי’ רב ור’ יצחק ורב נחמן באו להודיע כי המינים אומרים כי אדם הראשון מין היה כמותינו ומושך ערלתו היה וכופר בעיקר השכינה היה ומביאין ראיה לדבריהם מאלו הפסוקים הוו זהירין בתשובתם ללמד מה שתשיבו להם וכן פירוש כל כיוצא באלו אבל חכמי התלמוד חס שאומר’ על אדם הראשון ועל כיוצא בו פגם והמפרש זולתי זה הפירוש עתיד ליתן את הדין ע”כ ועי’ יש רמ”ה מה שכתב ע”ז.
***
קרא פחותהנה עצם הדין שברכת השהחיינו היא כשבא לישב בסוכה כן מבואר ברמ”א ס”ס תרמו שאם בירך השהחיינו בליל החג בביתו צריך לברך שוב כשאוכל בסוכה משום הסוכה ובמשנ”ב סק”ו דהברכה שבירך אתמול היה רק בשביל החג [ועי’ עוד במשנ”ב ריש ...קרא עוד
הנה עצם הדין שברכת השהחיינו היא כשבא לישב בסוכה כן מבואר ברמ”א ס”ס תרמו שאם בירך השהחיינו בליל החג בביתו צריך לברך שוב כשאוכל בסוכה משום הסוכה ובמשנ”ב סק”ו דהברכה שבירך אתמול היה רק בשביל החג [ועי’ עוד במשנ”ב ריש סי’ תרסא דמי שלא אכל בסוכה בלילה ובשחרית יברך זמן בליל שני אחר לישב בסוכה], והביאור בזה דברכת השהחיינו שעל הסוכה מעיקר הדין היה יכול לברכה אף קודם החג כמבואר בסוכה מו ע”א רק דעבדי’ כרב כהנא דהוה מסדר להו אכסא דקידושא בגמ’ שם אבל כ”ז רק לכתחילה דמי שבירך שהחיינו של קידוש בלילה החג בביתו לא יצא בברכת שהחיינו של הסוכה.
ויש להוסיף עוד דגם ברכת השהחיינו של הד’ מינים מצד עצם המצוה הבאה מזמן לזמן נפטר בשהחיינו במה שבירך על החג כמו שמצינו בראשונים (הוב”ד בטור ונו”כ באו”ח סי’ תלב ועוד) שנפטר בשהחיינו של פסח גם על הגדה ובדיקת חמץ רק דהברכת שהחיינו שמברך ביום הוא על החפצא של הד’ מינים דהרי מעיקר הדין גם בלולב יכול לברך בשעת עשייה השהחיינו (עי’ סי’ תרנא משנ”ב סקכ”ט), ולכן אף דבשופר דעת הרמ”א שמברכים ביום ב’ של גלויות אבל בלולב אינו משום דבלולב השהחיינו הוא על החפצא וכנ”ל [ואחר שבירך שהחיינו על החפצא כבר אינו יכול לברך שוב על המצוה כמ”ש בתוס’ סוכה מו ע”א וכדבריהם פסק הבה”ל וגם להחולקים על התוס’ לענינא דהתם י”ל דהכא מודו וכמו שהרחבתי היטב בתשו’ לגבי שהחיינו בברית תאומים].
ותמצית הנידון בזה האם כשנתחייב ב’ השהחיינו בפעם אחת טוב לברך פעם אחת או ב’ פעמים.
והנה זה ברור שאם יתכוון לפטור השהחיינו בפעם אחת יוצא יד”ח דהרי מעיקר הדין שייך לכלול שהחיינו אף על פרי חדש או בגד חדש עם היו”ט יחד כמבואר בשו”ע או”ח סי’ תר לגבי ליל יו”ט שני של ר”ה רק הנידון כאן מצד לכתחילה.
והנה נחלקו אחרונים לגבי הנידון בשו”ע שם האם הוא לכתחילה או בדיעבד דדעת הכת”ס דלכתחילה שלא בשעה”ד אין לכלול שהחיינו על פרי חדש עם השהחיינו על היו”ט [ועי’ פסחים קב ע”ב] וכן נקטו הגריש”א והגרשז”א (והרחבתי במקו”א) אבל דעת מהר”ש קלוגר דיש לכלול שהחיינו יחד ולא לחלקם (והרחבתי גם בדבריו במקו”א).
והנה להסוברים דדברי השו”ע שם בסי’ תר מיירי אפי’ לכתחילה א”כ כ”ש בניד”ד דכשיש ב’ שהחיינו של מצוות יש לכוללם יחד, אבל הנידון להסוברים דדברי השו”ע שם לא נאמרו אלא היכא דלא אפשר.
והנה בסוכה שם מבואר דרב כהנא הוה מסדר אכסא דקידושא השהחיינו של היו”ט עם השהחיינו שעל הסוכה אף שזה שהחיינו על המצוה וזה השהחיינו על החג עצמו, ולכאו’ אם היה מצוות נטילת בלילה היה מסדר על הכוס ג”כ.
ואין להקשות דברכת השהחיינו צריכה להיות בזמן הנענועים דאדרבה עיקר ברכת השהחיינו היא בשעת עשייתה כדלעיל וכמו בסוכה שעיקר ברכת השהחיינו דסוכה הוא ג”כ בשעת עשייתה אלא דר”כ מסדר אכסא דקידושא.
רק דיש לדון דשם לגבי סוכה בשעת הברכה יושב בסוכה אבל בלולב הרי השהחיינו אינו בשעת עשיה ולא בשעת נטילה, וילע”ע בזה [דלגבי בדיק”ח נקטו הפוסקים דהשהחיינו גם על הבדיקה וכדלעיל אף דאינו זמן הבדיקה ומאידך לגבי שופר נקטו הפוסקים דהשהחיינו דהקידוש אינו פוטר השופר, ובתשו’ הנ”ל על תאומים הצעתי לחלק דרק מה שהוא מחוייב כבר בזמן הקידוש יוצא בשהחיינו על הקידוש וביעור חמץ מחוייב בשעת הקידוש, ומ”מ מבואר בפוסקים כנ”ל שעל סוכה אינו יוצא בשהחיינו אם אינו בסוכה בזמן הברכה, אף דמחוייב בה, ואולי צ”ל דלא סגי במחוייב אלא גם בעושה המצוה בפועל ובביעור חשיב שעושה בפועל כל זמן שביער ועדיין אין חמץ ברשותו ובהגדה סגי שהגדה לפניו ועומד לומר הגדה משא”כ בסוכה כשאוכל בביתו שלא בסוכה, ולפ”ז קצת סמך להנוהגות לברך שהחיינו על הנר ואין סומכות על שהחיינו דכסא דקידושא, אבל לפי המנהג דגם ברכת הנר גופא שייך לברך על ההנאה מהנר כ”ש בהשהחיינו ואכה”מ], אבל יכול ליטול הלולב בסוכה ולברך על שניהם וזה ודאי שפיר לכל הצדדים דלעיל.
היוצא מזה דיטול הלולב בסוכה ויברך שהחיינו פעם אחת על שניהם.
יעוי’ במשנ”ב סי’ תקמה סק”ט ובשעה”צ שם שהביא ב’ דעות בכותב ספרים לצורך עצמו דלהמג”א הוא מדין דבר האבד ולהגר”א הוא מדין כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו, ומבואר דיש חילוק בין לצערו לבין מורדת שאינה לצערו, והיינו דדבר האבד הותר ...קרא עוד
יעוי’ במשנ”ב סי’ תקמה סק”ט ובשעה”צ שם שהביא ב’ דעות בכותב ספרים לצורך עצמו דלהמג”א הוא מדין דבר האבד ולהגר”א הוא מדין כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו, ומבואר דיש חילוק בין לצערו לבין מורדת שאינה לצערו, והיינו דדבר האבד הותר לאחרים בשכר [רמ”א סי’ תקמב ס”ב], משא”כ כותב שהוא רק לעצמו וכדנקט שם הלשון לעצמו.
וצע”ק דמסקנת המשנ”ב להלן בסעי’ ג’ דכל דינא דכותב לעצמו הוא רק אם הוא לאחר המועד, דאף כותב לאחרים מותר גם בשכר, אם הוא לצורך שימוש בחוה”מ [עי”ש סק”י וסט”ז, ומ”מ הוא רק כמש”כ שם בסקי”ד דהוא רק בצירוף שמשתמש במעותיו להרווחה לשמחת יו”ט וכן מבואר עוד בשעה”צ סקכ”א ואילו בעשיר שאינו צריך להרווחה מבואר שם דאסור].
ואולי באמת הגר”א מפרש דהיתר כתיבת ס”ת הוא גם כשא”צ לצורך המועד, ובאמת לפמ”ש השעה”צ דהגר”א אזיל כדעת הרא”ה והב”י לא סבר כן דבאמת יעוי’ כאן בב”י שמתחילה הביא דעת רא”ה דמשמע שההיתר הוא לצורך מצוה להגיה הס”ת ואולי הוא גם בצריך לאחר המועד, והב”י תפס אח”כ היתר הרא”ה רק באופן שאין להם ס”ת אחר והיינו דצריך הס”ת למועד ממש.
והנה לגבי כותב ספרים לצורך רבים כתב המשנ”ב לעיל מינה סק”ח ועי’ גם בבה”ל שם דהו”ל דבר האבד, ולעיל מינה סק”ו כתב דכיון שהוא צורך המועד מותר אפי’ במעשה אומן כדאי’ לעיל סי’ תקמ”ד ס”ב, ולפי מה שציין שם לסי’ תקמד ס”ב יוצא דההיתר לצורך המועד במעשה אומן הוא רק לצורך מועד של רבים אבל לצורך מועד של יחיד לא.
(ולא מיירי’ באופן שיש דבר האבד כשצריך הספר דאז יש להתיר מצד דבר האבד, ועי’ במשנ”ב סי’ תקמה סקמ”ח מה שמתיר לכרוך ספר לצורך לימוד במועד כשצריך הספר דהו”ל דבר האבד ושאר מה שנתבארו שם).
ובבה”ל סי’ תקמד מבואר דלצורך מועד של רבים מותר גם לקבל עליהם שכר (והביא שם דעות דבעי’ צורך רבים של מצוה אבל משמע דנוטה דא”צ מצוה אם הוא של רבים).
היוצא מכ”ז דבאופן שצריך לכתוב לרבים במועד מותר גם לקבל על זה שכר.
וכן ההיתר הוא גם במקום טירחא כמבואר במשנ”ב שם סק”א וסק”ט.
ואם צריך לכתוב במועד לצורך יחיד יהיה תלוי בנידונים דלעיל, וגם מבואר בבה”ל סי’ תקמד שלצורך מצוה מותר, ואמנם אין כל דבר כלול בזה, דהרי תפילין ומזוזות לאחר המועד לא הותר בשכר, אבל לפי המתבאר להמתירים לכתוב ס”ת לעצמו לשימוש המועד א”כ ה”ה דיהיה מותר בשכר מהטעמים שנתבארו לעיל וגם התפילין ומזוזות אם צריך למועד נתבאר שמותר ליטול עליהם שכר.
ולענין לכוון מלאכתו במועד יעוי’ במשנ”ב סי’ תקמד סק”א דמותר לצורך רבים, אבל רק כשיש טעם שבאמת כשמתקבצים עכשיו יכולים לעשות, ולא כשהיה מנהיג שהיה יכול לעשות מראש, עי”ש הפרטים בזה.
[ודעת הגר”א דלעיל נתבאר דלכאורה לפי החשבון יוצא דמיירי כשא”צ למועד וקצ”ע שהובא כאן בדברי המשנ”ב עם דברי המג”א אבל כבר בשעה”צ מבואר דהגר”א אזיל כדברי רא”ה וע”כ השעה”צ מסכים דהרא”ה מקיל יותר מהשו”ע דהרי כתב שם דהב”י אינו כהרא”ה וקיצרתי וק”ל].
ומ”מ ההיתר דהגר”א הנ”ל הוא רק בצירוף מה שצריך להשתמש עם המעות להרווחה לשמחת יו”ט וכמו שנתבאר.
באופן שהסופר צריך לצורך פרנסת המועד שאין לו מה יאכל בכל גוני שרי (עי’ סי’ תקמב ס”ב וסי’ תקמה ס”ג ולהרווחה עי”ש).
ומ”מ עיקרי ההיתרים כאן הם בספרים שיש לציבור צורך אמיתי להם אבל בספרים שמופצים לזיכוי הרבים ואין ברור שיש כרגע צורך לציבור ללמוד דוקא בספרים אלו עי’ מה שכתבתי בתשובה ד”ה האם מותר לעמד וכו’.
קרא פחותהנה י”א שאסור למכור ס”ת וי”א שמותר אבל מודו דאין רואה בזה סימן ברכה, (עי’ בכ”ז במשנ”ב סי’ קנג), ומבואר בזה דלכו”ע אינו לכתחילה וממילא אם נימא דמתנה כמכר א”כ אינו לכתחילה, ואף דסימן ברכה פרש”י באותן המעות וכאן אין ...קרא עוד
הנה י”א שאסור למכור ס”ת וי”א שמותר אבל מודו דאין רואה בזה סימן ברכה, (עי’ בכ”ז במשנ”ב סי’ קנג), ומבואר בזה דלכו”ע אינו לכתחילה וממילא אם נימא דמתנה כמכר א”כ אינו לכתחילה, ואף דסימן ברכה פרש”י באותן המעות וכאן אין מעות מ”מ אית ליה הנאה מיניה כמבואר במגילה ובפ”ק דב”ב, והנאה זו מבואר שם שעומדת תחת המעות, וגם אם אין הנאה מ”מ מבואר דעכ”פ אינו לכתחילה.
ובמכירת ס”ת יש חשש אחר והוא שמפסיד לעצמו כתיבת ס”ת מכח המכירה, ועי’ בזה בתו”ח סנהדרין כא ע”ב מש”כ בזה ואה”נ הפסד זה יהיה גם במתנה להחוששים לזה כמבואר בתו”ח שם אבל כאן עיקר הנידון מצד עצם האיסור למכור ס”ת (ועי’ עוד להלן בסוף התשובה דמ”מ י”ל דהא בהא תליא).
ולכאורה מדינא דמבואר דלגבי בהכנ”ס אמרי’ דמתנה כזביני כיון דאית ליה הנאה מיניה א”כ בניד”ד כיון דאית ליה הנאה מיניה יש לטעון דהוא ג”כ בכלל מכר וצ”ע.
והפתחי חשן בצדקה ומשפט פט”ז ס”ק קג כתב דהוה פשיטא ליה לראנ”ח דמתנת ס”ת כמכר לענין זה (ועי”ש עוד מ”מ שהביא שם בצדקה ומשפט).
אולם יש להעיר דהראנ”ח במים עמוקים סי’ סד כתב דבנידון דהתם מאחר ועל ידי הנתינה נפקע חובה הו”ל כמכר, ומביא לזה ראיה מסוגיא דמשתרשי ליה, ואדרבה משמע דנתינת צדקה וכיו”ב שלא על מנת להרויח דבר אינו בכלל מתנה כמכר, וביותר נקט שם בהמשך דבריו דהיכא דלא שייך הגדרת משתרשי ליה אין איסור בנתינה עי”ש, ומבואר דלא כמו שנקט הפת”ח משמו.
ויש לבאר דעת הראנ”ח דמתיר מתנה בס”ת לפמ”ש הב”ח דבמוכר ס”ת ללמוד תורה ולישא אשה אם יש לו דבר אחר למכור ומוכר ס”ת מחזי כמוכר ס”ת לקיים אותו הדבר, וממילא גם במוכר ס”ת באיסור יש לומר דעיקר האיסור כשמוכר בשביל שעושה עצמו כמחשיב המעות יותר מהס”ת, אבל במתנה כיון שאינו מתנה עם המקבל שיתן לו על זה מעות לא נראה כמי שמעריך ושם את הס”ת בכסף וצל”ע.
והנה הריב”ש סי’ רפה (המובא בב”י או”ח סי’ קנג) אוסר ליתן הס”ת במתנה ומבואר שם שהאיסור הוא אפי’ יחיד בשלו (והריב”ש הוא כשיטת האוסרין ליחיד למכור ס”ת שלו).
ואמנם במג”א שם סקכ”ז יש משמעות שהאיסור דהריב”ש הוא רק כשעושה בדרך הערמה שהוא נותן במתנה ס”ת והוא נותן מעות, אבל בפנים הריב”ש שבב”י מבואר שאמר כן רק בתורת כל שכן דאסור כשעושה בדרך הערמה, אבל אסר גם כשאינו עושה כן בדרך הערמה.
והמג”א אפשר שגם נתכוון לזה רק שקיצר דבריו, דמש”כ המג”א דכ”ש ס”ת למי שאוסר למכרו אסור בדרך הערמה ר”ל דגם בלא דרך הערמה אסור בס”ת כמו באופן דמיירי ברישא שם לענין בהכנ”ס שאסור בנתינה באיזה אופן (עי’ להלן) וזה נלמד דה”ה בס”ת במהצד השוה, אבל אם עושה בדרך הערמה אז נלמד מכל שכן.
ומ”מ הדמיון בין בהכנ”ס דמיירי ביה מעיקרא לבין ס”ת אינו ממש מה מצינו דהרי בבהכנ”ס לא נאמר איסור המכירה באופנים המותרים כמו בס”ת שאסור למכור אלא רק ללמוד תורה או לישא אשה, ואפי’ מש”כ שם דיש לאסור נתינת ס”ת בהערמה מכ”ש ממה שאסור לתת בהכנ”ס באופן שלא יהיה הנאה מהמקבל [וכ”כ במשנ”ב שם] והוא דין רק בבהכנ”ס דהרי בס”ת נקט הריב”ש לאסור בכל גווני המתנה וא”כ מה שייך בזה מכל שכן דהם ב’ סברות דלא שייכי זה לזה, ואדרבה הרי נתינת בהכנ”ס בכה”ג היה מותר על ידי ז’ טובי העיר כיון דאיכא להו הנאה מהנתינה וכמבואר בשו”ע סי’ קנג סי”א ע”פ הגמ’ במגילה ובפ”ק דב”ב, וצ”ע.
והיה מקום לומר דה”כ”ש” בריב”ש קאי אדלעיל מינה על מש”כ הריב”ש דבס”ת המכירה אסורה וכ”ש המתנה וע”ז קאמר דכ”ש באופן שנותן בהערמה דאסור, אבל זה אינו חדא, דהמג”א הזכיר ה”כ”ש” ולא הזכיר חלק זה, ועוד דהרי הריב”ש סובר דמתנה לעולם גריעא מנתינה כיון שבהכנ”ס מפסיד מזה דגם בגמ’ שם איכא מ”ד שבהכנ”ס מותר במכירה ואסור במתנה והריב”ש נקט שבס”ת המכירה אסורה וכ”ש המתנה, וממילא לשיטתו שמתנה גריעא ממכירה א”כ הערמה כזו היא עדיפא לדינא ממתנה רגילה שאין בה הערמה.
אבל יש לומר דלעולם כאן אזיל לפי הצד דמתנה קיל ממכירה (שהיא דעת המג”א כמו שיתבאר) והטעם משום שהשואל כך סבר (דהרי ע”כ רצה השואל לתקן מידי בהערמתו שיראה כמתנה ולא כמכר), ואזיל הריב”ש לפי דעתו של השואל בזה וקאמר דגם לטעמיך שמתנה קיל ממכירה מ”מ אסרנא לך אפי’ במתנה בס”ת כמו במכירה (וכמו שאמר הריב”ש ברישא) וכ”ש במתנה דידך שהיא הערמה ודמיא טפי למכירה דאסור.
אולם עדיין אינו מיישב למה לא הזכיר המג”א שהריב”ש אוסר מתנה בס”ת בכל גווני רצוני לומר דאפי’ אם נימא דהמג”א סמך על המעיין דבס”ת יש לאסור מכח מה מצינו בבכהנ”ס מה שאסור בבהכ”ס וע”ז הוסיף שכ”ש בדרך הערמה, מ”מ הריב”ש גופיה הרי סבר דבס”ת יש אופן שאסור מה שלא אסור בבהכנ”ס דהיינו מתנה שיש בה הנאה ואין בה הערמה דזה מותר בבהכנ”ס ואסור כאן.
וכמו אינו מיישב ה”כ”ש” בדברי המג”א דהרי כל התירוץ הנ”ל מיישב רק דברי הריב”ש דהכ”ש הוא מה שהזכיר ברישא שמכירה אסורה בס”ת וכ”ש מתנה וע”ז כתב דכ”ש הערמה, וכמו שנתבאר, אבל המג”א לא הביא קטע זה, וא”כ ה”כ”ש” קאי על רישא דמה שהביא שאסור לתת מתנה בבהכ”ס באופן שלא יהיה הנאה ולמשנ”ת לא שייך כ”ש בזה דהרי באופן שבא לחדש בכ”ש באופן זה גופא מודה הריב”ש לכאורה דמותר בבהכנ”ס, וממילא מה שייך לומר כ”ש מבהכנ”ס דברישא וצ”ע.
ושו”ר במחה”ש (ד”ה דאי לאו) שנראה שגם ביאר דברי הריב”ש כעין התי’ האחרון שכתבתי (אבל יש לומר וכו’) ולא הוה קשיא ליה מזה על המג”א, וצ”ל דאין כאן קושי’ על המג”א כיון שהעתיק דברי הריב”ש כצורתם ולכך אפשר דהכ”ש מתפרש לפי הרישא שלא העתיק ומשנה לא זזה ממקומה.
או אפשר שחלק מהקושיות הנ”ל כלולים בקושיית המג”א על הריב”ש (עי’ בהמשך דברי המחה”ש ד”ה ומ”מ בביאור קושית המג”א על הריב”ש).
ובלבושי שרד ראיתי שג”כ נתקשה בדברי המג”א וכתב שיש קצת חיסור לשון בדברי המג”א ויש להעתיק עוד מלשון הריב”ש, אבל גם דבריו לא הבנתי לפי הדברים דלעיל עי”ש.
והנה המג”א שם גופיה תמה על הריב”ש בזה ונקט דאין איסור במתנה כיון שאין מפקיע כאן דבר לחולין, ודוקא כשמוכרין בהכנ”ס שמוציאין בהכנ”ס לחולין אז יש בזה איסור, אבל כשאין מוכרין בהכנ”ס אלא משאילין אז אין איסור.
ועי”ש שהאריך קצת ותמצית הדינים היוצאים לפי שיטתו הוא דבמכירת בהכנ”ס לחולין ההיתר הוא משום שהקדושה עוברת למעות, ובמכירת בהכנ”ס של רבים ליחיד ההיתר הוא [לרבנן דר”מ ולהלכתא] ג”כ כשהקדושה עוברת למעות, מאחר שמפקיעין משל רבים לשל יחיד, והו”ל הפקעת קדושה, לכך צריך שהקדושה תעבור למעות, אבל אם נותן ליחיד בלא מעות אסור כיון שמוריד הבכנ”ס מקדושתו [וצע”ק לשון הגמ’ אי איכא למיחש וכו’ ודוק], אבל בהשאלת בהכנ”ס ליחיד שאינו מפקיע שום קדושה אין איסור, ודימה זה למש”כ הרמ”א שם בסי”א שמותר להשאיל ס”ת של רבים ליחיד.
ומכח זה נקט המג”א דנתינת ס”ת (עכ”פ של יחיד ליחיד או של רבים לרבים, דאילו ס”ת של רבים ליחיד משמע שסבר המג”א שהוא כמו בהכנ”ס של רבים ליחיד שאסר בנתינה בלא בלא מעות, ואין לומר דסבר שס”ת של רבים ליחיד קיל מבהכנ”ס של רבים ליחיד, דהרי ממה שהתיר הרמ”א ס”ת של רבים ליחיד בשאלה למד מזה המג”א דה”ה בהכנ”ס של רבים ליחיד, א”כ לא חילק ביניהם) מותרת כיון שאינו מוציאה מקדושתה.
וצריך ביאור למה דימה המג”א נתינת ס”ת למשאיל ס”ת ואדרבה נדמה למוכר ס”ת כיון שמוציא מרשותו, דהרי גם במוכר ס”ת הס”ת נשאר בקדושתו, ובכל זאת אסור למכור ס”ת לדעה זו, אבל הביאור בזה הוא דז’ טובי העיר או ביחיד המוכרין ס”ת מוציאין המעות לחולין, אבל בנותן ס”ת מתנה אין כאן דבר היוצא לחולין.
[ואין להקשות דהרי משל רבים ליחיד (שהזכיר שם) מותר דרך מכר אפי’ אם המעות יוצאין לחולין, דשם המג”א לשיטתו שסבר המעות מתקדשות ואח”כ יוצאות לחולין וכדלקמן].
ומה שבמכירת בהכנ”ס אם יש דבר אחר שתפקע קדושתה שרי, ומבואר דהפקעת קדושה מילתא היא להתיר דהעיקר שישאר דבר אחד בקדושה וממילא כ”ש במכירת ס”ת כשהס”ת נשאר בקדושתו, אעפ”כ הביאור בזה ע”פ המחה”ש הוא דבס”ת חמיר ולכן גם מעות הבאות מחמתו אין יוצאות לחולין (לדעה דיחיד וה”ה זט”ה אסורין למכור ס”ת שלהם) אף אם הס”ת נשאר בקדושתו, ובזה חמיר הס”ת מבהכנ”ס גם לענין ב’ דברים אלו, הא’ דאף שנמכר ונשאר בקדושתו אין המעות אח”כ יוצאות לחולין (ואסור למכור) והב’ דגם הס”ת עצמו נשאר בקדושתו, ואילו בבהכנ”ס דעת המג”א שהבהכנ”ס עצמו יוצא לחולין בשעת המכירה והמעות יוצאין לחולין אח”כ.
והנה המג”א סובר בסוף סקכ”ג שהאיסור למכור ס”ת לכו”ע הוא באופן שהיחיד נתנו לרבים להשתמש בהם, ולשיטתו משמע שהאיסור הוא שכשמוכר מפקיע את שימוש הרבים, והו”ל כעין הפקעת קדושת בהכנ”ס (ואע”ג דמסיק בסקכ”ז דבכהנ”ס של רבים ליחיד שרי ע”י מכר מ”מ בס”ת החמיר), אבל אין כוונתו בסקכ”ז לדבר זה דהרי מיירי להדיא אליבא דהאוסרים למכור ס”ת דהם הרי אוסרים בכל גווני אפי’ יחיד בשלו כמ”ש השו”ע, ובלאו הכי אינו מיישב מידי להעמיד באופן זה, דהרי סו”ס כשנותן מתנה מפקיע משימוש הרבים, וכמובן שלא יתכן להעמיד דבמתנה דמתיר מיירי בנותן לרבים ובמכר דמסכים לאסור (לדעת האוסרין) מיירי במשל רבים ליחיד.
ותמצית דעת המג”א בכ”ז הוא דלכל דבר יש טעם בפנ”ע למה מותר, דלמכור בהכנ”ס ולהשתמש בבהכנ”ס לחולין ובמעות לחולין טעם ההיתר משום שבשעת המכירה הקדושה עוברת למעות ואח”כ הקדושה נפקעת מן המעות [כמ”ש המג”א בסקכ”ח, ראה מחה”ש כאן], ולמכור ס”ת על ידי יחיד ולהשתמש במעות א”א דהרי מעות שבאו מכח ס”ת אין להם הפקעה אפי’ ביחיד או בזט”ה לשיטת הריב”ש [עי’ מחה”ש], ולמכור ס”ת ולהשתמש במעות לס”ת ג”כ א”א לכתחילה דהרי מכירת תורה בתורה היא איבעיא דלא איפשטא, והיינו דכיון שיש צד שתורה בתורה דינו שווה לדין הורדה מקדושה ממילא הו”ל כמוכר ס”ת להשתמש במעות לחולין, אבל לתת ס”ת במתנה כיון שאין כאן מעות אינו בכלל האיסור.
ויעוי’ במחה”ש דלפי פירושו במג”א יוצא שכל מה שהתיר המג”א במתנה הוא רק באופן דבכה”ג אסור בבהכנ”ס משום דהלוקח בהכנ”ס משתמש בו לדבר חול (והיינו כשנותן לעיר רחוקה שבודאי לא יחזירו טובה על זה), אבל במתנה גרידא שיש טובת הנאה ויקבל טובה אח”כ מזה לא התיר המג”א בס”ת דהו”ל מתנה כמכר כדברי הגמ’ הנ”ל, וקאמר התם שהמותר בס”ת אסור בבהכנ”ס והאסור בבהכנ”ס מותר בס”ת.
ולפ”ז נמצא דהמים עמוקים עדיפא מהמג”א דהמים עמוקים מתיר בכל גוני מלבד היכא דקא משתרשי ליה אבל המג”א לא, ומ”מ לדידן אחר שיש לפנינו הראנ”ח שהתיר יותר מזה אולי יש לומר דגם המג”א יסבור כמותו, ומ”מ המחה”ש גופיה בודאי לא סבר כהמים עמוקים.
ולכאורה אינו מוכרח במג”א שאוסר באופן שחשיב כמכר (דהיינו באופן שיש הנאה) דהמג”א לא ביאר דעתו בזה להדיא דיש להחמיר בזה שההנאה הבאה חשיבא כהפקעת קדושה.
אבל לכאורה כך פשטות דעת המג”א [וכמו שביאר המחה”ש] והטעם דהרי מה שמתנה כמכר (דהיינו מה שמקבל הנאה על ידי המתנה) מתיר מכח זה לתת בהכנ”ס, נמצא דההנאה שתבוא אח”כ היא המפקיעה את הקדושה לשי’ המג”א, ממילא להמג”א שכל הנאה הבאה מכח הס”ת היא אסורה כיון שיש כאן הנאה שיוצאת לחולין א”כ הנאה זו אוסרת את המתנה.
אבל יש מקום לדחות דשמא סברת ההנאה נאמרה רק לקולא ולא לחומרא והטעם משום דאין כוונתם שההנאה תהיה כנגד המכירה שתפקיע את קדושתה אלא רק באופן שהוא מתיר ולא באופן שהוא אוסר.
וכן משמע בשעה”צ שהביא דברי המג”א במשנ”ב ס”ק סח וכתב בשעה”צ דהיינו אפילו לאנשי עיר אחרת, ונראה דר”ל אפי’ אנשי עיר אחרת דלדידהו אמרי’ שמתנה אינה כמכר לעיל בתחילת הס”ק במשנ”ב, אלא דשם בתחילת המשנ”ב נזכר עיר רחוקה, וכאן בשעה”צ לא הזכיר, ולכן יתכן שרק רצה לאשמעי’ שא”צ שיהיו דוקא מאותה העיר (היינו שיש להם איזה חלק בס”ת ולא חשיב שמפקיעים אותה מאנשי העיר) קמ”ל דאפי’ לעיר אחרת שרי, אבל יותר קל לבאר דקאי על ענין שנזכר קודם לכן באותו הס”ק.
ובערה”ש יו”ד סי’ רנט ס”ט שכתב שהמנהג לתת במתנה להקדש, אבל איהו גופיה בסי’ רע כתב דמתנה דס”ת כמכר, ואולי מיחיד לרבים שאני דהו”ל כללמוד תורה או דכיון שקנאוהו מתחילה על דעת לתנו לבהכנ”ס שרי כמבואר בפוסקים לגבי מי שקונה ומוכר על דעת זה או שסמכו על המתירים למכור ס”ת על ידי יחיד שכך המנהג כמ”ש הד”מ והא”ר באו”ח שם.
היוצא מזה דיש ג’ דעות.
דעת הראנ”ח להתיר בכל גווני מלבד היכא דקא משתרשי ליה, ועי’ גם תורה לשמה סי’ לג שנקט היתר במתנה.
ודעת הריב”ש (עכ”פ לפי איך שפירשו המחה”ש) לאסור מתנה אפי’ היכא דלא חשיב מתנה כמכר לענין היתר נתינת מתנה בבהכנ”ס.
ודעת המחה”ש בדעת המג”א להתיר רק במתנה דלא חשיב כמכר לענין היתר נתינת מתנה בבהכנ”ס מלבד משל ציבור ליחיד דבזה אוסר המג”א וכמשנ”ת, רק דאינו מוכרח שהמג”א אוסר באופן שהמתנה כמכר (היינו דאית הנאה מהמתנה).
ובמשנ”ב הביא רק דעת המג”א בלא ההגבלה הנזכרת בדברי המחה”ש ויתכן שבשעה”צ דמתיר גם באופן שאסר המחה”ש והיינו כהראנ”ח.
ועי’ עי’ עוד גידולי הקדש יו”ד סי’ ער סק”א ובדברי היד שאול שדן בהם, ומדברי התורת חיים שהביאו לענ”ד לכאורה יש יותר מקום ללמוד דמתנה אינה כמכר, דהרי לא כתב שם מצד האיסור למכור ס”ת אלא מצד שמפסיד בזה מצוות כתיבת ס”ת, אבל אין בזה הכרח ברור די”ל דהיינו הך דהרי כתב הרא”ש שהאיסור למכור ספרים תליא בדין כתיבת ס”ת.
קרא פחותנלענ”ד ששם בת שבע עדיף שיקרא מכיון שעל בת שבע נזכרו כמה עניינים נשגבים במקראות ובחז”ל על חכמתה וצדקותה ומה שגדלה את שלמה המלך לתורה ולתעודה, כמו שדרשו עה”פ אשר יסרתו אמו (משלי לא, א), ומה שזכתה להיות אמה של ...קרא עוד
נלענ”ד ששם בת שבע עדיף שיקרא מכיון שעל בת שבע נזכרו כמה עניינים נשגבים במקראות ובחז”ל על חכמתה וצדקותה ומה שגדלה את שלמה המלך לתורה ולתעודה, כמו שדרשו עה”פ אשר יסרתו אמו (משלי לא, א), ומה שזכתה להיות אמה של של מלכות מכל שאר נשות דוד, היה ג”כ מכח חכמתה כמבואר בריש ספר מלכים ובסנהדרין כב, אבל על אלישבע לא נזכר שום שבח במקרא מלבד שהיתה מיוחסת אחות צדיקים כמבואר בב”ב ובמדרשים ר”פ וארא וגם בניה מעולם לא נתייחסו עליה בתורה ולא נזכרו עמה בשום מקום אלא עם אביהם.
ויש להוסיף דמצינו גבי אלישבע בגמ’ ובויק”ר פ’ אחרי מות ופסדר”כ פ’ אחרי מות דבאותו היום שמחה כמה שמחות עקב משפחתה, והוא שוב דוגמה לדבר שמצינו שעיקר מה שנאמר באלישבע הוא מצד ייחוסה ומשפחתה.
ועד הדורות האחרונות מצינו ששם בת שבע הי’ שמן של צדקניות מופלגות שכבר נתחברו הרבה ספרים על גודל צדקותן כידוע, ומאחר דמבואר בגמ’ ששם רע משפיע על התינוק כ”ש במידה טובה שכן מצינו שמידה טובה מרובה (עי’ רש”י יומא עו ע”א).
אם כי שם הי’ השם בת שבע אסתר, והוא שם נפרד כמו שהביא הגרח”ק בדרך שיחה בשם החזו”א וכן מבואר מדברי הפוסקים לענין שמות גיטין (ורק לגבי שם העדים הקילו הפוסקים בחתימת חלק מהשם דהתם השם אינו לעיכובא כמ”ש הנו”כ שם).
ומצינו בתוס’ בפ”ק דמגילה שכל שאין השם ממש אין בזה משום שם רשע ומסתמא גם להיפך.
קרא פחותאין לעשות כן. מקורות: הנה נחלקו הפוסקים אם מותר לדבר אחר ברכת המפיל או לא, וציינתי הדברים באיזהו מקומן [בתשובה ד”ה האם אפשר לומר ברכת המפיל מי שאינו הולך לישון] דהמג”א ומשנ”ב וחזו”א והנו”כ על השו”ע משמע שתפסו דקאי על השינה ולכן נקטו ...קרא עוד
אין לעשות כן.
הנה נחלקו הפוסקים אם מותר לדבר אחר ברכת המפיל או לא, וציינתי הדברים באיזהו מקומן [בתשובה ד”ה האם אפשר לומר ברכת המפיל מי שאינו הולך לישון] דהמג”א ומשנ”ב וחזו”א והנו”כ על השו”ע משמע שתפסו דקאי על השינה ולכן נקטו בפשיטות שאסור להפסיק, ואילו לפענ”ד בתוס’ דברכות יא ע”ב לפו”ר לא משמע כן וכן הראוני שהעירו כמה אחרונים, אע”פ שיש לתרץ דברי התוס’ שם.
והנה מכיון שהנידון לפי שיטת המחמירים הוא על הפסק בין הברכה לפעולה א”כ אין היתר להפסיק לצורך משניות מאחר שהוא הפסק בין הברכה לפעולה שהוא דרגת ההפסק הכי חמורה הקיימת בדרגות ההפסק כמ”ש המשנ”ב, ועכ”פ במשניות שאין המשניות מענין השינה כמו אידך שאר פסוקי התחנונים הנהוגים.
ולהדיא מבואר במג”א סי’ קלט ס”ב דהנידון אם ק”ש לאחר המפיל כדעת הרמב”ם רפ”ז מהל’ תפילה, או קודם המפיל כדעת הטושו”ע תלוי בנידון אם ק”ש שעל המיטה הוא כדי להגן או מד”ת, דאם הוא כדי לישן מתוך ד”ת אסר שם לאומרו אחר המפיל (ועי’ א”ר שהחמיר יותר), ואף דהוא מחודש לומר כן על ק”ש כיון שהוא מסדר התקנה לומר ק”ש לפני מיטתו מ”מ לומר כן על שאר ד”ת אינו מחודש.
והואיל דאתאן לזה יש לציין השייך לזה, דיעוי’ ברש”י בפ”ק דברכות ריש דף ה דמבואר שם שהת”ח כשהולך לישן לא פסיק פומיה מגירסה עי”ש, ואולי שם מיירי בהרהור אבל ברש”י שם שהזכיר ענין גירסא משמע דלמד שהוא בדיבור דגירסא היא בדיבור כמבואר בע”ז יט ע”א, ומ”מ אין הכרח שהת”ח הנזכר שם מברך המפיל דהרי בברכות ס ע”ב עם ברכת המפיל נזכרה גם ק”ש שעל המיטה ואילו הת”ח הנזכר בפ”ק הנ”ל מבואר שם שאינו אומר ק”ש שעל המיטה, א”כ מנ”ל שאומר המפיל, ואף שיש לחלק בין ברכה לק”ש דברכה היא תקנה וק”ש היא לד”ת או לשמירה (עי’ מג”א קלט) ולא הצריכו בת”ח, מ”מ אינו מוכרח.
ובשולי הדברים יש לציין שדנו הגרח”ק והגראי”ל האם המפיל הוא סילוק מברכה”ת למי שבירך המפיל ולא עלתה בידו להירדם וחזר ללמוד, עי’ כאיל תערוג חלק ההלכה עמ’ קכא מה שהובא בזה.
במקרה זה שמדובר בקטן נראה שאם הקטן רוצה מותר להקל, דהרי יש כמה פוסקים שאפשר לסמוך עליהם, שהם פשטות התוס’ וחיי”א ומהר”צ חיות ועוד אחרונים בדעת התוס’, וכך פשטות הדין לדידן דנוהגים כהר”ן בברכה”ש לברך גם כשלא עשה, כגון הנותן שכוי ושעשה לי כל צרכי בת”ב, ובפרט דבקטן לכו”ע אין חשש לא תשא בברכה לבטלה, ובקטן יש לצרף גם דינא דהותר לו להתלמד כמ”ש בסי’ רטו, ואם כן בכל גוני המפיל יעלה לו להתלמד, והוא גם צורך מצוה, וגם גדול שאומר קים לי כהמתירין נראה דא”א למחות בידו.
ובודאי שחכמי זמנינו שדנו על היסח הדעת בהמפיל לא דנו באופן שמיקל בלימוד אחר המפיל, ויתכן שלכך בראשונים לא נמצא ההתייחסות לשאלה זו אע”פ שהוא שכיח טובא משום שהם סברו כפשטות דברי התוס’ וכפשטות הר”ן שאין בזה איסור כלל בלימוד אחר ברכה”ת וכפשטות הגמ’ בפ”ק דברכות שם וכפשטות הירושלמי שחוזר וקורא ק”ש כמה פעמים עד שנרדם והביאוהו הרמ”א והפוסקים.
קרא פחותהנה בשו”ע סו”ס רעג הביא דעה שהקידוש צריך להיות דוקא במקום הנר, ולהלכה נקט שאין חיוב דוקא במקום הנר אם מצטער במקום הנר, וכתב שם המשנ”ב ובבה”ל דהיכא שאין צורך גדול לאכול דוקא שלא במקום הנר שמצטער הרבה במקום הנר, ...קרא עוד
הנה בשו”ע סו”ס רעג הביא דעה שהקידוש צריך להיות דוקא במקום הנר, ולהלכה נקט שאין חיוב דוקא במקום הנר אם מצטער במקום הנר, וכתב שם המשנ”ב ובבה”ל דהיכא שאין צורך גדול לאכול דוקא שלא במקום הנר שמצטער הרבה במקום הנר, יש לחוש לדעת כמה ראשונים שסוברים דיש לקדש דוקא במקום הנר עכ”ד בקיצור עי”ש עוד.
ויש לדון מה הדין בזה באופן שאוכל בבית הוריו ויש שם נרות שבעלת הבית הדליקה אבל הוא עצמו לא הדליק שם האם סגי בזה לענייננו.
והנה במקום שהוא מבני הבית ואשתו או אמו הדליקה ואוכל במקום נרות אלו בזה אין שאלה כלל, מכיון שהנרות הם מחיוב שלו, אבל הנידון הוא כאשר הוא מחוייב בנרות בפני עצמו והוא הדליק הנרות של החיוב שלו במקום אחר האם יוצא לפי שי’ אותם הראשונים.
ובשם הגרשז”א הובא בשש”כ דאם יש אור יותר במקום שאין נר א”צ דוקא מצטער הרבה ומבואר שהבין דענין האכילה במקום הנר הוא משום אורה, ולפי דבריו פשיטא שאין שאלה בניד”ד דודאי עיקר הענין הוא האכילה במקום שיש אורה.
ונ”ל להביא ראיות לעיקרון זה דאין ענין הנר שלו דוקא לעיכובא ומועיל נר של אחר לענין זה, חדא דבב”י בסי’ רעג מבואר מהראשונים דגם להמצריכים לאכול במקום הנר מ”מ מודים שהאוכלים מבעוד יום א”צ לאכול במקום נר דיש כבר אור מהיום (וזה הנוסח שנזכר שם ולא שהנר אינו מועיל אז).
ועוד דראיית המחמירים לאכול במקום נר בב”י שם הוא מדברי הגמ’ בפסחים קא ע”א דילמא מתעקרא לכו שרגא וכו’, ושם מיירי שהיו ישנים במקום אחר והיו יכולים לאכול במקום נר שלהם או במקום נר שלו, וש”מ שאין קפידא לאור איזה נר יאכלו.
וכן יתכן להביא ראיה מהמחבר בסי’ רסג ס”ח שהביא דעת האו”ז דכשיש כמה בעלי בתים שאוכלים במקום אחד א”א לכל אחד לברך שם, ואפשר שגם להדליק אין צריכים לדעה זו, והמחבר חשש לדעה זו לענין ברכה, ואם כן חזינן דאפשר לאכול לאור נרות של אחר.
אולם ג’ פירכי איכא על זה, חדא דמנ”ל שסבר שגם א”צ להדליק, (וצל”ע בפנים האו”ז), ועוד דהרי מבואר במשנ”ב שם דמיירי באופן שכל מעשיהם עושים בחדר אחד ואין לכל אחד חדר בפני עצמו, ובזה יש לומר דסבר האו”ז שכולם כבני בית אחד וזה פוטר אחד את חבירו משא”כ באופן שיש לאחד מהם חדר בפני עצמו דלכו”ע יכול לברך שם כמ”ש המשנ”ב ואירע ואחד לא הדליק דשמא גם להאו”ז לא יועיל לאכול לאור נרות של חבירו, ועוד דמנ”ל שהאו”ז סובר כהדעה דצריך דוקא אכילה לאור הנרות (וגם בזה צל”ע).
ומ”מ הראיות הראשונות סגי בהו דאין דין האכילה לאור הנר דוקא לאור הנר שלו.
עכ”פ בניד”ד באופן שאוכלים בבית ההורים הנה לדעת המחבר בסי’ רסג שם א”א לברך כשמדליק במקום שמדליקה בעלת הבית, אלא ידליק בלא ברכה, ולדעת הרמ”א אפשר לברך.
ובאופן שיוצא מביתו מיד בתחילת הלילה וחוזר לאחר שכבים הנרות אינו יכול להדליק בביתו דהרי אינו נהנה לאור הנרות כלל, אבל במקום שאם מדליק בביתו נהנה לאור הנרות בחלק מהזמן הנה אם ההנאה מהנרות היא לצורך הסעודה ודאי אפשר לברך שם כמבואר במשנ”ב סי’ רסג סקמ”א בשם הדה”ח.
ואף באופן שנהנה בביתו לאור הנרות בשימוש שאינו לצורך הסעודה מבואר ג”כ במשנ”ב סקל”ח שיכול לברך (וגם במשנ”ב סקמ”א הנ”ל אפשר דסבר דשימוש לצורך הסעודה הוא רק חידוש של הדה”ח וסתמו בזה שאר אחרונים עי”ש), וכן מבואר לעיל בסקכ”ט שיכול לברך על מה שמדליק הבחור בחדרו אפי’ אם החדר מיוחד רק ללון ואוכל בבית אחר.
א”כ מה שנקט המשנ”ב בסקמ”א לעשות שימוש מצרכי סעודה לאור הנרות יש לומר דהוא לרווחא דמילתא שחשש לזה ולא מדינא.
והטעם שהזכיר חששא זו רק בסקמ”א בסעי’ ט’ (דמיירי במי שמדליק בבית ואוכל בחצר) ולא בסקכ”ט בסעי’ ו’ (דמיירי בבחורים שיש להם חדר ללון ואוכלים בבית אחר) ולא בסקל”ח בסעי’ ח’ (דמיירי בבעלי בתים שאוכלים יחד ויש לכל אחד מהם חדר בפני עצמו) יתכן משום שבסעי’ ט’ מיירי במי שהבית קרוב למקום האכילה ובבית מסדר את האוכל משא”כ בסעי’ ו’ מיירי בבחורים שאוכלים בריחוק מביתם, ואפי’ בסעי’ ח’ דמיירי בחדר קרוב למקום האכילה מ”מ אין מכינים בחדר זה את האוכל.
אבל עיקר הטעם למה הזכיר חששא זו רק בסעי’ ט’ הוא משום דשם מיירי שאוכל בחצר במקום שאין נרות כלל, הלכך חשש המשנ”ב להדעות דבעי’ אכילה במקום נר, והיכא דאי אפשר לקיים דבריהם מ”מ לרווחא דמילתא יש לעשות צרכי הסעודה לאור הנר, משא”כ בסעי’ ו’ ובסעי’ ח’ מיירי שאוכל במקום שאדם אחר הדליק נרות, וממילא מקיים בזה אכילה במקום נר, הלכך לא חש המשנ”ב (והדה”ח שהביא המשנ”ב בב’ המקומות) לעשות מצרכי הסעודה במקום הנר שלו.
עכ”פ לכאורה היוצא דעיקר דעת המשנ”ב בביאור דעת הפוסקים הוא כדלהלן:
דמי שיש לו חדר מיוחד ויש מי שמדליק במקום האכילה יש להדליק בחדר המיוחד שלו, (ואין כאן חשש של אכילה במקום נר כיון שיש כבר נר במקום אכילתו), ואם רוצה להדליק במקום האכילה לדעת המחבר מדליק בלא ברכה (וגם אפשר דלהמחבר לא סגי שאינו מברך אלא מחוייב להדליק בחדר שלו דעיקר דברי המחבר מיירי במי שאין לו חדר שידליק בלא ברכה כמ”ש המשנ”ב בסקל”ח, ומה שנקט המשנ”ב שיכול לברך בחדרו ולא שצריך אפשר משום הרמ”א), ולדעת הרמ”א נהגו לברך עכ”פ כשאין חדר מיוחד לכל אחד, ופשטות לשון המשנ”ב דגם כשיש חדר מיוחד מ”מ יכול לברך במקום האכילה רק דנקט שיכול לברך בחדר (והורה הגרנ”ק דגם שנהגו לברך אם אפשר לצאת הברכה מאחר עדיף).
ויש בזה עוד נידון נוסף דבסק”ל הזכיר המשנ”ב דבעלי בתים בירידים ישתתפו בנר וידליק אחד ויכוון להוציא בברכתו ויכוונו הם לצאת, ולא הזכיר שכולם יכולים להדליק.
ומצינו בזה כמה תירוצים, הא’ יש לומר דהמשנ”ב רק הזכיר מה שמחוייבים מן הדין לעשות במצבים שלא נהגו להדליק בהם כל אחד וקאמר שנפטרים על ידי שידליק אחד (וגם אפשר דאין הידור כ”כ שכל אחד ילדיק ויברך מאחר דבלאו הכי יש פוטרים ולהדליק בלא ברכה לא נהגו וגם מפקיע עצמו מברכה).
והתירוץ ב’ יש לציין דעיקר דברי המשנ”ב בסק”ל מיירי בבעלי בתים שיש להם אשה מדלקת בביתם והם ביריד כמבואר שם, וציין שם לשו”ע סעי’ ז’ דמי שאשתו מדלקת עליו ובעה”ב מדליק עמו בחדרו א”צ להשתתף עמו בנר, וכך תירצו (קצה”ש סי’ עד בדה”ש סקכ”ב) דאין מכאן קושי’ על דברי הרמ”א בסעי’ ח ובמשנ”ב שם שב’ או ג’ בעלי בתים האוכלים במקום אחד כל אחד מדליק ומברך.
ובאמת יש לציין דמסתמא בסעי’ ח לא מיירי הרמ”א והמשנ”ב באופן שנשותיהם מדליקות עליהם בבתיהם כגון ביריד, דהרי בזה נתבאר בסעי’ ז’ שאם בעה”ב מדליק על האורח ואשת האורח מדליקה עליו בביתו א”צ להדליק, ואפי’ תימא שיש חילוק בין בעה”ב שמדליק שם לבין אחד האורחים שמדליק שם מ”מ זה לא נתבאר להדיא בסעי’ ח’ שם בשו”ע ורמ”א ומשנ”ב שחיוב ההדלקה המוטל על כל אחד מבעה”ב (גם להמחבר בלא ברכה) הוא רק באופן שכולם שם אורחים.
ועי’ בשבות יצחק בדיני נר שבת פי”ד סק”ב מה שהביא עוד תירוץ בזה בשם הגריש”א.
עכ”פ בניד”ד בזוג שיוצא לאכול בבית הוריו וחוזר ללון בביתו אם לא ישתמש לאור הנרות בביתו ידליק בבית הוריו ולרמ”א יכול לברך (או לצאת בברכה כנ”ל) ואם ישתמש לאור הנרות בביתו עדיף שידליק בביתו אבל יכול להדליק בבית הוריו.
קרא פחותהנה ידוע שיש לבצוע לכתחילה בשבת על שני ככרות שלמות (כמבואר בשו”ע סי’ רע”ד ס”א), והנה ישנם מאפיות, גם בכשרויות מהודרות, אשר הלחמניות שלהם דבוקות זה בזה, ויש צורך להפריד בינייהם, ויש לדון האם לחמניות הללו לאחר הפרדתן חשובות כלחם ...קרא עוד
הנה ידוע שיש לבצוע לכתחילה בשבת על שני ככרות שלמות (כמבואר בשו”ע סי’ רע”ד ס”א), והנה ישנם מאפיות, גם בכשרויות מהודרות, אשר הלחמניות שלהם דבוקות זה בזה, ויש צורך להפריד בינייהם, ויש לדון האם לחמניות הללו לאחר הפרדתן חשובות כלחם משנה שלמים או לא.
והנה בחוט שני להגר”נ קרליץ שליט”א (שבת ח”ד פרק פ”ה סק”כ אות ב) כתוב, שאם הן כאחת ממש אינן נחשבות אלא כלחם אחד גדול, ואם יפריד אותם הרי הם כשני חצאים, אך אם אפשר להפריד ביניהם צריך שימת לב בדבר, שכן לפעמים האחד שלם והשני חסר.
ויש להראות בדברי השו”ע (סי’ קס”ח) שני גלוסקאות הדבוקים יחד שנאפו ונחתך מן האחת והשנייה נשארה שלמה, טוב להפריד החתיכה מהשלמה כדי שתהא נראית שלימה, ממה שיניחנה דבוק בה אף על פי שנראית יותר גדולה עכ”ל.
והנה באופן כללי אפשר לציין שיש מן הפוסקים שהקילו בכגון זה, וראה שואל ומשיב (מהדו”ק ח”א סי’ קס”ז), ובשו”ת מחזה אברהם (שטינברג, סי’ ל”ח).
[וראה כתב עת זכור לאברהם חולון, תשס”ד, הרב אביגדור ברגר, וקובץ אור ישראל מאנסי, מד, תשס”ו, עמ’ קכ, הרב נתן אברהם] {וכאן לא הארכתי להביא דברי המקילין בזה, וקצרתי בדבריהם, והטעם הוא משום שתמה הייתי מדוע לא נהגו להחמיר בזה גם שלמים וטובים, ואולי ע”י הַמּוּדָעוּת לדעות הגדולים המחמירים יותר יבואו גם בעלי המאפיות עצמם להקפיד בזה, מאחר וכך יהיה רצון הקונים.
} .
אמנם במחצית השקל (סי’ רע”ד סוסק”א ד”ה המדקדקים) כתב, אבל כמו שעושים עכשיו שבשעת לישה עושים כל לחם לבדה ואחר זה מדביקים יחד בכוונה ונאפים כן יחד, כהאי גוונא אפשר אם פורסים זה מזה אין אחד מהם נקרא לחם שלם עכ”ל.
ועי’ בארחות חיים ספינקא (על השו”ע סי’ רע”ד) שהביא זה ודברי השואל ומשיב המקיל גם אם אין מפרידן, וכתב על דבריו, ובהגהות מחו’ הגאון מהרש”ם אבדק”ק ברעזאן חולק עליו מטעם דאי נימא דא”צ להפרישן, אם כן לא יהא דעתו הפרישן ויהיה חיבור, לכן יש להפרידן זה מזה ע”כ, וסבירא ליה דמהני הפרדה אבל צריך שיעשה מעשה ההפרדה, ומ”מ יתכן דמיירי באופן שברור לן שאינן נושכות זה מזה, ואף על פי כן כתב שצריך גם שיפריד ולא מהני מה שיכול להפרידן.
[ומה שציין בספר פסקי תשובות שם מה שכתב בזה”ל: אמנם חסרון קל בחלה או במצה אשר לא ניכר כל כך, ולעיני בני אדם נראה ונקרא שלם, מעיקרא דדינא שפיר דמי עכ”ל.
וציין שם בהערה על זה: “עיין במחצית השקל סק”א”, אף שבמבט ראשון הוא תמוה מה שציין ע”ז מחה”ש, אמנם יש מקום בדברי המחצית השקל להבין שהכריע שאם נתדבק רק באקראי בתנור מועיל, ורק אם נתכוין להדביקן אינן חשובין לחם משנה, אם כי המחצית השקל כתב להסתפק בזה לענין לחם משנה של שבת, אבל בהמשך דבריו יתכן שהסכים שמה שמועיל לענין לחם משנה בחול [לדחות מעלת גדול] עדיף, ורק ירד לחלק בין האופנים שמתחברים הלחמים כמבואר שם, אבל אין כאן עוד מקום להאריך].
***
קרא פחותיפתח לא נקרא אביר שבאבירים (ובתנחומא פ’ בחוקותי אי’ שלא היה בן תורה, וכמובן שאין אנו בקיאים בדיוק בהגדרת הדבר), אלא שהיה שקול כשמואל וכיוצא בו שהיה אביר שבאבירים, ודוק ותשכח שזו כוונת הגמ’ בר”ה כה ע”ב, וכן מבואר ברש”י ...קרא עוד
יפתח לא נקרא אביר שבאבירים (ובתנחומא פ’ בחוקותי אי’ שלא היה בן תורה, וכמובן שאין אנו בקיאים בדיוק בהגדרת הדבר), אלא שהיה שקול כשמואל וכיוצא בו שהיה אביר שבאבירים, ודוק ותשכח שזו כוונת הגמ’ בר”ה כה ע”ב, וכן מבואר ברש”י עה”פ (שמואל א’ יב, יא) וז”ל הרי שלשה קלי עולם עם שלשה חמורי עולם וכו’, לומר לך הקל בדורו כחמור בדורו כל בית דין המתמנה על הדור צריך לילך אחריו כאלו הוא אביר שבאבירים עכ”ל.
וגם מה שאמרו שיפתח שקול כנגד אביר שבאבירים אין הכונה שהיה שקול בתורה או בקדושה כאביר שבאבירים אלא הכונה שאתה צריך לילך אחריו כאביר שבאבירים, דהיינו שמבחינת ההתייחסות המוטלת על הפרט יש להתייחס למנהיג כאילו הוא אביר שבאבירים.
לגוף הענין של חטא יפתח נאמרו בזה הרבה שיטות ודרכים לבאר מה היה החטא בדיוק ומה היה צריך לעשות ומה עשה בפועל, ועי’ ברמב”ן בסוף ויקרא ובשיטות שהביא שם, וברד”ק וברלב”ג ור”י אברבנאל ושאר מפרשים עה”פ בשופטים, ועי’ בספר דרך בינה על ספר שופטים (מכון אופק) מה שהאריך בזה בביאור השיטות והדעות.
ומה שברור לכו”ע שעיקר מעשה יפתח נוצר על ידי טעות בנדר, והוא התכוון לטובה לנדור קרבן לה’ מן הבהמה, (ע”ע תענית ד ע”א), ובתנחומא פ’ בחוקותי מבואר עוד שהעלים הקב”ה מהסנהדרין שלא מצא פתח לנדרו, ועוד מבואר בחז”ל (ויק”ר לז ד) שיפתח נענש על מה שלא הלך להתיר הנדר לבתו, ויתכן שעונשו כיפר לו.
קרא פחותאה”ע סי’ כ ס”א ברמ”א ולכן כתב הרב בעה”ט הרבה דינים אימתי חייבים מיתה וכו’ ויש להוסיף דמאחר שפי’ הרמ”א ענין זה לכך נקט ג”כ הוא עצמו לעיל הך דחייב מיתה אע”ג דפירש שגם נאסרת.
אה”ע סי’ כ ס”א ברמ”א ולכן כתב הרב בעה”ט הרבה דינים אימתי חייבים מיתה וכו’ ויש להוסיף דמאחר שפי’ הרמ”א ענין זה לכך נקט ג”כ הוא עצמו לעיל הך דחייב מיתה אע”ג דפירש שגם נאסרת.
קרא פחותשאלה לכבוד מו”ר הרה”ג שליט”א אחדשה”ט א) ב”ב קעא רשב”ם ז”ל ת”ר שטר שכתב בו זמנו בשבת או בעשרה בתשרי – כגון במקומות שמונין לחדשי החמה וכתב בשטר בט”ו לירח פלוני כו’, לכאורה לשון ירח לא שייך אצל חודשי החמה. ב) קעב. נמצא ...קרא עוד
שאלה
לכבוד מו”ר הרה”ג שליט”א אחדשה”ט
א) ב”ב קעא רשב”ם ז”ל ת”ר שטר שכתב בו זמנו בשבת או בעשרה בתשרי – כגון במקומות שמונין לחדשי החמה וכתב בשטר בט”ו לירח פלוני כו’, לכאורה לשון ירח לא שייך אצל חודשי החמה.
ב) קעב.
נמצא כתוב שטר יב”ש פרוע שטרות שניהם פרועים כו’ לכאורה משמע דגם כששניהם באים עם הלוה לב”ד דינא הכי, וצ”ע שהרי יהא צריך לשלם ממ”נ.
ג) רשב”ם קעב: ד”ה אמר רב הונא כו’ הול”ל כדלקמן ממך כו’
ועיין שם בהגהות הב”ח שהגיה כדלקמיה וצ”ע כוונתו בזה
החותם בכבוד רב
שמואל דוד בערקאוויטש
***
תשובה
שלו’ רב
א.
בפשוטו נראה מצד הלשון הוא נכון אבל כנראה אחר שהורגלו לכתוב לחודשי הלבנה כן אגב זה הורגלו גם מלימות החמה, ובאמת גם הלשון חודש אינו פשוט כ”כ מעיקרו מצד הלשון שהוא שייך לחדשי החמה, ועי’ במלבי”ם פ’ בא שמות יב מה שהאריך בזה ובענין הנושא כאן דרך בזה דרך אחרת עי”ש.
ב.
כותבין הרשאה הוא סוגיא בפנ”ע, עי’ שו”ע חו”מ סי’ מט ס”ז בסופו.
ג.
יתכן שהיו לו כתב יד מקוריים יותר וידע שזהו סגנון הרשב”ם האמיתי, עי’ עירובין נג ע”א ורש”י שם ד”ה דייקי לישנא שכתב, דדייקי לישנא – לחזר באותו לשון שהיו שומעין מרבן, ועל ידי שהיו שומעין על פי שמועה אחר שמועה היו נותנין בהן סימן זו אחר זו, ומתוך כך שהיו מדקדקים בלשון – יודעין להניח סימנין נאין, ואינן משתכחין מהן עכ”ל.
ואח”כ [לאור המשך התכתבות] ביארתי עוד: ככל הזכור לי לע”ע חדשי החמה אין להם שום משמעות ע”פ התורה, רק תקופות החמה יש להם משמעות, ורק לאחר שהתרגלו בני אדם לקרוא לחדשי חמה חדשי חמה השאילו לזה ג”כ שמות מחדשי הלבנה.
ואם יש לתורה משמעות בחדשי החמה זה רק אחרי שבני האדם החליטו לקרוא לזה כך, ככל דינים הנקבעים ע”פ דרכי ולשונות בני האדם.
***
קרא פחותשאלה לכבוד מו”ר הרה”ג רב עקיבא שליט”א שלום וברכה א) רש”י עבודה זרה ו. ד”ה ולפני עור, בא”ד ונהי דאמרן עמד והתירן מיהו אל יעברו על ידיך שהרי עתידין הן ליתן את הדין כו’, לא הבנתי הגדר בזה. מצד אחד התירן, ומ”מ ...קרא עוד
שאלה
לכבוד מו”ר הרה”ג רב עקיבא שליט”א שלום וברכה
א) רש”י עבודה זרה ו.
ד”ה ולפני עור, בא”ד ונהי דאמרן עמד והתירן מיהו אל יעברו על ידיך שהרי עתידין הן ליתן את הדין כו’, לא הבנתי הגדר בזה.
מצד אחד התירן, ומ”מ עתידין ליתן את הדין וצ”ע.
ב) רש”י ו: ד”ה דקיימא בתרי עברי נהרא – עכו”ם מצד זה וישראל מצד זה כו’, לכאורה קשה מדוע פירש”י רק הציור של אבר מן החי לבני נח וצ”ע.
ג) תוספות ו: ד”ה מנין – מומר לעבודת כוכבים, בא”ד דכישראל גמור חשבינן ליה כו’, האם יש לדייק מלשון התוספות שמומר לא הוי ישראל גמור רק כישראל גמור?
החותם בכבוד רב,
שמואל דוד בערקאוויטש
***
תשובה
א.
מבואר בגמ’ ב”ק לח ע”א דכל מה שהתירן לא הי’ אלא לאבד מהם שכרן ואין הכונה כלל שהתירן ממש והוא לשון מושאל.
ב.
יתכן שהיה לו עדיף למנקט מילתא שהוא דבר המצוי שאם לא יתן לו לא יהיה לו משא”כ יין הרגילות הוא שגם אם לא יתן לו יהיה לו.
ואע”פ שאי”ז מוכרח מ”מ נקט בהוה הדיוק אינו נכון אם כי י”א שיש חילוקי דינים מה”ת בין מומר לישראל [אח”כ הראני הנ”ל לשו”ת דבר יהושע (אהרנברג) ח”ב סימן קלו אות כא, אבל לא זכיתי להבין דבריו שם].
***
קרא פחותשאלה {בס”ד יום רביעי ר”ח סיון תשע”ו שלום וברכה לכבוד הרה”ג עקיבא משה סילבר שליט”א בספר “משנת איש” ח”א (דברים שנשמעו מפי הגרי”ש אלישיב זצ”ל) הובא שם שאלה: האם אדם שלובש תפילין יש לו קדימה להיכנס לבית הכנסת, מהאחר שמחזיק ...קרא עוד
שאלה
{בס”ד יום רביעי ר”ח סיון תשע”ו
שלום וברכה לכבוד הרה”ג עקיבא משה סילבר שליט”א
בספר “משנת איש” ח”א (דברים שנשמעו מפי הגרי”ש אלישיב זצ”ל) הובא שם שאלה: האם אדם שלובש תפילין יש לו קדימה להיכנס לבית הכנסת, מהאחר שמחזיק את שקית התפילין בידו.
תשובה נאמרה על כך: להיפך, זה שמחזיק ביד תפילין קודם.
השני זה כמו שהוא נכנס לבד, התפילין הרי בטל לגוף.
עכ”ל.
הערה על כך הובא שם, בשם הפתחי תשובה (סי’ קנז) [צ”ל: פסקי תשובה] בשם הגאון מהורי”ד ז”ל מבריסק:
כאשר הזדמנו לפניו שני אנשים בדרך כניסתם לבהמ”ד, אחד מהם היה לבוש טלית ותפילין וחברו נשא בידיו את הטו”ת – “והיתה מבוכה בין הלומדים למי מהם יש דין קדימה לכבדו להיכנס ראשון”.
אמר הגרי”ד שמסוגיה זו [עירובין ד ע”א] יש להוכיח שהבגדים בדרך לבישתן אינם חשובים בפני עצמן – אלא הם בטלים לאותו אדם הלובשם, ולעומתם הבגדים שבידו הם חשובים בפני עצמן להיות עליהם שם ‘והבא אל הבית’, ולכן הנושא בידיו את הטו”ת קודם לחבירו הלבוש בהם.
ע”כ.
א.
לכאורה אינו מובן כלל הוראתו של הגרי”ש אלישיב זצ”ל שכן הנושא תפילין אינו מקיים שום מצווה?
ב.
יתרה מכך במסכת ביכורים (פרק ג משנה ג) נאמר: “וכל בעלי אומניות שבירושלם עומדים לפניהם ושואלין בשלומם אחינו אנשי המקום פלוני באתם לשלום”, וכתב ר’ עובדיה מברטנורא: “ומטעם זה עומדים מפני נושאי המטה שהמת בה ומפני נושאי התינוק לברית מילה”, ועל כך הקשה “בתוס’ אנשי שם” (שם) – שיש לדחות שבשונה מבכורים בזמן שהם הולכים הם עוסקים במצוה שכן פסוק מפורש הוא (דברים כו): “וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם” וגם בהוצאת המת י”ל שעוסק במצוה ממש שכבוד הוא למת לנושאו על כתפו, אבל המילה אין שום מצוה בהולכת התינוק אלא רק הכנה למצוה.
עכת”ד.
הוא הדין לענייננו בנושא תפילין שאין בזה שום קיום מצוה.
וממילא אין שום עניין לכבדו בכניסתו!
ג.
ויש להוסיף שגם הרמב”ם על המשנה בביכורים שם כותב שכל מה “חייבו אותן כאן לעמוד מפני שהם רבים.
וכבוד צבור שאני”.
מכאן משמע שאם יחיד מביא ביכורים הרי שאין לעמוד מפניו.
וחזרה הקושיה מדוע יש לכבד את היחיד הנושא טו”ת?
ד.
בשנות אליהו על המשנה בביכורים שם, הביא בשם הירושלמי [ביכורים פ”ג ה”ה], שלכאורה מדוע בעלי אומניות צריכים להפסיק ממלאכתם ולע”בפני הבאים, הרי מפסידים ממון? ועונה על כך הירוש’ “שהיא אחת לקיצים” – כאן מדובר על פעמים בודדות בשנה.
לאור הירושלמי הרי משמע שלא משום שהם עוסקים במצוה.
וע”ע בט”ז (יורה דעה ס”ס שסא) שלא קמים מפני המת אלא מפני נושאיו.
לאור האמור לא קמים מפני חפצא של מצוה אלא מפני מי שמקיים, ולכן אין לקום מפני התפילין עצמן.
וכל שכן שאין שום כבוד לנושא אותם על פני מי שמעוטר בהם?
כל טוב ור”ח טוב
אברהם שיטרית}
תשובה
בע”ה יום רביעי א’ דר”ח תמוז תשע”ו
לכבוד הג”ר אברהם שיטרית שליט”א
א.
ראשית כל, הנה דין זה שהנושא חפץ של מצוה קודם, אי”ז חידוש של הגריש”א, וכבר נזכר בפוסקים, וכן כתב בספר מנהגי מהרי”ל (ליקוטים סק”פ) וז”ל, כשהלך הנושא ספר אצלו, א”ל ליכנס או לצאת לפניו בפתח ע”כ.
ואכן אין הכבוד עבור האדם אלא עבור חפץ המצוה עצמה, אע”ג שהאדם עצמו אינו מקיים מצוה באחיזתו.
ויש להוסיף עוד, דהנה מש”כ הפסקי תשובה סי’ קנ”ז בשם הגרי”ד היינו בעל הבית הלוי, והוכחתו כאמור ממתני’ הנ”ל, [וע”ע בשו”ת חשוקי חמד להגר”י זילברשטיין שהביא ג”כ זה בשם הבית הלוי].
אולם עי’ בשו”ת אבן ישראל להגרי”י פישר מה שרצה לדחות בזה, אכן מ”מ לפנינו רוב הפוסקים שלא נקטו כן.
ב.
מה שלגבי קימה מבואר בדברי התוא”ש שדוקא בדבר שהוא מצוה ממש יש לכבד, הוא לגבי קימה דוקא דקאמר שאם אינו עסוק במצוה ממש אין צורך לטרוח לקום לכבודו, אבל לא שאין ענין לכבד כלל, ובנידו”ד השאלה רק מי עדיף ממי ומי יכנס לפני מי, ובזה גם מי שאינו עוסק במצוה ממש יש להקדימו אם יהיה טעם כל שהוא להקדימו, כגון מחמת שהוא נושא תפילין [וכ”ז לתרץ דברי הפוסקים על כל ענין זה של הקדמה במי שמחזיק ספר].
ג.
כנ”ל יש לתרץ ע”ד הרמב”ם הנ”ל, דהרי הרמב”ם ג”כ לא מיירי אלא מצד העמידה, אבל מצד הקדמה הוא ענין אחר, דסגי בכל שהוא כדי להקדים אחד לחבירו וכנ”ל.
אכן גוף דברי הרמב”ם שם היה אפשר שלא לזה כיון אלא לענין אחר, שהרי כתב שם וז”ל, ואמרו לפי כבוד הנכנסין היו יוצאין, פירש התלמוד שענינו אם היו הבאים רבים במנינם יוצאין לקראתם רבים, ואם היו מועטין יוצאין לקראתם מעט.
וכלל הוא אצלינו אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעת מלאכתן, וחייבו אותן כאן לעמוד מפני שהם רבים.
וכבוד צבור שאני ע”כ.
ומבואר מדבריו שאם היו רבים יש לרבים לקום לכבודן ואם היו מועטין יוצאין לקראתם מעט, אכן לעיקר אפשר שאין הכונה מעט ממש, אלא הכוונה שאם היו ציבור מועטין היו יוצאין אליהן מועטין, אבל אם היו מועטין שאינן ציבור כלל א”צ לצאת, דכדי שיצאו לכבודן צריכין עכ”פ להיות ציבור קטן, וכמו שסיים כבוד רבים שאני.
[ולפי הצד הראשון הנ”ל י”ל דמ”ש כבוד רבים שאני הכוונה רק לביטול מלאכה וכמו שיתבאר לקמן בדברי הירושלמי].
ד.
בענין הירוש’ הנ”ל, הנה א”א להוכיח מדברי הירוש’ שאין קמים לעוסק במצוה, דהירוש’ מיירי במי שמפסיד ממון, אבל מי שאין מפסיד ממון חייב לעמוד גם כשאי”ז אחת לקיצין, וכדגרסי’ במס’ קידושין דף לג ע”א וז”ל, ואקיש נמי הידור לקימה, מה קימה שאין בה חסרון כיס, אף הידור שאין בו חסרון כיס, מכאן אמרו אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתם.
ולא והתנן כל בעלי אומניות עומדים מפניהם ושואלים בשלומם, ואומרים להם אחינו, אנשי מקום פלוני, בואכם לשלום.
א”ר יוחנן מפניהם עומדים, מפני תלמידי חכמים אין עומדים.
אמר רבי יוסי בר אבין בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי מפניהם עומדים, מפני תלמידי חכמים אין עומדים.
ודלמא שאני התם, דא”כ, אתה מכשילן לעתיד לבא ע”כ.
ומבואר בכ”ז דבאמת אין קמים בלא חסרון כיס, אלא רק משום דחביבה מצוה בשעתה, או טעם הירוש’ שהוא טעם אחר [וחולק על הבבלי] דכאן קמים משום שהוא אחת לקיצין, אבל היכא דאין חסרון כיס והפסד ממון, בזה א”צ להטעם הזה כלל, ויהיה כבוד המצוה גם בלא שיהיה מצוה בשעתה וכו’.
וכמו”כ כ”ש שא”א להוכיח מדברי הירושלמי לענינינו שגם אין בא לידי פסידא בזה, וגם אין כאן טענה מצד טירחא דהנידון רק מי קודם וכנ”ל.
אכן מה שיש לדון ע”ד המפרשים במשנה שם, ובעיקר מש”כ שם הרע”ב דהטעם הוא משום דחביבה מצוה בשעתה, דהרי זהו דברי ריב”א שם בגמ’, אבל הגמ’ דחי לה, וי”ל דשייך ג”כ דקי”ל כמאן דנדחה ראייתו [וכתבתי בזה בעם סגולה הל’ פסח], ומ”מ הרמב”ם לא ס”ל לפסוק הלכה כמאן דדחו לי’ כמו שהבאתי ב’ ראיות לזה בעם סגולה שם, ולכך נקט טעם אחר, ולכאו’ תמוה דאי לא נקט טעם ריב”א הו”ל למנקט הטעם בדחיית הגמ’, ואולי ס”ל דכ”ז כלול בדחייה, דכיון דרבים נינהו חישי’ לתקלה שנמצאת מכשלין, ודוחק, ויל”ע.
ובכל אופן להלכה אין לזוז מפסק הגרי”ש, אחר שנתבאר כך ברוב הפוסקים.
בברכה
קרא פחותשאלה האם מותר לומר לבד ביחידות יהא שמיה רבא מברך, ואם אסור א”כ כשיש לו ספק אם הש”ץ אומר יהא שניה אי מותר לומר. (וכתבתי להשואל הנ”ל: מה הכונה ספק. וכתב): יישר כח על טרחתך בערבי פסחים לענות לשואלים. הכוונה כיום שאני ...קרא עוד
שאלה
האם מותר לומר לבד ביחידות יהא שמיה רבא מברך, ואם אסור א”כ כשיש לו ספק אם הש”ץ אומר יהא שניה אי מותר לומר.
(וכתבתי להשואל הנ”ל: מה הכונה ספק.
וכתב): יישר כח על טרחתך בערבי פסחים לענות לשואלים.
הכוונה כיום שאני מתפלל בשטיבלאך ואני עובר מבחוץ ושמע שהקהל עונים ונדמה לי שזה יהא שמיה רבא, ולכן השאלה מה האיסור לומר השבח הזה גם אם לא אמר עכשיו הש”ץ קדיש.
בברכה
א.
י.
ק
***
תשובה
ראיתי בספר שיעורי מרן הגרי”ש [להג”ר בנציון קוק] וז”ל, יש נידון באחרוני זמנינו האם רשאי לומר אמן יהא שמיה רבא ביחידות דלענין אמירת הקדיש איתא בריש סי’ נ”ה א”א אותו בפחות מעשרה אך מה הדין בענית איש”ר גרידא ויש שבקשו להביא ראיה ממה דאיתא בשו”ע ק”ט א’ בדין זה של הבא לבהכנ”ס ומצא ציבור ומתפללים דבעי’ שיסיים תפילתו קודם שעונים הציבור אמן יהא שמה רבא ואם איתא דיחיד רשאי לומר איש”ר א”כ הרי יוכל לומר זאת ביחידות לאחר שיסיים תפילתו וכמו דאיתא בגמ’ דלמ”ד יחיד אומר קדושה רשאי להתפלל אע”פ שלא יוכל לסיים תפילתו קודם שיגיע ש”צ לקדושה, וכו’, ועיין שם מה שכתב לדון על ראיה זו.
***
קרא פחותברש”י ריש ספר יואל הביא מדרש חז”ל דיואל בן פתואל בעל הספר יואל הוא יואל בן שמואל הנביא, ונשאלתי דעל בני שמואל כתיב ולא הלכו בניו בדרכיו, והשבתי דהטענות שנזכרו בגמ’ שבת בס”פ במה בהמה על בני שמואל הם דברים ...קרא עוד
ברש”י ריש ספר יואל הביא מדרש חז”ל דיואל בן פתואל בעל הספר יואל הוא יואל בן שמואל הנביא, ונשאלתי דעל בני שמואל כתיב ולא הלכו בניו בדרכיו, והשבתי דהטענות שנזכרו בגמ’ שבת בס”פ במה בהמה על בני שמואל הם דברים שאצל שאר בני אדם אינם נחשבים ומוחזקים לחטאים ורק נתבעו לפי דרגתם.
ואין סוף לדקדוק בצדיקים גמורים כדאמרי’ וסביביו נשערה מאוד שהקב”ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה וכמו שאר צדיקים שנזכרו בגמ’ שם כגון שלמה המלך עי”ש ובפרק חלק, וכן במשה ואהרן התביעה היתה בדקות גדולה, ובמדרש רבה אמרי’ הן בקדושיו לא יאמין אפי’ באי”י.
וכן גבי בני שמואל לפי דעה אחת החטא היה שלא סבבו בארץ לשפוט את ישראל והרי לא מצינו כמעט שעשו כן מלבד שמואל אלא התביעה עליהם שהיה להם ממי ללמוד הנהגה זו, וכן למ”ד חלקם שאלו בפיהם לא נזכר שהיה בדרך חטא דאפשר שבעל המתנות חיפש למי לתת ואמרו לו שיתן להם וגם אפשר שהיה רק פעם אחת בימי חייהם שאירע כן.
ונשאלתי א”כ למה טענת ישראל כשרצו מלך שאמרו ובניך לא הלכו בדרכיך (שמואל א’ ח, ה), והשבתי דהרי דבר הלמד מעניינו שישראל מצאו עילה לומר כן וכדמפרש קרא כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם (שמואל א’ ח, ז), א”כ גם טענתם שבניך לא הלכו בדרכיך לא היתה אלא עלילה בעלמא.
ומ”מ מקור דברי רש”י הוא במדרש במדבר רבה פרשה י ה וכן ברות רבה, ובבמדבר רבה שם אכן איתא דמתחילה היו רשעים אלא ששבו בתשובה שלמה ונעשו צדיקים ואחר כך ששבו להקב”ה זכו לרוה”ק.
(ומשמע שם דשניהם זכו לרוה”ק ואולי למדו כן מהיקש ששניהם שבו, ובגמ’ שם מקיש שני בני עלי, ומענין לענין יש לציין דיש במקובלים דהיינו שני בני אהרן היינו שני בני עלי היינו שני בני שמואל).
אבל לכאורה זה לא אתיא כשיטת הגמ’ שלא חטאו אלא קאמר דמתחילה רשעים היו, (וגם מש”כ בגמ’ שם שבני עלי לא חטאו בפ”ק דיומא ט ע”ב איכא למ”ד שחטאו וכן עי’ באריכות במדרש הגדול פר’ תולדות), ומ”מ גם לשי’ הגמ’ יש לומר דשבו אחר שנאמר עליהם מפי הגבורה שלא הלכו בדרכיו של שמואל.
קרא פחותבשו”ע יו”ד סי’ קכד סי”ז מבואר דיין קודם המשכה אינו נאסר, וכתב השו”ע שאם פינה החרצנים והזגים והיין לבדו נמשך מצד העליון לצד התחתון ונשאר היין לבדו עומד נקרא המשכה. וכוונתו דאם בכל דרך שתהיה רוקן את הגת מן הפסולת ממילא ...קרא עוד
בשו”ע יו”ד סי’ קכד סי”ז מבואר דיין קודם המשכה אינו נאסר, וכתב השו”ע שאם פינה החרצנים והזגים והיין לבדו נמשך מצד העליון לצד התחתון ונשאר היין לבדו עומד נקרא המשכה.
וכוונתו דאם בכל דרך שתהיה רוקן את הגת מן הפסולת ממילא היין עצמו ירד ממקומו למטה כיון שמתחילה היה מעל הפסולת ועכשיו הוא ע”ג קרקעית הגת, ומבואר מזה דהמשכה אינו רק מה שמסלק הפסולת מן היין אלא גם מה שהיין משנה מקומו.
וכן מבואר עוד במקור דברי המחבר בתוס’ ע”ז נה ע”ב בשם רשב”ם לדעת רש”י דאם מפנים הגרעינים אילך ואילך כדי שייכנס היין באמצעו אין לך המשכה גדולה מזו ומבואר דלא סגי בהעלמת הגרעינים אלא סמה שמכניס היין באמצעיתו, אם כי אינו מוכרח לגמרי שזו כוונתו.
וכך היה מקום לבאר גם בכוונת הרמ”א להלן שכתב המחבר בסוף הסעי’ אבל כל זמן שלא הבדיל היין מן החרצנים והזגים לא הוי המשכה, וכתב הרמ”א הג”ה שלא הבדיל היין עד שולי הגת, והיה מקום לבאר בזה דכוונתו למש”כ המחבר קודם לכן דבעי’ שיזוז היין ממקומו לשולי הגת, דעצם פינוי הפסולת לבדו לא הוי המשכה, אולם הש”ך סקל”ג לא פירש כן דברי הרמ”א אלא דמש”כ הרמ”א עד שולי הגת הכוונה שיפנה את הפסולת מכל היין עד שוליו ולא ינקה רק את הפסולת שלמעלה, וצע”ק דלכאורה הוא פשיטא דהרי בלאו הכי בכל סתם יין שבגת קודם שהוציאו הפסולת יש מן היין למעלה שעומד בלא פסולת ובמקור הרמ”א בתוס’ ע”ז נה ע”ב ד”ה א”ר מבואר כדברי הש”ך, ועי’ רא”ש שם פ”ד סי’ ג ומרדכי רמז תתמה.
ומ”מ גם להמבואר בתוס’ (ואולי גם הש”ך) אינו סותר שזה עיקר הענין דכל שלא פינה קרקעיתו לא חשיב המשכה כיון דלא חשיב שפינה היין ממקומו, ואילו בסל דלקמן סי”ח חשיב שהיין עומד במקום חדש שהוא הסל.
ועכ”פ מיהת דין זה שנתחבר עכ”פ בדברי המחבר דיש ב’ תנאים בהמשכה הא’ שיתנקה היין והב’ שיזוז היין ממקומו, יל”ע מנ”ל שתנאי השני הוא תנאי דשמא מה שנקרא המשכה הוא מחמת שכך הוא בהוה שנעשה הניקוי בדרך המשכה, וגם יל”ע ממה בא לאפוקי, ואולי י”ל משום דמבואר בסעי’ שאח”ז שאם הכניס סל לגת ונכנס היין לסל דרך הנקבים בלא הפסולת חשיב המשכה ושם חשיב שעשה איזה מעשה בגוף היין אבל לו יצוייר שהיה סדין בבור קשור לצד אחד וקשרו לצד השני ובכך הבדיל היין העליון הנקי מהיין התחתון המלוכלך בחרצנים וזגים לא חשיב המשכה דאמנם עדיין אין דין זה נלמד מדברי הרמ”א (לפי’ הש”ך הנ”ל) דבאופן המדובר כאן כיון שהיין הנקי מובדל מהיין המלוכלך ס”ד דיש לדמותו לסל הנ”ל קמ”ל דדוקא התם שהיין זז ממקומו משא”כ כאן שלא נעשה שינוי במקום היין, ולכך לא חשיב המשכה (ובאופן של הרמ”א יש ג”כ רבותא שאין כאן דשם הוציא חלק מהפסולת א”כ זז היין ממקומו אבל כיון שלא הוציא כל הפסולת עד שולי הגת לפי’ הש”ך לא חשיב המשכה).
וא”כ לכאורה יוצא שאין המשכה במקרה כזה, וגם לפי מה שהצעתי לבאר בכוונת התוס’ הנ”ל ג”כ יוצא דאין המשכה במקרה כזה, וצ”ע לדינא בזה.
קרא פחותישתה מעט מהחבית בשבת ואז יהיה מותר לשכשך, ואף שיש מקילים לשכשכך מחמת שיש פסידא [עכ”פ כשאין טירחא בדבר] מ”מ המשנ”ב מחמיר שישתה מעט מכיון שיכול. מקורות: מבואר במשנ”ב (סי’ רנד סקמ”ג) שאפילו טלטול בעלמא כגון הוצאת פת מתנור או העברת יין ...קרא עוד
ישתה מעט מהחבית בשבת ואז יהיה מותר לשכשך, ואף שיש מקילים לשכשכך מחמת שיש פסידא [עכ”פ כשאין טירחא בדבר] מ”מ המשנ”ב מחמיר שישתה מעט מכיון שיכול.
מקורות:
מבואר במשנ”ב (סי’ רנד סקמ”ג) שאפילו טלטול בעלמא כגון הוצאת פת מתנור או העברת יין ברחוב אסור לעשות בשבת אם הוא לצורך חול.
אבל מצאנו בהרבה מקומות שהתירו פעולה קלה בשבת שאין בה מלאכה ואין בה טירחא אם הוא מקום הפסד כמו בהפרת נדרים בשבת באופן המותר (סי’ שמא ס”א) וכן שטיפת בשר לפני שייאסר ובעוד כמה אופנים (עי’ שש”כ פרק כח סי’ צא סקמ”ג).
ולכן בנידון דידן מכיון שאין בזה מלאכה ויש בזה הפסד לכן לכאורה היה צריך להיות מותר לשכשך את היינות בשבת בתנאי שאין בזה טירחא.
אבל במשנ”ב בסי’ רנד שם הביא דדעת הא”ר להתיר במקום פסידא, והמשנ”ב עצמו נראה שהקיל רק על ידי גוי והביא שכן דעת המג”א מכיון שיש לו פתרון אחר שיכול לאכול מעט מן הפת בשבת ולכן לא הותר על ידי ישראל.
ובענייננו א”א להשתמש בגוי בשכשוך יין מכיון שעלול לאסור את היין, אבל משמע במשנ”ב שאם יש לו אפשרות לשתות מעט מהיין בשבת לא הותר לעשות לצורך חול במקום פסידא, ונראה משום שטעם ההיתר במקום פסידא הוא רק כשאין ברירה, אך אם יכול לשתות מעט מהיין בשבת ואז לא יעשה כלל לצורך חול צריך לנהוג כן.
והא”ר סובר דעצם מה שהוא לצורך פסידא הוא הותרה ואינו צריך לחזר אחר היתר אחר, אבל במשנ”ב ע”פ המג”א נראה מאוד בסגנונו שלא הקיל בזה אלא שישתה מעט מהיין.
וכן הורה הגרי”ש לענין קוגל שנשאר בבית כנסת שיביאוהו הביתה על מנת לאכול ממנו בשבת מעט (הרחבתי בתשובה ד”ה האם מותר להוציא לחם מהמקפיא בשבת לצורך מלווה מלכה https://shchiche.com/120776).
(וע”ע בעניינים אלו בתשובה ד”ה כשמסיימים סעודה שלישית ועדיין שבת האם מותר לפנות את השולחן מהכלים והמאכלים כאשר הפינוי הוא כבר שלא לצורך שבת https://shchiche.com/120575 ובתשובה ד”ה האם מותר בשבת לאסוף בקבוקים כדי להחזירם לחנות בימי החול לקבלת דמי הפקדון https://shchiche.com/5130)
קרא פחותמחוייב. מקורות: יעוי’ במשנ”ב סק”א דאף כשאין הידים מזוהמות מן המאכל כלל חיוב בנטילת מים אחרונים כיון שתקנוהו חז”ל מפני חשש מלח סדומית, ולפו”ר משמע דכשגם אין חשש מלח סדומית אין חיוב נטילה. אבל אינו מוכרח מאחר דיש לומר דר”ל דמשום ידיים מזוהמות ...קרא עוד
מחוייב.
מקורות:
יעוי’ במשנ”ב סק”א דאף כשאין הידים מזוהמות מן המאכל כלל חיוב בנטילת מים אחרונים כיון שתקנוהו חז”ל מפני חשש מלח סדומית, ולפו”ר משמע דכשגם אין חשש מלח סדומית אין חיוב נטילה.
אבל אינו מוכרח מאחר דיש לומר דר”ל דמשום ידיים מזוהמות אין לחייב כשאינם מזוהמות אבל משום מלח סדומית החיוב הוא קבוע מכיון שבד”כ יש חשש.
ויתכן גם דבמלח סדומית לא היה צד שמפה יועיל לפטור מכיון שהאדם נוגע במפה והמפה נגעה באוכל וממילא תמיד יהיה חשש, ולכן בגמ’ שדנו על אכילה במפה לא דנו לגבי מים אחרונים, וכן בגמ’ חולין קז ע”ב (ושו”ע סי’ קסג ס”ב) שדנו על אוכל מחמת מאכיל לא דנו על מים אחרונים, כיון שלגבי מלח סדומית החשש הוא גם נוגע בנוגע.
וכן יש להביא ראיה ממש”כ המשנ”ב בשם המג”א בשם המהרש”ל והרחבתי קצת בביאור דבריו בתשובה אחרת (ד”ה האם יש ענין ליטול מים אמצעיים מתוך כלי) ותמצית הדברים דבמים אחרונים אם נוטל על ידי שמשכשך ידיו בכלי החשש הוא שמא יחזור כל דהוא מהמלח ויחזור לידיו אע”ג דבשעת השכשוך גופא המלח אינו על ידו ושמשום כך מהני שכשוך לענין מים אמצעיים כמבואר שם, ועל פי יסוד זה מבואר נמי דלענין נוגע בנוגע (דהיינו אוכל במפה שהוא נוגע בנוגע באוכל) הוא חמור יותר.
וכן יעוי’ במשנ”ב שם סק”ב דאין החיוב במים אחרונים יותר ממים ראשונים ולכן כשיש מרחק בינו לבין המים יותר מד’ מילין וכו’ (לפי פרטי הדינים) אינו מחוייב גם במים אחרונים כמו שאינו מחוייב אז במים ראשונים, וכתב שם השעה”צ בסק”ח דטוב שיכרוך ידיו במפה קודם לכן כדי שלא יהיו ידיו מזוהמות בזמן בהמ”ז, וגם יהיו שמורות ממלח סדומית, ומבואר מזה להדיא דהשעה”צ נקט ענין זה של כריכת הידיים במפה רק לרווחא דמילתא, דהרי כל מה שכתב לעשות כן הוא רק אחר שיש הפטור שאין לו מים, ומשמע דעכ”פ באופן שמחוייב במים ראשונים (גם כשאינו נוגע באוכל) יהיה מחוייב במים אחרונים, ואחר שיש לו פטור גמור אז לרווחא דמילתא יעשה זהירות, אבל בלא זה משמע דמעיקר הדין סבר המשנ”ב שאין היתר כזה.
ובביאור דברי המשנ”ב אפשר לבאר כנ”ל שהוא רק לרווחא דמילתא כדי להמעיט מעצמו חשש סכנתא אף שמן הדין כבר נפטר מעיקר תקנת מים אחרונים, ומאידך גיסא אפשר לבאר דספוקי מספקא ליה להמשנ”ב אם מועיל מפה ומעיקר הדין סובר דלהלכה לא מהני והיכא דאינו יכול ליטול עדיף שיעשה כן משלא יעשה כלל.
עכ”פ לפי ב’ הצדדים בכוונתו אין כריכה במפה טעם לכשהוא לעצמו לפטור ממים אחרונים.
וכן מבואר בפרי תואר דמים אמצעיים אין בהם חיוב באוכל במפה, ומשמע דמים אחרונים צריך.
[ולגוף מה דהוה פשיטא ליה להמשנ”ב דאין חיוב במים אחרונים יותר ממים ראשונים, ע”ע בספ”ק דעירובין גבי מחנה דחמירא סכנתא וצלע”ע, ואולי מצרף בזה גם סברת התוס’ דמים אחרונים עכ”פ לענין חיובא בזמנינו, לומר דלהחולקים על התוס’ נשארה התקנה אבל רק בתורת תקנה ולא בתורת סכנתא, אבל לא נהירא לומר כן דאם תאמר כן א”כ יוצא שמעולם לא נאמר שיעור מיל וד’ מילין במים אחרונים, ומנ”ל לחדש אחר שמצרפין סברת התוס’ במקום שאין מלח סדומית, וגם אם נימא דנלמד כן ממים ראשונים, אבל עדיין צע”ק דהמשמעות במשנ”ב ריש סי’ קפא דגם האידנא חיישי’ משום מלח של סכנה עי”ש א”כ הוא בתורת סכנתא].
ולא נכנסתי כאן להנוהגים שלא ליטול מים אחרונים בזמנינו (כשאין הידים מוזהמות) אלא כ”ז הוא להמחייבים כמובן.
קרא פחותלכבוד הג”ר ישראל פאנעט מה שהקשה כת”ר עמ”ש ואיש אשר יקח את אשת אחיו (ויקרא כ’ כ”א) הנה איתא במס’ יבמות דף צז ע”א, וז”ל, א”ל רב פפא לאביי אלא מעתה גבי אחותו דכתיב איש אשר יקח את אחותו בת אביו ...קרא עוד
לכבוד הג”ר ישראל פאנעט
מה שהקשה כת”ר עמ”ש ואיש אשר יקח את אשת אחיו (ויקרא כ’ כ”א) הנה איתא במס’ יבמות דף צז ע”א, וז”ל, א”ל רב פפא לאביי אלא מעתה גבי אחותו דכתיב איש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו הכי נמי דרך קיחה הוא דאסור דרך שכיבה שרי א”ל ליקוחין כתיבי בתורה סתם הראוי לקיחה קיחה הראוי לשכיבה שכיבה וכו’ ע”ש.
וכתב הערוך לנר שם וז”ל, בגמרא אלא מעתה גבי אחותו.
ה”ה דהוי מצי למיפרך מאשת אב דכתיב ג”כ לא יקח איש את אשת אביו ואף דכתיב ג”כ ערות אשת אביך לא תגלה דמשמע מכ”מ ה”ה ג”כ באחותו כתוב כן וכן הוי מצי להקשות מכי יקח את אשת אחיו, ואילו מהני לא רצה להקשות דיש לתרץ שהיו ראויין כבר וכמו דמתרץ בירושלמי, או י”ל דה”ה דהוי מצי למיפרך ג”כ מהני אבל פריך מאחותו דכתיב ברישא ובמה שתירץ על אחותו מתורץ ג”כ מאשת אביו ואשת אחיו עכ”ל.
א”כ לא אכפת לן בלשון זו.
קרא פחותעי’ בשע”ת סי’ כז ס”ב סק”ד שכתב ללמד זכות על המכניסים גיד במעברתא לקשור את היו”ד אולם המשנ”ב סק”י כתב לבטל המנהג, אם כי עיקר דברי המשנ”ב נאמרו באופן שהחציצה עוברת בין הזרוע לבין התיתורא, אבל בתוך המעברתא ממש הוא ...קרא עוד
עי’ בשע”ת סי’ כז ס”ב סק”ד שכתב ללמד זכות על המכניסים גיד במעברתא לקשור את היו”ד אולם המשנ”ב סק”י כתב לבטל המנהג, אם כי עיקר דברי המשנ”ב נאמרו באופן שהחציצה עוברת בין הזרוע לבין התיתורא, אבל בתוך המעברתא ממש הוא נידון בפני עצמו, ואינו שייך לנידון של המשנ”ב, ועי’ בכה”ח בזה דמשמע שאין איסור וכך נהגו.
ולגוף הנידון אם מעברתא כמו התיתורא לענין זה, הנה בשע”ת כתב ללמד זכות מצד שהוא תחת התיתורא ולא תחת המעברתא, אולם המשנ”ב נקט להחמיר וכנ”ל ומקורו (בשעה”צ סק”י) מהשע”ת, ולכאורה יש לתמוה דהרי השע”ת מקל במעברתא, אבל התירוץ בזה יתכן לומר משום שהשע”ת קולתו לענין תחת המעברתא והמשנ”ב מיירי תחת התיתורא כלשונו לכך ציין שמקור דין זה מהשע”ת וכי תימא א”כ למה לא הזכיר המשנ”ב שיש קולא במקום המעברתא י”ל דבאמת המשנ”ב לא קיבל קולא זו ולכן כתב בפשיטות בסתמא לבטל המנהג ולא לימד זכות על המנהג כהשע”ת ועי’ בכה”ח סקי”ב שהיוצא מדבריו שעכשיו נהגו להחמיר בזה.
אבל מצד חציצה אין לטעון שיש רווח בגיד יותר מבחוטי פשתן דמבואר שם במשנ”ב דגם בגיד שייך חציצה ועי’ פר”ח יו”ד סי’ צח סק”ז, ומש”כ בתשורת שי תנינא סי’ צג להוכיח מהגמ’ בשבת כח ע”ב דלא הוכשרו וכו’ שהוא מין עור לכאורה יש לדחות דהלכה למ”מ שצריך גיד ורק אשמעי’ דבעי’ דוקא גיד בהמה טהורה דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא בהמה טהורה בעור וה”ה לשאר דברים, ועי’ בספר דיני ד’ תעניות להגר”ש דבליצקי עמ’ כג שהביא עוד מי שסבר דגיד חשיב מין במינו.
אבל גם המכניסים גיד מסתמא הקפידו על גיד משום שהוא מבטלו לתפילין לכך לקחו מעור בהמה טהורה, (ובפרט דיש שסברו שהוא מין במינו וכנ”ל), אבל לקחת לצורך זה חוט פשתן צ”ב, כמו כן יש לדון בהוספת דבר עם התפילין אם חשיב מוסיף על התפילין, ובשו”ע ונו”כ בסי’ לג ובמשנ”ב שם סקכ”ו מבואר דשייך לתפור את הרצועות בגיד עכ”פ בחלק הנמשך להלאה מהרצועה (שאינו מקיף הראש והקיבורת) ולא חשיב שמחבר לרצועה מין אחר אע”ג דיש בגיד חציצה אם היה עומד בפני עצמו בין התיתורא לבשר וכנ”ל (ולענין חציצה ברצועה עי’ להלן).
אבל גם זה דוקא בגיד [הכרעת המג”א סקכ”ו והמשנ”ב סקכ”ו דלא כהמקילים] ולא בחוטין, ובחיבור לקציצה חמור גם להא”ח המקיל בזה עי”ש ויש לדון אם חיבור למעברתא חשיב לענין זה כקציצה דלכאורה למד כן מדינא דתפילין נתפרין בגידין כמ”ש בבהגר”א [ולא מצד מין במינו וכנ”ל], ובהא פליגי דמר סבר תפילין וה”ה רצועות ומר סבר תפילין ולא רצועות וא”כ ברצועה העוברת במעברתא לא יוכל להוסיף שלא בגיד וכמו שדקדק המנהג שלא להוסיף אלא גיד כשר אבל רצועה בסופה שרי ולמר ג”ז אסור.
ויש שהקילו בתפירה מחוץ לשיעור במין אחר, ועי’ משנ”ב סי’ לג סקכ”ט כמה דעות בזה, ולכאורה עכ”פ לחלק מהדעות א”א לחבר לרצועות מין סקוטש שהוא לא עדיף מחוט.
ויתכן שפשטות דעת המשנ”ב דהמחמירים בזה מחמירים בכל אופן שמחבר דבר לרצועה שיהיה אסור לתפור בחוט ולאו דוקא כשרוצה להאריך את הרצועה, דהרי מדינא מי שיש לו שיעור רצועה ומאריכה לאו כלום קעביד ואעפ”כ אסור, וממילא ה”ה גם אם מחבר לכל צורך שיהיה כגון שתנוח הרצועה במקומה וכיו”ב.
אבל יש שהקילו ברצועה מחוץ לשיעור שעומדת ליקרע כיון שעדיין לא נקרעה (עי’ חלקת יעקב או”ח סי’ טו ועי’ עוד חזון נחום ח”א סי’ י סקט”ו), ולפי דבריהם כ”ש שמותר כאן וגם להאוסרים אפשר דרק כשהחוט מחזיק המשך הרצועה עצמה אבל כשמחזיק הרצועה על הרצועה אפשר דלא.
ועי’ בבה”ל ס”ס לב לגבי חשש דיבוק לפני שמדבק ברצועות דשמא מעכב בזה מה שתופר אח”כ בגיד שאין נחשב תפירה עי”ז, ומבואר מזה דדין נתפרות בגידן הוא דין בפני עצמו, ועצם דין זה שצריך דוקא תפירה בגיד שם ולא חיבור דבק בלבד הוא ברור כמבואר בסדרי תיקוני התפילין שכתבו הגאונים והראשונים [ועי’ גם בהגר”א סי’ לג ריש ס”ג בשם המרדכי בביאור הירושלמי], וממילא צ”ב מהיכן למדו הפוסקים דיש עוד דין שאם נפסק דבר שצריך לחברו בגיד [ובאמת הבהגר”א שם בסעי’ ה שהביא דברי הסמ”ג בפירוש הירושלמי שכך יוצא מדבריו אינו כפירוש המרדכי בירושלמי שהביא לעיל ס”ג דלמד כן רק לענין דין תפירת הקציצה], דשמא דין זה שנתפרות בגידן הוא דין שיש דין שלא יהיה מחובר בין חלקי התיתורא ונתפר בגיד ומנ”ל שדין זה נוהג גם בשאר חיבורים שצריך לחבר בתפילין (ובאמת הנוהגים לעשות התפילין מכמה עורות אין נוהגין דוקא חיבור בגיד ועי’ בשו”ע שם בסי’ לג לגבי תפירת קציצה ישנה בגיד).
וכן יש עוד הפסד בזה דבתוס’ מנחות לה ע”א כתבו דהמעברתא נקראת מעברתא משום שהרצועה עולה ויורדת, ואף שאינו מוכרח שצריך שיהיה ראוי לעלות ולרדת שם תדיר מ”מ הגרח”ק בשם החזו”א חשש לזה (עי’ מאיר עוז שם), אולם בדעת נוטה תפילין עמ’ קלא ובהערה שם משמע שהוא דבר חדש ואינו נוי לתפילין אבל לא שיש בזה צד פסול (ועי’ דינים והנהגות פ”ג אות ז וארחות רבינו ח”א עמ’ כז), ומעין זה נמצא במור וקציעה סי’ כז שלא נהגו בישראל בגיד מלפנים דבמתני’ במקוואות פ”י מ”ד משמע שהרצועה היתה עולה ויורדת, אם כי גם החוששים לסברא זו אין רווח מצד זה יותר בגיד מבסקוטש.
יש בזה נידון נוסף דהסקוטש חוצץ בין בשרו לרצועה במקום שיש הסקוטש, אולם מעיקר הדין יש מקום לטעון דאף אם צריך לצבוע כל הרצועה אף היתר מהשיעור כמ”ש הבא”ח בתפילין סי’ לג ועי’ בבה”ל סי’ לג ד”ה הרצועות, מ”מ מצד חציצה אפשר דאין עיכובא מאחר דאין חיוב שכל היתר יהיה מונח עליו כלל, ודוחק לחדש דהכא מיגרע גרע שיש חציצה דכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו, ובפרט דמעיקר הדין דעת השו”ע בסעי’ ד שאין איסור חציצה ברצועות התפילין ואף המג”א סק”ד דמחמיר בכריכות משמע דאחר שעשה הכריכות אין איסור בחציצה אם לא שנטען דר”ל גם הכריכות שלאחמ”כ.
[ומדברי הפמ”ג שברצועות המשתלשלות אין איסור חציצה לענ”ד אין ראיה לניד”ד דשם באמת אין דינו שיהיה על הגוף משא”כ כאן הכריכות עד הקשירה האחרונה היא מצוה, עי’ בשו”ע סעי’ ח’, והוא מיוסד על דברי הגמ’, ופוק חזי מאי עמא דבר שרצועות היד עד קשירה אחרונה קושרין מזמן הגמ’ עד עכשיו עד היד ורצועות הראש משתלשלות על בגדיו].
יש בזה נידון נוסף דיש מצוה לקשור סוף הרצועה לכמה פוסקים (עי’ פאר הדור להרמב”ם סי’ עג, קצה”ש עמ’ פז בהערה, שבות יצחק חי”ד עמ’ רעו, דעת נוטה תפילין סי’ שב ואילך, והזכירו האחרונים הנ”ל שלא לשוח בינתיים מהברכה עד אז, עכ”פ לכתחילה, ויש צד שהוא מדינא דגמ’ עי’ בב”י בדברי הגמ’ בשיעור אורך הרצועה) כפשטות השו”ע ס”ח [אף דעיקר נידון השו”ע מצד השיעור וגם לא נזכר שהוא קשירה מצד מצוות וקשרתם מ”מ עי’ בפוסקים הנ”ל אבל יותר משמע בשו”ע שצריך לקשור דהרי לענין כריכות הזרוע כ’ שאינן אלא מנהג משמע שכל מה שמעכב השיעור אינו מנהג אלא מדינא], ולכאורה אין מקיים מצוה זו ע”י סקוטש.
ובדעת נוטה תפילין שם כתב שאפי’ תחיבת הרצועה ע”ג פס היד היא קשירה והביא ראיה לדבריו, ולכאורה בסגירה בסקוטש אי”ז צורה של קשירה.
ומצינו עוד נידונים לגבי סקוטש אם דמי לקשירה או לא, דלגבי שבת נוקטים להתיר עדיין אין מזה ראי’ ברורה דהוא מצד שאין כאן קשירה, ועי’ שיעורי שלמי תודה תפילה עמ’ קד בשם הגרנ”ק דההיתר אינו מצד שאין בו מעשה אלא מטעם אחר עי”ש, ומ”מ גם להמבואר שם הצד לאסור אפשר שאינו מדין קשירה דלכאורה הוא מדיני תופר [רק דבאמת צ”ע הדמיון שהובא שם בשם הגרנ”ק בין קשירה לתפירה דיש מקום לטעון דההיתר בקשר ארעי הוא בקושר ולא בתופר וצל”ע] ואכה”מ.
ובתשובה אחרת כתבתי דלהסוברים שרק בנעל שיש בה קשירה יש צריך להקדים שמאל דומיא דתפילין בנעל בסקוטש א”צ, ועי”ש שהרחבתי בדעות בזה בטעם מה שקושרין נעל בשמאל דתליא בדעות אלו, אולם שו”ר שבדעת נוטה ח”א סי’ סו לא כתב כן ונקט דבכל גווני ההידוק הוא הקשירה, ויש שהעירו דגם בתפילין אפשר דלא חשיב ההידוק קשירה גמורה, אבל בשם המרדכי הביאו דהקשירה בתפילין היא הכריכה בצירוף מה שתחתיה, רק דיש לדון דשמא א”צ דוקא קשירה בנעל לזה אלא סגי מעין קשירה.
היוצא מכ”ז דלכאורה אין למחות במי שמניח סקוטש הנזכר, אבל אפשר שיותר טוב בלא סקוטש זה מהטעמים השונים שהתבארו.
קרא פחות{יום ג’ ה’ כסלו תשע”ו כולל יששכר באהליך מודיעין עילית} שאלה בנוסח אהבה רבה אמרי’ לשמור לעשות ולקיים, והקשה הג”ר משה מונק מהו כפל הלשון, דבשלמא לשמור הוא לאוין ולעשות הוא עשין, אבל מהו לקיים. תשובה הנה אמרי’ בפ”ק דב”ב ט’ ...קרא עוד
{יום ג’ ה’ כסלו תשע”ו
כולל יששכר באהליך מודיעין עילית}
שאלה בנוסח אהבה רבה אמרי’ לשמור לעשות ולקיים, והקשה הג”ר משה מונק מהו כפל הלשון, דבשלמא לשמור הוא לאוין ולעשות הוא עשין, אבל מהו לקיים.
תשובה הנה אמרי’ בפ”ק דב”ב ט’ א’, גדול המעשה יותר מן העושה.
וי”ל דלקיים היינו לקיים אחרים העושין, וכמו שמצינו מקיים כלאים בכרם בפ”ק דמו”ק ג’ ב’, אע”ג דהתם מיירי רק שמקיים ולא מבטל, אך מסברא נראה שאנו מבקשין יותר מזה, ומ”מ לשון לקיים שייך גם על המעשה אחרים.
[נ”ב היה קשה לי מדאמרי’ גדול המעשה כעושה, ושאלתי למרן הגר”ח קניבסקי שליט”א, והשיבני דהגדלות של המעשה הוא מצד מה שמתבייש, ר”ל שאין גדלותו מצד עצם מה שמעשה דע”ז אמרי’ מעשה כעושה, אבל בצירוף מה שמתבייש נעשה יותר מן העושה].
ויתכן שזוהי כונת השל”ה שכתב [תורה שבכתב, הקדמה], הכלל העולה צריך לעסוק בתורה לשמה דהיינו כמו שהוזכר בברכת ‘אהבה רבה’ ‘ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים’, דהיינו שיעסוק בתורה על מנת כל מה שיהיה אפשר לו לקיים יקיים ומה שאי אפשר לו ואפשר לחבירו אז ילמוד אותו ויזרזנו ויעזרנו לקיים עכ”ל.
עוד יש לעורר ע”פ מ”ש הרמב”ן דברים כ”ז, כ”ו, וז”ל, אשר לא יקים את דברי התורה הזאת כאן כלל את כל התורה כולה וקבלוה עליהם באלה ובשבועה לשון רש”י, ולפי דעתי כי הקבלה הזאת שיודה במצות בלבו ויהיו בעיניו אמת, ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה והעובר עליהן יענש ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם הנה הוא ארור, אבל אם עבר על אחת מהן כגון שאכל החזיר והשקץ לתאותו או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה איננו בחרם הזה כי לא אמר הכתוב אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת אלא אמר אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות, כטעם קיימו וקבלו היהודים אסתר ט כז, והנה הוא חרם המורדים והכופרים, ובירושלמי בסוטה פ”ז ה”ד ראיתי, אשר לא יקים וכי יש תורה נופלת, רבי שמעון בן יקים אומר זה החזן, רבי שמעון בן חלפתא אומר זה בית דין של מטן, דמר רב יהודה ורב הונא בשם שמואל על הדבר הזה קרע יאשיהו ואמר עלי להקים, אמר רבי אסי בשם רבי תנחום בר חייא למד ולימד ושמר ועשה והיה ספק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור [עכ”ל הירושלמי], ידרשו בהקמה הזאת בית המלך והנשיאות שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה, ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה הרי זו ארור, וזה קרוב לענין שפירשנו, ואמרו על דרך אגדה זה החזן שאינו מקים ספרי התורה להעמידן כתקנן שלא יפלו, ולי נראה על החזן שאינו מקים ספר תורה על הצבור להראות פני כתיבתו לכל כמו שמפורש במסכת סופרים יד יד שמגביהין אותו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו שמצוה לכל אנשים והנשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר וזאת התורה אשר שם משה וגו’ לעיל ד מד, וכן נוהגין, ע”כ לשון הרמב”ן.
והנה ע”פ מ”ש בשם הירושלמי תו חזינן שלשון לקיים התורה היינו לעשות את האחרים.
ומאידך גם את פי’ הרמב”ן גופיה שייך לפרש גם כאן.
[וצל”ע בשאר המפרשים שם עוד, ולכאורה הרבה ממה שפי’ שם המפרשים יוכל להתפרש גם כאן בענינינו].
ועיין בשו”ת משיב דבר להנצי”ב מוולוז’ין זצ”ל ח”ב סימן קד, שכתב על פי הגמ’ בשבת י’ א’ לפרש נוסח זה, ד”לשמור” היינו משנה השנוי מכבר וכדאיתא בקידושין ל”ז אשר תשמרון זו משנה ובתו”כ אי’ הכי הרבה פעמים, “ולעשות” היינו חידושי תורה כלשון גמ’ הנ”ל תורתו מתי נעשית, ובשאלתות דר’ אחאי סי’ נ”א הביא הנוסח מתי למדה ומתי לימדה הרי שהלימוד דנקרא תורתו דהיינו חידושי תורה בפ”ע ואח”כ לאחרים מיקרי עשיה עכ”ד, ולפ”ד לקיים היינו מצוות, ואדרבה לשמור ולעשות היינו ללמוד את התורה.
ויעויין בפי’ הרוקח על התפילה [יז – עמ’ פ”ב] מ”ש דיש ח’ לשונות כאן, וז”ל, למה ח’, לפי שהתורה ניתנה בח’ דברים ד’ בכלל וד’ בפרט, לכך אנו אומרים בברכת התורה ח’ דברים, ותן בלבנו להבין א; ולהשכיל ב; לשמוע ג; ללמוד ד; וללמד ה; לשמור ו; ולעשות ז; ולקיים ח, וכן ח’ עדותיך בתמניא אפי וסימנך בד”ה מנצפ”ך סימן אחר פר”ץ בן דמה וכן ח’ העדות מלאים בחמשה חומשי תורה ע”כ.
הרי שיש ענין דוקא בח’ דברים, וע”ש עוד באורך, וע”ש עוד סי’ מ’ עמ’ רס”ח.
ושם סי’ מ”א ביאר עוד לשונות הללו ורק אזכיר מתוך דבריו שם מ”ש וז”ל, לשמור כל התורה, ולעשות אותה, ולקיים מצוותיה עכ”ל, ועדיין לא זכיתי להבין החילוק לפי דבריו, וה’ יאיר עיני { וע”ע מה שכתב לבאר תיבות אלו בס’ משנה שכיר (טייכטל), מועדים, שבת, הקיום האמתי וכו’, ד”ה ביאור התפילה.
}.
קרא פחות
אין להתיר. מקורות: **** בפשוטו היה מקום לומר דבמפות לא נאמר בהם דין של בגדי קטנים כיון דאינו ממש בגד שלהם אלא בשימושם. אולם באמת שיש לדון בזה, דהנה דעת המחבר [סי’ תקנא סי”ד] דאין היתר כיבוס לקטנים, והרמ”א שם כ’ דקטנים ביותר מותר ...קרא עוד
אין להתיר.
מקורות:
****
בפשוטו היה מקום לומר דבמפות לא נאמר בהם דין של בגדי קטנים כיון דאינו ממש בגד שלהם אלא בשימושם.
אולם באמת שיש לדון בזה, דהנה דעת המחבר [סי’ תקנא סי”ד] דאין היתר כיבוס לקטנים, והרמ”א שם כ’ דקטנים ביותר מותר והטעם כ’ המשנ”ב שם דאין בזה שמחה, ועוד הוסיף הרמ”א וכתב דהמנהג להקל גם בבגדי שאר הקטנים.
ובתשובה אחרת לענין שירים לקטנים בספירת העומר (ד”ה האם מותר להשמיע שירים בימי ספירת העומר לילדים פחות מגיל שלוש) הבאתי פלוגתת הדעות בדין אבלות קטנים דיש הרבה פוסקים שסוברים שאין אבלות לקטן מעיקר הדין ויש הרבה פוסקים שחולקים על זה.
והמשנ”ב כאן בסי’ תקנא סקפ”א בביאור דברי המחבר על איסור תספורת לקטנים נקט כהדעות שיש אבלות לקטן ועי”ש בתשובה הנ”ל שהרחבתי בביאור דבריו ומה שכתבתי שנראה בדבריו שגם בדעת הרמ”א נקט כן עי”ש מה שכתבתי הטעם לזה, וא”כ היוצא מזה דלהרמ”א הוא דין מיוחד בהיתר בכיבוס קטנים מאחר שהוא מתלכלך מהם טובא ועליהם לא גזרו איסור כיבוס.
וא”כ באמת יש לדון דשמא כל דבר שהוא במגע תמידי עם התינוקות ומתלכלך טובא אין בזה איסור כיבוס.
ועכ”פ דבר שהתינוקות משתמשים בו בקביעות עם חומרי יצירה ואוכל וכיו”ב ומלכלכים אותו מחמת זה יש לדון דהוא בכלל היתר התינוקות.
ואמנם במשנ”ב נזכר לענין דינא דהרמ”א דבגדי הקטנים ביותר שמתלכלכין ברעי וכו’ שטעם ההיתר בזה (שבזה מתיר הרמ”א מעיקר הדין גם לולי המנהג) הוא משום שאין שמחה בזה, ולפ”ז היה מקום לדון דרק בבגדים סרוחים כאלה אין שמחה בכיבוסם, אבל במפות של חומרי יצירה יש לדון בזה, ומאידך גיסא לפי מה שהוסיף הרמ”א דהמנהג להקל גם בבגדי שאר קטנים ולא רק בגדים שמתלכלכין תדיר ברעי א”כ יש מקום גדול לומר דגם מפות המיועדות לשימוש תדיר של חומרי יצירה יש להתיר.
ובאמת גם אם נימא דטעם הרמ”א שסובר כהפוסקים דאין אבלות בקטן ורק בתספורת קבלו על עצמם משום חומרא דת”ב על דרך מש”כ שם המג”א סקל”ח והערוה”ש סל”א בביאור איסור התספורת לקטן הנזכר בדברי המחבר (כלומר דהם נתקשו למה אסור לספר לקטן מאחר דאין אבלות בקטן ועי”ש מש”כ ליישב ועד”ז יתכן לומר בטעם היתר הרמ”א בכיבוס בגדים דסובר שאין אבלות בקטן), גם אם נימא דזה טעם הרמ”א עדיין יש מקום לומר דבבגד שהוא בשימוש הקטן לא גזרו.
אולם טעם זה אינו מספיק לכאורה אלא לענין תספורת ששם עיקר הפעולה מתבצעת על ידי המסופר (ולא שייך לכאן דיני תספורת פיאות הראש והזקן דשם הוא דין במעשה דאיסורא וכאן הוא מנהגי אבלות) ולא מצינו שגזרו איסור לספר אחר, אבל בבגדים שמצינו איסור לכבס בגדי נכרים משום מראית העין כמ”ש המשנ”ב וא”כ למה שבקטן לא יגזרו אא”כ רק בגדים שהם של קטנים ממש וניכר שהם של קטנים.
[ומיהו על זה יש לטעון להיפך דלא מצינו בפוסקים שאסרו בכיבוס בגדי קטנים אם אין ניכר שהם של קטנים וא”כ יש לומר דטעם מה שלא אסרו בקטנים משום מראית העין הוא משום דלא אפשר בהכי ולכן לא גזרו בהם משום מראית העין על הדרך שנתבאר בטעם הקודם, משא”כ בבגדי גוי דאפשר להמנע מכיבוסם, וא”כ מפות של קטנים יהיו בכלל ההיתר].
ועוד דאם מפות אלו משמשים גם את הגדולים למה שיהיה מותר לגדול לכבסם, דדל קטנים מהכא ונשאר כאן איסור מחמת שהוא בגד לשימוש הגדול, א”כ לכאורה טעם זה אינו מספיק אם נאמר דזה טעם הרמ”א להתיר כיבוס בגדי קטנים.
ועוד דאם מסקנת המג”א והעה”ש דלגבי תספורת החמירו כאן יותר משאר אבלות על קטן א”כ למה שבכיבוס לא יחמירו אא”כ נימא דהטעם שהקילו בכיבוס מחמת שבקטן לא גזרו, וא”כ נצטרך לומר דכו”ע מסכימים לטעם שכתבתי בדעת המשנ”ב בביאור המנהג שהביא הרמ”א דבקטנים לא גזרו כיון שיש בזה צורך, ובפרט לדידן שנוהגים כהמשנ”ב א”כ הטעם שבגדי קטן מותרים בכיבוס הוא משום שלא גזרו בבגדי קטן.
וא”כ מפות שמתלכלכות תדיר על ידי קטנים עכ”פ כשעיקר שימושים מיועדים לקטנים אם יש בהם צורך תדיר לכבסם יש מקום גדול לומר דהוא בכלל הצורך לכבס בגדי קטנים [מלבד בשבת שחל ת”ב להיות בתוכה שבזה הביא המשנ”ב סקפ”ב בשם החי”א להחמיר גם בבגדי קטנים].
ואולם בטושו”ע בסי’ תקנא אסרו לכבס מטפחות שעל השולחן ומסתמא נראה דאם יש קטנים בבית אינו מתיר לכבסם, רק דהשאלה כאן היא מחמת שרוב ועיקר שימושם של המפות הם לקטנים ומטבע הדברים נותנים להם להשתמש בזה כפי הרגלם גם באופן שמתלכלך, ויל”ע בזה.
אולם במקרה ששאלת שרוצים לכבס בשביל שימוש לאחר ט’ הימים יש להעיר דיש שנקטו (הגר”י קמינצקי אמת ליעקב עמ’ תקיג), דאם יכול בלא לכבס לקטנים על ידי קניית בגדים חדשים שלא יכבס, ובנידון דידן שאינו צריך כלל כרגע ויכול לאחר לאחרי ת”ב לכו”ע אסור לכבסו עכשיו, דגם צורך הקטנים מעיקרא מה שהותר אפשר שהוא רק צורך הקטנים כרגע, וכן הוא האמת דהגריש”א שהקיל לכבס בגדי קטנים בתשעת הימים גם באופן שהיה אפשר למצוא פתרון על ידי קניית בגדים חדשים (אשרי האיש או”ח ח”ג פס”ט ס”ס) מ”מ נקט להדיא דההיתר לכבס לקטנים הוא רק מה שצריך לתשעת הימים ולא עוד אלא שנקט שאם יש לו בגדים מכובסים אסור לו לכבס עוד אף אם ישתמש במכובסים (שם סנ”ז).
ולענין עצם השאלה על ריפוד הכיסאות אם הוא אסור בכיבוס או לא, נראה הוא אסור בניד”ד מכ”ש ממפות שלחן שנזכרו לאיסור כיבוס בשו”ע סי’ תקנא, והוא כמו סדינין שאסורין לכבסם כמבואר בפוסקים, וכמבואר במרדכי במו”ק בשם ה”ר אברהם דכל בגד שיש ממנו הנאה לגוף אפי’ תחת הגוף בלא לבישה אסור לכבסו.
קרא פחות{משה”ק כת”ר במ”ש (דברים פרק ד פס’ כא) לבלתי עברי את הירדן ולבלתי בא אל הארץ הטובה, מהו כפל הלשון. } תשובה – ז”ל האור החיים הק’, והוא אומרו לבלתי עברי פירוש בחיים ולבלתי בא פירוש לאחר מיתה אל הארץ הטובה, ...קרא עוד
{משה”ק כת”ר במ”ש (דברים פרק ד פס’ כא) לבלתי עברי את הירדן ולבלתי בא אל הארץ הטובה, מהו כפל הלשון.
}
תשובה – ז”ל האור החיים הק’, והוא אומרו לבלתי עברי פירוש בחיים ולבלתי בא פירוש לאחר מיתה אל הארץ הטובה, והוא מה שאמר עוד בסמוך אנכי מת וגו’ אינני עובר את הירדן פירוש בין קודם מיתה בין לאחר מיתה, עכ”ל הק’, ולפ”ז א”ש ג”כ מה שנתקשיתם מ”ש בא ולא בואי כמו שכ’ עברי, כיון דעברי מתייחס לרוחו ונפשו מחיים ושייך לומר בגוף ראשון, משא”כ בא קאי על הגוף הגשמי דלאחר מיתה ולא שייך לכתוב ע”ז בל’ גוף ראשון.
עוד אביא ל’ האלשיך הק’ בזה, הנה זה יראה בלתי מקושר כלל אל הקודם.
ועוד, אומרו על דבריכם, ואדרבה התורה אומרת יען לא האמנתם בי כו’.
ועוד אומרו כי אנכי מת, הוא בכלל אומרו למעלה.
וישבע כו’.
ומה גם אומרו אחרי כן אינני עובר את הירדן, שהוא האמור בפירוש למעלה, וגם הוא בכלל אומרו אנכי מת בארץ הזאת.
ועוד אומרו ואתם עוברים כו’, כי הוא הדבר האמור באומרו נתן לך נחלה.
ועוד אומרו השמרו לכם פן תשכחו כו’ ועשיתם פסל כו’, כי הוא הדבר אשר הזהיר למעלה בסמוך באורך, ולמה הפסיק בנתים וחזר אל הענין.
ועוד אומרו השמרו לכם כו’, כי אומרו לכם הראשון והשני מיותרים.
וכן אומרו אשר צוך ה’ אלהיך מיותר הוא, כי ידוע הוא.
(כא) אך יאמר, הלא צויתי על עון עבודה זרה, והנני שב ומזהיר ואומר, כי אל תבטחו לומר, כי אלהינו מרחם, וכמה הכעסתם אותו במדבר ועבר על פשעיכם, כן יעשה גם עתה.
כי הלא דעו לכם, כי אני הייתי סובל עול אשמתכם עמכם, והייתם מתקיימים.
והראיה, כי וה’ התאנף בי על דבריכם, עם שעיקר העון בכם היה, כי הלא המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה’.
עם כל זה אתם לא הוזקתם ותעברו את הירדן וישבע לבלתי עברי.
ושמא תאמר כי גם אנכי לא עשיתי רצונו יתברך בדבר ההוא, ועל כן נענשתי.
הנה היה מספיק שלא אהיה המביא, אך לא שאפילו כיחיד לא אעבור.
ולא עוד, כי אם שאפילו בא אל הארץ ולשוב פה למות בחוץ לארץ לא הניחוני, עם היות כי לא בכוונת עבור רצונו יתברך עשיתי חלילה כמפורש במקומו.
מה שאין כן אתם, כאומרו (במדבר כ יג) אשר רבו בני ישראל את ה’, ועם כל זה אתם נוחלים, ואני אפילו ביאה בעלמא איני בא.
וזהו ולבלתי בא אל הארץ, כלומר, אפילו מציאות ביאה.
והוא אשר ה’ אלהיך נותן לך נחלה, עם היותכם אתם העוברים רצונו בעצם.
ומה גם, כי אפילו אם הייתי נכנס ושב ומת פה, אין הדעת סובלו, כי היתכן (כב) כי אנכי מת בארץ, ולא עוד, אלא שאפילו אינני עובר את הירדן וכו’ עכ”ל האלשיך.
הנה מדינא דגמ’ יש חיוב להרחיק בדרכו ד’ מילין או להרחיק מיל אחד שלא בכיוון דרכו כדי להתפלל עם הציבור, כנפסק בשו”ע סי’ צ סט”ז, ויש לדון האם כלול בחיוב זה גם להשכים להתפלל במנין או לא. ובשו”ע שם סי”ז הביא ...קרא עוד
הנה מדינא דגמ’ יש חיוב להרחיק בדרכו ד’ מילין או להרחיק מיל אחד שלא בכיוון דרכו כדי להתפלל עם הציבור, כנפסק בשו”ע סי’ צ סט”ז, ויש לדון האם כלול בחיוב זה גם להשכים להתפלל במנין או לא.
ובשו”ע שם סי”ז הביא בשם אגודה דין הפוך שאין להשכים ולצאת לדרך קודם שמתפללים הציבור ובכך להשתמט מתפילה במנין אם ימצא שיירא לצאת לדרכו אחר כך, וכאן המקרה הוא הפוך דרוצה להישאר ישן על מיטתו בזמן שמתפללים הציבור ולקום מאוחר יותר.
ובתשובה אחרת הרחבתי בענין השאלה אם מחוייב להמתין להתפלל במנין במקומו יותר משיעור מהלך מיל או ד’ מילין במקרה שבמקומו יהיה מנין ולא יצטרך ללכת כלל (בתשובה ד”ה מי ששומר על תינוקות בבית ובמהלך השעתיים הקרובות אינו יכול להתפלל במנין האם מותר להתפלל עכשיו ביחידות או שמחוייב להמתין עד שיגיע הזמן שיוכל להתפלל במנין), והשתא אולי יש לדון עוד (בנוסף לכל מה שכתבתי שם) דמשמעות המשנ”ב שם סקמ”ט שאפי’ כשהוא באמצע הילוכו בדרכו יודע שבעוד ד’ מילין ימצא מנין עד ד’ מילין מחוייב להמתין ומד’ מילין ואילך אין מחוייב להמתין ומשמע שם אף שרוצה מתכוון להמשיך בדרכו עכשיו ממש, וממילא יש לדמות מי שיבואו אליו המנין למי שיבוא למנין במהלך דרכו, ואולי עדיין לחלק קצת בין דבר שמ”מ יש לו בזה טירחא (דהיינו מה שצריך לילך בדרכו אף שהוא רוצה בכך) לבין דבר שאין לו טירחא כלל.
ונחזור לענייננו, לענין אם מחוייב לעמוד ממיטתו קודם זמן רגילותו כדי להתפלל עם הציבור, דהנה בסי’ צ סי”ד כתב השו”ע ישכים אדם לבהכנ”ס כדי שימנה עם העשרה ראשונים, והיה מקום ללמוד משם דצריך אדם להשכים, אבל אין ראיה משם, דעל כרחך לא מיירי שם אלא מצוה מן המובחר דהרי אין חיוב להמנות מעשרה ראשונים אפי’ אם כבר ניעור ועמד ממיטתו ופוק חזי מאי עמא דבר.
ובשו”ע ריש או”ח כתב יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו שיהא הוא מעורר השחר, וכתב שם הרמ”א ועכ”פ לא יאחר זמן התפלה שהצבור מתפללין ע”כ, והיינו דגם מי שאינו מעורר השחר מ”מ יש לו לקום לתפילה במנין שלא להפסיד התפילה במנין, וכמ”ש במשנ”ב שם סק”ג בשם הפמ”ג היינו אעפ”י שלא יעבור זמן תפלה מ”מ מצוה עם הצבור ע”כ (ועי’ ברע”א שיתכן שביאר דברי הרמ”א באופן אחר ומ”מ אפשר דמודה לדינא לדברי הפמ”ג והמשנ”ב, וגם אפשר דמסכים שהרמ”א בא לכלול בלשונו גם דין הפמ”ג והמשנ”ב, עי’ בלשונו של הרע”א).
וכן במשנ”ב שם סק”ט כתב ומי שאינו יכול להשכים קודם אור הבוקר וכו’ מוטב לישן כל הצורך ומ”מ יהיה זהיר מאוד לקום שעה ולפחות חצי שעה קודם קריאת השמש לבהכ”נ כדי שיהיה יוכל להכין עצמו להתפלל בצבור ובנקיות ע”כ, ואמנם דין זה לקום חצי שעה קודם קריאת השמש יש לדון דאינו מן החיובים שאם לא עשאם לא יצא ידי חובתו כלל, אבל אפשר דעכ”פ דינא דהרמ”א הוא חיוב ויל”ע.
ובשו”ע סי’ צ ס”ט כתב ישתדל אדם להתפלל בב”ה עם הציבור, ודנו בזה האחרונים דיש שנקטו שתפילה בציבור היא אינה חיוב וכך למד ביד אליהו לר”א מלובלין סי’ ז מלשון השו”ע כאן וחלק מדבריו הביא המשנ”ב סקכ”ט לענין תפילה בציבור במקום הפסד ממון (ועי’ בכנפי רוח מה שהביא בזה מהאחרונים וממה שהובא במשנה אחרונה על השו”ע שם ועי’ בספר צדיק כתמר יפרח מה שהביא בזה מהגראי”ל), אבל עכ”פ להסוברים שהוא חיוב שהוא פשטות דין הגמ’ בסוגי’ דד’ מילין, וכדעת רוב האחרונים וכסוגיין דעלמא, וכמו שנקט בפשיטות בעל המשנ”ב בספרו שמירת הלשון המצויין לקמן (ויש להוסיף דמה שמובא בגמ’ לגבי כמה עניינים כגון תפילה בבהכנ”ס ותפילה בזמן הציבור וכיו”ב אין להביא ראיה מזה לתפילה בציבור למי שיכול ומ”מ מלשון הגמ’ לגבי ר”נ שם משמע דחיוב תפילה בציבור הוא חיוב שנדחה מפני צורך [עי’ במג”א סי’ צ סקט”ז ומשנ”ב שם סקכ”ט], כמו שמצינו שיש חיובים שלא נתקנו במקום צורך וכך מצינו גם שנדחה חיוב זה מפני טירחא דד’ מילין), יש לדון אם כלול בחיוב זה גם דין ההשכמה.
וברמב”ם רפ”ח מהל’ תפילה כתב ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת שאין תפילתו נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת, וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו מתפלל בו עם הציבור נקרא שכן רע ע”כ, ואמנם דין זה הובא בקצרה גם בשו”ע סי’ צ סי”א, אך לא נזכר שם מצד מנין בעשרה ועי”ש במשנ”ב סקל”ח, אבל ברמב”ם נוסף עוד דדין זה שייך גם לתפילת הציבור מלבד הדין להתפלל בבהכנ”ס, ומשמע שכ”ז כלול בכלל דין שכן רע שאינו בא להתפלל עם הציבור (וכן נקט בפשיטות בשמירת הלשון ח”ב בחתימת הספר פ”א דדין זה הוא מצד תפילה בציבור, ויש מקום לומר דגם משום זה וגם משום זה דלא לסתור דבריו במשנ”ב שם ועדיין צ”ע ואפשר דבבתר דאיבעי’ הדר פשטה), ושצריך להשכים לשם זה, ומשמע שגם אם רוצה לקום מאוחר יותר צריך להשכים לזה ולהשכים הכונה לקום מוקדם עי’ יומא עו ע”ב ועוד.
ועי’ עוד הלשון בשמירת הלשון שם שכתב דבעו”ה החלו הרבה אנשים בזמננו לפרוץ ההנהגה וכו’ שהיו כולם זריזים להשכים בבוקר ולילך לבית הכנסת להתפלל בצבור וכו’ עכ”ל עי”ש באריכות ומשמע דהעון עכשיו שאין משכימים ומבואר דהקפידא על מה שאין משכימים וממשיכים בשנתם.
ויש להוסיף עוד ברמ”א סי’ נה סכ”ב מבואר דכופין על היחידים שאין באים להשלים מנין, ושם היה מקום לומר לומר דהוא מצד חובת הקהל ולא מצד חיובי התפילה של כל אחד כלפי שמיא, אולם במקור הדברים בשו”ת הריב”ש סי’ תקיח מבואר להדיא דהכפיה היא גם מצד חיובי כל יחיד כלפי שמיא דכשאינו בא להתפלל נקרא שכן רע ומבואר שם להדיא דהיינו אף אלו שא”צ להשלמת המנין [ועכ”פ לדידן שאין ידינו תקיפה לכה”פ להורות שהוא חיוב] וכן מבואר שם להדיא דמיירי גם לענין אותם שאין רוצים לקום [והרמ”א שם דמיירי לענין להתבטל התמיד יעוי’ באג”מ ח”ג סי’ טז דבא הרמ”א לומר חומרא דאף שמתפללין במקום אחר במנין מ”מ כופין אותן לבוא שלא יתבטל התמיד].
(ובגמ’ בפ”ק דברכות נזכר משכמי ומחשכי וכו’, אבל שם לא נזכר מצד עשרה דשייך להתפרש מצד בהכנ”ס וגם לא נזכר שם מצד חיובא).
ובחי”א ח”א כלל ס”ז סי”א כתב בשם הספר חסידים סי’ שלז אבל אם בא ריוח לאביו ואם לא יקיץ אותו יותר מצטער וכו’ מצוה להקיצו וכו’ וכן כשמקיצו ללכת לבית הכנסת או לדבר מצוה, שכולם חייבים בכבוד המקום ע”כ, ואמנם טעם זה שכולם חייבים לא נזכר בפנים הס”ח (וע”ע ערוה”ש יו”ד סי’ רמ ס”מ), אבל עכ”פ משמע מדברי החי”א דהוא בכלל חיוב היקיצה לבהכנ”ס, וקצת דחוק דהוא רק בסו”ז תפילה דמשמע דעצם החיוב ללכת לבהכנ”ס הוא הגורם, ומ”מ יש מקום לטעון דכולכם חייבים בכבודי אינו רק במצוות חיוביות.
היוצא מזה דיש חיוב להשכים כדי להתפלל במנין.
קרא פחותאור ליום ראשון כ”ג ניסן תשע”ו לכבוד גיסי הגאון רבי אפרים הלוי דורפמן שליט”א שלום רב {ע”ד מה שכתב המ”ב סי’ רכ”ג סקכ”א, ומ”מ במקום שנוהגין שעושין הלבשה לנערים יתומים כ”א מהיתומים יברך מלביש ערומים וברכת הטוב והמטיב דהא איכא בזה טובה ...קרא עוד
אור ליום ראשון כ”ג ניסן תשע”ו
לכבוד גיסי הגאון רבי אפרים הלוי דורפמן שליט”א
שלום רב
{ע”ד מה שכתב המ”ב סי’ רכ”ג סקכ”א, ומ”מ במקום שנוהגין שעושין הלבשה לנערים יתומים כ”א מהיתומים יברך מלביש ערומים וברכת הטוב והמטיב דהא איכא בזה טובה עוד לכמה נערים וברכת שהחיינו לא יברכו דבמקום שמברכין ברכת הטוב ס”ל לרוב הפוסקים דאין מברכין שהחיינו עכ”ל.
ונסתפקתם אם המ”ב מיירי ג”כ במי שקונה לבני ביתו בגדים מחמת איזו שמחה או חתונה, אם צריכין כל אחד מבני הבית לברך הטוב והמטיב כדין יתומים, ונחשיב את מה נותן לכולם מחמת החתונה כשמחה אחת לכולם.
}
הנה המ”ב לפנ”ז בס”ק י”ט כתב, הוא ובני ביתו – אבל אם קנה כלים לו וכלים לב”ב מברך על שלו שהחיינו ועל של ב”ב מברך הטוב והמטיב דטוב הוא לדידיה שזכה שיהיו ב”ב מלובשים במלבושי כבוד והמטיב לאחריני הם ב”ב שנהנין בטובה זו עכ”ל, א”כ חזינן כבר לכאורה דאי”ז ממש כקונה לעני שמחשיבין את כל הקנין כטובה אחת, אלא טובה שזכה לעצמו לבגדים מברך ע”ז שהחיינו וטובה שנהנה עבור בגדים שקנה לב”ב מברך הטוב והמטיב, ודוחק לומר שב’ מקבלין מצטרפין ונותן ומקבל אינו מצטרף, ומיהו י”ל דמיירי כשקונה לעצמו מטעם א’ ולב”ב מטעם אחר [או א”נ בקונה סתמא לו ולב”ב ולא מטעם כמו חתונה], אבל עכ”פ אם מוכחא מילתא שקנה לו ולבני ביתו מאותו הטעם כגון הכא מברכין הטוב והמטיב.
אכן גם המ”ב בס”ק כ”א נראה להדיא דמיירי רק בעני וכמש”ש וז”ל, שאם המקבל עני הוא טובה לנותן שזיכהו הש”י לעשות צדקה ואם המקבל עשיר שמח הנותן שמקבל ממנו והוי טובה גם לנותן [הרא”ש בביאור דברי הירושלמי].
והנה יש מאחרונים שחולקים על פסק זה וס”ל דלפי מסקנת גמרא דידן לא נתקנה ברכה זו כ”א בדאית להו לאחריני ג”כ טובה גשמיית ולפ”ז כשניתן לו כלים במתנה צריך המקבל לברך ברכת שהחיינו ולא ברכת הטוב ויש דנקטי לדינא כפסק השו”ע ויברך ברכת הטוב ולא שהחיינו ולמעשה נראה דטוב יותר לנהוג בזה לברך ברכת שהחיינו ולא ברכת הטוב כאשר ביררנו בבה”ל ומ”מ במקום שנוהגין שעושין הלבשה לנערים יתומים וכו’ כדלעיל עכ”ל המ”ב.
היינו דאע”ג דבסתם נתינה לעני לא מחשבינן זה כטובה להנותן כדי שיברך המקבל הטוב והמטיב, מ”מ הכא מחשבינן לזה כטובה להנותן על מנת שיברך המקבל הטוב והמטיב, ואל”כ אם איתא שהנידון כאן רק משום שיש כמה נערים יחד שמטיבין להם א”כ מאי שייכי דברי המ”ב במה שכתב ע”ז ומכל מקום וכו’ דמשמע שבזה מודה לדין הקודם הרי בזה נחית לדין וטעם אחר לגמרי.
אכן באמת צ”ע אם נפרש כך את דברי המ”ב, דהרי זהו מטעם אחר לגמרי, וכמו שכתב הטעם בשער הציון סקכ”ח, כנ”ל ברור, ודומיא כשירש מאביו ויש לו אחים דמברך ברכת הטוב משום דיש עוד אנשים מקבלי הטובה וכו’ עכ”ל, וא”כ אי”ז מטעם שיש כאן טובה להמקבל, וממילא אי”ז ענין כלל בעני, ומ”ט הזכיר זה המ”ב גבי הנידון של ברכת הטוב והמטיב מצד שהוא טוב לנותן.
ואולי אין כונת המ”ב דשייכי ממש הסברות להדדי, אלא דכאן במקרה הזה מברך ויל”ע.
ומקור הדין הנ”ל הוא בטור, וז”ל הבית יוסף אורח חיים סימן רכג ע”ד הטור שם, וכתב בסמ”ק (סי’ קנא עמ’ קי) שאם קנה לו ולביתו וכו’.
נראה דהיינו בכלי שמשתמשין בו הוא ובני ביתו אבל אם קנה כלים לו וכלים לבני ביתו מברך על שלו שהחיינו ע”כ [וע”ש בב”ח מ”ש לפרש בע”א דברי הסמ”ק].
וכתב הדרכי משה הקצר אורח חיים סימן רכג אות (ב) ע”ד הב”י הללו, ונראה לי דהיינו דוקא לדעת הרמב”ם והרי”ף דסבירא להו דלא מברך הטוב והמטיב אלא בדאית ליה שותפות בההוא דבר עצמו כמו שנתבאר לעיל סימן (רכ”א) [רכ”ב] אבל לדעת הרא”ש דסבירא ליה לעיל דאפילו לית ליה בהאי שדה שותפות מברך הטוב והמטיב הואיל ויש להם ג”כ שדות בפני עצמם והוא הדין כאן אף על פי שאין משתמשין בחד כלי אלא שקנה להם ג”כ כלים כאלו מברך הטוב והמטיב עכ”ל.
והנה נשאל הגרי”ח זוננפלד בשו”ת שלמת חיים סי’ ר”א על דברי המ”ב הללו מדאמרינן בסוף סי’ רכ”א דבירדו גשמים, אם יש לו שדה בשותפות עם אחר מברך ‘הטוב והמטיב’, ואם אין לו שותפות מברך ‘שהחיינו’.
ושם בביה”ל כתב דאע”ג דבגשם זה יש עוד טובה להרבה אנשים שיש להם שדות, מ”מ לא שייך לברוכי ‘הטוב והמטיב’, דבעינן שיהיו שותפין עימו באותה טובה גופא שהוא מברך עליה, ע”כ.
והנה בסי’ רכ”ג מבואר דאם ירש מאביו ויש לו אחים מברך ‘הטוב והמטיב’, ובביה”ל כתב בשם הרא”ש דאפילו, אם האב חילק נכסיו על פיו ויש לכל אח שדה בפני עצמו אפילו הכי הלא ע”י הירושה הוטב לכולם ושייך לברך ‘הטוב והמטיב’, ע”כ.
ולכאורה יש להקשות באופן זה, מאי שנא מאם ירדו גשמים ואין לו שדה בשותפות דאין יכול לברך ‘הטוב והמטיב’.
וצ”ל דהתם יכול להיות שהגשם ירד רק על שדהו ולא בשדה אחר ואין טובתו תלוי בטובת חבירו, משא”כ הכא אי אפשר שהוא יירש אם לא שגם אחיו יירש, וטובתו תלוי לגמרי וקשור בטובת אחיו, ובעבור זה הגם דהוא יירש שדה זו ואחיו שדה אחרת גם באופן זה יש לברך ‘הטוב והמטיב’ עכ”ל השואל.
וכתב הגרי”ח, כוונת המ”ב, חברה שמתכוונים להלביש ליתומים ונתקנה מעיקרא לצורך רבים והוי דומיא דירושה, אפשר עוד עדיפא עכ”ל.
[ובהרחבה בדברי המגיה שם, עומק דברי רבינו דברכת הטוב והמטיב הוא על הטבה הבאה לרבים, וזה כ’ רבינו דהכא אין הנידון כקיבוץ יחידים המקבלים בזמן אחד, אלא אזלינן בתר הנותן דמחלק לרבים וזה עיקר כוונתו.
משא”כ גשם אף דבזמן אחד ישנם ריבוי אנשים המקבלים אך אין דבר המאחדם, ודו”ק].
ולפ”ז שוב יש לדון לענינינו האם כונת הגרי”ח הוא כפשוטו ממש שרק משום שהחברה נתקנה לשם כך, וא”כ אי”ז נוגע כאן בענינינו, או דעיקר כונת הגרי”ח הוא שהמעשה כאן הוא מעיקרו בשביל היתומים, וה”ה כל היכא שעיקר הקניה בשביל היתומים ג”כ.
ומהמגיה שם נראה כהצד השני שאין חילוק ביניהם וצל”ע.
אכן בהנהגות ופסקים מהגרי”ח זוננפלד אות ג כתב, יתומים המקבלים בגדים מחברה שנתייסדה לדאוג לצורך הרבים, כל אחד מהיתומים יברך ברכת הטוב והמטיב.
אבל אם אין זו חברה שנתייסדה לשם כך, כל אחד מהם יברך ברכת שהחיינו עכ”ל.
ולפ”ז צריך שתהיה החברה מעיקרא מיוסדת לשם כך, אך גם הנהגות ופסקים אלו איני יודע אם מר בר רב אשי חתים עלייהו, וכנראה יסד זה המסדר רק ע”פ תשובתו הנ”ל הנדפסת בשלמת חיים, ואין ראיה מכאן בזה וכנ”ל.
וראיתי בשערי הברכה (פ”כ סקס”ד) הביא בשם ספר ברכת הבית (סי’ שכ”ד סקל”ח) שחילק בין אם המקבל אדם פשוט ועני או שהוא אדם חשוב, ואיני מכיר הספר הנ”ל, ואם קבלה היא נקבל.
וכעת שאלתי את מו”ר הגאון רמ”מ קארפ שליט”א, ואמר לי דבקנה בגדים לבניו לחתונה, האב מברך על הבגדים שקנה להם הטוב והמטיב [וכדברי המ”ב הנ”ל], ובניו מברכין שהחיינו, ומ”מ הוא יכול להוציאן.
קרא פחותבע”ה עש”ק פ’ האזינו י”ב תשרי תשע”ו שאלה – ז”ל בעל הטורים דברים פרשת האזינו פרק לב פס’ א, כפי הפשט האזינו השמים פירוש יושבי הערים הגדולות בצורות בשמים. ותשמע הארץ יושבי הארץ, פירוש יושבי כפרים וערים הקטנים ע”כ. ותמוה דהרי כל ...קרא עוד
בע”ה עש”ק פ’ האזינו י”ב תשרי תשע”ו
שאלה – ז”ל בעל הטורים דברים פרשת האזינו פרק לב פס’ א, כפי הפשט האזינו השמים פירוש יושבי הערים הגדולות בצורות בשמים.
ותשמע הארץ יושבי הארץ, פירוש יושבי כפרים וערים הקטנים ע”כ.
ותמוה דהרי כל ישראל אז היו במדבר ולא בכרכים ובכפרים.
ואת”ל שדיבר משה אל דורות העתידים, פשיטא, דמאי ס”ד דלא שהוצרך לפורטן.
תשובה – הנה ראשית כל יש לידע דשבט ראובן וגד כבר הי”ל ערים אז, והיו גם כפרים כדכתיב ויאיר הלך וילכוד את חוותיהם, ומתרגמינן כפרניהון.
אמנם בל”ז לק”מ דברי התורה נכתבה גם לדורות הבאים, ומה שתמה דפשיטא שאין השמים והארץ חלוקין בזה, לא הבנתי מדוע תמיהתו מתעוררת רק אם נפרש דמיירי על הדורות הבאין.
אמנם מאחר שהקשה טוב הדבר שתבוא הקושיא לידי יישוב, מלהשאירו בלא מענה, וז”ל הספרי, למה העיד משה בישראל את השמים ואת הארץ, השמים לעדה למצות השמים, והארץ – למצות הארץ עכ”ל.
ולפרש הדברים לענינינו י”ל ג”כ דיש מצות דשייכי בכרכים, כמ”ש בפ’ ערבי פסחים רווק הדר בעיר ואינו חוטא, ואמרי’ בגמ’ יושבי כרכים שמצויין ביניהן גזל ועריות, ויש מצות דשייכי בכפרים, כגון ראשית הגז וערלה כו’.
ובא לצוות על שניהם.
והרב אלשיך ג”כ הזכיר דרשא מעין זו דמיירי על יושבי השמים והארץ, אם כי בסגנון אחר, וז”ל על דברים פרשת האזינו פרק לב פס’ א, וזה אומרו האזינו והשקיטו השמים אפילו יושביהן תחלה כדי שואדברה אני, כי צדיק מושל על כל הבלתי בחיריים, ואפילו כי אדבר עליהם קושי שהוא ענין דבור.
אך על בני אדם שוכני ארץ, למה שבעלי בחירה הם, הוא אומר ותשמע הארץ, אך לא דרך צווי לומר שמעו הארץ כי בחיריים הם, וגם לא אומר שיקדימו לשמוע טרם אדבר, רק בעת צאת אמרי מפי עוד אני מדבר והם שומעים.
וגם לא ישיתו לב אל עצמי שישמעו להיותי המדבר, כאשר אמרתי אל השמים שיאזינו כדי שאדברה אני, כי הלא יושבי הארץ בחיריים כמוני, ולא יעשו רק בעד המאמרים בעצמם היוצאים מפי כי מאתו יתברך המה, ולא אל עצמי להיות אני הדובר.
וגם לא בדרך קושי, כי אם בדרך חבה שאפילו אמרי מוסר והתראה בבחינת חבה כאב את בן ירצה ולא בבחינת קושי.
והנה כל זה היה במשה, אך ישעיה הנביא לא ערב אל לבו לומר כמשה, שלהיותו הוא המדבר ראוי יאזינו השמים ואפילו הארץ.
על כן מה עשה, שיתף שניהם ואמר שמעו שמים והאזיני ארץ, אך לא למעני רק כי ה’ דבר, ומלפניו תחתו כאחד שמים וארץ.
וגם בדרך צווי לומר שמעו והאזינו.
אך להיות הוא הקורא אותם, שינה לומר שמיעה במי שהוא יותר רחוק ממנו כמאמרם ז”ל.
עכ”ל.
והנה מה שהניח השואל דמיירי רק לישראל, ומכח זה הקשה מה שהקשה, איני יודע זה מנ”ל דאע”ג דעיקר השירה לישראל נאמרה אבל הרי נאמרו בו דברים ג”כ המכוונין כלפי הגוים כמו הרנינו גוים עמו כו’.
ובזה מתורץ קו’ זו מכמה פנים.
קרא פחות{בע”ה כ”ז טבת עש”ק וארא ע”ו פ”ק קרית ספר יע”א} א) ממה שכתב כת”ר להקשות מ”ט כשהתפלל משה על פרעה שיסורו הצפרדעים נענתה תפילות, וכשהתפלל על בנ”י במעשה הנחשים השרפים, לא נענה לו מיד הקב”ה, אלא אמר לו עשה לך ...קרא עוד
{בע”ה כ”ז טבת עש”ק וארא ע”ו
פ”ק קרית ספר יע”א}
א) ממה שכתב כת”ר להקשות מ”ט כשהתפלל משה על פרעה שיסורו הצפרדעים נענתה תפילות, וכשהתפלל על בנ”י במעשה הנחשים השרפים, לא נענה לו מיד הקב”ה, אלא אמר לו עשה לך שרף וגו’.
תשובה לא הבנתי טיבה של שאלה זו, שהרי הכל חשבונות שמים, ולעולם לא נדע מדוע תפילה א’ נתקבלה ותפילה א’ לא נתקבלה, והרי מעשים שבכל יום שתפילה א’ מתקבלת ותפילה א’ אינה מתקבלת, ועוד מצינו שהראו חז”ל גבי משה שכשנתפלל על ישראל במעשה העגל נתקבלה תפילתו, וכשנתפלל על עצמו ליכנס לארץ לא נתקבלה תפילתו.
מיהו אפשר ליישב, דהנה גבי ישראל התפילה היתה שתהיה קץ למכתם, וזוהי תפילה שצריך זכות גדולה עבורה, משא”כ במכת צפרדעים התפילה לא היתה אלא על הצפרדעים בלבד, אבל היה פרעה מוכן ומעותד למכות נוספות.
ואדרבה איתא בחז”ל שהיו המכות קבועות שבוע או ג’ שבועות למר ולמר כדאית להו, וא”כ בעצם הזמן שביקש פרעה היה הזמן המוכן משמים לזה, [ויתכן עוד שלכך ביקש משה מפרעה יום לפני הזמן משום שידע טיבעו שיאמר ‘מחר’].
עוד י”ל לאידך גיסא שבמכת צפרדעים פרעה כבר שב ואמר שישלח את ישראל, ואמרו ז”ל באשר הוא שם היינו שאין דנין את האדם אלא כפי שהוא עתה, אע”פ שעתיד לחזור בו, משא”כ אצל ישראל לא מצינו שהן עצמן חזרו כבר, ואדרבה אחר שעשה הנחש כנ”ל אמרו חז”ל שהיו מסתכלין כלפי מעלה וכו’ בספ”ג דר”ה, ועי’ הנוסח מזה במכילתא פ’ בשלח.
עוי”ל דמצינו שתפילת עכו”ם קרובה להתקבל יותר, מצד שאינו מבין, כמבואר במלכים בתפילת שלמה ע”ש, משא”כ ישראל שיש להם לב להבין אמר להם הקב”ה שיעשו נחש לשוב בתשובה.
עוד י”ל שהיה כאן קידוש השם בבקשה זו, דבכך ידע פרעה שהקב”ה מלך על הכל, וזה בעצם היה מטרת המכות, ולכך היה ברור שתתקבל תפילתו.
ב) מה שהקשה הגרמ”ד סולובייציק שליט”א ר”מ דבריסק היאך מצאו החרטומים מים סביבות היאור, דהנה בדעת זקנים שמות ז’ כ”ב הציעו שהיה זה ממים שחפרו, ושם דחו שכיון דנאמר אח”כ ויחפרו כל מצרים ל”א בחד פרשה אין מוקדם ומאוחר בתורה, וצ”ע די”ל שכל מצרים חפרו רק אח”כ אבל החרטומים חפרו כבר מעיקרא.
ומ”מ צ”ע דזה הוה א”ש רק למ”ד שמצאו מים בשמות רבה ט’ י”א, אבל לאידך מ”ד שלא מצאו מים לא.
תשובה ראשית כל משמעות הכתוב ש’כל מצרים’ לא חפרו עד אח”כ.
ועל השאלה הב’ י”ל דמצינו כמה דעות היכן מצאו את המים.
בת”י ודע”ז שם למסקנא תי’ שקנו מארץ גושן מישראל, או שבארץ גושן מעיקרא לא שלטו המכות כ”כ בפי’ ה”ר חיים פלטיאל, במדרש שכל טוב תי’ שנטלו ממי גשמים, החזקוני ור”י בכור שור ועוד ראשונים כתבו דהמים נהפכו לדם רק לרגע א’ וחזרו להיות מים מיד, וכך יתרץ מ”ד זה לההו”א הנ”ל.
ג) משה”ק הג”ר גבריאל יוסף לוי [ר”מ דבאר התורה] מ”ט נצרכו ד’ לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי ולקחתי וגאלתי בב”ר ר”פ וארא [וכ”ה בירוש’ פ”י דפסחים], ומ”ט נתחלקו לד’ ענינים.
תשובה הנה הענין מצד עצמו רחב, וכבר דברו מזה הספרים, ועיין עקידת יצחק שמות שער ל”ה ס”ק ט”ו, וכלי יקר ר”פ וארא, ובאמת אין כאן המקום להביא כל דברי הספרים ע”ז, אך אביא כאן קצת להשלים העניין.
המאירי רפ”י דפסחים כתב, ארבע גאולות והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, והענין לומר שכל אחת גאולה בפני עצמה, הראשון גאולת השעבוד והוא והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, ר”ל אותן העבודות הקשות שהיו משתעבדים בהם, וגאולה שניה והצלתי אתכם מעבודתם, ר”ל מכל שיעבוד אף משיעבוד הרגיל בכל מלכות והוא שיעבוד מסים וארנוניות וכיוצא בהם, והשלישית וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, כלומר שאף בשאר הגאולות אפשר להיותם עומדים ביניהם בשפלות ובבזוי אלא שהכה בשונאיהם ועשאם אדונים וזהו זרוע נטויה, הרביעית שלקחם לו לעם קדוש ונתן לנו את תורתו והוא תכלית הכל ועליו נאמר ולקחתי עכ”ל המאירי.
וז”ל הארחות חיים הקדמון סדר ליל פסח סי’ י”ג, והנה לך טעמי הדברים שעושין על הסדר על מה ועל מה הנה בארנו שחייבין כל א’ בד’ כוסות והם כנגד ד’ גאולו’ והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי וביאור הדבר כך הוא שיש כאן ד’ עניני’ גדולי’ של גאולה שלכל א’ לעצמו יש להרבות שבח והודאה אל השם ית’ הראשון הוא והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים שבתחלה לרוב סבל העבודה הקשה היה מספיק לנו אם יקל עלינו העבודה אפי’ נשאר תחת ידו וממשלתו ובזה יהיה לנו גאולה אחת של והוצאתי כלומר שהוציאנו מתחת העול הכבד והוא יתעלה הוציאנו מתחת ידו וממשלתו ושחררנו מכל עבודתו וזהו לשון והצלתי שהיא גאולה שניה ואלו הוציאנו מתחת ידו וממשלתו ולא דכאם ולא הממם בשפטים גדולים וזהו לשון וגאלתי שהיא גאולה שלישית ואלו עשה כל זה ולא הגיע לנו אלא לגופות לבד דיינו והוא ית’ לקחנו לו לעם סגולה והותיר לנו שריד לנפש בתתו לנו את תורתו הנכבדת והיא גאולה רביעית באמרו ולקחתיאתכם לי לעם ע”כ.
ובפי’ התפארת ישראל על המשניות רפ”י דפסחים כתב, ד’ לשונות שנזכרו בגאולת מצרים והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, ונ”ל שמרמזים לד’ חסדים שנעשו להם בגאולת מצרים והוצאתי כנגד סבל פרך “הגוף” והצלתי כנגד “ממונם” שנצלו ממצרים תחת עבודתם שם רד”ו שנים וגאלתי תחת “כבודם” שנתגדל כשנענשו מצרים על ידן ויצאו הם ביד רמה ולקחתי כנגד רווח “הרוחני” שהשיגו כשלקחם הקב”ה לו לעם ונתן להם התה”ק ולכן ראוי שישאו כוס ישועות על כל חסד וחסד לבד ע”כ.
וז”ל המשך חכמה בר”פ וארא (שמות ו’ ו’), והוצאתי ד’ לשונות של גאולה “והוצאתי” הוא כמו שדרשו על “להוציא גוי מקרב גוי” כעוברה מתוך אשה וזה “הוצאה” כמו להוציא מבטן הוא על שהיו משוקעים בעבודה זרה ובדיעות מושחתות “והצלתי” שם זה על מה שעינו אותם לכלותם וכמו שמות א כב “כל הבן הילוד וכו'” זה כמציל מן הרוצח “וגאלתי” שם הוא מעבודת עבד להיותם חפשיים בלתי משועבדים “ולקחתי אתכם לי לעם” וכו’ פסוק ז הוא לעם נימוסיי ולאומי במשטר וסדר וה’ עליהם למלך ודו”ק ד’ כוסות כנגד ד’ לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי ירושלמי ערבי פסחים הלכה א כוס ראשון קידוש דישראל מקדשי זמנים וכמו שאמרו “החודש הזה לכם” יעויין ירושלמי ראש השנה א ג ואימתי כשהם קדושים וסמך “קדושים תהיו” לעריות שבכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה וגדולים ממלאכי השרת שנאמר בהם שתי קדושות “והתקדשתם והיתם קדושים” ויקרא כ ז היינו שהם מקדשים את הזמן ויקרא רבא ולכן כשהיו גדורים מן העריות במצרים שלכן יתכן “והוצאתי” שאם לא כן איך יכול להוציא בני נכרית כמותה וכמו בבית שני ונקראים קדושים מקדשי הזמנים “והצלתי” יתכן להציל כשנכרי רודף אותם ומציל אותם מן הגייס אבל לא כשהם רודפין זה את זה ‘שלא גילו מסתורין שבהם’ וזה רומז אל כוס ברכת המזון שעיקר המלשינות הוא בא מהעדר האמונה בהשגחה ומחסרון הסתפקות וברכת המזון הוא שמאמין שכל אחד ניזון מהשם יתברך ומההסתפקות ‘שמדקדקים על עצמם כזית וכביצה’ ואינו מקנא לחברו “וגאלתי” הוא שעבד רוחו שפלה עד כי אמרו חוב הוא לעבד שיעשה בן חורין ‘זילא ליה שכיחא ליה’ וזה מצד שאינו מרגיש יחס אבותיו “ועבד לית ליה חייס” והן “לא שינו שמותיהן” דזכרו יחס אבותיהם ‘ראובן שמעון נחתין וסלקין’ וזה רומז על הכוס השני שאומרים עליו חצי ההלל הראשון שמיוסד על זכרון יחס האומה מאבותיה וזכרונותיה הקדומות “ולקחתי אתכם לי לעם” זה ‘שלא שינו את לשונם’ שהיו מקוין להגאולה וללאומיות העתידה ולמדו זה מיוסף שעם גודל חשיבותו במצרים נאמר בו בראשית מה יב “כי פי המדבר אליכם” שהיה מקוה להעתיד ואמר “פקד יפקוד” בראשית נ כד ו כה וזהו חצי ההלל השני שמיוסד על הלאומיות העתידה שעל זה נאמר תהלים קח “מן המצר וכו” וזה מכוון הד’ כוסות דליתעביד בכל חדא מצוה ועיין במכילתא שם ודו”ק עכ”ל, וע”ש עוד.
וז”ל התורה תמימה (ר”פ וארא הערה ה’), שלשה [מהלשונות] בפסוק זה ואחד בפסוק הבא ובכל הפוסקים והמפרשים וספרי אגדה שהובאה דרשא זו הובאה בלשון כנגד ארבע לשונות של גאולה והנך רואה שבירושלמי שהעתקנו חסרה מלה “לשונות” אלא כנגד ארבע גאולות ולדעתי לשון זה מכוון מאד כי אם נפרש כפשוטו כנגד ארבע לשונות של גאולה אין טעם בדבר לקבוע בשביל זה ארבע כוסות של הודאה והרי ענין הגאולה אחד הוא אם בלשון אחת אם בארבע ועשר לשונות אבל כנגד ארבע גאולות יתבאר הענין היטב יען כי כשנעיין יפה נמצא ד’ ענינים שונים בד’ מאמרים אלו אשר כל פרט ופרט הוא ענין שלם כשהוא לעצמו ושוה הודאה מיוחדת כי במאמר הראשון והוצאתי מבואר שיוציאם הקב”ה מתחת סבלות מצרים כלומר שיקל עליהם עבודתם אבל אין במשמע שיחופשו בכולם מעבודתם ועל זה הוסיף ואמר והצלתי אתכם מעבודתם והיינו שלא יעבדו כלל ואמנם גם לאחר אלה ההנחות עדיין הם עבדי פרעה ואין גאולתם שלמה הוסיף ואמר וגאלתי אתכם ויחד עם כל אלה עדיין אינם לעם מיוחד וקנין הקב”ה ע”ז הוסיף לומר ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים ומבואר דבמאמרים אלו כלולים ענינים מיוחדים בכלל הגאולה והמשך הפסוקים הוא בדרך לא זו אף זו כלומר לא רק הנחה זו אעשה לכם אלא גם זו ולא גם זו אלא עוד גם זו וכו’ וכיון שכן מבואר פשוט שעל כל פרט ופרט שבו מעלה יתירה מחויבים בהודאה ולכן תקנו ד’ כוסות של הודאה ודו”ק ומה שלא תקנו כוס הודאה לענין והבאתי אתכם אל הארץ דאין לומר מפני שאינו מענין הגאולה שהרי כמו כן תקנו לענין ולקחתי אתכם לי לעם שהוא ג”כ אינו מענין הגאולה י”ל פשוט מפני שבהיותנו עתה בגלות והארץ מסורה בידי זרים אי אפשר לישא כוס יין על זה ואולי לזכר זה תקנו כוס מיוחד לשמו של אליהו לזכרון ורמז שאנו מקוים לביאתו ולתחיית האומה והארץ ב”ב ע”כ.
ד) מה שהקשה ע”ד רש”י בשמות (ז’ א’) שנביא הוא מל’ ניב שפתים, שמצווה לומר דבריו, וכ”כ בדרשות הר”ן דרוש ה’, והקשה מדברי הרמב”ם פ”ז מהל’ יסוה”ת ה”ז שכתב דפעמים הנביא אפשר שתהיה נבואתו עבורו בלבד.
תשובה ראשית כל לא ידעתי מנא ליה להשואל שהרמב”ם ס”ל כרש”י והר”ן, דשמא להרמב”ם נביא הוא שורש חדש בלה”ק למי שמדבר דברי נבואה, כמו שאר שרשים; בנה חרש למד וכל כה”ג, ובאמת עיין באבן עזרא על רש”י שם שחלק עליו מאוד.
אכן באמת אין כאן קושיא, דגם אי נימא דס”ל כשא”ר וגם שאר הראשונים מודו להר”מ { והנה הגרח”ק שליט”א בקרית מלך שם כתב מקור לדברי הרמב”ם מברכות ל’ ב’ לא נביא אתה וכו’, וכנראה כונתו למש”ש ל”א ב’ לא אדון אתה בדבר ולא רוה”ק וכו’, וצ”ע דשם לא נזכר לשון נבואה אלא רוה”ק, ומנ”ל שגם בנבואה אפשר שתהיה נבואתו לעצמו.
}, מ”מ לק”מ, דמצינו הרבה פעמים בין בלשון הקדש ובין בכל לשון שתהא, שתתחדש תיבה מסוימת הנגזרת משרש הסמוך לה משום טעם, ואחר שמשמש את המושג כבר אין חילוק במשמעות הדבר, ולעולם ישמש כינוי מושאל זה את מושג זה, גם היכא דלא שייך השורש הראשון, ואטו איך יאמר הרמב”ם דיש מי שנתנבא רק לעצמו והוא אין נקרא נביא, דבאמת הלשון נבואה כבר נמשך לכל המתנבא.
ואביא בזה דוגמא א’ מדברי הגמ’ כתובות ס”ב ב’ זו אשתו וזו זונתו, אע”ג דבעצם השם זונה היא אשה הסרה ונוטה מן הדרך, וכאן לא שייך, מ”מ נקטו זה מצד דלשון זונה נקבע מתחילה על כל ביאה שאינה לקיום העולם ופשוט וקל.
והנה הא”ע טען על רש”י בזה, והרא”ם השיב עליו וז”ל, גם מה שטען עוד “מה טעם ‘השב אשת האיש כי נביא הוא’ בראשית כ ז אם פירושו דברן” אינה טענה כי יש לומר שנקרא שם המדבר דברי ה’ אל העם תמיד דברן בעבור היותו מזומן לדבר דברי ה’ אל העם תמיד ויהיה טעם “השב אשת האיש כי נביא הוא” כי הוא דבק עם ה’ להיותו מדבר דברי ה’ תמיד והדבק עמו תמיד ראוי לירא ממנו פן יתפלל להמיתך וזהו שכתב אחר זה “כל לשון נבואה אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות” עכ”ל, וע”ע בגו”א שם.
והנה לפי דברינו [שג”כ יתכנו על יסוד תירוץ זה] יובן טפי מ”ט ל”ק על פרש”י בזה.
קרא פחותבשו”ע יו”ד סי’ קצו ס”ג הביא דאחר ההפסק יש ללבוש בגדים נקיים מכתם וכן בלילה תיקח סדינים נקיים, והרמ”א שם הוסיף מהמרדכי בשבועות רמז תשלז בשם הרוקח שכתב מנהג כשר ללבוש בגד לבן [היכא דאפשר עי”ש ברמ”א] וסיים הרמ”א שכן ...קרא עוד
בשו”ע יו”ד סי’ קצו ס”ג הביא דאחר ההפסק יש ללבוש בגדים נקיים מכתם וכן בלילה תיקח סדינים נקיים, והרמ”א שם הוסיף מהמרדכי בשבועות רמז תשלז בשם הרוקח שכתב מנהג כשר ללבוש בגד לבן [היכא דאפשר עי”ש ברמ”א] וסיים הרמ”א שכן נוהגים ואין לשנות.
ומנהג זה הוא קדום מזמן הגמ’ כמו שציינו המפרשים לדברי הגמ’ והתוס’ בשבת י”ג, רק דיש מהראשונים שלמדו דשם המנהג הי’ גם עם טבילה אחר סיום ימי הדאורייתא, אבל אינו סותר שמקיימים האידנא רק חלק מפרטי המנהג.
ובזמן הגמ’ אפשר שלבשו כל הבגדים לבנים (ואינו מוכרח) ועכ”פ זה מפורש בשו”ע שדין הבגד נקי הוא גם בחלוק וכן ברמ”א מוכח דדין הבגד לבן הוא גם בחלוק (חדא דהרי קאי על מש”כ המחבר ועוד דהרי מסיים שבשעת הדחק ססגי בחלוק נקי א”כ ברישא דקאמר לבן שלא בשעת הדחק מיירי ג”כ בחלוק).
[ובכתובות עב ע”א וברש”י שם ד”ה הוחזקה מבואר שהיו רגילין בבגדים אחרים בזמן הנידות אבל אין זה הנידון המדובר כאן, דבכאן מיירי בימי ליבונה ולא בזמן הנידות].
ונשאלתי למה אין נוהגים בפועל בלבישת בגד לבן כגון בבגד עליון ושאר רוב הבגדים.
ויעוי’ בשיעורי שבט הלוי ביו”ד שם סק”ג שכתב דבזמנינו שיש בדק מהודק מתקיים בו עיקר דין זה, וכתב שם עוד כמה חילוקים דכתונת לילה בזמנינו הוא הידור ולא מדינא, וסדין הוא לכתחילה שמא יזוז הבגד, וכרים וכסתות הוא רק כנראה חומרא מאוחרת שנזכרה בחכמ”א כלל קי”ז ס”ח [ובחוט שני עמ’ רנב כ’ דיש שנהגו שיהיו הכרים והכסתות לבנים ושבחכמ”א כתב שמספיק לבודקן שיהיו נקיים], וציין שם עוד בזה לדבריו בשבט הלוי ח”ג סי’ קכח סק”ב, ועי’ עוד בדינים אלו באג”מ מה שהקיל בזה בח”ד סי’ יז סקכ”ז ועי”ש כט, וכן בבנין בית נאמן לאאמו”ר פ”ו ס”ו.
ויש לציין דמצינו עוד כמה דינים בזמנינו דאמרי’ שעיקר הדבר נמדד לפי בגד המהודק (עי’ מה שציינתי בתשובה הסמוכה לענין רחיצה בהפס”ט), וה”ה לענין לבישת לבנים וה”ה לגבי בדיקת נקיות הבגד הקילו גם בזה, ובפרט דמשמע שאין זה מהחיובים מדינא דגמ’.
אבל יל”ע ממ”נ אם מקפידים על חלוק לבן בזמן השינה א”כ למה אין מקפידין בגד לבן בכל היום.
ויש לציין דבמקור השו”ע שם והפוסקים נזכר להיפך דהחלוק ביום והסדין בלילה, רק שבזמן השו”ע לא לבשו החלוק בלילה והסדין היה לבדיקה תחת החלוק כמ”ש בששה”ל שם [ובחוט שני עמ’ רנב כתב דרק במקום הצורך יש לסמוך על בגד מהודק שבזמנינו במקום הסדינים, ועי’ עוד מה שכתב שם באות ד’ לגבי כיסוי ראש לבן ושם משמע שיותר נתן מקום להקל אף שמתחילה החמיר גם לענין זה], אבל מ”מ האידנא יל”ע למה החמירו בחלוק לבן רק בלילה.
[ובמאמר המוסגר יש לציין דבדרכ”ת סי’ קצו סקל”ה בסוגריים הביא בשם שו”ת מור דרור יו”ד סי’ מו כמעט להיפך מדברי פוסקי זמנינו וטענתו דאדרבה תקנה דצבעונין לא בטלה אף בג’ ימים ראשונים וכשתראה שם כתם לא תחוש כיון שהם צבעונין, ורק החלוק צריך שיהיה לבן כמ”ש בשו”ע, ולפי דבריו אין לומר דהשו”ע מיירי רק באופן שאינו נוהג בזמנינו אלא אדרבה].
והקושי’ לכשלעצמה היא קשה אבל יש ליישב בב’ אופנים.
הא’ י”ל דבאמת גם במשך היום יש ענין להדר בזה רק כיון דלא אפשר מפני הצניעות וכבוד הבריות לכן השאירו הידור זה רק ללילה כיון שאינו מעיקר הדין, ואף מה שמציעים סדין לבן י”ל דאינו חיוב אלא משום היות טוב במקום שאינו שעה”ד שייך להדר בזה.
הב’ י”ל דבלילה יש יותר חשש שתתהפך [עי’ שו”ע סי’ קצ סי”ד היתה פושטתו ומתכסה בו בלילה, בכל מקום שימצא בו טמאה מפני שהוא חוזר הילך והילך], ולכן בלילה יש יותר מקום להדר בחלוק עליון מעיקר הדין (ועי’ בשיעורי שבט הלוי שם שבאשה שאין דרכה להתהפך הוא קיל לענין סדין בחצי עליון ואולי כל החומרא דחלוק הוא מטעם זה).
ובחוט שני שם כתב דהלובשת הבגד המהודק לבן נוהגים להקל בבגדים העליונים אבל בלילה שהחשש הוא יותר יש ללבוש גם החלוק לבן ויתכן שכוונתו לתי’ הב’ הנ”ל (ויש לציין דהחוט שני אזיל לשיטתו דסבר שמש”כ הפוסקים שהסדין המוצע יהיה לבן הוא גם בלובשת חלוק משא”כ להששה”ל עיקר דברי הפוסקים בזה בתורת עיקר המנהג המקורי לא מיירי בכה”ג כמשנ”ת לעיל).
ויש לציין דב’ השאלות הללו נשאלתי ע”י שואלים נפרדים בעתים שונים למה לא נהגו האידנא בחלוק לבן הנזכר בפוסקים ולמה לא נהגו האידנא ברחיצה ממש כנזכר בפוסקים, וכתבתי על כל אחת מהן תשובה בפנ”ע, אבל הטעם לשני דברים אלו הוא טעם אחד דבזמנינו נשתנה המציאות בחששות הכתמים בחלק מהמקומות וכמשנ”ת.
קרא פחותיש בזה ב’ נידונים, הא’ אם חיוב כוונה בברכת אבות הוא גם להש”ץ, כיון שהוא חובת ציבור, ויעו’ בבה”ל ריש סי’ קא ד”ה יכוון דמבואר למסקנתו שסבר שהוא גם להש”ץ דבלא שמכוון בברכת אבות לא יצא יד”ח (והמעיין היטב שם ...קרא עוד
יש בזה ב’ נידונים, הא’ אם חיוב כוונה בברכת אבות הוא גם להש”ץ, כיון שהוא חובת ציבור, ויעו’ בבה”ל ריש סי’ קא ד”ה יכוון דמבואר למסקנתו שסבר שהוא גם להש”ץ דבלא שמכוון בברכת אבות לא יצא יד”ח (והמעיין היטב שם יראה דבאופן שגם הש”צ וגם הציבור עצמם לא כוונו לא היה להבה”ל שם אפי’ צד שיצאו יד”ח, [אם כי אפשר דשם עיקר הנידון במי שרוצה לצאת בברכות ממש ולא לענין להחשיבו כחזרת שליח ציבור], ויש להוסיף דהעירו בזה עוד דגם במקור הדין דסי’ נג שהקשה מזה הבה”ל שם משמע בלשונו יותר כתי’ זה שנקט הבה”ל במסקנתו).
והנידון השני הוא מי שלא כיוון באבות אם חשיב שאינו מתפלל כלל, וחשיב ברכה לבטלה כל הברכות, והתשובה דדעת רוה”פ דחשיב תפילה וכך סוגיין דעלמא ממה שנקטו הפוסקים (רמ”א ריש סי’ קא בשם הטור שם) דלמעשה מי שלא כיוון לא יחזור ואע”ג דמבואר שם במשנ”ב בשם החי”א דמדינא צריך לחזור מ”מ מבואר דעכ”פ כשהוא אנוס מלחזור (כעין אריא רביע עליה דהרי מסתמא לא יכוון גם בפעם הב’) אבל יכול להמשיך בתפילתו מיהת (כמבואר בבה”ל שם ד”ה והאידנא בשם החי”א כלל כד ס”ב וכך סוגיין דעלמא), ומבואר בזה דאין ברכותיו ברכה לבטלה, וכך דעת רוב פוסקי זמנינו כמש”כ בקה”י ברכות סי’ כז סק”א.
ולכן אמנם הציבור לא יצאו יד”ח חזרת הש”ץ וכנ”ל אבל יכול לענות קדושה, ולענין אם יחזור אחר ויתפלל לכאורה דינא הוא דיעבור אחר תחתיו עכ”פ כשמסיים תפילתו דהטור ורמ”א לא קאמרי אלא שזה שלא כיוון לא יחזור ויתפלל אבל לא שאחר לא יתפלל דא”כ לא שבקת חיי לכו”ע שאף אחד לא יתפלל משום זה שלא כיוון, וצל”ע, ואולי הטעם שהקילו בזה משום כבוד הבריות בדרבנן ועוד דהוא שב ואל תעשה (ומ”מ אינו מתיר להעמיד מתחילה מי שאינו מכוון) וצל”ע.
אבל יש לדון מצד אחר והוא דשמא לא חשיב שליח הציבור כלל כשאינו מתכוון ואז לא יוכל להמשיך, חדא דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי, ועוד דכיון שהציבור אין יוצאים בתפילתו א”כ במה הוא שליח שלהם דהשתא שוב אינו יכול ליקראות שליח ציבור כיון שאינו מקיים בזה התקנה של חזרת הש”ץ שהוא כדי להוציא הרבים.
ויש מקום לדמותו למי שהתחיל תפילה ובאמצע תפילתו נזכר שכבר התפלל שאינו יכול לומר שיהיה לנדבה וצריך לפסוק מיד כמ”ש בשו”ע ריש סי’ קז, דאין נדבה למחצה (עי”ש במשנ”ב סק”ז), ויש מקום לומר גם כאן שהתחיל תפילה שניה על דעת שהוא לשם חזרת הש”ץ [ובלא זה לא היה לו היתר להתפלל תפילה שניה מלבד תפילת נדבה] א”כ מזמן שהתברר שאין תפילתו חזרהש”ץ וכבר התפלל א”כ אינו יכול להתפלל, וצל”ע בכ”ז.
היוצא מכ”ז דמצד עצם התפילה לא היה איסור לענות אחריו אבל יש בזה חשש אחר שהרי אינו שליח ציבור כלל וכיון שהתחיל שלא על דעת תפילת נדבה חשיב כמי שהתחיל בתפילת חובה והמשיך אפי’ בתפילת נדבה לא מהני וכ”ש כשלא המשיך על דעת תפילת נדבה.
אבל אם קודם שהתחיל עשה התנאי המבואר במשנ”ב סי’ קכד בשם השלחן שלמה שאם אין ט’ ששומעין מתכוון שיהיה לנדבה א”כ אפשר דגם בכה”ג חשיב נדבה (עי’ עוד בסי’ קז סק”ז לענין התחיל מתחילה על דעת תנאי), אבל תפילת נדבה אין בה קדושה דיחיד אינו אומר קדושה (ברכות כא ע”ב) וממילא אינו מתיר לומר קדושה גם אם יש בה תפילת נדבה [ומ”מ אי משום הא ל”ק כ”כ דאינו מוכרח דדין יחיד אינו אומר קדושה תליא במה שאינו חהש”ץ דסו”ס יש כאן ציבור מידי דהוה אמנחה קצרה שנזכר בשו”ע ואכה”מ לזה].
ולפי המבואר יוצא שיש בזה שעה”ד גדול שכמה פעמים לא יוכלו הציבור לענות על קדושת הש”ץ בפרט דיש קצת חזנים שבאופן מוצהר ורשמי אינם מכוונים בברכת אבות ואומרים כל ברכת אבות בנשימה אחת ועכ”פ באופן שעושים מחמת שאין יכולים לכוון א”כ לפעמים אם יהיה ניכר שיש מן הציבור שלא יענו על הקדושה יהיה בזה חשש כבוד הבריות וכ”ש אם כולם לא יענו על הקדושה וכ”ש אם יעמוד אחר תחתיו יהיה בזה ביזיון עצום להש”ץ ולא יכול לזקוף ראשו אחר מעשה זה, וגם המנהג בפועל אינו כן.
וכנראה שאע”פ שמבואר במשנ”ב בשם החי”א דלא יצא יד”ח תפילה מ”מ סמכו בזה על הפוסקים שבדיעבד יצא ידי חובת תפילה עכ”פ מעיקר הדין, גם אם לא כיוון (כן משמע בשבלי הלקט סי’ יז בשם ה”ר יעקב, ועיין עוד כתר ראש סי’ לא לענין תפילה בלא כוונה, ומש”כ עוד בכתר ראש בשם הגר”א לענין כוונה באבות, ובקה”י שם ומה שהביא שם בשם המבי”ט), ויש לומר דלדעה זו מי שאינו יכול לכוון יותר טוב שלא יתפלל אבל אם התפלל כך יצא, ולשיטתם ה”ה ששייך בזה גם מצוות חזרת הש”ץ.
קרא פחות
© כל הזכויות שמורות. תשפ"ד.
אין לפסוק הלכה למעשה מתוך האתר ללא שאלת חכם.
עקב עומס שאלות אין התחייבות להשיב לכל שאלה.
חובה לצרף פרטי יצירת קשר על מנת לקבל מענה
הגדירו את התווים שיעטפו את ההערות בטקסט הראשי.
| זרם | סימן מקורי | קוד פותח | קוד סוגר |
|---|
המערכת תייצר קובץ עם הערות שוליים מקושרות (Footnotes).
| זרם | סימן מזהה | כותרת בהערה |
|---|
