שאלה

{מה שקודם פת לנר שבת כמ"ש בשו"ע סי' רס"ג ס"ב, וכתב המ"ב סק"ט בשאר מאכלים נר קודם ודוקא נר א', יש לדון אם גם נרות שחייבת בפשיעה, כמו"כ הא דנר שבת קודם לנ"ח כמ"ש בש"ע ס"ג, ודוקא נר א' דשבת קודם כמ"ש במ"ב ס"ק י"ד, ואף שאר נרות דמהדרין דחנוכה קודמין כמש"ש, יש לדון בנרות דפשיעה ג"כ אם קודמין להן נ"ח ונרות הידור דחנוכה.

}

תשובה

היה מקום לומר דנרות דפשיעה כחיוב הן או עכ"פ תוספת שמן (כמ"ש במ"ב בשם הא"ר) אם כי זהו חיוב מצד המנהג, וקדמו לעונג שבת דהידור הוא ולכתחילה וכ"ש לנרות דמהדרין דמצד הדין אינו חיוב כלל, והמ"ב לא מיירי אלא בנרות דמנהג, אבל נ"ח הראשון ודאי קודם לנרות דפשיעה דהוא חיוב גמור.

אבל אפשר דעונג שבת תליא בנידון יותר מכביצה פת שהביא הביה"ל שלדעת הט"ז הוא מדאורייתא, ולפ"ז כ' הפמ"ג שקודם אבל עונג שבת אינו מדאורייתא אלא מדברי קבלה, ואפשר דאכתי קדים לנרות שהן מדרבנן, ואפי' נרות דפשיעה, אבל נ' דלא ומטעם אחר, והוא שבעונג שבת קי"ל עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ולא מבעיא שא"צ לחזר על הפתחים, משא"כ הכא שצריך לחזר.

ומיהו יש לתמוה בהא דהביה"ל שלא הביא סברא זו לחלק בסעודה שלישית גופיה והניח שדי בכביצה ויותר ומבואר דכביצה מיהא בעי, וצ"ל דמה דאשכחן דצריך לחזר עה"פ אנר הראשון אינו ראי' לשאר הנרות ולהכי אין להביא ראיה גם לענינינו.

אבל מ"מ יעויין בלשון הביה"ל בסעי' הקודם ד"ה ששכחה וכו' בענין נרות דפשיעה שהוא רק מנהג והבו דלא לוסיף עלה ומשמע דא"ז חיוב כלל, ולהכי אפשר דמ"ש כאן המ"ב שאר נרות היינו ה"ה נרות דפשיעה דלעולם שאר נרות חנוכה עדיפי דנזכרו הידורן בגמ' וכ"ש עונג שבת שהוא מדברי קבלה וצ"ע למעשה.

ומ"מ אם יש כאן חשש נדר בנר זה הוא ודאי קודם לנרות אחרים, אבל בד"כ אפשר דינו כדרגת נדר ממש בניד"ד ויש מקום לומר שלא קבלה עליה לעשותו יותר ממה שהי' חיוב מעיקר הדין (דהיינו שלא במקום מצוה אחרת), בפרט שאומרים הנוסח בתחילת ר"ה.

שאלה שהתקבלה

א.

איך ניתן להגיע ליראת שמים?
ב.

אחד מגדולי ישראל אמר, שכדי להגיע ל"ואהבת את ה' אלוקיך" צריך להגיע דרך "ואהבת לרעך כמוך", - האם שתוך כדי שאני מכבד את חברי אוכל להגיע ליראת שמים מאהבה?

תשובה

א.

הדרך להגיע ליראת שמים, קבעו גדולי ישראל בזמנינו ללמוד ספרי מוסר בצורה קבועה, ומעשה ביושבי בסעודה אצל מרן הגרח"ק שליט"א שאל בחור אחד מהי הדרך להגיע ליראת שמים, והשיב לו מרן שליט"א ילמד ספרי מוסר, ושאל מה ללמוד אמר לו מרן שליט"א ראשית חכמה, ושאל איזה שער ללמוד, וענה לו מרן: בחור שילמד שער הקדושה.

אמנם הכל לפי הענין, וכל אחד יש לו הספר מוסר המתאים לו, וכבר האריך הגרי"ג אדלשטין בשיעוריו בזה.

וכמו"כ אמנם שכל לימוד מוסר מועיל, אך עיקר צורת לימוד המוסר ישנה צורה מסוימת הנזכרת בספרי רבותינו שהיא ביאה לידי התעוררות, כדרך הגר"י מסלאנט, וראה להגר"ש ולבה בספרו מה שכתב בזה.

ב.

בענין השאלה השניה, אי' במסכת שבת דף ל"א א', מה דעלך סני לחברך לא תעביד כל התורה כולה ואידך פירושא, זיל גמור, כתב רש"י וז"ל, דעלך סני לחברך לא תעביד ריעך וריע אביך אל תעזוב (משלי כז) זה הקדוש ברוך הוא, אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך, לשון אחר: חבירך ממש, כגון גזלה גנבה ניאוף ורוב המצות.

אידך שאר דברי תורה.

פירושה דהא מילתא הוא, לדעת איזה דבר שנאוי זיל גמור ותדע.

הגר"ח קרייזוירט ז"ל ביאר בזה עפ"י דברי רש"י ד"ה פירושה.

וז"ל דהא מילתיה הוא לדעת איזה דבר שנאוי, זיל גמור ותדע.

כלומר לא נאמר כאן דוקא בין אדם לחבירו.

אלא נאמר דעלך סני לחברך לא תעביד כלומר כל מה ששנאוי לא יעשה לחבירו ודבר זה כולל מעשים בין אדם לחבירו וכן כל בין אדם למקום שהתורה קוראת לכך "שנאוי".

ויוצא איפא בכדי להגיע לאהבת ישראל יש לדעת את כל התורה כולה.

ובקובץ מוריה (שנה י"ג גליון י יב ע' צז) כותב הג"ר אליעזר לופיאן ז"ל: דברי הגמרא תמוהים איזו שייכות יש למצות תפילין וציצית למאי דעלך סני לחברך לא תעביד.

וכן תמוה מה שהקשה במהרש"א שם.

ושמעתי מאאמו"ר הרה"צ זצ"ל לפי לשון ראשון ברש"י "רעך וריע אביך אל תעזוב" דקאי אהקב"ה, דאם אדם יזמין אורח לביתו, והאורח אומר לו שהרהיטים אינם מסודרים, שהשולחן צריך להיות כאן והארון כאן וכדומה, עונה לו הבעה"ב זהו ביתי ואני מסדר לפי טעמי אם נוח לך כך טוב, ואם לאו תלך לביתך ושם תסדר כחפצך, כך הקדוש ברוך הוא ברא את העולם והכל שלו.

אם אין נח לך כך, תברא אתה בעצמך עולם ותעשה שם כפי רצונך, אבל בעולם זה אתה מחוייב לעשות רצון הבורא.

זה כל התורה כולה ואידך פירושא הוא.

משם תלמד מה שהבורא רוצה.

זה הביאור האמתי.

ע"כ (ס' דעה"ד שבת שם).

לסיכום על מנת להגיע להרגש והבנה בחובתינו והכרת הטוב כלפי הקב"ה, יש צורך בבסיס מידות והבנת הזולת, וכך נוכל כביכול להכיר טובה להקב"ה על כל אשר גמלנו.

שאלה

{ראיתי בפיה"מ להרמב"ם מסכת סנהדרין פ"י מ"א, במהדורת .

.

.

בזה"ל, והיסוד השנים עשר ימות המשיח, והוא להאמין ולאמת שיבא ואין לומר שנתאחר אם יתמהמה חכה לו, ואין לקבוע לו זמן, ולא לפרש את המקראות כדי להוציא מהן זמן בואו, אמרו חכמים תפוח דעתן של מחשבי קצין.

ולהאמין בו מן הגדולה והאהבה ולהתפלל לבואו בהתאם למה שנאמר בו על ידי כל נביא, ממשה ועד מלאכי.

ומי שנסתפק בו או זלזל בענינו הרי זה מכחיש את התורה שהבטיחה בו בפירוש בפרשת בלעם ואתם נצבים.

ומכלל היסוד הזה שאין מלך לישראל אלא מדוד ומזרע שלמה דוקא.

וכל החולק בענין המשפחה הזו הרי זה כפר בה' ובדברי נביאיו.

והיסוד השלשה עשר תחיית המתים וכבר ביארנוהו עכ"ל.

ומאידך גיסא בפה"מ להרמב"ם בנוסח הישן איתא: ושיאמין שיהיה לו יתרון ומעלה וכבוד על כל המלכים שהיו מעולם כפי מה שנבאו עליו כל הנביאים וכו' ע"כ.

חזינן שיש נפק"מ גדולה בין הנוסחאות, מה צריך להאמין במשיח, וצ"ע.

(מהג"ר מתתיהו הלברשטט)}

תשובה

בענין השאלה על הרמב"ם, באופן כללי מה שיש במהדורת .

.

.

זוהי העתקה ממהדורת קפאח והוא היה דייקן בהצמדותו לתרגום הערבי, ביחס לשאר התרגומים עד תקופתו.

כמו כן, במהדורת קרח [המאור] שהוא ג"כ מדויק, וסמכו ע"ז גדו"י גם שם איתא, ולהאמין בו שיהיו בו עצמה ואהבה ודרישה אליו ע"כ, ולא כפי שהוא בנוסח המקובל הישן.

ומצד שני לגבי התרגום הישן, יותר מצוי במתרגמים בדורות הקדמונים שלא חששו מלהוסיף מעט במלאכת התרגום לפי הענין, כך שמסתבר שאם יש אי דיוק באחד מהם זה בגירסא הישנה ולא במהדו' קאפח, ובס"ה זהו מילתא דעבידא לאגלויי דלא חיישינן בה לשקרא, והיינו רק ביחס למתרגמי דורינו שלא חוששים שלא יתרגמו המדוייק, לעומת המתרגמים הקדמונים שכבר גילו את דרכם שאין קפידתם בדיוק גמור, כך שעל אף שאינני יודע הלשון הערבי מ"מ אוכל לומר שמסתמא האמת עם המהדורה שציינת ולא עם הדפוס הישן.

כך שכעת אם כל השאלה מה יותר דייקן מבין התרגומים, ובעצם זוהי שאלה מציאותית מה כתוב במקור, כאשר איננו יודעים לקרוא אותו ואנו זקוקים לטובת המתרגמים, אין כאן כ"כ שאלה מי יותר דייק בתרגומו וכנ"ל.

שאלה

{ע"ד מש"כ בפיה"מ להרמב"ם מסכת סנהדרין פ"י מ"א בנוסח החדש בזה"ל, והיסוד השנים עשר ימות המשיח, והוא להאמין ולאמת שיבא ואין לומר שנתאחר אם יתמהמה חכה לו, ואין לקבוע לו זמן, ולא לפרש את המקראות כדי להוציא מהן זמן בואו, אמרו חכמים תפוח דעתן של מחשבי קצין.

ולהאמין בו מן הגדולה והאהבה ולהתפלל לבואו בהתאם למה שנאמר בו על ידי כל נביא, ממשה ועד מלאכי.

ומי שנסתפק בו או זלזל בענינו הרי זה מכחיש את התורה שהבטיחה בו בפירוש בפרשת בלעם ואתם נצבים.

ומכלל היסוד הזה שאין מלך לישראל אלא מדוד ומזרע שלמה דוקא.

וכל החולק בענין המשפחה הזו הרי זה כפר בה' ובדברי נביאיו.

והיסוד השלשה עשר תחיית המתים וכבר ביארנוהו עכ"ל.

מה זה האהבה שמדבר עליו בגירסא החדשה - שכל העולם יאהבו אותו וישתעבדו לו מאהבה ולא מיראה.

א"כ מנ"ל הא}.

{(נשלח מהרה"ג מתתיהו הלברשטט - בני ברק)}

תשובה

הנה הגירסא במהדורת קרח {והפה"מ מהדורת תרגומו הוכנסו בעוז והדר [חלקית] ובמהדורת המאור, וכמדומה שזהו הנוסח המדוייק ביותר, ומקובל שהגריש"א סמך על עבודתו}, מבואר יותר, וכתוב שם: ולהאמין בו שיהיו בו עצמה ואהבה ודרישה אליו ע"כ.

ובביאור מקור הרמב"ם הנה כתוב בישעיהו י"א, י' וז"ל, וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד.

וכתב באלשיך שם וז"ל, והיה ביום ההוא שרש ישי כו'.

אחרי אומרו משלום הבריות לעתיד, ראה והנה לא תבצר קנאה ממשיח בן אפרים על משיח בן דוד, כאשר היתה בין רחבעם ובין ירבעם, מדאגת ירבעם פן תסוב המלוכה לזרע דוד, על היות רחבעם יושב בעזרה ומלך ישראל מעומד, אמר כי גם זה יהיה שלום, כי הנה ביום ההוא שורש ישי יהיה אשר עומד לנס עמים כלם, הם שנים עשר שבטים, כד"א עמים הר יקראו, והיית לקהל עמים, ולא בלבד שבטי ישראל, כי אם גם כל גוים אליו ידרושו, עד גדר שוהיתה מנוחתו כבוד, שדרך מלכים לקנות כבוד מזולת עמים על תוקף מלחמותיו, משא"כ אם יהיה איש מנוחה, אך זה מנוחתו תהיה לו לכבוד, כי יאמרו גדול כבודו לפני ה', כי בלי עשות מלחמות, כלם נשמעים ודורשים שלומו ומשתחוים אליו, ולא העדר מלחמותיו יהי לו לחולשה וגריעות עכ"ל האלשיך [וראה רש"י שם יותר בקיצור].

כלומר שהאמונה במלך המשיח צריכה להיות כמתואר עליו במקראות שאליו גוים ידרושו ושבכבוד הטבעי שלו הוא יזכה לאהדה ועי"ז למלכות ללא צורך במלחמות.

והנה בעוה"ז יש לפעמים צורך להחניף, אבל לעתיד לבוא יהיה זה ממש אהבה.

וכתוב עוד בישעיהו פרק ס', ט'-י"ב וז"ל, (ט) כִּי לִי אִיִּים יְקַוּוּ וָאֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ בָּרִאשֹׁנָה לְהָבִיא בָנַיִךְ מֵרָחוֹק כַּסְפָּם וּזְהָבָם אִתָּם לְשֵׁם ה' אֱלֹהַיִךְ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ: (י) וּבָנוּ בְנֵי נֵכָר חֹמֹתַיִךְ וּמַלְכֵיהֶם יְשָׁרְתוּנֶךְ כִּי בְקִצְפִּי הִכִּיתִיךְ וּבִרְצוֹנִי רִחַמְתִּיךְ: (יא) וּפִתְּחוּ שְׁעָרַיִךְ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִסָּגֵרוּ לְהָבִיא אֵלַיִךְ חֵיל גּוֹיִם וּמַלְכֵיהֶם נְהוּגִים: (יב) כִּי הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא יַעַבְדוּךְ יֹאבֵדוּ וגו'.

בענין השמחה של ט"ו באב נאמר בגמ' תענית דף ל"א א' וז"ל: רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יום שפסקו מלכרות עצים למערכה וכו'.

כלומר שבאותו היום הפסיקו לכרות עצים למערכה ולכך יכלו הפועלים לשוב ללימוד התורה, ולפיכך [לדעה זו] יום ט"ו באב נחשב יום טוב.

המהרש"ל (בים של שלמה סוף פרק מרובה סי' לז) למד מכאן שיום סיום מסכת הוי יום שמחה וסעודת הסיום הוי סעודת מצוה, דכמו דביום זה שפסקו מלכרות עצים דהוי מצוה היו שמחים ונחשב להם ליום טוב, כך בהשלמת ספר שאין לך מצוה גדולה מזו דודאי הוי יום שמחה ויו"ט, [וציין שכ"כ בנמוקי יוסף ב"ב קכא ע"ב עי"ש].

ועיין בשו"ת י"א ח"ד או"ח סי' י"ג שכתב שכמו דהוי יום טוב וסעודת מצוה, ה"ה דנחשב יום טוב לגבי נפילת אפים לפטור המסיים מלומר תחנון.

ועיין שם שדן אם פטורים מלומר תחנון קודם סעודת הסיום בתפילת שחרית או מנחה עיין שם.

[למעשה יש לשאול שאלת חכם בכל מקרה לגופו]

כן כתב הב"י, ואף על גב דעכשיו בטלה מגילת תענית [עי' ר"ה יט ע"ב], מכל מקום לענין נפילת אפים שהוא רשות לית מנהגא לבטל עכ"ל.

ועכשיו נהגו העולם שלא ליפול על פניהם בו עכ"ל.

ומבואר ג"כ שדעת הרוקח שלא ליפול על פניהם בט"ו באב.

וכן משמע במנהגים שבסוף ספר לבוש [אות יג], ומנהגי הר"א טירנא אין בידי עכ"ל.

ומבואר בדבריו יותר דהאידנא לא רצה ליתן כלל דין יו"ט לט"ו באב, מכיון שהאידנא אין בזה שום דיני יו"ט, ואמנם לא נקטו הפוסקים כדברי המחה"ש, אבל הבו דלא לוסיף עלה, וממילא א"צ לנהוג בשמחה יתירא ביום זה.

ובאמת יש להעיר על דבריו דאי"ז רמ"א אלא שו"ע, והרי בב"י כבר נזכר מנהג זה, והיאך שייך לומר שנפל ט"ס בשו"ע, [ואולי גי' אחרת היתה לו בב"י, עיין לקמן].

כבר פירשנו טעם שהיו נוהגות כן בט"ו באב למה, וכן ביום הכפורים פירשו בגמרא בפר' בתרא דתענית מפני שהוא יום סליחה וכפרה שנתנו בו הלוחות השניות ונמחל עון העגל, ובו נאמר סלחתי כדבריך, פי' ג' פעמים עלה ונתעכב בכל עלייה מ' יום.

הראשון לקבל הלוחות הראשונות, אמצעים של ענין העגל, אחרונים לקבל לוחות שניות ונשלמו בעשרה בתשרי, וכן תמצא כי אלול מעובר היה, ועל זה היו מיחדים שני זמנים הללו לישא נשים לפריה ורביה שהוא קיום העולם ולכוין אדם בה למצוה ולקדושה ולטהרה, כמו אלו הזמנים.

וכמו שיום הכפורים אין בו אכילה ושתיה ויצר הרי, כן יכוין אדם במצות לא לתאוה של יצר מצורף עם זה, כי האוכל ושותה בימי השמחה והמועדות הרי היא קדושה כתענית יום כפורים והיא עבודת השם ית' ונקרא קדוש, ולכן נהגו לעשות השבת הזה אחר ט' באב ביום טוב והיא מצוה גדולה שהוא יום נחמה.

ואף על פי שאינו יום טוב ממש, עשו אותו יום מקודש לכבוד השבת ביום ט"ו, ולפעמים הוא [חמשה עשר ממש] כמו עתה בזו השנה, וכל השמח בו זוכה בנחמת בנין בית המקדש, כמו שנאמר צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו.

ודרשינן ביום חתונתו זו מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו.

וע' בדפוס סלאוויטא שהגיהו שם בזה בר"ח חנוכה ופורים כו'.

ואין צריך להאריך ולסתור זאת כלל, אבל האמת יורה דרכו כי במקום "תשעה באב" צ"ל ט"ו באב.

וכצ"ל.

בטלה מג"ת הימים שקבעו על הניסים אבל יום טוב כגון ט"ו באב לא בטלו כצ"ל שם, (ובאו להוציא בזה מדברי הרוקח ז"ל בס' שי"ב (הובא בב"י ס' קל"א) שכתב דבזה"ז נופלין על פניהם בט"ו באב לפי שבטלה מגילת תענית עכ"ל ע"ש.

פשוט שמכמה טעמים לא עשו כדין דהנה ברכה לבטלה הוא איסור ודאי ומחלוקת הראשונים אם איסור דאורייתא או איסור דרבנן (עיין שו"ת רע"א ח"א עמ' ע"ט, וכן נקטו המ"א ובשו"ת בית יצחק ושו"ת אחיעזר ואחרונים, והחזו"א נקט דגם הר"מ מודה להתוס' שהוא רק איסור דרבנן וכנ"ל בפשטות הסוגיות לפו"ר, ומ"מ לכו"ע הוא עכ"פ איסור ודאי).

משא"כ ויכולו דמדינא דגמ' אין בזה חיוב, כדאמרינן בשבת קי"ט ב' כל האומר ויכולו וכו' משמע שאינו חיוב, וא"כ אם יפסיק בברכתו כעת עובר ודאי איסור לקיים הידור מצוה.

ועוד דיכולין הציבור לומר ויכולו אחר כך, ואף אחר הקדיש, וגם א"צ לומר בצבור ולכמה פוסקים סגי ביחיד וגם להסוברים דילחיד לא סגי עכ"פ בשנים מהני לעדות (עיין משנ"ב סי' רס"ח ס"ק י"ט וחזו"א או"ח סי' ל"ח סק"י), והגם דעיקר הדעה דהוא בתורת עדות, וכן מוכח מהמאירי ושלה"ג שם (כמ"ש בשיח השדה), ובעי שנים כמ"ש הגר"א, יוכלו לעשות שנים יחד אחר כך, ובלאו הכי רוב הציבור א"צ לחזור, שבקידוש עושין בשנים ויאמרו מעומד אם נוהגים לומר מיושב בשאר השנה (כמש"ש במ"ב), וכונתי לעיקר הדין שא"צ לחזור שהרי בלאו הכי יאמרו אח"כ, ולא שכך יעשו, דבודאי טוב שהציבור יאמרו כשהם עדיין מכונסין, אלא שגם אם לא היה אפשר שהציבור יאמרו כלום אח"כ, מ"מ אין להפסיק הש"ץ מברכת מעין שבע מאחר שכל יחיד אומר בביתו.

ועוד דבהרבה ראשונים מבואר דמצד הדין אין צריך לומר ויכולו בליל שבת אחר שמונ"ע, ורק גזירה משום יו"ט שחל בשבת (כ"כ בתוס' והרא"ש ומרדכי והגהות מיימוני וסה"ת, וכ"ה בש"ע שם סי' ח'), ומה"ט כתב החזו"א שם שלא יקצר תפילתו לומר ויכולו עם הציבור דלהאריך בתפילה מעלה היא ונזכרה בגמ' ברכות ל"ב ב' משא"כ לומר ויכולו אחר התפילה הידור בעלמא הוא, [וע"ש שהסתפק בענין יו"ט שחל בשבת שאז הוא מעלה באמת ולא רק מטעם גזירה כמבואר בשו"ע].

מ"מ נתבאר דלדידהו אין טעם מעיקר הדין לומר ויכולו אחר התפילה בסתם שבת, ואע"פ שברוקח (הוב"ד במ"ב סי' רע"א ס"ק מ"ה) הביא משם מדרש לאומרו ג"פ, וע"ש בא"ר סקי"ב שהביא עוד טעמים לדבר, מ"מ אינהו פליגי ע"ז וגם הטור פליג על מדרש זה כמבואר במ"ב שם, וגם הרמ"א לקמן שם ס"י דס"ל דויכולו דקידוש בישיבה אפשר דפליג ע"ז, דהא כ"ז הוא מטעם שאמרו בבהכנ"ס א"צ לעמוד (כמש"ש במ"ב סקמ"ז), ואי נמי אית ליה להטור דברי המדרש שהביא הרוקח ס"ל דבתרי אידך ויכולו אין דין עדות, והגם שמנהגינו לעמוד גם בויכולו בקידוש כמ"ש במ"ב סי' רס"ח שם הידור יתירא הוא [ומיהו על החפץ חיים גופי' כתבו שנהג לישב וכן נהגו החזו"א והגרי"ז מבריסק].

אלא שאפשר לומר דכיון שהתחיל ברוך אתה ה' שלא מדעת הציבור אמרי' לי' לתקוני שדרנוך ולא לעותי.

וכ"כ בשו"ת שו"מ מהד' ו' ח"ה סי' כ"ב ובהליכ"ש פי"ד מהל' תפילה ה"י לגבי ש"ץ שהתחיל להתפלל תפלת חול.

אבל נראה דלא דמי דמכל הפוסקים בשאר דינים גבי ש"ץ מוכח דבעלמא לא אמרינן הכי, וכמ"ש הש"ע סי' קכ"ו ס"ג על ש"ץ שטעה ביעלה ויבוא בשחרית אינו חוזר, וע"ש ברמ"א ובמ"ב, וכ"ש הכא דזהו הברכה שתקנו והוא מעיקר הדין.

לכך נראה דשלא כדין עשו מי שהפסיקוהו מלסיים הברכה ויסיים הברכה, ושם יאמר ויכולו (ואם יזכור רק באמצע קדיש ע' אג"מ ח"ד סי' ע' סקי"ג), ואפשר שיש לצדד שיכולין ציבור לאומרו אחר זכר למעשה בראשית דומיא דיחיד בתוך תפלתו, אבל לכאורה א"צ בזה, דציבור לא אמרי לזה בברכה וכיון דמעלה היא הבו דלא לוסיף עלה.

הנה בפועל נהגו ללמד ד"ת גם למי שאינו שומר תורה ומצוות, וזה פשוט שכך הוא בכל הסמינרים של ארגוני הקירוב, והכל תחת פיקוחם והוראתם של גדולי ישראל, ולא שייך לקרבם בשום אופן אחר, מאחר שאם תאמר לו לברך לא ישמע לך וגם לא יבוא כלל לשמוע את ההרצאות, ולכן גם אם יש בזה איסור כדין תרי עברי דנהרא מ"מ עת לעשות לה' הפרו תורתיך, והרי אנו מחוייבים לעשות כן על מנת להשיבם למוטב, וראה באג"מ או"ח ח"ה סי' י"ג סק"ט שהתיר לתת דברי מאכל כשהוא לצורך קירוב, ואין הדבר מסור אלא לחכמים, וכאן כבר הורו חכמי הדור והחזיקו בזה.

אכן כל היתר זה היינו כשמלמד לצורך קירוב או עכ"פ על מנת להישיר עיניו של האינו שומר תו"מ ולקרבו אהבת התורה ולומדיה, אבלם אם לומד על מנת לקנטר אסור, והרי זה בכלל המלמד לתלמיד שאינו הגון, עיין תענית ז' א' וחולין קל"ג א'.

והמלמד במכללה של אנשים שאינם שומרי תו"מ תלמוד וכדו' יעשה שאלת חכם, דפעמים גם בזה יתכן משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך.

והנה מה שלכאורה י"ל דבאמת מצד הדין היה לומר דחשיב כתרי עברי דנהרא, כמ"ש בעירובין מ"ז שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד, וכתב ברש"י וז"ל, שאינו מוצא ללמוד בארצו.

שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד אין אדם זוכה ללמוד מכל מלמדיו, יש רב שמשנתו סדורה בפיו, ושונה לתלמידיו דרך קצרה עכ"ל.

אמנם יתכן לעניננו דמ"מ רוב בנ"א יכולים ללמוד מרב אחר, ודוקא התם שרוצה לצאת לחו"ל שאינו מוצא רב ללמוד, אבל בסתמא לא אמרינן הכי, ובפרט כיום שישנם הרבה חומרי הסברה מודפסים ומוקלטים א"כ אפשר דברוב בנ"א חשיבי כאילו בודאי יש להם רב אחר ללמוד, ואי"ז כתרי עברי דנהרא, ולא עוד אלא שטוב ללמדו בכשרות, דאל"כ יוכל בנקל ללמוד מרב שאינו הגון, ובאופן שאם לא יתן לו עתה יעבור איסור גדול יותר הזכירו בזה כמה פוסקים התירו, וכמו שהבאתי בתשובה שלפני זה, וכן ראיתי להגרמ"ב זילברברג שהביא מה שהורה הגריש"א שאפשר לקבל במלון אדם שישוב אח"כ בשבת לביתו, משום שבימי שהותו במלון עכ"פ ימנעוהו ממאכלים אסורים [אולי יש להוסיף דגם לחלל שבת בלאו הכי יחלל ורק שמצילו ממאכא"ס].

והנה בד"כ עיקר החשש הוא רק האיסור להשמיע לו ד"ת בלא שמברך ברכה"ת, וא"כ אי נימא שאין איסור לשמוע ד"ת קודם ברכה"ת, שהרי הרהור דעת רוה"פ להתיר, וכ"כ בשו"ת האלף לך שלמה [או"ח סי' ל"ה] שאין איסור שמוע ד"ת קודם ברכה"ת, [ועיין תשוה"נ ח"ג סי' ס"ג], וא"כ גם אם ידבר אח"כ מ"מ הרי לא גרם לו בודאות לעבור ע"ז, והר"ז דומה למתני' דשביעית הנ"ל דשרי, אכן באמת דעת רוב הפוסקים שאסור גם לשמוע ד"ת קודם שמברך ברכה"ת, וכ"כ בשערי תשובה סי' מ"ז סק"ג בשם הלק"ט ח"ב סי' קנ"ט, וכ"כ הגרש"ז אויערבך (הליכ"ש תפילה פ"ו ס"ה) והגר"ח קניבסקי במכתב.

ויש לציין, דהנה כל הנידון הוא באופן שמדבר ד"ת ממש, אבל בסימנרי הקירוב שהנידונים המדוברים שם הם על יחוד ה' א"צ ברכה"ת, ומותר גם בבהכ"ס, כמבואר בחכמת שלמה להגר"ש קלוגר על השו"ע, וכן נוהג הגראי"ל שטינמן שליט"א (מנחת תודה לידידי הגר"ג הוניגסברג שליט"א).

והנה אפשר לומר דהנה נקטו מן האחרונים שמי שאנוס מלברך ברכה"ת מותר ללמוד, והיינו שהאיסור אינו מה שלומד אלא מה שאינו מברך, ומי שלומד ואינו מברך האיסור אינו מצד הלימוד אלא מצד הברכה, וא"כ הנך עניים בדעת שלא זכו לאור באור החיים ודעתייהו אנסן מלברך עכ"פ לדידן אפשר שנוכל ללמדן מן הדין.

אכן באמת זה יהיה תלוי במחלוקת הפוסקים, דהנה כתב המ"ב סי' מ"ז סקכ"ח דמי שהיה ניעור כל הלילה אם אפשר לו ישמע הברכה מאחר, ונחלקו האחרונים אם אי אפשר לו לשמוע מאחר האם אסור בת"ת, ועיין במשנ"ב מהדורת דרשו שם שהביאו דעות ספרי השו"ת וגדולי ההוראה בזה, וא"כ להסוברין שיהיה אסור לו ללמוד שם א"כ איכא איסורא גם בלימוד עצמו בלא ברה"ת.

וכן ראיתי אח"ז מה שכתב הגר"י זילברשטין בחשוקי חמד ברכות דף יג ע"א וז"ל, מדברי אפרקסתא דעניא (ח"ג יור"ד ב' סימן ריז, עי"ש) [שמדבריו מבואר כהיסוד הזה שהזכרנו] אולי יש ללמוד דמי שאינו יכול לברך ברכת התורה, וכגון תינוק שנשבה, מותר לו לעסוק בתורה גם בלי ברכה.

אמנם יש לחלק, שאונן מעיקר הדין פטור מלברך, משא"כ התינוק שחייב לברך אלא שאינו יודע עכ"ל.

ועוד ציין שם למה שכתב הוא שם עוד בדף כא ע"א וז"ל שם, מעשה בבן תורה שנסע באוטובוס מירושלים לת"א, לידו ישב שוטר גלוי ראש שאינו שומר תו"מ, מעיין בעתון.

חשקה נפשו של הבן תורה לקרב לב שכנו לאביו שבשמים הוא פנה לשוטר ואומר לו סלח לי, על דש חולצתך כתוב ישראל, אולי תרשה לי לספר לך מהי המשמעות של התיבה "ישראל"? לא אגזול ממך הרבה זמן.

.

.

ברצון, השיב השוטר.

אמר לו 'ישראל' הם ראשי תיבות של אברהם יצחק יעקב שרה רבקה רחל לאה.

כלומר כשאנחנו מזכירים ישראל, אנו צריכים להזכר ולהתנהג בהתאם למעשיהם של האבות והאמהות ע"ה.

ולאחר פירוט הדברים עם דוגמאות מעשיות, סיפר לו הבן תורה שחידוש זה נמצא בתורתו של הבן איש חי, שהיה גדול היהודים בעירק היא בבל.

ומכאן זרמו הדברים לתלמוד בבלי, ובנתיים השוטר לבש כובע והטמין את העתון בכיס וכמעט שוחחו שעה בדברי תורה ערבים.

וכשנפרדו אמר לו השוטר מה שדברת עמי הם דברים רבי ערך לעומת העתון.

נשאלת השאלה הרי נאמר במסכת ברכות דף כא ע"א מנין לברכת התורה לפניה מן התורה.

שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו.

ואיך היה מותר לשוחח דברי תורה עם השוטר שלא בירך ברכת התורה לפניה.

והצעתי שאלה זו לפני שנים רבות לפני מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א והשיב לי: השוטר לא נתכוין לקיים בשיחה זו מצות תלמוד תורה ויתכן שבאופן זה לא חייבים לברך על התורה.

כי הוא התעניין בתורה לשמוע חכמתה ובינתה אבל לא נתכוין לקיים בשיחה זו מצות עשה ושננתם לבניך ודברת בם.

ויש להביא ראיה לכך מהנאמר בחכמת שלמה (או"ח סימן תרפז ס"ב) שהקשה, מה רבותא דמבטלין ת"ת למקרא מגילה, הרי מגילה הוי נמי תורה? והשיב: אם מכווין למצוות מגילה, לא מקיים בו תלמוד תורה.

יעו"ש.

אם כן כ"ש שאם מכווין לחכמה, לא מקיים בזה מצוות תלמוד תורה, ולכן מותר לדבר עמו הגם שלא בירך.

וכמדומה שבזמן אחר השיב לי מו"ח שליט"א שברכת התורה היא מצוה, אבל אם אי אפשר לברך כגון שלא זוכר מה מברכים עליה, אין איסור ללמוד, ואם כן כשלא ניתן לבקש מהשוטר בשלב זה שיברך עדיף שילמד ולא יתבטל מהתורה הגם שלא בירך, וצ"ע.

ואולי יש להביא ראיה ממה שכתב המשנ"ב (ריש סימן מט) דסומא מותר לקרות בע"פ משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, והכי נמי עדיף דלא יבטל מלימוד התורה, אף אם לא בירך ברכות התורה.

ואף על פי דהתם לא יוכל ללמוד עולמית, מ"מ יעויין בתוס' (ב"ב דף כא ע"ב ד"ה ומקרי) דפסידא דשעה אחת מלימוד התורה הוי פסידא דלא הדר עכ"ל החשוקי חמד.

לסיכום, מותר ללמד חילוני ד"ת גם אם לא בירך ברכת התורה מכמה טעמים.