ששאלת דהרי שייך להודות על רצון טוב גם בלא הלוואה וממילא למה בהלוואה יהיה אסור ריבית דברים באופן שרוצה להודות על רצונו הטוב להלוות.
הנה מבואר בדברי הפוסקים [בסי’ קס ס”ו] לענין מתנה מרובה ומועטת דיש חילוקי דינים בין נתינה בשעת הלוואה לשלא בשעת הלוואה וחילוק בין נותן מחמת הלוואה לשלא מחמת הלוואה עי”ש.
ועי”ש בט”ז דכל שיודע בעצמו שנותן בשביל ההלוואה אסור, וכעי”ז בש”ך בשם כמה פוסקים עכ”פ בסמוכה קצת להלוואה, ועי”ש בש”ך בשם מהרש”ל ודרישה דכל שמוכחא מילתא שנותן לו מחמת ההלוואה אסור וסיים הש”ך שהכל לפי הענין.
ולכן במקרה שאומר ריבית דברים אף אם מתכוון שהריבית דברים (וה”ה כל מתנה באופן האסור) תהיה על הרצון הטוב ולא על עצם ההלוואה מ”מ מכיון שאומר כן בשעת ההלוואה ואף אנן סהדי שמתכוון לומר על ההלוואה דהרי עיקר התועלת שקיבל הוא מחמת ההלוואה, והרצון הטוב מבחינת המקבל הוא בטל ברוב לטובה עצמה (ותדע שהרי במציאות על טובה אמיתית מודים הרבה יותר מהרצון הטוב) ואז גם אם אומר שריבית הדברים אינם על ההלוואה אלא על הרצון הטוב לכאורה ג”כ לא מהני שהרי במציאות הוא מחמת ההלוואה.
ותמצית הסברא בזה דכיון שיש כאן לכאורה אומדנא ברורה שאם משיב לו בריבית דברים על הרצון הטוב יש בזה גם מטרה להלוואה ממילא חשיב כעין נותן מתנה באופן שמוכחא מילתא שהוא גם על ההלוואה, דהערמה כאן לא תועיל.
ולכשנדקדק יש מקום לומר דגם אם היה שייך לצמצם ולבוא למצב שכלפי שמיא גליא שנותן על הרצון הטוב בלבד מ”מ יש לומר דהוא בכלל ההלוואה, דהרי כל תשלום לכל נותן שירות כולל גם ענין שווי ההנאה וגם ענין טירחא וגם ענין הרצון לעזור וגם על הוצאות (וכמו שזה פשוט שהבדל שווי העלויות בין מוצרים נמדד גם לפי טירחא והוצאה ולא רק לפי שווי הנאה), ובריבית הכל נכלל בנתינת ההלוואה.
ולדינא צל”ע בכ”ז.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 77
מק"ט התשובה הוא: 125710 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/125710
