א) מי מזגן הם מוקצה מכיון שנוצרו היום ואסורים מדין נולד (עי’ שעה”צ סי’ תצה סקט”ו דדבר שלא היה בעולם הוא מוקצה אפי’ לר”ש וא”כ גם בשבת אסור וכ”ש ביו”ט לכו”ע, וכ”כ פוסקי זמנינו שמי המזגן אסורים משום נולד, ראה שש”כ מהדו”ח פי”ג הע’ קל בשם הגרשז”א, הלכות שבת בשבת ח”ב פכ”א סכ”ד בשם הגריש”א, חוט שני ח”ג פ”פ סק”א, ועי’ עוד במשנ”ב סי’ שי סקל”ב).

ב) מי גשמים אינם מוקצה (משנ”ב סי’ שלח סק”ל בשם זכור לאברהם), וכ”ה בב”י בס”ס שי בשם השבה”ל סי’ פה בשם רב צמח גאון (הל’ פסוקות סי’ קמו) אף דאינו מוסכם לכו”ע [עי’ פמ”ג פתיחה ליו”ט ח”ב פ”א סקכ”ט בשם התוס’ ריש ביצה, ועי’ שבת מג ע”א לגבי דלף דלא נזכר שם נולד אלא מוכן מלבד בבתי חדתי עי”ש אלא שאין מכאן הכרח להכריע בפלוגתת הראשונים שיש לדון מחד גיסא דלא מיירי בגשמים שירדו מע”ש כך שאין כאן חשש נולד (אלא שהוא דוחק גדול) ומאידך גיסא י”ל דמה שאינו יורד דרך דלף אין בו חסרון מוכן].

ג) המניח כלי לקבל בו דבר מוקצה עובר על מבטל כלי מהיכנו (או”ח סי’ שי ס”ו) משום דהו”ל כסותר הכלי (משנ”ב שם בשם הטור).

ד) כלי המיוחד לקבל בו אותו הדבר מוקצה יש אומרים דאין בזה משום מבטל כלי מהיכנו (עי’ ארחות שבת פי”ט הערה תפד, והלכות שבת בשבת פכ”ו הערה יט בשם הגריש”א, וכן יש שלמדו מל’ הלבוש סי’ רסה ועוד דאיסור מבטל כלי מהיכנו הוא רק כשמשנה את ייעוד הכלי ומ”מ יש שתלו ד”ז בטעמי הפוסקים לענין מבטל כלי מהיכנו ואכה”מ לזהארחות שבת פי”ט הערה תפד, הלכות שבת בשבת פכ”ו הערה יט בשם הגריש”א), ובענייננו אין מצוי כ”כ כלי המיועד לשימוש של קבלת דליפת מי מזגן ואדרבה מזגן שהוא דולף ונוטף בד”כ עומד לתיקון [אלא אם כן יש הקצאה לזה, ואפשר דאה”נ סגי במה שהוא מיוחד לזה בבין השמשות של ער”ש ואז מותר להשתמש בו לזה כל השבת אף שעיקר כלי זה אינו מיועד לזה], אבל יש כלי המיוחד לקבל מי פסולת כגון דלי המשמש לשטיפת רצפות וכיו”ב, והמשמעות שיש אומרים שגם כלי כזה מותר להניחו תחת דליפת המזגן בשבת (עי’ שלמי תודה ענייני ירידת גשמים עמ’ רסט בשם הגראי”ל).

ה) כשהכלי העומד לשימוש המוקצה משמש באותו זמן גם להיתר מותר, שאם יש בכלי דבר היתר קודם שמניח בו איסור מותר [כמש”כ במשנ”ב סי’ רסה סק”ו, ועי’ מה שנתקשה ויישב בזה הגרשז”א הובא בשש”כ מהדו”ח פ”כ הערה נג].

ויש שהקילו בענייננו ג”כ להניח לפני כן בכלי מי היתר וקמא קמא בטיל [עי’ שש”כ החדש פי”ג הע’ קלא ע”פ דברי המשנ”ב בסי’ שלה סקט”ו דלענין ביטול כלי מהיכנו סמכי’ על הסוברים דאמרי’ קמא קמא בטיל ואין חוזר וניעור ולא אזלי’ בתר רובא], אולם למעשה היתר זה צריך ביאור, דהרי מים מזוקקים אלו אינם משמשים לשתיה אף אם הם בתערובת [ויעוי’ בתשו’ אחרת מה שהבאתי דעת הגריש”א לענין מוקצה במים מזוקקים], ומלבד זה תערובת מוקצה אסור משום דבר שיש לו מתירין, וכן בארחות שבת פי”ט הע’ תקכ כתב לאסור בניד”ד משום דבר שיש לו מתירין.

אולם אם מניח בקבוק סגור של משקה בתוך הכלי יש לדון שלא יהיה אסור, וה”ה אם מניח שאר דבר אטום, כגון אם מניח שם משחק של ילדים לפני שמניח את הדלי תחת הדליפה, ולכאורה בעי’ שיהיה יותר חשוב מן האיסור [עי’ משנ”ב סי’ שי סקל”א לענין בסיס וציין לזה המשנ”ב בסי’ רסה לענין מבטל כלי מהיכנו, וכ”כ להדיא במחה”ש סי’ רסה גם לענין מבטל כלי מהיכנו], ולכאורה הכנסת משחק ילדים (וכיו”ב) לכלי לפני הנחתו תחת המזגן הוא הפתרון המועדף בזה שהרי מים אלו אין בהם חשיבות כלל ובד”כ עומדים לשפיכה.

אם כי יש בזה עוד תנאי דבעי’ שלא יוכל לאחמ”כ ליטול את ההיתר בפני עצמו בלא ליטול את הכלי שעי”ז נעשה כל הכלי היתר ואינו מתבטל לאיסור ולא חשיב מבטל כלי מהיכנו [עי’ בהרחבה משנה אחרונה סי’ רסה אות יג], ואם המים יגברו על דבר ההיתר ויכסו אותו לכאו’ הוא בכלל תנאי זה.

וכן יש להוסיף שאם הכלי עומד במקום באופן שמיד לאחר שהתמלא במים אפשר לשופכו אז אין בזה חשש מבטל כלי מהיכנו כמבואר במשנ”ב סי’ רסה סק”ה, וכגון במקום שאין מקפידים שלא לשפוך שם מים מפעם לפעם ורק אין רוצים שינטוף שם מים בקביעות, או באופן שיש שם תעלה סמוכה ומנער את הדלי אל תוך התעלה, ובכה”ג אין מבטל כלי מהיכנו, דמבטל כלי מהיכנו הוא רק אם צריך שהאיסור יישאר בכלי, אבל עיקר ההיתר הוא דוקא אם שייך לשפוך את המים מיד לאחר שהמים נכנסים לכלי ולא אם הוא מתאפשר רק לאחר זמן כמבואר במשנ”ב שם [וצריך לברר הגדר בזה דהנה מי שאינו יכול לנער באותו הרגע אלא רוצה שהמים יתאספו בכלי עד שייקח הכלי לחדר אחר ושם ינער שמא הוא ג”כ עדיין בכלל זה כדין היתה בין החביות אע”ג דלא דמי לגמרי להיתר המבואר במשנ”ב שם שכשמנער מיד אינו חשיב בסיס אבל אינו מוכרח].

ונחלקה השאלה לשנים:

א) מי שבירך עצי בשמים ועשבי בשמים כל אחד לחוד ויש לו גם תערובת של עצי ועשבי בשמים האם סגי בברכות שבירך קודם לכן או שצריך לברך על התערובת בפני עצמה על מיני בשמים

הנה מקור דין זה בהרא”ש פ”ו דברכות סי’ לו בשם הראב”ד שאם יש תערובת בשמן של עצי בשמים ומיני בשמים מברך בורא מיני בשמים שהיא כוללת הכל, וכ”ה ברבינו יונה שם (לא ע”ב מדה”ר) בשם הראב”ד, והובא בטושו”ע או”ח סי’ רטז ס”ו.

והיה מקום לומר שהוא דין מיוחד בשמן שיש גם את השמן עצמו אבל לעיל מינה בהרא”ש מבואר בשם הראב”ד דכשיש שם רק עצי בשמים לחוד מברך עליהם עצי בשמים, וכ”ה בטושו”ע שם, ומבואר דכיון שהם הנותן הריח שבשמן ועדיין קיימים בשמן הברכה אזלה בתרייהו ומדחזי’ שבתערובת עצי ועשבי שבשמן מברכינן מיני חזי’ דה”ה בתערובת עצי ובשמי לחוד מברכי’ מיני.

אבל עדיין יש מקום לדון דהנה בברכות האכילה בתערובת אזלי’ ברוב האופנים בתר רוב (עי’ ריש סי’ רב), ודין זה אפי’ כשאחד מן התערובת יש לו ברכה הכוללת אעפ”כ אם המין השני הוא הרוב אזלי’ בתריה, ויל”ע למה כאן לא אזלי’ בתר רוב, ואולי יש לומר דריח אין בו ממש ואין חשיבות לרוב, ולפ”ז יש לומר דה”ה בכל תערובת עצי ועשבי.

אבל עדיין יש מקום לומר שהוא דין מיוחד כאן בשמן דבשמן כיון שכוונתו להריח השמן ולא הבשמים, ואז לא יהיה דין זה בתערובת של עצי ועשבי בלא שמן.

אבל גם זה דחוק דהרי אם הוציא הבשמים מן השמן בלאו הכי מברך מיני להראב”ד שם אפי’ היו הבשמים עצי, וע”ד זה יש עוד דעות שנזכרו בשו”ע שם [שלא לברך כלל או לברך בורא שמן ערב], אבל עצי לכו”ע לא מברכי’, וכשעודם בשמן מברך עצי א”כ חזי’ דכל עוד שהבשמים שם מברך עליהם  עצמם.

וכן מבואר במשנ”ב להלן בס”י סקל”ט [הראשון] דכשיש תערובת וא”א להפרידם מברך עליהם מיני בשמים וכעי”ז בשו”ע להלן סי’ ריז ס”א שהנכנס לחנותו של בשם שיש שם כמה מינים מברך בורא מיני בשמים.

ויתכן לומר עוד דמיני בשמים לא דמו לשאר ברכות כשאינו מברך אלא ברכתן הראויה לה דחזי’ שמנהגינו לברך מיני בהבדלה כדי שלא יטעו בברכות (סי’ רצז סק”א במשנ”ב בשם המג”א בשם השל”ה), וחזי’ מזה דאינו איסור כ”כ לברך מיני ולכן גם בני”ד עדיפא לברך מיני לפטור כל חלקי הבשמים מלברך עצי גם אם העצי הוא רוב.

אמנם המשנ”ב סי’ רטז סקל”ט [הראשון] ביאר בדברי השו”ע שם שאין לפטור לכתחילה בבורא מיני בשמים את שאר העצי והעשבי במקרה רגיל ודימה זה לברכת הפירות סי’ קיא ס”ג שלכתחילה יש לברך על כל מין ברכה הראויה לו, ואף כשיש תערובת הביא בשם הא”ר סקט”ז דטוב לקטום מהאגודה איזה מין כדי לברך עליו ברכתו הראויה לו לכתחילה.

אבל עדיין יש מקום לומר דאי”ז באותו חומר כמו בברכת הפירות דכשיש צורך בדבר יכול לברך בורא מיני בשמים, דהרי בהבדלה התירו לכתחילה לצורך וכן בחנותו של בשם לא חייבוהו לעצור עצמו מלהריח עד שיברך על כל מין לחוד.

[ואולי יש ליישב דמיירי שהמוכר אינו נותן לו להריח כל מין בפנ”ע מחוץ לחנות ואילו בתוך החנות אינו יכול שלא ליהנות ולהריח הכל יחד גם אם יתקרב, ואפשר שיש בזה דוחק קצת, וגם בבא”ח ש”ב ואתחנן ס”ו הוה פשיטא ליה דבמקרה רגיל שאינו בשם שייך שיהיה אופן שיכול לצמצם ולהתקרב בחוטמו להריח כל מין בפני עצמו, ולגבי חנותו של בשם סתם השו”ע ולא נחית לענין זה ואולי בחנות הריח נפיש וגם אם יצמצם יריח עוד מינים.

ויש להעיר בזה נקודה נוספת דאם נשווה חנותו של בשם לברכת הפירות נמצא שאין שם קולא יותר, דהרי גם בפירות בתערובת מברך ברכה אחת על התערובת, רק דבפירות מברך ברכה על הרוב או החשוב, וכאן מברך ברכה הכוללת על הכל, וחזי’ שאינו ממש דומה לברכת הפירות, דכאן יש ברכה כוללת לפטור ב’ המינים וגם ברכת המין שהוא הרוב נפטר בזה], וצל”ע.

והנה הא”ר שם כתב שכן נהג זקנו ובסדר ברכות הנהנין של הגר”ז ס”ז ראיתי שנקט שצריך לעשות כן ומשמע דהוא חיוב מדינא לכתחילה, וכנראה דימה לענין ברכת הנהנין ממש.

ובראשונים מצינו שנחלקו בזה הטור והב”י בדעת הרמב”ם דהטור בסי’ רטז נקט דלהרמב”ם מברך מיני ופוטר שאר מינים אפי’ עומד כל אחד בפני עצמו ובדעת רב עמרם נקט דלכתחילה מברך על כל אחד, והב”י כתב דאין הכרח שהרמב”ם חולק על רב עמרם אלא מאי שנא מברכת הפירות דלכתחילה יש לברך על כל אחד מינו, א”כ יש לומר דבהבדלה סמכו על דעת הטור בדעת הרמב”ם כיון שיש בזה צורך וגם לרב עמרם יוצא בדיעבד ובלא זה עלולים העולם לבוא לידי ברכה לבטלה וניחא ליה לחבר וכו’, אבל בשאר דוכתי לא נהגו כדעתו כיון שרב עמרם חולק וגם בדעת הרמב”ם אינו מוסכם.

והנה מאחר שדברי הטור בשם הרמב”ם אין מוסכמים לדינא א”כ ע”כ שאי”ז הביאור במה דלא אזלי’ הכא בתר רובא בתערובת זו, ועי’ להלן בתשובה אחרת [ד”ה מי שהיו לפניו עצי בשמים ומיני בשמים ובירך מיני על תערובת עצי ומיני בשמים מה יעשה האם צריך לברך בנפרד על העצי והעשבי העומדים לחוד] שאכתוב עוד בנידון זה.

עכ”פ באופן שבירך על כל מין בפני עצמו אם חזר ועירבן או שהיה לו כוס אחר שבו היו מעורבין ב’ המינין והיה מתחילה עומד כוס זה בפני עצמו (שהיו לו ג’ כוסות עצי עשבי ותערובת) אינו חוזר ומברך דטעם הראב”ד שהובא בהרא”ש שם שברכת מיני בשמים כוללת הכל, ולפ”ז באופן שכבר פטר עצמו מברכת הכל אינו חוזר ומברך.

ויש לציין דהאחרונים דנו מה צריך לברך בשביל לפטור שמן שיש בו עצי ועשבי והוציאו את הבשמים ממנו [דיש בזה כמה דעות וכנ”ל], ובלבוש סי’ רטז ס”ו כתב שיברך עצי על עצי ויפטור השמן, והא”ר סקי”ג כתב דהוא כדעת הב”ח שעצי פוטר שמן אפרסמון ובמחלוקת שנויה, והפמ”ג הקשה דהרי באפרסמון יש מעליותא שהוא עשוי מן העץ משא”כ בזה ועוד דתינח עשוי מעץ אבל אם עשוי מעשבי לא יצא בעצי.

וחזי’ מזה דעכ”פ אם עשוי מעצי יצא להלבוש בעצי, ואם עשוי מעשבי יצא להפמ”ג בעשבי בדעת הא”ר בביאור דעת הלבוש, וממילא מסתבר דה”ה אם היה עשוי מעצי ומעשבי יש לומר דיצא כיון שבירך גם על עצי וגם על עשבי, ואף דהפמ”ג גופיה פליג ע”ז ואף הא”ר לא קאמר לה אלא בדעת הב”ח מ”מ כל הנ”ל באופן שאין התערובת לפנינו אלא תערובת גרוע שהעצי והעשבי נלקחו ממנו, אבל באופן שעדיין התערובת לפנינו לא פליגי בזה שיצא בעצי ובעשבי.

וכן מבואר מדברי המשנ”ב סי’ רטז סקל”ט [הראשון] בשם הא”ר שטוב שיקטום מהתערובת ויברך על כל אחד ברכה הראויה ואחר שקטם הרי יכול להמשיך ולהריח התערובת.

ב) מי שהיו לפניו עצי בשמים ומיני בשמים ובירך מיני על תערובת עצי ומיני בשמים מה יעשה האם צריך לברך בנפרד על העצי והעשבי העומדים לחוד

הנה לכתחילה בודאי צריך לברך קודם לכן עצי ועשבי דתיפוק ליה שקודמין בברכתן [עי’ משנ”ב סי’ רטז סק”מ] ואחר שבירך עצי ועשבי פוטר גם התערובת כדמוכח במשנ”ב סקל”ט [הראשון] [והרחבתי בזה בתשובה ד”ה מי שבירך עצי בשמים ועשבי בשמים כל אחד לחוד ויש לו גם תערובת של עצי ועשבי בשמים וכו’], אבל הנידון בזה כשהיפך הסדר ובירך על התערובת ברכת מיני, דהתערובת בפני עצמה ברכה מיני כמבואר במשנ”ב הנ”ל סקל”ט [הראשון] והוא מיוסד ע”פ הרא”ש בברכות פ”ו סל”ו בשם הראב”ד וכמו שנתבאר בתשו’ הנ”ל.

והנה טעם הרא”ש הנ”ל בשם הראב”ד הוא משום דמיני פוטר הכל ולכאורה א”כ הרי מה שבירך מיני הוא בתורת לפטור העצי והעשבי להדיא ולא גרע ממי שמתכוון לברך מאיזה טעם שהכל נהיה בדברו כדי לפטור להדיא פרי עץ כל שהוא, שבזה נפטר כל מין אותו הפרי שלפניו בברכת השהכל שבירך שם, וכ”ש לפי מה שנתבאר בתשו’ הנ”ל דאפשר שברכת מיני בבשמים אינו באותו חומר הבדיעבד כברכת שהכל באוכלין ומשקין (אלא דפשטות המשנ”ב בסי’ רטז סקל”ט [הראשון] שהוא אותו החומר ועי’ בתשובה הנ”ל דיסוד הדברים במחלוקת ראשונים).

ואע”ג דבבירך על מוסק מיני בשמים לא פטר העצי בשמים אלא רק אם נתכוון להדיא כמבואר בסי’ רטז במשנ”ב סקל”ט [השני], מ”מ בניד”ד הוא כמו שנתכוון להדיא דהוא כמו הנכנס לחנותו של בשם שמברך מיני אע”ג שאח”כ יריח גם חלק מהמינים בפני עצמם, ואע”ג דשם התכוון להדיא על חנות זו מ”מ גם כאן התכוון על מינים אלו וידע שיריח גם מאותם המינים העומדים בפני עצמם בסמיכות.

ובבא”ח ש”א ואתחנן ס”י כתב דאם יש לו ודאי עצי וספק עצי ספק עשבי, יברך מיני על הספק ושוב יברך עצי על הודאי (ולענין ברכת הנהנין ג”כ יסבור כן ועי’ עוד אג”מ או”ח ח”א סי’ סט ובוזאת הברכה מש”כ לענין במבה), והיינו משום שמה שמברך על הספק אינו מתכוון לפטור הודאי, וכגון ציפורן לדידן דקי”ל שהוא ספק עי’ משנ”ב סקט”ז, ואז מאחר שהוא ספק ומברך עליו ברכת הספק אין בכוונתו לפטור בזה הודאי, אבל כאן שמכוון לפטור התערובת יש מקום לומר שפטר בזה כל העצי והמיני.

ומאידך גיסא יש מקום לומר דגם בניד”ד לא היה בדעתו לפטור אלא רק מה שלא היה יכול להריח בלא לברך מיני אבל מה שהיה יכול להריח בברכה אחרת שהוא יותר ברכה הראויה לה שמא לא היה בדעתו לפטור, ואמנם בודאי לא עשה כדין דהרי היה צריך לברך הברכה הראויה על כל אחד ולפטור התערובת, ולא דמי להך דהבא”ח שאינו יכול לעשות כן כיון שאין לו גם עצי וגם מיני אבל מ”מ שמא לא היה בדעתו.

[ואפשר למצוא אופן שיותר דומה לאופן של הבא”ח כשהיה לו רק עצי לחוד ותערובת עצי ומיני לחוד ובירך מיני על התערובת קודם לכן האם יוכל לחזור ולברך עצי על העצי.

ולכאו’ גם אם יקדים העצי יצטרך שוב לברך מיני על התערובת עכ”פ אם אין הרוב שם עצי וכך משמע מלשון הרא”ש שם לגבי התערובת שמיני פוטר הכל ומשמע שעצי אינו פוטר התערובת].

ויעוי’ בתשובה אחרת שדנתי לגבי מי שאכל סלט תפוח ואבטיח כשהרוב תפוח ובירך בורא פרי העץ שאינו יכול להביא אח”כ אבטיח בפני עצמו ולאכלו בלא ברכה דהברכה על התפוח לא פטרה אלא את האבטיח שבתוך התערובת, עי”ש הראיות שהבאתי לזה, אבל שם הוא מדין אחר של עיקר וטפל שהמיעוט טפל לעיקר משא”כ כאן הוא מדין אחר, דכאן אין הברכה על התערובת מצד שיש כאן טפל לעיקר אלא מצד שברכת בורא מיני בשמים הוא כולל הכל כלשון הרא”ש, ואינו שייך למין אחד יותר מחבירו.

והנה בטור וב”י סי’ רטז מבואר דיש דעות [והוא דעת הטור בדעת הרמב”ם דלא כהב”י בדעתו] דאפי’ לכתחילה מברך מיני בשמים על מיני בשמים ופוטר עצי ועשבי, ואפשר דבמקרה רגיל אין חוששין לדעות אלו לצמצם בברכות לבטלה משום שכשמקדים עצי ועשבי [כמ”ש המשנ”ב שם סק”מ] הרי בלאו הכי לא בירך לבטלה ואפי’ כשלא הקדים ובירך תחילה מיני מ”מ אם נתכוון שלא להוציא את העצי והעשבי לא יצא בעצי ובעשבי, משא”כ בניד”ד שבירך בסתמא על התערובת מיני א”כ לדעת הטור בדעת הרמב”ם כבר יצא גם על העצי והעשבי כיון שבמקרה שכולם לפניו זוהי הברכה הראויה להם, אבל למעשה דעה זו לא נפסקה להלכה (עי’ במשנ”ב סקל”ט [הראשון] ובהתשובה הנ”ל, וזהו דלא כהעה”ש שכ’ דהרמ”א כדעת הטור בדעת הרמב”ם), וצל”ע אם מצרפי’ לדעה זו, ועי’ בתשובה הנ”ל דיש משמעות שבמקום הצורך מצרפים דעה זו עי”ש, ועדיין יש לדון דשמא כיון שרגיל לברך עצי ועשבי על עצי ועשבי ולא לפטור במיני א”כ שמא חשיב כאין דעתו על זה להדיא ועכ”פ המשנ”ב בסי’ רטז סקל”ט [השני] בודאי נקט דבסתמא אין מיני פוטר עצי במקרה שלא נתכוון לפוטרו עכ”פ במקרה רגיל שבירך מיני על המוסק שאין שייך לעצי כלל.

והנה מכורח הדברים הוכרחתי לחלק הנידון שנתבאר בחלקו בתשובה הקודמת וחלקו בתשובה זו בגדר ברכת בורא מיני על תערובת דלא מצינו כמותו בברכת הפירות שמברכין ברכה כוללת על ב’ דברים שאינה הברכה הפרטית של אף אחד מהם וגם לא מצינו בברכת הפירות שאין מברכין על הרוב עכ”פ לדידן דלא קי”ל כהחי”א [עי’ בה”ל ר”ס רב], והצעתי בזה בתשו’ הקודמת דיש מקום לומר משום דסמכי’ גם על הדעה דלכתחילה מיני פוטר כל המינים אבל כתבתי דאינו מסתבר כיון שלהלכה לא נפסק כדעה זו.

ובשו”ע סי’ ריז ס”ח כתב שאם נתערב ריח שמברכין עליו בריח שאין מברכין עליו הולכים אחר הרוב, והקשה בבה”ל שם מאי שנא מהך דינא דתערובת המינים שמברכים בורא מיני בשמים ולא אזלי’ בתר רובא, ושכן מבואר בחמד משה, וכתב לבאר בזה דכאן בתערובת מריח גם מהמיעוט עכ”ד.

ועדיין צל”ע דאם מתחשבים במה שמריח מהמיעוט א”כ גם בשמן ובשמים של בהכ”ס נימא דאם מריח גם מיעוט שאינו של בהכ”ס יתחייב בברכה במה שמריח, ואם משום שבטל ברוב א”כ גם בברכות יתבטל ברוב, ואם תחלק ותאמר שרק החשיבות נמדדת לפי רוב לענין בשמים של בהכ”ס שכשהם רוב אין חשיבות אבל בלא זה אזלי’ בתר רובא כיון שנהנה מב’ הריחות, מ”מ עדיין קשה דהרי גם בעיקר וטפל בברכת הפירות שייך בכמה אופנים שיהנה גם מהמיעוט, כגון בשר שאוכל בסעודה לשובע שהוא טפל לפת, ועוד אופנים, וא”כ למה לא נימא דהעיקר הוא הרוב והריח הממועט מתבטל שיברך כברכת הרוב.

וכי תימא דריח שהוא לצורך בהכ”ס בהכ”ס מאיס וגרוע לקלקל חשיבות הריח הטוב א”כ תינח בהכ”ס אבל הך דינא דאזלי’ בתר רוב הוא גם ברוב ריח שלא נעשה להריח אע”ג שיש מיעוט שנעשה להריח [והי’ מקום לחדש דשם מיירי במין במינו דבזה חשיב לדידן דבטיל כיון שאין הטעם מורגש, עי’ בב”י יו”ד סי’ צח, משא”כ בעצי ועשבי שהם ב’ מינים לא בטלין זה בזה כיון שהטעם של כל אחד מהם מורגש (וכנזכר בבה”ל) ולכך מברך עצי, אבל לפי שעה לא ראיתי מי מהפוסקים שכתב זה וצ”ע למעשה].

ואולי פטור של בשמים שאין נעשים להריח הוא חשיבות הנקבעת בדעת בני אדם שזה הקובע והפוטר הברכה משא”כ חשיבות דעיקר וטפל אינו נקבע רק לפי דעת בני אדם אלא מכיון שמכוון ליהנות משניהם יחד נתחייב בברכה על שניהם וכיון שאינו יכול לברך על שניהם מברך מיני, וזה מחודש דהרי כך ממש אפשר לטעון גם לגבי אוכלין, וכי תימא דבריח פחות שייך ביטול ברוב א”כ גם לגבי ריח שרובו פטור מברכה תטעון כן.

[אבל אין לומר דבריח אין קשר בין ריח לחבירו ולכן אין מתבטל, דהרי לפעמים מערבין בדוקא יחד כדי להגיע לריח מסויים כמו שעושים תערובות באוכלין ובפירות להגיע כדי לטעם מסויים, ובמשנ”ב בסי’ רטז משמע דמיירי אפי’ באופן כזה שמברך מיני על התערובת ואם יכול להפריד יפריד].

ובט”ז סי’ רטז סקי”א כתב בביאור דעת הטור בדעת הרמב”ם הנ”ל שמה שמברך מיני ואינו מברך על כל מין בנפרד משום שבאכילה תלוי במעשה אכילה שלו משא”כ בריח, ויש לבאר דגם בריח בחלק מהאופנים תלוי במעשה שלו מ”מ מכיון שבחלק מהאופנים לא תליא במעשה שלו לכך תקנו ברכה כוללת לכתחילה, ובאמת אם נימא דהראב”ד המובא בהרא”ש ובתר”י סובר כדעת הטור בדעת הרמב”ם הוא יותר קל לומר דכל סברא זו שמברך מיני בתערובת עצי ועשבי הוא משום שתקנו ברכה הכוללת, אבל למעשה גם החולקים וס”ל דמברך על כל אחד לחוד קבלו דין זה שכשהם מעורבין מברך על התערובת כאחד וכדחזי’ במשנ”ב [ברי”ס ריז ובסי’ רטז סקל”ט הראשון].

והנה הט”ז נתקשה להנך דעות למה לגבי ריח קיל דלכתחילה יש לברך ברכה הכוללת אפי’ כשאין תערובת ותי’ תי’ זו ואולי הוא התי’ גם להדעות שבריח קיל רק לענין כשיש תערובת דהוא משום שלפעמים א”א להפריד ביניהם.

ובאפיקי מגינים תי’ בב’ אופנים ועיקר דבריו בב’ האופנים דלפעמים הריח המיעוט הוא המורגש, ויש לחדד בזה דבאוכלין בכה”ג מצינו בכ”מ שהעיקר הוא המיעוט וגם כאן היה שייך לומר כן, אבל י”ל דלהיפך דכאן אפשר שהרוב הוא העיקר אלא שהמיעוט הוא המורגש ולכך א”א לומר שאינו מברך על הדבר המורגש יותר, ועדיין צ”ב דלגבי רוב הנ”ל בסי’ ריז אם מיירי באופן שהרוב הוא כך א”כ איך יבתטל כשרוב הריח הוא ריח המחויי בברכה, ואם אזלי’ בתר רוב הריח בפועל א”כ הדרא קושי’ לדוכתיה דגם כאן נחשיב הרוב מה שהוא רוב הריח בפועל.

ואולי יתכן לומר מזה, וקצת מזה כתבתי לעיל, דאפשר דבאמת חיישי’ להלכה לדעת הטור כשיש ספק ברכות, ורק דבמקרה שמברך על דבר אחד ואין בכוונתו לפטור המין השני אין בזה ספק ברכות [אף דאינו מוכרח בדעת הטור די”ל ס”ל דהיא עיקר ברכתו וממילא מסתמא דעתו היה ע”ז ג”כ מ”מ יש לטעון דמודה לזה ועכ”פ לדידן דחיישי’ לשאר פוסקים במקרה רגיל להקדים עצי א”כ גם כשטעה והקדים מיני לא היה בדעת המברך לפטור העצי], וממילא לפ”ז מבואר למה בתערובת מברכי’ מיני כיון שבזה להטור עושה לכתחילה (וי”ל דהראב”ד והרא”ש ורבינו יונה אתיין כדעה זו), וגם להחולקים אינו עובר איסור בזה בדיעבד כיון שמכוון לפטור [ובספק הרי מותר לכוון לפטור מברכת הוודאי על הספק], והוא עדיף לברך ברכה שהיא לכתחילה על ב’ המינים מלברך ברכה שאינה לכתחילה אלא רק על המין העיקרי וכמו שנתבאר לעיל, משא”כ אם יברך רק עצי או רק מיני אכן אין ברור שיוצא ידי חובה על המין השני כשיש חשש לפי מה למדוד הרוב והמיעוט, אבל אה”נ מעיקר הדין אם ברור לו שיש מין אחד שהוא הרוב וגם מייצר את רוב הריח ובירך עליו יצא ידי חובה.

הרמ”א סי’ תקד ס”ג הביא דין זה ביו”ט בשם המהרי”ל הל’ יו”ט סי’ ח, וכן הובא במהרש”ל פ”א דביצה סי’ מב ובט”ז סי’ תצה סק”ב, ולכאו’ ה”ה בשבת כיון דביו”ט טחינה הוא מהמלאכות האסורות כדאי’ בסי’ תצה, וכן הביא דין זה הרמ”א לגבי שבת בסי’ שכא סי”ב בשם הגמ”י פכ”א מהל’ שבת ור”ן שבת פ”ז וסמ”ג, ומבואר דדין זה נאמר בין בשבת ובין ביו”ט.

ומאידך גיסא אמנם יש מיני כתישה שהותרו ביו”ט אבל לא מצד טחינה אחר טחינה אבל יש מיני כתישה שהותרו בשינוי וכמובן שאין מסתבר לומר דטחינה אחר טחינה חשיב שינוי מחמת שהוא אחר טחינה שהרי אין ניכר שינוי בגוף המעשה.

וראיתי בשתילי זיתים בסי’ תצה שדן שם לחלק בין שבת ליו”ט דביו”ט היה יותר מקום לאסור להדעות דטחינה דרבנן אם לא שאין דרך לטחון מצה לימים הרבה [ולפי דבריו העירו דיצא חומרא לענייננו] אבל בשבת מודה לדין הרמ”א דהוא מצד מלאכה וכ’ דהרמ”א וסייעתו אמרו דבריהם גם לענין יו”ט כיון דס”ל כהפוסקים דטחינה ביו”ט אסור מדאורייתא [עי’ טוב”י ריש סי’ תצה], ולפי דבריו יצא חומרא ביו”ט משבת [במצה שדרך לפוררה לימים הרבה], ואפשר שהוא קצת דוחק להוסיף עוד חומרא ביו”ט משבת מה שלא נזכר בש”ס ובראשונים להדיא דמסתמא לא תקנו איסור לישה יותר משבת.

ושמא הטעם שנזכר כן במהרי”ל לגבי יו”ט משום דמצה שכיחא בעיקר בפסח, ובמצה יותר מצוי שמשתמשים במצות טחונות מטחינת לחם בשאר ימות השנה, ומה שהזכיר כן הרמ”א שוב לגבי יו”ט אפשר דמיירי במצות שלנו בני אשכנז שהוא מין שיש רגילות לטוחנו ולשמרו למשך זמן ולאפוקי מהך סברא דהוא במצה שאין רגילות לטוחנה למשך זמן [כגון במצה של בני תימן שהי’ לפני בעל השתילי זיתים] אע”ג דמ”מ האופן דהמהרי”ל והרמ”א מיירי בטוחן לצורך יו”ט.

ובגוף דין זה של אין טוחן אחר טוחן יעוי’ בספר דור המלקטים הל’ שבת סי’ שכא סי”ב שהביא כשישים פוסקים שהראו דעתם בזה, ואינו מן ההכרח לכפול שוב כל הנזכר שם, רק אכתוב בקיצור הנוגע לענייננו בזה, דזה ברור שרוב המכריע בראשונים נקטו להקל בזה וכהכרעת הרמ”א והמשנ”ב, והראשונים שהביא שם שיש טחינה בלחם רובם עניין דבריהם הי’ לבאר למה למעשה אין בזה איסור טוחן משום שראוי לאכילה מיד [ולא בהכרח סברת הרשב”א דאין איסור טוחן סמוך לאכילה] א”כ אי”ז ממש פלוגתא שקולה.

[ויש לחדד הדברים דבפשוטו חזי’ דלא הוה מסתבר להו שיש טחינה בלחם ואולי משום דמעשים שבכל יום דלא חיישי’ לחיתוך לחם וגם בגמ’ בברכות לט ע”ב ושבת קיט מפורש שמותר לחתוך לחם בשבת והיא ראיה ברורה עכ”פ לפי הצד דפרים אינו דוקא בחיתוך דק בלבד, או אפשר משום דמעשים שבכל יום שמפררין פת לתרנגולין, וממילא אף דאם נצרף הצד דיש טוחן אחר טוחן בצירוף עם הצד שחיתוך דבר הראוי לאכילה הו”ל טוחן, מ”מ דחוק לצרף ב’ הדעות כיון דמ”מ ב’ הדעות ס”ל דלא מסתבר שיש טוחן בלחם, ועי’ עירובין ז’ ודוק.

ומ”מ הרשב”א עצמו סובר דגם בפת ההיתר הוא רק סמוך לאכילה ולא סגי דראוי לאכילה ולכן מצינו דעה שיש להחמיר ומאחר דסו”ס יש מחמירין לכך מ”מ טוב להחמיר בזה וכמו שחשש לזה הח”א והח”ח בספריו מחנה ישראל ונדחי ישראל כמובא שם.

או”ח ריש סי’ א בהג”ה, ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו וגו’ גם בהצנע לכת וגו’ ידע לפני מי הוא שוכב, צ”ב דמש”כ ידע לפני מי הוא שוכב שייך לדבריו הקודמים שישים האדם אל לבו שהמלך וכו’, ולמה הפסיק בינתיים ולא יתבייש וכו’, ואפי’ אם תאמר דזה חלק ממצוות שיויתי שלא יתבייש וכו’ הא מ”מ הוא ענין בפני עצמו ואילו מש”כ אח”ז הוא ממש המשך דבריו הקודמים.

ולהלן סו”ס ב’ כתב המחבר ויבדוק נקביו, וכתב בהג”ה ויכסה כל גופו ולא ילך יחף וירגיל עצמו לפנות בוקר וערב עכ”ל, וצ”ב דהמשך דבריו שייכי לדברי המחבר ולא תחילת דבריו וא”כ למה הפסיק בהם בין דברי המחבר לתחילת דבריו.

הסוכה יש לה פסל היוצא ממנה לצד חוץ הסוכה ואין דופן שנמשכת לצד הפסל אלא רק דופן רביעית שעומדת מאחורי כל הפסל וגם הדפנות שמן הצדדין עצמם עומד מרובה וגם כל הסוכה בהיקף עומד מרובה.

הנה יש דין פסל היוצא אחר הסוכה נידון כסוכה דלפי אחד מהפירושים בגמ’ [וכ”ה בשו”ע] מיירי שיש סוכה בעלת ג’ דפנות ואחת מהדפנות ממשיכה עם הסכך הכשר והדופן השניה אינה ממשיכה עם הסכך הכשר, דכשר מדין פסל.

והנה זה מבואר בדין זה שאם אין הדופן הזו ממשכת עד הסוף לא נכשר המשך הסכך שאין סביבו ג’ דפנות, אבל יש לדון האם כשיש רוב דופן חשיב לענין זה כמו שיש כל הדופן מדין רובו ככולו עכ”פ אם יש בהנשאר צוה”פ או לא.

ולכאו’ בסוכה רגילה שאין בה דופן רביעית ואין שום המשך לדפנות שבצדדים בצפון ודרום אלא מגיעים רק עד רוב הסכך שא”כ לחשב שיש כאן רוב דופן כיון שאין שום המשך לדופן כלל.

ומאידך גיסא כשרק יש פתח באמצע הדופן וממשיך אחר כך עד סוף הסכך מבואר בשו”ע בסי’ תרל ס”ה דסגי בעומד מרובה עכ”פ כשיש ז’ כהלכתו (ועי’ חזו”א סי’ עה).

ועוד יש לדון דגם אם תמצי לומר דלא מהני רוב דופן ולא צוה”פ (או שאין צוה”פ) עדיין יש לדון שמא מכיון שיש כאן דופן רביעי נמצא שכל השטח שבין דופן אמצעי המרכזי לבין הדופן הרביעי הוא בין ב’ דפנות וכשר.

ולגבי הך דינא דדופן רביעי היה מקום להוכיח דאה”נ דכשר שהרי כן מצינו בסוכה העשויה כמבוי המפולש (בסוכה ז ע”א ושו”ע סי’ תרל ס”ג) שיש ב’ דפנות זו כנגד זו במזרח ובמערב דינא הוא דמהני שיש דופן שלישית ביניהם בצפון או בדרום אף שאינה כנגד כל אורך הסוכה [ושם מהני אפי’ ד’ טפחים ועוד לבוד, כ”ש בניד”ד שיש ז’ טפחים שלמים, וכ”ש שיש כאן עוד ב’ דפנות חלקיות למשך צד זה של הסוכה דהיינו גם בצפון וגם בדרום], אבל בשו”ע סי’ תרל ס”ג מבואר דבסוכה העשויה כמבוי י”א דבעי’ גם צוה”פ וכך הכריע במשנ”ב ע”פ האחרונים (ואין בטוח שיש בניד”ד צוה”פ), אולם ברמ”א שם כ’ דאם הדופן החדשה בצפון או בדרום ז’ טפחים שלמים א”צ צוה”פ (ובתנאי שאין ריחוק של י’ אמות שאין בהם הדופן, ראה משנ”ב שם), ולכן לפי דברי הרמ”א בניד”ד כשר כל משך הסוכה.

[ובגוף דברי הרמ”א הנ”ל יש לדון דלכאו’ דברי הרמ”א אמורים אליבא דהדעות דסתם מחיצה של שתי בלא ערב פסולה, אבל להדעות ששתי בלא ערב כשרה בכל מחיצות הסוכה, א”כ גם בדופן של ההשלמה לכאו’ אין מעליותא למחיצת שתי וערב על פני מחיצה של שתי בלא ערב, וא”כ אלו הנוהגים כהדעות להכשיר לכתחילה בסוכה ג’ דפנות במחיצת שתי בלא ערב אם יסמכו בזה על קולת הרמ”א נמצא דארכבה אתרי רכשי, וצ”ע.

והנה באופן שהמחיצה האמצעית היא שתי בלא ערב לא שייכא קולת הרמ”א כלל, דהרי סו”ס אין כאן פס ז’ דאפי’ פס ד’ עם לבוד לא מהני לקולת הרמ”א וכל שכן קנה קנה פחות מג’.

אבל יש לדון באופן שהמחיצות הם ערב בלא שתי (וכך נשאלתי במקרה כזה), והנה להפוסקים דבעי’ מחיצות שתי וערב (או להדעות דעכ”פ לא יהיה ערב בלבד) אין מחיצה זו כשרה, אבל הנידון להפוסקים דמחיצת ערב בלבד כשרה יש לדון אם שייכת בזה קולת הרמ”א.

ומסברא היה מקום לומר דקולת הרמ”א אינה שייכת בזה דהרי כל חילוקו של הרמ”א הוא לחלק בין מחיצה שלמה למחיצה גרועה לומר דבמחיצה שלמה לא בעי’ צוה”פ כמו במחיצת פס’ ד’ שהיא מחיצה גרועה כיון שנסמך על לבוד, והרי מחיצת ערב בלא שתי שוב היא מחיצה גרועה כיון שצריכינן ללבוד.

ומאידך גיסא יש מקום לומר דהמכשירים בסוכה מחיצה גרועה בלא הכי יכשירו בלא צוה”פ וכהדעה השניה במחבר סי’ תרל ס”ג שבפס ד’ בסוכה העשויה כמבוי המפולש א”צ צוה”פ כלל והטעם משום שלעולם ס”ל לדעה זו שיש כאן מחיצה שלמה.

והי’ מקום ללמוד כנגד סברא זו ממה דבעי’ צוה”פ בטפח שוחק בסוכה העשויה כמין גא”ם אבל יש לדחות דשם יעמידו בסוכה גדולה שהדופן השלישית אינה עשויה כהלכתה דאין לבוד בין הצוה”פ לבין הטפח שוחק ונמצא שאין ז’ לדופן השלישית לכך מכשירתו הצוה”פ, אבל אה”נ אם היה הצוה”פ בשיעור סוכה קטנה נכשר בלאו הכי מדין לבוד וס”ל לדעה זו כדעת הלבושי שרד בשעה”צ ר”ס תרל שצוה”פ כזו מכשירה כל הדופן השלישית אם הדופן שכנגדה שלמה דהרי דעה זו אינה מחלקת בין מחיצה גרועה למחיצה שלמה.

ומאידך יש לטעון דגם כללו של הרמ”א שייך לומר כן להלכה אפי’ להמכשירים שתי בלא ערב ותדע דהרי כאן לכו”ע כשר בפס ד’ ואעפ”כ מחיצה שלמה עדיפא לענין פוטרו מצוה”פ א”כ חזי’ דדבר שלם עדיף מדבר גרוע כשר, וממילא יש לטעון דגם לדעה זו מחיצה שלמה עדיפא על מחיצה גרועה כשרה ולכן במחיצה שלמה לא יצטרכו צוה”פ בשאר הרוח משא”כ במחיצה גרועה.

וסיכום הדברים דלהמקילים במחיצה גרועה יש מקום לומר דלדידהו לא יצטרכו צוה”פ כלל אפי’ במחיצה גרועה ומאידך יש מקום לומר דמ”מ מודו להרמ”א ומה שמכשירים במחיצה גרועה הוא רק ברוח שלם אבל בלא רוח שלם בעו צוה”פ.

והנה מאחר דדעה זו בפשוטו ס”ל כהלבושי שרד (בשעה”צ ר”ס תרל) דבסוכה העשויה כמין גא”ם סגי בדופן שלישית בטפח שוחק וצוה”פ עמה במשך ז’ שהוא דופן עם לבוד ומתכשר לכל אורך הסוכה שכנגד דופן שכנגדה, וחזי’ מזה דסגי במחיצה שלישית לבוד בלא צוה”פ א”כ י”ל דה”ה בניד”ד בדופן העשויה כמבוי סגי בלבוד בלא צוה”פ.

אלא דיש לדחות דגם המשנ”ב הזכיר דברי הלבו”ש אע”ג דלגבי סוכה העשויה כמבוי ס”ל דבדופן שלישית עשויה במחיצה גרועה בעי’ צוה”פ, וי”ל לשיטתו דכשהתרתי עריבן בלא לבוד אז בשלישית אפשר להקל בלבוד בלבד, אבל בתרתי דעריבן בלבוד הוא גרוע, א”נ דתרתי דעריבן שהם לאורך כל הסוכה עדיפי מתרתי דעריבן שאין שניהם לאורך כל הסוכה, ועי’ בסוכה ז’ ע”א התם דאיכא ב’ דפנות כהלכתן וכו’, וצל”ע בכ”ז.

ויש להעיר בכ”ז דדעת הרא”ש בתוס’ הרא”ש דא”צ שתי וערב ובפסקיו בפ”א דסוכה ס”ו נטה שא”צ צוה”פ כלל בסוכה העשויה כמבוי המפולש רק שלמעשה חשש לרבוותא המחמירים בזה, אם כי כבר כתב החיד”א בשה”ג שאין להקשות מפסקיו לתוספותיו.

ומ”מ יש לציין בזה שהספק הוא רחוק דלהרמ”א הרי הוא כשר וגם לולא הרמ”א (אם נימא דהמכשירין שתי בלא ערב לא ס”ל מחילוקו של הרמ”א) הא יש מכשירין בלא צוה”פ כלל, וגם בלא כ”ז יש מחשיבין הסכך לצוה”פ.

והשתא נחזי אנן דהנה הלבוש דמחמיר בצוה”פ בדופן שלישית בסוכה העשויה כמין גא”ם דבעי’ שצוה”פ תימשך על כל הדופן השלישית (כמו שהביא משמו השעה”צ ר”ס תרל) הוא עצמו מודה בסי’ תרל ס”ב דאם יש דופן שלישית ז’ א”צ צוה”פ בדופן שלישית (וכמש”כ הפמ”ג משמו במשב”ז סי’ תרל סק”ה).

וחזי’ מזה דהגדרת צוה”פ הוא פטור במקום מחיצה, ולהסוברים שמחיצה גרועה לא מהני בסוכה א”כ בסוכה העשויה כמין גא”ם א”ש למה בעי’ צוה”פ (לדעה ראשונה בשו”ע וכהכרעת הרמ”א) כיון שהיא מחיצה גרועה, ולכך הדברים היו נוטים דאה”נ דהסוברים דמחיצה גרועה מהני בסוכה א”צ צוה”פ כלל בדופן שלישית בסוכה העשויה כמין גא”ם.

ואפי’ את”ל דהרא”ש חשש להמחמירים דבעי’ בדופן שלישית בסוכה העשויה כמין וסבר דמהני מחיצה גרועה בסוכה (ובגוף זה יש לדון דשמא מה שחשש להמחמירים הוא בכל ענין מחיצה גרועה דלא מהני בסוכה, ואילו בתוס’ הרא”ש דנקט דמחיצה גרועה מהני בסוכה אזיל כעיקר שיטתו דס”ל דבעשויה כמין גא”ם א”צ צוה”פ, ובאמת החזו”א בסי’ עה נקט בדעת הרא”ש בפסקיו דס”ל דמחיצה גרועה לא מהני בסוכה רק ל”י אם הי’ כותב כן גם אחר שראה דברי התוס’ הרא”ש ומאידך גיסא אינו מוכרח וכמשנ”ת דאין להקשות מפסקי הרא”ש לתוס’ הרא”ש), שמא כ”ז בסוכה גדולה דפרוץ בדופן שלישית מרובה אבל בסוכה קטנה שעומד מרובה או אפי’ בסוכה גדולה כשדופן שלישית מרובה לכאו’ בזה מהני לכו”ע].

ועוד יש לדון מצד דדופן מערבית ודופן צפונית יחד הם סוכה כעין גא”ם, המכונים ב’ דפנות דעריבן, ובסוכה כעין גא”ם א”צ דופן שלישית שלמה כמבואר בסוכה ו ע”ב ז ע”א ובשו”ע סי’ תרל ס”ב, ויש לדון את הדופן המערבית כדופן שלישית, רק דכאן הדופן השלישית אינה סמוכה אל ב’ הדפנות דעריבן כמין גא”ם, ויעוי’ בתשובה אחרת שהרחבתי בנידון אם הדופן השלישית צריכה להיות סמוכה לב’ הדפנות דעריבן או דסגי גם במרוחקת מהן, וכאן יש לדון בזה מצד חסרון נוסף שכן הדופן השלישית אינה עומדת בשוה לסיום הדופן השניה שכן הדופן השניה אינה מכסה את כל הרוח השניה, אלא שכבר נתבאר דבניד”ד הוא כשר מטעם הרמ”א הנ”ל, וכן מבואר במשנ”ב סי’ תרל סקכ”ה דכשיש ב’ דפנות עריבן מותר אף אם יש פתח בקרן שבין דופן ב’ לדופן ג’ ומשמע שאין חילוק אם הפתח הוא בסוף קרן של דופן ג’ סמוך לדופן ב’, או בסוף קרן של דופן ב’ סמוך לדופן ג’ [כמו בענייננו].

היוצא מכ”ז דכל משך הסכך כשר גם היכן שב’ הדפנות של צפון ודרום אינם קיימים (עכ”פ כשעשויין ממחיצה שאינה גרועה לדידן דבלאו הכי אין כשר במחיצה גרועה, ואף להנוהגים כהמכשירים במחיצה גרועה יהיה כשר עכ”פ כשהרוב עומד בדופן הצפוני או הדרומי או בעומד ז’ גרוע וצוה”פ בכל הדופן הצפוני או הדרומי).