מברכים שהרי מצא מציאה הוא מדין שמועה טובה (כן מוכח בשו”ע סי’ רכב ס”ד שהובא דין זה עם דיני שמועות טובות ולא עם דיני שהחיינו על כלים חדשים בסי’ רכג), וכן מבואר מנידון הפוסקים לגבי כמה עניינים כגון נשא אשה וכיו”ב (עי’ משנ”ב סי’ רכב ס”א), ומבואר דאי”ז דין מיוחד בשמועה, וגם בנידון בגמ’ לגבי ירדו גשמים דמשמע שהוא מדין שמועות טובות (ועי’ עוד בהרחבה בתשובות הרשב”א) ולא יתכן לפרש דאין שייכת הברכה בגשמים כשראה בעצמו אלא הכל רק באופן ששמע, וגם לא יתכן מסברא דלא תהא ראיה גדולה משמיעה.
ומה שנקטו שמועות טובות החידוש הוא כמו שאמרו דאף שהוא שמועת האזנים בלבד ולא ראה במראה עיניו יכול לברך, ויש להוסיף דבמשנ”ב שם מוכח שאי”ז פשוט שאפשר להסתמך על כל שמועה כדי לברך עליה הטוב והמטיב עי”ש הפרטים בזה, ויש להוסיף עוד דעצם מה שאפשר לברך על השמועה כשעדיין אין שמחתו שלמה ג”כ הוא חידוש בפני עצמו, ואילו לגבי בגדים חדשים שהגדר אינו ממש הגדר של שמועות טובות (וכמו שכתבתי לבאר בכמה מקומות דכלים חדשים הוא גדר שנתנו חכמים לברך מצד שזה דבר שמצדיק ברכה ואינו נכלל בדין שמועות טובות שצריך שמועה ששמח בה הרבה כמ”ש הערה”ש ר”ס רכב), אפשר דאם רק שמע שבני ביתו קנו לו מממונו בגדים חדשים אינו מברך כיון שלא קנה בעצמו ולא לבש בעצמו, ואף שיש לדון ולפלפל בזה מ”מ זה שייך להבין מסברא דשמועה גריעא מהנאת הטובה בעצמו ולכן הוצרכו לומר דעכ”פ בדבר ששמח הרבה מברך מזמן שמועה וכ”ש בראיית הטובה וכ”ש שכבר הגיע לידי הנאה מהטובה בפועל.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 112
מק"ט התשובה הוא: 146893 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/146893
