לגבי התרת נדר על ידי קטן מופלא סמוך לאיש איכא פלוגתא דבתראי אם כשר או לא [ואיכא גם פלוגתא אם הוא עצמו יכול להישאל ואין כאן הנידון לזה] וזקני הרע”א ז”ל סי’ עג הכריע דבעי’ גדול ודאי עי”ש, ויעויין בנדרים עח ע”א נאמר כאן זה הדבר ונאמר להלן זה הדבר בשחוטי חוץ מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל וכו’, ופי’ הר”ן דכולן כשרין להתיר את הנדר, וכדאמרי’ בהמשך הגמ’ שם להכשיר בג’ הדיוטות.

ולכאורה כיון דילפי’ לה משחוטי חוץ א”כ א”א למילף קטן מופלא סמוך לאיש כיון דבשחוטי חוץ הוי ליה כקטן גמור והיינו לענין שחיטה גופא דביה איירי קרא ואפי’ למאן דאמר דון מינה ואוקי באתרה אכתי הא הכא לא מרבינן נשים אע”פ שישנן בכלל נדר ושאלה מ”מ אינן כשרות להתיר הנדר, ויש לציין בזה להב”י בהלכות מגילה מהמרדכי בשם ראבי”ה שבא להשוות גדר חיוב דאשה לדקטן לענין מגילה עי”ש.

ובלאו הכי נחלקו רש”י ותוס’ אם קטן מחוייב במצוות מצד עצמו או לא, ורמב”ן פליג ארש”י במידי אחרינא התם אבל בזה מודי לרש”י שאין חיוב הקטן מצד עצמו, ואי נימא דגם במופלא אין החיוב עליו א”כ לא שייך כאן לכאורה ואוקי באתרה, כיון דאין הקטן בכלל חיובו כמו גדול בשחוטי חוץ ובנדרים.

ויעוי’ שם בתוס’ [הוצאת עוז והדר] שכתבו ומדאפיק לחד אוקמי אתלתא כמו דין דבעינן שלשה, ויעוי’ גם בלשון הרשב”ם בב”ב קכ ע”ב אבל אחרים מתירין לו כגון שלשה דהוו בית דין כדאמרי’ בסנהדרין וכו’ ועי”ש, וא”כ דחוק לומר דקטן דלא שייך בדין שייך בהפרת נדרים.

ומ”מ ראיה ברורה אין כאן משום שקרובין כשרין ולא מתחזי כדינא כדאמרינן בדף הקודם בנדרים שם.

(ועי’ בשו”ת הרע”א שם).

ואמנם לענין שחוטי חוץ יש שייכות לקטן שכן ישנו בהקדש אבל עיקר הלימוד כאן אינו על האוסר אלא על מי שנאמר בו האיסור גופא, וכן אשה ישנה בהקדש ואעפ”כ אינה בהתרת נדרים.

ומ”מ גם בזה אין ראיה ברורה דהרי בהמשך הגמ’ שם אמרינן דהילפותא מנדרים לשחוטי חוץ הוא שיש שאלה בהקדש, וא”כ ע”כ מיירי כאן גם לענין ההקדש ולא רק לענין מעשה השחיטה.

ומיהו בית שמאי בנדרים שם דילפי לדין ג’ הדיוטות מקרא אחרינא יש להתיישב בדבר ודוחק לומר דיש שום פלוגתא ביניהם לענין זה.

לגוף הענין הנ”ל שהשויתי מופלא סמוך לאיש לדיני חינוך לענין אם החיוב על האב או לא, יעוי’ בסוגי’ דנזיר [?] דיש בזה צד שאין מצוות חינוך במופלא סמוך לאיש לענין להדיר את בנו בנזיר (למאן דאית ליה שהוא משום מצוות חינוך) משום שכבר יכול לנדור בעצמו, ואולי יש ללמוד מזה דגם צורת הדבר הוא שהחיוב מוטל על עצמו, וא”כ אינו מוכרח שדינו בזה כקטן בעלמא.

קרא פחות

לא יצא ידי חובה ויברך מחדש.

מקורות: לפ”ד הרמ”א או”ח תרעא ד וכן המהרש”ל בשו”ת סי’ פה דין אבוקה כדין מדורה, והרי מדורה פסולה אפי’ בדיעבד כדמוכח בל’ הגמ’ והשו”ע או”ח שם, וכמ”ש להדיא המשנ”ב תרעא סקי”ג בשם הפר”ח לענין מדורה, וכ”כ להדיא לענין אבוקה המהר”ל נר מצוה ח”ב ענייני חנוכה דאבוקה פסולה.

וכן הסכימו עם הרמ”א והמהרש”ל החיי”א וא”ר ומשנ”ב, ודלא כהפר”ח שם שחולק וסובר שאין אבוקה כמדורה וכשרה לנר חנוכה.

ולענין אם צריך לחזור ולברך הביאו בזה דברי הפר”ח שכ’ לענין האופן שלא כפה כלי על קערה מלאה פתילות שחוזר ומברך, והכה”ח כ’ דתליא בפלוגתא לענין בירך על נר שאין בו שיעור, והגרשז”א [מנח”ש ח”ב נא ב] כתב דכאן לכו”ע כיון שהתכוון לעשות בפסלות חוזר ומברך [עי’ בביאורים ומוספים תרעא ס”ד], ונראה דכ”ש הכא באבוקה שהפתילות נדלקין זה מזה, ואינו יכול להדליק באופן הכשר כלל אלא רק נר אחר, ומאחר שצריך נר אחר הרי זה כמו שבירך על ד’ מינים ונתברר לו שפסול והביאו לו ד’ מינים אחרים שצריך לברך מחדש [משנ”ב תרנא נו], וכן כאן שגוף המצוה בנר והנר אינו רק תנאי במצוה ברור שצריך לחזור ולברך.

יש בזה מחלוקת ראשונים אם חייב מדאורייתא או מדרבנן, והחזו”א הכריע כהרא”ש המחלק בין עציץ של חרס לעציץ של מינים אחרים, שבחרס הוא מדאורייתא ובשאר רוב מינים הוא מדרבנן.

מקורות: עי’ תמצית הסוגיא והדעות בזה בבהירות נפלאה בדרך אמונה ערלה פ”י ה”ח ובביאור ההלכה שם, דלהרמב”ם נקטו כמה אחרונים שסובר שהוא מדאורייתא כהירושלמי (ואינו מוסכם לכו”ע כך בדעתו), ולהאו”ז הבבלי חולק על זה, והרא”ש חילק בין המינים וכך נקט החזו”א דיני ערלה אות לב, ולענין כלי גללים ואדמה הביא הדרך אמונה שם מהמל”מ פ”ב מהל’ בכורים ה”ט דלכו”ע הוא מה”ת.

ולענין הנידון אם יש להחשיבו כערלת דרבנן דא”י או חו”ל נקט הדר”א שדינו כערלת א”י.


לא תיקנו חיוב זימון בקטן כלל [אף שיכול לזמן אם ירצה ועושה מצוה], ולענין בני ספרד הנוהגים כהמחבר יעוי’ במקורות.

מקורות: כ”כ הגרח”ק בתשובה (דולה ומשקה על סי’ קצב) שלא תיקנו הזימון בקטן.

ואולם להמחבר ס”ס קצט שקטן היודע למי מברכים גם כשלא הגיע לי”ג מצטרף, לכאורה דין זה שייך רק אם הוא מחוייב, ועי’ גם משנ”ב שם סקכ”ט, שהיה פשוט לו ששוטה גמור אינו מצטרף, והיינו משום שאינו בר חיובא, וש”מ שרק בר חיובא מצטרף, א”כ להמחבר צ”ל שקטן היודע למי מברכין יהיה מחוייב בזימון, 
ומיהו לגבי אכל ירק מצינו שיש שנקטו שאינו מחויב ומצטרף, ומ”מ יש לחלק בין הראוי להתחייב לשאינו ראוי כענין שמצינו בלהוציא בקידוש למי שאינו בקי שהראוי להתחייב מוציא גם כשכבר אינו מחוייב.

ויש לציין דלפי דעת כמה ראשונים שלא נפסקה להלכה שנשים חייבות לזמן גם כשאוכלות בפני עצמן 
 
 וע”ז קאי מ”ש בגמ’ מה ב שנשים מזמנות לעצמן, ולא נזכר לגבי קטנים, א”כ פשיטא שקטנים אין חייבין דהרי דין זה שנשים מזמנות הרי לא מיירי בקטנים כמו שיתבאר בסמוך, א”כ ממילא מנ”ל לחייב קטנים כיון שאין דין מיוחד לחייב נשים שאכלו עם אנשים יותר משאכלו בפני עצמן, והרי דין שנשים חייבות בזימון בפני עצמן לא נאמר על קטנים, דאפי לדידן שנשים מזמנות רשות הרי המשנ”ב קצט טז בשם המאמ”ר נקט 
 שקטנים לא, כדעת הכס”מ ברכות פ”ה ה”ז, וכך משמע לשונו גם בשו”ע קצט ו, שרק נשים מזמנות לעצמן וכן עבדים לעצמם ולא קטנים, וזהו דלא כהחולקים שהביא המאירי ברכות מז ב.

עכ”פ לדעת המשנ”ב וסייעתו נמצא שדין זה שנשים מזמנות לעצמן האמור בגמ’ לא אמור בקטנים כלל וממילא להנך ראשונים ודאי שאין חיובא בקטנים ומשיטתם נשמע לדידן.

‏כל שעה שקם בלילה לאחר שינת קבע מברך ברכות התורה.

מקורות: מ”ב מז ס”ק כח כט.

אחר גזיזת הציפרניים צריך ליטול מיד משום שנטילה זו היא מצד רוח הרע, אבל אחר שנגע במקומות המכוסים וכבר סיים לימודו וקריאת שמע קודם לכן ונשכב לישון אין צריך ליטול ידים דוקא עכשיו ויכול לסמוך על נטילת ידים של מחר.

מקורות: ראה משנ”ב ד, לח ואילך, והוא מוכרח מסברא משום שעל נטילת רוח רעה של שחרית הזהירו בזוהר שלא לעכבו אבל לענין נקיות הדין רק לענין תורה ותפילה בלבד.

ואמנם אם ער למשך זמן אין ראוי להתעכב בלא נטילה שלא יבוא למכשול וע”ד מה שאמרו ת”ח אסור לו לעמוד במבואות המטונפות וכו’ וזהו הטעם שנקט השו”ע בפשיטות שם שצריך נטילה ושיש עונש למי שלא נטל, ולא פירש דוקא כשבא להדיא ללמוד ד”ת.

יטול שוב.

מקורות: ראה רמ”א ס”ס רלג ומשנ”ב שם יח, וע’ חסד לאלפים שם ס”ה, ויעוי’ בגמ’ ברכות טו ע”א על ארחץ בניקיון כפי, ולכך יש מצוה בנטילה לשם תפילה, וכן יעוי’ ברשב”א דלהלן לענין ככהן וכו’, וקאי על הגמ’ שם, והפרישה רלג ו רמז לטעם כעין זה בטעם מה שצריך נטילה בכונה לתפילה, ועיין עוד שו”ע צח ד ודוק,‏ ואע”ג דמוכח בשו”ע לעיל צב, ה שיכול לסמוך על נט”י של שחרית היינו משום שהם עיקרם לתפילה וכמבואר לדעת הרא”ש פ”ט דברכות סכ”ג המובא בב”י ומשנ”ב בהל’ ברכות השחר, וגם להרשב”א ח”א קצא נט”י של שחרית הוא משום שצריך לקדש ידיו ככהן וכו’ וג”כ עיקרו משמע שהוא לעבודה והתפילה בכלל עי’ בלשונו שם.

הדבר מעיקרו אסור להיעשות אך במקום צורך גדול ואין ברירה אחרת יש להקל בשינוי מפני כבוד הבריות, אבל לא באופן של הצעה אלא של כיסוי מקומי בלבד.

מקורות: הנה דין זה של איסור הושטה גופא אינו מוסכם בראשונים שהוא אסור מן הדין דלהרמב”ם שרי ועי’ באור זרוע, וכ”ש אם הנידון כאן באופן של זריקה שלדעת כמה פוסקים הוא קל מהושטה [רשב”ץ ח”ג נח, כנה”ג בהגה”ט יו”ד קצה ט ומהריק”ש על השו”ע שם], ובזה היה מקום לדון מה הדין לצורך, אולם כאן יש חשש לאיסור נוסף של הצעת המיטה, שאסור מדינא דגמ’, ואיך נתיר מסברא דבר כזה לפי מקום הצורך, וכן מצינו במישוש הדופק דגם הרמ”א לא התיר [קצה יז] אלא במקום פקו”נ, אם כי אי משום הא היה מקום להציע פתרון שתכסהו בלא מצעים אלא בכיסוי באופן מקומי כשדי בכך, אבל גם בזה אפי’ אינו אלא רק הושטה הרי פוסקי זמנינו נקטו להחמיר בהושטה אפי’ בשעת הדחק, ומהם האג”מ והשבה”ל והאול”צ דלא כהציץ אליעזר [עי’ מ”מ בזה בס’ אבני שוהם על השו”ע שם], ואולם החיד”א ביוסף אומץ ספ”ה התיר לצורך מצוה בזריקה, אבל לדידן דנהגי’ כהרמ”א שאוסר זריקה שמא יש מקום לומר דה”ה אפי’ לצורך מצוה, וכ”כ הרבה אחרונים ופוסקי זמנינו שלא להקל בזה [ומהם הבית יצחק ודרכי תשובה ושבט הלוי ועוד כמה פוסקים, ראה מ”מ בזה באוצר הלכה על השו”ע קצה ב], וכן ראיתי שדנו כמה אחרונים לענין סומא שיכולה לסייע בהליכתו בשינוי ע”י מקל ובמקום חשש שיפול יכולה לסומכו [עי’ דברי הגרשז”א ועוד כמה אחרונים באוצר הלכה על השו”ע שם עמ’ קלז], ויש שהקילו במקום הפסד ממון גם לתפוס מידה באופן שאינו הושטה [עי’ שם עמ’ קמב], וכ”ש הכא שיש כבוד הבריות, ויש להזכיר קצת בזה דין טבעת בקידושי נדה שדנו הפוסקים מה יעשה והיאך יעשה ומ”ט, וזה הזכרתי רק כסניף, כיון שרבו הדעות בזה, וכן יש לציין מה שהרבה אחרונים הקילו לענין שימוש חולה שמותר אפי’ אין בו סכנה [עי’ מ”מ רבים באוצר הלכה קצה סט”ז עמ’ רכז רכח], ואע”פ שאין למדין זמ”ז מ”מ בחולה מצינו שהקילו חז”ל כמה דברים וכן בכבוד הבריות, וכיון שראו האחרונים לחדש להקל בכה”ג כל שאינו מטעם חיבה והוא צורך גדול, א”כ בצירוף מה שזריקה קל והקילו בו במקום צורך גדול יש להקל כנ”ל גם בניד”ד בשינוי ובלא נגיעה ובלא דרך הצעה ועל דרך שנתבאר בסומא כנ”ל.

יש מקום לומר שבכל חפץ הוא כפי הרגילות לשמור את החפץ הזה, ולענין עוד פרטים והגדרות עי’ להלן.

מקורות: מצינו בכ”מ ענייני שמירה, עי’ בר”פ הכונס מדיני שמירה בנזיקין, ואולי י”ל דכל דבר יהיה הקנין לפי השמירה המועלת בו, ועי’ בב”מ לענין דיני שמירה בשומרים, וכן ראיתי שהביאו דברי הרמב”ם [פ”ד משאלה ופקדון] ושו”ע [רצא סי”ג] שגדר השמירה הוא כמו כדרך השומרים בכל מין חפץ לגופו, ושלכן יתכן שגם לענייננו הגדרה של חצר המשתמרת תהיה בכל חפץ לגופו.

ויעוי’ במתני’ דמעשרות והובא בגמ’ נדה מז ע”ב דאיכא למ”ד שחצר שאין הכלים נשמרים בתוכה אינה חצר לענין מעשר ואיכא למ”ד דכל שנכנס ואומרים לו מה אתה מבקש אין זו חצר לענין מעשר, ונאמרו שם עוד דעות בהגדרת הדבר, ופסקו בגמ’ שהלכה כדברי כולן להחמיר וכן פסק הרמב”ם [מעשר פ”ד ה”ח] וז”ל, אי זו היא חצר הקובעת, כל שהכלים נשמרין בתוכה, או שאין אדם בוש מלאכול בתוכה, או חצר שאם יכנס אדם לה אומרין לו מה אתה מבקש, וכן חצר שיש בה ב’ דיורין או שהיא לשני שותפין שאחד פותחה ונכנס ואחד בא ונכנס או יוצא ונועל הואיל והן פותחין ונועלין הרי זו קובעת ע”כ, ובאופן שאדם נכנס ואין שואלין אותו מה אתה מבקש באמת נראה דגם לענייננו אינה משתמרת, כיון שאם כל אחד יכול להיכנס לחצר בלא רשות בעל הבית בלא לחשוש משום דבר הרי זהו ודאי מקום שאינו משתמר.

אבל על כל הדעות וההגדרות הנזכרים שם במשנה וברמב”ם יש משמעות שהנידון בזה מה ההגדרה חצר המשתמרת, וכלשון הגמ’ ב”מ פח ע”א לענין מעשר דבעי’ חצר המשתמרת, שהרמב”ם פסק כפשטות לשון הגמ’ שם, [ודלא כהתוס’ בב”מ שם], וכן משמע בל’ הירושלמי מע”ש פ”ג ה”ג דהענין הוא משתמרת, וממילא יש לדון על כל הגדרות שנאמרו שם, דשם הוא ספק לחומרא וכאן שהנידון לפעמים להוציא ממון ולהחזיק ממון האם ג”כ דנים בכל ההגדרות שם כדין ספק, ויל”ע בזה.

ומ”מ גם מה שנזכר בגמ’ בדעת המ”ד שההגדרה היא הכלים נשמרין בתוכה דהיינו שמעמידין שומר וכו’ יש מקום לומר דהיינו כשצריך שומר ואם משתמר בלא שומר אה”נ דחשיב משתמרת.

ולענין חצר מוקפת מחיצות עי’ נתה”מ סי’ ר סק”ג ובנו”כ שם שחלקו עליו.

ולכאורה יש קושי’ על הנתה”מ מסוגי’ דעירובין כא ע”א לענין אין בורגנין לא בחו”ל ולא בבבל עי”ש, וכך נקטו הרי”ף והרשב”א לפ”מ שנתבאר בחזו”א עירובין סי’ קי כב עי”ש.

ולפ”ז מה שהביא ראיה הנתה”מ מגיטין אולי המחיצות הם רק להחשיב את הגט שהוא בחצר, אבל השמירה הוא מלבד המחיצות, ויל”ע בזה.

אם יש פיקוח נפש ממשי יכול להיכנס לבית ואינו צריך לשלם עכ”פ במקרה רגיל, ויזהר שלא לזון עיניו מן הבית, שעל זה אין לו רשות, ובמקום שעולה כסף שהות, כגון בית קפה שמשלמים על שהות, וכן אם בעה”ב מבקש דמים סבירים כשוי ההנאה צריך לשלם לו, אבל אם אין ידוע לו שבעה”ב מבקש א”צ לחשוש לזה.

ועי’ במקורות עוד פרטים בזה.

מקורות: להלכה קי”ל שמותר להציל עצמו בממון חבירו אם משלם הניצול לחבירו בעל הממון על הפסדו [חו”מ שנט ד ושם שפ ג], ולכן אם יש כאן חשש אמיתי של פקו”נ גם כאן יהיה מותר להציל עצמו על ידי שיכנס לבית חבירו, ולמרות שמשתמש בביתו וגם יש מזה היזק ראיה, אעפ”כ יהיה מותר להיכנס, דלא מצינו שחילקו בין נזק לנזק שמבואר בפוסקים שמותר להזיק חבירו לצורך הצלת עצמו בלבד שישלם לו אחר כך [עי’ רא”ש ב”מ פ”ו סי”ב וטור חו”מ שנט].

אלא שלענייננו כיון שלאחר כן מחזיר את החפץ בשלמותו לכאורה במקרה רגיל אף לשלם לא יצטרך, כיון דאין כאן חצר דקיימא לאגרא, ואע”פ שסתם בתים האידנא קיימי לאגרא [רמ”א חו”מ שסג ו] אבל לא באופן כזה של הסתתרות בבית לכמה דקות, כל עוד שלא ידוע אחרת.

אבל אם הוה קאי לאגרא אין לטעון דמעיקרא בתורת גזילה אתא לידיה, שהגזילה הותרה לו לצורך פקו”נ ולא יצטרך לשלם, אין לטעון כן, דבתוס’ ב”ק ריש דף צז מבואר בלאו הכי דבקרקע לא אמרי’ סברא זו ורק במטלטלין וכן מבואר בשו”ע סי’ שסג החילוק בין קרקע למטלטלין, ואמנם ברמ”א שם ס”ו מבואר דבגזילת קרקע כשבא להשיב הקרקע אינו חייב לשלם מלבד הקרקע ולא שכר בטלתה, היינו רק אם לא נהנה ממנו כמבואר בבהגר”א שם, והנגזל תובע דמי ביטול הקרקע שהיה יכול להשכיר בינתיים, אבל אם נהנה מן הקרקע משלם עליו הנאתו בדקיימא לאגרא.

ויש לציין דדעת כמה ראשונים שאפי’ קלב”מ שפטור בנזיקין חייב בשכירות [ר”ת בספר הישר מובא במאירי בב”ק ובראב”ד ורשב”א בב”מ], ויהיה קצת דחוק לומר דקלב”מ חייב בשכירות ופטור בנזיקין ומציל עצמו בממון חבירו יהיה חייב בנזיקין ופטור משכירות, וכן מבואר בסוגי’ דלהלן בדין משטה וכו’, שאפשר לבקש דמי שכירות, וממילא גם בקיימא לאגרא משמע בפשוטו שיצטרך לשלם.

ולענין מה שיש כאן היזק ראיה לא שייך תשלומין אפי’ אם מזיק בעין הרע אין בעין הרע תשלומין בדיני אדם כיון שהוא היזק שאינו ניכר ולא היה במזיד וגם לא יכול לחייבו בדיני שמים מכיון שאין נזק מוכח, ומ”מ ראוי לפייסו בזה, וגם מחוייב כשנמצא שם שלא להביט בכל מקום בבית מכיון שדין היזק ראיה כולל ג”כ שלא להסתכל גם כשיכול להסתכל בפועל, וכמבואר ברמ”א בחו”מ קנד סוף ס”ג.

ואמנם יש דין בשנים שהפקידו שבא לצאת בדיני שמים לשלם לשניהם באופנים המבוארים בחו”מ סי’ ש עי”ש.

והניד”ד שייך לסי’ עה ס”י באומר איני יודע אם גזלתיך ואין טענת תובע כנגדו דבזה אין חיוב לצאת ידי שמים (ויתכן דלא שייך טענת תובע בעין הרע אפי’ אם יטען ברי שהזקת בעין הרע אלא אם כן יאמר ברי לי שכך וכך אירע ויאמר החכם שאם דבריו נכונים ודאי נגרם כן ע”י עין הרע, ואז אפשר שיש כאן טענת ברי של תובע, ועדיין יש מקום לדון לחלק בגזילה שבאה שגזל ידע שצריך להחזיר משא”כ הכא כשלא הרגיש במה שעשה כשעה ואפשר דהכא לא קנסי’ מספק בבא לצאת ידי שמים, וצריך להתישב בזה).

ומ”מ יעשה אדם כל מה שיכול כדי שלא לבוא לידי זה, מכיון שמעשה זה הוא מגונה מאוד להיכנס לבית חבירו שלא ברשותו.

ומ”מ דוקא באופן שיש כאן הגדרה של פקו”נ, כגון במקום שאנשים נפגעים ונהרגים על ידי הפצצות, אבל במקומות שאין סכנה ברורה ואנשי המקום אינם מקפידים להיכנס בכל פעם למרחב מוגן או שהאדם הנמלט עצמו בשאר זמנים אינו רגיל להקפיד בזה, וגילה דעתו שאינו רואה הדבר כפקו”נ (ע”ע ב”ב ד ע”ב, וע”ע שבת קכד ע”ב, וע”ע כתובות ט), ורק עכשיו ששומע אזעקה רוצה להשתמש בהיתר זה בשביל להיכנס לבית חבירו, לא פשוט להתיר באופן כזה.

ובאופן שבעה”ב שם ואומר לו שמסכים לו להיכנס רק אם ישלם לו, לכאורה יכול לבקש כסף, אולם רק כמה ששווה האירוח הזה, וגם אם התחייב ליותר יכול לומר משטה הייתי בך כמבואר בחו”מ רסד, ז.

אבל באופן שלא סיכם עם בעה”ב הדין כנ”ל.

ואפילו אם לבו נוקפו אם מחוייב לשלם או לא, יש לומר דמ”מ באופן שלא פגש כלל את הבעה”ב ואינו תובע כסף להדיא, א”צ שיהיה לבו נוקפו מספק, כיון דדעת בני אדם אינו לבקש כסף באופן כזה, ודומה למה שנתבאר לדעת הש”ך וכמה פוסקים דבאופן שמסתבר שדרך חבירו למחול א”צ לבקש ממנו להדיא.

ואגב אורחן יעוי’ ברמ”א שסג ס”ו, דכ’ שבזה נהנה וזה לא חסר א”א לכוף בעה”ב מעיקרא שיסכים כיון שהי’ יכול להשכירו ואינו רוצה, לכך אין כופין אותו לעשות בחינם, והיה מקום ללמוד בניד”ד כופין אותו לעשות בחינם, כיון שבלאו הכי הרי יכול להשתמש בביתו, ורק הנידון אם ישלם, ולכן כיון דלא קיימא לאגרא ובניד”ד כופין בעה”ב להשתמש, ממילא לא יוכל לבקש, אבל חשבון זה אינו נכון, דהרי זה ודאי שיכול לבקש כסף מתי שירצה ואז ישתנה החצר לחצר דקיימא לאגרא, וכל הנידון דהרמ”א באדם שלעולם לא יבקש הכסף, ורק הנידון אם אפשר לכופו לתת את החצר לשימוש בלא כסף, כיון דבלאו הכי אינו מבקש כסף, מצד כופין על מידת סדום, אבל באופן שמבקש כסף ומותר לו לבקש כסף, בזה אין כופין על מידת סדום.

זה פשיטא שלדבר עמו בענייני דעה ומוסר ודת וכדומה אין לעשות כן, מאחר והערכים שלו אינם תואמים את ערכי התורה, וכן כל מי שעלול להיגרר לשאול אותו שאלות שלא כדין ושלא לצורך ולבזבז זמנו או לעורר התמכרות אין לו להשתמש בתוכנה הזו, ולענין האם יש היתר לשאול אותו שאלות במקום הצורך, יש לדון בזה ובגדריו, שעדיין לא נתבררו הדברים בבי מדרשא כל הצורך, וכל אחד ישאל לרבותיו.

מקורות: על מנת שנוכל להבין נכון את הבעיות של הבינה המלאכותית חשוב שנהיה מדוייקים ואמיתיים, ולא להגזים בדברים לא לכאן ולא לכאן, גם אם זהו לשם מטרה נעלית.

(ולהלן נתייחס לתוכנה הידועה בתחום זה בגירסא והדגם הרגיל, בלא להיכנס לכל מיני התוכנות והדגמים של התוכנות לשמותיהם, שכל אחד מהם הוא נידון לגופו).

למרות שהתכנים המתקבלים מהתוכנה הם ברובם נכונים ותועלתיים, ולעתים יכולים לחסוך שירותים מסויימים, ולמרות שהחברה מסננת מאוד את התכנים, והסינון של התכנים המתקבלים בו הוא הרבה מעבר לתכנים שאפשר להגיע אליהם באמצעות אינטרנט, ולמרות שלא אמור להימצא בתוכנה זלזול בקדשי ישראל ובשומרי תורה, לפי תקני התוכנה הרשמיים והמעשיים, עם כל זה, אפשר להצביע על שני אבות בעיות שאמורים להגיע עם השימוש בתוכנה זו.

הבעיה המורגשת יותר היא ההתמכרות לזה ואיבוד הזמן, בפרט לאלו שמשתדלים שתורתם תהא אומנותם ומשתדלים שלא להעביר הזמן בפטפוטי סרק, תוכנה זו יכולה להפריע בניצול הזמן ובאיבוד המיקוד בהתקדמות במעלות התורה והיראה.

הבעיה השניה היא ההיכרות עם ערכים המופיעים בתכנים המיוצרים על ידי כאלה שאינם שומרי תורה ומצוות, בנושאים בהם הכרעת התורה ידועה לנו, והתוכנה אומרת אחרת, שכמובן סולם הערכים שלהם שונה מאוד מסולם הערכים של התוה”ק, וכשמתקרבים מידי לשמוע דעות באופן שוטף ורציף, הדבר עלול להקנות מבט והשקפת עולם שאינה של תורה, ובפרט צעירים שהשקפת העולם שלהם עדיין לא עוצבה אלא כעת מתעצבת עם הזמן.

והנה מצד פרטי הדין בזה יש דין של איסור קריאה בספרים החיצונים (סנהדרין צ) והם ספרים שיש בהם דברים כנגד חכמים (רי”ף ורא”ש ויד רמ”ה בסנהדרין ק ע”ב ועוד), ואפילו ספרי ליצנות [שיש בהם איבוד הזמן והמחשבה] אסור לקרוא (גמ’ שם, ועי’ רש”י שבת קמט ע”א ושו”ע הל’ שבת סי’ שח), ומ”מ בן סירא מותר באקראי (נ”י), [וכבר דנו בזה אם הוא היתר רק בספר בן סירא או בכל ספר שאין בו כפירה ואין בו תועלת ויתכן שמי שמרגיש חולשת הנפש מותר באקראי בכל ספר שאין בו תועלת אם צריך לבריאות נפשו, ואמנם השח שיחת חולין עובר בעשה (יומא יט ע”ב ומ”א ומ”ב סי’ קנג), וכן כל ענייני ביטול תורה אסרו בגמ’ ע”ז יח ע”ב עי”ש באריכות, אבל כשיש בזה צורך בריאות הנפש מותר לעתים לומר מילה או שנים וכדאמרי’ בפ”ג דתענית אינשי בדיחי אנן מבדחינן עציבי, וכמו שידוע מהחזו”א על מיעוט שיחה [עי’ אבות פ”ו], ויש שהורו להתיר ניגונים בספה”ע כשצריך לבריאות הנפש, ואמנם בניגונים יש נידון בפני עצמו של שמיעת ניגונים האידנא אחר החורבן בכלי אבל יש בזה גם ענין של ביטול זמן), וספרי חכמת חול של אומות העולם מותר לקרוא כשיש צורך (אג”מ, וכן מוכח בכ”מ ועי’ שו”ע שם בסי’ שח).

ולענייננו לכאורה היוצא מזה כדלהלן, להתכתב עם הבינה המלאכותית בענייני דיעה והשקפה ומוסר אין לעשות כן (והכל לפי הענין), ולהתכתב בענייני חכמת העולם כשיש צורך מותר, ולהתכתב לשם פטפוטי סרק אסור, אם לא שעושה כן באקראי לשם בריאות הנפש שיש להשאיר מקום לדון בזה.

כך היה מקום לומר לכאורה.

אבל יש לדון מצד אם נאמר שהוא דבר הקרוב לאיסור שבזה הורה החזו”א והביאו הגרח”ג ועוד שהוא אסור אפי’ בלא גזירה, ומכח זה כ’ הגר”י בויאר טעם איסור האינטרנט בזמנינו, וכעי”ז הורה השה”ל שאיסור האינטרנט בזמנינו הוא כדין מעבר על פתח יוצאת החוץ [עי’ ע”ז יז], שהוא קרוב לאיסור, (אם כי משמע בגמ’ שם שאינו איסור גמור במקום הצורך עי”ש, אבל עכ”פ ע”פ סברת החזו”א גדר קרוב לאיסור הוא חמור יותר ואסור אפי’ לצורך), א”כ יש לדון בגדר ההיתר להתכתב עם הבינה מלאכותית לצורך, אם אפשר לומר כן אם קרוב לאיסור.

וצריך גדר מהו הגדר של קרוב לאיסור, דהנה לא מצינו שגזרו שאסור לדבר עם הגוי, מלבד ויכוח עם אפיקורוס ישראל דאמרי’ כ”ש דפקר טפי [סנהדרין לח ע”ב], ומאידך ריבוי שיחה עם האישה משמע שאין לעשות כן בפ”ק דאבות, וגם זה לא נתבאר שיש בזה גדר איסור מן הדין, מלבד שהוא דרך פריצות אם מרגיל עצמו בשיחה יתירה בלא צורך פעם אחת או יותר, ומאידך אמרי’ שאסור להסתכל בצלם דמות אדם רשע [עי’ מגילה כח], ולפעמים אסור הכונה שאינו ראוי כמ”ש הראשונים כעי”ז בכ”מ, ומאידך הזהירו שלא לשוח אפי’ עם ע”ה [סנהדרין נב ע”ב], והנה להכניס ספר מינות לביתו אי’ ברז”ל בכ”מ דאסור [פסיקתא רבתי וקהלת רבה], אלא דשם יש דין שריפה לספר [ועי’ שבת קטז], ומאידך להכניס במחשב אינו ברור הדין, ושמעתי בשם הגרמ”מ קארפ שאם נכנס לו קובץ של ספר כזה במחשב (כגון אם קיבל אוסף גדול של קבצי ספרים שלא סיננו אותם) שאינו פותח אותו אינו עובר עליו איסור, ולכן אי אפשר לדעת הגדר הברור בזה.

ומצד אחד כאן הוא הרבה יותר קל מלדבר עם גוי מכיון שיש כאן סינון לא מתפשר של התוכנה שמגבילה מאוד מלהעביר לנו מה שהגוי אומר בחייו האמיתיים (כגון נקיות הלשון וטהרת המידות ומילין דעזיבה), ועכ”פ מי שמשתמש גם בחסימה של התוכנה עצמה ומלבד זה גם בסינון חשוב מעל התוכנה, ומצד שני הוא יותר חמור מלדבר עם גוי, מכיון שכאן האדם מנווט את עצמו ומשוחח עם עצמו מול תוכנה ואין כאן חסימה עצמית של חוסר נעימות לחטט בכל מיני נושאים ולהיגרר לשיחה ארוכה.

ולכן לו יצוייר ואם נניח שהוחזק הדבר (כמובן רק על מי שמכיר בעצמו שכך הוא) שאין כאן דבר המעורר לעסוק בענייני מוסר ודעות הרי לא יהיה שייך לומר שיש איסור להשתמש בתוכנה זו מעיקר הדין במקום הצורך בענייני חכמות באופן לא קבוע, אא”כ הוא ממכר להשתמש בו שלא לצורך שבזה יש איסור כעין הגמ’ בסנהדרין ק ע”ב הנ”ל, וצריך לדעת האם מכיון שיש אנשים שזה ממכר אותם ממילא כל אחד יהיה אסור, כמו שנקטו הפוסקים לגבי אינטרנט שאינו מסונן.

ואעפ”כ כל הנידון בכאן הוא רק אם התוכנה הנ”ל אכן חסום ומסונן מדברים שאינם ראויים, ואם לא יהיה חסום מדברים אלו באיזו תוכנה או גירסה הדין ישתנה.

לאחרונה נתפרסם פסק הלכה מכמה גדולי עולם וחלקם הם מורי ורבותי שאין להשתמש בתוכנה זו כלל, ולכן השתדלתי שלא לנקוט שום לשון היתר בדבריי, ומסתבר שיעבור זמן עד שייתברר ההיקף של ההשפעה והנזק של הדבר, וכמו שמצינו באינטרנט שמתחילה לא היה ברור ופשוט לכל שהוא דבר שיש להרחיקו, עד שהדבר קיבל כיוון ברור וגישה מוסכמת, וגם בזה אין ביכולת אנשים פשוטים כמוני לצפות מראש מה יהיה ההיקף של הענין, ולכן כל אחד ישאל לרבותיו ויעשה שאלת חכם.

הוספה מלאחר זמן

לאחרונה התברר שהתוכנה אינה חסומה לגמרי משימושים אסורים, וגם הסינונים אינם יכולים לסנן הדברים ככל הצורך, ושהתוכנה מכניסה ומשחילה דעות זרות גם בשאלות סתמיות, ולכן יש לדון בחלק מהדברים בתשובה מחדש.

המשך תשובה לשאלה

לגבי שאלתך האם מותר לבקש מהב”מ ביאורים ותירוצים לקושיות, איני נכנס כאן לנושא אם ראוי להשתמש בבינה המלאכותית, שכבר כתבו בזה כמה מכתבים והראות מגדולי ישראל וכבר דנתי בזה במקומו, אבל אדם שבכל מקרה משתמש בבינה המלאכותית ורק רוצה בין היתר להשתמש גם לבקש סברות ורעיונות לביאורים ותירוצים, צריך לבדוק המציאות בזה דאם נניח שאכן הצליחו לתכנת אותו שכשמדברים איתו בדברים אלו אינו מערב דעות זרות ומדבר כמו שפה של בית מדרש לחלוטין, לכאורה אין בזה יותר גריעות לשאול אותו שאלה כזו יותר משאלה אחרת, רק דבמציאות כיום יש לשים לב שבפועל הוא עלול לגרור לשיחה לדברים שאינם עולים בקנה אחד עם התורה וההלכה, ולעתים כבר בתחילת דבריו הוא עלול לצטט דברים כאלה, ובפרט למי שזכה לשמור עצמו איני יודע מה ההשפעה של דעות כאלו עליו, וה”ה על כל אחד כמובן ג”כ, וגם שהרבה מהמ”מ שמביא הם אינם נכונים כלל.

תשובה מותר, דאין הזמנה מועילה לאסור עביט.

מקורות: חזו”א או”ח ק”ש סי”ז, וז”ל, דינים העולים גרף של מתכת או של זכוכית כל שהוא נקי ואין בו ריח קורא כנגדו, של עץ ושל חרס דינו כצואה אף שהוא נקי עכשיו, הזמינו לגרף ועדיין לא נפנה עליו קורא כנגדו וכן ניירות שהזמינן לקינוח קורא כנגדן, הזמינו לגרף ונפנה עליו פעם אחת אף שנקהו ולא נזדהם עדיין דינו כצואה ואפשר שאינו אלא מדרבנן וכו’ עכ”ל.

וכ”כ הכה”ח סי’ פז סק”ד שאין הזמנה מועילה לאסור עביט.

ויעוי’ בהליכות שלמה פ”כ ס”ג שגם נקט כן, אלא שבדבר הלכה שם בסוף סק”ה לגבי ניירות של בית הכסא נקט של טעם למה אין בהם איסור לקרות כנגדן וצ”ע דתיפוק ליה שהי’ כאן רק הזמנה כמו שנקט הגרשז”א עצמו כמו שהובא שם מנשמת אברהם ח”א עמ’ נ’ וכן בדבר הלכה שם בתחילת הס”ק הנ”ל בשם כתבי תלמידים, ונראה דאה”נ אלא לרווחא דמילתא הוסיף טעם שגם אינו מיוחד לבית הכסא.

בעיקרון לפחות חלק מברכות השחר נתקו לומר בשכיבה, ולכן אין חובה לאומרן בעמידה, אולם לגבי המנהג הראוי בזה אם יעשה בעמידה או לא יש בזה כמה דעות, ויכול לעשות כאיזה דעה שרוצה משום שאינו לעיכובא ואינו חיוב מדין הגמרא, אולם מצד המנהגים בזה עיקר מנהג בני אשכנז לעמוד בברכות השחר ועיקר מנהג בני ספרד לישב.

מקורות: בברכות ס ע”ב, מבואר על חלק שנתקנו לומר בשכיבה, ומן הסתם שלדידן שכולם נאמרים שלא על הסדר יוכל לומר את כולם בעמידה או בשכיבה או בישיבה, אולם יש לומר דשם הוא כיון שעושה על הסדר הלכך יש בזה צורך לברכה שיעשה באופן זה, אבל אם כבר נעמד והלך ובלאו הכי אין אומרן על סדר מה שנתקנו יאמרנה כשאר ברכות השבח, ובאמת בתשוה”ג [שע”ת עט] בשם הירושלמי כ’ דברכות שאינם ברכות הנהנין (דהיינו ברכות השבח) בעמידה, ויעוי’ בתשב”ץ קטן דמהר”ם הי’ מברך ברכת המפיל בעמידה.

אמנם משמעות שו”ע בכ”מ וביותר במשנ”ב [סי’ ח] שהעמידה רק לגבי ברכת כמה מצות כמ”ש אבודרהם וכ”ה דעת היש אומרים בתשוה”ג, דהפוסקים הביאו טעמים למצוות מסויימות שהן בעמידה, ויעוי’ להפנ”י מגילה כא ע”א דמשמע לדעתו שסתם ברכת המצוות העמידה, וכ”כ המשנ”ב שם, אבל גם לסברא זו לא ברכות השבח.

וכן מבואר באבודרהם ובפמ”ג שאפשר לישב בברכות השחר.

ויעוי’ עוד בפמ”ג או”ח סימן תלב מש”ז סק”ג דמסיק שאפשר שהוא הדין ברכות השבח וההודאה בישיבה כמו ברכת הנהנין, והביא ראי’ מהך גמ’ דברכות.

ולענין המנהגים בזה, היעב”ץ בסידורו כ’ שנהגו לעמוד ואין לשנות זולת זקן וחלוש, והכה”ח להר”ח פלאג’י [ט, ז] כ’ לישב שיוכל לכוון.

א”כ עיקר מנהג בני אשכנז לעמוד ועיקר מנהג בני ספרד לישב.

ואע”פ שאין מנהגינו לברך המפיל בעמידה כמהר”ם תירץ בחשוקי חמד בברכות שם שהוא משום שבזה אנו רוצים שלא להפסיק בין הברכה לשינה, ויתכן להוסיף על דבריו דכבר נתבאר בגמ’ שאם אנו עושין על הדרך שנתבאר אפשר לברך שלא בעמידה, ולמנהגינו סבירא לן דהמפיל נתקן סמוך לשינה, אף שאינו מוסכם כמו שהי’ נ”ל בדעת התוס’ בברכות יא ע”ב ד”ה שכבר וכמ”ש האחרונים בדעתם, מ”מ כיון שיש בזה צורך בצורת הברכה הכי עבדינן.

ומ”מ מאחר שבמשנ”ב ובפמ”ג לא ראינו שסברו כהיעב”ץ וגם יש פוסקים שכתבו דעדיף לישב, ובצירוף שגם להיעב”ץ אינו מן הדין, לכן מותר לישב, ויש לצרף בזה גם מה דמבואר במשנ”ב ע”פ הרמ”א שאפי’ ישתבח שהמנהג להרמ”א לעמוד בו מותר מעיקר הדין לישב, וכן להגר”א מותר לישב אז כיון שאינו דבר שבקדושה שאינו נאמר בפחות מי’.