שאלה

{שבוע טוב
כמדומני שלפני כשנה, בהסתלקותם של מרנן הגר”ש וואזנר והגר”ח גרינימן זי”ע שמעתי שיש בספרים שאם נסתלק אדם גדול, וח”ו לא מתעוררים מזה לתשובה, אז הקב”ה לוקח צדיק נוסף לכפר על סילוקו של הראשון.

בימים אלו חיפשתי מקור זה, ולא מצאתי,
שמא יש מי שזוכר מקור לענין זה, ויואיל בטובו לזכני?
בתודה מראש}

תשובה

איתא ברמב”ם הלכות תעניות פרק א הלכה א – ג: מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו.

ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו וגו’, וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.

אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי.

ועיין יבמות דף עח ע”ב בגמ’: קא תבע אל שאול שלא נספד כהלכה וכו’.

ומבואר שם שע”י שלא נספד שאול המלך כהלכתו, נתגלגל הדבר שהוצרכו כמה צדיקים ממשפחת שאול לההירג, ואם כי הכל אז היה באיתגליא, שהיה להם צוואה מן השמים בדיוק על מה היא הפורענות ומה יש לעשות על מנת לתקן הפורענות, אבל כעת הכל בהסתרה והכל הוא בדין וחשבון.

ויש לידע עוד דכאשר אין מתייחסים כראוי לפורענות אין הפורענות חוזרת על עצמה שוב, אלא ממש בכפל כפלים, כמ”ש ואם תלכו עמי קרי והלכתי עמכם בחמת קרי וכו’ שבע על חטאתיכם, ואיתא בתנא דבי אליהו משל לענין המבעט ביסורין, משל לפרה שהתקין לה אדונה חבל של כמה אמות והיתה מבעטת, התקין לה חבל של חמישים אמה.

וז”ל העקידת יצחק בראשית שער לב (פרשת ויחי): ולזה ענין אפשר שכיון רש”י ז”ל באומרו ומאי דחנטו חנטיא וספדו ספדיא אינו אלא שנדמה להם שמת ואינו כן כי על דרך האמת אין לבכותו ולסופדו אחר שלא מת אמנם אמר על עצמו הנה אנכי מת ואלהים פקד יפקד וכו’.

ונאמר ויראו אחי יוסף כי מת אביהם לפי שגויעת הגוף היא הכרחית אף לקדושים אשר בארץ המה לאותו הכרח טבעי שכתבנו בפירוש המזמור אשר משם יפרד והיה לד’ ראשים אשר יראה רמזום חכמינו ז”ל באומרם (סוכה כ”ט א) על ד’ דברים חמה לוקה וכו’.

וזה כי באומרם חמה לוקה או מאורות לוקין (שם) כוונו אל אסיפת המאורות הגדולים המה השלמים אשר מעולם אנשי השם כאומרו (יומא ל”ח ב) וזרח השמש ובא השמש וכו’.

עד שלא כבתה שמשו של עלי זרח שמשו של שמואל ונאמר (דניאל י”ב) ומצדיקי הרבים כככבים.

ורמזו (סוכה שם) אל הסבות אשר מהנה תתחייב המיתה על כל פנים.

וזה שאב ב”ד שמת ולא נספד כהלכה הוא מה שאמרנו מהלחות השרשי שנתך ולא נתחלף בכיוצא בו והוא דבר שאינו נרגש לשעתו וכו’ עכ”ל.

כלומר שמ”ש בגמ’ שע”י שאב ב”ד מת ולא נספד כהלכה המאורות לוקין – מפרש העקידה שהכונה שהצדיקים נאספים.

אח”ז הביאו עוד שכ”כ ג”כ החתם סופר.

בהצלחה

בס”ד

להגרע”מ סילבר שלו’ וברכה מציון עיה”ק,

אבקש לשאול אודות ימי הפורים הבעל”ט שאלה הלכתית רוחנית:

האם יש ענין להתחייב ולחגוג את פורים גם כפרוז וגם כמוקף?

אם כן, מדוע לא ראינו שגדולי ישראל לדורותיהם נהגו כך.

ובפרט בשבעים שנים האחרונות שהמעבר מפרזים למוקפין מתאפשר בקלות ובמהירות?

אם אין ענין לעשות זאת – מדוע לא? מאי שנא ממצוות ציצית שאנו משתדלים להתחייב בה בכל רגע ע”י לבישת בגד ד’ כנפות? והרי יש ענין גדול להרבות במצוות וכלשון רש”י בסוגיא דחנוכה ש’מהדרין’ היינו מי שמהדר ומחזר אחר המצוות?

יישר כח גדול וכט”ס,

יהודה

***

תשובה

שלום רב

הנה עצם הנידון אם בכלל שייך להתחייב תלוי במחלוקות רבות ובאשלן רברבי, אכן גם אם שייך להתחייב בזה, אי”ז דומה לציצית שהמצוה אינה באה בחשבון על שום דבר, שכאן הוא בודאי על חזבון לימוד התורה של שעות רבות, ואם מצוה שאפשר לעשותה ע”י אחרים אינה דוחה ת”ת, ק”ו שמצוה שאין מחוייב בה וכבר מקיים אותה פ”א כדינה בודאי שאינה דוחה ת”ת.

ויעוי’ בס’ מנחת תודה שהביא שם שאמר הגרח”ק שענין שכר פסיעות נאמר לנשים, ואמר לו אחד שאפשר ללמוד גם בדרך, ואמר לו הרב אתה עושה כן, [בגמ’ מקור שכר פסיעות נאמר גבי אשה, ויש לציין שכידוע ביתו של הרב סמוך מאוד לבהכנ”ס, אע”פ שהרב עצמו לומד גם בדרכים מ”מ בבהמ”ד הלימוד מיושב].

ומ”מ מי שאינו לומד בכל מקרה כנראה שיש בזה ענין להדעות הללו.

בכבוד רב

***

{עש”ק פ’ וארא פ”ק ק”ס יע”א
לכבוד הג”ר שלו’ מרדכי יהב שליט”א}

מה שהקשה דבשמות ז’ ט’ איתא ואמרת אל אהרן קח את מטך, ושם י’ וישלך אהרן את מטהו, א”כ כל הניסים נעשו במטה אהרן, ומאידך כתיב (פ’ ט”ו) והמטה אשר נהפך לנחש קח בידך, וא”כ מדובר כאן במטה משה שעשה את כל הניסים, וצ”ע דהנס היה במטהו של אהרן ולא משה.

תשובה הנה ראשית כל דבריו נכונים כמ”ש במלבי”ם וכפשטות המקראות, שהיינו הך, וכתב ויתבאר בפסוק ט”ו שמ”ש קח את מטך ר”ל מטה משה שמסרו ביד אהרן לכן נקרא ברגע זו מטה אהרן עכ”ל.

ובאמת כדברי המלבי”ם כן איתא במדרשי הקדמונים וז”ל המדרש שכל טוב, ואמרת אל אהרן קח את מטך זה מטה אלהים אשר לקח משה בידו ממדין ודרשו רבותינו בדברי הגדה כי אותו המטה נברא בין השמשות ומשקלו מ’ סאה וכתוב עליו שם המפורש ונמצא ביד יוסף במצרים ואחרי מות יוסף לקחו יתרו מבית יוסף ע”כ.

וכ”כ האע”ז שהיה זה מטה משה.

וכן איתא עוד במדרש לקח טוב [פסיקתא זוטרתי] ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין הוא תנין הוא נחש שאמר לו הקב”ה בסנה לפי שנקרא פרעה תנין התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו יחזקאל כט ג לפיכך נהפך המטה לפניו לתנין עכ”ל, ועל אף שלא הזכיר להדיא ממילא שמעינן שהיה זה מטה משה ממ”ש שזהו מה שנאמר לו בסנה, ונקט דנחש היינו תנין [דלא כמ”ש הכלי יקר להלן].

וכן איתא גם בתרגום המיוחס ליונתן שהיה זה נחש וכדפרש”י וכ”כ בדעת זקנים מבעה”ת.

א”כ צ”ל לפי דבריהם דשייך שיקרא מטה אהרן גם מה שאינו שלו בפועל אלא שמתייחס אליו מצד שימושו, וכך הוא בדיבור כיום ג”כ.

וכן ראיתי באבן עזרא בפי’ הקצר, וז”ל, ונקרא מטה אהרן בעבור האותות שנעשו על ידו בצווי השם למשה ומשה לאהרן הלא תראה הכתוב אומר ומטך אשר הכית בו (שמות יז ה) את היאור ואהרן היה המכה ואותות אהרן כלם תחתיים והם התנין ומכת היאור והצפרדעים והכנים גם יתכן שתהיה נטיית היד להראות הרואים שהנוטה ידו הוא העושה האות ותחלת אותות המטה בעצמו שנהפך לנחש בהר סיני ואחרית אותותיו שהוציא פרח (במדבר יז כג) ע”כ.

אכן ראיתי שיש שפי’ דלא כפירושם ולדידהו לא קשיא מידי, וז”ל הכלי יקר ז’ ט’, קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין כאן נאמר שיקח מטה אהרן ויהי לתנין ולמעלה בפרשת שמות ד ב צוה שיקח משה מטה שלו ויהי לנחש ונחלקו המפרשים בזה כי יש אומרים שתנין היינו דג גדול כמו שפירש רש”י על פסוק בראשית א כא התנינים הגדולים ויש אומרים שתנין היינו נחש וכן פירש רש”י כאן והנה מקום אתי ליישב שינוי הלשון וזה כי התנין הוא נחש גדול מסוכן ביותר כמו שנאמר דברים לב לג חמת תנינים יינם שמע מינה שחמתו גדול מחמת סתם נחש והנה משה ואהרן עשו כל הניסים באמרי פיהם כנחש זה שעיקר כוחו בפיו וכפי הנראה שרוב הניסים נעשו על ידי מטותם של משה ואהרן ושלא יהיה פתחון פה לבעל הדין לחלוק ולומר שבכח המטות נעשו כל הניסים ואולי יטעו לומר שיש צד כישוף במטותם על כן נהפכו לנחשים לומר כמו הנחש הנושך בלי לחש בפיו כך משה ואהרן כוחם בפיהם והמטות פעלו כל אותן הפעולות בכח אמרי פיהם שלהם כי הצדיק גוזר אומר ויקם לו ועל כן נעשו מטות שניהם לנחשים כמה דאת אמר בראשית מט יז יהי דן נחש עלי דרך כך מטה משה ואהרן יהיו כנחשים שורפים להזיק לפרעה ולכל עבדיו ותדע ותבין כי משה היה רועה ומנהיג לישראל במטה עוזו כאשר ינהג הרועה את עדרו והיה שר ומושל גם על פרעה אבל אהרן לא היה מושל כי אם על פרעה ועמו לבד על כן צוה ה’ שלפני ישראל ישליך משה מטה שלו ויהיה לנחש עלי דרך לפרעה ולכל עמו הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור רמז לסוס מצרים ורוכבו וינס משה מפניו כי חשב שלעולם יהיה מטה שלו משחית ומחבל כנחש ואין זה ממדת טובו על כן נאמר לו אחוז בזנבו ויהי למטה בכפו כי אך פניו דהיינו מקום הראש והפה מסוכן להזיק ולהשחית בשונאי ה’ יתברך הנה זנבו בהפוך זה כי סופו להיות רועה ישראל לא ירע ולא ישחית כזנב של הנחש שאינו מזיק אלא הרי הוא כמטה בעלמא כן יהיה כח זה של הנחש למטה בכפו כאילו אמר שיהא נחש מזיק למצרים ומטה עוז לישראל כאחד ואם תרצה לומר שגם לישראל יהיה מטה ונחש כאחד מטה עוז לטובים ונחש שורף לרעים כי נשיכתן של חכמים נשיכת נחש אתי גם כן שפיר מה שנעשה נס זה לפני ישראל דוקא במטהו של משה אבל עדיין לא ראינו שום מופת שאהרן יהיה רודה ומושל בפרעה וכל עמו על כן צוה ה’ לפני פרעה להשליך מטהו של אהרן ויהי לתנין שחמתו גדול מחמת סתם נחש כי בזה הורה שגם אהרן יהיה רודה ומושל בפרעה שנקרא תנין שנאמר יחזקאל כט ג התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו ולפי שפרעה נמשל לתנין שהוא גדול מן הנחש על כן הורו לו כי מטהו של אהרן יהיה לתנין כנגד פרעה שנמשל לתנים כי סתם נחש אינו יכול לו כל כך כי התנין כוחו גדול מן הנחש על כן הראה לו תנין שיהא כוחו גדול מפרעה עכ”ל, [וקיצרתי להביא רק ממקצת לשונו ע”ש], היינו שתנין ונחש הם ב’ דברים, ומטה אהרן ומטה משה ב’ דברים הם, ומטה משה נהפך לנחש לעיל בפ’ שמות, ומטה אהרן נהפך לתנין.

וכן מבואר ג”כ בחידושי הגרש”ר הירש עה”ת שהיה מטה אהרן ולא מטה משה ותנין אינו נחש, ולפי דברי המפרשים האחרונים הנ”ל לק”מ.

{בע”ה } עש”ק פר’ ואלה תולדות ריש ירחא דכסלו לפ”ק {פה קרית ספר יע”א שאלה – איתא בבראשית רבה (פרשת שאלה תולדות פרשה סה סימן טז), על הפסוק ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר איתה בבית [כז, טו], שבהן היה משמש את אביו, אר”ש בן גמליאל כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו, אני בשעה שהייתי משמש את אבא הייתי משמשו בבגדים מלוכלכין, ובשעה שהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים, אבל עשו בשעה שהיה משמש את אביו לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות, אמר אין כבודו של אבא להיות משמשו אלא בבגדי מלכות, הה”ד אשר אתה בבית} עכ”ל.

והקשה כת”ר חדא הרי אסור לספר בשבח מומר (מג”א קפ”ט סק”א), והרי עשו היה דינו כמומר (קידושין י”ח א’), ועוד הקשה באמת מ”ט לא עשה רשב”ג עצמו כך, כיון דס”ל שהוא מעלה בכבוד אב.

תשובה מה שסיפר בשבחו הוא כדי לבאר מדוע גדל בכבוד כ”כ ומדוע אנו סובלים בגללו, וכן מצינו בכמה מקומות במדרשים שהביאו מצוות שעשו נבוכדנצר ועוד לבאר מהיכן ניתן להם כוחם ורשותן לעשות כ”כ מלחמות וכבוד.

ולענינינו אנו למדין כמה אנו עתידין לזכות לעתיד לבוא על כל המצוות שעשינו יותר מן הרשעים הללו.

{וכ”כ רש”י על הפסוק (בזכריה פרק ב וכ”כ פסוק יב), כי כה אמר ה’ צבאות אחר כבוד שלחני אל הגוים השללים אתכם כי הנגע בכם נגע בבבת עינו, וז”ל אחר כבוד – אחר כבודכם אני שלוח להגדיל לכם כבוד ומדרש אגדה אחר כבוד אחר שאשלם לעשו כבוד שכיבד את אביו עכ”ד.

ועיין עוד בדרשות מהר”י אבן שועיב ר”פ וישלח שיעקב היה ירא מעשו מטעם זה, }וזהו גם ראיה לדברים הללו.

והוסיף עוד בשו”ת אפרקסתא דעניא ח”א סי’ צ”ד ס”ק א’, וז”ל, וכבר כ’ הרמב”ם ז”ל במס’ אבות פ”א מ”ו ז”ל וכן כשיהי’ רשע ויתפרסמו מעשיו, ואח”כ ראינו בו שיעשה מעשה שכל ראיותיו מורות שהוא טוב ויש בו צד אפשרות רחוק לרע, ראוי להשמר ממנו ושלא תאמין בו שהוא טוב אחר שיש בו אפשרות לרע, ועז”כ גם כי יחנן קולו אל תאמן בו עכ”ל, וכ”כ הרע”ב ז”ל שם (ועי’ שו”ת מהרש”ם ח”ג סי’ ר”ה), הנה כי כן כ”ש בעשו מצוה עלינו להקטין כיבוד שלו כל מה דאפשר, והנה הבגדי מלכות ששמש בהן עשו לאביו, הן המה הבגדי חמודות שחמד אותן מנמרוד כמבואר במדרש שם, והמה בגדי אדה”ר כמבואר בזוה”ק, ובילקוט ראובני פ’ תולדות בשם ציוני ד”ה ותקח רבקה, קרי להו ג”כ בגדי מלכות, והביא בשם מדרש דמעור לויתן היו ע”ש, וי”ל דעשו שפקח הי’ וירא מאביו שיריח ריחו הרע מזוהמת עונותיו, וחלאת טומאתו, לכן לכסות ערותו לבש בגדי החמודות שהיו מעור לויתן וקי”ל דעור דג אינו מק”ט, כמבואר במס’ כלים פ”י מ”א ופי”ז מי”ג, וגם א”א בהם טומאה כלל, ויש בהם כדי לחוצץ בפני ריח טומאתו, ובאותו פעם שהי’ צריך יעקב לקבל הברכות, והי’ עשו ממהר להביא אחר שהתעכב בצידו כמבו’, לא לבש בגדי החמודות, מיד הריח אביו ריח גיהנם, עכ”ל לע”ע [והמשך דבריו נביא לקמן].

ומה ששאל מ”ט לא נהג כך רשב”ג הטעם לזה הוא לכאורה שכן היה טרוד בתלמודו, ולא היה יכול ליתן לעצמו זמן להדר בהרבה דברים וענינים בתכלית, ולהוסיף בנוי המצוה לשם זה אלי ואנוהו, שסופו שיבטל מתלמודו עי”ז, וכך אנו רואים שהנהיגו רבותינו לבני התורה שישאירו את עיסוקי המצוות לאותן שזמנן פנוי יותר.

ובפרט לפי מה שכתב הרמב”ם ז”ל בהקדמה שרשב”ג היה מקבל התורה מאביו, ומרן הגר”ח קניבסקי שליט”א בקרית מלך שם כתב מקור דברי הרמב”ם ממדרש הזה, וא”כ אם כל תורתו שלמד ממנו היה צריך ללבוש בגדים אחרים עבורן מתי ילמד.

וראיתי בס’ א’ שעמד על קו’ זו (ליקוטי יהודה פ’ תולדות, הובא בס’ דעה”ד חולין ק”ה א’), בשם חכם א’ ידוע ז”ל, ותי’ שלעשות אחר א’ אינו כלום, ואינו מחוור דאטו מי שרואה הנהגה טובה אצל אחר אינו יכול לעשות כן משום שלא המציא הנהגה זו, ואפי’ בדברים שהם הידור לבבי ג”כ מי לא אשכחן שינהגו צדיקים דבר טוב שלא הם עצמן המציאו אותו.

ובשו”ת הנ”ל כתב עוד וז”ל, והשתא נבוא להא דרשב”ג, דלכאורה באמת אמאי שימש הוא את אביו בבגדים מלוכלכים, כ”ש בידעו כי מגרעת ניתן בזה למצות כבו”א (עי’ ראב”ע וישלח ל”ה ב’ ד”ה והחליפו שמלותיכם, ובמס’ ברכות ל: ורש”י ד”ה מציין) ובכלל הדבר תמוה מה זאת הי’ לו לרשב”ג נשיא ישראל שהי’ לבוש בגדים מלוכלכים.

אשר לזאת נ”ל דודאי היו מלוכלכים בדם ושפיר ושליא כדי לטהר אשה לבעלה כמו שעשה דהמע”ה (ברכות ד’) ולכלוך זה קדושה יש בו ומעלה ריח טוב ריח בושמין דג”ע, ובכוון שימש בם את אביו כדי להנותו, ומ”ש רשב”ג “ולא שמשתי אותו א’ ממאה ששמש עשו”, י”ל דשם רמז דאילו היו ישראל מקיימים מצות כבו”א כראוי, ודאי כבר היו בו כדי לבטל קיום כבו”א של עשו, כמ”ש בס’ יע”ד, אלא דדא עקא דמצוה זו אצלינו ברפיון, לכן שרוים בצער, וז”ש רשב”ג אף על פי שכל ימי הייתי משמש את אבא בתם לבב, מ”מ לא הגיע לא’ ממאה כו’, ור”ל כשאני לעצמי אין בשימושי שיעור לבטל שמושו של עשו, ואף על פי שהי’ רשע ומה שהי’ משמש בבגדים החמודות ל”ה מחמת כבו”א אלא מטעם הנ”ל, ואני שמשתי בבגדים מלוכלכים המעלים ריח ניחוח, מ”מ אין בו כדי ביטול בשלי לחוד, ונעשה כאומר: ע”כ הזהרו במצות כאו”א, כדי למהר להתקיים דבר הנביא זכרי’ הנ”ל “אחר כבוד שלחני ה'” כפירש”י בשם מ”א עכ”ל השו”ת הנ”ל.

שאלה

{ראיתי בפיה”מ להרמב”ם מסכת סנהדרין פ”י מ”א, במהדורת .

.

.

בזה”ל, והיסוד השנים עשר ימות המשיח, והוא להאמין ולאמת שיבא ואין לומר שנתאחר אם יתמהמה חכה לו, ואין לקבוע לו זמן, ולא לפרש את המקראות כדי להוציא מהן זמן בואו, אמרו חכמים תפוח דעתן של מחשבי קצין.

ולהאמין בו מן הגדולה והאהבה ולהתפלל לבואו בהתאם למה שנאמר בו על ידי כל נביא, ממשה ועד מלאכי.

ומי שנסתפק בו או זלזל בענינו הרי זה מכחיש את התורה שהבטיחה בו בפירוש בפרשת בלעם ואתם נצבים.

ומכלל היסוד הזה שאין מלך לישראל אלא מדוד ומזרע שלמה דוקא.

וכל החולק בענין המשפחה הזו הרי זה כפר בה’ ובדברי נביאיו.

והיסוד השלשה עשר תחיית המתים וכבר ביארנוהו עכ”ל.

ומאידך גיסא בפה”מ להרמב”ם בנוסח הישן איתא: ושיאמין שיהיה לו יתרון ומעלה וכבוד על כל המלכים שהיו מעולם כפי מה שנבאו עליו כל הנביאים וכו’ ע”כ.

חזינן שיש נפק”מ גדולה בין הנוסחאות, מה צריך להאמין במשיח, וצ”ע.

(מהג”ר מתתיהו הלברשטט)}

תשובה

בענין השאלה על הרמב”ם, באופן כללי מה שיש במהדורת .

.

.

זוהי העתקה ממהדורת קפאח והוא היה דייקן בהצמדותו לתרגום הערבי, ביחס לשאר התרגומים עד תקופתו.

כמו כן, במהדורת קרח [המאור] שהוא ג”כ מדויק, וסמכו ע”ז גדו”י גם שם איתא, ולהאמין בו שיהיו בו עצמה ואהבה ודרישה אליו ע”כ, ולא כפי שהוא בנוסח המקובל הישן.

ומצד שני לגבי התרגום הישן, יותר מצוי במתרגמים בדורות הקדמונים שלא חששו מלהוסיף מעט במלאכת התרגום לפי הענין, כך שמסתבר שאם יש אי דיוק באחד מהם זה בגירסא הישנה ולא במהדו’ קאפח, ובס”ה זהו מילתא דעבידא לאגלויי דלא חיישינן בה לשקרא, והיינו רק ביחס למתרגמי דורינו שלא חוששים שלא יתרגמו המדוייק, לעומת המתרגמים הקדמונים שכבר גילו את דרכם שאין קפידתם בדיוק גמור, כך שעל אף שאינני יודע הלשון הערבי מ”מ אוכל לומר שמסתמא האמת עם המהדורה שציינת ולא עם הדפוס הישן.

כך שכעת אם כל השאלה מה יותר דייקן מבין התרגומים, ובעצם זוהי שאלה מציאותית מה כתוב במקור, כאשר איננו יודעים לקרוא אותו ואנו זקוקים לטובת המתרגמים, אין כאן כ”כ שאלה מי יותר דייק בתרגומו וכנ”ל.

קרא פחות

{.

.

.

בתפלת} לעיל מינה כתב דתפילת השל”ה היא לקוחה מסידור רש”ס.

{אבות על בנים לערב ראש חודש סיון, ישנו טעות בההעתקה, במילה אחת.

האם אתה יודע מה זה אהבה חיצונית, ואהבה פנימית.

בנוסחאות המקובלות מבקשים על הצאצאים ש’יעבדוך באהבה ויראה פנימית, לא יראה חיצונית’.

ובמקור, בסידור רבי שבתי, ישנו עוד מילה אחת, שנשמט מפני הכפילות.

ואחר שמחזירים את זה, יש לזה פנים חדשות והבנה מחודשת: ‘ויעבדוך באהבה וביראה, יראה פנימית ולא יראה חיצונית’.

הראיתי תיקון זה לחברי ורבני מכון ‘מעשה רוקח’, לפני כמה שנים, ואכן מאז תיקנוהו בסידורים ‘עבודת השם’ שבהוצאתם.

וראוי לפרסם תיקון זה, לשלימות פירוש המילות וכו’.

יעקב י.

}

תשובה

בע”ה כ”ח אדר ב’ התשע”ו

לכבוד הרב יעקב י.

ישנו מושג של יראת הרוממות ויראת העונש, ובספרים נזכר ענין זה של יראה טבא ויראה בישא, הנה ראשית כל ישנה דעה בחז”ל (סוטה כ”א ב’) שהפרוש מיראת העונש אינו אדם ישר יעו”ש, והגם שלא קי”ל הכי דאמרינן לעולם יעסוק אדם בתורה של”ש שמתוך של”ש בא לשמה, מ”מ יראת הרוממות היא דרגא אחרת, וענין יראת הרוממות מבואר בספרי הרמח”ל, והוא ענין של יראה מתוך הערכה [משל שמעתי מהרב אריה שפירא מו”ל הרמח”ל ע”ס המועדים עם הערותיו, דומה לאדם שיש בידו סכום אגדי של כסף, הרי אין לו פחד מעצם הכסף, אך יש לו רגש של משמעות למה שבידו, שיודע שניתן לשנות בזה דברים].

עוד בענין הנ”ל

וכתב אלי שוב בזה”ל:

 {ביראה, יש יראה פנימית ויראה חיצונית, אבל באהבה לא מצינו כן לע”ע.

ובנוסח הנדפס בסידורים, נראה כאילו גם על אהבה מבקשים כן.

ואחרי ההגהה מהמקור רואים אכן, שהענין של פנימית וחיצונית, קאי רק על יראה, ולא על אהבה.

}

תשובה

יתכן כי נפלה טעות בשל”ה, אך יתכן כי השינוי נעשה מהשל”ה עצמו, וגם אם נעשה בלא מתכוין, אך עכ”פ היה לשל”ה כונה בזה, ובענין אהבה חיצונית { אח”ז העיר הנ”ל עוד דמ”מ מ”ט נאמר בתפילת השל”ה אח”כ לא יראה חיצונית, ומיהו י”ל שעל אהבה א”צ לכפול שוב דלא אהבה חיצונית, כיון דאהבת השכר גריעא טפי מיראת העונש, וא”צ לומר שוב שאין כונתינו במ”ש אהבה פנימית שיעבוד את ה’ מתוך אהבת השכר, אבל על יראת העונש אנו צריכין להתפלל שלא יעבוד את ה’ מתוך יראת העונש, וגם מ”ש יראה פנימית עדיין י”ל דאתא לאפוקי יראה שאינה אמיתית, כך י”ל כונת השל”ה בתפילתו כי היכי דלא נשוי ליה טועה, אכן מ”מ גם אם נימא שנפל שינוי בהעתקת התפילה, מ”מ ראוי לתקן כמו שכתוב בסידור רש”ס, שהרי השל”ה סמך עליו ורצה להעתיק את תפילתו ממש, וקצת דוחק לומר שהשל”ה שינה בדוקא את הנוסח.

}עיין בגמ’ סוטה שציינתי שם ת”ר שבעה פרושין הן וכו’, פרוש מאהבה פרוש מיראה אמרו ליה אביי ורבא לתנא לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי’ שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ופרש”י, פרוש מאהבה – מאהבת שכר המצות ולא לאהבת מצות הבורא.

מיראה – של עונשין אלא מה על האדם לעשות מאהבת הש”י כאשר צוונו ה’ אלהינו וסוף השכר לבא וע”ש עוד בתוס’ הרא”ש.

ובחידושי הרשב”א מסכת מגילה דף כה ע”ב כתב וז”ל, דילמא אתי למיעבד מאהבה ומיראה.

פי’ מאהבת השכר בלבד ומיראת העונש בלבד ולא יתכונו לאהבת השם וליראתו והוו להו כגוים שאם יבאו עליהן יסורין מתחרטין, אבל העושה מאהבה ומיראה ומכוין לבו לשמים הרי זה צדיק גמור כדאמר בריש פ”ק דראש השנה (ד’ א’) האומר הרי סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בניו הרי זה צדיק גמור ואוקימנא בישראל שאינן קוראין תגר אבל באומות העולם שקוראין תגר אינו צדיק גמור, וההיא דמס’ סוטה (כ”ב ב’) דפרוש מאהבה פרוש מיראה דכותה היא שאינן פורשין אלא מאהבה ומיראה ממש וקוראין תגר, ומ”מ צדיק גמור לא הו’ צדיק מיהא הוי וכדאסיקנא התם לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמן שמתוך שלא לשמן בא לשמן.

ובדרשות הר”ן (הדרוש החמישי בסגנון אחר) שאל בזה כמה שאלות, וכתב לתרץ וז”ל, ותשובת כל אלו השאלות, כי העובד מיראה שני מינים.

האחד שיעבוד השם יתברך כדי שישיגנו הגמול, וייטיב השם יתברך לו בעולם הזה ובעולם הבא, ומאשר ירא לנפשו פן ישיגנו השם יתברך על עבירות בעולם הזה באבדן הבנים וכליון הממון וזולתו מן הרעות, סוף דבר לא יעשה המצות ולא ירחיק העבירות רק לתועלתו ולחמלתו על נפשו ועל גופו, וזהו שאמר עליו פרוש מאהבה פרוש מיראה, או שהוא מכלל העוסקין במצות שלא לשמן.

והחלק השני, שתקבל הנפש זכרון רוממותו יתברך וגבורותיו ונפלאותיו, והזכרון והידיעה הזאת יהיו מקובלים בנפש, ומצויין בה בכל עת, ונעצרים וחרוצים בלב, ותקבל הנפש בזה מורא גדול, ובושה וצניעות מצויין בה בכל עת, ויהיה דבר נמנע לנפש לעבור את פי ה’, כאשר ירא העבד את רבו, והבן את אביו, גם כי יודע אליו שלא יגיעו עונש בשביל [ביטול] מצותו.

וכבר הזהיר איוב בפסוק אחד, משבח את עצמו שכבר השיג את אלו הפעולות, אמר (איוב לא כג) כי פחד אלי איד אל ומשאתו לא אוכל.

ועל החלק השני נאמר בכל הגמרא שיראת השם יתברך יסוד הכל, ועליו נאמר בסוטה תרוייהו צדיקי גמורי אתון אלא מר מאהבה ומר מיראה.

וכבר רמז זה רש”י ז”ל בפירושיו (סוטה לא.

ד”ה לאלפים) בדרך קצרה כמנהגו.

ועל זאת המדרגה מן היראה אמר במסכת עבודה זרה (כ ב) יראת חטא מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי חסידות, כי אחרי זאת המעלה ראוי שישיג מעלת החסידות.

ומה שיש בין יראת חטא לחסידות, נתבאר בפרק כל כתבי (שבת קכ א), אמר במשנה ואומר לאחרים בואו והצילו לכם ועושים עמו חשבון אחר השבת, והקשו בגמרא חשבון מאי עבידתייהו מהפקירא קא זכו, אמר רב חסדא מדת חסידות שנו כאן, אמר ליה רבא חסידי אגרא דשבתא שקלי, אלא אמר רבא הכא בירא שמים עסקינן דלא ניחא ליה לאיתהני מאחריני ובחנם נמי לא ניחא ליה ליטרח, והכי קתני אם היו פיקחים דידעין דכי האי גוונא לאו שכר שבת הוא עושין עמו חשבון לאחר השבת.

הנה ביארו שמי שיש עליו יראת שמים, יתחייב להניח כל ענין אשר איננו נכון לפני השם יתברך, ויקיימהו כאשר צוה, לא שיוסיף עליו.

וזהו אומרם לא ניחא ליה למיתהני מאחריני, ובחנם לא ניחא ליה ליטרח.

אבל מדת החסידות הוא שיחפוץ ויאהב המצות עד שיהדר אותם בכל כחו ויחמוד כל דרך נאה, אף על פי שאם לא יעשה אותו לא ימצא בידו פעל מגונה ולא מעשה אשר אינו נכון.

ותגיע מדת החסידות מרוב החפץ בעבודה, כמו שנאמר (תהלים קיב א) במצותיו חפץ מאד.

והחלק הזה הוא חלק העובד מאהבה, כי החפץ במצוות בתכלית החפץ, יגיע לאהוב השם יתברך, והאוהב המצות אוהב השם יתברך באמת.

כבר אמרו בספרי (ואתחנן על הכתוב דברים ו ו) לפי שנאמר (דברים שם ה) ואהבת את ה’אלהיך, איני יודע כיצד אוהב את המקום, תלמוד לומר (שם ו) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.

הנה אמרו שמי שאוהב המצות ומשים אותם תמיד על לבו הוא אוהב השם יתברך, ולפיכך עובד מאהבה הוא בכלל מדת החסידות, וזהו שמנו אותה (ע”ז כ ב) שלישית ליראת חטא, וזהו שלא הזכיר בכל אלו המדרגות עובד מאהבה, ולפיכך הסכים ר’ פנחס בן יאיר (שם) שהחסידות גדולה מכולן, כמו שנאמר חסידות מביאה לידי רוח הקדש וכו’, ורוח הקדש גדולה מכולן, רוצה לומר שמי שהגיע למדרגת החסידות ראוי לבא מיד לידי רוח הקדש שתשרה עליו שכינה, כמו שהוכיח מן הכתוב (תהלים פט כ) אז דברת בחזון לחסידך עכ”ל דרשות הר”ן שם, וע”ש בכל הדברים.

ובפי’ האברבנאל דברים פרק י כתב וז”ל, אבל אמתת הענין הזה כלו אצלי הוא כפי מה שאומ’ הנה העבוד’ אליו ית’ אצלנו ראוי’ ומחוייב’ בבחינת החסדי’ אשר קבלנו ממנו ית’.

אם המציאות וההויות בבריא’.

ואם השמיר’ וההתמד’ במציאות.

ועם זה אהבתו לאבותינו והוצאתו אותנו ממצרים ונתינת התור’ וירושת הארץ ושאר הטובו’ אשר עשה עמנו בזולת המנהג הטבעי כי אם בדרך נס ופלא כפי רצונו המוחלט.

ומפאת ההטב’ הזאת אשר הגדיל ה’ לעשות עמנו נתחייבנו לאהב’ אותו.

ומתוך האהב’ ההיא לעבדו בכל לבבנו ובכל נפשנו כי היתה העבודה והאהבה שנים במאמר ואחד במציאות.

כהתאחדות הכח והפעל שהאהבה אליו הוא הכח הנמצא בנפש המסתבכת בה והעבודה הוא הפועל היוצא ממנו.

ומלבד האהבה הראויה אליו לעבדו עוד צריך לאדם שישמור את עצמו תכלית השמירה מחטוא לפניו ומלהקציפו כי אין ראוי שיהיה כפוי טובה למי שגמלו כ”כ מחסדים והטבות.

הנה יש לנו א”כ עם האלוה ית’ חיוב האהבה לעבוד את עבודתו וחיוב השמירה והיראה מלהקציפו ואין דבר מזה בעבור רוממות מעלתו בעצמו ונפלאות יצוריו וסדרם לשנצטרך בזה סכלתנו וחכמה יתירה.

כ”א מפאת חסדיו בבריאה ושמירתו העליונה המתמדת עלינו תמיד שיודע אותם כל אדם.

ומלבד שמהבחינה הזאת נתחייב לאהבה אותו וליראה מלפניו הנה יש עוד שכר טוב לאוהביו ולשומרי מצותיו שהקב”ה ייטיב עמהם ויגמלם שכר אהבתם ועבודתם.

וימשך ג”כ מהיראה והשמירה מהחטא.

ההנצל מהפגעים ומהרעות המתחדשות בעולם.

הרי לך בזה שני מיני אהבה שנתחייב להש”י.

האחת כעל כל אשר גמלנו הש”י בבריאה.

ורב טוב לבית ישראל שהוציאם ממצרים ועשה עמהם להפליא.

ושנית מתקות השכר המתחייב לאדם מאותה העבודה והאהבה.

ועל זה אמר אנטיגנוס איש סוכו באבות פ”א אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס.

ר”ל שתהיה אהבתם ועבודתם מהמין הראשון כלומר מפני החסדים והטובות אשר כבר עשה עמהם.

לא לתקות השכר שיעשה ויתן בעתיד.

כי העובד מפני השכר המקווה מורה שהוא כפוי טובה מהחסד אשר קבל במה שעבר ולכן לא ישים אליו לבו ולא יירא מפניו כ”א בעבור השכר העתיד לבא.

וכאמרם בפ”ק דע”כ דף י”ט במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו.

וכן יצא לנו מזה ג”כ שני מיני היראה אליו ית’ אם שלירא מפניו ר”ל מלהקציפו.

כי אחר שהיטיב עמנו כ”כ מהטובות אין ראוי שנכעיסהו במעשינו.

ואם שנירא מהעונשים אשר יגיעו אלינו בהקציפנו אותו.

לא שיהיה כאן אהבה ולא יראה בבחינת מעלתו כ”א בבחינת מעשיו אשר עשה עמנו או אשר יעשה בעתיד או בהוה מהשכר או מהעונש.

ואל המינים השנים הנזכרי’ רצוני לומר מהאהבה והיראה רצוני לומר אהבת השכר העתיד או העונש העתיד לבא.

אמרו במסכת סוטה (דף כ”ח) ריש פרק נוטל כשמנו שם השבעה פרושים שהם שלא לשמה.

פרוש מאהבה פרוש מיראה.

ופרש”י מאהבת השכר ומיראת העונש שהם ב’ המיני’ האחרונים מהאהבה והיראה אשר זכרתי שאינם מינים שלמים כראשונים ולכן היו שניהם שלא לשמה להיותם בבחינת העתיד אם לקבול השכר בעבור האהבה.

ואם להנצל מהעונשים בעבור היראה.

ואינם בבחינת החסדים והטובות אשר עשה עמנו ית’ שהיא הבחינה השלמה.

ועם זה תבין מה שארז”ל (סוטה דף לא) מאי איכא בין עובד מאהבה לעובד מיראה.

איכא מאי דתנא דבי ר’ שמעון בן אלעזר.

גדול העושה מאהבה יותר מעושה מיראה שזה תלוי לאלף דור וזה לאלפים דור והקשה רש”י שם היאך מיראה תלוי לאלף דור והם אמרו למעלה שהוא עוסק בתורה שלא לשמה.

ותירץ דההיא דלעיל היא מיראת המקום.

ואין הכונה ביראת המקום יראת המעלה כמו שפירשו הרב רבינו ניסים.

אבל המה כוונו לחקור ולדעת בהיות תכלית האהבה והיראה דבר אחד כמו שפירשתי מה יהיה ההפרש בין העוסק מאהב’ לעוסק מיראה כי הנה שניהם לדבר אחד נתכוונו וכמו שאמרו במסכת סוטה שלהי פרק נוטל אין לך אהבה במקום יראה ואין יראה במקום אהבה אלא במדת הקדוש ברוך הוא בלבד.

ולמה א”כ עשתה התורה שתי מצות לאהבה את הש”י וליראה מלפניו.

והיתה התשובה שגדול העושה מאהבה והגדולה היא שהאהבה עניינה החייב ר”ל הדבקות בהש”י לעבוד עבודתו.

ואמנם היראה ענינה השלילה ר”ל ההשמר מהחטא.

ולהיות החיוב גדול מהשלילה וכו’ ע”ש בכל מה שהאריך.

קרא פחות

{בס”ד מוצ”ש וירא י”ט חשון ע”ו}

כתיב בבראשית פרק כב פסוק ט ויבן שם אברהם את המזבח ויערך את העצים ויעקד את יצחק בנו וישם אתו על המזבח ממעל לעצים.

וקשה מדאמרינן בתפילת מוסף דר”ה ותראה לפניך עקדת יצחק שעקד א”א את יצחק בנו ע”ג המזבח, משמע דעקדו ממש ע”ג המזבח, אך בפסוק כאן משמע דבתחילה עקדו ואח”כ הניחו ע”ג המזבח.

{תשובה – הנה אמרו במדרש (תנחומא וירא כג, הובא ברבינו בחיי כאן): כשבא לשחוט אמר יצחק: אבי, אסור את ידי ורגלי שלא אראה את המאכלת ואזדעזע ויפסל הקרבן, בבקשה ממך אל תעש בי מום.

ויש להסתפק מתי אמר לו כן, דאמנם בפי’ הרד”ק כאן ביאר ד”ז על פסוק זה, וא”כ ס”ל שהיה קודם העליה ע”ז המזבח במאי דמיירי הפסוק, אך בל’ המדרש כשבא לשחוט וכו’ משמע שהיה ממש סמוך לשחיטה, כשראה סכין שלופה אז חשש שמא לא יוכל לעמוד כנגדה ויפסול הקרבן.

וא”כ י”ל שעקד אח”כ גם ע”ג המזבח פעם שניה, ומה שבר”ה מזכירין עקדה זו, הטעם משום שהיה בזה מסירות נפש טפי והיה מרצון יצחק, ויש בזה זיכרון לטובה.

}

שאלה

א) מי שהתחיל פסוקי דזמרא (אמר ברוך שאמר והתחיל הודו וכו’), ונזכר שלא אומר ברכות השחר כלל, מה יעשה.

ב) מי שאוחז בפסוקי דזמרא ושומע קדיש האם יענה על יהא שלמא ואחרי המילים יתגדל ויתקדש שמיה רבא {וכתבתי להשואל: בתחילת דבריך אשמח לפירוט על איזה ברכה מדובר לגבי כל הברכות, כגון, ברכות התורה ברכת ענט”י.

וכתב לי: כונת השאלה היא למי שלא אמר שום ברכה לפני ברוך שאמר.

} .

יוסף חיים בלוך

***

תשובה

לכבוד הרב בלוך

שלו’ רב

בדין ברכות השחר למיטב זכרוני רק על ברכה”ת שהוא צורך הפסוקי דזמרא מצינו במשנ”ב שהותר לענות, יתכן גם שברכת ענט”י יש מקום לצדד מאחר שלדעת הרא”ש נתקן לתפילה אם כן אפשר שהוא צורך התפילה ויל”ע בזה.

וברכת הודאה כגון אשר יצר אחר עשיית צרכיו התיר המ”ב שם לברך, אמנם יש כמה פוסקים שכתבו שלא לברך [עיין במקורות המובאים בילקוט פסקי תשובות סימן נא הערה 97, וחובה לבדוק ולברר כל המקורות בפנים].

מ”מ מה שדן המשנ”ב רק על ברכת התורה יתכן שהשאר נכללין בברכת הודאה.

שוב ראיתי לענין ברכת ענט”י הנ”ל שכתב בספר נפש דוד [עמ’ לו] על הגאון האדר”ת וז”ל, כמה פעמים קרה לי ששכחתי לברך ונזכרתי בפסוקי דזמרה וברכתי אחר ישתבח קודם ברכת יוצר ופעם אחת נזכרתי באמצע ברכות קריאת שמע וברכתיה בין שמע לוהיה אם שמוע שבודאי מותר להפסיק בין הפרקים משום ברכה עוברת כזאת ואולי גם באמצע הפרק ועדיפא מברכת רעמים שהיא רק ברכת השבח ועל נטילת ידים היא ברכת המצוה ושייכא לקריאת שמע ג”כ כברכות ט”ו ועי’ תוס’ סוטה ט”ל דיבור המתחיל כל עכ”ל, עי”ש מה שהאריך עוד בענין לסמוך ברכה זו למוסף או למנחה לדעת הגר”א, דשמא י”ל שאין זו ברכה עוברת, עי”ש.

והנה בפוסקים דנו על חלק מברכות השחר אם נפטר בהם בשמונ”ע ושוב אי אפשר לברכן אח”כ, וברכות אלו יותר חמורים לענין זה אם לא יברך עכשיו, ועכ”פ אפשר שיכוון שלא לצאת על הצד שמועיל.

עצם דין פסוקי דזמרא שמפסיק לאמן הוא ברור במ”ב סי’ נא סק”ח.

על יהא שלמא כתב בכה”ח (שם אות כב) שלא יענה, ואיני יודע אם דבריו מוסכמים.

אחרי המילים יתגדל ויתקדש מבואר בפוסקים שיענה (יעויין אג”מ ח”ד ס’ יד, אישי ישראל פט”ז הע’ כג בשם הגרשז”א).

[כל הנ”ל לא כתבתי אלא בעיקר ציונים לדברי הפוסקים, ולמעשה יש לעשות שאלת חכם].

בברכת פסח כשר ושמח וכט”ס

***

{עש”ק פ’ לך תשע”ו בס”ד }

כתב רש”י (בראשית ט”ו ה’) ויוצא אתו החוצה – לפי פשוטו הוציאו מאהלו לחוץ לראות הכוכבים, ולפי מדרשו אמר לו צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן, אברם אין לו בן, אבל אברהם יש לו בן.

וכן שרי לא תלד, אבל שרה תלד, אני קורא לכם שם אחר וישתנה המזל.

דבר אחר הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מן הכוכבים, וזהו לשון הבטה מלמעלה למטה עכ”ל ומבואר ששינוי השם מועיל וצ”ע דבתענית דף כה ע”א איתא אמר להו דהוה יתיב עמי הקדוש ברוך הוא ואמרי ליה עד מתי אצטער בהאי עלמא ואמר לי אלעזר בני ניחא לך דאפכיה לעלמא מרישא אפשר דמתילדת בשעתא דמזוני אמרי לקמיה כולי האי ואפשר ע”כ, ומבואר שלא מועיל שינוי השם אלא בדרך אפשר, אך בבראשית שם משמע שהוא ודאי מועיל.

תשובה – גרסי’ בפ”ק דמסכת ראש השנה דף טז ע”ב ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם אלו הן צדקה צעקה שינוי השם ושינוי מעשה צדקה דכתיב וצדקה תציל ממות צעקה דכתיב ויצעקו אל ה’ בצר להם וממצקותיהם יוציאם שינוי השם דכתיב שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה וכתיב וברכתי אתה וגם נתתי ממנה לך בן שינוי מעשה דכתיב וירא האלהים את מעשיהם וכתיב וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה ויש אומרים אף שינוי מקום דכתיב ויאמר ה’ אל אברם לך לך מארצך והדר ואעשך לגוי גדול ואידך ההוא זכותא דארץ ישראל הוא דאהניא ליה עכ”ל.

והנה זה פשוט שאין תמיד מועיל שינוי השם, ובפרט לבני ישראל שאין להם מזל, אלא דהכל לפי הענין ופעמים יועיל ופעמים לא והכל גלוי וידוע לפני ה’, וכתב הערוך לנר ומה דקאמר הכא מקרעין גזר דינו וחשיב בהם גם שינוי השם אגב גררא דאחריני אמר גם על שינוי השם גזר דין אבל באמת קריעת גזר דין ליכא רק שינוי מזל.

והנה זה ברור דגם במעשה בגמ’ בתענית שם היה ידוע להקב”ה מה יהא אם יועיל או לא, ולא שייך להסתפק בזה כלל, ומה שלא גילה לו לר”א שם אם יועיל או לא אין אנו יודעים, שמא משום שרצה לעמידו בנסיון עיין גמ’ שם, או מצד המצוה של תמים תהיה עם ה’ אלהיך.

אבל שינוי השם גרידא היה גלוי שם שלא יועיל.

ומאידך גבי אברהם היה ברור שיועיל.

וכתב המהר”ל בגור אריה וז”ל, ויראה כי אין פירוש שהמזל היה מורה אברהם יש לו בן, זה אינו, רק המזל מורה על אברם אין לו בן, אבל לא היה מורה על אברהם כלום, ואמר לו הקדוש ברוך הוא ‘צא מאצטגנינות שלך’, כי אברם ראית אינו מוליד, אבל אברהם יש לו בן, כלומר שלא ראית דבר על אברהם, ולפיכך קורא אני לך שם אחר, וישתנה המזל על ידי שינוי השם עכ”ל, ומבואר בדבריו ג”כ שלא בודאי היה מועיל כאן שינוי השם כדי לשנות המזל, וכאן היה גזירת ה’ שיהיה לו בן אחר שישתנה מזלו.

{מודיעין עילית בע”ה יום ד’ לסדר פרשת תולדות תשע”ו}

שאלה – כתב השו”ע (אורח חיים סי’ מ”ז ס”ח), ויש להסתפק אי סגי בקורא ק”ש סמוך לה מיד בלי הפסק, ולכן יש ליזהר לברך ברכת התורה קודם אהבת עולם.

וביאר המ”ב סי’ מז ס”ק יז די”ל דק”ש הוי רק כדברי תפלה כיון שאינו אומר זה לשם לימוד ועיין בביאור הגר”א שהוכיח בפשיטות דאין ק”ש מועיל לזה אח”כ מצאתי ג”כ בספר אליהו רבא שהביא כן מהרבה פוסקים ופסק כן להלכה עכ”ל.

ובאמת דנו הפוסקים על פסוקים הנאמרין דרך תפילה אם צריך לברך ברכה”ת, אך המ”ב פסק להחמיר בזה.

ואי’ עוד בשולחן ערוך סימן נא – ואי’ סעיף ד, צריך ליזהר מלהפסיק בדבור משיתחיל ברוך שאמר עד סוף י”ח, ובג”ה שם כתב, ואפי’ לצורך מצוה אין לדבר בין ברוך שאמר לישתבח עכ”ל.

וכתב המשנה ברורה סק”י פשוט דאם מתיירא שיעבור זמן ק”ש קודם שיגיע לקרותה בסדר התפלה ושכח לאמרה קודם ברוך שאמר מותר לו להפסיק ולקרותה וכן אם שכח לברך ברכת התורה קודם התפלה מותר לו לברך באמצע פסוקי דזמרה ולומר אח”כ פסוקים הנוהגין די”א דאסור לומר אפילו פסוקי דזמרה קודם בה”ת ע”כ.

ויש לדון באופן שעומד לפני סו”ז ק”ש, ועדיין לא בירך ברכה”ת, דמחד גיסא עליו לקרוא ק”ש בתוך הזמן, ושמא בכה”ג עדיף ליה לסמוך על הפוטרין ק”ש מברכה”ת, כדי שלא יכשל באיסור איחור ק”ש שהוא איסור גמור, או דלמא כיון שעובר כאן איסור בקום ועשה לפי הדעות שמחוייב לברך, א”כ עדיף ליה שלא יקרא ק”ש בזמנה, דבכך עובר איסור רק בשב ואל תעשה.

תשובה כבר דנו והכריעו הפוסקים בשאלה זו, [ולא ידעתי למה שאל השואל זה שוב כעת], וראשית כל יש להביא דברי הגמ’ והראשונים בזה, והנה איתא בברכות י”א ב’ אריא”ש השכים לשנות עד שלא קרא ק”ש צריך לברך (ברכת התורה) משקרא ק”ש א”צ לברך, שכבר נפטר באהבה רבה.

וכ’ התוס’ שם ד”ה שכבר כו’ וז”ל בירושלמי יש הא דאמרינן שכבר נפטר באהבה רבה והוא ששנה על אתר, פי’ לאלתר שלמד מיד באותו מקום ע”כ.

והנה הב”י (או”ח סי’ מ”ז סוד”ה ואם בא) תמה דלמ”ל להירושלמי למימר שצריך ללמוד מיד והרי לעולם הוא לומד על אתר שהרי קורא ק”ש מיד אחר ברכת אהבה רבה.

ותי’ וז”ל ואפשר לומר דכבר אפשר שאינו קורא ק”ש סמוך לאהבה, דהא איכא מ”ד בסופ”ק דברכות דהא דתנן אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והם ברכו וקראו עשרת הדברות שמע והי’ אם שמוע, ברכה אחת היינו יוצר אור וא”כ אחר ק”ש אומר אהבה רבה, וכל כה”ג איצטרך הירושלמי לאשמעינן שאין ברכת אהבה רבה פוטרת מברכת התורה אלא כשלמד מיד.

ועוי”ל דק”ש ותפלה לא חשיבי לימוד לענין זה, דדברי תחנונים ותפילה לחוד, ודברי ת”ת לחוד, וק”ש כדברי תפלות הוא עכ”ל.

ובעצם ב’ תירוצים אלו הם שורש ב’ הדעות שהזכיר השואל בשאלה.

וז”ל הגרי”ש אלישיב זצ”ל, (הוב”ד בקובץ ישורון חלק ג ע’ רלג), נשאלתי כמה וכמה פעמים במי שעומד לפני סוף זמן ק”ש ואין לו פנאי לומר גם ק”ש וגם ברכת התורה, והרי אסור ללמוד קודם ברכת התורה, א”כ האם יקרא ק”ש בלא ברכת התורה, או דאין היתר, דקריאת שמע הרי הוא כלימוד.

ואח”ז הביא דברי התוס’ והב”י הנ”ל וכתב דלתירוץ הראשון בב”י נראה דאין ראיה להתיר לקרוא ק”ש קודם ברכת התורה [כיון שאהבה רבה היא ברכה בפני עצמה ולא תלויה בק”ש וכהוכחת הב”י, אפשר שהירושלמי מיירי כשקרא אהבה רבה בפני עצמה קודם ק”ש].

ואחר שהביא התירוץ הב’ כתב, אמנם גם מתירוץ זה ליכא ראיה להתיר לקרוא ק”ש קודם ברכת התורה, דאפ”ל דק”ש בעי ברכת התורה לפניה והא דאינו יוצא בק”ש לאחר אהבה רבה, הינו משום שאהבה רבה לא נתקן לכתחילה כברכת התורה שהרי איכא ברכה מיוחדת לברכת התורה, אלא שאם לא בירך הברכה הראויה יוצא גם בברכת ‘אהבה רבה’, ולכן בעינן שיהא מינכר שהוא קורא אהבה רבה גם לשם ברכת התורה ולכן אינו יוצא בקריאת שמע כאילו למד, הרי אומר ק”ש דרך תפילה ולצאת ידי חובת ק”ש.

ועל כן הצריך הירושלמי לשנות על אתר לאחר התפילה כדי שיהא היכר שברכת אהבה רבה נאמרה כדי לצאת גם ידי ברכת התורה עכ”ל הגרי”ש זצ”ל, ומבואר בדבריו ז”ל דבאמת היה ס”ל בשלב זה דתליא בב’ תירוצי הב”י הנ”ל שהם למעשה ב’ הדעות שהזכיר השואל.

וכתב עוד וז”ל, אמנם נראה להוכיח מהא דכתב הפמ”ג (והביאו הביאור הלכה סי’ מז ס”ז) שאם רוצה שלא לצאת ידי ברכת התורה באהבה רבה, יכול לכוין בפירוש שלא לצאת, ואז אליבא דכו”ע אינו יוצא חובת ברכת התורה, ויחזור ויברך לאחר התפילה.

מבואר שבכה”ג כשקורא ק”ש עדיין לא יצא ידי ברכת התורה, וע”כ דק”ש לא בעי ברכת התורה לפניה עכ”ל בספר שם, וא”כ דעתו שמותר לקרוא בכה”ג, ושכך היא דעת הפמ”ג והביאור הלכה, וכן הובא בשם הגריש”א בס’ פניני תפילה עמ’ ל”ח.

ומצאתי אח”ז עוד שהורה כך ג”כ החזו”א שיקרא ק”ש בלא הברכות בכה”ג, והובא בס’ ארחות רבינו ח”ג עמ’ ר”ג.

וכתב מרן הגרח”ק שליט”א בס’ דעת נוטה עמ’ קצ”ה שאם יספיק לקרוא ק”ש כזמן הגר”א יברך תחילה ברכה”ת.

ויש להוסיף על דבריו הללו דיש לידע דס”ל למרן לעיקר בלאו הכי כדעת הגר”א בזה, שכך היתה גם דעת החזו”א לעיקר ואכמ”ל.

אכן כ”א ישאל לרבותיו בגדר פסק ההלכה במחלוקת זו.

וכן בס’ שיח השדה סי’ א’ כתב להתיר לקרות ק”ש קודם ברכה”ת בשעת הדחק ומ”מ מסיק בצ”ע.

וכן בשו”ת בצל החכמה ח”א סימן א וכן דן בזה, ובתחילה הציע דברי הב”י הנ”ל ואת ב’ התירוצים כמשנ”ת, וכתב עוד להביא ראיה שק”ש חשובה כת”ת, והאריך שם טובא בכל השאלות והצדדין בזה, אי קי”ל ק”ש דאורייתא, ודין ב’ הפרשיות, ומה דעת רוה”פ בברכה”ת אי מדאורייתא היא אם לא.

ולא שייך להביא כאן כל דבריו שם, ורק אביא מסקנתו וז”ל, העולה מכל מש”כ, א] שאסור לקרות ק”ש קודם ברכה”ת, אמנם אם יש צד ספק שע”י שיקדים לברך ברכה”ת יעבור זמן ק”ש בינתים, אז יקרא ק”ש תחילה, ואפי’ אם גם כעת אינו ברור, שעדיין יקראנו בעונתו.

ומ”מ לא יקרא רק שתי פרשיות הראשונות אבל פרשת ציצית יקרא אחר ברכה”ת כשיתפלל.

– ב] אם אינו יודע לברך ברכה”ת לא יתבטל מלימודו אלא ילמוד ואח”כ יברך.

– ג] בפעולה אחת יכול לצאת ידי”ח ב’ מצות אם מכוון לבו לכך עכ”ל.

ומצאתי עוד תשובת הג”ר שמואל אליעזר שטרן (בקובץ זכור לאברהם, חולון, תשס”ב – תשס”ג) שהביא בשם שו”ת מגדלות מרקחים או”ח סי’ ה’ שהעלה לאסור, והוא עצמו כתב מדנפשיה לחלוק עליו ולנטות לדברי בצל החכמה הנ”ל.

וכן ראיתי לחכ”א (ר’ שמואל ישעי’ יפה, בית אהרן וישראל שנה י”ד גליון ב’ – פ”א) שהעלה כך ג”כ מדנפשיה ואח”כ מצא דברי הגריש”א הנ”ל, ע”ש באורך, וכן מצאתי עוד שדנו בזה.

היוצא מכ”ז שהפוסקים רובם ככולן כתבו להקל בזה, ומכללם הפמ”ג, המשנ”ב, החזו”א והגריש”א, והכי נקטינן.

{בס”ד עש”ק פ’ תולדות א’ כסלו ע”ו}

שאלה – כתיב (בראשית פרק כז, לז-לט) ויען יצחק ויאמר לעשו הן גביר שמתיו לך ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים ודגן ותירש סמכתיו ולכה אפוא מה אעשה בני: ויאמר עשו אל אביו הברכה אחת הוא לך אבי ברכני גם אני אבי וישא עשו קלו ויבך: ויען יצחק אביו ויאמר אליו הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל:

ופרש”י הן גביר – ברכה זו שביעית היא והוא עושה אותה ראשונה, אלא אמר לו מה תועלת לך בברכה, אם תקנה נכסים שלו הם, שהרי גביר שמתיו לך ומה שקנה עבד קנה רבו ע”כ.

א) קשה, דאם הוא עבד מהיכן יש לו ממון לקנות.

תשובה קנה בממון שבאמת לא היה שייך אליו, א”נ מה שקנה ע”י כיבוש כגון הר שעיר, כמבואר בחז”ל שהוא עתיד ליפול בחלקן של ישראל (רש”י דברים ב’ ה’ ובמדרשים שם).

ב) גם ק’ הל’ הן גביר שמתיו לך ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים, ואחיו אין הכונה לעשו עצמו ממש (עיין רמב”ן ושאר מפרשים) ומ”ט לא אמר לו שאתה עבד שלו.

תשובה דבפניו אין אומרים כל גריעותו.

ג) מ”ש הנה משמני הארץ וגו’, מה הרויח בזה כיון שהכל של רבו.

תשובה יתכן שיוכל להרויח מזה ‘כאשר תריד’, אכן במקראות אי’ להדיא כי לא אתן לך מארצו ירושה עד מדרך כף רגל.

וראיתי שכתב בפירוש הריב”א על התורה בראשית פרשת תולדות פרק כז פסוק לט וי”ל לכך נאמר מושבך כלומ’ לא יהיה לך אלא בשעור חיותך כעבד העובד רבו ונותן לו חיותו שכך אמ’ לו ואת אחיך תעבוד ע”כ.

וז”ל האלשיך על בראשית פרשת תולדות פרק כז פסוק לט והיתה ברכתו יהיה מושבו משמני הארץ.

והוא כי הלא אם היה מברכו ברוב דגן ותירוש כו’ מה שקנה עבד קנה רבו, על כן לא ברכו רק במושב שיהיה במקום משמני הארץ ומטל השמים וכו’ ע”כ.

קרא פחות

שאלה

איתא ברש”י מסכת עבודה זרה דף ל ע”ב, יין נסך, שנתנסך לעבודת כוכבים.

טומאה חמורה, משא ואהל כמת איתקש תקרובת עבודת כוכבים למת ע”כ.

האם לפי זה כהן אסור לו להיכנס לבית שיש בו יין נסך.

יישר כח

אהרן אריה כהן

***

תשובה

שלו’ רב וכט”ס

הנה עצם הדין הזה למעשה תליא במחלוקת ראשונים אם נפסק דין זה להלכה, ועיין בס’ אנציקלופדיה התלמודית חלק כד ערך יין נסך שהביאו בפירוט השיטות והדיעות של גדולי הראשונים באר היטב כשלחן ערוך.

אבל מ”מ גם להדעות שמטמא באהל יהיה חידוש ופלא לומר שאסור לכהן להיות עם זה באהל, דלא הוקש אלא לענין גדרי הטומאה ולא לכהן, וקשה לומר דבר כזה.

ואטו מצורע שהוקש למת [עיין ב”ב ט ע”ב וסנהדרין עא ע”א ברש”י], יהיה אסור לכהן ליגע בו, ועיין תוס’ נזיר מח ע”א שאינו כן.

ולפי הס”ד שם ג”כ לא חמירא מצורע יותר מזיבה עי”ש.

ודוחק לחלק ולומר שיי”נ הוקש טפי, ויל”ע.

ולכאורה גם אם עד עכשיו היינו מסופקין בזה יש להוכיח מדברי התוס’ הנ”ל שאין בזה כל חשש, אם כי לא עיינתי בזה כראוי כעת, ולכן כמובן שאיני כותב כעת להלכה למעשה.

וראיתי בספר מנחת דוד סי’ קד סק”ב מה שדן בדברי רש”י הנ”ל, לענין כהן ששתה והם במעיו אם יכול לעשות עבודה, ולא ראיתי שירד לדון מצד איסור נגיעה בכהן, ואפשר שזה היה פשיטא ליה שלא שמענו לאסור.

ועיין בספר ויען יוסף יו”ד סי’ סח, שנדפסה שם תשובה בענין הנ”ל שנראית שהיא מיועדת למחבר המנחת דוד הנ”ל, וכתב שם בדבריו וז”ל, מעכ”ת הקשה לפי מה דאמרינן בעבודה זרה דף ל’ (סוע”ב) דיין נסך מטמא טומאה חמורה, ופרש”י דהיינו טומאת משא ואוהל, א”כ יין נסך שנתבטל אכתי יהא מטמא במשא דאמרינן בבכורות כ”ג (ע”א) דלטומאת משא לא מהני ביטול, ואיך שרי לכהן לשתות יין נסך שנתבטל, וכהן ששתה יין נסך שנתבטל יהא אסור לעבוד עבודה מטעם זה, זה תוכן קושייתו, והוא באמת קושיא שראוי לעמוד עליה ע”כ.

ועיין שם בדברי התשובה, ומ”מ גם אם אין בזה האיסור טומאה יש לשון מצד איסור עבודה שאחר כך.

בכבוד רב

***

שאלה – כתב רש”י דברים פרשת האזינו פרק לב פס’ מז כי לא דבר רק הוא מכם – לא לחנם אתם יגעים בה, כי הרבה שכר תלוי בה, כי הוא חייכם.

דבר אחר אין לך דבר ריקן בתורה שאם תדרשנו שאין בו מתן שכר, תדע לך שכן אמרו (בראשית לו, כב) ואחות לוטן תמנע, (שם לו, יב) ותמנע היתה פלגש וגו’ לפי שאמרה איני כדאי להיות לו לאשה הלואי ואהיה פילגשו, וכל כך למה, להודיע שבחו של אברהם שהיו שלטונים ומלכים מתאוים להדבק בזרעו.

ובמ”ש שאין בו מתן שכר צ”ב מאי אתא תו לאשמעינן בזה, ובשלמא לפירושא קמא דמיירי על יגיעת התורה [ס’ הזכרון], מובן דבא להוסיף שעל עצם היגיעה נוטלין שכר ג”כ, אבל לפי’ זה צ”ע.

תשובה – אתא לאשמעינן שגם בדברים שבתורה הנראים קלים ג”כ נוטלין על דרשתם מתן שכר.

ולשון הספרי כאן הוא, ללמדך שאין לך דבר ריקם בתורה אלא כל דבר שאם תדרשנו יש בו מתן שכר בעוה”ז והקרן קיימת לו לעוה”ב, ולפ”ז ניחא טפי דאתא לאשמעינן שיזכה לאכול פירותיהן והקרן קיימת אם ידרוש מקראות הללו.

שאלה

שבוע טוב אמע”כ שיחי’.

רציתי לדעת מ”ט מצינו דווקא בברכת ההפטרה טעמי המקרא על נוסח הברכה מה שלא מצינו בברכות אחרות, ואפי’ בברכות שמברכים אחר קריאת ההפטרה לא מצינו, מה הטעם והמקור לזה.

ועוד דבר, אומנם לא מסוגי’ דעניניא דיומא, אבל כידיעה בעלמא רציתי לדעת האם נכון הוא הדבר ששגור בפי העולם שבעל החיי אדם קרא כך לספרו כיון שלא רצה שיחברו עליו קיצור, האם נכון הדבר או שמועה בעלמא, אם יש לכם מקור לכאן או לכאן, אשמח.

בברכה רבה

***

תשובה

בע”ה

שלום רב

המקור לטעמי ההפטרה יעוי’ להמדקדק הרוו”ה זצ”ל (שהחת”ס הכריע עליו שהוא ממגיהי ספרים שנוטלין שכרן מתרומת הלשכה) שכבר ניקד במחזור שלו את ברכות ההפטרה בטעמים, ויתכן שתמצא גם במחזורים מוקדמים מזה שניקדו את טעמי ברכות ההפטרה.

והראשון שמצאתי כתוב שהביא זה כבר כמנהג [ולא רק בניקוד הטעמים], הוא בס’ תיקון תפילה להגר”ש דלבצקי עמ’ ל’ ושם עמ’ ל”א, [ודן שם על טעמים של ברכות המגילה, המנהגים בזה].

הטעם לזה לא שמעתי, אבל יתכן שמכיון וטעמי ההפטרה מעוררים את הלב, לכן ראו לנכון להתחיל בהם כבר את ברכות ההפטרה.

ואמנם בהקשר לזה האחרון יש לציין כי מרן הקה”י כתב (מובא בארחות רבינו) כי רוב המעשיות הנדפסות הן בדותות, וגם המעט שיש בהן קורטוב של אמת כבר עוותו הסופרים את כוונתן, כ”ה שיעור דבריו ואינו לפני כעת, כ”ש מעשיות שעדן לא נדפסו, ומ”מ אם איש ירצה להביא ראיה ממעשה זה כנגד הרבנים בעלי קיצורי הספרים גם זה אינו נכון, דהספר חיי אדם הוא בעצמו קיצור הלכות, ואם המעשה הלזה אירע כוונת החיי”א היתה שלא יבואו ויקצרו יותר ממה שקיצר הוא, יען כי הוא קיצר התכלית מה שמותר לקצר.

וכן יעוי’ בספר עולמו של אבא (עמ’ רל”ד, לרב העיר נצרת) שהביא המליצה של החיי אדם שכך אמרו ליצני הדור.

[אמנם בס’ אמרות חכמה עה”ת (בראשית עמ’ ל”ז) הביא מעשה זה, וכעי”ז בס’ ‘משיעורי מרן הראשל”צ’ [מהג”ר עובדיה יוסף] עמ’ מ”ח הביא שם מעשה זה בשינויים].

בכבוד רב

***

{בס”ד מוצש”ק פ’ וירא, י”ט מרחשון תשע”ו}

שאלה – גרסינן במסכת בבא מציעא דף פו ע”ב, מאן נינהו שלשה אנשים מיכאל וגבריאל ורפאל מיכאל שבא לבשר את שרה רפאל שבא לרפא את אברהם גבריאל אזל למהפכיה לסדום והא כתיב ויבאו שני המלאכים סדמה בערב דאזל מיכאל בהדיה לשזביה ללוט דיקא נמי [דכתיב] ויהפך את הערים האל ולא כתיב ויהפכו שמע מינה עכ”ל.

וברש”י בראשית פרק יח פסוק ב ביאר הענין טפי בקצת שינוי, ע”פ הב”ר פרשה נ’ ב’, (וע’ בתוס’ בב”מ שם), וז”ל, והנה שלשה אנשים – אחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחיות.

תדע לך שכן כל הפרשה הוא מזכירן בלשון רבים (פסוק ח) ויאכלו, (פסוק ט) ויאמרו אליו, ובבשורה נאמר (שם י) ויאמר שוב אשוב אליך, ובהפיכת סדום הוא אומר (יט כב) כי לא אוכל לעשות דבר, (שם כא), לבלתי הפכי.

ורפאל שרפא את אברהם הלך משם להציל את לוט, הוא שנאמר (שם יז) ויהי כהוציאם אותם החוצה ויאמר המלט על נפשך, למדת שהאחד היה מציל עכ”ל.

וקשה חדא א”כ מ”ט באו לבית אברהם ג’ מלאכים, כיון שהמלאך שתפקידו היה להפוך את סדום לא היה לו מה לעשות בבית אברהם (מהגר”ד סוקולוסקי).

ועוד קשה דלקמן יח טז כתיב וישקיפו על פני סדום, ואמרו רז”ל שכל השקפה לרעה, ומ”ט שניהם השקיפו כיון שרק א’ נהן היה עליו להפוך את סדום (מהגר”ח גריזמן).

תשובה – יש לחלק הדברים לב’ שאלות, ונדון בכל א’ מהן בפ”ע, וכדלהלן: בענין השאלה הראשונה מ”ט הגיע לבית אברהם גם אותו המלאך שבא להפוך את סדום, הנה לכאורה הדבר מסתבר שבא כדי לגרום נחת רוח לאאע”ה שיבואו אליו אורחים, ואע”פ ששנים באים בין כך, מ”מ אינו דומה מועטין העושין למרובין העושין, ובג’ הדבר ניכר כיון שרבים הם.

וכמ”ש רש”י בראשית פרק יח פסוק א הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים, ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים, הביא המלאכים עליו בדמות אנשים עכ”ל.

ואף שתירוץ זה נכון מצד עצמו, אכן מתוך דברי הרא”ם נראה דל”ס כך, שכתב ע”ד רש”י, אחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאת את אברהם.

דאם לא כן “שלשה” למה.

שאין מלאך אחד עושה שתי שלחיות.

פירוש: וליכא למימר בחד סגי, דאין מלאך אחד עושה שתי שלחיות עכ”ל.

ומבואר באופן פשוט דלא הוה ס”ל מתירוץ זה, ולפי דעתו נראה דהוי סגי במלאך א’.

אכן בגור אריה בראשית פרק יח פסוק ב כתב יישוב נכון ע”ז, וז”ל, ורפאל וכו’ הלך משם וכו’.

ואם תאמר מנא ליה לומר שהיה כאן מלאך לרפאות את אברהם, שמא לא היה כאן שום מלאך לרפאות את אברהם, ויש לומר שאם כן לא צריך לג’ מלאכים, ואילו בשביל להציל לוט ולהפוך את סדום היו יכולים לילך לסדום, ולא יצטרכו לבא אל אברהם ולבא אל ביתו, אבל השתא שאותו שהיה מציל את לוט היה מרפא את אברהם – אתי שפיר, דכולם יבאו אל אברהם; האחד לבשר את שרה, ואותו שהיה מציל את לוט היה צריך לבא לרפאות אברהם, והמהפך את סדום לא היה רשאי לילך בלא אותו המציל את לוט, שלא היה יכול להפוך אם לא שיהיה לוט ניצול קודם, כדכתיב (להלן יט, כב) “כי לא אוכל לעשות דבר וגו'”, ולפיכך באו שלשתן אל אברהם, עכ”ל ובתוך דבריו מבואר הטעם שהיו כולן צריכין לבוא אל בית אברהם.

בענין השאלה השניה יש לעורר דבאמת הרבה מן הפרשה אינו מובן, דהרי הרבה מן הפרשה נאמר בלשון רבים, ומ”ט הגיעו בכלל לביתו של אברהם.

וז”ל: [בראשית פרק יט, א] ויבאו שני המלאכים סדמה בערב, ושם [יא] ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים מקטן ועד גדול, ושם [יב-יג] ויאמרו האנשים אל לוט עד מי לך פה חתן ובניך ובנתיך וכל אשר לך בעיר הוצא מן המקום, כי משחתים אנחנו את המקום הזה כי גדלה צעקתם את פני ה’ וישלחנו ה’ לשחתה.

ומבואר מדברי המקרא שלא שייך לכאורה לפרש דברי רז”ל כפשטן.

וראיתי בשפתי חכמים י”ח ב’ { וצויין בדפו”ח שהוא בשם הרא”א, והיינו ‘ה”ר אהרן אבולראבי’, או: ‘אלדעי’.

}, שהקשה ותירץ דבאמת בא בשביל להציל את לוט אלא שההשחתה היתה במקרה, ויש להוסיף דגם גבי הצלת לוט נאמר, ויוציאוהו ויניחוהו מחוץ לעיר, ויתכן ג”כ דמי שהגיע להפוך את סדום בא אח”ז ג”כ להציל את לוט.

ובאמת מצינו שמלאך יעשה אח”ז יותר משליחותו, כמו שהכו בסנורים את אנשי סדום, אך זה יש לדחוק שכלול בהפיכת סדום.

ואפשר להטעים הדבר ע”פ מה שהובא בגור אריה בראשית פרק יח פסוק ב ויש מפרשים מפני שאין זה כבודו של מקום שיהיה משתמש במלאך אחד שני דברים – כאילו היה חסר שלוחים, ונאמר (איוב כה, ג) “היש מספר לגדודיו”.

ואין שני מלאכים עושים שליחות אחד – שהיה זה נראה כאילו מבלתי יכולת שיהיה מלאך אחד עושה וגומר השליחות עכ”ל, וכיון שאינו עיקר ומטרת השליחות אלא ממילא אין לחוש בזה.

אכן משאר המפרשים נראה דלא היה ס”ל כן.

ובאמת בגור אריה שם יישב כל ב’ קושיות הללו באופ”א, וז”ל, ואף על גב דכתיב (ר’ להלן יט, יז) “ויניחוהו החוצה וגו'”, “כי משחיתים אנחנו וגו'” (שם שם יג), ונראה דהוצאה שהיא קודם השחתה יכול המלאך המהפך לעשות, כיון שאי אפשר להשחית אלא אם כן מוציא את לוט תחלה (להלן יט, כב), אם כן ההוצאה מענין שליחות המהפך, אבל בעת שהוא מהפך לא יכול להציל, שהרי אין לומר שאין לו להפך עד שיהיה לוט ניצול, כיון שכבר הוא מהפך.

וכן מה שכתוב “כי משחיתים אנחנו” לפי שעל ידי המלאך המציל את לוט היה יכול המלאך המהפך להפוך, לכך כתיב “כי משחיתים אנחנו” עכ”ל, והנה לפ”ד הגו”א ג”כ לק”מ דסו”ס דעתו שוה שההפיכה בפועל נעשתה ע”י ב’ המלאכים, וגם ההוצאה של לוט היתה ע”י שניהן.

וא”כ שייך בזה ל’ השקפה לרעה על שניהם.

(ועיין בתוס’ בב”מ שם).

בס”ד ע”ש קדש פ’ נח התשע”ו

א) רש”י פרשת נח (בראשית ט’ כ”ז) כתב, יפת אלהים ליפת – מתורגם יפתי ירחיב, והקשה כת”ר, הא עדין לא היה אז לשון ארמי עד אשר נפרדו הלשונות.

תשובה אף שנזכר כאן ל’ ארמי [ראה שכל טוב, ועיין גם רש”ר הירש] א”י אם הכונה לל’ ארמי ממש, דישנם הרבה מילים השוין בלה”ק וארמית, ויתכן שזה אחד מהן, אף שציינו שהוא ל’ ארמי הכונה שהוא נודע יותר בלשון זה, וגם אם לא נזכרה תיבה זו בעוד מקומות, ישנם הרבה שרשי מילים בלה”ק שנזכרו רק פ”א במקרא כשלא נזדמן להם צורך, ומסתמא ישנם שרשים בלה”ק שלא נזכרו כלל במקרא.

ב) מה ששאל למה נקראת פ’ נח כך ולא תולדות, כמו פרשת תולדות שפתיחתה מקבילה לפרשת נח, הנה בזמן הגמ’ היו נוהגין בא”י לקרות שליש פרשה בשבוע כדאי’ במגילה כ”ט ב’, ואין שמות הפרשיות דוקא, אלא את הטוב והנאה קבעו להם כפי מה שנשתלשל ההרגל בקריאת השם, וכאן יותר נאות שם זה משום שפ’ נח איירי בעיקר בנח עצמו ולא בתולדותיו, ומאידך פרשת תולדות יצחק איירי בעיקר בתולדותיו יותר מאתו בעצמו.

ג) מה שתמה על הרמב”ן ו’ י’ שכתב שיפת הגדול וחם הקטן, דבגמ’ סנהדרין ס”ט ב’ מבואר ששם היה הקטן, הנה אין להדחק בכל כה”ג, דהרבה מקומות דרך הרמב”ן ועוד ממפרשי התורה לפרש באופ”א מן הגמ’ וילאה המעיין מלמנותם, והכלל בזה כי כל מה שאינו להלכה ניתן רשות לפרש בכל אופן שירצה וכבר דברו מזה האחרונים, ואי”ז שאלה מקומית כאן.

ד) מה שתמה ע”ד הח”ח בפתיחה (עשין ב’) שלמד מהנהגת שם ויפת דיש לחפות על גנות חבירו, ויש לתמוה שאביו היה, וכן מבואר בהרבה מקומות שנתעסק בזה במצות כיבוד אב [פרדר”א, דעת זקנים ועוד], נראה מ”מ דהח”ח הבין שלא היה כאן ממש גדר כיבוד אב כיון שנח גוי היה [ברכות כ”ה ב’], ושם כהן ושמא היה לו קצת דין ישראל קודם שנטלה ממנו הכהונה לאברהם [נדרים ל”ב ב’], ולכך היה זה כמו אדם לחבירו, אם כי אם היה גוי וישראל ממש לא היה כאן אדם וחבירו, אבל כיון שגם שם לא היה ישראל גמור היה בזה מצוה.

והעיקר נראה דלא יתכן שחשיב כקטן שנולד ע”י שנעשה כהן, אלא דכל כבוד אב שקודם מתן תורה שהיה מצד הסברא [כמ”ש הגאונים שבבריאת העולם נתחייבו במצוות השכליות], לא עדיף מכבוד חבירו שאחר הדיבור, כיון שכל מה שיוכל להיות טובה מצד הסברא כלול בזה כמ”ש ואהבת לרעך כמוך.

קרא פחות