הנה דינא דהחילוק בין י”ח טריפות לבין ריאה נזכר כבר בראשונים (עי’ רש”י חולין יא ורשב”א שם ט בשם כמה ראשונים) ונפסק בשו”ע יו”ד ריש סי’ לט אבל אין לו מקור מפורש מגמ’ שבדיקה הריאה היא חיוב ושיש חילוק בין ...קרא עוד
הנה דינא דהחילוק בין י”ח טריפות לבין ריאה נזכר כבר בראשונים (עי’ רש”י חולין יא ורשב”א שם ט בשם כמה ראשונים) ונפסק בשו”ע יו”ד ריש סי’ לט אבל אין לו מקור מפורש מגמ’ שבדיקה הריאה היא חיוב ושיש חילוק בין בדיקה זו לבין שאר י”ח טריפות (ועי’ רש”י ותוס’ ופנ”י בביצה כה ע”ב).
וברשב”א בחולין שם כתב כמה חילוקים בין ריאה לשאר טריפות, בטעם מה דבריאה יש חיוב בדיקה ובשאר י”ח טריפות אין חיוב בדיקה, עי”ש.
ויש לעיין מי שמחמיר ומברר במקום שאמרו שיש פטור בירור האם עושה מצוה מן המובחר או דילמא שהוא פטור מדבר ועושהו כיון דבין מדאורייתא ובין מדרבנן סמכינן על הרוב בזה.
ואם נימא דלא אמרי’ כאן שהוא פטור מדבר ועושהו, יש לומר טעם בזה משום שאין כאן אלא בירור המציאות דהרי לכו”ע אם יש כאן טריפות הבהמה אסורה באכילה וכיון שאין כאן אלא בירור המציאות אפשר שאינו בכלל פטור מדבר ועושהו, ומאידך יש לומר דהתורה אמרה אחרי רבים להטות וחשיב היתר גמור כל עוד שלא נודע אחרת וכשבא לבדוק אינו מברר את האיסור ולא חשיב שבירר האיסור למפרע, אלא משנה את מצב החתיכה מהיתר לאיסור.
ויש לשאול ג”כ מה הדין מי שיש לפניו ב’ חתיכות, האחד נבדקה בו הריאה כדין והאחד נבדקו בו בנוסף לזה גם כל י”ח טריפות כמנהג חסידים ואנשי מעשה, ויש לו רשות לאכול רק א’ מן החתיכות, והחתיכה השניה יאכל גוי.
ויש לשאול בזה, האם יש ענין או או שמא גם חיוב לקחת דוקא החתיכה שנבדקו בה כל הי”ח טריפות, כיון שאין טירחא בבירור שכבר נעשה, וממילא חשיב כמו אפשר לברר בקל בזה שייקח את החתיכה המבוררת, או דילמא דסמכי’ על הרוב ורוב הוא מדאורייתא ואין צורך לקחת דוקא מה שנבדק.
ובלבוש ריש סי’ לט כתב דבדיקת הריאה הוא תקנת חכמים, וכ”כ הש”ך שם שכן מבואר בדברי הפוסקים שהובא בב”י וכ”כ הבאה”ט שם בשם כל האחרונים.
[וכן משמע מדין נאבדה הריאה דכשר בדיעבד, ועי’ כתר ראש בשם מהר”ח מואלאזין דמטעם זה אפשר לסמוך על אכסניא שאינו יודע אם מיעכו הסירכות וצע”ק דבפוסקים מבואר דאם נבדק הריאה ונאבדה חמיר מזה עי”ש, ואולי חשיב כאן כאין ריעותא כלל כיון דקי”ל דמעיקר הדין רוב כשרות וספקות שלנו הם חומרות כמ”ש הפר”ח והפוסקים, וצל”ע].
ומשמע דלולי תקנת חכמים לא היה צריך לבדוק כלל אף הריאה, ומה שאין תקנת חכמים גם מדרבנן א”צ, ויש לומר דכ”ז מדינא אבל מנ”ל שאין ענין לברר יותר מזה.
[ואמנם יש קצת משמעות בתחילת דברי הרשב”א בחולין שם שהוא מנהג וכן בתוס’ בביצה כה ע”ב שאינו מעיקר הדין ועי’ בפלתי סק”ב, ומ”מ להלכה הוא בודאי חיוב, ומ”מ בודאי שאינו ראוי לאכול בלא בדיקת הריאה כמבואר בביצה שם וגם רש”י שם לא פליג ע”ז עי”ש בפנ”י, ויש עוד דעה שלישית והיא דעת רבותיו של רש”י דבדיקת הריאה הוא גם לעיכובא כמובא בטור יו”ד סי’ ט’ ומ”מ גם דעה זו להלכה לא קי”ל הכי.
ומ”מ יש לציין דלהסוברים שאין בדיקת הריאה חיוב אלא מצוה א”כ י”ל דמאחר שמצינו שמצוה לבדוק בריאה אע”פ שאינו חיוב א”כ י”ל דגם שאר י”ח טריפות אינו חיוב ויכול להדר דלמה לא, ובשלמא לדידן דבריאה נאמר חיוב יש לומר שאין חיוב בשאר הבהמה, אלא לדידהו שהוא למצוה שמא יש מצוה קצת גם בשאר הבהמה, ולהסוברים שבדיקת הריאה היא לעיכובא א”כ יש יותר מקום ליישב דברי הגמ’ בביצה שם לענין שאר י”ח טריפות, ולפרש כעין פי’ התוס’ שאי”ז לעיכובא, ועי’ לקמן דיש שנקטו כן בביאור הגמ’ בביצה שם].
והנה בפמ”ג ביו”ד שפ”ד ר”ס לט הזכיר שכאן הפטור בבדיקת י”ח טריפות הוא מצד טירחא (וציין שם למש”כ בפתיחה), וכ”ה בתירוצו האמצעי של הפר”ח באו”ח סי’ תלז סק”ד ממה שהקשו הב”י והמג”א שם בהא דמחוייבין לשאול אם בדקו חמץ אע”ג דיש חזקת בדוק (ומלבד זה תירץ שם עוד דרוב בהמות כשרות הוא רוב אלים ועוד תירץ שם דהחזקה של שאלת האיש בבדיקת חמץ הנידון שם היא חזקה קילא).
ולפ”ז לכאורה מי שמוחל על טירחתו אינו בכלל פטור מדבר ועושה כיון שהפטור אינו מצד טירחא ולא פטור בעצם והראיה שאם לא הי’ בזה טירחא היה מחוייב מן הדין לבדוק הכל, ולא דמי לאוכל בסוכה בגשמים שאינו מקיים מצוה בדבר אלא אדרבה מקיים כאן שפטרוהו כדי שלא להטריח עליו.
ועי’ בפמ”ג יו”ד סי’ קי סקל”ו אות ו’ דספק דרבנן בדאפשר לברר בקל לחומרא.
ומאידך בפמ”ג באו”ח סי’ תלז א”א סק”ד כתב וכן כתבתי בספר גינת ורדים כלל סב ופמ”ג פתיחה כוללת ח”א סק”ד ושושנת העמקים כלל יב [ד”ה ועתה וד”ה ודע] דכל דבקל מבררינן ברובא גם כן ע”י שאלה ואף בדרבנן, כמו שכתב הב”י שם בשם הר”ן פסחים א ע”ב דאף בבטלו שיילינן ליה עכ”ל.
וצע”ק דהרי שם גופא מחלק המג”א סק”ד בשם הב”י בין שאלת הבודק בבדיקת חמץ לבין בדיקת הי”ח טריפות דבי”ח טריפות קיל כיון דלא אתחזק איסורא ולכאורה להנ”ל התירוץ הוא דבי”ח טריפות יש טירחא וכנ”ל בפמ”ג ביו”ד ר”ס לט משא”כ שם בשאלה ששואל את הבודק דאין בזה טירחא וכנ”ל בפמ”ג באו”ח שם, וצ”ל שדבריו הללו של הפמ”ג באו”ח שם הם כדברי הפר”ח שציין להם קודם לכן וכתירוצו האמצעי שהם כדברי הפמ”ג ביו”ד שם, ואולי הם דלא כהמג”א.
אבל בהמשך דבריו בפמ”ג באו”ח הנ”ל חזר לבאר דברי המג”א מדברי התוס’ בפסחים ד ע”ב שכתבו דבבירור שיתברר שהדבר טבל סמכי’ אחזקה וא”צ לשאול, וכוונתו דחזי’ בזה שרק בירור קל מצריכינן ולא בירור שיש בו הפסד וה”ה טירחא, והבירור של שאלה אם היה בדיקת חמץ הוא בירור קל, וכתב שהוא כהמג”א.
[וכוונתו לכאורה דלהפר”ח רוב בלא חזקה בניד”ד הוא ג”כ כחזקה והמג”א נקט דרוב בלא חזקה אינו טוב כחזקה בלא רוב ובחזקה בלא רוב נקטו שם בתוס’ דכשיש הפסד א”צ לבדוק והיינו כמו שנקט הפמ”ג דגם בשאלת בדיקת חמץ טעם החיוב הוא רק משום דאפשר בקל.
ואולי באמת סובר הפמ”ג בא”ח שם בדעת המג”א דבטריפות גם באפשר לבדוק בקל לא יצטרכו ועי’ בדעות בזה עוד לקמן, ודבריו ביו”ד שם אולי אזלי כשי’ הפר”ח באו”ח שם, וצל”ע].
ובבית אפרים יו”ד סי’ ו משמע דמעיקר הדין היה צריך לבדוק בכל מיני הטריפות מה ששייך עכשיו לבדוק בקל אבל מאחר ובס”ה בדיקת כל הטריפות כולן אינו בקל לכך לא אטרחוהו רבנן, ומ”מ אפשר דמודה הבית אפרים דהיכא שאפשר לבדוק כל הטריפות בבהמה זו בקל אטרחוהו לבדוק, דחשיב אפשר לברר בקל, וכ”כ בדע”ת פתיחה לטריפות סקמ”ד דהיכא דאפשר לבדוק בקל אחר כל הי”ח טריפות יש לבדוק.
והמעי’ בפר”ח הנ”ל יראה דנידון זה תליא בב’ תירוציו הראשונים דלפי התירוץ הראשון שכתב דברוב מצויין אצל שחיטה צריך בדיקה משום דהוא רוב דלא אלים כרוב כשרות א”כ בניד”ד לא יהיה צריך אפי’ שאלה אבל לפי תירוצו השני שהוא מצד טירחא א”כ בלא טירחא יצטרכו.
ואילו לפי דברי המג”א הנ”ל בשם הב”י (ובפרט אם נקבל מה שהצעתי בדרך אפשר לבאר בכוונת הפמ”ג בדעת המג”א) לכאורה יוצא שא”צ.
ואולי מה שהכריחו לזה הוא משום שיש טריפות שבאמת אפשר בקל לבודקן ולא מסתבר ליה הך סברא דלעיל שאם אינו בודק הכל לאו מידי עביד בפרט דבטרפות הריאה חייבו לבדוק (אף שאי משום הא אינו מוכרח כיון דשם יש מיעוט המצוי).
ואמנם במקרה רגיל שהנידון על שני בשרים שלפנינו מה להעדיף מביניהם לא חשיב אפשר לברר בקל כיון שיצטרך לפסול בשר זה, והרי א”א לפסול את הבשר שלא נבדק מכיון שאינו מחוייב בדיקה ויש צד לטעון שאינו בכלל אפשר לברר בקל וכעי”ז צידד הגר”ש צביון.
אבל כעי”ז יש לדון דשמא במקום שנעשה כבר הבירור ואין טירחא להסתמך ע”ז יצטרך לאכול דוקא מדבר המבורר, ומאידך גיסא יש לטעון דמכיון שבס”ה בד”כ יש בזה קושי וטירחא בבירור חכמים פטרוהו לגמרי ושוב אינו מחוייב לברר עוד, אבל זה אינו מסתבר כלל וכמו שנתבאר דזה תליא בדעות האחרונים אם נפטר גם כשאי טירחא בבירור אבל להצד שהפטור משום שיש טירחא לברר לא נפטר כשאין טירחא.
אולם אפי’ אם יש גוי שיאכל הבשר הכשר עדיין לא חשיב אפשר לברר בקל כיון שבא למנוע אכילת בשר זה פלוני עי”ז, וצל”ע אם הוא בכלל אפשר לברר בקל, דפשטות דברי הפמ”ג באו”ח שם עיקר הנידון מצד שאין מטריחין עליו וכמו מה שציין לדברי התוס’ שאם על ידי הבירור יגיע לו פסידא אינו בכלל אפשר לברר בקל וממילא אפשר דכל שאפשר לפטור עצמו בקל בלא טירחא ובלא פסידא הוא שוה לאפשר לברר בקל וצל”ע.
כיו”ב יש לדון לפי הצד שחיוב בדיקת ציצית הוא משום דאפשר לברר בקל כמו שהובא במשנ”ב סי’ ח סקכ”ב בשם המג”א והגר”א, (והיינו באופן שיש לו מי שיוציאו בברכה או שמברך על בגד אחר וממילא הטעם של הברכה אינו נוגע ורק נוגע הטעם של אפשר לברר בקל, ולענין מש”כ שם שהיא חזקה גרועה דבקל יכולין ליפסק עדיין מ”מ אולי י”ל באופן שאין גריעותא לפי הענין), מה הדין אם אי אפשר לברר בקל כגון בסומא וגידם וכיו”ב ולפ”ז לכאורה ילבש בלא בדיקה אף דשייך לבדוק ע”י טירחא כיון דבמקום שהבירור מצריך טירחא סמכי’ על מה שמותר לסמוך מן הדין (היינו רוב וחזקה לפי עניינו), אבל יש להסתפק מה הדין כשיש לפניו ב’ ציצית האחד נבדק ע”י חכם והאחד אינו בדוק ויכול ללבוש אחד מהם ולהניח השני [ואפשר להעמיד באיזה אופן שהחוטים השניים שלא ייבחרו אינם עומדין למצוות ציצית באיזה אופן וQממילא אין נידון לפסול את השני שאין לו שימוש אלא לאחד מהם] ויצטרך לסמוך על ההיתר הנזכר האם גם בכה”ג אמרי’ שהוא מותר מן הדין.
וכי תימא דבציצית באופן המקביל הנ”ל הדר דינא כרוב בני אדם ולא דמי לניד”ד שלרוב בני אדם הוא טירחא צריך ראיה דשייך למדוד טענה זו לפי רוב בני אדם.
ויעוי’ במטה יהונתן ר”ס לט דמדינא היה צריך לגזור לבדוק כל הבהמה כיון דמדרבנן כל היכא דלא פריש ממילא מן הקביעות אלא בידים הו”ל קבוע רק שהיא גזירה שאין הציבור יכולין לעמוד בה, ולפ”ז מי שיכול לעמוד בה אולי הוה צריך לבדוק, אבל אין מזה ראיה דא”כ גם שמן גויים נימא דמי שיכול לעמוד בה יחמיר בזה וזה לא מצינו, אלא צ”ל דמאחר שאין כאן גדר תקנה שוב אין כאן תקנה, וכמבואר לקמן סי’ רכח דתקנה שלא פשטה א”צ לקיים עי”ש ובערך לחם.
יש לדון עוד לגבי מקצת טריפות שהוחזקו כמיעוט המצוי דלדעת הרבה אחרונים צריך לבדוק מדינא (עי’ אשל אברהם על השו”ע שם בשם תשובת דבר שמואל סי’ רס, ועי’ בדרכי תשובה שהאריך בדברי הרבה אחרונים בדין זה) עכ”פ להלכה שיש חיוב מדרבנן לבדוק הריאה, ועי’ בפוסקים שטעם הבדיקה בריאה משום שיש שם טריפות במיעוט המצוי (עי’ בבהגר”א סק”ב ובפמ”ג שפ”ד סק”ב ובפלתי סק”ב), והנוהגים לבדוק י”ח טריפות מרויחים בזה ענין זה.
ויש להוסיף דבספ”ג דיומא לט ע”א אמרי’ עבירה מטמטמת לבו של אדם ודנו האחרונים האם רק עבירה בלבד או כל דבר איסור אפי’ נאכל בהיתר בפקו”נ מטמטם, ויש שדייקו מהלשון עבירה מטמטמת דרק אם נעשה באיסור ואינו בדרך הטבע, אבל בראשית חכמה שער הקדושה משמע שהאיסורים המטמטמים הלב כגון שרצים הם מדרך הטבע ולהמבואר שם גם אם אכל בהיתר גמור יש בזה טמטום הלב, ויש לציין לדברי הגמ’ דגויים דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו אם כי שם לא נזכר לגבי טמטום הלב.
ובלקט יושר יו”ד עמ’ מט אי’ בשם המהרי”ק בענין טריפה למפרע וז”ל, וזכורני שפ”א אכלו הבחורים מן הכשב ואח”כ נמצא בראש של כשב תולע, ואמר הגאון זצ”ל טרפה הוא, ולאחר פטירת הגאון זצ”ל הרהרתי בלבי למה לא נתן הגאון זצ”ל תשובה לבחורים על מה שאכלו טריפה, ושאלתי למה”ר יוסף דקלון ולמהר”י אוברניק זצ”ל מה הטעם, ואמרו לי שהבחורים היו אנוסים, ומה”ר יוסף דלעיל אמר שהי’ חומרא יתירא שיהא טריפה בשביל התולע ע”כ, ובשו”ת דבר יהושע סי’ ה סקי”ז מתחילה רצה לדייק מזה ממה דלא הוה סגי להמהרי”ק בטעם הראשון בלבד ש”מ שהטעם הראשון אינו מספיק כיון שהיו יכולים לברר ולא ביררו, ועי”ש שהאריך בבירור דבר זה ולמסקנא לא נקט כן.
ומ”מ הדיוק אינו מוכרח דיש לומר דאמר ב’ טעמים ולא שאינם מספיקים, אבל עכ”פ לפי דיוק זה בדברי המהרי”ק היוצא מזה שסבר המהרי”ק דטעם ראשון בלבד אינו מספיק ויש צד איסור בזה שלא בדקו ואכלו טריפה, והוא חידוש גדול מאוד, דאם כן הרי הוא מיעוט המצוי שיש טריפות (עי’ בחולין שם בפרש”י בדעת ר’ מאיר ואף דבבהגר”א סי’ א סק”ד ובריש סי’ לט נזכר מיעוט המצוי לגבי ריאה מ”מ יש בזה דרגות, ועי’ פמ”ג בא”א רסל”ט אם יש עוד מיעוט המצוי של עוד טריפות או לא), ולמה לא חיישי’ שמתוך הרבה פעמים שאוכל בשר יש טריפות כדי להצריך לבדוק לפי צד זה, אבל אם נימא שיש בזה היתר גמור ניחא, ומ”מ עדיין אינו ראיה שאין בזה מידת חסידות, ואדרבה ממה ששאל השואל אם היו צריכים תיקון משמע דעכ”פ יש בזה מידת חסידות להזהר בזה.
ובסיום דבריו של הדבר יהושע שם כ’ דידעינן דדרך נשים צדקניות לבדוק אחרי הי”ח טריפות בביתם רק דמי שלא נהג כמנהגם לא חשיב פושע, ומשמע שהיה מנהג ידוע כן עד זמנו (אבל בזמנינו שבד”כ הבשר נבדק ע”י השו”ב ובא מנותח אינו מצוי כ”כ), ובזמנינו שמעתי כן רק על חסידים ואנשי מעשה שנהגו כן.
ואכן כבר במחזיק ברכה סי’ נז ובפרי תואר רי”ס לט סק”א נזכרה חומרא זו לבדוק כל י”ח טריפות, ובמחב”ר שם כתב שאין בזה משום פטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט ובפר”ת הנ”ל כתב שיש בזה מידת חסידות, ועי’ עוד בדרכ”ת ריש סי’ הנ”ל סק”א מש”כ עוד בזה מדברי התבואו”ש ועוד (וראייתו מהתבואו”ש לכאורה אינה מוכרחת אלא רק שאין איסורא לבדוק אבל לא שיש בזה חומרא).
ובפר”ת שם כתב עוד דיש גם מידת חסידות לחשוש לספק ספקא, ובתשובה אחרת הבאתי הרבה ראיות מדברי הפוסקים דגם יר”ש שחושש לספק ברכות אינו חושש לספק ספקא, ואעפ”כ מבואר כאן שממידת חסידות יש מקום לחשוש לזה, ומה שהשווה ביניהם הפר”ת דכאן הוא מדין רוב וגם ס”ס ההיתר הוא מדין רוב כמ”ש הרשב”א ועי’ שו”ע יו”ד סי’ קי ס”ד.
ומ”מ כאן החומרא עדיפא מספק ספקא כיון שאחר הבירור כאן לכו”ע אסור כמשנ”ת.
בדרכ”ת סק”ה הביא דיש שפירשו בגמ’ ביצה כה ע”ב לפשוט הבהמה קודם אכילה קאי גם מצד שאר י”ח טריפות, עי”ש מה שהביא בזה, ויתכן לבאר בדעתם דאף שאין חיוב בדיקה מ”מ אין ראוי להתעלם מזה שלא כדרך בנ”א, דחכמים סמכו גם שאם ימצא ישליך את הבהמה, ולפי סברא זו מסתבר שיש זהירות בבדיקה, ומ”מ הביא שם לחלק בין טריפות ששייך למצוא בדרך הניתוח לבין טריפות שא”א והיינו דמה דלא חשיב פטור או’נס באכל טריפה הוא משום שהיה לו להמתין עד אחר שיתברר הטריפה, ואולי יתכן לומר דעיקר הקפידא היא רק בטריפות שיימצא לאחר שאכל שאכל טריפה, דמגונה הוא, אבל לבדוק מה שאינו עתיד לראות כלל אפשר שאין צורך כ”כ.
והוחזקו לציין בנידון זה לדברי המיוחס לתיב”ע בר”פ חוקת י”ט ג’ שהזכיר שיש לבדוק הפרה האדומה מי”ח טריפות, והנה התיב”ע מצי לחלוק על הגמ’ בפ”ק דחולין, מכיון שהתיב”ע נכתב קודם הגמ’ ומייתי לה בירושלמי פ”ד דמגילה, ודמי למש”כ התוס’ ברפ”ב דחגיגה דר”א הקליר היה תנא וחולק בכ”מ על הגמ’ שלנו.
אבל גם בזמנו ובמקומו של התיב”ע יש מקום לומר דלא בדקו כל הי”ח טריפות אלא דמעלה עשו בפרה, וי”ל דקבלה היתה ביד התיב”ע שבדקו הי”ח טריפות בפרת משה או בכל פרה או דסברא היא משום שכך נוהגין אנשי מעשה ובפרה חשו לכל מעלה.
ואע”ג דעיקר המעלות עשו רק בבית שני להוציא מלבן של צדוקים כמ”ש ברפ”ק דיומא מ”מ אשכחן בפ”ב דסוכה לגבי יוה”כ דמעלה עשו בכפרה וי”ל דגם בפרה עשו מעלה הואיל וכתיב בה כפרה, ומצוה חביבה היא הבאה לשעתה לקיצין מזמן לזמן ארוך, ואי נימא הכי ש”מ שגם התיב”ע סבר שיש מעלה לבדוק כל הי”ח טריפות.
אבל זה צל”ע דבפשוטו מדאורייתא מיירי שם וא”כ לא שייך לומר כן ואולי אסמכתא בעלמא קאמר.
ומ”מ שמא י”ל דר”ל בדיקת הי”ח טריפות כ”א לפי דינו מה שנפל בו ריעותא מהם וכדין הגמ’.
ומ”מ העירו [וכ”כ במשנת אברהם חולין סי’ ד בשם מעינה של תורה] דבמדבר כיון שהיה שייך לראות מה שבטפיח כמ”ש בתוס’ שבת כב ע”ב בשם ברייתא דמלאכת המשכן א”כ לא היה בזה טירחא כלל לבדיקה, ועכ”פ חזי’ גם לצד זה שיש בזה הידור עכ”פ היכא דאין בזה טירחא, וזה כבר מבואר בדברי הפוסקים דלעיל דטעם מה שא”צ לבדוק י”ח טריפות משום שיש טירחא בבירור.
ובפמ”ג שפ”ד ר”ס לט בשם התבואות שור דחכמים הצריכו לבדוק בריאה כל י”ח טריפות, אך לא נראה שזו כוונת התיב”ע אלא לבדוק כל מה שצריך ואפשר לבדוק, וגם צל”ע אם י”ח דוקא בריאה או לאו דוקא ור”ל כל מה ששייך, ולגוף ענין זה לענין בדיקת טריפות אחרות בריאה ע”ע בדרכ”ת שם סקט”ו ובמקורות שהביא שם.
וגם לא נראה שכוונת התיב”ע לבדיקה הנזכרת דברי הרמ”א ביו”ד ריש סי’ לה בשם תשב”ץ קטן סי’ תקנג בשם ר”י החסיד על ידי שממשמש ובודק אם משפלת הבהמה את עצמה, דהרי משמע שבודק הטריפות עצמם וגם הד”מ לא סמך על הנ”ל בבדיקת הריאה דאי”ז בדיקה המועלת מן הדין, דהא קחזי’ שאין בודקין את הריאה בכך, וממילא לפי פשטות התיב”ע שיש דין בדיקה על הי”ח טריפות אינו נפטר בבדיקה זה.
ויש להעיר נקודה נוספת בזה דלפי מה שנתבאר בדיקה שאין בה טירחא מחוייב לבדוק בה גם כל הי”ח טריפות, ולכאורה לא אשתמיט מאן דהוא מן הפוסקים לומר שמחוייב לבדוק בדיקת הך סימנים, ונראה דהטעם בזה דבאמת אין לבדיקה זו תוקף מחייב מדינא, וביתר חידוד דכיון שעדיין יש בהמות שאין הבדיקה נכונה לגביהם אפי’ נימא שהוא רק מיעוטא ממילא אין בדיקה זו מועלת כ”כ דאם סגי מה דסמכי’ ארובא הא בלאו הכי סמכי’ ארובא לענין י”ח טריפות, וכי תימא א”כ למאי הלכתא אשמעי’ רבנן בדיקה זו יש לומר נפק”מ למקח וממכר לקונה בהמות מן הגוי שיבדקם בכך קודם קנייתם א”נ למדקדק במעשיו ומופלג בחסידות אם ירצה לבדוק בכך א”נ נפק”מ בבהמות שאבדו להן הריאה דיש עדיפות בבהמה שנבדקה בכה”ג (ומופלג בחסידות אפשר דבדיק בכה”ג שמא תאבד הריאה).
דינים היוצאים
אין חיוב לבדוק י”ח טריפות אלא רק ריאה (שו”ע יו”ד ר”ס לט), ויש אומרים גם טריפות שהוחזקו כמיעוט המצוי לפי המקום והזמן (דבר שמואל ושא”פ עי’ בדרכ”ת שם), ומיעוט המצוי היינו מה שאסור מצד הדין ולא מה שאסור מצד שאין בקיאין מצד חומרות וספקות (עי’ פר”ח ושא”פ בדרכ”ת ביו”ד שם).
באופן שיכול לבדוק בקל כל הי”ח טריפות יש שכתבו שמחוייב לבדוק (דע”ת ופשטות הפמ”ג ביו”ד שם ואחד מתירוצי הפר”ח באו”ח שם) ומ”מ אינו מוסכם לכו”ע כמו שנתבאר (ראה לעיל בדעת הפר”ח באו”ח ובמג”א בשם הב”י).
יש הידור ממידת חסידות לגדור עצמו בבדיקת כל י”ח טריפות ולא מן הדין (פר”ת), והעושה כן אינו בכלל הדיוט (מחב”ר), וכך מצינו מי שכתב בפשיטות שכך היה מלפנים בזמנו מנהג נשים צדקניות.
באופן שיש ב’ חתיכות לפניו ואחת מהם נבדקה מכל הי”ח טריפות א”א לומר שמחוייב לאכול אחד מהם אם יצטרך אדם אחר או הוא בזמן אחר לאכול החתיכה השניה, אבל באופן שישראל יכול לאכול רק חתיכה אחת מהם ואין בזה פסידא או טירחא יש מקום לדון בזה שיתכן שיהיה מחוייב בדבר ועכ”פ לכתחילה בודאי יש לומר שיש לעשות כן.
השלמה לדין בדיקת י"ח טריפות
בפמ”ג נראה שסבר כהאחרונים שכל מה שאפשר לברר בקל יש לבדוק, דהרי נקט דטעם חיוב בדיקת כל הטריפות בריאה לשיטתו (עי’ בפנים התשובה) הוא משום שכבר יכול לבדוק, והעירני לזה ידידי הגרנ”י סינואני ועוד העיר דלהבה”ג עיקר חיוב בדיקת הריאה משום דאפשר בקל.
*
השלמה לנידון בדיקת הי"ח טריפות
בביאור החילוק בין חתיכה שאינה מבוררת לפנינו כשיכול לקחת חתיכה מבוררת לבין חתיכה שאינה מבוררת לפנינו כשיכול לברר בקל, דבאופן הזה האחרון שיכול לברר בקל יש כאן ריעותא וחסרון בהגדרת הספק ולא חשיב כ”כ ספק וכמו שמצינו שחסרון ידיעה לא חשיב ספק בראשונים ובשו”ע ונו”כ, משא”כ דבר שמוגדר כספק גמור והותר מכח רוב א”א להחשיבו איסור מכח שיכול להמנע בקל מלהשתמש בו.
*
קרא פחות
