במתני’ ספי”ב דאהלות מ”ח הובאה מחלוקת תנאים בכזית מן המת המודבק במשקוף דלת”ק כל הבית טמא ור’ יוסי מטהר.
ונחלקו המפרשים באיזה אופן מיירי שנחלקו אם המשקוף מביא טומאה אל הבית, דבר”ש ורע”ב נזכר שהוא תחת המשקוף.
והיינו ע”כ באופן שהמשקוף פחות ...קרא עוד
במתני’ ספי”ב דאהלות מ”ח הובאה מחלוקת תנאים בכזית מן המת המודבק במשקוף דלת”ק כל הבית טמא ור’ יוסי מטהר.
ונחלקו המפרשים באיזה אופן מיירי שנחלקו אם המשקוף מביא טומאה אל הבית, דבר”ש ורע”ב נזכר שהוא תחת המשקוף.
והיינו ע”כ באופן שהמשקוף פחות מטפח (כ”כ חזו”א אהלות סי’ ז סקט”ו ע”פ התוס’ חולין קכו ע”א, והחזו”א הוציא כן מסברא דבטפח מעביר הטומאה, והנה בר”ש ג”כ אולי יש מקום ללמוד מדבריו דסבר שהמשקוף פחות מטפח לפי מה שהביא אחר כך בהמשך דבריו ל’ התוספתא שיובא להלן בסמוך דר’ יוסי מטהר אם אין משך פותח טפח בטומאה ומבואר דגם ת”ק דמטמא מיירי במשקוף כזה שאין בו פותח טפח, אולם בטומאה יש לומר דהיינו בטומאה עצמה כעין המבואר לעיל פ”ו מ”ה ומאידך יש מקום לומר דהיינו במקום הטומאה וכנ”ל).
ומסתימת הרע”ב שם משמע דמיירי באופן שיש איזה טעם וסיבה שייחשב הפסק בין המשקוף לבית, דאל”כ למה לא יצטרף לר’ יוסי המשקוף לבית ואף לא הזכיר דמיירי במשקוף פחות מטפח (כמו שעכ”פ הביא הר”ש אחר כך כל לשון התוספתא) אלא רק כתב תחת המשקוף (היינו הקנה שע”ג הפתח) מן השקוף ולחוץ (היינו מקום חביטת הדלת) ומשמע שהשקוף הפסק ביניהם דמחמת זה לר’ יוסי לא יטמא הבית.
(ואולי מסתימת הרע”ב צ”ל דגם אם המשקוף הוא טפח מ”מ אינו מצטרף לבית, אבל אינו מוכרח, וגם בפי’ הרע”ב דלעיל פ”ז מ”א משמע דמסכים לעיקר הדין שהמשקוף מתבטל לבית כמו שיבואר, וגם יל”ע דלדברי החזו”א שמוכרח לומר שאין במשקוף פותח טפח א”כ צ”ל דמיירי בכה”ג, וצ”ע, ועי’ עוד בשושנים לדוד על המשניות לבעל החסדי דוד שהאריך בדעות האחרונים ובדעתו בבירור כוונת הרע”ב).
וכן הר”ש שם כתב לענין ר’ יוסי דמטהר דאזיל לשיטתו במתני’ דכלב לעיל פי”א מ”ז דסבר שם ר’ יוסי דמן השקוף ולחוץ כלחוץ לפמש”כ בחולין שם עי”ש, והיינו ג”כ שיש הפסק בין פנים הבית למן השקוף ולחוץ.
ועי”ש בחזו”א שדן בביאור המשנה ע”פ התוס’ שם מה גדר ההפסק דהדלת עשוי ליסגר ועי”ש מה שכתב לגבי דלת סגורה ממש.
אבל מאידך גיסא יש שפירשו בלשון המשנה דמיירי שהכזית מן המת אינו תחת אוהל המשקוף כלל, והנידון על כזית מן המת המודבק למשקוף מבחוץ בצד המשקוף תחת כיפת השמים אם מעביר טומאה אל תוך הבית (עי’ להלן שיובאו דעות אלו).
ומיהו מש”כ הר”ש דמיירי מחוץ לשקוף (ונתבארו דבריו בשושנים לדוד לבעל החסדי דוד), אין הכונה שעומד הכזית בצד המשקוף כהנך מפרשים, דא”כ לא שייך לפ”ז מש”כ הר”ש תחת המשקוף, דהרי תחת אינו חוץ למשקוף ואינו בצד המשקוף, ובאמת המעיין יראה דהר”ש כבר נקט בלשונו הלשון מן השקוף ולחוץ, אבל הר”ש (וכן השושנים לדוד בפירוש דברי הר”ש) קיצר בכוונתו וכוונתו של השושנים לדוד בדעת הר”ש דיש המקום שהוא תחת המשקוף עצמו (היינו חלל הקנה העליון של הפתח) והוא חוץ לשקוף (דהיינו מקום שהדלת שוקף ונחבט) ובזה נחלקו ר’ יוסי וחכמים.
וממילא הר”ש (והשושנים לדוד בשיטתו) אינם שייכים להמפרשים דשקוף בספי”ב מיירי שהטומאה בצד המשקוף, אלא שהטומאה היא תחת המשקוף וכמו שנזכר להדיא בדברי הר”ש.
ולהר”ש וסייעתו המפרשים המשנה כאן מצד צורת אוהל שהמשקוף מאהיל על המת (בין אם נימא אם הוא מדאורייתא או מדרבנן) אין שום ראיה לענין הנידון במת שדבוק לאוהל מבחוץ אם מקבל טומאה או לא.
ובודאי מפשטות הדינים בעלמא דאוהל המת שהוא אוהל שהמת בתוכו לא משמע דהמת נוגע באוהל בחוץ, ומ”מ להלן יתבאר אם יש צד שהוא מצד מת שדבוק לאוהל דנימא שמטמא בכה”ג, או לא.
ולכאורה יש להביא ראיה לצד שיש טומאת אוהל במת הנוגע באוהל מאחוריו דבמתני’ ספט”ו דאהלות מ”י תנן הנוגע במת והנוגע בכלים המאהיל על המת והנוגע בכלים טמאין, מאהיל על המת ומאהיל על הכלים נוגע במת ומאהיל על הכלים טהורים, אם יש בידו פותח טפח טמאין ע”כ, ולכאורה משמע דהיד שיש בה פותח טפח מעברת את הטומאה בתורת אוהל ומקבלת את הטומאה בתורת מגע.
ויעוי’ במתני’ דכלב בפי”א מ”ז שהובאה בגמ’ דחולין קכו ע”א (שהו’ בר”ש בפי”ב שם), דשם יש כמה דעות מתי כלב מת מעביר הטומאה בתורת אוהל לטומאה שיש בו, אולם בניד”ד כמדומה שהאדם הוא פותח טפח בחללו וידיו פותח טפח והטומאה חוצה לו (היינו תחתיו או אפי’ נוגעת בו לפי הצד דטומאה הנוגעת באוהל חשיב כמו בתוך האוהל) חשיב כולו אוהל לכל הדעות בגמ’ חולין שם דוק ותשכח, ועי’ ברא”ש בפט”ו שם שכתב בתוך דבריו “וגוף אינו מפסיק דאדם חלול הוא”.
ומקור הדברים בפי”א מ”ג לדעת בית הלל דתנן התם היה אדם נתון שם דבית הלל אומרים אדם חלול הוא והצד העליון מביא את הטומאה.
וע”ע ברפ”ב דסוכה כא ע”ב גבי ובעצמות וגידים וגו’ ועיקר הגמ’ שם מיירי לגבי מה שבתחתית גוף השור אבל הפסוק דמייתי שם מלמד שיש אוהל גם בתוך השור עי”ש, רק דאינו שייך לענין טומאה בתוך השור כשהוא חי דטומאה בלועה אינה מטמאה כמ”ש רש”י בחולין שם ע”פ הגמ’ לעיל שם עא ע”א.
ומיהו עיקר הסוגי’ בסוכה שם לא שייך לענייננו דשם מיירי שיש חלל אויר של טפח או יותר בתחתית גוף השור עד הקרקע ורק בעי’ ללמוד דשור אינו פסול מלהיות אוהל משא”כ כאן הנידון אם להחשיב חלל האדם עצמו לאהל בלא שיש אוהל חלל תחת גופו, ומ”מ האמת דאה”נ וכמשנ”ת.
וגם בסוכה שם יש להוכיח כן מעצם מה דנקט שהחלק החיצוני שבשור הוא אוהל על בני מעים א”כ כ”ש שהוא אוהל על מה שתחתיו, וגם שהחלל אינו הפסק.
ועיקר קרא בעצמות וגידים נאמר באדם אלא דיליף לה גם על בהמה כמ”ש בתוס’ בסוכה שם דאדם כ”ש בהמה שכריסה יורד למטה כעין אוהל.
עכ”פ אם נימא כפשטות המשנה דהנוגע במת ומאהיל על הכלים באופן שיש בידו פותח טפח הרי זה מטמא באהל, א”כ מתני’ אתיא כרבנן דלעיל שהנוגע במשקוף מטמא את כל הבית.
אולם במשנה אחרונה (וכן הוא בתפא”י שם) נקט דחלק זה של המשנה של המאהיל קאי רק על מאהיל על המת ומאהיל על כלים ולא בנוגע במת ומאהיל על כלים.
וצל”ע למה לא פירשו כמ”ש בספי”ב שם, ובאמת לק”מ דיש לומר דשם בפי”ב אכן נקטו שאין מטמא אלא כשיש עכ”פ קצת אוהל וכהר”ש שנקט דמאהיל על המשקוף.
אולם המפרשים בפי”ב שם שהוא מצד נוגע באוהל שמטמא בתוכו היה מקום להבין בפשוטו שכך יפרשו כן גם כאן.
וא”כ תאמר שהתפא”י סתר עצמו וצ”ע.
אבל להאמת נראה דגם המפרשים בספי”ב בכזית מן המת במשקוף דמיירי בנוגע בצד המשקוף לא יטמאו במת הנוגע באוהל מאחוריו שיטמא את כל האוהל, דדוקא הנוגע במשקוף משום שהוא פתח האוהל הוא מטמא את כל האוהל אבל באופן אחר לא.
ויש להוסיף דגם להמפרשים בספי”ב דהטומאה מתחת המשקוף והמשקוף מאהיל על הטומאה צריכים לבוא שמשקוף הוא דין מיוחד דשם הוא מעביר טומאה לאוהל, והוא דין מיוחד כעין דין טומאה במעזיבה שאז הטומאה נטפלת לאוהל באופנים שכ”ה הדין.
וכן מבואר בחזו”א אהלות סי’ טו סקי”ד שהוא דין מיוחד במשקוף שנטפל לאהל עי”ש שדן בפרטי דיני חבוט רמי ונקט דכאן אינו מצד זה אלא מצד שהמשקוף בטל לאוהל ונקט שם שדין זה דטומאה תחת המשקוף הוא דאורייתא (וע”ע בשאר מפרשים מש”כ אם הוא דאורייתא או דרבנן).
וכעי”ז מצאנו בספ”י מ”ז דיש דינים מיוחדים של כלי חרס שנשנו לגבי משקוף עי”ש וכעי”ז בפ”ט מ”י נאמרו דינים בכוורת כשהיא במשקוף.
וגם במשנה בספי”ב גופא נזכר לגבי הנוגע במשקוף החילוק בין ממחצה ולמעלה לבין מחצה ולמטה בדעת ר’ יהושע באופן המבואר בסוף המשנה שם (אם כי משם אין ראי’ דהוא דאורייתא ועי’ עוד ברא”ש דלקמן).
וגם בר”ש שם כ’ דר’ יוסי אזיל לטעמיה שם דמכנגד השקוף ולחוץ סובר ר’ יוסי לעיל (במתני’ דכלב לפמשנ”ת בחולין שם) דהוא כלחוץ, ויעוי’ לעיל מה שנתבאר בכוונתו, ועכ”פ מבואר מזה דהוא דין מיוחד במשקוף בלבד, דהרי תולה הדבר בדעות מה חשיב כלפנים ומה חשיב כלחוץ וצורת האוהל גופא אינו מכריח כאן הטומאה לולא זה דחשיב כלפנים למר כל המשקוף ולמר רק עד מקום השקוף (להר”ש).
[יש לציין במאמר המוסגר דמצינו גם בספרי זוטא פ’ חוקת המובא בר”ש בפ”ב לענין מסיט המשקוף ונוגע במשקוף אולם שם אינו בהכרח מדינים מיוחדים הנאמרים במשקוף אלא דמיירי באופן שיש אוהל שאין עצמו מטמא מאחוריו בנגיעה וצל”ע].
והנה בתוספתא שהועתקה באורך בהר”ש בפי”ב שם משמע כמו המפרשים שפירשו דהנידון במשקוף שאין בו פותח טפח, דנזכר שם בזה”ל, מודבק במשקוף הבית טמא ורבי יוסי מטהר עד שיהא בטומאה משך פותח טפח ע”כ, ומשמע א”כ דהנידון הוא באופן שיש משקוף שאין בו פותח טפח.
אולם המפרשים דמיירי שאינו תחת המשקוף אולי יפרשו דכשאין פותח טפח במשקוף הוא שוה לכמו שלא היה תחת המשקוף כלל כיון שאין כאן אוהל.
אולם להמבואר דיש דינים מיוחדים במשקוף א”כ צ”ע למה לא נאמר דגם משקוף פחות מפותח טפח עדיף מטומאה הנוגעת במשקוף מן הצד, וממילא אין ראיה לניד”ד בפי”ב כלל, רצוני לומר דמאחר שפשטות ל’ התוספתא משמע דפלוגתא דת”ק ור’ יוסי הוא גם באופן שהמשקוף מאהיל ואין פותח טפח, א”כ למה נדחוק ונימא דהתוספתא מעמיד המשנה גם באופן שאין המשקוף מאהיל על המת כלל ומשום נוגע במשקוף, ולמה לא נוקמיה רק באופן שהמשקוף פחות מטפח כפשטות לשון התוספתא ואז הטומאה לת”ק היא רק משום שהמשקוף פחות מטפח מאהיל.
(ובתפא”י כתב דבתוספתא משמע דהוא דבוק בצד המשקוף בחוץ, ויל”ע).
ובאמת גם הרא”ש שלמד בפי”ב שהוא מדין מודבק למשקוף לא למד שהוא מדינא דמת הנוגע באוהל אלא חומרא בעלמא וז”ל, כזית מן המת מודבק לאסקופה רבי אליעזר מטמא את הבית כאילו היתה הטומאה תחת אהל הבית, וחומרא בעלמא הוא, ובמודבק לשקוף מודה רבי יהושע דטמא דיותר בטל השקוף לבית מן האסקופה שבטלה אגב קרקע, רבי יוסי מטהר אף בשקוף ע”כ (אפשר דשקוף ומשקוף להרא”ש היינו הך, ועי’ שושנים לדוד), ומבואר מדבריו דהוא כעין ביטול שמתבטל המשקוף לבית ושהוא חומרא בעלמא ולא מצד מת הנוגע באוהל מצדו או מאחוריו.
וגם הגר”א באליה רבה שם נקט דהפלוגתא היא כשהטומאה דבוקה למשקוף ברוחב המשקוף מצדו ולא בתחתיתו, וכתב להדיא הטומאה היא רק דרבנן, והתפא”י ג”כ נקט בכ”ז כהגר”א, וגם במשנה אחרונה שם נקט דמיירי במודבק למשקוף ומשום גזירה ויתכן דג”כ סבר דאין זה אוהל כלל (וצלע”ע בשיטתו).
אולם בחזו”א סי’ יד סק”ג הביא דברי המשנה בספט”ו הנ”ל ולמד דהכזית מן המת מטמא כשהאדם נוגע בו ומאהיל על הכלים אע”ג שאינו בתוך האוהל עצמו [ודבריו הם דלא כהמשנה אחרונה והתפא”י הנ”ל דדחקו למתני’ ופירשו באופן אחר], וכתב דטעם הטומאה כיון שהטומאה נראית באהל וציין לדבריו בסי’ ח סק”ט [א”ה דשם נתבאר שאם הטומאה מצומצמת עד חלל האוהל הוא נראה באוהל וחשיב כמו בתוך האהל].
אבל כתב שם (בהמשך הדברים בסי’ יד סק”ג הנ”ל) שהוא בלבד שיגע בשיעור פותח טפח ושיהיה תחתיו פותח טפח [אולי ר”ל דהידים שנוגע בהם במת צריכים ג”כ שיהיה בהם פותח טפח (כמו שנזכר במשנה על היד שנוגע בכלי דצריך שיהיה פותח טפח), דבלא כן אין הטומאה נראית באוהל דבלא זה אין ידיו אוהל ומש”כ שיהיה תחתיו וכו’ אולי ר”ל תחת האדם הנוגע מעל הקרקע ושוב נראה יותר דר”ל שיהיה בשיעור הטומאה שתחתיו פותח טפח] או שיגע באופן שהוא מאהיל על המת עי”ש [וזה צ”ב דא”כ לפירוש זה נמצא דנוגע היינו מאהיל ולמה קתני נוגע בהדי מאהיל במתני’ דלכאורה נוגע לחוד בלא מאהיל ומאהיל לחוד בלא נוגע כמו בשאר רוב דוכתי, ועוד קשה דלענין נוגע ונוגע במשנה בפט”ו (נוגע במת ונוגע בכלי) ע”כ שנוגע במת לאו דוקא מאהיל, וא”כ לענין נוגע ומאהיל (נוגע במת ומאהיל על הכלי) אם נפרש נוגע מאהיל הוא דחוק דלא שווה הלשון].
ועוד הוסיף שם דאולי גם במת עצמו אמרי’ אדם חלול הוא ומצטרף אהלו של מת עם אהלו של נוגע [וגם זה צ”ב דמאי פסקה דנוגע במת מיירי במת שלם ואפי’ תימא דמת סתמא היינו שלם מדלא קתני כזית מן המת בלבד או בהדי מת, מ”מ למה לא נזכר דמיירי באופן שיש בו חלל טפח, וכ”ש דבמפרשים מבואר דזרועות של סתם אדם אינם פותח טפח עי”ש ברא”ש ותפא”י, ונוגע בטומאה סתמא קתני גם בזרוע של המת].
הרא”ש העיר דלפי אחד מהצדדים הזרועות צ”ל פותח טפח ובתפא”י נקט דידיו קאי על הזרועות, ולכאורה יש מכאן ראיה לאבנ”ז שסובר דבברכת כהנים היד קאי על הזרוע או עכ”פ גם על הזרוע, לפי פירוש זה במשנה (והרחבתי בנידון זה ובדעות בזה בתשובה אחרת).
ובגוף דבריו בסי’ ח סק”ט צע”ק דהביא שם ראיה מפירושו של הגר”א באליה רבה ספי”ב ואילו החזו”א גופיה בסי’ ז שם פירש המתני’ כדברי הר”ש דמיירי שהוא תחת המשקוף.
ועוד צע”ק דהרי הגר”א שם נקט שטומאה זו מדרבנן ואילו בסי’ ח שם לא הזכיר להדיא דמדרבנן קאתי עלה.
וביותר יל”ע דהרי החזו”א גופיה סי’ טו סקי”ד נקט דטומאה דמתני’ בספי”ב דמשקוף (לפי פירושו שם כהר”ש דמיירי במשקוף מאהיל) היא דאורייתא [ואולי בסי’ ח נקט כהגר”א ולאו מטעמיה אלא מדאורייתא].
ועוד צ”ע דלפי מה שנתבאר שיש חומרות שנאמרו במשקוף יותר מבשאר סתם קצה אוהל א”כ מנ”ל בכל קצה אוהל (כגון יד הנוגע בניד”ד שקישר החזו”א בסי’ יד סק”ג הנ”ל למה שכ’ בסי’ ח סק”ט הנ”ל) לדמותו לזה, וכ”ש דהחזו”א גופיה בסי’ טו סקי”ד הנ”ל ביאר דין משקוף לפי פירושו שם (כהר”ש דמיירי במאהיל) שהוא דין מיוחד במשקוף, ואולי סבר החזו”א דהענין במשקוף הוא שיש כאן מקום הפתוח והטומאה נראית בפנים, וה”ה כל דדמי ליה לפי מה שנראה לחכמים וכן מה שדחוק ומצומצם עד אויר האוהל עי’ בסי’ ח’ שם.
ובדברי החזו”א הנ”ל שדימה מתני’ דמשקוף לטומאה הנראית לבפנים מתחילה חשבתי שהוא כעין זכר לדבר דהרי משקוף נטפל לבית כמשנ”ת אולם שוב הבנתי דהוא ממש אותו הענין, דמשקוף שנטפל לבית אינו מטמא את הבית יותר ממה שהבית מטמא את עצמו ולכן דבוק למשקוף מצדו לא עדיף מדבוק לבית מצדו.
באליה רבה בספי”ב שם ר’ יוסי מטהר דלא גזר ותניא בתוספתא ר’ יוסי מטהר עד שיהא בטומאה משך פותח טפח, פירוש דהיא עצמה נעשית אהל ומביאה לבית עכ”ל, ומתחילה חשבתי דר”ל באופן שהיא עצמה נעשית אהל ממש שמאהלת על הטומאה, אמנם מצאתי בחזו”א סי’ ח סק”ט הנ”ל דמפרש להגר”א דגם זה מיירי בדבוק במשקוף מבחוץ, ובזה סבר שהוא דאורייתא (אע”ג דבפחות מטפח מטמא ת”ק רק מדרבנן) וכנראה דייק כן ממשמעות הגר”א דקאמר דהיא עצמה נעשית אהל ומביאה לבית ע”כ ומשמע דאורייתא, אבל גם בזה יש לדון דשמא ר’ יוסי קאי אמילתיה דת”ק וקאמר דמה דלת”ק מביאה טומאה לבית מדרבנן לדידי זה לא שייך בפחות מטפח אלא רק בטפח שאז יש אוהל גמור לענין טומאת אוהל דאורייתא ולכן גם בדבוק דרבנן מודינא שאם יש אוהל גמור יש טומאת דבוק גם לענין הבית.
[בהנ”ל יש לתקן דאמנם היה מקום ללמוד דפותח טפח בטומאה היינו במקום שהטומאה שם, אולם העירו לנכון דלכאורה הכונה פותח טפח בטומאה עצמה, ויש להוסיף דלכאורה כך מבואר באהלות פ”ו מ”ה, ויש לדון החזו”א גופיה מה למד, אם למד דפותח טפח היינו הטומאה עצמה או מקום הטומאה, ויש להתיישב בכל זה].
בחזו”א בסי’ ח סק”ט יש מקום לדון דמש”כ על בשר מת הנראה בפנים הכונה כשיש פותח טפח בטומאה עצמה ואז יש אוהל ליד אוהל ומעביר הטומאה, אבל מלשון החזו”א שם לא נראה דמיירי רק בכה”ג שהטומאה עצמה יש בה פותח טפס ומסתימת דבריו משמע דמיירי בכל גוני, וכן מלשונו נראה דקאי על המשנה באהלות פ”ו מ”ה ושם מוכח דמיירי כשאין פותח טפח בטומאה עצמה, וגם ממה שהזכיר החזו”א שם שיעורא דקליפת השום שזה השיעור שנזכר בר”ש באהלות שם ע”פ המשנה שלאחר זה, אולם לגבי מתני’ דפט”ו כן הזכיר החזו”א צד זה דמיירי שהטומאה שנוגע בה האדם יש בה פותח טפח.
ומ”מ הקושי’ דלעיל שאולי הוא רק דין במשקוף מיושבת לפי ב’ הפירושים, דהרי ר’ יוסי שלא הסכים לדינא דמשקוף הסכים לדינא דפותח טפח שהוא אוהל שיש בזה דין טומאה דבוקה, א”כ גם ת”ק לא פליג אדר’ יוסי אלא רק מוסיף עליו שכשאין לפנינו אוהל (במשקוף פחות מטפח) מטמא מדין משקוף אבל כשיש אוהל לא פליג אדר’ יוסי שמטמא מדין דבוק לאוהל (עכ”פ בנראה באוהל כהגדרת החזו”א ולכה”פ מדרבנן, דגם בחזו”א שם לא נתברר להדיא דהוא דאורייתא).
ויש עוד דין אוהל שנוגע בקבר סתום בפ”ז סוף מ”א סמך לו סוכות, שאז לפי’ מהר”ם האוהל הנוגע בקבר הסתום טמא כולו כדין אוהל, והיה מקום לטעון היכן מצינו שקבר סתום יטמא יותר ממת עצמו, דמאחר שמת עצמו אינו מטמא בנוגע עכ”פ לחלק מהדעות א”כ למה בקבר סתום יטמא, אולם שם באוהל נוגע בקבר סתום האוהל החדש הוא המשך של האוהל הקודם, דאחרי שכבר חל כאן אוהל מצא מין את מינו, ולכן יש צד חומרא בקבר סתום לעניננו יותר ממת, ועי’ גם בתוי”ט דדין זה הוא רק אם מקום הטומאה הוא טפח על טפח שאז יש לו דין אוהל, אם כי שם פחוץ מד”א הוא רצוצה ולא קבר סתום, ובטומאה רצוצה ודאי לא נאמר דין זה כיון שאין הטומאה סמוכה לאוהל השני.
ומו”ר הגר”ש קרליץ העיר די”ל דגם המהר”ם מיירי מצד שיש איזה אופן של בית הטפל לבית ובאופן של סמך לה סוכות הסוכה היא טפלה למקום ושצריך לידע מתי נאמרה הגדרה זו שהאוהל השני טפל לאוהל הראשון ולא בכל גווני אמרי’ לה ע”כ.
ואולם בסמך לה סוכות גופא אינו מוסכם דאין הכונה שהאוהל החדש מאהיל על האוהל הקודם (עי’ היטב פי’ הרמב”ם), וכמו כן יש שפירשו דהיינו שבנה לה כעין משקוף (עי’ שם ברע”ב והוא ע”פ נוסחא אחרת בפהמ”ש להרמב”ם עי”ש בתוי”ט) ולפי מה שנתבאר לעיל המשקוף בודאי בטל לבית, והוא יותר דומה לביאור הגרש”ק בדעת מהר”ם שהוא מדין טפלות אלא שכאן במשקוף הוא דין שכבר נשנה בכמה מקומות שהמשקוף הוא טפל לבית בין להכניס בין להוציא וכמשנ”ת.
ובעיקר דינא דמשקוף החזו”א תפס שהוא דאורייתא לענין דלעיל ודלא כהאחרונים שחלקו בזה.
ובטומאה בבית הנוגע במשקוף טמא יש מן המפרשים שהזכירו שהוא דרבנן (עי’ תפא”י), וצ”ע דמדשקיל וטרי בספרי זוטא משמע שהדין שנאמר במשקוף לענין להוציא טומאה הוא דאורייתא, וכן מסתימת הלשון במפרשים אחרים (א”ר ועי’ ר”ש) משמע שהוא מה”ת והיינו משום שהמשקוף בטל לבית וחשיב מן הבית, ולפי’ רע”ב לעיל פ”ז הנ”ל הדין שם הוא ממש הדין כאן וק”ל.
ואולי דיני משקוף נאמרו מסברא או מקרא מדרשא או הלכה למשה מסיני.
קרא פחות
