אי’ בשו”ע או”ח סי’ קז ס”א דמי שעומד בתפילתו ונזכר שכבר התפלל פוסק באמצע ואינו יכול להתפלל נדבה כיון שההתחלה הי’ על דעת דחובה, וכתב המשנ”ב שם הטעם דא”א להביא קרבן שחציו חובה וחציו נדבה, ולפ”ז גם בעניננו אם נימא דמצד הדין לא היה יכול להתפלל אז א”כ צריך להפסיק ואינו יכול לומר שהמשך תפילתו תהיה נדבה.
יעוי’ במשנ”ב סי’ רלג סקי”ד לענין היתר דבדיעבד במנחה בבין השמשות ומצרף שם דעת הסוברים דמותר להתפלל עד צאה”כ עם בין השמשות דר’ יוסי ובפשוטו הי’ מקום לפרש משום ספק ספקא.
ואם נימא דהתם הוא מצד ספק ספקא א”כ עד”ז יש לומר גם בעניננו דיש ספק ספקא דאמנם קי”ל דבתפילה צריך להתפלל כל התפילה בזמן (עי’ סי’ קכד ס”ב ומג”א שם סק”ד ובמשנ”ב סי’ קי סק”א ורב פעלים ח”א או”ח סי’ ה ודינים והנהגות חזו”א, ועי’ בא”ח ש”א ויקהל ס”א דאזלי’ בתר רוב התפילה, ובא”א מבוטשאטש מצדד להקל לענין ק”ש של ערבית בחצות דהוא מדין אחר, ובקצה”ש מצדד להקל בשחרית בעומד בחצות), אבל י”א דלענין זמן תפילה אזלי’ בתר עיקר התפילה [עי’ מנח”י ח”ד סי’ מח בשם אבנ”ז וערה”ש או”ח סי’ קי ס”ה וארץ צבי סי’ קכא, ומצאו לזה מקור מתשוה”ג סי’ נא מרב האי גאון לענין מנחה, ומה דאי’ שם דבשבת א”א י”ל דמשום שאין אומרים ברכות חול בשבת מצד זילותא דשבת ולא מצד שאסור להשלים בשבת], ודעת הפהמ”ש שהובא בסי’ רלה בשעה”צ סקמ”א דתפילת ערבית אפשר להתפלל גם אחר עלה”ש עד הנה”ח ממילא בצירוף שניהם בדיעבד יש מקום לצרף ספק ספקא לקולא.
אולם אכתי לא דמי לגמרי דהתם במקרה של מנחה משמע דס”ל להמשנ”ב דאין צריך לבוא בזה לספק ספקא כיון דמבואר בדבריו דיש מקום לומר [אף דלפי מה שהביא בבה”ל שם בשם סדר זמנים מבואר דגם זה לא הוה ברירא ליה שכ”ה] דגם להסוברים דיש להתפלל עד השקיעה בדיעבד יש מקום לסמוך אדר’ יוסי בשעת הדחק וגם משום דסוגיא דריש ברכות אתיא כוותיה וכמ”ש בשעה”צ שם סקכ”א משא”כ כאן ב’ הדעות הם נפרדות ולא בהכרח ס”ל כי הדדי ועוד דגם הרמב”ם גופיה סתר דבריו במשנה תורה כמ”ש בשעה”צ סי’ רלה הנ”ל ודבריו בפהמש”נ צ”ע כמ”ש בשעה”צ שם ובפרט דדבריו במשנה תורה מאוחרים וא”כ חזר בו [ובפרט דדבריו בפהמ”ש אינם מפורשים לגמרי דכ’ שם עד שיעלה השמש ואינו מוכרח דאין כוונתו לעמוד השחר ובפרט שדבריו נכתבו במקורן בל’ הערבי ואפי’ אם התרגום הוא מילה במילה מ”מ לפעמים תמצא התבטאויות דשייכות בשפה אחת במשמעות שונה].
[אם כי באמת הנידון אם אפשר לחדש ס”ס הוא נידון בפנ”ע וכבר האריכו בזה כו”כ אחרונים ועי’ ש”ך יו”ד סי’ קיא בסוף כללי ס”ס ובשאר אחרונים ואכה”מ].
ולכן לכתחילה יש להמנע מלבוא לשאלה זו ובדיעבד אולי יסיים תפילתו דמאי אית ליה למיעבד ויסמוך על הדעות הנ”ל וכ”ש שאם יפסוק עכשיו בודאי יעבור על ברכה לבטלה (וגם דמי לנידון האחרונים לענין מסתפק באיזה ברכה הוא עומד והרחבתי במקו”א בדבריהם).

אסור להוליד ריח כגון להניח בשמים בבגד וכדומה כדי שיהיה הבגד מריח (משנ”ב סי’ שכב סקי”ח, וכעי”ז כתב הרמ”א סי’ תקיא ס”ד וסי’ תרנח ס”ב, ועי’ עוד משנ”ב סי’ קכח), ואפילו בגד שמריח כבר אין ליתן עליו כדי שיריח יותר (סי’ תקיא סקכ”ו עי”ש עוד ועי”ש סקכ”ז).

קי”ל (שו”ע או”ח ר”ס רצד) שאם שכח אתה חוננתנו וטעם חוזר לראש התפילה ומי ששכח אתה חוננתנו ועשה מלאכה הוא מחלוקת הפוסקים, והבה”ל מקל בזה בשם ספר קובץ.

ומ”מ כ”ז דוקא כשכבר בירך אתה חונן ולא אמר הבדלה בתפילה דבכה”ג חשיב שטעה בברכה, ולכך צריך לחזור לראש מדין טעות בתפילה אבל אם עשה מלאכה בתפילה קודם שטעה באתה חוננתנו לא חשיב טעה בתפילה הלכך א”צ לחזור לראש אלא אומר אתה חונן עם הבדלת אתה חוננתנו וממשיך בתפילתו.

וכן מבואר במשנ”ב סי’ רצד סק”ד בשם תלמידי הרר”י דאע”ג דטעם מבדיל מ”מ כאן קנסינן ליה כיון שטעה בתפילתו עכ”ד, וחזי’ מזה דעיקר הטעם שחוזר לראש הוא גם מחמת שטעה בתפילתו.

וכן לשון הגמ’ טעה בזו ובזו שטעה גם בתפילה וגם בהבדלה (כמו שפירשו הרא”ש ורבינו יונה דכוותיהו פסק השו”ע), וכן בבגדי ישע כתב כעין הרר”י הנ”ל דכיון דטעה בתרוויהו הו”ל תרתי לריעותא.

בפסחים פו ע”ב אמרו ליה מאי טעמא קרית לך רב הונא אמר להו בעל השם אני, ופי’ רש”י מקטנותי כך קוראין לי רב הונא, ובפשוטו השאלה הי’ למה אין מדרך ענוה לומר בלא רב וע”ז השיב דמאחר שהוא שם קבוע וידוע רק בשם זה אין טעם לומר בלא רב גם לא מדרך ענוה, ולפ”ז כ”ש באופן של מי שנקרא בשם הרב פלוני אף אם אין ראוי לאצטלא זו שאין קפידא לקרוא לו בשם זה, אע”ג דיש לדחות דשם גבי ר”ה סו”ס היה ראוי להקראות רב משא”כ כאן דמה הנחת לכשרים [עי’ ברכות טז ע”ב] מ”מ הטעם דבעל השם הוא אותו הטעם, ומיהו ברז”ל אי’ דיעקב נענש שקראו לעשו אדוני, וי”ל דרשע שאני או דיעקב נענש לפי דרגתו גם כחוט השערה.

הנה עיקר דין אמירה לגוי שבות נאמרה בהל’ שבת, ובגמ’ בב”מ צ ע”א הוא איבעיא דלא אפשטא לגבי שאר איסורין, ופסקו הרמב”ם (פי”ג מהל’ שכירות ה”ג) והשו”ע (חו”מ סי’ שלח ס”ו ואה”ע סי’ ה סי”ד) לאיסור, אבל לפ”ז הי’ מסתבר לומר דמאחר ושאר איסורין נלמדין משבת א”כ אין להחמיר בהו טפי משבת וכ”ש דבשבת ודאי גזרו ובשאר איסורין היא איבעיא דלא איפשטא.
ובשד”ח ח”ז מערכת האל”ף כללים עמ’ אלף תסב הביא דעת הפר”ח (או”ח סי’ תסח מנהגי איסור אות כג) והפמ”ג (סי’ שז משב”ז סק”ד ועי’ סי’ תסח) שנקטו שאין איסור אמירה לגוי בשבות בשאר איסורין, והביא בשד”ח שם ממשכנות הרועים שחלק ע”ז ועי”ש בארוכה משכ”ב.
בגוף הנידון שהביא שם מפ”ק דחולין מעובדא דרפב”י אולי הי’ מקום לומר דשם רפב”י מחמת חסידותיה שלל גם דברים המותרים מדינא.
ובגוף לשונו של הפמ”ג שאמנם הזכיר בפשיטות דאין אמירה לגוי בשבות בשאר איסורין אבל יתכן דאין כוונתו אלא בשבות דשבות לצורך מצוה שהותר בשבת ולא בכל שבות דשבות, והטעם לזה דכ’ שם וז”ל ופשיטא לי שבות דשבות בשאר איסורין יש להתיר דבשאר איסורין לא קמיבעיא בב”מ שם אלא בלאו ושבות דשבות בשאר איסורין אין ללמוד משבת דשבת חמיר עכ”ל, ור”ל דיש צד לגמ’ שם דאין ללמוד שאר איסורין משבת ולמסקנא לא הכריעו שם, וקאמר דעד כאן לא נסתפקו אלא בדאורייתא אבל לא בשבות, וצל”ע דהרי יש שם צד בגמ’ שלמדין משבת אע”ג דשבת חמיר משום ד”לא שנא” (כלשון הגמ’) ולא חילקו חכמים בגזירותיהם דטעם הגזירה שייך בכולם, א”כ ה”ה בניד”ד לענין שבות דשבות שנאסר בשבת נאסר גם בשאר איסורין, אבל אם נפרש דהכונה לצורך מצוה א”כ ניחא דכוונתו דכיון דשבת חמיר דיו לבא מן הדין להיות כנידון, ולפ”ז מה שדן בסי’ תסח הנ”ל לגבי קציצת עצם העופות ע”י גוי שלא יפרחו אפשר דמיירי התם מצד שבות דשבות במקום הפסד.
אלא דבסי’ שז הנ”ל דן אח”כ במכירת חמץ לאחר ו’ שעות מצד שהוא מצות עשה דאפשר שבמ”ע לא גזרו שבות דאמירה לגוי משום דעשה קיל מלאו, ולא הזכיר שם צורך מצוה וגם לא הזכיר דמיירי דוקא במקום הפסד עי”ש, ומסתימת דבריו משמע דמיירי בכל גווני, ואם נדמה שם רישא לסיפא א”כ גם ברישא לא מיירי בצורך מצוה דוקא.
אבל בפר”ח שם משמע דר”ל שאין שבות דשבות בשאר איסורין כלל עי”ש וכן במחב”ר סי’ רמד בשם נחפה בכסף ח”א יו”ד סי’ ד, ועי’ בשד”ח שם.
והפר”ח שם בא לדחות דברי התוס’ שנקטו שאפי’ בדרבנן יש שבות דשבות (כ”ה בתוס’ ר”ה כד ע”ב הוב’ בהגהות מוהר”א אזולאי על הלבוש או”ח סי’ שז סק”ב).
ויש מהאחרונים שהתירו שבות דשבות בשאר איסורין רק לצורך מצוה (נובי”ת או”ח סי’ מד, שו”ת תורת חסד או”ח סי’ ד סק”ז ועבודת עבודה להגר”ש קלוגר ע”ז מג ע”ב תד”ה שאני, ועי’ תוספת שבת סי’ שמג סק”ג ומחה”ש שם), ועי’ בספר שמיטה כהלכתה שער ה פ”ג שהאריך במ”מ בענין זה והוכיח שם שכ”ד המג”א והחי”א והשוע”ר והמשנ”ב (סי’ שמג מג”א סק”ג ושוע”ר ס”ה ומשנ”ב סק”ה וחי”א כלל סו ס”ט) ועוד הרבה פוסקים ג”כ להלכה עי”ש שהאריך טובא בענין זה והביא עוד דעות בזה.

באו”ח סי’ שכג וכן ביו”ד סי’ שכ סט”ז מבו’ דא’ העצות להשתמש בשבת בכלי שאינו טבול הוא להקנות לגוי ולשאול ממנו, ומבואר מזה דשימוש באקראי אינו מתיר, וכן בבה”ל שם כ’ דיש איסור בשימוש בכלי בלא טבילה וכן ברמ”א ביו”ד שם מבו’ דאם השתמש בלא טבילה עבר איסורא בזה.
וכ”כ להדיא בחת”ס על השו”ע יו”ד ס”ס שכ דאפי’ באקראי אסור לשתות מכלי שאינו טבול וכעי”ז הורה הגרי”ש (פסקי הגרי”ש טבילת כלים אות סט), ועי’ עוד אבנ”ז יו”ד סי’ קו סק”ד.

[ואמנם יש אחרונים שדנו אם יש להחשיב שימוש באקראי בכלי העומד למכירה מצד אם נימא שאינו חייב בטבילה השתא כל שעיקרו עומד לסחורה, והרחבתי בדבריהם במקו”א אבל באקראי בכלי שעומד לשימוש אדם ומחוייב טבילה אסור].

בשו”ת שאלת יעב”ץ סי’ יז כתב להוכיח מדברי הגמ’ בגיטין סב ע”א דגם מי שאינו בביתו אסור לאכול קודם שיתן לבהמתו, וכ”כ להוכיח מדברי הגמ’ הנ”ל במשנ”ה ח”ד סי’ כד, ומ”מ גם לפי הוכחתם אין עדיין ראי’ מדברי הגמ’ שגם במקום רחוק ממש אסור.
ויעוי’ בבה”ל סי’ קסז שהביא דעת מהר”ם (תשו’ סי’ שב הובא במג”א סי’ רעא סקי”ב) שאיסור אכילה קודם לבהמתו הוא דאורייתא וששאר פוסקים חולקים על זה, ותלה בנידון זה אם יכול להפסיק בין ברכה לאכילה בדיעבד כשבירך ועדיין לא נתן לבהמתו, ומשמע דעיקר מה שתפס המשנ”ב הוא שאינו דאורייתא אלא אסמכתא.
ובכה”ח שם הביא דברי האוה”ח עה”ת (בראשית כד יט) שכ’ דבצער גדול יכול לאכול קודם שיתן לבהמתו (ובאוה”ח ליתא ‘גדול’) ויש מקום לומר דזה גם לפי הצד שהוא דאורייתא דמה שבהמה קודמת לאדם לאכילה הוא להנאת האדםדבבהמה הוא אכילה ובאדם הוא אכילה דכוותה, אבל לא שמענו לדחות צערו של האדם להצריכו להצטער, ויעו’ ביד אפרים על השו”ע שם דמשמע שהוא מעין דין קדימה שיש לבהמה על האדם מצד שהפרנסה באה לעולם בזכות הבהמות שאינן חוטאות בדעת, וא”כ י”ל דהוא לכל היותר דין קדימה בדכוותה ולא יותר מדיני קדימה האמורים בסוף הוריות דגם שם הנידון בפרנסה כנגד פרנסה או בהצלה כנגד הצלה וכיו”ב, אבל בפרנסה כנגד הצלה או באופן אחר שכל אחד הוא צורך אחר אינו מוכרח שבהמה קודמת [ובאמת מה שבהמה קודמת לאדם הוא חידוש והבו דלא לוסיף עלה].
ולפ”ד האוה”ח הללו לכאו’ יוצא שאם יש טירחא חריגה לחזור ולהאכיל את בעל החי פטור מללכת לשם, ואולי גם דברי היעב”ץ הנ”ל יש להעמיד רק בטירחא קצת.
(ועדיין יש מקום לדון דלכאו’ הי’ שייך ע”ד זה ליישב גם איסור הפסק בברכה דגם אם הוא דאורייתא להביא לבהמתו מ”מ אין קדימת הבהמה דוחה הפסק ברכה, וביותר דהרי יש כאן כבוד שמים ואע”ג דבהמה לאו בת מחילה היא אבל אם היתה בת מחילה הו”א דכל דבר שישנו במחילה נדחה מפני מצוה, עי’ בתוס’ שבועות דף ל’ ע”ב גירסתם בגמ’ ברכות יט ע”ב ואכה”מ).

****

הנה צורת הכלי הזה שהתינוק מכניסו לפיו ומוצץ משם המאכל דרך נקבים וכיו”ב.

והנה מצד ברירה אין איסור כיון שבוררו על ידי פיו תוך כדי אכילה ומה גם שיש כאן פלסטיק שממנו צריך להוציא האוכל דבזה אפשר שאין כאן צורת תערובת שהרי הפלסטיק הוא יחידי (ע”ע מה שדנו הפוסקים בניקוי פרי יחידי ובדברי החזו”א על הוצאת שערה מבגד ועי’ בחזו”א סי’ נד לענין קילוף פרי) ועומד בפני עצמו מחוץ לענבים והו”ל כמוציא דבר מן הכלי בשבת דלא חשיב בורר גם דרך ברזא או נקב צר (פשוט בש”ס ופוסקים), אבל גם אם יש צורת תערובת מ”מ עושה כן דרך אכילה ובשעת אכילה, וכן מוכח מדברי השו”ע סי’ שיט סט”ז דבנידון דידן אין חשש ברירה כלל עי”ש ולפי המבואר שם אין חילוק לענין זה בין בד העשוי באריגה וכ”ש אם עשוי מפלסטיק שאין מובלע דבר בתוך הכלי עצמו.

וגם להחזו”א בסי’ נד שמחמיר בברירה בשעת אכילה להרמב”ן מ”מ כמדומה דבדרך אכילה ממש אין צד לאסור דאפי’ הרא”ש דמחמיר מהרמב”ן מסכים להתיר בדרך אכילה כמפורש בדבריו (ועי’ בשעה”צ סי’ שכא סקצ”ח).

ומצד סחיטה יש מקום לדמותו לנידון המשנ”ב בסי’ שכ סקי”ב לגבי מי שסוחט ענבים לפיו כשהענבים עצמם אינם בתוך פיו, ותלה המשנ”ב דין זה בב’ הדעות שהובאו ברמ”א שם ס”א, והביא שם הכרעת הא”ר דבענבים שחשש הסחיטה שלהם הוא דאורייתא יש להחמיר, וכוונת המשנ”ב לאפוקי מהכרעת הט”ז סק”ב שנקט להלכה להקל בכל גווני (והשע”ת סק”ה הביא גם הכרעת הט”ז וגם הא”ר).

ואם יש מקום לדמותו לאופן זה שהענבים מחוץ לפיו, א”כ בגדול ראוי להחמיר כנ”ל בשם הא”ר (ובשוע”ר סי’ שכ ס”ב כתב דהמנהג להקל אפי’ בזיתים וענבים והמחמיר אפי’ בפת ובשר תבוא עליו ברכה אבל בשאר פירות יש להקל שכן יש צד לומר שהוא דרך אכילתן ובכל דבר שהוא דרך אכילה לא גזרו כלל).

ובתינוק קטן הרגיל בכלי זה הוא קל יותר (ועי’ במשנ”ב שם סקי”ב שכתב בביאור המחמירים “אסרו חכמים” ומשמע מזה שאין בזה דאורייתא לכל הצדדים, ומאידך גיסא כתב אח”כ בשם הא”ר דבזיתים וענבים שסחיטתן דאורייתא הנכון להחמיר וכו’ ואולי יש לדחוק דאורייתא ר”ל שאם יסחוט ממש יהיה דאורייתא הלכך חמירי ולכך דייק לומר שסחיטתן דאורייתא דהיינו סחיטה דאורייתא ולא המציצה, דסחיטה אינה מציצה כדמוכח ברמ”א כאן, ובשוע”ר שם כתב דלהמחמירים יש לחוש שהוא דאורייתא כיון שרגילים למצוץ לפעמים, והיא לכאורה סברא הפוכה מסברתו דלעיל שלמעשה קל לגמרי בשאר פירות מטעם זה גופא שהוא דרך אכילה).

אבל יש מקום לדמותו למי שמכניס הענבים לתוך פיו ממש, דבזה כתב המשנ”ב שם ע”פ הפמ”ג שלכו”ע אין איסור כלל, וכך יש מקום לטעון דמה שיש כאן פלסטיק לא חשיב שהענבים מחוץ לפיו דהרי גם במקרה שסוחט הענבים בתוך פיו ממש ומשליך אח”כ קליפתן א”כ האוכל נמצא בתוך דבר שאינו רוצה לאכלו שהוא הקליפה ולא אמרי’ שהוא כמי שמניח הענבים מחוץ לפיו.

לכך בקטן א”צ להחמיר (וכעי”ז שמעתי בשם בעל הלכות חג בחג אלא שהחמיר בנגיסון שעשוי מבד) ובגדול יהיה תלוי בצדדים דלעיל ולפי הנ”ל נמצא שהמקל בזה גם בגדול יש לו על מי לסמוך כמשנ”ת בפרט דלהמשנ”ב אפי’ אם נדמה הניד”ד למי שמוצץ הענבים מחוץ לפיו לכל היותר הו”ל פלוגתא בדרבנן.

ולגוף דברי המשנ”ב שם שנקט שהוא איסור דרבנן ודמיירי שאין הענבים בתוך פיו, צ”ב דמקור הרמ”א מהגמ”י פכ”א מהל’ שבת סק”י ושם איתא שהשורה פת ביין ומחזיר לפיו ומוצץ המשקה חוששני לו מחטאת וכ”ש שלא ימוץ בפיו משקין מענבים וכיוצא בהן (סה”ת) עכ”ל ההגמ”י.

ומשמע בלשון ההגמ”י שהם בפיו, ומ”מ גם הרמ”א הזכיר בלשונו בפה רק שהמשנ”ב מפרשו על ידי פיו ולא דוקא בתוך פיו, אבל בהגמ”י נזכר הלשון ומחזיר לפיו ומשמע שהוא בתוך פיו ומשמע דגם האופן שלאח”ז מיירי בכה”ג, (ואף שהיה מקום לדחות ולפרש דמחזיר לפיו היינו סמוך לפיו מ”מ לשון מחזיר לפיו עם הלשון בפיו צ”ע אם אינו דוחק ובב”י מתחילתו וכן בהג’ הרמ”א הובא רק הלשון בפיו או בפה אבל בב”י אח”ז הובא כל לשון ההגמ”י), ואמנם בב”י סבר כהמקילין בזה (כמ”ש בשיו”ב בשם מהר”י ואלי וכ”כ המאמ”ר) וכן הט”ז, אבל הכלבו והא”ח העתיקו בפשיטות דברי היראים בלא חולק, וא”כ בידינו יראים וסה”ת והגמ”י וכלבו וא”ח דמחמרי ושמא ס”ל דהוא איסורא דאורייתא [וכהבנת הגר”ז כנ”ל וכפשטות הלשון בפנים].

וצ”ע אם למעשה יש להקל לכתחילה במוצץ לתוך פיו, ועי’ באג”מ או”ח ח”ה סי’ כד סק”א שכתב שאין ברור אם כו”ע סברי כהמ”ב בזה (ועי’ בהמשך דבריו שכתב בתו”ד ולא כתבתי שי’ המשנ”ב אף שמסתבר כוותיה וכו’), אבל מ”מ פוסקי זמנינו לא זזו מדברי המשנ”ב בזה (עי’ שבט הלוי ח”א סי’ פו סק”ט וחי”ט עמ’ לו סקי”א ושש”כ פ”ה ס”י וארחות שבת פ”ד סכ”א ועוד), ועי’ להלן שיש טעמא רבה לזה, [והוא, דגם אם המחמירים עצמם מחמירים באופן זה, מ”מ באופן זה מוכח בשו”ע לעיל בסי’ שיט בשם הרא”ש שדעתו להקל עכ”פ באופן זה, ואדרבה אם נימא דהמחמירים מחמירים גם באופן זה שמכניס לפיו נמצא דלהלכה יש קולא בזה אפי’ כשאין מכניס לפיו שהרי נמצא בזה דהשו”ע סתם כדעת המקילים ומנ”ל לחלק בזה בדעתו אם נימא דהמחמירים לא חלקו בזה, ואילו המקילים ודאי לא חלקו בזה כדמוכח בטעמם בב”י, ואפשר שזו דעת הט”ז, ולהלן יתבאר].

ויש להוסיף דבב”י למד דלשי’ היראים אסור למצוץ קנה הסוכר בפיו בשבת ממה שאסור למצוץ הענבים ומסתמא מיירי במקרה רגיל ששייך גם מציצה בתוך הפה ולא חילק בזה וכלשונו “דאלמא מוצץ בפה מקרי סוחט אסור למצוץ קנה הסוכר” וכו’ ואע”ג דבהמשך דבריו אמר שמה שמוצצים לתוך הפה י”ל דבא לומר דמה שהולך לתוך הפה לשי’ היראים אין בזה חסרון בהגדרת סחיטה  מצד שהיה מקום לומר דלא מקרי דרכו להיסחט קמ”ל שזה ג”כ נקרא דרכו להסחט אבל ברישא מה שדן מצד שאולי לא אסרו המלאכה בשבת בדרך אכילה (כמו שהציע הגר”ז, וע’ משנ”ב סי’ שמ לגבי אכילת עוגה וחזו”א ע”ז, ושם חמיר כיון שדרך רוב אכילה הוא בלא שבירת אותיות העוגה) בזה קאמר הלשון בפה דר”ל שגם כשהוא בפיו נאסר (ומה שסיים אח”כ דלשי’ השבלי הלקט אינו כן מ”מ היראים כך סבר, והשבה”ל הוא דעה ראשונה ברמ”א שהכל מותר).

[ושוב יתכן דבקנה סוכר מחמת גדלו אין הרגילות להכניס כולו לתוך הפה, ונתעוררתי לצד זה ע”פ לשונו של הארחות שבת שם סכ”ד בהערה].

וגם משמע מלשון ההגמ”י דגם המשך דבריו של ההגמ”י לגבי ענבים הוא דאורייתא וכמ”ש השוע”ר שהחשש הוא דאורייתא וכנראה שמקורו הוא מלשון הראשונים בזה שכן מבואר בדבריהם כן.

ולעיל הערתי דגם במשנ”ב במה שהביא הכרעת הא”ר יש מקום לשמוע דשם סבר שהוא חשש דאורייתא, אם כי בא”ר גופיה לא נזכר בלשון זו וגם במשנ”ב יותר נראה שלא לפרש כן, אלא אדרבה אולי יש מקום לפרש גם בהמשך לשון המשנ”ב שהוא איסור דרבנן שכתב בזה”ל וטעם דעה זו דסבירא ליה דלא גריע דבר זה מיונק מן הבהמה דגם שם הוא שינוי ואעפ”כ אסרו חכמים ועיין בא”ר שכתב דבזיתים וענבים שסחיטתן מדאורייתא הנכון להחמיר מלמצוץ אפי’ בפיו וכו’ עכ”ל המשנ”ב.

וממילא אולי יש מקום דלעולם ס”ל שהוא דאורייתא רק קאמר דמאחר שמצינו שע”י שינוי ביניקה אסרו חכמים א”כ שמא עדיין שייך בזה צורת סחיטה וממילא כאן י”ל דלא מקרי שינוי כיון שדרך לעשות כן ואז יהיה איסור דאורייתא (ומ”מ עיקר דעת המשנ”ב נראה יותר שהוא מדרבנן, חדא דסתימת לשונו “דגם שם הוא שינוי” משמע דה”ה כאן הוא שינוי, ומה שאסרו חכמים י”ל ה”ה כאן אסרו חכמים דקי”ל שבשאר מלאכות ג”כ שינוי הוא דרבנן כמ”ש הרמ”א גבי פקו”נ, ומה שסיים בשם הא”ר י”ל אדרבה דגבי סחיטה הוא דאורייתא הלכך יש להחמיר במציצה אע”פ שבזה אינו דאורייתא).

בשו”ע סי’ שכ ס”ו סבר שמותר לסחוט לימוני”ש כיון שבזמנו לא היה בו כ”כ דרך סחיטה כהגדרת מלאכת סחיטה ודישה (עי’ במשנ”ב סקכ”ב ובבה”ל ד”ה לסחוט), ומ”מ אינו ראיה שלהלכה מותר לסחוט בני”ד כיון שבענבים שייך סחיטה כתנאי סחיטה ואין ראיה שדבר שיש בו סחיטה מותר לסחוט לתוך פיו.

ויתכן דמה שהוקשה להמשנ”ב שמחמת זה כתב דמודים שאם הוא בתוך הפה מותר משום קושיית הט”ז מלעיל סי’ שיט סט”ז שמותר בכה”ג משום בורר במפה וקשה מה נעשה מצד סוחט והט”ז תי’ דבאמת שם אתיא כהמקילין, אבל המשנ”ב אזיל בשי’ הא”ר דשם לכו”ע שרי, ואמנם הא”ר גופיה אפשר דמיוסד על החילוק בין פרי לבין בשר ויין השרוי בו דמתיר ביראים סי’ רעד (א”ר בשמו), אמנם בהגמ”י שם מפורש לאיסור א”כ גם במפה היה צריך לאסור, ואולי מכח זה למד המשנ”ב דאין צד לאסור להלכה באופן שהוא בפיו מצד סחיטה ושבכה”ג מיירי בסי’ שיט, ואם נימא הכי י”ל דה”ה בנגיסון מותר כיון שהוא בפיו (ולא אכפת לן שהפלסטיק חוצץ דגם במפה יש לטעון כן לכאורה ולא טענינן להלכה כן), אבל אם נימא כהט”ז דשם בסי’ שיט אסור להמחמירים בסי’ שכ א”כ ה”ה דאסור בניד”ד בנגיסון, ולפ”מ שמשמע בהגמ”י לאסור בכל גווני א”כ לכאורה גם בניד”ד יהיה אסור להמחמירים (רק דהט”ז גופיה פסק מכח זה כהמקילים דלשיטתו נמצא שבסי’ שיט הוכרע כהמקילים, אבל יש כמה ראשונים מחמירים מדאורייתא כמשנ”ת).

רק דיש להעיר על ביאור זה דלפי ביאור זה נמצא דטענת המשנ”ב להתיר כשהענבים בפיו משום שהוא דרך אכילה ואינו ממש האופן של המפה שהמפה עצמה אינו אוכל ויש מקום לטעון דשם כבר אינו דרך אכילה כיון שרק שותה מים בלבד ורק גבי ענבים כשמכניס לפיו יש מקום לטעון שהאכילה או השתיה נקבעת לפי מה שמכניס הדבר לפיו.

ובתשובה אחרת הרחבתי במי שמכניס משקה לפיו עם כפית אם חשיב דרך אכילה או שתיה ולפי מה שנתבאר שם במציצה מפרי דעת הפוסקים דחשיב דרך אכילה ואילו באכילה עם כפית עיקר הדין נראה דחשיב כשתיה ובאכילת מאכל עם כפית עם נוזלים חשיב גם הנוזלים כאכילה, (עיין בהרחבה בתשובה ד”ה “נדר שלא לשתות ביום פלוני האם מותר לאכול מרק סמיך או דליל בכפית”), וכאן במשקה הבלוע במפה יש לדון בזה דמחד גיסא יש מקום לטעון דחשיב כאוכל המשקה בכפית כיון שהמשקה עומד כאן בלא אוכל, ומאידך גיסא יש לטעון דכיון שאינו יכול לשתות המשקה בעין אלא רק למוצצו חשיב כאכילה כמציצה מפרי וצל”ע.

ועכ”פ אם נימא דמציצת משקה ממפה חשיב שתיה לא יתכן שראיית המשנ”ב משם כיון דשם הוא עצמו חשיב משקה.

אולם באמת צ”ב מה באמת ההיתר שם במפה בפיו מצד סחיטה ובב”י סי’ שכ הביא בשם השבה”ל סי’ צ בשם ה”ר בנימין וכ”כ בהג”ה בלבוש בטעם ההיתר למצוץ ענבים בפיו, דאינו דרך סחיטה ואפי’ תימא שהוא דרך סחיטה אין חשיבות משקה למה שבא לפיו אלא הוא כאוכל בפיו, והמשנ”ב כאן נקט שכשהוא בתוך פיו לכו”ע חשיב מאכל, ולכאורה טעם זה שייך גם במוצץ ממפה, דאף אם נימא דלפי ההגדרה הדינית חשיבא כמשקה מ”מ כאן אין לזה חשיבות משקה דא”צ המשקה בפיו (וז”ל הב”י שם ואפילו תימא דהוי דרך סחיטה לא חמירי מפרישין ופגעין ואין איסור סחיטה שייכא אלא בדבר שדרכו להיות משקה כגון זיתים וענבים דחשיב אבל הכא מה חשיבות יש למשקה בתוך פיו ואפילו אם יתכוין למצוץ המשקה ממנו בפיו אוכל הוא חשוב ובטלה דעתו אצל כל אדם ע”כ), וממילא כל היכא שהמשקין הולכין מיד לתוך פיו ס”ל דהמשקין הולכין שלא לשם משקה, [ואפשר דס”ל שאוכל לאו דוקא אלא ר”ל דבר שאינו משקה, דגם לאיבוד מותר בשבת דהעיקר שאינו משקה מתוך אוכל, דהרי עיקר טעמו הוא מצד שאין חשיבות למשקין אלו, אבל צע”ק דטעם מה שבא לאוכל מותר משום דלא חשיב שעשה דבר חדש וטעם מה שהבא לאיבוד מותר משום שאין לזה חשיבות, אבל בלשון הב”י כאן בשם השבה”ל משמע שצירף ב’ טעמים אלו יחד, אולם יעוי’ בסמוך דיש שהבינו בכל הנידון כאן דהוא אכילה ממש ושאין הדגש כאן שאין שתיה, ולפי הבנתם מובן יותר מה ששייך כאן לענין אכילה אבל מה שהדגיש שאין בזה חשיבות צריך ביאור, ואולי הכונה בזה שכל זמן שאין חשיבות לדבר הוא נשאר במצבו הקודם ואין נעשה בו דבר חדש ולכן במקרה שמוצץ חשיב אוכל ובמקרה שמשליך לאיבוד חשיב שלא נעשה משקה ובב’ אופנים אלו שאין חשיבות משקין אין איסור כלל ובזה מיושב הכל], וממילא הדר דינא דשייך שראיית המשנ”ב מדין מפה הבלועה במשקין כעין הט”ז [ושו”ר שבמשב”ז סק”ב שהוא מקור המשנ”ב אכן הביא הראיה מהך דין בורר בסי’ שיט סט”ז והוא כדברי ושמחתי, אבל עדיין יש לדון עד כמה אפשר ללמוד מזה לדינים אחרים אם חשיב מאכל בתוך פיו או שלא בתוך פיו דכמו שנתבאר יש חילוק בהגדרת הדברים, ועי’ בסמוך דברי האחרונים בזה, ומידי דברי בזה ראיתי בארחות שבת שם עמ’ קצד בהערה שדן מ”ט לגבי ברכות לא אמרי’ בפשיטות שהוא ספק ברכות ויישב דכאן כשמכניס בפיו לכו”ע הוא אוכל, ולפ”ז נעמיד דברי המשנ”ב בפלוגתא בברכות בזה באופן שלא הכניס בפיו, אולם אם נימא דבאמת בשבת הוא הגדרה אחרת כדלעיל א”כ ניחא דמיירי בכל גווני].

וראיתי מי שהעיר על המשנ”ב בסק”י שכתב דטעם המקילין משום שאין דרך סחיטה בפה והקשה דהרי בב”י בשם השבה”ל מבואר הטעם משום שהמשקין בכה”ג חשיבי כאוכל, ויש להעיר על השגה זו דבאמת המשנ”ב הביא טעם זה להלן בסקי”ב במה שכתב דבכה”ג שהוא בפיו לכו”ע שרי משום שהוא דרך מאכל לכו”ע, וס”ל דטעם זה כשהמאכל בפניו הוא לכו”ע, ורק מתחילה לפי מה שהעמיד המשנ”ב לפי שיטתו המחלוקת באופן שהפרי מחוץ לפיו הביא הטעם שאין דרך סחיטה בפה והוא ג”כ טעם שנזכר בב”י בשם השבה”ל ע”ז הביא הטעם שסחיטה ע”י הפה אינו דרך סחיטה [אולם בב”י נראה דהשבה”ל חולק לגמרי על היראים, אבל יש לדחות דשמא באמת אין חולק לגמרי ואולי גם שמא פליגי אם הטעם של דרך אכילה שייך בכל גווני או ששייך רק באופן שהמאכל בתוך פיו, ובאמת הרע”א באו”ח שם הביא מדברי הפר”ח דהמוצץ פרי חשיב כאוכל, ויעוי’ במשנ”ב סי’ רג סק”ג שהביא ב’ דעות אם המוצץ פרי חשיב כאוכל או כשותה ובכה”ח סי’ רב ס”ק סג הביא בשם הבא”ח דיש חילוק בין לצערו לבין מורדת שאינה לצערו אם לועס הפרי בפיו או רק מוצצו מחוץ לפיו, והיינו כשיטת המחמירים כאן לפי מה שביארם המשנ”ב].

סיכום הדברים בניד”ד דלדעת כמה ראשונים יש לדון אם יש כאן צד של מלאכה דאורייתא עכ”פ בענבים (ובפרט דלא ברירא לגמרי שמוגדר כאן שהוא בתוך פיו אף שהפשטות כן היא), ועי’ באג”מ.

אולם למעשה יש כאן הרבה צדדים להקל מחומר האיסור (דעה ראשונה ברמ”א להתיר שהיא דעת הבעל העיטור ושיבלי הלקט וכן הט”ז סבר להלכה וכך עיקר דעת הב”י להלכה כמ”ש האחרונים, המשנ”ב בשם הפמ”ג שבתוך הפה לכו”ע מותר, פשטות המשנ”ב שנקט שהחשש בדרך מציצה הוא רק דרבנן), ולכן ליתן לתינוק אין איסור דבתינוק לצורך אכילה מקילינן כשיש על מה לסמוך כמבואר במשנ”ב סי’ שמ סקי”ד.

ואפי’ גדול אין למחות בהמקילין בזה שכן יש לו על מי לסמוך ברווח (משום שלפי היוצא מדברי המשנ”ב והפמ”ג נמצא שהשו”ע בסי’ שיט סט”ז קאי באופן שכאן הוא מותר כשהוא בתוך פיו בין אם נפרשנו לכו”ע או כהכרעה כהמקילין וכך נקטו כל פוסקי זמנינו כהמשנ”ב בזה).

ולפי המבואר דהיתר זה (עכ”פ לקטן) הוא לכאורה גם בנגיסון של בד דלא חמיר משקה הבלוע בבד ממשקה הבלוע בענבים שהותר באופן זה וכ”ש שעיקר ההיתר בענבים בפוסקים נלמד מההיתר בבד כמבואר, (אלא שבשם גדול אחד שמעתי להחמיר בנגיסון העשוי מבד כדלעיל, ולא נודע לי טעמו).

לגבי הגומל הביא השו”ע בס”ס ריט ס”ט פלוגתא אם מברך רק על הארבעה [שהם יורדי הים ועוברי מדברות וחולה שנתרפא וחבוש בבית האסורים] או גם מי שניצול מכותל שנפל עליו או שודדים, וסיים שטוב לברך בלא שם ומלכות.

ובמשנ”ב הביא בשם האחרונים שהמנהג לברך ושכך מסתבר.

נמצא דלפ”ז בנידון דידן לפי המנהג מברך הגומל אבל אם נוהג בדין זה כהמחבר אינו יכול לברך הגומל אלא בלא שם ומלכות [או שיבקש ממי שמברך להוציאו יד”ח].

ובחוט שני כתב דאם כמעט נדרס על ידי מכונית שנעצרה ברגע האחרון אי”ז בכלל ניסים הללו שמברכים עליו הגומל.

אולם פשוט שאין כוונת החוט שני אלא באופן שלא התכוונו לדורסו ואפשר שהוא ממנהגו של עולם שאדם שאינו נזהר עשוי להדרס וצריך להזהר ואכן בעל הרכב עלה בידו להזהר בסוש”ד (ושו”ר שכתבו מעין סברות אלו במקרה שהנהג עצר ברגע האחרון בקנה בושם ח”א סי’ יב דהנהג הוא בעל בחירה ובידו לעצור, וכן בתשובות והנהגות ח”ב סי’ קלו ושכ’ דהוא מצוי טובא), אבל אם הנידון במחבל שניסה לדורסו לא גרע משודדים שבאו עליו שמברך לדעת המחייבים כמבואר בשו”ע שם.

וכן בחוט שני שם כתב שאם המכונית נפגעה והוא ניצל מברך הגומל [ועי’ עוד דעות לגבי מקרה כזה במשנ”א על המשנ”ב שם] אבל עכ”פ כשהיה כאן סכנה ברורה וכ”ש שהיו אחרים שנפגעו מברך הגומל לפי המנהג.

לגבי מה ששאלת אם אחד הנוכחים התעלף אם מברך הגומל נראה דלא כיון שלא הי’ בסכנה בפועל ועילוף גרידא לא משמע שהוא בכלל חולה ונתרפא שצריך לברך הגומל, ולגבי סוף הדברים במכתבך לא הבנתי המקרה הנשאל.