שאלה

לכבוד מו”ר הרה”ג רב עקיבא שליט”א שלום וברכה

א) רש”י עבודה זרה ו.

ב) רש”י ו: ד”ה דקיימא בתרי עברי נהרא – עכו”ם מצד זה וישראל מצד זה כו’, לכאורה קשה מדוע פירש”י רק הציור של אבר מן החי לבני נח וצ”ע.

ג) תוספות ו: ד”ה מנין – מומר לעבודת כוכבים, בא”ד דכישראל גמור חשבינן ליה כו’, האם יש לדייק מלשון התוספות שמומר לא הוי ישראל גמור רק כישראל גמור?

החותם בכבוד רב,

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

א.

מבואר בגמ’ ב”ק לח ע”א דכל מה שהתירן לא הי’ אלא לאבד מהם שכרן ואין הכונה כלל שהתירן ממש והוא לשון מושאל.

ב.

יתכן שהיה לו עדיף למנקט מילתא שהוא דבר המצוי שאם לא יתן לו לא יהיה לו משא”כ יין הרגילות הוא שגם אם לא יתן לו יהיה לו.

ואע”פ שאי”ז מוכרח מ”מ נקט בהוה הדיוק אינו נכון אם כי י”א שיש חילוקי דינים מה”ת בין מומר לישראל [אח”כ הראני הנ”ל לשו”ת דבר יהושע (אהרנברג) ח”ב סימן קלו אות כא, אבל לא זכיתי להבין דבריו שם].

***

שאלה

{על שאלה ששאל אחי היקר יניק וחכים אהרן שלמה הכהן נ”י,
בקריעת ים סוף כתיב ויאמינו בה’ ובמשה עבדו, ידוע דברי הרמב”ן שחלק מאמונה ביציאת מצרים הוא אמונה בנבואה.

ייש”כ על תשובתך
[מהג”ר מתתיהו הלברשטט שליט”א]}

‏תשובה

יום ראשון כ”ג ניסן תשע”ו

לכבוד הג”ר מתתיהו הלברשטט שליט”א

שלום רב

הנה במדרשים מבואר שהיה קולו של משה מהלך בכל ארץ מצרים לפני המכות, אע”פ שהיתה ההתראה לפרעה, והטעם היה בין למצרים ובין לישראל, למצרים היה כדי שירצו הם לשלח את ישראל, ע”ד מה שנאמר ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים וגו’, וביותר כמ”ש בפסיקתא [פ’ ויהי בחצי הלילה, פיסקא ז אות ז] שהרגו בכורי מצרים את מצרים כששמעו את התראת משה, וזה לבד ראיה שלא רק פרעה היה שומע ההתראה, וז”ל הבעל הטורים שמות ג’ י”ח, ושמעו לקלך.

לקלך.

חסר, לומר שאינך צריך להרבות בקול כי מיד בקל ישמעו לך (שמו”ר ג יא).

ושמעו.

ב’ במסורה.

ושמעו לקלך.

ושמעו מצרים כי העלית בכחך (במדבר יד יג).

כשדיבר משה עם פרעה שמעו אותו בכל מצרים (ירושלמי פסחים פ”ה ה”ה).

ועל כן לקולך ב’ במסורת.

ושמעו לקולך.

ולא ישמעון לקולך (ד ט).

אף על פי שקולו היה נמוך היה נשמע בכל ארץ מצרים.

ולפי שקול בני אדם נמוך לכך הוא חסר עכ”ל.

[ומה שציינו ירשלמי אינו ממש שם, ומיהו על איזה דברים אחרים כתוב ג”כ שהיה קולו של משה מהלך ת’ פרסה כמהלך כל ארץ מצרים, עמ”ש בזה בחידושי על המכילתא דרשב”י].

ולישראל על מנת שירבה כבוד ה’ בעיניהם עי”ז.

ומש”כ כת”ר שליט”א לצדד דהיה אסור למשה רבינו לספר לישראל את הנבואות לכאורה יש להעיר ע”ז מדכתיב בר”פ בא, וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ, וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’, א”כ מתחילת נבואתו היה עיקר הציווי על מנת שידעו ישראל מזה, ודוחק לומר שהיה בפיקדון לבינתים ורק אחר שנצטוו בקרבן פסח וכו’.

ובאמת ידוע שכבר היה קודם לכן הצוואה להקריב קרבן פסח והיה לישראל בעצמן, וכן היה עליהם ציווי להשאיל ממצרים וזה היה ממש נס שניתן עליהם חן עליון שרצו מצרים לתת להם את כספם וזהבם, ומיהו גם ע”ז י”ל שלא היה כאן ראיות ליסודות ההשגחה וכו’ כמ”ש לפנ”ז, הגם שהיו הרבה ניסים כמ”ש חז”ל שהיו שיניהם של מצרים קהות עליהן, וכמ”ש חז”ל שניתן כח בקולו של משה והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים ממקום פלוני ועד מקום פלוני כת אחת, ממקום פלוני ועד מקום פלוני כת שניה וכו’ מ”מ אולי לא היה אות.

אך מ”מ קשה כנ”ל מדכתיב למען תספר.

אכן ראיתי במדרש לקח טוב שכתב, ולמען תספר באזני בנך.

פסוק זה למשה אמרו, למען תספר בתורה להודיע לדורות עכ”ל, וכן במדרש שכל טוב כתב, ולמען תספר.

חזר ואמר דבר הקודש למשה ולמען תספר בתורה ע”כ, א”כ י”ל דבאמת לא היה ציווי לעתה לספר.

אכן האור החיים שם כתב וז”ל, כוונת הכתוב הוא כי בא ה’ להודיע כי אין תכלית הכוונה בהבאת האותות בקרבו לעשות נקמה בפרעה אלא לחזק האותו’ שבהם עיקר האמונה בלב ישראל כדי שיהיה רשום בל ישכח לנצח כי כשיהי’ בקרבו של פרעה יהי’ בזכרון בני ישראל לעולם ועד והכוונה ע”ד אומרם ז”ל במס’ חולין (עה ב) בדין בן פקועה כ”א יהיו בו ב’ דברים המופלאים יהי’ מוזכר תמיד וכשיראו שאוכלו בלא שחיטה לא יחשדוהו כי מוזכר הוא ביניהם כי תרי תמיהי מדכר דכירי אינשי והנה באמצעות הפלא שיפליא ה’ להודיעם כי הוא שולט ברוח ובמים ובעפר ובבעלי חיים ובאש ובאויר וכדומה אין זה מספיק שיזכר הדבר בתמידות לעולם לחקק האמונה אלא באמצעות היות הפלאה ב’ כי יפליא ה’ להרע את פרעה ועבדיו להשקותם כוסות לענה מה שלא הי’ כן לכל גוי וזה לך נעימות אמרי נועם ולמען תספר באזני בנך ענין זה והסיפור מן הנמנע שיהיה הדבר תמיד בזכרונך זולת באמצעות ב’ תמיהות, הא’ את אשר התעללתי במצרים הרי תמיה אחת הגם שהי’ ה’ עושה להם צרות שאין בהם שדוד המערכות והטבעיות אעפ”כ לצד רוב הצרות והמכות עשר מכות וכל מכה היתה של ארבע וה’ מכות לא עשה כן לכל גוי הנה הדבר תמוה ותמיה זו לבד לא דכירי אינשי ולא יספרו מעשה ה’ ואמר ואת אותותי פי’ האותות שעשה ה’ תמיה’ שנית שגם בלא ענין מצרים האות מעצמו הוא דבר פלא ובאמצעות ב’ פלאות תספר באזני בנך ובן בנך וגו’ ותכלית המכוון בסיפור הוא וידעתם כי אני ה’ ואין עוד ותכזיבו האמונות זולת זה וכן תמצא כשדבר אתנו ה’ ב”ה בהר סיני פתח דבריו ית’ אמר אנכי ה’ אלהיך וזה לך האות אשר הוצאתיך מארץ מצרים והוא שהקדים דבריו כאן ואמר וידעתם כי אני ה’ כי יכירו בזה בחוש הראות צדק האמונה מה שלא השיג אדם מהעולם עד העולם ברוך אשר כן עשה לנו עכ”ל האור החיים, וכ”כ בעל ההפלאה בספרו פנים יפות שם, ולמען תספר באזני בנך.

לפי פשוטו עיקר הנסים היה בשביל הסיפור לדורי דורות, כמו שיבואר בסוף הפ’ בפסוק [יג, ח] בעבור זה עשה ה’ לי וגו’ שכל הניסים היו בשביל הסיפור עכ”ל, א”כ י”ל דעכ”פ לדעת האור החיים ובעל ההפלאה נראה שכל ההתראות והמכות היו עבור ישראל, אכן גם ע”ז אולי יש לדחות כנ”ל, דמ”מ לא ידעו שהיה כאן נבואה, ורק שידעו שיש כאן השגחה לשלם לעוברי רצונו.

אבל בספורנו פירש פסוק זה וז”ל, אמר שבהיות שהאל יתברך אמר אל משה שטעם הכבדת הלב שהיתה לפרעה כי הקשה ה’ את רוחו היה כדי להרבות מופתיו, כדי שבהם יכירו המצרים וישראל את גדלו וטובו, כאמרו וידעתם כי אני ה’ (לעיל י, ב) והנה להשלים כונתו זאת משה ואהרן יחדיו התעסקו לעשות המופתים, לכן עתה כאשר גזר האל יתברך להעניש את המצרים ולהציל את ישראל מאותו העונש, עם היות קצתם ראוים לו בצד מה, ולהפיל את אלהי מצרים, כדי שיחול העונש, וכל זה בזבח הפסח, כאמרו ועברתי והכיתי אעשה שפטים ופסחתי (להלן יב, יב – יג) וכו’ עכ”ל.

ומ”מ גם אם הספורנו פירש כך, ואפילו אם בחז”ל כבר פירשו כך, אך אכתי י”ל דהרמב”ן לא פירש כך, ואגב כתב הרמב”ן בפרשת וארא, ואמר במקצת המכות השכם בבקר הנה יוצא המימה, ועל דרך הפשט היה בעת צאת המלכים בבקר להשתעשע על המים, וצוה הקדוש ברוך הוא למשה שילך שם.

והטעם, כי בדם בעבור היותה המכה הראשונה רצה שיעשנה לעיניו ובלי יראה ממנו.

וזה טעם ונצבת לקראתו (לעיל ז טו), והתיצב לפני פרעה (פסוק טז), שיעמוד כנגדו ביד רמה.

וכן במכת הערוב נאמר השכם בבקר והתיצב לפני פרעה הנה יוצא המימה.

ובברד (להלן ט יג) השכם בבקר והתיצב לפני פרעה, והוא גם כן בצאתו המימה, כי הערוב והברד אשר בהן המיתה והעונש לבני אדם רצה הקדוש ברוך הוא שיהיה לעיני כל העם, כי בצאת המלך המימה ילכו מרבית העם אחריו, והנה יתרה אותו לעיניהם אולי יצעקו אל אדוניהם לשוב מדרכו הרעה, ואם לא יעשו כן יהיו חייבין להענש.

אבל בשאר המכות די בהתראת המלך, ועל כן נאמר בהן בא אל פרעה (לעיל ז כו, להלן ט א, י א), שיבא אל היכלו, ולא הזכיר בכנים ובשחין כן, בעבור שהוצרך אהרן להכות בעפר, והיכל המלך אין שם עפר כי היא רצפת בהט ושש, וכן הוצרך משה לזרוק הפיח השמימה.

והנה עשו אלו השתים בפני פרעה בהיותו בחצר גינת ביתן המלך או כיוצא בו עכ”ל.

ומשמע דגם המכות שהיתה ההתראה בפני עבדי פרעה, מ”מ לא היה דוקא בפרסום ובקול גדול, וגם לא נזכר שהיה בפני ישראל.

והנה על עצם הקושיא לכאורה י”ל עוד שמה שכעת ראו ישראל את אמיתת הנבואה הוא ע”י שכעת נשלם הנס, ודרך ראיית האדם להתפעל מן הדברים בעיקר אחר שהדברים נשלמו, והאמונה נובעת גם ע”י ההתפעלות, בפרט שעיקר האמונה שהקב”ה אכן שלח את משה הוא רק אם משה אכן הצליח בשליחותו, אך כל עוד לא טבעו מצרים בים עדיין לא נסתיימה השליחות של מ”ר, שהרי פרעה שלח עמהם שליחים מתחילה לשומרם שלא יברחו וזה היה התנאי שיחזרו תוך ג’ כמבואר בקראי בר”פ בשלח ובמכילתא שם.

עד שכעת באו לידי הגאולה השלמה אפילו שלא היו אומרים כדרך שעלינו אנו מצד זה, כך עלו מצרים מצד זה וכו’.

וכמו שאמרו חז”ל על המצב שלפני כן, כשרדפו מצרים אחריהם והשיגום חונים על שפת הים והים סוגר לפניהם, ואין דרך להם לנוס, נמצא מסורין ביד מצרים כציפור שהיא נתונה ביד בן אדם, שאם יכבוש ידו עליה מעט, מיד היא נחנקת, כך ניצולו ישראל מיד מצרים, וכה”א נפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים הפח נשבר ואנחנו נמלטנו עזרינו בשם ה’ עושה שמים וארץ (תהלים קכד ז ח) (שכל טוב שמות יד ל מהמכילתא).

והנה באמת גם לולי דברי הרמב”ן אנו זקוקים לידע הביאור בפסוק מ”ט רק עכשיו האמינו בה’ דגם אם לא היתה כאן אמונה בנבואה אך מ”מ מ”ט לא האמינו בה’ עד אז, דהרי ראו המכות במצרים שהם מעל דרך הטבע וג”כ עשו קרבן פסח, ולשה”פ כאן הוא ויאמינו בה’ ובמשה עבדו, א”כ מ”ט עד הנה לא האמינו בה’ כראוי, אלא ע”כ כדאמרן.

וראיתי במדרש שכל טוב שכתב איזה ביאור נחמד על הפסוק, ויוכל ג”כ לתרץ הקושיא על הרמב”ן, וז”ל, אשר עשה ה’ במצרים.

פשטיה דקרא הכי משמע שהיו רואין בבינת לבבם ובראיית נשמה יד הימנית הנוראה והנאדרית המחצבת שר של ים הנקרא רהב והמרעצת אויב, שנא’ ימינך ה’ נאדרי בכח ימינך ה’ תרעץ אויב (שמות טו ו), ודומה להם כאילו ראו אותה בעיניהם האיך היא נלחמת במצרים ומכה אותם במיתה משונות, ושיערו אותה בבינת לבם ששים אלף רבוא, ומתוך המראה הגדול הזה שראו הקדוש ברוך הוא נלחם בעצמו עם מצרים, לפיכך וייראו העם את ה’, כי לשעבר לא ראו את כבודו, ולא היו יריאין אותו, ועכשו שראו ויאמינו בה’ ובמשה עבדו, עכ”ל.

א”כ מבואר שכעת היתה אמונה יותר גבוהה מכיון שהם נתנבאו בעצמן [גם אם קודם שמעו דברי נבואה מ”מ כאן נתחזקה אמונתן מכיון שנתנבאו בעצמם].

וגם בחז”ל [במכילתא מס’ דשירתא פ”ג ובזוהר] איתא עה”פ זה אלי שראתה שפחה על הים וכו’.

שאלה

שלום וברכה

כתב האבן עזרא בראשית יא, א, היה אברהם מבוני המגדל.

בתודה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

שלו’ רב

בגמ’ ע”ז יט ע”ב מבואר שלא היה בעצה עמהם, אם כי כבר כתבו כמה מחברים ליישב בדוחק עכ”פ דעת האב”ע שלא כל בוני המגדל היו בעצה רעה, [ראה תורה שלמה פר’ נח עמ’ תקיז, אוצר חיים על האב”ע עמ’ קכז].

או דהכונה כמ”ש שם שבימיו נבנה, כמו הלשון הרגילה בגמ’ קובר את אשתו דהכונה שנקברה בימיו וכן על זה הדרך.

או יש לומר לדעת האב”ע שהראשים חייבו את הקהל לבנות, וס”ל שאז לא דחה פקו”נ, דלא כהמדרשים שמסר נפשו, ויל”ע דאדרבה וחי בהם נאמר רק לישראל ומ”מ ברד”ק סובר שחכמי הדור כולל נח ושם לא הסכימו עם רעיון המגדל אבל נטו אחר הרוב בעל כרחם, ואפשר שלא ידעו כוונתם הרשעה ודוחק.

או י”ל דס”ל להאב”ע שעדיין לא הכיר את בוראו אז,ו כן משמע בהקדמת הרשב”ץ למגן אבות וז”ל, ואז היה אברהם אבינו בן מ”ח שנה כמ”ש בסדר עולם פ”א כי הוא היה מבוני המגדל וכראותו התפלגות לשונם ובלבולם הפך כוונתם נתקיימה לו אמונת ההשגחה ואז הכיר את בוראו בשלמות וכשנכנס בשנה הז’ מהשבוע השביעי ע”כ.

בכבוד רב וכט”ס

עקיבא משה סילבר

***

{אור ליום ו’ עש”ק פ’ יתרו י”ט שבט ע”ו}

מה שהקשה כת”ר עמ”ש בזבחים קט”ז ב’ מה שמועה שמע יתרו ובא ונתגייר וכו’, ומאידך קי”ל ביבמות כ”ד ב’ אין מקבלין גרים לא בימות המשיח וכו’ כיון שזהו מחמת ששומעין גדולתן של ישראל.

תשובה הנה בתוס’ הקשו מהא דשבת ל”א ע”א בזה שרצה להתגייר על מנת שיהי’ כה”ג וגיירי’ הלל אף שכוונתו היתה לתועלת עצמו ותרצו התוס’ שבטוח הי’ הלל דסופו לעשות לשם שמים, ולפ”ז לק”מ, דהרי יתרו ג”כ היה לש”ש, ועדיפא מהכא [גם לדעת המהרש”א שתי’ תירוץ אחר], שהרי מתחילה היה כבר לש”ש, ולא רק שסופו עתיד להיות לש”ש, אלא שנתודע לאמת ע”י מה שראה גדולתן של ישראל.

אחר זמן עלה ברעיוני להתבונן עוד, דהנה בזמן מרדכי ואסתר כתיב ורבים מעמי הארץ מתיהדים, וכעי”ז היה בזמן שלמה שרצו הרבה מאו”ה לעבוד את ישראל, וכן לעתיד לבוא ירצו או”ה להיות גרים, ומאידך גבי מ”ת איתא בזבחים שם ע”א שנתקבצו כל המלכים אצל בלעם ושאלו אותו שמא מבול וכו’, ואמר להם תורה נותן לעמו, פתחו כולן ואמרו ה’ יברך את עמו בשלו, כלומר אנו מה אכפת לנו, ומצינו בעיקר שבא יתרו להתגייר, ואם כי מצינו שבאו עוד איזה שרצו להתגייר (עיין רש”י ר”פ נצבים, ויבמות ע”ט א’), מ”מ לא היה כשאר הדורות, וכנראה דגם שהיה הרבה טובה לישראל מ”מ לא היה כ”כ קל ומושך ללכת להצטרף אליהם, ואם יתפלא עלי השואל יש לידע שהדברים מפורשין בדברי רז”ל, וז”ל המכילתא דרשב”י ר”פ יתרו י”ח ה’ (ועיין גם במדר”י שם), אל המדבר הרי הכת’ מתמיה עליו אדם ששרוי בביתו ובכבודו של עולם עכשו יבוא למדבר תהו הזה שאין בו כלום לכך נאמר אל המדבר ע”כ.

נמצינו למדים מכ”ז שלא היה כ”כ קל ומושך ללכת לשם, ולא היה מה לחשוד ביתרו שהולך לשם עבור גדולה או טובה אלא לש”ש.

ויעויין באוה”ח פ’ תשא (שמות ל”ב ויעויין י’) דע”פ דבריו יש קצת ישוב לדבר, דמשמע לכאורה מדבריו שם שמשה לא הקפיד מתחילה על הא דאין מקבלין וכו’.

וז”ל שם, עוד ירצה על פי דבריהם ז”ל (שמות רבה פ”ב) שאמרו שקבלת ערב רב היתה מצד משה ולא הסכים ה’ עליהם ונתרצה לעשות רצון משה ולזה אמר לו שחת עמך אלו ערב רב והוא מה שרמז באומרו ועתה שעליו לעשות תשובה וחרטה על מעשה בלתי הגון ואולי כי הוא מתקן הדבר לעתיד לבא שאמרו ז”ל (יבמות כ”ד ב’) אין מקבלין גרים לימות המשיח ומשה הוא שיהיה גואל ויתקן הדבר ע”כ.

ולפ”ז י”ל דאיהו גופא מה שהיה למ”ר לתקן שקיבל הע”ר אע”פ שלא באו אלא מצד גדולתן של ישראל.

שאלה

לכבוד מו”ר הרה”ג שליט”א שלום וברכה

זבחים כה.

ועיין רש”י ב: ד”ה ונדבה- בסו”ד – (מפי השמועה במנחות עד כאן), וגם שם צריך עיון בכוונת רש”י.

החותם בכבוד רב

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

כוונתו “שמעתיה” – ששמע פירושה כבר כשלמד מרבו מנחות ומי שהסגיר את דברי רש”י בסוף זה המדפיסים ולא רש”י עצמו ומה שכתב עד כאן הכונה שעד כאן הוא מפי השמועה ששמע במנחות.

***

שאלה

{למה בפרשת שמות כתוב ויאמן לשון יחיד וכאן לשון רבים וימינו אחרי שכתוב וירא ישראל?
(מהג”ר מתתיהו הלברשטט – ב”ב)}

תשובה

לכבוד ידידי הג”ר מתתיהו הלברשטט שליט”א

שלום רב

יעויין באברבנאל פ’ יתרו שכתב, וכבר נוכל לרשום בזה חמש סבות ותכליות עצמיות.

הא’ הוא מה שכתב הראב”ע שהיו בישראל אנשים בלתי מאמינים במציאות הנבואה האלהית כאנשי הודו האומרים שא”א שידבר אלהים את האדם בהיותו חי ומה שהקשה עליו הרמב”ן שזרע אברהם לא יספקו בנבואה כי האמינו בה מאבותיהם וכבר נאמר ויאמן העם ויאמינו בה’ ובמשה עבדו.

תשובתו גלויה שעם היות שהאמינו קצתם הנה להיותם עם רב ומלומדים בתועבת מצרים מי המונע שהיו מהם אנשים מסופקים בה והכתוב לא אמר ויאמן כל העם אלא ויאמן העם שהיא הקדמה סתמית שבה הכח החלקי ולמה יתפלא הרב מזה והן עוד היום הזה רבים מבני ישראל המתפלספים כיחשו בנבואה כי הם האמינוה באופן שטוב הכחשתה ממציאותה כ”ש שהכתוב מעיד על זה שאמר (שמות י”ט ט’) הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם.

התכלית השני הוא כדי להשריש בלבותם של ישראל שהתורה שנתנה להם תהיה נצחית לעד ולעולמי עולמים ולכן רצה שכלם ישמעוה מפי הגבורה בסיני וגם על זה אמר (שם כ’ כ”ח) בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם רוצה לומר שיכירו וידעו שאין זאת התורה כמו המצות שנתנו לאדם ולנח כי זאת ניתנה מפי הגבורה וכל העם מקטנם ועד גדולם שמעו אותה והם העדים בדבר.

וכבר קדמני בזה הרב הגדול בספר המדע בפרק ז’ מהלכות יסודי התורה והרמב”ן גם כן בפירוש בעבור ישמע העם עכ”ל.

וע”פ דבריו י”ל לענינינו ג”כ, דויאמן העם משמע יותר לשון פרטי, ויאמינו לשון כללי, היינו שכעת היו רבים המאמינים משום שראו בחוש את השכר והעונש וכל האותות והמופתים.

ויתכן שזוהי כונת הרוקח ז”ל בפירושו לסידור בויושע [לו, עמ’ רי”ב], ויראו העם עד עכשיו קרא אותם “ישראל” ועכשיו קורא אותם “עם”, אלא ישר’ סתם היינו בין אנשים ובין נשים, אלא “עם” אילו הצדיקים.

ויאמינו ביי’ ואף על גב דכתיב ויאמן העם, אחר מיכן אמ’ אשר הבאשתם את ריחינו, אבל עכשיו האמינו עכ”ל.

ויש לבאר במה שכתב אבל עכשיו האמינו היינו שעכשיו היתה זו אמונה שלמה, משא”כ לפני כן שמיד אמרו אשר הבאשתם והוכיחו שאינם מאמינים [ועיין שמו”ר פכ”ג ב’].

ויותר מבואר בדרשות הר”י אבן שועיב לפרשת בשלח וז”ל, וענין ויורהו, לשון לימוד, כי לא אמר ויראהו אלא ויורהו, כמו ויורני, ויאמר לי, הורה לו הדרך אשר ילכו בה, והסיר מהם כל ספיקותיהם, זולתי אותן ערב רב, כי לא מזרע ישראל הם שחזרו וקטרגו עד שפלטם הענן, ואותן האחרים היו בם אמונה ובזכותם זכו לנצח אותה מלחמה.

ובזכות אותה האמונה זכו לאותה מראה דכתיב ויאמינו בה’, וכי אף על פי שכתוב ויאמן העם, לא כל העם, ולכן היו בועטים במשה והיו אומרים המבלי אין קברים במצרים.

שהיו כתות, כת צועקת אל ה’ שהאמינו בשם דכתיב ויצעקו בני ישראל, לשון שבח בני המאמינים.

ואמרו במדרש ופרעה הקריב, קרב לא נאמר אלא הקריב, שהקריב ישראל לאביהם שבשמים, שצעקו אליו ממוראו ומפחדו שהיה נוסע אחריהם.

וכת אחרת היו מסופקים במשה ובנביאותו והיו אומרים המבלי אין קברים במצרים, ואליהם אמר אל תיראו, ולכן אמר ויאמר משה אל העם.

ולכן אמרו ז”ל כל מקום שכתוב העם לשון גנאי, וכל מקום שנא’ ישראל לשון שבח.

כמו ויחל העם לזנות, וירא העם כי בושש משה, וכן כלם, ולכן כתיב כאן ויראו העם את ה’ ויאמינו, כי האחרים מאמינים היו, ובזכות האמונה זכו העם לנבואה דכתי’ בתריה אז ישיר משה ובני ישראל, כללם כלם בשבח, וזכו לכל המעלות, למראה ולשירה ולמן לחם אבירים, לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו ונבלע באיברים, כי בזכות אבות זכו לכל זה עכ”ל.

והכונה בכל זה הוא שכעת גם הערב רב האמינו, אבל ‘האחרים האמינו’ כלומר האחרים האמינו כבר לפני ש’ויראו העם את ה”, ודוקא הערב רב הוצרכו לאות ומופת, ובכך מתורץ למה אחרי ‘ויאמן העם’ אמרו ‘המבלי אין קברים’ משום שעד כה לא נכלל הע”ר.

ובשפ”א פ’ בשלח כתב, ויאמינו בה’ ובמשה כו’ אף דגם במצרים כ’ ויאמן העם כו’.

רק שיש ב’ אמונות.

א’ אף שאין האדם יודע כלום.

ועכ”ז מאמין בהקב”ה.

וזה מביאו שיוכל להשיג ג”כ.

ואח”כ צריך להאמין ע”י ההשגה עצמו שידע שא”א להשיגו כלל.

וזהו ובמשה שכ’ ז”ל באספקלריא דנהרא.

כי מה שאדם מאמין ע”י הריחוק כנ”ל נק’ אס’ דלא נהרא.

ובחי’ מרע”ה אס’ דנהרא.

שהי’ ביטול ע”י הדעת והשכל כו’.

ונק’ ג”כ אספקלריא שהיא מחיצה ע”י האור עצמו כנ”ל.

וכמו כן יש ב’ מיני גלות והסתרות.

והוא בחי’ עוה”ז ועוה”ב.

ב’ העלמות.

שיש העלם והסתר בעוה”ז.

החושך יכסה ארץ.

וכפי תגבורת האדם על היצה”ר זוכה לצאת מהחשיכה.

ואך בזה עצמו לא יבוא אל השלימות.

כי מרע לא יבוא טוב.

ורק ע”י סיוע מהבורא ית”ש שעשה כן שע”י עבודת האדם וגובר נגד יצרו.

עי”ז זוכה שמושיע לו הקדוש ברוך הוא אח”כ בבחי’ עשה טוב.

והוא העלם הב’ שיש בבחי’ עשה טוב ע”י האמת.

שמעשה הטוב גבוה עד מאוד ואין בשכל האדם להתקרב שם רק ע”י הקדמת עבודת האדם בהעלם ראשון.

מזכה אותו הקדוש ברוך הוא בהעלם השני.

וזה ענין עוה”ז מכין לעוה”ב.

וכן ענין ימי המעשה הכנה לשבת קודש.

וי”ל שזה ענין יצ”מ וקריעת ים סוף.

כי למה צוה הש”י וישובו כו’.

וכ’ ויהי בשלח.

וי”ל שהי’ חסרון מה שנצמח יצ”מ ע”י פרעה הרשע שהוא העלם הראשון.

עבודת חומר ולבנים כו’.

והי’ נצרך אח”כ להיות ישועה בהעלם הב’.

וזה שהי’ ע”י בנ”י עצמם וישובו.

ולא הי’ ע”י פרעה ומצרים כלל.

והי’ הצרה ג”כ ע”י הדעת שהרי חזרתם הי’ בדעת והשכל.

והוא העלם הב’ כנ”ל.

ואח”כ ויאמינו בה’ ובמשה כנ”ל.

וכן איתא שקי”ס הי’ ביום הז’ כדמיון שבת אחרי ימי המעשה עכ”ל.

ובבית הלוי פ’ בראשית כתב, וכן בהא דמסיים הפסוק ויאמינו בה’ ובמשה עבדו.

אמר בזוהר הקדוש (ח”ב נ”ג ע”ב) וז”ל וכי עד השתא לא האמינו בה’ והכתיב (שמות ד) ויאמן העם וישמעו כי פקד ה’ כו’ והא חמו כל אינון גבורן דעבד להון במצרים אלא מהו ויאמינו ההוא מילא דאמר להון משה אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה’.

וגם דברי הזוהר אינם מובנים כלל, במה מתורץ קושייתו דבמה נשתנה פסוק זה מכל דבריו של משה שהאמינו ורק בדברים אלו שאמר לישראל אל תיראו לא האמינו עד השתא.

והנראה לומר בזה דהנה במדרש תנחומא פרשה (אמור) [לך לך טו] וז”ל בעוה”ז יש להם יצה”ר והם מתייראין מן העבירות לע”ל שאין יצה”ר ממה הן מתייראין הן מתייראין מן הטוב הצפון להם כמו שנאמר (הושע ג) ופחדו אל ה’ ואל טובו.

וגם דברים אלו צריך הסבר להבין הכוונה בזה.

והכוונה בזה דהנה יש שני אופני יראה, אחד יראת העונש אשר אם יתבונן האדם מעשיו אשר לא טובים שעברו עליו וכמה גדל העונש אשר יגיע לו עבורם הלא ימלא יראה ופחד, וגם מי שלא חטא כשיתבונן בעצמו היאך טבעו עלול לחטא וכשיסיח דעתו משמירת גופו ילכד בפח היצר הטמון בלבו ימלא יראה, ויראה זו באה ע”י היצה”ר דאם לא היה היצה”ר בעולם הלא לא היה מקום ליראה זו כלל, ומציאת היצר גורם שימצא יראה זו, ויראה זו רחוקה מאד ממידת האהבה, דאהבה באה כשיתבונן האדם בחסדי ה’ על ברואיו ואז לא יהיה לו יראה ורק כשיתבונן בעונשיו יתחדש לו בלבו יראה זו.

ויראה זו יוכל להמצא גם מפני בו”ד דמי שהוא במקום גדודי חיות ולסטים ומפני מי שהוא חזק ממנו יתיירא ממנו.

ובחי’ זו הוא בחי’ מלאכה דהיינו התחדשות עונש שלא היה לו מקודם וכמאמר שהבאנו דפורעניות רשעים נקרא מלאכה.

אמנם יש אופן אחר כשנקבע בלב האדם האמונה הגמורה במה שמבואר לעיל אשר בכל רגע השי”ת מהוה לכל העולם יש מאין ממש ואם לא יהיה מהוה אותם רגע אחד יהיו אפס ותוהו הלא אז ג”כ תפול עליו היראה והפחד.

והוא כדמיון אדם שנפל בים ובא אחד ומחזיקו בידו שלא יטבע ואם רק ירף ממנו מלהחזיקו הלא יטבע הלא אז יגיע לו האהבה להמחזיקו וגם היראה ממנו שניהם ביחד וכל מה שיתבונן בהטובה שזה עושה עמו כן תגדל עליו היראה והפחד ממנו.

ויראה זו קשורה באהבה לא יפרדו.

ועל בחינה זו אנו אומרים בשמ”ע ועל חיינו המסורים בידך וכמש”ל.

ויראה זו נקרא יראת ה’ יען כי יראה זו מיוחדת רק מפני ה’ ואין לה מקום מוצא מפני בו”ד.

ויראה זו היא מבחינת שבת וכמו שנתבאר דשבת מורה על זה.

ועל יראה זו באה ההבטחה שישיגו אותה כל ישראל לע”ל בימי המשיח.

דעד עתה הרי בחינה זו אינה נרגשת בחושי האדם והיא כעת רק בגדר אמונה ובהסח הדעת כרגע נשכחת מלב האדם ורק הצדיקים גמורים זוכים לה באמונתם הטהורה עד שנקבע בלבם ממש כמו הרגשה חושיית.

אבל לע”ל יורגש בחוש לכולם כי הוא יתברך מהוה הכל בכל רגע וכי כל הברואים והעולמות והנמצאים נצרכים לטובו שיהיה מחזיקם ומזה יגיע להם הפחד.

וזהו שאה”כ (הושע ג’) אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה’ אלהיהם ואת דויד מלכם ופחדו אל ה’ ואל טובו, ביאור הכתוב דיפחדו אל טובו אחרי שיהיה מורגש לכולם בחוש בחינה זו כי הם נצרכים לטובו בכל רגע כמש”ל.

וזהו כוונת מדרש תנחומא הנ”ל דבעוה”ז שיש יצה”ר הם מתייראים מן העבירות וזהו יראה ראשונה הנ”ל אבל לע”ל שאין יצה”ר יקויים בהם ופחדו אל ה’ ואל טובו.

ויש עוד אופן שלישי והוא יראת הרוממות אשר בהתבוננו גדולתו יתברך תפול עליו אימה.

ועל ג’ בחינות אמרו בזוהר (הקדמת הזוהר י”א ע”ב) יראה דאית לברנש למדחל מקמי מרי בגין דאיהו רב והוא יראת הרוממות, ושליט והוא יראת העונש, עיקרא ושרשי דכל עלמין דהוא מהוה לכל הנמצאים.

ובאמת דכל האופנים נצרכים דלא כל העתים שוים להאדם להנצל מפתיו של היצר, ואם יכול לנצחו בהתבוננו מרוממותו יתברך מה טוב, ואם רואה שעדיין לא ניצל ממנו יתבונן בזה אשר גם עתה ברגע זו שרוצה לחטוא בה השי”ת מהוה אותו ואם לא יחזיק בידו הוא אפס ותוהו, ואם עוד לא נצחו יתבונן ביראת העונש.

ולהג’ בחי’ הללו כיונו בברכות (ד’ ה’) לעולם ירגיז כו’ לא נצחו יעסוק בתורה דעל ידה יגיע לרוממות, לא נצחו יקרא ק”ש, וזהו דה’ אחד ואין לשום דבר מציאות בלתו.

לא נצחו יזכיר לו יום המיתה והוא יראת העונש.

והנה יראה הראשונה כבר השיגו אותה במצרים כי ראו בחוש גודל העונשים שמעניש לעוברים על ציויו, ובמצרים נתפרסם אצלם שני עיקרי האמונה והם ההשגחה על מעשה האדם והעונש להעוברים.

אבל בים הגיענו להבחינה השניה שכתבנו וכולם ראו בחוש והגיעו אז בשעת מעשה להיראה שאנחנו מחכים לה לע”ל, דהרי הליכתם בים בודאי דנשתהה כמה שעות והלכו על המים וכדאיתא במדרש (במדב”ר ט – יב) דשליש המים נקפא תחת רגליהם והלכו עליהם, ומצדיהם וגם למעלה על ראשיהם היו המים תלוים וכדאיתא באבות דר’ נתן (סוף פל”ג) שהיה המים כמו כיפה עליהם, והשי”ת החזיק המים שיעמדו כמו נד ולא יפלו עליהם ואז ראו בעין בשר בחינה זו וכל מה שהתבוננו אז בחסדיו המרובים כן נפל עליהם הפחד ואז נתקיים בהם ופחדו אל ה’ ואל טובו, וזה שאמר המדרש וייראו העם את ה’ עד כאן לא היו יראים את ה’ הוא רומז למדת הרחמים ובמצרים לא הגיעו רק ליראת העונש אבל לא הגיעו להשיג יראתו בהתבוננות של מדת הרחמים וחסד, אבל בים הרגישו בחוש והגיעו לבחינת יראת ה’ ובעת היותם בים טעמו כל ישראל בחוש היראה שיהיה לע”ל באחרית הימים הנקראת יראת ה’ ביחוד יען שיראה זו מיוחדת רק לו לבדו ואין לזולתו בו.

ובזה יתפרש ג”כ דברי הזוהר דמפרש הא דאמר ויאמינו בה’ ובמשה דהאמינו במה דאמר להם אל תיראו.

והכוונה דמי שכבר זכה והגיע ליראה זו ונשתרש בלבו האמונה עד שלא יפסק מלבו הרי שוב אין שום מקום אצלו ליראה חיצונית דהיאך יהיה ירא משום דבר אחר שנתברר לו דאין באותו דבר שום מציאות בעצמו ובכל רגע ה’ יתברך ממציאו א”כ הרי אין שום חילוק בין ים ליבשה ולא שייך לומר שיהיה ירא לילך בים יותר מן היבשה דהא גם היבשה קיומה רק מה שה’ מקיימה בכל רגע, ורגע הראשונה איננה סיבה לקיומה ברגע השניה רק היא בריאה חדשה ואיננו בטוח ביבשה יותר מבים, וגם אין לו להיות ירא מן החיות המזיקות כיון דכל כחה אינו בעצמה ובכל רגע היא בריה חדשה וא”כ אין לו לירוא מפניה ברגע העתידה מזה שידע איכותה ברגע הקודמת, וזהו שבימי משיח יתבטלו כל יראות החיצוניות וכמו שאמר הכתוב (ישעיה יא) וגר זאב עם כבש.

וכן בים זכו לקריעת ים סוף אחר שהשרישו בלבם אמונה זו וביטלו מעל עצמם כל יראות חיצוניות וזהו שאמה”כ דבר אל בנ”י ויסעו, אמר להם שלא יהיה בלבם שום יראה מן הים, ועבור זה זכו שנקרע הים לפניהם וראו בחוש ועין בשר בחינה זו ונשתרש בלבם יראה זו, וזהו שאמר הזוהר דהך ויאמינו העם ובמשה היינו דהאמינו במה דאמר להם משה אל תיראו התיצבו וראו ישועת ה’ וכמו שנתבאר.

וגם בעת יציאת מצרים איתא במדרש (שמו”ר פט”ז ג) דאמר משה לפני הקדוש ברוך הוא דהיאך יכולין ישראל לעשות הקרבן פסח הן יזבחו תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלום א”ל הקדוש ברוך הוא חייך אין ישראל יוצאין ממצרים עד שיזבחו ע”ז של מצרים לעיניהם.

דעי”ז שהשרישו בלבם אמונתם ביחודו ובטלו מעל עצמם היראה מהמצריים עבור זה זכו להגאל מהם.

ורק דבלילה ראשונה של פסח עשו ישראל כן באמונת לבם ובשביעי של פסח זכו לראות אמונה זו בחוש ועין בשר.

ומה מאד יתבאר לפי הדברים האלה דברי המדרש רבה סוף פרשת בא (שמו”ר יט ז) אמר הקדוש ברוך הוא למשה כו’ כשם שבראתי את העולם ואמרתי לישראל לזכור את השבת זכר למעשה בראשית כך היו זוכרים הנסים שעשיתי לכם במצרים וזכרו ליום שיצאתם משם שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים למה כי בחוזק יד הוציאך ה’ ממצרים ולא יראה לך שאור שבעת ימים כנגד ז’ ימים שבין הגאולה ולקריעת ים סוף כשם (שבתחילת) [שבתחלה הם] ז’ ימי בראשית וכשם שהשבת מתקיים אחד לז’ ימים כן יהיה אלה ז’ ימים מתקיימים בכל שנה עכ”ל.

ובודאי דלכאורה אינו מובן מה חיבור המה ז’ ימי בראשית ושבת לז’ ימי פסח, ולפי הנ”ל מבואר דע”י בחינת שבת דהוא לאות שהוא מהוה הכל בכל רגע זכו לגאולת מצרים ולקריעת ים סוף דבמצרים ראו עונשים מחודשים שהוא בחינת מלאכה של ששת ימי בראשית ובים ראו בחוש ענין השביתה של שבת וזכו להיראה היוצא מבחי’ זו וכו’ עכ”ל הבית הלוי ע”ש בכל אורך דבריו.