{עש”ק פ’ לך תשע”ו בס”ד}

מה שהקשה כת”ר עמ”ש בפיוט לברית מילה הרחמן הוא ישלח לנו משיחו, ואח”כ: הרחמן הוא ישלח לנו כהן צדק (והיינו אליהו הנביא), וצ”ב סדר הדברים דהרי אליהו יבוא קודם למשיח.

דהרי בגמ’ עירובין מ”ג ב’ אי’ והא לא אתא אליהו מאתמול וכו’, ומבואר שאין הסדר כך.

תשובה – שאלה גדולה היא, וכבר עמדו הרבה על שאלה זו [ואביא בזה מה שראיתי בס’ הדעה”ד שם], ובסידור אוצר התפילות בפי’ דובר שלום תי’ בזה בב’ אופנים: א) מאחר ויבואו שני משיחים בן יוסף ובן דוד, יתכן שאליהו יבוא אחר משיח בן יוסף וקודם משיח בן דוד.

ב) “כהן צדק” אינו אליהו הנביא, שהרי בסוכה (נ”ב ע”ב) נמנו ארבעה חרשים (אומנים): משיח בן דוד, משיח בן יוסף, אליה, וכהן צדק.

הרי לנו שכהן צדיק אינו אליהו, (ועיי”ש מה שפירש רש”י).

ורצה לומר דכהן צדק בהקשר של הפיוט לבירת מילה הוא פנחס, ועפ”י מדרש שוח”ט (מזמור מ”ז) מתבאר, שמלבד אליהו יהיה עוד אחד שיטול חלק בתהליך הגאולה, וזה עפ”י הכתוב “הן עבדי אתמך בו בחירי רצתה נפשי”.

לדעת ה”דובר שלום” הכוונה לפנחס.

לפי”ז בתחילה חשיב “ישלח לנו משיחו”, ואח”ז “ישלח לנו כהן צדק” הוא פנחס דאתי בסוף יומא אחרי המשיח, עיין שם בכל פירושו.

בקובץ אורייתא (כרך י”ט ע’ תלב – ג) הביא בזה תירוצים מכמה ת”ח: הרב משה אונגר כתב כי גם “הרחמן הוא ישלח לנו משיחו”, הכוונה לאליהו הנביא.

מאחר ואליהו הוא כהן, אפשר לכנותו משיח כי הוא ככה”ג הנמשח בשמן.

את דבריו סמך על סוף הפיסקא “לבשר בשורות טובות וניחומים”, ומכמה מקומות משמע שזה תפקידו של אליהו.

סיים המשיב הנ”ל את תירוצו באומרו “ואל תתמה למה ייחד לאליהו ב’ הרחמן, שהרי גם לאביו ולאמו יחד הפייט ב’ הרחמן, הראשון והשני”.

לאחר מכן כתב לנו המשיב הנ”ל כי מצא שהדבר כמעט מפורש בפרקי דרבי אליעזר פכ”ט שקורא לאליהו משיח, ואף שהרד”ל שם גריס אחרת, אין צורך בכך וכו’.

משיבים אחדים ציינו, כי אמנם אליהו יקדים את בוא המשיח, ברם מאחר ובברית מילה עסקינן, הלא אליהו בעצמו המכונה “מלאך הברית” כבר נמצא בברית, ע”כ אין צורך להתפלל שהקב”ה ישלח לנו את אליהו, כי הוא כבר נמצא.

אלא רק מבקשים שימלא שליחותו לנחמנו תוך כדי הופעתו של המשיח.

[ועיין עוד לקמן בביאור הדברים].

הרב אברהם ישעיהו רודרמן כתב שאולי נתכווין הפייטן להבליע שמו בתוך הפיוט, ומאחר ששמו היה “אברהם כהן צדק”, לפיכך הקדיש את הרחמן האחרון לשם משפחתו “כהן צדק”.

[א”ה והבקי בפיוטים יוכל לדעת כי יש טעם בדברים].

גם הוסיף הלה לתרץ שאפשר שקודם מבקשים על התכלית – משיח, ורק לאחר מכן על האמצעי המבשר את התכלית – אליהו.

הרב ישראל גולדברג ועוד, תירצו דהנה ב”כרתי ופלתי” – בקונטרס בית הספק כתב דמה דאליהו יבוא קודם למשיח זה בגאולה של “בעתה”.

אבל בגאולה של “אחישנה” אז מדלג על ההרים ויבוא משיח ללא כל צורך במבשר קודם.

עיין שם מה שיישב את דברי הרמב”ם.

הוסיפו המתרצים הנ”ל והראו מקום לספר “כלי חמדה” עה”ת פר’ שמיני שהביא את הכרתי ופלתי וכתב: ורגיל אני לומר עפי”ז מה שייסד הפייטן בנוסח הרחמן לברית מילה שמקודם מתפלל הרחמן הוא ישלח לנו משיח הולך תמים וכו’, ואח”כ הרחמן הוא ישלח לנו כהן צדק וכו’, והוא שינוי הסדר.

אמנם לדעת הכו”פ אתי שפיר, דמקודם אנו מתפללין על הגאולה של “אחישנה” ואז יבוא משיח בלי בשורת אליהו הנביא מקודם, ואח”כ מתפללים שאם לא נזכה לזה, נזכה עכ”פ לגאולה ד”בעתה” ויבוא אליהו לבשר לנו הגאולה, עכ”ל.

לאחר זאת ביאר הכלי חמדה כפי שכתבו משיבים אחדים מעצמם לעיל, אך באופן מבואר יותר, דמכיון שאליהו כבר נמצא בברית שהרי הוא מלאך הברית, אין צורך לבקשו שיבוא, אלא מנצלים עובדה זו ומתפללים שיבוא המשיח מיד, אך בכל אופן גם אם ח”ו לא נזכה לכך, מבקשים שהקב”ה יממש את תהליך הגאולה הרגיל וזה ע”י שישלח לנו קודם כל את הכהן צדק – אליהו, שיבשר על תחילת הגאולה.

ע”כ.

[וראה עוד בקובץ זכור לאברהם [חולון] תשנ”ז תשנ”ח, שס”ח שצ”א].

שאלה שהתקבלה

א.

איך ניתן להגיע ליראת שמים?
ב.

אחד מגדולי ישראל אמר, שכדי להגיע ל”ואהבת את ה’ אלוקיך” צריך להגיע דרך “ואהבת לרעך כמוך”, – האם שתוך כדי שאני מכבד את חברי אוכל להגיע ליראת שמים מאהבה?

תשובה

א.

הדרך להגיע ליראת שמים, קבעו גדולי ישראל בזמנינו ללמוד ספרי מוסר בצורה קבועה, ומעשה ביושבי בסעודה אצל מרן הגרח”ק שליט”א שאל בחור אחד מהי הדרך להגיע ליראת שמים, והשיב לו מרן שליט”א ילמד ספרי מוסר, ושאל מה ללמוד אמר לו מרן שליט”א ראשית חכמה, ושאל איזה שער ללמוד, וענה לו מרן: בחור שילמד שער הקדושה.

אמנם הכל לפי הענין, וכל אחד יש לו הספר מוסר המתאים לו, וכבר האריך הגרי”ג אדלשטין בשיעוריו בזה.

וכמו”כ אמנם שכל לימוד מוסר מועיל, אך עיקר צורת לימוד המוסר ישנה צורה מסוימת הנזכרת בספרי רבותינו שהיא ביאה לידי התעוררות, כדרך הגר”י מסלאנט, וראה להגר”ש ולבה בספרו מה שכתב בזה.

ב.

בענין השאלה השניה, אי’ במסכת שבת דף ל”א א’, מה דעלך סני לחברך לא תעביד כל התורה כולה ואידך פירושא, זיל גמור, כתב רש”י וז”ל, דעלך סני לחברך לא תעביד ריעך וריע אביך אל תעזוב (משלי כז) זה הקדוש ברוך הוא, אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך, לשון אחר: חבירך ממש, כגון גזלה גנבה ניאוף ורוב המצות.

אידך שאר דברי תורה.

פירושה דהא מילתא הוא, לדעת איזה דבר שנאוי זיל גמור ותדע.

הגר”ח קרייזוירט ז”ל ביאר בזה עפ”י דברי רש”י ד”ה פירושה.

וז”ל דהא מילתיה הוא לדעת איזה דבר שנאוי, זיל גמור ותדע.

כלומר לא נאמר כאן דוקא בין אדם לחבירו.

אלא נאמר דעלך סני לחברך לא תעביד כלומר כל מה ששנאוי לא יעשה לחבירו ודבר זה כולל מעשים בין אדם לחבירו וכן כל בין אדם למקום שהתורה קוראת לכך “שנאוי”.

ויוצא איפא בכדי להגיע לאהבת ישראל יש לדעת את כל התורה כולה.

ובקובץ מוריה (שנה י”ג גליון י יב ע’ צז) כותב הג”ר אליעזר לופיאן ז”ל: דברי הגמרא תמוהים איזו שייכות יש למצות תפילין וציצית למאי דעלך סני לחברך לא תעביד.

וכן תמוה מה שהקשה במהרש”א שם.

ושמעתי מאאמו”ר הרה”צ זצ”ל לפי לשון ראשון ברש”י “רעך וריע אביך אל תעזוב” דקאי אהקב”ה, דאם אדם יזמין אורח לביתו, והאורח אומר לו שהרהיטים אינם מסודרים, שהשולחן צריך להיות כאן והארון כאן וכדומה, עונה לו הבעה”ב זהו ביתי ואני מסדר לפי טעמי אם נוח לך כך טוב, ואם לאו תלך לביתך ושם תסדר כחפצך, כך הקדוש ברוך הוא ברא את העולם והכל שלו.

אם אין נח לך כך, תברא אתה בעצמך עולם ותעשה שם כפי רצונך, אבל בעולם זה אתה מחוייב לעשות רצון הבורא.

זה כל התורה כולה ואידך פירושא הוא.

משם תלמד מה שהבורא רוצה.

זה הביאור האמתי.

ע”כ (ס’ דעה”ד שבת שם).

לסיכום על מנת להגיע להרגש והבנה בחובתינו והכרת הטוב כלפי הקב”ה, יש צורך בבסיס מידות והבנת הזולת, וכך נוכל כביכול להכיר טובה להקב”ה על כל אשר גמלנו.

קרא פחות

{עש”ק פרשת שמות כ’ טבת תשע”ו}

ליכנס להר הבית במקל שאינו מיועד להליכה

א) מה שהקשה עמ”ש בברכות ס”ב א’ דאסור ליכנס להר הבית במנעלו, מדכתיב של נעליך וגו’ כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא, וצ”ע היאך נכנס במקלו, דכתיב (שמות ד’ ב’) ויאמר ה’ מזה בידך ויאמר מטה, א”כ היה לו מטה.

תשובה לכאורה היה זה רק במטה המועיל להליכה, אבל מטה כזה אשר הוא כבד מאוד כמבואר בחז”ל, ולכאורה רק דומיא דשאר הדברים אשר נזכרו במתני’ שם, שהם משמשים את האדם הנושאן, כמו המנעל והאפונדא שם, משא”כ אם סוחב בידו דבר גרידא לא.

וכמו שהביא השואל ל’ הר”מ בהל’ בית הבחירה פ”ח ה”י, וכך הוא ממש במתני’ פ”ק דתמיד מ”ב, שאיש הר הבית היה חובט במקלו למי שהיה ישן על משמרתו.

עוד עלה ברעיוני עוד ליישב ע”ד האפשר, דעיקר האיסור מה דילפי’ מקרא הוא המנעלים, שבזה יש באמת בזיון טפי, ונזכר בפסוק להדיא, משא”כ מקלו שאין בו בזיון כ”כ, אי”ז מדאורייתא אלא מדרבנן, ובזמן שקודם מ”ת לא קיימו הדרבנן כמ”ש הרמב”ן בסה”מ, וכ”ש קודם מ”ת, [מיהו עי’ יומא כ”ח ב’ על אברהם, וי”ל דדוקא הוא], א”נ י”ל עוד דעיקר הקפידא שהיתה על מ”ר קודם מ”ת היתה על המנעלים שיש בו בזיון טפי וסברא הוא לאסור ליכנס בהן אף קודם מ”ת, משא”כ מקלו, דבעצם הרי לכאורה לא נתקדש המקום לגמרי, דגם אם נתנה התורה שם אח”כ הא כתיב במשוך היובל המה יעלו בהר, ואע”ג די”ל דלפנ”ז חמיר טפי, וגם י”ל בדוחק דאסור לילך במנעלים גם אח”כ, מ”מ אכתי אין קדושתו כהר הבית.

אך לפ”ז עדיין צ”ל דמקלו הוא מדרבנן כמ”ש, דאל”כ מנ”ל לאסור מקלו, דאי ממנעל דיו לבא מן הדין להיות כנידון.

לכתוב שמו על דף ד”ת שכתב

ב) מה שתמה היאך מותר לחתום שמו על דף שכתב עליו ד”ת, כיון שאסור לכתוב דברי חול על דף שכתב בו ד”ת ואפי’ תנאי לא מהני בזה, כמ”ש המ”ב סי’ מ”ב סקכ”ג, וכ”ש איך מצינו להרבה גדולים שחתמו שמם והוסיפו חופ”ק פלוני.

התשובה לזה היא, דהנה מצינו בהרבה מקומות ואף באמצע סוגיא דבגמ’ מייתי עובדא לפרטי פרטים, והכל בשביל דין א’ שיוצא לבסוף מתוך המעשה, ותמוה הרי הפוסק ממשנתו הר”ז מתחייב בנפשו, וכי לא הו”מ הגמ’ להביא רק השאלה והתשובה בזה, ונהי שע”פ סוד יש בהכל רמזים אך גם ע”פ פשט צריך להבין זאת, (ועי’ באבן עזרא הקדמת איכה), וגם אחרי הגמ’ מצינו זה במקומות שלא נתכונו לסודות, אלא על כרחך צ”ל שכל העניין היינו תורה, וכמ”ש בגמ’ ברכות ו’ א’ מהו דתימא דינא שלמא בעלמא קמ”ל דינא נמי היינו תורה, היינו גם כל הטענות והשקרים שיאמרו בעלי הדין, הכל נחשב בשביל הדיינין תורה, והשכינה באה לשם כמו דאייתי בגמ’ שם קרא דבקרב אלהים ישפוט, [ומ”מ יש דרגות באיכות הלימוד, ולא לכל חשוב דין כת”ת, עי’ שבת י’ א’], וכ”כ הנפה”ח בריש שער ד’ על הסברות של הרמאים שצריך לחשוב בשעת הלימוד כדי לידע ההלכה, דהכל הוא מלימוד התורה, וגם כשמזכירין שם האומר חשוב כת”ת, עיין אדר”נ פכ”ד, [ויעויין באיגרת הר”ש מאוסטרופוליא, מ”ש דשם האומר הוא גימטריא כפי המאמר שאמר, וגם תיבת ‘רבי’ כלול בחשבון זה, ובאמת מצינו כמ”פ ששם האומר הוא כשם המאמר שאמר], ומ”ש הגר”א שכל תיבה בת”ת שקולה כנגד כל המצוות (שנות אליהו רפ”ק דפאה), ברור אצלי שגם שם האומר נכלל בזה, וגם היכן שאנו שונים שם המקום ג”כ, כמו יוסי בן יועזר איש צרידה אומר, בכל כה”ג גם תיבות איש צרידה נכלל במתן שכר הנ”ל על כל תיבה (ומיהו עמ”ש בעם סגולה ח”א בשם הגרח”ק שליט”א לבאר עיקר ענין דברי הגר”א באו”א, אבל מ”מ מקובל לבאר דבריו כפשטן).

ופ”א כתבתי למרן הגרח”ק שליט”א ביני שיטי שאלה בענינא דעלמא, וכתב לי תשובה גם ע”ז אף שלא היה ד”ת, והיינו משום שהקדמתי לכתוב ב’ אותיות של חול, ויתכן שסמך ע”ז, או משום שהיה זה לצורך מצוה הקיל בזה, או משום כבוד הבריות סמך בזה על החיי”א המובא בביאור הלכה שם, או משום שכתבתי לו פתיחה למכתב, מיהו בדין זה שכתב דברי חול ואח”כ כתב ד”ת שמעתי מהגרמ”מ קארפ שליט”א שמועיל תנאי בזה כשכותב ד”ת שלא יקדש, ומשמע דס”ל דדוקא אם עשה תנאי ולא דמי להיה שם כתוב על ידות הכלים דסגי ליה ב’יגוד’, ומשמע דלא נתקדש כלל, ואפשר דלכו”ע אם רושם ד”ת על עיתון וכדו’ שהוא דבר שאינו שייך לד”ת כלל, בכה”ג אפשר דודאי לא צריך תנאי דהו”ל כידות הכלים.

ויסתר משה פניו

ג) מה דאיתא בשמות רבה ג’ א’ (וחלק מזה בברכות ז’ א’), ר’ יהושע בן קרחה ור’ הושעיא אחד מהן אומר לא יפה עשה משה כשהסתיר פניו שאלולי לא הסתיר פניו גלה לו הקב”ה למשה מה למעלה ומה למטה ומה שהיה ומה שעתיד להיות ובסוף בקש לראות שנאמר [שמות לג] הראני נא את כבודך אמר הקב”ה למשה אני באתי להראות לך והסתרת פניך עכשיו אני אומר לך כי לא יראני האדם וחי כשבקשתי לא בקשת וא”ר יהושע דסכנין בשם ר’ לוי אעפ”כ הראה לו בשכר ויסתר משה פניו שם שמות ל”ג ודבר ה’ אל משה פנים אל פנים ובשכר כי ירא שם שמות לד וייראו מגשת אליו ובשכר מהביט [במדבר יב] ותמונת ה’ יביט, ור’ הושעיא רבה אמר יפה עשה שהסתיר פניו א”ל הקב”ה אני באתי להראות לך פנים וחלקת לי כבוד והסתרת פניך חייך שאתה עתיד להיות אצלי בהר מ’ יום ומ’ לילה לא לאכול ולא לשתות ואתה עתיד ליהנות מזיו השכינה שנאמר [שמות לד] ומשה לא ידע כי קרן עור פניו אבל נדב ואביהוא פרעו ראשיהן וזנו עיניהן מזיו השכינה שנאמר [שמות כד] ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו והם לא קבלו על מה שעשו עכ”ל המדרש.

והקשה כת”ר, חדא מ”ט הסתיר פניו כיון שרצון היתה שלא יסתיר פניו, ועוד מ”ט קיבל שכר כיון שעבר על רצון ה’.

תשובה ראשית כל איני יודע אם יש הכרח שמ”ר ידע מעצמו מיד את רצון ה’ בכ”ז, דהנה ע”כ ישנם דעות שרצון ה’ היה שלא יזין עיניו מן השכינה, וא”כ גם לדעות החולקות ע”ז, מ”מ יתכן שמשה עצמו היה סבור כן, ומה שהקשה היאך קיבל שכר לפ”ז ניחא, שמ”מ קיבל שכר על מחשבתו הטובה, ומה דמשמע שם דהיתה עליו טענה אפשר שהיתה טענה עליו שהיה לו להשתדל להבין מעצמו, כמ”ש בב”ק צ”ב שב”נ נענש שהיה לו ללמוד ולא למד, וכעי”ז משמע בפ”ב דשבועות י”ח א’ על ת”ח ע”ש, וגם כאן היתה טענה עליו שהיה לו להבין.

ועוד י”ל דכמדומה שמצינו בעלמא שיהא צדיק ירא להתקרב מדי בסוד ה’ גם כשכך רצון ה’, משום שמ”מ כך הוא כבוד ה’, וחשיב שעושה בזה רצון ה’ האמתי, ומקבל ג”כ שכר על הפרישה, וכעי”ז מה שגזרו רז”ל שלא לתקוע בשופר וליטול לולב בשבת, דכיון שנראה להם לגזור כן ודאי רצון ה’ האמתי הוא שלא יקיימו מצות אלו בשבת.

וכבר כתבתי כעי”ז במקו”א.

ובאמת בתוס’ הרא”ש בברכות שם כתב, ותימה הוא למה הענישו על כך, ולא תירץ, וביאור דבריו היינו דמ”מ משה רצה לגדור עצמו שלא לראות, והיה זה לש”ש, ולכך לא היה לו ליענש.

וז”ל התוס’ בסוטה ל”ז א’ ד”ה והיו, כך שנויה ברייתא במכילתין משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיו לו שני בנים אחד גדול ואחד קטן אמר לקטן העמידני עם הנץ החמה אמר לגדול העמידני בג’ שעות בא הקטן להעמידו עם הנץ החמה ולא הניחו גדול אמר לו לא אמר לי אלא עד ג’ שעות והקטן אמר לא אמר לי אלא עד הנץ החמה מתוך שהיו עומדים צהובין { ר”ל כועסין (עיין (סנהדרין (רש”י סנהדרין ק”ה א’).

ובנ”א: צווחין.

}ננער אביהן אמר להן בניי מכל מקום שניכם לא כיוונתם אלא לכבודי אף אני לא אקפח את שכרכם עכ”ל.

בענין אין נא אלא ל’ בקשה ובלשון ‘אסורה נא’

ד) מה שהקשה עמ”ש (שמות ג’ ג’)

ה) ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה וגו’, דהרי אין נא אלא ל’ בקשה, וממי ביקש משה רשות כאן.

תשובה זה נכון דאמרי’ בכמה דוכתי (ברכות ט’ א’, סוטה י’ ב’, סנהדרין מ”ג ב’, פ”ט ב’ ועוד) דאין נא אלא ל’ בקשה, מ”מ כבר כתבו המדקדקים הקדמונים (רש”י ורמב”ן בראשית י”ב י”א) שאי”ז המשמעות הבודדת של תיבת נא, דיש עוד משמעויות לתיבה זו והכל לפי הענין.

עיין חזקוני בראשית י”ב י”א דב’ נא שם אינן ל’ בקשה, וכעי”ז בריב”א שם, וע”ע בחזקוני ודעת זקנים במדבר י”ב י”ג על אל נא רפא נא לה, דגם שם ביארו ד’נא’ אינו ל’ בקשה, וע”ע רמב”ן בראשית מ’ י”ד, ועיין בעקידת יצחק [‘העקידה’] בחלק עה”ת בראשית כ”ה י’ שאין ה’נא’ שם ל’ בקשה, וכן באברבנאל ר”פ וירא (בראשית י”ח) על הפ’ יוקח נא מעט מים.

וכמדומה שאין צורך כלל להביא ראיות ע”ז מרוב פשטות הדברים.

אכן אין להקשות דבגמ’ קאמר אין נא אלא ל’ בקשה, דמצוי בגמ’ גם לשונות כוללות של ‘אין .

.

.

אלא .

.

.

‘, ואין הכונה שתמיד הוא כך, והדברים פשוטים, וניתן להביא דוגמאות רבים מספור, כמו הא דאיתא בשבת ס”ג א’ אין דיבור אלא נחת (ע”ש ברש”י), שנאמר ידבר עמים תחתינו, ואין הכונה שכל מקום שנזכר דיבור הכונה לענין הזה, דאדרבה בד”כ שנאמר דיבור הכונה דיבור ממש, ע”ש, ושם ס”ז ב’ אין דן אלא לשון ע”ז, ואין הכונה שכל מקום שנאמר דן הכונה ע”ז, דיש גם שבט דן ויש משפחת הדני, ולא תמיד הכונה לע”ז ממש כמו במקרה בגמ’ שם ע”ש, ושם ק”כ א’ אין ישא אלא לשון שבועה, והרי יש ישא שהוא לשון נשיאת עינים, ויש ישא של נשיאת כפים, וגם אם ראיה זו יש לדחות, אך מ”מ הראיות לזה הם רבים ואין כאן המקום.

וכן מצאתי ברא”ם בראשית כ”ב ב’ שכתב על לשון רש”י ‘אין נא אלא לשון בקשה’, וז”ל, אינו רוצה לומר אין “נא” בכל מקום אלא לשון בקשה שהרי מצינו בכמה מקומות “נא” שאינו לשון בקשה [יב יא טז ב] ועוד אלא הכי פירושא אין “נא” האמור פה אלא לשון בקשה דאם לא כן “נא” למה לי עכ”ל.

וכ”כ בשמות י”א ב’.

ולא נחה דעת הרא”ם בזה עד שבמקום אחר (ויקרא ה’ ט”ו) רצה להביא ראיה לגבי מילתא דהתם שהל’ ‘אין .

.

אלא.

.

.

‘ אינו תמיד כך, והביא ראיות לזה, וא’ מן הראיות שהביא הוא מ”ש אין נא אלא ל’ בקשה עכ”ד, ושמחתי.

והנה בעצם הקושיא כאן כנראה שהבין השואל בפרטי המעשה בכאן, שמתחילה לא ידע משה מהי האש הזו, ורק אח”כ היה גילוי שכינה לפניו, ואכן יש המפרשין כן, אך יעויין בצרור המור כאן מה שביאר עניין הסנה באריכות, ובדבריו הזכיר שמתחילה היה זה גילוי ע”י מלאך עד שנתגלה אליו הקב”ה, כמ”ש וירא אליו מלאך ה’ וגו’, עד וירא ה’ כי סר לראות, ולפי מה שנתבאר בדבריו שכל ענין הסנה היו גילויים וענינים ע”י המלאך י”ל שמן המלאך גופיה ביקש משה אסורה נא, ולפ”ז יהא שייך ל’ בקשה גם כאן.

לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט”א!

יישר כח גדול על התשובות.

שאלה: ידוע שממזר ת”ח קודם לכהן גדול ע”ה, וצ”ב לפי”ז מדוע מכבדים כל כהן לעלות ראשון לתורה ולפתוח ראשון וכו.

שאלה: עירובין סא: אמר רבן גמליאל: מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים, וצ”ב, איך דר ר”ג עימו והא כתיב “הרחק משכן רע”.

שאלה: מבואר בשבת יד: דגזרו טומאה על ארץ העמים.

וצ”ב, על מה סמכו כהנים הדרים שם והנוסעים לשם.

שאלה: שבת דף יד: “אלא אתו אינהו, גזור ולא קבלו מינייהו, ואתו תלמידייהו – גזרו וקבלו מינייהו.

 וצ”ב, כיצד משמאי והלל – לא קבלו, ומהתלמידים – קבלו.

שאלה: שם: והאמר אילפא ידים תחילת גזירתן לשריפה וצ”ב, מה נפק”מ בזה, שבתחילת הגזירה – היתה לשריפה, ולא קודם לתלות ואח”כ לשרוף?

שאלה: רש”י מסכת שבת דף יד עמוד ב משקה הזב – היוצא ממנו: רוקו וזובו ומימי רגליו.

וצ”ב, אמאי לא נקט רש”י אף דמעותיו דזב.

שאלה: רש”י שבת יד: ד”ה “ובי”ח דבר נחלקו”.

פירש, דבאותן י”ח דבר שגזרו – היו במחלוקת בית שמאי ובית הלל, אלא שרבו בית שמאי במניין.

ולכך פסקו כמותם.

משמע, שבשאר מקומות בש”ס – אין ב”ש רוב, אלא ב”ה הם הרוב.

וא”כ צ”ב, אמאי צריכה לצאת בת קול לומר דהלכה כבית הלל, הא הם הרוב, ופשיטא דהלכה כמותם, דאחרי רבים להטות.

שאלה: משנה מסכת תרומות פרק ה משנה ח’ סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה ורבי שמעון מתיר: וכתב בפירוש המשניות, דאין הלכה כרבי שמעון.

וצ”ע, דבחיבורו פסק כרבי שמעון.

שאלה: מגילה יד: “אלא מלמד שגילתה את שוקה, והלך לאורה שלש פרסאות.

אמר לה השמיעי לי אמרה לו”.

ובהגהות הגר”א מחק תיבות אלו, מדוע מחקם.

שאלה: שבת טו.

“וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא: מעת לעת – ממעט על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה – ממעט על יד מעת לעת”.

וצ”ב, אמאי צריך לומר לא כדברי זה ולא כדברי זה.

שיאמרו את דעתן – ותו לא מידי.

שאלה: שולחן ערוך הלכות תפילין סימן לז סעיף ב מצותן להיותם עליו כל היום, אבל מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יסיח דעתו מהם, ואין כל אדם יכול ליזהר בהם, נהגו שלא להניחם כל היום.

וכתב בביאור הלכה עיין בפמ”ג שמסתפק אם מן התורה חייב כל היום או מן התורה די ברגע אחד שמניח ומדרבנן כל היום ובטלוה עכשיו שאין לנו גוף נקי ומסיק דעיקרן של דברים דאם לא הניח יום א’ כלל לתפילין ביטל מ”ע ובהניח רגע עליו קיים המצוה אבל מצוה מן המובחר מן התורה להיותן עליו כל היום וכו’ עיין שם.

ובספר ישועות יעקב פסק דמן התורה מצותן כל היום עיין שם.

ועיין בספר א”ר שמוכח מדבריו דמי שיודע שיש לו גוף נקי אין לו לפטור א”ע ממצות תפילין כל היום.

ויל”ע לפי זה, אמאי לא מצינו לגדולי ישראל שהלכו בתפילין כל היום, הא הם בודאי יכולים לשמור את עצמם.

שאלה: מנחות מד.

“זה מתן שכרו בעה”ז, ולעה”ב איני יודע כמה”.

ובהלכות קטנות למרדכי (מנחות) פרק התכלת רמז תתקנא, הגירסא “זה מתן שכרה בעולם הזה ובעולם הבא עין לא ראתה”, וצ”ב, דעין לא ראתה אלוקים זולתך נאמר במסכת ברכות על תלמידי חכמים, ולא על זה.

שאלה: נאמר הרבה בגמרא “כרכי הים”.

איה מקומם?

שאלה: ידוע, דכל אתין מרבין.

האם בכל מקום שכתוב “את” זה מרבה? דלפעמים זה נצרך כדי להבין פשוטו של מקרא, ובלא “את”, נראה הפסוק משונה.

וא”כ – מה הכלל בזה?

בתודה גדולה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

לכבוד הרב אהרן אריה כהן שליט”א

שלום רב

שאלה: ידוע שממזר ת”ח קודם לכהן גדול ע”ה, וצ”ב לפי”ז מדוע מכבדים כל כהן לעלות ראשון לתורה ולפתוח ראשון וכו’.

תשובה: מה שמכבדים גם כהן ע”ה בעליה לתורה לפני ת”ח אינו מעיקר הדין אלא מפני דרכי שלום.

כמש”כ השו”ע או”ח סי’ קל”ה סעי’ ד’ המנהג הפשוט שאפילו כהן עם הארץ קודם לקרות לפני חכם גדול ישראל, וכתב המ”ב סקי”א, ר”ל אף דהרבה ראשונים סוברין דלא נעשה תקנה זו להקדים עם הארץ לפני החכם מ”מ המנהג כהפוסקים שסוברין דלענין קריאת התורה בביהכ”נ מפני דרכי שלום לא חילקו בזה עכ”ל.

וכתב הזרע יצחק בפ”ה דגיטין וז”ל, גמ’ שאני רב הונא וכו’ מיכף הוו כייפי ליה עיין בפי’ הרמב”ם במשניות ומריהטא דלישנא משמע דאם בש”ה ת”ח קודם לכהן ולא כתב תנאי דמיכף הוו כייפי דאין כמותו בכל המקומות וקשה דהא בגמרא קאמר דדוקא משום דמיכף הוו כייפי וי”ל דהרמב”ם מפרש דר’ אמי ור’ אסי הוו בב”ה דרב הונא והא דקאמר חשיבי דא”י להגדיל חשיבותם לא לומר דשם היו אז והא דקאמר מיכף הוו כייפי ליה ר”ל דהיה חכם מאותם הכהנים שהיו מצוים והב”י א”ח סי’ קל”ו כתב בדעת הרמב”ם דלאו דוקא חכם יותר מן הכהנים המצויין שם אלא צריך שיהיה גדול יותר אפילו מכהנים שבמקום אחר ע”ש.

ולפ”ז א”ש מאי דאיתא בסוגיין מיכף הוו כייפי אבל צריך ליישב תחילת לשונו בשאין שם חכם גדול ממנו וכו’ משמע ממנו דוקא וכן מ”ש קצתם יותר חכמים מקצתם וצ”ל דלאו דוקא דכל עצמו דהרמב”ם לא בא אלא לגנות המנהג דאפילו כהן ע”ה קודם דבהא כ”ע מודו דהא חייב מיתה למאן דמפרש הך בקריאת התורה ועיין בסוף מגילה [דף כ”ח ע”א] ובתוס’ דידן [בד”ה אפילו] ודע דלפי פשיטות דברי הרמב”ם כדכתיבנא ניחא בפשיטות מתני’ דהוריות [פ”ג מ”ח ובש”ס הוא בדף י”ג ע”א] שהביא הוא דקתני בזמן שכולם שוין אבל אם היה ממזר ת”ח קודם לכ”ג ע”ה דקשה דיוקא דרישא אסיפא דמרישא משמע טעמא דשוין הא אם היו קצתם יותר חכמים מקצם כל מי שהוא חכם ביותר קודם ומסיפא משמע דוקא ע”ה דאינו חכם כלל אלא דהתירוץ מבואר דאמרינן הא אינן שוין נעשה כע”ה כאורחין בכל דוכתא דק’ דיוקא דרישא אסיפא אבל לדרך ב”י דאפילו חכמים קצתם מקצתם בעינן דליכא דכותיה בכל מקום קשה דיוקא דרישא דמשמע דאם אינן שוין סגי וי”ל דשוים דקתני לאו דוקא אלא כל שאינו גדול דליכא דכותיה שוין וסיפא דוקא ע”ה ולשאר פוסקים כבר יישב שם הב”י מתני’ דהוריות ע”ש.

עכ”ל.

שאלה: עירובין סא: אמר רבן גמליאל: מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים, וצ”ב, איך דר ר”ג עימו והא כתיב “הרחק משכן רע”.

תשובה: כנראה שהיו סיבות אחרות שהוצרך לדור שם ולא היה בידו להוציא את הצדוקי משכונתו.

שאלה: מבואר בשבת יד: דגזרו טומאה על ארץ העמים.

וצ”ב, על מה סמכו כהנים הדרים שם והנוסעים לשם.

עי’ בעירובין מ”ו ב’ ומ”ז ב’ באיזה אופנים מותר לכהן לצאת לחו”ל, ומ”מ באופן רגיל לסתם יציאה אסור.

שאלה: שבת דף יד: “אלא אתו אינהו, גזור ולא קבלו מינייהו, ואתו תלמידייהו – גזרו וקבלו מינייהו.

וצ”ב, כיצד משמאי והלל – לא קבלו, ומהתלמידים – קבלו.

תשובה: עברו כבר שנים מן הפעם הראשונה והיה יותר מודעות לקיים גזירה זו, א”נ מאחר שהיו רוב חכמי הדור יחד במושב ובמנין משא”כ שמאי והלל בלבד שאע”פ שהיו גדולי הדור מ”מ היו רק שניים.

שאלה: שם: והאמר אילפא ידים תחילת גזירתן לשריפה וצ”ב, מה נפק”מ בזה, שבתחילת הגזירה – היתה לשריפה, ולא קודם לתלות ואח”כ לשרוף?

תשובה: נפק”מ לבית דין שאינו גדול כשלמה המלך שאינו יכול לבטל גזירה זו כלל, ואי הוה סבירא לן דידים אין תחילת גזירתן ע”י שלמה המלך לשריפה אלא ע”י ב”ד אחר, א”כ כדי לבטל סגי בב”ד שגדול מאותו ב”ד וא”צ שיהיה גדול בחכמה ובמנין מב”ד של שלמה המלך.

וכמו”כ הוא נפק”מ לפרש סוגיא דהתם בגמ’ בשבת – מה גזרו תלמידי ב”ש וב”ה.

שאלה: רש”י מסכת שבת דף יד עמוד ב משקה הזב – היוצא ממנו: רוקו וזובו ומימי רגליו.

וצ”ב, אמאי לא נקט רש”י אף דמעותיו דזב.

תשובה: באמת אין חילוק בין דמעת עינים לשאר הנך, כמבואר בכריתות י”ג א’ ונדה נ”ה ב’ ורמב”ם פ”י מהל’ טואו”כ ה”ה, אבל רש”י נקט דברים המצויין, דרוק ומ”ר מצויין תמיד, וכן זוב אע”ג דבסתם בנ”א אינו מצוי מ”מ בזב עצמו מצוי.

שאלה: רש”י שבת יד: ד”ה “ובי”ח דבר נחלקו”.

פירש, דבאותן י”ח דבר שגזרו – היו במחלוקת בית שמאי ובית הלל, אלא שרבו בית שמאי במניין.

ולכך פסקו כמותם.

משמע, שבשאר מקומות בש”ס – אין ב”ש רוב, אלא ב”ה הם הרוב.

וא”כ צ”ב, אמאי צריכה לצאת בת קול לומר דהלכה כבית הלל, הא הם הרוב, ופשיטא דהלכה כמותם, דאחרי רבים להטות.

תשובה: מ”מ היכא דמסתבר טעמיה של המיעוט הרשות ביד בתראי לפסוק כמיעוט היכא דלא עמדו למנין, אבל היכא דעמדו למנין וקבעו הלכה א”א להכריע כנגדם, ולכן בשאר התורה יש רוב אבל לא עמדו למנין, ולכן צריך בת קול, משא”כ הכא יש רוב ועמדו למנין ולכן ברוב כאן א”צ בת קול.

ואי’ בירוש’ שהיו הורגין בהן בתלמידי ב”ה כדי שלא יכנסו למקום שעמדו למנין, אע”פ שבאמת היה בעולם רוב ב”ה, מ”מ אלו שעמדו למנין והכריעו את ההלכה היו הרוב מב”ש, ואיתא בגמ’ שבת שם שאותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו עגל.

ועי’ בתשוה”ג הרכבי סי’ ר”נ שכתבו ז”ל, בזה”ל, אלא כי מאשר שנוי והיה הלל כפוף ויושב לפני שמאי והיה הדבר קשה לישראל כיום שנעשה בו עגל מראין הדברים שהרבה מישראל חברו עם שמאי על הלל אותו היום וגבר בהן שמאי מאד.

והיה הלל צריך בדברים שהיה נושא ונותן עמו להראות כאילו הוא תובע ללמוד וכאדם שהוא שואל להתלמד.

ולולא כן לא היו מניחין אותו אותן החברים שחברו עליו להתגבר עליו.

והוצרך הלל להמאיך את נפשו ולכפוף את עצמו כדי שיצאו הדברים ולא יוכל שמאי להימנע מלהשיב עד שהראה את הרבים כי קנט שמאי והשוה את המדה שהיה מאז חולקה.

כי מעיקרה היה חולק בין בוצר למוסק ודחקו הלל בתשובה עד שקנט והשוה ביניהן ונראה כי בטלו דבריו.

ולולי [ע”ב] שכפף עצמו הלל לא יכל לזאת מאשר חברו עם שמאי שלא כדת כמי שעשו את העגל שלא כדת עכ”ל.

שאלה: משנה מסכת תרומות פרק ה משנה ח’ סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה ורבי שמעון מתיר: וכתב בפירוש המשניות, דאין הלכה כרבי שמעון.

וצ”ע, דבחיבורו פסק כרבי שמעון.

תשובה: יתכן שחזר בו, ויש שכתבו ליישב הקושיא, יעוי’ במעשה רוקח ועלי תמר ומחנה יהודה בחיבורו פי”ג מהל’ תרומות ה”ו [ראה מפרשי היד החזקה מהדורת עוז והדר].

שאלה: מגילה יד: “אלא מלמד שגילתה את שוקה, והלך לאורה שלש פרסאות.

אמר לה השמיעי לי אמרה לו”.

ובהגהות הגר”א מחק תיבות אלו, מדוע מחקם.

תשובה: עי’ בתוס’ שם התמיהות שיש בגמ’ שם, וגם המפרשים טרחו ליישב אמאי לא נחשב לדוד לחטא [שהרי לא נזכר לדוד חטא זה מלבד חטא בת שבע].

שאלה: שבת טו.

“וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא: מעת לעת – ממעט על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה – ממעט על יד מעת לעת”.

וצ”ב, אמאי צריך לומר לא כדברי זה ולא כדברי זה.

שיאמרו את דעתן – ותו לא מידי.

תשובה: אפשר שהיו יכולים לטעות בכוונתם שבאו לבאר את דעת אחד מן החולקים דלעיל.

שאלה: שולחן ערוך הלכות תפילין סימן לז סעיף ב מצותן להיותם עליו כל היום, אבל מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יסיח דעתו מהם, ואין כל אדם יכול ליזהר בהם, נהגו שלא להניחם כל היום.

וכתב בביאור הלכה עיין בפמ”ג שמסתפק אם מן התורה חייב כל היום או מן התורה די ברגע אחד שמניח ומדרבנן כל היום ובטלוה עכשיו שאין לנו גוף נקי ומסיק דעיקרן של דברים דאם לא הניח יום א’ כלל לתפילין ביטל מ”ע ובהניח רגע עליו קיים המצוה אבל מצוה מן המובחר מן התורה להיותן עליו כל היום וכו’ עיין שם.

ובספר ישועות יעקב פסק דמן התורה מצותן כל היום עיין שם.

ועיין בספר א”ר שמוכח מדבריו דמי שיודע שיש לו גוף נקי אין לו לפטור א”ע ממצות תפילין כל היום.

ויל”ע לפי זה, אמאי לא מצינו לגדולי ישראל שהלכו בתפילין כל היום, הא הם בודאי יכולים לשמור את עצמם.

תשובה: מנא לן שלא היו חולי מעים או עכ”פ במצב שקשה לשמור את זה, דהדורות היום חלושין מאוד, וא”ז תליא בחכמה ובכשרון, אלא בבריות גופא מי שגופו חזק כא’ הגיבורים אשר בארץ, ועובדא ידענא בא’ מגדולי עולם בדור האחרון ששאלוהו אם צריך ע”פ דין להניח כל היום [מי שיכול] ואמר שכן, אע”פ שהוא עצמו לא הניח.

שאלה: מנחות מד.

“זה מתן שכרו בעה”ז, ולעה”ב איני יודע כמה”.

ובהלכות קטנות למרדכי (מנחות) פרק התכלת רמז תתקנא, הגירסא “זה מתן שכרה בעולם הזה ובעולם הבא עין לא ראתה”, וצ”ב, דעין לא ראתה אלוקים זולתך נאמר במסכת ברכות על תלמידי חכמים, ולא על זה.

תשובה: בגמ’ בברכות שם נזכרו כמה דברים שעליהם נאמר עין לא ראתה, וא”כ אי”ז פרט שרק ע”ז אלא יתכן שבכל דבר שמתן שכרו גדול משאר דברים ע”ז אמרינן עין לא ראתה אלהים זולתך, וגם בגמ’ שם איכא למ”ד דס”ל שכל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים עצמן עין לא ראתה וגו’, ופליגא דמ”ד במקום שבע”ת עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד, וא”כ אפשר דלדידה אפכא הוא דקרא דעין לא ראתה מיירי בבע”ת, וברמב”ם נפסק כהמ”ד השני, וצ”ב.

שאלה: נאמר הרבה בגמרא “כרכי הים”.

איה מקומם?

תשובה: יש אולי השערה שהיינו איי אירופה או צרפת, ראה בספר ירושתינו באחד הקבצים.

שאלה: ידוע, דכל אתין מרבין.

האם בכל מקום שכתוב “את” זה מרבה? דלפעמים זה נצרך כדי להבין פשוטו של מקרא, ובלא “את”, נראה הפסוק משונה.

וא”כ – מה הכלל בזה?

תשובה: בחז”ל נראה דאן דדריש את דריש לזה כמעט בכל דוכתא, ורק היכא דהוה ס”ד שלא לחלק ביניהם את יוכל לחלק, עי’ מגילה ב’ ב’.

ומה שכתבת מצד שהפסוק משונה הנה השפה המדוברת אצלינו כיום אינה ממש עם כל פרטיה של לה”ק של המקרא, ודרך המקרא לקצר בתיבת את במקום שאין מוכרח לאשמעינן מידי לדעה זו.

בכבוד רב

***