בדין אשרי יש ב’ דינים, דיש דין אחד לאומרו אחר התפילה משום ישבו ישרים את פניך שנאמר אחר התפילה כדדרשי’ גבי חסידים הראשונים, ולכן כ’ הרמב”ם פ,ט מהל’ תפילה ה”ח שאומרים קודם מנחה תהלה לדוד בישיבה, והוא כדי לקיים דין זה דחסידים הראשונים שנאמר בישיבה כדדרשי’ מקראי דכתיב אשרי יושבי לענין קודם תפילה וישבו ישרים את פניך לאחר תפילה.

ויש דין שני לאומרו כדי להשלים ג’ פעמים בכל יום כמבואר בפ”ק דברכות, והנה דין הראשון הוא מנהג בעלמא ובודאי שלא נקבע בנשים וכמו שהביא כת”ר דבסדר התפילה לנשים בקובץ תשובות לא הזכיר הגריש”א אשרי.

ולחדד הדברים יש לבאר דהנה מנהג נשים להתפלל הרבה פחות מהחיוב והפוסקים נתחבטו ליישב מנהגם עי’ במג”א ומשנ”ב, וגם אם לא נקבל שיש פטור למעשיהם, אבל עכ”פ המנהג נתברר שאין מנהג נשים להאריך ולהוסיף בתפילה, וממילא כל מה שגם חיובא דאנשים מחוייבים רק מצד המנהג, והרי בנשים נתברר שאף אין מנהג, מ”מ אהני בזה לומר שאין כאן מנהג בנשים להתפלל תפילות אלו (והיינו כל סתם תפילה שלא נודע שיש מנהג בנשים להתפלל).

וכן ואני תפילתי שהוא מנהג בעלמא ע”פ המדרש, ובפרט שעיקר מה שנקבע הוא למי שבא לבהכנ”ס להתפלל ולשמוע קריאה”ת ובלאו זה לא נתקן, דעיקר השבח נתקן באופן זה, ואמנם במדרש גופיה לא נזכר בהכנ”ס וקריאה”ת אלא תפילתי עת רצון, ויעוי’ במשנ”ב שכ’ דביו”ט לא נתקן כיון שאין קריאה”ת שהוא עת רצון, אבל בשבת המנהג לומר גם כשאין קורין ואף ביחיד, והיינו אחר שכבר הוקבע המנהג בשבת אומרים, ולפ”ז נשים שלא הוקבע להם מנהג (דהדבר ידוע שאין מתפללות כל דבר כאנשים ובפוסקים מבואר שהקילו טובא עי’ מ”ב בשם המ”א), לא.

אבל יתכן לומר באופן אחר דהעת רצון הוא משום שיש בתי כנסיות אחרות שקורין בתורה אז כדאמרי’ בפ”ק דברכות גבי רב נחמן לימא מר לשליחא דציבורא וכו’ אימתי עת רצון וכו’, וכן בב”ר גבי ר’ חנינא בן דוסא, ולפ”ז עיקר טעם המנהג שייך גם בנשים, אבל אכתי מאחר ואינו אלא רק מנהג בעלמא מנ”ל שהונהג חובה בנשים, וגם באנשים שמא לא היה נתקן מעיקרא במקום שלא היה שייך שם קריאה”ת כלל (דלו יצוייר שלא היה קריאה”ת אלא בב”ד חשוב מסתמא לא היו מתקנים בשאר מקומות).

אבל גם לגבי דין השני דאשרי הנ”ל יש לציין דעיקר מה שנקבע לומר ג’ פעמים הוא משום פעם אחת כדאי’ בתשוה”ג שערי תשובה, ומעי”ז במפרש על הרא”ש, ובראשונים יש שלא גרסו ג’ פעמים, אלא רק פעם אחת בכל יום, הלכך אם אמרה בפסוד”ז אפשר שאין להחמיר עליה לומר ג”פ.

לענין קדושה דסדרא משמע טובא בפרש”י בסוטה מט ע”א שנתקן רק במקום אנשים וגם מדין ת”ת, ויש להזכיר דיש פוסקים שסוברין דאינה נאמרת ביחיד כלל.

ולענין תחנונים דקדושה דסדרא עיקרו נקבע רק לש”ץ כמבואר ברמב”ם (בסדר התפילות קודם נוסח הקדיש) שליח ציבור אומר קדיש לעולם קודם כל תפלה ואחר כל תפלה ואחר שאומר סדר היום בכל עת שיאמר סדר היום יתחנן מעט ויאמר קדיש עכ”ל, וסדר היום היינו סדר קדושה דסדרא כמ”ש הרמב”ם לעיל בהל’ תפילה פ”ט ה”ו ואחר כך יעמוד שליח ציבור לבדו וכו’ ואחר כך אומר ובא לציון וכו’ ואתה קדוש וכו’ וקרא זה אל זה וכו’ וגומר הקדושה והן עונין ק’ ק’ ק’ שלשה פעמים וחוזר וקורא הקדושה תרגום ואומר ותשאני רוח וכו’ וקוראהו תרגום ואומר ה’ ימלך וכו’ וקוראהו תרגום כדי להבין לעם ואלו הפסוקים שלפני הקדושה ושלאחריה עם תרגומן הן הנקראים סדר  היום ואחר כך מתחנן בדברי תחנונים ופסוקי רחמים ואומר קדיש וכל העם עונין כדרכן ונפטרין עכ”ל, וגם בזה מבואר שאמירת תחנונים דקדושה דסדרא היא על הש”ץ, ורק שנהגו העם לומר תחנונים כמ”ש בסדה”ת.

הענין הוא שמתחייבין כליה כיון שאין יודעין סדרי קילוס של גבוה ולכך נענשים (ראה תוס’ חגיגה יג ע”ב ד”ה מזיעתן, ואף שהלשון נטרד הנזכר בתוס’ שם אינו בהכרח ביטול גמור כמ”ש בתוס’ שם יד ע”א, מ”מ בטלי נזכר בגמ’ שם יד ע”א ומתחייבין כליה נזכר בתוס’ שם יג ע”ב.

וכן משמע ברבינו בחיי בראשית כח יב שהמלאכים הבטלים לא נשאר מהם.

וע”ע במלבי”ם (שמות כג כ) שהזכיר בשם חז”ל שאותם המלאכים נטבעים בנהר דינור, ויש להוסיף שהלשון נטרדין בגמ’ חגיגה שם נזכר באופנים אחרים לעוד שיטות לענין נהר דינור, ובתוס’ הנ”ל בדף יג ע”ב נזכר נטרדין לענין המלאכים הללו, ועי’ במלבי”ם שם עוד בהרחבה בביאור הענין.

וכן יסד הפייט ביוצר לפ’ שקלים (אז ראית וספרת) ומשהם מפארים עוד לא שונים כי בנהר דינור שחים וניתנים.

והנה מאחר שנזכר בגמ’ שאותם המלאכים נבראין מנהר דינור א”כ א”ש שכשבטלין חוזרין לשם.

{הג”ר אברהם זלצמן שליט”א, עובד שנים על ההדרת החיבור ‘דולה ומשקה’ חלק ב’ – תשובות בהלכה ממרן הגר”ח קניבסקי שליט”א.

הרב זלצמן שלח כמה מן התשובות שהיה לו שאלות עליהם, וכדלהלן, [תשובות עם סגולה משולבות עם השאלות]} הרב זלצמן ביקש שלא לראות הדברים כחומר מן המוכן, שכן הדברים באמצע עריכה.

{:}

לכבוד האברך כמדרשו המופלג בתו”י ר’ עקיבא משה סילבר שליט”א

להלן כמה תשובות של מרן שר התורה אשר אני צריך לביאור, אולי תוכל לבארם לי ושכרו כפול מן השמים.

שאלה

א) שאלנו את מרן שליט”א בזה”ל: בכל ברכות הראיה, כגון שנמצא ליד הים ויכול בקלות לראות את הים ולהתחייב בברכת עושה מעשה בראשית, האם חייב לראות כדי לברך, או פטור, או יש עניין להתחייב והשיב מרן שליט”א: אין חיוב.

והנה בתשו’ הבאה נשאל בזה”ל: יש שמועה בשם א’ מגדולי הפוסקים שליט”א שיש חיוב לצאת לראות את החמה בשביל לברך ברכת החמה, האם גם דעת רבינו שליט”א כן.

והשיב מרן שליט”א: יש מצוה.

צ”ב מ”ש מברכת הים?

תשובה

מצוה הכונה רשות, כדמוכח בכמה דוכתי, עיין למשל בפרק כל הבשר חולין ק”ה א’ מצוה לגבי רשות – “חובה” קרי לה, וכ”ה בעוד מקומות רבים.

שאלה

ב) שאלנו את מרן שליט”א בזה”ל: יש שמועה בשם רבינו שליט”א שאצל אשה שאין “ביטול תורה” כל יסורים שקיבלה באמונה תמימה נחשב יסורים של אהבה, האם זה נכון.

והשיב מרן שליט”א: נכון, אבל אני לא אמרתי.

והנה בברכות דף ה’ ע”א כתוב “יפשפש במעשיו, פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה”, שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו.

ועי’ רש”י שכתב שבשביל יסורין צריך אדם לבא לידי תלמוד תורה.

וזה ל”ש באשה כי אינה חייבת בת”ת.

וצ”ב מדוע באשה לא שייך ביטו”ת, הרי שייך אם מפריעה לבעלה ללמוד, ועי’ שבת דף ל”ג ע”ב שכתוב ששייך שמבטלות את בעליהן מללמוד.

ואולי מדובר בבודדת או שאולי לא היה צריך לשמוע לה.

תשובה

ז”ל הגמרא במסכת ברכות דף ה ע”א, פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי אחא בר חנינא, חד אמר: אלו הם יסורין של אהבה – כל שאין בהן בטול תורה, שנאמר: אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו; וחד אמר: אלו הן יסורין של אהבה – כל שאין בהן בטול תפלה, שנאמר: ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי.

כלומר שאם אין ביטול תורה, זוהי ראיה שיש כאן ייסורי אהבה, אבל אם יש ביטול תורה אי”ז יסורי אהבה אלא ייסורי כפרה.

ולענינינו, אם היא מפריעה לבעלה ללמוד אי”ז כתוצאה דוקא מן היסורין, אלא שהיא החליטה לבטלו, ומה שכתוב שיסורין של אהבה היינו מה שאין ביטול תורה היינו שזהו הוכחה שהן יסורים של אהבה מכיון שאין בהן ביטול תורה, אבל עדיין יש לה בחירה להפריע לבעלה.

ואמנם יש להעיר שיתכנו פעמים נדירות שבהכרח בעלה יצטרך להתבטל מלימודו מחמת ייסוריה, ואולי ע”ז לא מיירי מרן שליט”א, והכל לפי הענין { והקשה שוב הנ”ל: אבל אולי נימא דקאי על תחילת הגמ’ שם, אמר רבא ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו – יפשפש במעשיו, שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה’ פשפש ולא מצא – יתלה בבטול תורה, שנאמר: אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו.

ואם תלה ולא מצא – בידוע שיסורין של אהבה הם, עכ”ל, ולא הבנתי מה רצה להקשות בזה, דכונת מרן היא על הגמרא שהזכרתי בפנים כמבואר בדבריו.

}.

שאלה

ג) שאלנו את מרן שליט”א: אם מתארחים אצלו אביו וכהן, למי נותן תחילה יין והמוציא, לאביו או לכהן, שהרי יתכן לומר שאתה ואביך חייבים בכבוד כהן.

והשיב מרן שליט”א: אביו.

וצ”ב הרי אתה ואביך חייבין וכו’.

ועי’ מ”ב ר”א סקי”ג ובמג”א.

תשובה

יתכן שסמך הגרח”ק על המבואר בדברי המג”א שם, דמה שאין נזהרין בזה הוא משום שאין אנו בקיאין בייחוסי כהונה, ועיין בשו”ת רב פעלים או”ח ח”ב סי’ ל”ט מה שכתב עוד כעי”ז, וא”כ עדיף לכבד אביו שבודאי חייב גם בזמנינו, ויל”ע אם הוראת מרן שליט”א בעצם היא רק לזמנינו.

וכעת ראיתי בספר חשוקי חמד להגר”י זילברשטיין בכורות ו’ א’ שדן בשאלה זו, וז”ל: הנה מצד כיבוד אב צריך לכבד את אביו בברכת המזון, וראיה לזה, דכתב הרמ”א (יו”ד סימן רמב סט”ז) היה רבו יושב בסעודה עם אחרים, נוטל רשות מרבו ואח”כ מאחרים.

וכתב הש”ך (ס”ק כז) ונראה דה”ה אם היה אביו יושב בסעודה עם אחרים, נוטל רשות מאביו ואחר כך מאחרים, וכן הוא בנוסחאות ברכת המזון, וכן נוהגין, עכ”ד.

הרי שצריך ליטול רשות מאביו כדי לברך, משמע שמדינא היה צריך לכבדו.

וכעין זה כתב הערוך השולחן (יו”ד סימן רמ סעיף יא) כשהבן לוקח את אביו הזקן לביתו, החובה עליו ליטול ידיו ראשון, וליתן לו החלק הראשון, וגם שארי חלוקי כבוד שבשולחן נותנים להאב, עכ”ד.

כמו כן מצוה להקדים את הכהן, כמו שכתב השו”ע (או”ח סימן רא ס”ב) אבל כהן ת”ח מצוה להקדימו, שנאמר ‘וקדשתו’ לפתוח ראשון ולברך ראשון.

ונראה שצריך להקדים את אביו על פני הכהן, ואף שזה עשה של כיבוד אב, וזה עשה של ‘וקדשתו’, מ”מ עשה של כיבוד אב עדיף, כמבואר במהר”ם שיק (או”ח סימן נט) שעשה של כיבוד אב אפשר דעדיף מעשה של וקדשתו, כדאמרינן בירושלמי (פאה פ”א).

ולא ביאר היכן מצינו זאת בירושלמי.

ויתכן שכוונתו להא דמבואר בירושלמי שכיבוד אב חיובו הוא גם משום פריעת חוב לאביו שהטיב עמו.

ופריעת חוב, קודם לשאר המצוות, כדי שלא יהא בבחינת רשע ולא ישלם.

עוד יש לומר שלכן יש להעדיף את אביו על הכהן, כיון שיש אומרים שוקדשתו הוא אסמכתא בעלמא כמבואר בתוס’ בחולין (דף פז ע”א ד”ה וחייבו) וכן כתב הטור (יו”ד סימן כח).

אמנם המג”א (סימן רא סק”ד) מצדד לומר שהוא דאורייתא.

עוד טעם שיש לתת לאביו, שהרי כיבוד אב חמור יותר שהשווה כבודם לכבוד המקום, וכן המקללם חייב מיתה כמו המברך השם, משא”כ מקלל כהן.

כמו כן יש להביא ראיה שכיבוד אב חמור יותר מכבוד הכהן, דבהוריות (דף יג ע”א) מבואר שלגבי הצלה מהשבי, אביו קודם לכהן גדול, הרי שמוכח שכיבוד אב, גדול לגביו מכיבוד קדושת הכהונה.

ועוד שכהיום אין אנו בקיאים ביחוסי כהונה, ועל פי זה תירץ המג”א (שם) למה אין אנו מדקדקים כהיום לכבד את הכהן בכל דבר, ויעוין גם בשו”ת מהרש”ם (חלק א סימן ריד) בשם שו”ת מהר”י לבית לוי (כלל ד סימן כט) שסברא זאת חזי לאיצטרופי, שלא להקדים את הכהן עכ”ל הגריצ”ז שם, ותירוץ האחרון הנ”ל הוא כעין מה שכתבנו, וע”ש מה שדן עוד באביו ישראל ומיחו כהן את מי יכבד, וראיתי כעת עוד להג”ר זלמן נחמיה גולדברג שליט”א [חתן הגרשז”א] שדן בזה במאמר מיוחד { נדפס בכתב עת ת”מ כא, תשס”א, עמ’ 372-373.

}, והכריע שבמקום שאין מנהג בסעודה שתליא ברשות הבעה”ב יש לו לכבד את אבביו, ועי”ש שאר פרטי הדינים שכתב בזה.

שאלה

ד) שאלנו את מרן שליט”א: מצות שמחת חתן וכלה האם הוא דוקא מהחתונה או גם מהאירוסין, האם מצוה לשמח זוג “מאורסים”, והאם זוכה עי”ז לברכות רבות.

והשיב: מהנשואין.

אכן מצינו שיש שבת שמזמרים לו, עי’ ביה”ל סי’ קל”ו.

ועי’ שו”ת אבני ישפה ח”ב עמ’ ע”ב.

תשובה

מה שמזמרים לחתן בשבת שקודם הנישואין, ראשית כל י”א שכבר אז דינו כחתן, ואי”ז קושיא להוכיח על זמן האירוסין, ומ”מ גם אם אין דינו כחתן ממש אך בודאי שמה שכבר אז מזמרים אותו הוא מחמת הנישואין הקרבין, ובפרט ששמחתו בשעת הנישואין נקבעת ג”כ כפי שמחתו בימים הקודמים לזה, וכמו כל הדברים המצריכים הכנה.

וכמו”כ יעויין בחידושי אנשי שם עה”ת ס”פ פנחס שטעם זה הוא כדי שיבואו לברכו אז, ואינו דוקא כדי לשמח אותו { אח”כ הקשה עוד הנ”ל: ‘ראיתי בפוסקי זמנינו דנקטו שא”צ שמירה’.

ואה”נ יש שכתבו כן, אבל יש שחלקו ע”ז.

וגם אם לעיקר סבירא לן שא”צ שמירה מ”מ יתכן שדינו כחתן לגבי שמחה.

}.

שאלה

ה) שאלנו את מרן שליט”א: הנמצא בלויה ויש הספדים, האם צריך משום כבוד הנפטר להקשיב להספדים, או שמספיק שרואים אותו בהספד ויכול לחשוב בלימוד.

והשיב: אין חייב.

וצ”ב כי בברכות דף ו’ ע”ב איתא אגרא דהספידא דלויי, וברש”י שם כתב להרים קול בלשון נהי ועגמת נפש, “שיבכו השומעים”.

וצ”ב, שם הכוונה שנשאר להם לפחות זה.

וקצ”ע משו”ע יו”ד שד”מ ס”א.

תשובה

הגרח”ק רק כתב שאין חייב.

אבל אה”נ מצוה להרים קול, וכן מצוה לבכות, וגם מי שא”א לבכות מצוה עכ”פ להצטער כמה דאפשר, אבל אין חיוב.

שאלה

ו) שאלנו את מרן שליט”א: האם אפשר לשלוח “משלוח מנות” מפירות שביעית.

והשיב: אסור אבל רק עד שיצא השיעור.

מה הפי’ שיעור? שיש חיוב על כ”א לתת משלוח מנות ב’ מנות לאדם אחד, ומה שמחוץ לחיוב הזה מותר.

תשובה

כנראה ביאורך הוא נכון, והנידון לחילוק זה כבר הובא בפוסקים, ועיין עוד במו”מ להלכה על חילוק זה בשו”ת מנח”י ח”י סי’ נ”ז ושו”ת משנת יוסף ח”א סימן כז, ושו”ת חשוקי חמד מגילה דף כא ע”ב.

שאלה

ז) שאלנו את מרן שליט”א: שפיכת המים על ידיו בנטילת ידים, האם נאמר בו “מצוה בו יותר מבשלוחו” ועדיף שישפוך בעצמו, מאשר שאחר ישפוך עליו (ונפק”מ בזקנים).

והשיב: לא שמענו.

וצ”ב מ”ט.

תשובה

דמעשה מ”מ נעשית בגופו, וכמו שגם לבישה חשיבא מעשה בידים כל זמן זהוא עוד לבוש, כדמבואר בתוס’ בשבועות ל’ ב’ ד”ה אבל, ועיין תוס’ יבמות צ’ ב’, וא”כ כשנוטלין עליו חשיב מעשה בגופו גם אם אין הוא עושה השפיכה, וכמו”כ יש דעות בפוסקים שמצוה בו יותר מבשלוחו הוא רק במצוות מסיומות, כמו המהר”ח אור זרוע ועוד פוסקים, ועיין הערות הגרי”ש אלישיב רפ”ב דקידושין, ולכאורה לא מצאנו להדיא לע”ע פוסקים שכתבו שהוא בכל המצוות, אכן מהגרמ”מ קארפ שמעתי דפשוט שהוא בכל המצות, עיין רש”י קידושין שם, וכן שמעתי [כמדומה] מהג”ר אשר ווייס דג”כ לולי דברי הפוסקים הו”א שהוא בכל המצוות.

שאלה

ח) שאלנו את מרן שליט”א: במה שהחת”ס כותב: סגולה נפלאה להתפלל [בצד הצדיק] בתוך ד’ אמות של צדיק.

האם ניתן ללמוד מזה לענין להתפלל “בבית כנסת” של הצדיק שלפחות נהיה “סגולה קטנה”.

והשיב: עי’ תוספתא רע”ז { ריש ע”ז.

}פ”א ה”ג.

מה מבואר שם, דהנה איתא שם שתצא לדרך עם הצדיק כי מלאכה”ש מלוין אותו, וכנראה חזינן דלא”ד בד”א, ובפרט די”א דכולא ביתא כד”א דמיא.

[לכאו’ יש עוד ענין להתפלל באותו ביהכ”נ כי יש מושג מקום שצדיק התפלל שם ונענה עי’ דרך שיחה עמ’ נ”ג.

תשובה

בתוספתא שם מבואר שהיוצא לדרך יבדוק שיהא בסמיכות עם הצדיק ולא עם הרשע, על מנת שמלאכי השלום ילווהו ולא מלאכי שטן של הרשע, ובתלמוד ירושלמי סנהדרין פרק י: והיו מלאכי השרת מסתמין את החלונות שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקדוש ברוך הוא והיו מלאכי השרת אומרים לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אדם שעבד ע”ז והעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה וכו’, וא”כ יש לראות שתעלה תפילתו בדרך ישרה עם תפילת הצדיק, ועיין עוד בזהר על הפסוק תפילה לעני, שתפילות כל ישראל עולים עם תפילת העני וממתינין לתפילתו, הנה יעויין בשל”ה מסכת תמיד פרק נר מצוה אות כ’ מה שכתב בכ”ז, ובמקו”א נשאל מרן שליט”א כשיש אצל הצדיק צפיפות גדולה, ויכול להתפלל במקום תפילתו הרגיל ביישוב הדעת, האם להתפלל עם הצדיק או במקום תפילתו הרגיל, והשיב מרן שליט”א אצל הצדיק.

שאלה

ט) שאלנו את מרן שליט”א: בדולה ומשקה שאלתי את מרן שליט”א המוכר חמצו לגוי כמו שנהוג, ומצא חמץ בפסח, האם ישרפנו או שהוא גזל עכו”ם.

וענה לי מרן: “אין בזה גזל גוי”.

(המוכר חמצו במכירת חמץ ומצא חמץ בחוה”מ איך ישרפנו, והרי גוזל את העכו”ם וענה לי מרן שאינו גזל עכו”ם) וצ”ע מ”ט הוא כן.

והשיב מרן שליט”א: כיון שחייב ואין נוטל.

מה הפי’? ומצינו דהפקעת הלואתו כשלא יודע לו מותר (חו”מ שמ”ח ב’).

ועי’ בחו”ש פסח עמ’ ק”ג שודאי ראוי לשורפו ומצד חשש גזל עכו”ם יש להסדיר להתפשר עמו להרב המוכר ע”ז.

תשובה

יש לברר אם לא נפלה טעות במשלוח התשובה, מכיון שאירע לפעמים שבמשלוח נתחלפו תשובות לשאלות [כמבואר במנחת תודה], אך אי איתא שהכוונה היה לכך, אולי הכונה מכיון שע”פ הדין הישראל חייב לו את זה ואעפ”כ אין הגוי נוטל [וגם אין בכונתו ליטול], לכן בכה”ג לא חשיב גזל, וצ”ע.

לימוד זכות על המשתמשים במגבונים לחים סחוטים בשבת

שאלה

י) שאלנו את מרן שליט”א בזה”ל: דנתי כמה פעמים עם מרן שליט”א בענין מגבונים לחים סחוטים בשבת, ותשובה האחרונה שקיבלתי (שהבאנו מ”ב הל’ יוכ”פ שאסור מחמת גזירה שמא לא יסחוט יפה) היתה “צריך עיון”.

וחשבתי סברא חדשה ללמד זכות על המשתמשים.

שכתוב שבקטנים לא גזרו איסור שימוש בתרופות בשבת, והנה המציאות מוכיחה שאם לא מנגבים עם מגבונים לחים ונשאר קצת לכלוך צואה אצל התינוקות, נעשים להם פצעים וגירוי אדום בעור (והדברים מפורסמים), וא”כ הניגוב הוא למניעת חולי, ובגדר פסיק רישא, למניעת חולי, ובכה”ג לא נגזור [מגבונים סחוטים אטו אינם סחוטים], וצ”ע.

ואולי לפי”ז נאסור מגבונים לחים סחוטים לשאר שימושים, ונתיר לצורך תינוקות קטנים שהוי כמו לצורך רפואה שלא גזרו.

וצ”ע.

והשיב מרן שליט”א: יש לברר אם אין סכנה.

מה הביאור של התשובה, – כמדו’ צריך להיות שאסור, כי אין בזה סכנה אם יהיו מלוכלכים קצת יום אחד בשבוע ואחכ ישים משחה.

תשובה

סכנה הכונה גם חולי שאב”ס.

ואמנם בגדול לא חיישינן לזה, באופן שהוא רק חולי אבר, אבל בקטן שאני.

שאלה

יא) שאלנו את מרן שליט”א: שאלתי פעם את מרן שליט”א, בענין החזקת תיק של טלית ותפילין בידו, כשהולך לבית כנסת האם באותה שעה יכול לברך ברכות השחר, או לא.

וענה לי מרן שליט”א שיש מקילים מכיון שהוא חפצא של מצוה.

(והבאתי זה בספר “דולה ומשקה” כמדו’ לא נכון).

והעירו שדברי מרן שליט”א צ”ע משו”ע שם סי’ צ”ו, שכתב שלא יחזיק תפילין בידו כשמתפלל ולא מקילים מטעם חפץ של מצוה.

רק אולי נחלק בין תפילין שדעתו עכשיו ללובשם, לתפילין שאין דעתו ללובשם, וצ”ע.

והשיב מרן שליט”א: תפילין מגולים ולא מכוסים.

מה הפי’, אולי שכאן שנוטל תפילין בתוך כיסן אינו מפחד שיפלו כל כך כי הם מכוסים ומוגנים ובסי’ צ”ו מדובר בתפילין מגולין שמחזיקן, ומה במ”ב סק”ד וסק”ה.

במ”ב סק”א כתב דה”ה פסוק”ד.

תשובה

אתה צודק בחילוק שכתבת, אמנם כמדומה שאינו לכל הדעות במ”ב שם, אבל ס”ל למרן לעיקר כחילוק זה.

שאלה

יב) שאלנו את מרן שליט”א: על הדסים תימנים כתב לי מרן שליט”א לא שמעתי, (בדולה ומשקה עמ’ רכ”ד) והשנה חתם מרן שליט”א על כשרותם.

מה הביאור בזה.

והשיב מרן שליט”א: לא כולם שוין.

מה הכונה בדבריו.

תשובה

הכוונה שיש זנים שנבדקו ע”י מורי הוראה מוסמכים והוכחו ככשרים, אבל בסתם הדס הנמכר בשוקים בשם הדס תימני אין לו פשיטותא בזה.

שאלה

יג) שאלנו את מרן שליט”א: מי שבאמצע לימודו מוריד את הראש על הסטנדר לישון, האם צריך לסגור הגמ’, או לא.

ואת”ל שלא, יש להסתפק בלומד בביתו, ובאמצע נשכב במטה לישון קצת, האם צריך לסגור הגמ’.

והשיב מרן שליט”א: על הסטנדר א”צ לסגור.

וצ”ב בישן כך הרבה זמן.

תשובה

ראיייתו ע”פ דרך הגרי”ח זוננפלד בשו”ת שלמת חיים יורה דעה סימן קסא וז”ל: מי שנתנמנם על הספר דרך לימודו, נסתפקתי האם צריך להקיצו שלא ישתמש בספר במקום כר לראשו, זכר לדבר בענין ברכת המפיל שצריך להקיצו עבור זה, או דילמא מאחר דהוה דרך לימודו הוי כצורך הלימוד.

תשובה, נראה דא”צ להקיצו, כיון דהוא דרך לימודו.

ועי’ בפיוט “להחיותך בטללי שינה” בפירוש מר’ יחיאל מפאריש, [פיוט לתפילת מוסף דיום א’ דר”ה.

וביאורו: שהקב”ה מחיה מתים בקצף היוצא מפי הנופל בשינה על הספר לאונסו], והביאו הגרח”ק להלכה בתשובה אחרת [בלי ציון המקור], וה”ה לענינינו.

וראיתי ברשימות אחרות של שאלות ממרן שליט”א בע”פ: האם מותר לישון בבהמ”ד כשספרו פתוח.

והשיב מרן שליט”א: לא ראוי, אא”כ הוי זמן מועט.

ויש לדון ע”ד זה במה שיש שנהגו היתר להניח ע”ג הספר דברים שהם משתמשים בהם לצורך הלימוד, כגון עט, מחשב כתיבה וכדו’, האם יש ללמד ע”ז זכות שנחשב דרך לימודו, ויל”ע.

ואמר לי הגרמ”מ קארפ שליט”א דבכל הני, כגון מניח עט או מחשב כתיבה, או ‘דופק’ על הגמ’, בכל הני הו”ל כדרך הלימוד ואפשר להקל.

אבל עיין מה שכתב מרן שליט”א בשם החזו”א, בספר אגרות וכתבים ח”ב.

גדרי ההשתדלות בפרנסה

שאלה

יד) שאלנו את מרן שליט”א: נסתפקתי שגדרי ההשתדלות בפרנסה הוא בדבר שכיח, אבל אין חובת השתדלות בפרנסה בלא שכיח, אבל צ”ע כשהולך לעשות השתדלות לפרנסת חבירו, האם גם בדבר שלא שכיח יש להשתדל, שכאן הוא מ”ע של חסד, וצ”ע, (נפק”מ למשל, שאפי’ אם אין חיוב לעשות ביטוח חיים וכיו”ב, על עצמו, אבל חבירו יש מקום לחייב).

והשיב מרן שליט”א: אם חבירו מבקש יש ענין.

מה המקור בלא שכיח אולי מיוסף.

תשובה

בשו”ת משנה הלכות חלק יג סימן כד האריך בענין שלילת ההשתדלות לצדיקים, ע”פ דברי הרא”ש בארחות חיים שכתב וז”ל, רצה באשר ירצה יוצרך שמח בחלקך אם מעט ואם הרבה והתחנן לפניו תמיד להטות לבבך לעדותיו ובשאר דרכך השלך על ה’ יהבך.

ובתוך דבריו כתב וז”ל: וגדולה מזו כתב רבינו הרמב”ן עה”ת פ’ אחרי עה”פ (י”ח ד’) את משפטי תעשו וכו’ ע”ש בא”ד וז”ל, ודע כי חיי האדם במצות כפי הכנתו להם וחשב שם ג’ מדרגות בעשיית המצות, שוב כתב מדרגה ד’ והעוזבים כל עניני עוה”ז ואינם משגיחים עליו כאלו אינם בעלי גוף וכוונתם ומחשבתם בבוראם בלבד כאשר הי’ הענין באליהו בהדבק נפשם בשם הנכבד יחיו לעד בגופם ובנפשם כנראה בכתוב באליהו ובידוע ממנו בקבלה וכמו שבא במדרשים בחנוך ובבני העולם הבא העומדים בתחיית המתים, ולכך יאמרו הכתובים בשכר המצות למען יאריכון ימיך למען תחי’ והארכת ימים כי הלשון יכלול מיני החיים כולם, כפי הראוי לכל אחד ואחד עכל”ק ע”ש.

והנה ביאר לן דהכל תלוי בהכנת האדם לעבודתו כך מגיע לו ההשפעה מן השמים ויש זוכה ללא השתדלות כלל וכלל כרשב”י וחבריו.

וכמו אבותינו במדבר בירידת המן שלצדיקים בא המן עד פתח הבית ובינונים יצאו ולקטו והרשעים הי’ במקום רחוק כמבואר בחז”ל, וכיוצא בזה.

ועל זאת יתפלל כל חסיד לזכות להיות מאותן המיעוט אכי”ר עכ”ל המשנ”ה, ומ”מ דבר פשוט הוא שכל מי שאינו צריך להשתדלות עדיף טפי, וכמו שהבאת ג”כ ממ”ש רז”ל על יוסף הצדיק, וא”כ ממילא כל מאי שאינו בכלל ההשתדלות המועלת א”צ.

וכתב החזו”א שעיקר אי”ז ההשתדלות החמרית, דלזה צריך רק קצת, והעיקר היא התפילה.

שאלה

טו) שאלנו את מרן שליט”א: לפי השיטות “שקברי צדיקים” אין מטמאין, איך הדין באדם רגיל (לא רשע ולא צדיק) שנהרג על קידוש ה’, האם קברו מטמא, או לא.

והשיב: עי’ סנהדרין דף מ”ז.

למה כונתו, אולי סוף ע”א, ובתחילת ע”ב.

“דהויא להו כפרה”.

תשובה

נכון.

שאלה

טז) שאלנו את מרן שליט”א: מדוע הח”ח הרעיש שילמדו הכהנים קדשים, הרי כשהמשיח יבוא, יהיה תחיית המתים ויהיו כהנים ת”ח מכל הדורות.

והשיב מרן שליט”א: כולם יצטרכו לעבוד עבודה.

מה הפי’ בדבריו ומה התשובה.

תשובה

התשובה היא שגם הכהנים בזמנינו יעבדו, ולא יכולו להתחיל בעבודה לפני שידעו ההלכות כראוי.

וללמוד את ההלכות לא יוכלו ביום אחד, אלא צריכים להתחיל כבר מתחילה.

מכתב שני מהנ”ל

א) שאלנו את מרן שליט”א: בזמן חז”ל כשירד גשם קודם ז’ חשון היה צער שפוגע בהולכי דרכים, האם בזמנינו כשיורד גשם קודם ז’ חשון צריך להצטער, או לשמוח, שהרי היום אין עולי רגלים.

והשיב מרן שליט”א: עדיין לא הוקבע זמנן.

מה הפי’? ולכן אין לשמוח כיון שזה עדיין לפני זמנם, ועדיין צ”ב.

תשובה

הכונה דאמנם לענין לשנות את התקנה לא משנים ממה שהיה בזמן תקנת חז”ל, אבל מ”מ אין ענין להצטער מכיון שאין בזה צער לע”ע בזה”ז כל עוד שלא הוקבע זמנן ואין עולי רגלים היום.

שאלה

ב) שאלנו את מרן שליט”א: האם יש איסור לשתות מים באמצע התפילה, למשל כשכבר בירך ושתה לפני התפילה וא”צ ברכה, ואוחז בפסוד”ז.

והשיב מרן שליט”א: לא.

וצ”ב מ”ש מהגדה של פסח דמצינו בביה”ל תע”ג ד”ה הרשות?

תשובה

ז”ל הבה”ל שם ע”ד השו”ע ס”ה, אם ירצה לשתות כמה כוסות, הרשות בידו, וכתב הבה”ל, וכ”ז בין הכוסות אבל אם מזג הכוס והתחיל לדרוש עליו בהגדה אינו רשאי להפסיק באמצע כ”כ הרמב”ן בהשגותיו וכ”כ הר”ן.

ומשמע מדבריו עוד יותר דאפילו לא התחיל עדיין בהגדה רק שמזג הכוס והכין עצמו לאמירת הגדה ג”כ אסור ובעל המאור מתיר בכל גווני וכ”כ התוס’ בדף ק”ג דדוקא בהלל או בברכת אשר גאלנו אסור והמחבר סתם בסעיף א’ כדעת הרמב”ן ואפילו לענין כוס של מצוה ומכ”ש בכוס של רשות עיין בביאור הגר”א שם ס”ק ד’ עכ”ל.

ונראה שיש לחלק בין דבר שהוא חובה מעיקרו לבין דבר שמעיקרו הוא רשות (עיין שבת קי”ח ב’), אע”ג שלבסוף קבלו עליהם במנהג, אבל לא להחמיר עליו בכ”ז כבדבר שבחובה, ומ”מ צע”ק מכובע וחליפה שכתב בדעת נוטה ללבוש

לבקש עט מחבירו שבאמצע הלימוד.

שאלה

ג) שאלנו את מרן שליט”א: כשצריך עט, האם מותר לבקש מחבירו, שבאמצע הלימוד, או לא, ומדוע לא נחשב מבטלו באמצע לימודו וזהו מעשים בכל יום.

והשיב מרן שליט”א: מותר.

וצ”ע מ”ט, ועי’ בארחות יושר בפרק על “ביטול תורה” בסופו מה נחשב דברים בטלים.

ועי’ ג”כ בס’ בתורתו יהגה (תשו’ ל”ח) ששאל למרן שליט”א על מה שאמרו חז”ל כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים, האם הוא דוקא כשעוסק בשיחה ממש, או שגם לדיבור אחד אסור להפסיק, והשיב מרן שליט”א: “לצורך יש להקל”.

(ואולי זה גם מדויק ממילת “ועוסק” בדברי שיחה, ועי”ש בספר הנ”ל בעמ’ פ’א הערה 11 ועי’ דרך שיחה עמ’ תק’ו (שעוסק לא”ד, וכן גם כתיבה חשיב פוסק)

דברי שיחה הכוונה דברים שאין בהם צורך, כמו המקרה באבות שאומר מה נאה אילן זה וכו’, וכבר לפני שנים רבות שמעתי ממורה הוראה בירושלים להקל כששואל שאלה לצורך, דאי”ז דברים בטלים.

ועיין מ”ב סוף הל’ בהכ”נ.

[וגיסי המופלג הג”ר יהודה בלומנטל האריך בכ”ז במאמר].

שאלה

ד) שאלנו את מרן שליט”א: המ”ב כותב (בסי’ ס”ג סק”ה) שגם בק”ש של ערבית, לא יעמדו באמצע ק”ש, ולא הבנתי איזה טעם שהרי לב”ש בערבית “שוכבים”, ומה יחששו העולם בזה שעומד.

(ולא מובן הב”י).

והשיב מרן שליט”א: לא פלוג.

והוא פלא? וכנ’ הכוונה שלא יבואו לע”בשחרית וזהו לא פלוג.

עי’ בב”י “ואם בלילה הוא אף כדברי בית שמאי לא עשה”, ועי’ דרכ”מ, ולכאו’ כי לכו”ע מצותה בישיבה.

ועי’ בלבוש “וכל שכן בקריאת שמע של ערבית שאין לו לעמוד, שאפילו בית שמאי אינם מצריכין לע”בערבית רק בשחרית מדכתיב ובקומך שפירושו שיקום, ואין כן בערבית: ובסדר רב עמרם גאון “והני לא סגי להו דלא עבדי כבית הלל אלא אפילו כדברי בית שמאי נמי לא עבדי.

דאי כבית שמאי בצפרא מעומד ברמשא מוטה, ואינון לא שנא צפרא ולא שנא רמשא מעומד, יש לך כסילות גדולה מזו.

שאלה

ה) שאלנו את מרן שליט”א: כשקונה אתרוג ויכול לקנות מהודר קצת ב100 ש”ח, והולך וקונה מהודר יותר ב200 ש”ח.

האם אין טענה עליו שיקנה במאה, ויתן המאה נוספים לצדקה, או לא.

והשיב מרן שליט”א: זה אינו טענה.

ויש לשאול מדוע זה אינו טענה, ועי’ מ”ב סי’ תרנ”ו סק”ו.

(בצוהר חי”ד עמ נ’ט שאלו למרן שליטא האם עדיף הידור מצוה ולתת כספו באתרוג מהודר או עדיף לתת הכסף לצדקה, וענה: בהידור מצוה עד שליש).

תשובה

איתא במס’ בבא קמא דף ט ע”ב, אלא אמר ר’ זירא: בהידור מצוה – עד שליש במצוה.

ופרש”י, בהידור מצוה עד שליש במצוה – שאם מוצא ב’ ספרי תורות לקנות ואחד הדור מחבירו יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור דתניא (שבת דף קלג:) זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לך ספר תורה נאה לולב נאה טלית נאה ציצית נאה.

ומבואר מדינא דגמ’ שאין כל חשש בזה במה שמהדר במצוה שהיה יכול לתת את הכסף לצדקה, ובפרט אם האדם בלאו הכי נותן חומש, שבזה א”צ להוסיף לצדקה.

ומ”ש הח”ח באהבת חסד [והובא ג”כ בדרך אמונה] שאם לובש מלבוש שרים ואינו צריך את הכסף לצרכיו יכול לתת גם יותר מחומש, מ”מ במצוה לא שייך לומר על האדם שהוא נוהג במותרות.

ויש להוסיף עוד, שיתכן שכונת השואל היתה דבצדקה מקיים מצוה גמורה, ומאידך גיסא בזה מקיים רק תוספת על המצוה, ויש לברר דמצות זה אלי ואנוהו היא מצוה בפ”ע, ועיין במעלות התורה במה שהביא מהגר”א ז”ל שאמנם התרי”ג הם העיקרים, אבל ההוראות והפרטים הם רבים מלסופרן.

ובלאו הכי ניחזי אנן, האם עדיף לעשות כמה מצוות או לעשות מצוה אחת בשלמות ובהידור, דרחמנא ליבא בעי ולא אפושי מתן השכר, וכ”א יראה מה חובתו.

שאלה

ו) שאלנו את מרן שליט”א: מי שנוהג לעשות הבדלה ואח”כ הדה”נ חנוכה, ומטעם תדיר.

צ”ע כשעובר בפתח הבית והנרות מוכנים שם כבר להדלקה נאמר שאין מעבירין על המצוות קודם לתדיר.

והשיב מרן שליט”א: לא נהגנו כן.

והנה בביה”ל כתב דעביד כמר עביד.

והחזו”א נהג להבדיל קודם.

ומרן הגרי”ח זוננפלד זצ”ל נהג כן שהביאו לו הנרות על פתח ביתו, וכשהגיע לביתו פגע בנרות תחילה והדליקן משום אין מעבירין על המצוות.

וצ”ב מ”ט?, ובאמת לכאו’ משמע מכל הפוסקים דס”ל שקודם עושים הבדלה שאי”ז משנה אם עובר ליד הנרות.

תשובה

עיין שו”ת דברי מלכיאל ח”א סי’ ט’ שאם אין המצוה מוכנה רק צריכה עוד הכנה ותיקון, לא אמרינן אין מעבירין עכ”ד.

ומ”מ פעמים שגם כאן הנר מוכן לגמרי כבר ע”י בני הבית, ואולי באמת יש להזהירם שלא לתקן על מנת שלא להכין הנרות.

ואולי י”ל בעוד אופן, דאין מעבירין על המצוות הוא רק באופן שהמצוה עצמה מונחת לפניו, ולא שההכשר מצוה מונח לפניו, ואביא כאן ממכתב אחר שכתבתי לא’ ששאל מ”ט אין מעבירין על המצוות בספר שנזדמן לפניו לפני ספר שרוצה ללמוד בו כעת, וכתבתי וז”ל, כמו”כ י”ל דאין מעבירין שייך דוקא בחפצא של המצוה, שמצוה חל ע”י החפצא, כגון תפילין וציצית ומזבח וכל כה”ג, וה”ה ס”ת לקרות בו, משא”כ ספר מודפס שאם היה יודע ע”פ לא היה צריך להספר, ורק מכיון שאינו יודע הרי הוא משתמש בספר, ואי”ז החפצא של המצוה עכ”ל.

ובענינינו כ”ש היכא שאין השמן של הנ”ח באיסורי הנאה, דאולי מלכתחילה א”א לומר שהנר הוא חפצא של נ”ח כיון שיכול להשתמש בו גם להבדלה, [ולהשתמש להבדלה א”צ מדין אין מעבירין, מאחר שלא ייחד נר זה להבדלה ואין רצונו מעולם בכך].

והנה הבית יוסף אורח חיים סימן רצט כתב וז”ל, ודייק רבינו מדכתב ברוצה לעשות חפציו קודם שיבדיל על הכוס ולא כתב קודם שיבדיל בתפלה ועל הכוס אלמא כל שלא הבדיל על הכוס אסור במלאכה ואפילו אם הבדיל בתפלה עד שיאמר ברוך אתה ה’ אלהינו מלך העולם המבדיל בין קודש לחול וכן דעת הרמב”ם (פכ”ט ה”ו) שאע”פ שהבדיל בתפלה אסור לעשות מלאכה עד שיבדיל ויאמר המבדיל בין קודש לחול אך לא נתבאר בדבריו אם צריך לומר שם ומלכות אם לאו והרב המגיד כתב שהגאונים כתבו שאם התפלל והבדיל בתפלה יכול לעשות מלאכה ואין צריך לברכה אחרת ולזה הסכימו מן האחרונים ועיקר עכ”ל וכן כתבו ההגהות שם (אות ד) וכן דעת רבינו ירוחם בחלק (ב’) [כ’] (ני”ב קב ע”ד).

ולענין הלכה כיון דהרמב”ם והרא”ש מסכימים שאף על פי שהבדיל בתפלה אסור לעשות מלאכה הכי הוה חזי למינקט אלא דסוגיין דעלמא דלא כוותייהו וכיון שהבדילו בתפלה עושין מלאכה וכדברי הגאונים והאחרונים וכיון דמידי דרבנן הוא שפיר דמי למינקט כוותייהו לקולא.

והיכא שלא הבדיל בתפילה נראה לסמוך על דברי רש”י שאומר המבדיל בין קודש לחול בלא הזכרת השם כיון דמידי דרבנן הוא וגם ספק הזכרת שם שמים לבטלה הוא עכ”ל.

ומ”מ יוצא שאפילו אם הבדיל בתפילה, אך מכיון שלא הבדיל על הכוס, וגם בודאי לא אמר בשם ומלכות א”כ אי”ז לכל הדעות, ועיין שעה”צ שם סקנ”א, וא”כ יש עכ”פ איזה הידור לענין שלא יהא אין מעבירין עיל המצוות, [ועיין ביה”ל סי’ כ”ה ס”ו].

שאלה

ז) שאלו למרן שליט”א במתפלל אחרי שבועות במקום שנוהגים שלא לומר תחנון ולדעת החזו”א אומרים, וענה מרן שליט”א שיאמר בלי נפילת אפיים שאין ניכר, בהנ”ל, האם יאמר תחנון גם אחרי שהחזן אמר החצי קדיש, שיש שמועות מהחזו”א שאחרי קדיש אין אומרים.

והשיב מרן שליט”א: יאמר.

ועי’ חוט שני ריבית בקובץ ענינים עמ’ קלה (בטעה הש”ץ ואמר קדיש שוב אין לומר), וגם מרן שליט”א כתב לי (על יום רגיל) שש”ץ שאמר בטעות קדיש ודילג על תחנון לא אומרים תחנון אח”כ.

ואולי יש חילוק.

תשובה

כנראה שיש כאן סתירה בדברי מרן שליט”א, ואולי כונתו שהציבור אינם אומרים אבל היחיד יכול לומר, ויש כאן ב’ הוראות אחת ליחיד וא’ לציבור, ואולי י”ל דאם טעה לא קנסינן ליה אבל בדילג שלא כדין לא וצ”ע.

ואציין כאן מ”ש הגרשז”א [במכתבו שנדפס בעיון הפרשה] דבן אשכנז הנמצא בבכנ”ס ספרדי לא יפול על פניו אלא יאמר בלא נפ”א [וכמדומה שכ”כ באשרי האיש בשם הגריש”א], ואגב, גם לי הורה מרן שליט”א שבמקום שאין אומרים תחנון שלא כדין ישלים אח”כ, ומתוך השאלה שם לא היה ברור אם הכונה בתשובה להשלים רק תחנון או גם נפילת אפים.

שאלה

ח) הישן במיטה שאוסר אוכלים שתחתיו, כמה זמן צריך לישן כדי שיאסור, האם גם דקה אחת או רק חצי שעה.

והשיב מרן שליט”א: אפי’ רגע.

צ”ב מה הביאור בזה? הרי אי”צ נט”י וא”כ אין עליו רו”ר, ושמא שורה רו”ר בכל שינה אלא שלענין אם נשארת בידים זה תלוי בחצי שעה ועיין.

תשובה

א”א לדמות רוח רעה מא’ לחבירו, ובבית יוסף אורח חיים סימן ד מבואר שלמד ענין זה של שיעור שנת קבע מהזוהר שהביא שם ע”ש, וכתב ע”ד הזוהר הנ”ל, משמע בהדיא שכל שישן שיתין נשמי צריך ליטול שהרי כשישן שיעור זה קאמר דשליט ביה סטרא דרוח מסאבא משמע דלא שאני לן בין ישן קודם לכן באותה לילה ללא ישן כלל וכיון דשליט ביה סטרא דרוח מסאבא פשיטא שצריך ליטול ידיו כדי להעבירה שאף על פי שנטל ידיו להעביר הרוח רעה ששרתה על ידיו ראשונה מה יועיל לרוח רעה ששרתה על ידיו אחר כך עכ”ל הב”י, והיכא דאתמר איתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר, דאין אנו בקיאין ברוח רעה.

שאלה

ט) שאלנו את מרן שליט”א: מי שרואה שחבירו עושה מעשה מסוים, ולרואה יש ספק האם מעשה זה אסור או לא, האם מצווה במצות תוכחה לגשת ולומר לו שאולי זה אסור.

והשיב מרן שליט”א: אין חייב.

מ”ט? לכאו’ אפי’ ברבו אם זה ספק לך שזה אולי אסור דאו’ או דרבנן זה גמ בעירובין סז עב ויו”ד רמ”ב כ”ב וצ”ע דמשמע שתמיד צריך, אולי כי בני אדם סתם מדמיין שאולי זה אסור.

הר’ שוב? ועי’ אשרי האיש ח”ג פי”ח א’ בספק’ יש לחייב מצד סד”א לחומרא.

תשובה

הנה זה פשוט שא”א להוכיח דבר על דבר שהוא עצמו אינו יודע שזה אסור, והדבר פשוט, ואם תמצא מי שמחמיר בזה יתכן שהוא דוקא באופן שדנו והכריעו גדולי הפוסקים שהדבר נחשב כספק ואסור לעשותו, או שהעובר עצמו אומר שידע שזה ספק, אבל בסתמא ודאי שא”א להוכיח, ובפרט שיש בזה מאידך גיסא חשש אונאת דברים שאסור לצערו מספק.

ומלבד זת מרן שליט”א מדבר למעשה, דס”ל כמדו’ שכמעט א”א לומר דבר הנשמע היום, וכמ”ש במס’ ערכין דף טז ע”ב, תניא, א”ר טרפון: (תמיהני) [תמה] אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך.

אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח עכ”ל.

שאלה

י) שאלנו את מרן שליט”א: האם הציבור שאומרים מודים דרבנן צריכים להמתין עד שיכלה אמן מרוב הציבור [שעונים על ברכת המחזיר שכינתו לציון].

והשיב מרן שליט”א: ראוי להמתין.

וצע”ג.

ואולי יש ליישב שתיקנו לומר מודים עם הש”ץ והש”ץ הרי צריך להמתין לרוב הציבור.

תשובה

לכאורה דבריך נכונים, אכן יש להעיר עוד ע”ז, דהרי ממ”נ אם הש”ץ לא התחיל, א”כ ודאי ימתין להש”ץ, ואם הש”ץ התחיל כבר, אמנם עשה שלא כדין, אבל כל עוד שיוצא יד”ח א”כ מצוה לומר עם הש”ץ, ומה זה קשור להציבור, ואולי המצוה על כל יחיד מן הציבור שלא להתחיל בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי רוב הציבור.

ובכלל זה ג”כ שלא יאמר מודים דרבנן ששייך לברכה שאח”ז.

שאלה

יא) ראיתי בכתבי תלמיד כתב בשם מרן הגראי”ל שטינמן שליט”א שלא ממליץ לעבור למטפחת כי הנשים מתביישות בזה ועלולות אח”כ להתחרט.

מה הביאור? אולי כי התורה חסה על כבוד הבריות [אם לא במקום חשש איסור, ונקטי’ שאין בזה איסור] או כי אם אינו בדרגא הזו אל לו לקפוץ ועי’ באבן שלמה לרבינו הגר”א זיע”א (בפ”ד י’) שלפעמים האדם מתחיל לילך בדרך הישר ואח”כ פורש מפני שקשה לו מאד והוא מתרעם שלא היה לו סע”ד.

אבל באמת הוא בעצמו קלקל במה שרצה לקפוץ בפעם אחת למדרגה עליונה עכ”ל.

וזהו “איוֶלת אדם תסלף דרכו ועל ה’ יזעף לבו”.

תשובה

הגראי”ל שליט”א לא סובר מכל התעמולה שעושים כנגד הפאות, שהרבה מגדולי ישראל הלכו נשותיהם בפא”נ, וכפי ששמעתי ג”כ מנכדו המופלג רבי יהושע כהן שליט”א בדעתו, ואין ברצוני להאריך כעת בכ”ז וכתבתי הדברים במאמר נפרד.

שאלה

יב) שאלנו את מרן שליט”א: בברכת החודש של ניסן ידוע שאומרים “ולגשמים בעיתם” (והולך על החצי חודש הראוי לגשמים) האם רבינו שליט”א מורה לאחרונה שאין לאומרו

והשיב מרן שליט”א: כמדומה שאין לאומרו.

[עי’ אשרי האיש בשם מרן הגרי”ש אלישיב זצוק”ל שאומרים, וכ”כ באיש על העדה.

וקצ”ע טעם רבינו הרי אומרים “בעיתם” וא”כ מה הבעיה לומר זאת.

ובאמת באש”י כתב מרן שליט”א שאומרים, וכנראה מרן חזר בו, וצ”ב מ”ט.

(ואולי הטעם כדי שלא להרבות בבקשות בשבת עי’ אגרות וכתבים דרך אמונה עמ’ י’ז).

שאלה

יג) שאלנו את מרן שליט”א: בסעודת סיום, יש שמתחילים ליטול ידים, ואח”כ באמצע הסעודה עושים את הסיום, האם תחילת הסעודה נחשב סעודת מצוה

והשיב מרן שליט”א: אולי.

וצ”ב מ”ט רק אולי.

תשובה

יתכן שעיקר ספיקו של מרן שליט”א אינו בסתם סעודה שבעוה רק בשביל הסים, אלא בכגון שרוצה שהארוחה שלו תחשב סעודת מצוה, ולכן עושה סיום בסעודה, וכמו שנהג ג”כ הגר”א ז”ל [עיין בספר הגאון], וממילא כדי לאשוויי לסתם סעודה שם של סעודת מצוה יתכן שצריך מלכתחילה לעשות הסיום, וכמדומה שגם מנהג הגר”א הנ”ל היה כך ואינו תח”י לעיין בזה.

שאלה

יד) שאלנו את מרן שליט”א: כהן שרגיל להאריך בשמו”ע ומפסיד מלברך “ברכת כהנים”, האם מורים לו שיקצר בשמו”ע כדי שיברך ברכת כהנים.

והשיב מרן שליט”א: ימהר.

וכ”כ בדעת נוטה עמ’ רצ”ג ש”נכון שיקצר”.

ועי’ בביה”ל סי’ רס”ח ד”ה מעומד.

ויל”ע מדוע בקדושה הרב כתב בדעת נוטה על העומד במודים [למשל] יתפלל כדרכו.

ובהערה שם ביאר שגם מי שמאריך יותר מכפי הדין מ”מ ”רשאי” להאריך כרצונו.

וצ”ע מהביה”ל והרי כאן המעלה של קדושה הוא מ”ע מה”ת (גם אם אין חיוב להכנס לזה אבל הענין לעשות זה הוא ג”כ גדול אף שבגמ’ כתוב הענין להאריך.

ומרן הגרי”ש אלישיב זצוק”ל הורה [מחדב”נ הג”ר יוסף ישראלזון זצ”ל] שאין להזדרז ולמהר בשביל להספיק קדושה אם מאריך רק לפי הצורך ע”פ דין.

וצ”ב מדוע לברכת כהנים כתב מרן שליט”א שם אחרת [ואולי שם זה אחרי הרבה זמן של תפילה ולא כקדושה שאז צריך לקצר ממש].

וענה לי בר”כ דאו’.

וצ”ב ממ”ב קכ”ה ד’ ואולי קדושה הוא מצוה קיומית.

תשובה

ברכ”כ הוא דאורייתא ממש, וקדושה אכן יש אסמכתא אך אינו חיוב דאורייתא, וגם בכהן יש פגם ואיסור כאשר הוא נמצא בבהכנ”ס ואינו נושא כפיו, ועל כן צריך להוציא עצמו מידי האונס.

שאלה

טו) שאלנו את מרן שליט”א: מי שצריך להתפלל מעריב, ומתחיל מהתחלה, עד שמו”ע בביתו, ואח”כ הולך לביהכ”נ לשמו”ע, ושומע ברכו בסוף התפילה, האם הוא לכתחילה.

והשיב מרן שליט”א: אין ראוי להפסיק, או “להפסיד” (-לא ברור הכת”י), וצ”ב מה להפסיק? אולי כי עי”ז הוא מפסיק הרבה זמן בין גאולה לתפילה וראוי שיתפלל כבר בביהכ”נ עיקר התקנה היתה כדי שיאמרו מיד אחר ברכו ברכות ק”ש ורק בדי’ מי שאיחר שומע הברכו בסוף, עי’ מ”ב סו”ס נ”ד.

תשובה

צ”ל ‘להפסיד’ שיזדרז לבוא ולשמוע כראוי, וכמו שהבאת במ”ב, וכמדומה שהמ”ב ג”כ ס”ל דהברכו של קריאה”ת אינו לכתחילה לצאת בו, והגרשז”א הוסיף ג”כ שכאשר שומע ברכו שלא במקומה כגון באמצע פסוד”ז יכוון שאינו שומע כסדרה כתיקונה כעת, שלא יצטרך להתחיל כעת בברכות ק”ש.

קרא פחות

בע”ה

‏יום חמישי י’ סיון תשע”ו

לכבוד הרב סלומון שליט”א

ע”ד מה ששאלת, במה שכתב הרמ”א סי’ כ”ז ס”ח בשם מהרי”ל, ואין לכרוך הרצועה על התיתורא כדי לחזקה על היד ע”כ.

וכתב במשנה ברורה ס”ק ל”ב, וז”ל, שכבר נתקיים וקשרתם ברצועה שעל המעברתא וכמו בתפילין של ראש שתלוי ברצועה שבתוך המעברתא וכיון שאין מצוה כלל בכריכה לכן אין להניחה על התיתורא שיש בה קדושה יותר מן הרצועה.

והנוהגים להניח הש”ר קודם שכורכים על הזרוע י”א דיכול לכרוך הרצועה על הקציצה שלא תמוש תש”י ממקומה עד שיניח הש”ר ואח”כ יסירנה ויכרוך השבעה כריכות ומי שבתי ידיו צרות והתפילין נדים ממקומם עי”ז יכול לכרוך סביב התיתורא כדי לחזקם [ארה”ח] עכ”ל.

ונסתפקת האם הוא גם במעברתא או רק בתיתורא, שכן ישנם קהילות שנוהגים עכ”פ להקל לכרוך על המעברתא, [ואמנם יש שמקילים אף בתיתורא, וכמו שנזכר ג”כ כבר במקור במהרי”ל, וכן בד”מ שמביאו, אבל השאלה האם הנוהגים להקל במעברתא נוהגים כדין גם לדעת המהרי”ל וסייעתו או לא.

הנה כתב הבאר היטב סקט”ו וז”ל, ובשכנה”ג חולק על מהרי”ל בזה וכתב ופוק חזי מאי עמא דבר בכל העולם נוהגים לקשור המעברתא עם הרצועות עי”ש.

וכ”כ עטרת זקנים ממשמעות שו”ע מר”י לוריא.

וז”ל ישים רצועה של יד על ההיתורא של יד מיד אחר הקשירה כדי שלא מזוז ממקומה דאם זזה ממקומה אז היה בא לידי ספק ברכה.

ואח”כ יקשור בקיבורת ג׳ כריכות ובזרוע ד׳ כריכות ואח”כ יניח של ראש ע”ש עכ”ל הבאר היטב.

ומבואר להדיא בדבריו שהשוה התיתורא והמעברתא יחד, ואי סבירא לן דשרי על המעברתא שרי גם על התיתורא, ואף הביא ראיה ממנהג העולם שהקילו במעברתא להקל גם בתיתורא.

וז”ל השכנה”ג, ולא נהירא דבתפילין של ראש כתיב והיו לטוטפות בין עיניך ובשל יד כתיב וקשרתם ואעפ”י שהוא ז”ל כתב דוקשרתם תתקיים במה שקושרים הרצועה תוך המעברתא, זאת אינה קשירה אלא תלייה דומיא דתפילין של יד הילכך ליח דחש להא דמהרי”ל ז”ל ואם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר שכל העולם נוהגים לקשור המעברתא עם הרצועה וכו׳ עכ”ל, והובא בכה”ח כאן ובעוד הרבה פוסקים כפי שציין שם.

ובאמת נראה פשוט מן הסברא דהמעברתא שוה לתיתורא בזה, דהנה עיקר טענת המ”ב כאן היא שהתיתורא היא קדושה והרצועה היא תשמיש קדושה, והא דהרצועה היא תשמיש קדושה ודינה כתיק התפילין, זה מבואר בהרבה מקומות וכלשון הביאור הלכה סימן מב סעיף ג, וז”ל, כי באמת כמעט כל הפוסקים חולקין על רש”י והשו”ע ג”כ לקמן בסימן קנ”ד סתם דלא כוותיה עכ”ל, וגם דברי רש”י אזלן רק על מקום הקשר ולא על הרצועה הפונה אילך, ומה שהמעברתא היא קדושה ממש כהתיתורא כ”כ להדיא הביאור הלכה במקו”א, ומה שטענתם שהרי יכול למעט במעברתא ולעשותו קטן יותר, מ”מ מכיון שדינו הלכה למשה מסיני מן הדין, אע”ג שאינו צריך לעשותו גדול מ”מ כל מה שעושה מן המעברתא יש לו קדושת מעברתא.

והנה בדרשות מהרי”ל כתב הטעם שיהיו כתפילין של ראש שאינן מהודקין, ולפי טעם זה ג”כ אין חילוק בין לכרוך על המעברתא לכרוך על התיתורא.

לסיכום אין שום חילוק בין תיתורא למעברתא, והנוהגין כדעת המ”ב אסור להם לכרוך גם על המעברתא, ואילו קהילות הנוהגים להקל במעברתא, לדידהו יהא מותר לכרוך גם על התיתורא.

הלכות נשיאת כפים

במתני’ ספי”ב דאהלות מ”ח הובאה מחלוקת תנאים בכזית מן המת המודבק במשקוף דלת”ק כל הבית טמא ור’ יוסי מטהר.

ונחלקו המפרשים באיזה אופן מיירי שנחלקו אם המשקוף מביא טומאה אל הבית, דבר”ש ורע”ב נזכר שהוא תחת המשקוף.

והיינו ע”כ באופן שהמשקוף פחות מטפח (כ”כ חזו”א אהלות סי’ ז סקט”ו ע”פ התוס’ חולין קכו ע”א, והחזו”א הוציא כן מסברא דבטפח מעביר הטומאה, והנה בר”ש ג”כ אולי יש מקום ללמוד מדבריו דסבר שהמשקוף פחות מטפח לפי מה שהביא אחר כך בהמשך דבריו ל’ התוספתא שיובא להלן בסמוך דר’ יוסי מטהר אם אין משך פותח טפח בטומאה ומבואר דגם ת”ק דמטמא מיירי במשקוף כזה שאין בו פותח טפח, אולם בטומאה יש לומר דהיינו בטומאה עצמה כעין המבואר לעיל פ”ו מ”ה ומאידך יש מקום לומר דהיינו במקום הטומאה וכנ”ל).

ומסתימת הרע”ב שם משמע דמיירי באופן שיש איזה טעם וסיבה שייחשב הפסק בין המשקוף לבית, דאל”כ למה לא יצטרף לר’ יוסי המשקוף לבית ואף לא הזכיר דמיירי במשקוף פחות מטפח (כמו שעכ”פ הביא הר”ש אחר כך כל לשון התוספתא) אלא רק כתב תחת המשקוף (היינו הקנה שע”ג הפתח) מן השקוף ולחוץ (היינו מקום חביטת הדלת) ומשמע שהשקוף הפסק ביניהם דמחמת זה לר’ יוסי לא יטמא הבית.

(ואולי מסתימת הרע”ב צ”ל דגם אם המשקוף הוא טפח מ”מ אינו מצטרף לבית, אבל אינו מוכרח, וגם בפי’ הרע”ב דלעיל פ”ז מ”א משמע דמסכים לעיקר הדין שהמשקוף מתבטל לבית כמו שיבואר, וגם יל”ע דלדברי החזו”א שמוכרח לומר שאין במשקוף פותח טפח א”כ צ”ל דמיירי בכה”ג, וצ”ע, ועי’ עוד בשושנים לדוד על המשניות לבעל החסדי דוד שהאריך בדעות האחרונים ובדעתו בבירור כוונת הרע”ב).

וכן הר”ש שם כתב לענין ר’ יוסי דמטהר דאזיל לשיטתו במתני’ דכלב לעיל פי”א מ”ז דסבר שם ר’ יוסי דמן השקוף ולחוץ כלחוץ לפמש”כ בחולין שם עי”ש, והיינו ג”כ שיש הפסק בין פנים הבית למן השקוף ולחוץ.

ועי”ש בחזו”א שדן בביאור המשנה ע”פ התוס’ שם מה גדר ההפסק דהדלת עשוי ליסגר ועי”ש מה שכתב לגבי דלת סגורה ממש.

אבל מאידך גיסא יש שפירשו בלשון המשנה דמיירי שהכזית מן המת אינו תחת אוהל המשקוף כלל, והנידון על כזית מן המת המודבק למשקוף מבחוץ בצד המשקוף תחת כיפת השמים אם מעביר טומאה אל תוך הבית (עי’ להלן שיובאו דעות אלו).

ומיהו מש”כ הר”ש דמיירי מחוץ לשקוף (ונתבארו דבריו בשושנים לדוד לבעל החסדי דוד), אין הכונה שעומד הכזית בצד המשקוף כהנך מפרשים, דא”כ לא שייך לפ”ז מש”כ הר”ש תחת המשקוף, דהרי תחת אינו חוץ למשקוף ואינו בצד המשקוף, ובאמת המעיין יראה דהר”ש כבר נקט בלשונו הלשון מן השקוף ולחוץ, אבל הר”ש (וכן השושנים לדוד בפירוש דברי הר”ש) קיצר בכוונתו וכוונתו של השושנים לדוד בדעת הר”ש דיש המקום שהוא תחת המשקוף עצמו (היינו חלל הקנה העליון של הפתח) והוא חוץ לשקוף (דהיינו מקום שהדלת שוקף ונחבט) ובזה נחלקו ר’ יוסי וחכמים.

וממילא הר”ש (והשושנים לדוד בשיטתו) אינם שייכים להמפרשים דשקוף בספי”ב מיירי שהטומאה בצד המשקוף, אלא שהטומאה היא תחת המשקוף וכמו שנזכר להדיא בדברי הר”ש.

ולהר”ש וסייעתו המפרשים המשנה כאן מצד צורת אוהל שהמשקוף מאהיל על המת (בין אם נימא אם הוא מדאורייתא או מדרבנן) אין שום ראיה לענין הנידון במת שדבוק לאוהל מבחוץ אם מקבל טומאה או לא.

ובודאי מפשטות הדינים בעלמא דאוהל המת שהוא אוהל שהמת בתוכו לא משמע דהמת נוגע באוהל בחוץ, ומ”מ להלן יתבאר אם יש צד שהוא מצד מת שדבוק לאוהל דנימא שמטמא בכה”ג, או לא.

ולכאורה יש להביא ראיה לצד שיש טומאת אוהל במת הנוגע באוהל מאחוריו דבמתני’ ספט”ו דאהלות מ”י תנן הנוגע במת והנוגע בכלים המאהיל על המת והנוגע בכלים טמאין, מאהיל על המת ומאהיל על הכלים נוגע במת ומאהיל על הכלים טהורים, אם יש בידו פותח טפח טמאין ע”כ, ולכאורה משמע דהיד שיש בה פותח טפח מעברת את הטומאה בתורת אוהל ומקבלת את הטומאה בתורת מגע.

ויעוי’ במתני’ דכלב בפי”א מ”ז שהובאה בגמ’ דחולין קכו ע”א (שהו’ בר”ש בפי”ב שם), דשם יש כמה דעות מתי כלב מת מעביר הטומאה בתורת אוהל לטומאה שיש בו, אולם בניד”ד כמדומה שהאדם הוא פותח טפח בחללו וידיו פותח טפח והטומאה חוצה לו (היינו תחתיו או אפי’ נוגעת בו לפי הצד דטומאה הנוגעת באוהל חשיב כמו בתוך האוהל) חשיב כולו אוהל לכל הדעות בגמ’ חולין שם דוק ותשכח, ועי’ ברא”ש בפט”ו שם שכתב בתוך דבריו “וגוף אינו מפסיק דאדם חלול הוא”.

ומקור הדברים בפי”א מ”ג לדעת בית הלל דתנן התם היה אדם נתון שם דבית הלל אומרים אדם חלול הוא והצד העליון מביא את הטומאה.

וע”ע ברפ”ב דסוכה כא ע”ב גבי ובעצמות וגידים וגו’ ועיקר הגמ’ שם מיירי לגבי מה שבתחתית גוף השור אבל הפסוק דמייתי שם מלמד שיש אוהל גם בתוך השור עי”ש, רק דאינו שייך לענין טומאה בתוך השור כשהוא חי דטומאה בלועה אינה מטמאה כמ”ש רש”י בחולין שם ע”פ הגמ’ לעיל שם עא ע”א.

ומיהו עיקר הסוגי’ בסוכה שם לא שייך לענייננו דשם מיירי שיש חלל אויר של טפח או יותר בתחתית גוף השור עד הקרקע ורק בעי’ ללמוד דשור אינו פסול מלהיות אוהל משא”כ כאן הנידון אם להחשיב חלל האדם עצמו לאהל בלא שיש אוהל חלל תחת גופו, ומ”מ האמת דאה”נ וכמשנ”ת.

וגם בסוכה שם יש להוכיח כן מעצם מה דנקט שהחלק החיצוני שבשור הוא אוהל על בני מעים א”כ כ”ש שהוא אוהל על מה שתחתיו, וגם שהחלל אינו הפסק.

ועיקר קרא בעצמות וגידים נאמר באדם אלא דיליף לה גם על בהמה כמ”ש בתוס’ בסוכה שם דאדם כ”ש בהמה שכריסה יורד למטה כעין אוהל.

עכ”פ אם נימא כפשטות המשנה דהנוגע במת ומאהיל על הכלים באופן שיש בידו פותח טפח הרי זה מטמא באהל, א”כ מתני’ אתיא כרבנן דלעיל שהנוגע במשקוף מטמא את כל הבית.

אולם במשנה אחרונה (וכן הוא בתפא”י שם) נקט דחלק זה של המשנה של המאהיל קאי רק על מאהיל על המת ומאהיל על כלים ולא בנוגע במת ומאהיל על כלים.

וצל”ע למה לא פירשו כמ”ש בספי”ב שם, ובאמת לק”מ דיש לומר דשם בפי”ב אכן נקטו שאין מטמא אלא כשיש עכ”פ קצת אוהל וכהר”ש שנקט דמאהיל על המשקוף.

אולם המפרשים בפי”ב שם שהוא מצד נוגע באוהל שמטמא בתוכו היה מקום להבין בפשוטו שכך יפרשו כן גם כאן.

וא”כ תאמר שהתפא”י סתר עצמו וצ”ע.

אבל להאמת נראה דגם המפרשים בספי”ב בכזית מן המת במשקוף דמיירי בנוגע בצד המשקוף לא יטמאו במת הנוגע באוהל מאחוריו שיטמא את כל האוהל, דדוקא הנוגע במשקוף משום שהוא פתח האוהל הוא מטמא את כל האוהל אבל באופן אחר לא.

ויש להוסיף דגם להמפרשים בספי”ב דהטומאה מתחת המשקוף והמשקוף מאהיל על הטומאה צריכים לבוא שמשקוף הוא דין מיוחד דשם הוא מעביר טומאה לאוהל, והוא דין מיוחד כעין דין טומאה במעזיבה שאז הטומאה נטפלת לאוהל באופנים שכ”ה הדין.

וכן מבואר בחזו”א אהלות סי’ טו סקי”ד שהוא דין מיוחד במשקוף שנטפל לאהל עי”ש שדן בפרטי דיני חבוט רמי ונקט דכאן אינו מצד זה אלא מצד שהמשקוף בטל לאוהל ונקט שם שדין זה דטומאה תחת המשקוף הוא דאורייתא (וע”ע בשאר מפרשים מש”כ אם הוא דאורייתא או דרבנן).

וכעי”ז מצאנו בספ”י מ”ז דיש דינים מיוחדים של כלי חרס שנשנו לגבי משקוף עי”ש וכעי”ז בפ”ט מ”י נאמרו דינים בכוורת כשהיא במשקוף.

וגם במשנה בספי”ב גופא נזכר לגבי הנוגע במשקוף החילוק בין ממחצה ולמעלה לבין מחצה ולמטה בדעת ר’ יהושע באופן המבואר בסוף המשנה שם (אם כי משם אין ראי’ דהוא דאורייתא ועי’ עוד ברא”ש דלקמן).

וגם בר”ש שם כ’ דר’ יוסי אזיל לטעמיה שם דמכנגד השקוף ולחוץ סובר ר’ יוסי לעיל (במתני’ דכלב לפמשנ”ת בחולין שם) דהוא כלחוץ, ויעוי’ לעיל מה שנתבאר בכוונתו, ועכ”פ מבואר מזה דהוא דין מיוחד במשקוף בלבד, דהרי תולה הדבר בדעות מה חשיב כלפנים ומה חשיב כלחוץ וצורת האוהל גופא אינו מכריח כאן הטומאה לולא זה דחשיב כלפנים למר כל המשקוף ולמר רק עד מקום השקוף (להר”ש).

[יש לציין במאמר המוסגר דמצינו גם בספרי זוטא פ’ חוקת המובא בר”ש בפ”ב לענין מסיט המשקוף ונוגע במשקוף אולם שם אינו בהכרח מדינים מיוחדים הנאמרים במשקוף אלא דמיירי באופן שיש אוהל שאין עצמו מטמא מאחוריו בנגיעה וצל”ע].

והנה בתוספתא שהועתקה באורך בהר”ש בפי”ב שם משמע כמו המפרשים שפירשו דהנידון במשקוף שאין בו פותח טפח, דנזכר שם בזה”ל, מודבק במשקוף הבית טמא ורבי יוסי מטהר עד שיהא בטומאה משך פותח טפח ע”כ, ומשמע א”כ דהנידון הוא באופן שיש משקוף שאין בו פותח טפח.

אולם המפרשים דמיירי שאינו תחת המשקוף אולי יפרשו דכשאין פותח טפח במשקוף הוא שוה לכמו שלא היה תחת המשקוף כלל כיון שאין כאן אוהל.

אולם להמבואר דיש דינים מיוחדים במשקוף א”כ צ”ע למה לא נאמר דגם משקוף פחות מפותח טפח עדיף מטומאה הנוגעת במשקוף מן הצד, וממילא אין ראיה לניד”ד בפי”ב כלל, רצוני לומר דמאחר שפשטות ל’ התוספתא משמע דפלוגתא דת”ק ור’ יוסי הוא גם באופן שהמשקוף מאהיל ואין פותח טפח, א”כ למה נדחוק ונימא דהתוספתא מעמיד המשנה גם באופן שאין המשקוף מאהיל על המת כלל ומשום נוגע במשקוף, ולמה לא נוקמיה רק באופן שהמשקוף פחות מטפח כפשטות לשון התוספתא ואז הטומאה לת”ק היא רק משום שהמשקוף פחות מטפח מאהיל.
(ובתפא”י כתב דבתוספתא משמע דהוא דבוק בצד המשקוף בחוץ, ויל”ע).

ובאמת גם הרא”ש שלמד בפי”ב שהוא מדין מודבק למשקוף לא למד שהוא מדינא דמת הנוגע באוהל אלא חומרא בעלמא וז”ל, כזית מן המת מודבק לאסקופה רבי אליעזר מטמא את הבית כאילו היתה הטומאה תחת אהל הבית, וחומרא בעלמא הוא, ובמודבק לשקוף מודה רבי יהושע דטמא דיותר בטל השקוף לבית מן האסקופה שבטלה אגב קרקע, רבי יוסי מטהר אף בשקוף ע”כ (אפשר דשקוף ומשקוף להרא”ש היינו הך, ועי’ שושנים לדוד), ומבואר מדבריו דהוא כעין ביטול שמתבטל המשקוף לבית ושהוא חומרא בעלמא ולא מצד מת הנוגע באוהל מצדו או מאחוריו.

וגם הגר”א באליה רבה שם נקט דהפלוגתא היא כשהטומאה דבוקה למשקוף ברוחב המשקוף מצדו ולא בתחתיתו, וכתב להדיא הטומאה היא רק דרבנן, והתפא”י ג”כ נקט בכ”ז כהגר”א, וגם במשנה אחרונה שם נקט דמיירי במודבק למשקוף ומשום גזירה ויתכן דג”כ סבר דאין זה אוהל כלל (וצלע”ע בשיטתו).

אולם בחזו”א סי’ יד סק”ג הביא דברי המשנה בספט”ו הנ”ל ולמד דהכזית מן המת מטמא כשהאדם נוגע בו ומאהיל על הכלים אע”ג שאינו בתוך האוהל עצמו [ודבריו הם דלא כהמשנה אחרונה והתפא”י הנ”ל דדחקו למתני’ ופירשו באופן אחר], וכתב דטעם הטומאה כיון שהטומאה נראית באהל וציין לדבריו בסי’ ח סק”ט  [א”ה דשם נתבאר שאם הטומאה מצומצמת עד חלל האוהל הוא נראה באוהל וחשיב כמו בתוך האהל].

אבל כתב שם (בהמשך הדברים בסי’ יד סק”ג הנ”ל) שהוא בלבד שיגע בשיעור פותח טפח ושיהיה תחתיו פותח טפח [אולי ר”ל דהידים שנוגע בהם במת צריכים ג”כ שיהיה בהם פותח טפח (כמו שנזכר במשנה על היד שנוגע בכלי דצריך שיהיה פותח טפח), דבלא כן אין הטומאה נראית באוהל דבלא זה אין ידיו אוהל ומש”כ שיהיה תחתיו וכו’ אולי ר”ל תחת האדם הנוגע מעל הקרקע ושוב נראה יותר דר”ל שיהיה בשיעור הטומאה שתחתיו פותח טפח] או שיגע באופן שהוא מאהיל על המת עי”ש [וזה צ”ב דא”כ לפירוש זה נמצא דנוגע היינו מאהיל ולמה קתני נוגע בהדי מאהיל במתני’ דלכאורה נוגע לחוד בלא מאהיל ומאהיל לחוד בלא נוגע כמו בשאר רוב דוכתי, ועוד קשה דלענין נוגע ונוגע במשנה בפט”ו (נוגע במת ונוגע בכלי) ע”כ שנוגע במת לאו דוקא מאהיל, וא”כ לענין נוגע ומאהיל (נוגע במת ומאהיל על הכלי) אם נפרש נוגע מאהיל הוא דחוק דלא שווה הלשון].

ועוד הוסיף שם דאולי גם במת עצמו אמרי’ אדם חלול הוא ומצטרף אהלו של מת עם אהלו של נוגע [וגם זה צ”ב דמאי פסקה דנוגע במת מיירי במת שלם ואפי’ תימא דמת סתמא היינו שלם מדלא קתני כזית מן המת בלבד או בהדי מת, מ”מ למה לא נזכר דמיירי באופן שיש בו חלל טפח, וכ”ש דבמפרשים מבואר דזרועות של סתם אדם אינם פותח טפח עי”ש ברא”ש ותפא”י, ונוגע בטומאה סתמא קתני גם בזרוע של המת].

הרא”ש העיר דלפי אחד מהצדדים הזרועות צ”ל פותח טפח ובתפא”י נקט דידיו קאי על הזרועות, ולכאורה יש מכאן ראיה לאבנ”ז שסובר דבברכת כהנים היד קאי על הזרוע או עכ”פ גם על הזרוע, לפי פירוש זה במשנה (והרחבתי בנידון זה ובדעות בזה בתשובה אחרת).

ובגוף דבריו בסי’ ח סק”ט צע”ק דהביא שם ראיה מפירושו של הגר”א באליה רבה ספי”ב ואילו החזו”א גופיה בסי’ ז שם פירש המתני’ כדברי הר”ש דמיירי שהוא תחת המשקוף.

ועוד צע”ק דהרי הגר”א שם נקט שטומאה זו מדרבנן ואילו בסי’ ח שם לא הזכיר להדיא דמדרבנן קאתי עלה.

וביותר יל”ע דהרי החזו”א גופיה סי’ טו סקי”ד נקט דטומאה דמתני’ בספי”ב דמשקוף (לפי פירושו שם כהר”ש דמיירי במשקוף מאהיל) היא דאורייתא [ואולי בסי’ ח נקט כהגר”א ולאו מטעמיה אלא מדאורייתא].

ועוד צ”ע דלפי מה שנתבאר שיש חומרות שנאמרו במשקוף יותר מבשאר סתם קצה אוהל א”כ מנ”ל בכל קצה אוהל (כגון יד הנוגע בניד”ד שקישר החזו”א בסי’ יד סק”ג הנ”ל למה שכ’ בסי’ ח סק”ט הנ”ל) לדמותו לזה, וכ”ש דהחזו”א גופיה בסי’ טו סקי”ד הנ”ל ביאר דין משקוף לפי פירושו שם (כהר”ש דמיירי במאהיל) שהוא דין מיוחד במשקוף, ואולי סבר החזו”א דהענין במשקוף הוא שיש כאן מקום הפתוח והטומאה נראית בפנים, וה”ה כל דדמי ליה לפי מה שנראה לחכמים וכן מה שדחוק ומצומצם עד אויר האוהל עי’ בסי’ ח’ שם.

ובדברי החזו”א הנ”ל שדימה מתני’ דמשקוף לטומאה הנראית לבפנים מתחילה חשבתי שהוא כעין זכר לדבר דהרי משקוף נטפל לבית כמשנ”ת אולם שוב הבנתי דהוא ממש אותו הענין, דמשקוף שנטפל לבית אינו מטמא את הבית יותר ממה שהבית מטמא את עצמו ולכן דבוק למשקוף מצדו לא עדיף מדבוק לבית מצדו.

באליה רבה בספי”ב שם ר’ יוסי מטהר דלא גזר ותניא בתוספתא ר’ יוסי מטהר עד שיהא בטומאה משך פותח טפח, פירוש דהיא עצמה נעשית אהל ומביאה לבית עכ”ל, ומתחילה חשבתי דר”ל באופן שהיא עצמה נעשית אהל ממש שמאהלת על הטומאה, אמנם מצאתי בחזו”א סי’ ח סק”ט הנ”ל דמפרש להגר”א דגם זה מיירי בדבוק במשקוף מבחוץ, ובזה סבר שהוא דאורייתא (אע”ג דבפחות מטפח מטמא ת”ק רק מדרבנן) וכנראה דייק כן ממשמעות הגר”א דקאמר דהיא עצמה נעשית אהל ומביאה לבית ע”כ ומשמע דאורייתא, אבל גם בזה יש לדון דשמא ר’ יוסי קאי אמילתיה דת”ק וקאמר דמה דלת”ק מביאה טומאה לבית מדרבנן לדידי זה לא שייך בפחות מטפח אלא רק בטפח שאז יש אוהל גמור לענין טומאת אוהל דאורייתא ולכן גם בדבוק דרבנן מודינא שאם יש אוהל גמור יש טומאת דבוק גם לענין הבית.

[בהנ”ל יש לתקן דאמנם היה מקום ללמוד דפותח טפח בטומאה היינו במקום שהטומאה שם, אולם העירו לנכון דלכאורה הכונה פותח  טפח בטומאה עצמה, ויש להוסיף דלכאורה כך מבואר באהלות פ”ו מ”ה, ויש לדון החזו”א גופיה מה למד, אם למד דפותח טפח היינו הטומאה עצמה או מקום הטומאה, ויש להתיישב בכל זה].

בחזו”א בסי’ ח סק”ט יש מקום לדון דמש”כ על בשר מת הנראה בפנים הכונה כשיש פותח טפח בטומאה עצמה ואז יש אוהל ליד אוהל ומעביר הטומאה, אבל מלשון החזו”א שם לא נראה דמיירי רק בכה”ג שהטומאה עצמה יש בה פותח טפס ומסתימת דבריו משמע דמיירי בכל גוני, וכן מלשונו נראה דקאי על המשנה באהלות פ”ו מ”ה ושם מוכח דמיירי כשאין פותח טפח בטומאה עצמה, וגם ממה שהזכיר החזו”א שם שיעורא דקליפת השום שזה השיעור שנזכר בר”ש באהלות שם ע”פ המשנה שלאחר זה, אולם לגבי מתני’ דפט”ו כן הזכיר החזו”א צד זה דמיירי שהטומאה שנוגע בה האדם יש בה פותח טפח.

ומ”מ הקושי’ דלעיל שאולי הוא רק דין במשקוף מיושבת לפי ב’ הפירושים, דהרי ר’ יוסי שלא הסכים לדינא דמשקוף הסכים לדינא דפותח טפח שהוא אוהל שיש בזה דין טומאה דבוקה, א”כ גם ת”ק לא פליג אדר’ יוסי אלא רק מוסיף עליו שכשאין לפנינו אוהל (במשקוף פחות מטפח) מטמא מדין משקוף אבל כשיש אוהל לא פליג אדר’ יוסי שמטמא מדין דבוק לאוהל (עכ”פ בנראה באוהל כהגדרת החזו”א ולכה”פ מדרבנן, דגם בחזו”א שם לא נתברר להדיא דהוא דאורייתא).

ויש עוד דין אוהל שנוגע בקבר סתום בפ”ז סוף מ”א סמך לו סוכות, שאז לפי’ מהר”ם האוהל הנוגע בקבר הסתום טמא כולו כדין אוהל, והיה מקום לטעון היכן מצינו שקבר סתום יטמא יותר ממת עצמו, דמאחר שמת עצמו אינו מטמא בנוגע עכ”פ לחלק מהדעות א”כ למה בקבר סתום יטמא, אולם שם באוהל נוגע בקבר סתום האוהל החדש הוא המשך של האוהל הקודם, דאחרי שכבר חל כאן אוהל מצא מין את מינו, ולכן יש צד חומרא בקבר סתום לעניננו יותר ממת, ועי’ גם בתוי”ט דדין זה הוא רק אם מקום הטומאה הוא טפח על טפח שאז יש לו דין אוהל, אם כי שם פחוץ מד”א הוא רצוצה ולא קבר סתום, ובטומאה רצוצה ודאי לא נאמר דין זה כיון שאין הטומאה סמוכה לאוהל השני.

ומו”ר הגר”ש קרליץ העיר די”ל דגם המהר”ם מיירי מצד שיש איזה אופן של בית הטפל לבית ובאופן של סמך לה סוכות הסוכה היא טפלה למקום ושצריך לידע מתי נאמרה הגדרה זו שהאוהל השני טפל לאוהל הראשון ולא בכל גווני אמרי’ לה ע”כ.

ואולם בסמך לה סוכות גופא אינו מוסכם דאין הכונה שהאוהל החדש מאהיל על האוהל הקודם (עי’ היטב פי’ הרמב”ם), וכמו כן יש שפירשו דהיינו שבנה לה כעין משקוף (עי’ שם ברע”ב והוא ע”פ נוסחא אחרת בפהמ”ש להרמב”ם עי”ש בתוי”ט) ולפי מה שנתבאר לעיל המשקוף בודאי בטל לבית, והוא יותר דומה לביאור הגרש”ק בדעת מהר”ם שהוא מדין טפלות אלא שכאן במשקוף הוא דין שכבר נשנה בכמה מקומות שהמשקוף הוא טפל לבית בין להכניס בין להוציא וכמשנ”ת.

ובעיקר דינא דמשקוף החזו”א תפס שהוא דאורייתא לענין דלעיל ודלא כהאחרונים שחלקו בזה.

ובטומאה בבית הנוגע במשקוף טמא יש מן המפרשים שהזכירו שהוא דרבנן (עי’ תפא”י), וצ”ע דמדשקיל וטרי בספרי זוטא משמע שהדין שנאמר במשקוף לענין להוציא טומאה הוא דאורייתא,  וכן מסתימת הלשון במפרשים אחרים (א”ר ועי’ ר”ש) משמע שהוא מה”ת והיינו משום שהמשקוף בטל לבית וחשיב מן הבית, ולפי’ רע”ב לעיל פ”ז הנ”ל הדין שם הוא ממש הדין כאן וק”ל.

ואולי דיני משקוף נאמרו מסברא או מקרא מדרשא או הלכה למשה מסיני.

לענ”ד א”צ לחשוש לזה, דמאחר שהרבה ראשונים כתבו איך לעשות הקשר באופן שניתן שפיר להתפרש בלא שום דוחק כמו שנהגו ונוהגים בהרבה מקומות בעולם לעשות הקשר המרובע הרגיל כידוע, הלכך אמרי’ כאן נמצא כאן היה, ובודאי מה שכתבו איך לעשות הקשר הוא כמנהג זה, ובכל הראשונים שכתבו היאך לעשות הקשר לא היה מהם מי שלא כתב המרובע, גם שכולם קראו לו דל”ת משום שכך היה שמו מלפנים בכל תפוצות ישראל מאיזה טעם שיהיה (והיה מן הדין להאריך בזה אבל מאחר שכבר הביא הרבה בזה בספר פרי אליעזר באר היטב לא אכפול הדברים), ואינו מסתבר שכולם התכוונו למנהג אחר עלום ומחודש שלא שמענו ממנו עד כה בעוד שבעשרות מקומות בעולם נהגו במרובע הרגיל ממזרח וממערב ומצפון ומים.
והאמת שלפני יותר מעשר שנים חידשו שני אברכים יקרים בשכונת רמות פולין (והם הרב פנחס איתן והרב שטיינר) לפרש כל דברי הראשונים הנ”ל לענין קשר שהוא משולש שיותר דומה לדל”ת מהקשר המרובע, וכ”ז ג”כ משום שהוקשה להם מאוד מה שהראשונים הנ”ל כתבו שהוא דל”ת ולכן הוציאו מדעתם קשר חדש שהצליחו לפרש בו דברי הראשונים הנ”ל ומאז נשתקעו הדברים ולא שמעתי מדבריהם שוב אחר כך, כי באמת הוא תמוה מאוד דהראשונים הנ”ל כתבו בדיוק סדר עשיית הקשר כמו שנהגו בעשרות מקומות בעולם, והקשר המשולש הנ”ל לא נהגו בו בשום מקום, ויש להוסיף עוד לחדד הדברים דגם הראשונים גופייהו לא בהכרח שכתבו מסברא מסוגיית הגמ’ דמרובע הוא הקשר הנכון אלא כתבו המנהג והמסורת שהיה ידוע להם, וזה מה שנודע הרבה שנים גם אחר כך, וממילא אין מקום להמציא בדבריהם קשר חדש אחרי שיש מנהג נפוץ המתפרש שפיר בדבריהם באופן אחר.
והנה הדוחק של שני בעלי הקשרים המחודשים הנ”ל הוא שבכל הראשונים נקרא הקשר שלהם דל”ת ולכן לא היו יכולים לפרש שכוונתם למרובע, אולם לענ”ד אחרי שמצינו הרבה ראשונים ואחרונים שיש בדבריהם משמעות חזקה שקראו למרובע דל”ת מאיזה טעם שיהיה שוב אין קושי’ כלל, דזה היה שמו הידוע והמקובל בכל תפוצות ישראל, והשאלה למה נקרא בשם זה אינה שאלה הנוגעת להלכה.
ויש להוסיף עוד דהפירוש דנוייהן לבר דפרש”י והרא”ש משמע שהיה צד שכולו נוייהן שהיה לבר, והוא היה צד שנראה כעין דל”ת, ולא שהיה יוצר חלק ממנו שנראה כעין דל”ת והוא לבר.
ואין להחמיר כדעת רב בעל מחשוף הלבן גם לא בתורת חומרא, דאדרבה אם מהפך חלק מן הרצועה יש בזה גנאי דר”ה אתהפיכא ליה רצועה ונתענה וכל מה שהוא בכלל הקשר יש לחשוש דאתהפיכא ליה רצועה מקרי, ומלבד מה שמשנה מצורת הקשר שנתנה למשה מסיני שהוא מעכב לדעת רבינו שמחה המובא באו”ז ומלבד מה שמפסיד בזה ענין ב’ דלתי”ן המובא במקובלים לפי מה שביאר בשו”ת הרי”ט וייל בן בעל הקרבן נתנאל.

השלמה לתשובה על שיטת מחשוף הלבן בקשר של תפילין

יש להוסיף דיש כמה מילות בלשונות שלנו שזר לא יבין, כמו לשון שיעור שהכונה לרב שמלמד תלמידים, זר יחשוב שיש שיעור של זמן או של בני אדם כדי שיבוא לכלל שיעור, וכן מיטה של מת זר יחשוב שיש הקפדה שתהיה הולכת מת דוקא במיטה, וכן בפוסקים בהרבה מקומות נזכר הלשון הקורא בתורה כשהכונה רק למברך הברכות ולא לבעל קורא כלל וזר לא יבין זאת (והרחבתי בזה בתשובה לגבי מי אומר חזק ונתחזק), וכן הלשון ‘כולל’, וכן מה שקורין לכותל הכבוד (או לרוח שמתפללין לשם) מזרח אע”פ שבחלק ממקומותינו אינו מזרח וכן מה שקורין לרוח מערבית בשם מעריב אע”פ שעיקר התיבה באה מברכות של תפילת ערבית, וכנ”ל יש הרבה לשונות שנשתקעו שהכונה לענין אחר לגמרי ובפרט והמפורסמות אינן צריכות ראיה דלשונות וכינויים כאלו היו בכל הדורות ובכל המקומות בכל מקום לפי עניינו.

ועד”ז יש להבין שכבר נתברר להדיא בהרבה לשונות פוסקים ראשונים ואחרונים דכינוי דל”ת הוא כינוי לצורת הקשר של ד’ ריבועים, והאריכות בזה הוא אך למותר אחרי שהרבה מהלשונות הובא בספר פרי אליעזר על קשר של תפילין, בין הראשונים שהזכירו צורת הקשר עד שפירשו שהוא “כמין דל”ת” למרות שיוצא מרובע, ובין הראשונים שהזכירו “מרובע כמין דל”ת” או “מ”ם כמין דל”ת”, ובין המפרשים שהזכירו היאך נרמז הדל”ת בד’ ריבועים, ויש עוד לשונות שלא הובאו שם, אבל זה ברור שכך היתה צורה זו נקראת בקרב הקהילות בחו”ל “דל”ת” ולא עוד אלא שמקרוב זה כמה שנים מצאתי איש אחד שבא מקהילה בחו”ל וכמדומה שעדיין קורא לד’ מרובעים דל”ת באופן פשוט כמו שזה תיבה בלשון שלו ולא בכינוי כלל, והרבה לשונות מוקשים בפוסקים מתיישבים לפי יסוד זה.

וגם לשון המשנ”ב ס”ס לב ס”ק רלג כידוע תמוה מאוד בניד”ד שהוא סתור מיניה וביה כמו שהעירו בהרבה חיבורים אבל אם נפרשנו ע”ד האופן שנתבאר כל דברי המשנ”ב בזה מיושבין כמין חומר דוק ותשכח.

וכמובן שגם עיקר תמיהת הרב מחשוף הלבן ושאר החכמים הנזכרים בפנים התשובה מיושבין לפ”ז.

ולפני כמה שנים אמר לי הרב בעהמח”ס “קשר הדל”ת של תפילין” דאפי’ אם יהיו כמה עשרות ראשונים שכ’ דהקשר שהוא מרובע מ”מ יש מ”ח ראשונים (וה”ה יותר) שהזכירו שהקשר הוא דל”ת, ולהמבואר זה אינו נידון כלל דכל הראשונים שהזכירו שהוא מרובע הם עצמם הזכירו שהוא דל”ת.

וכבר דור אחד לפני בעהמח”ס הנזכר היה הרה”ג שרגא פייבל פרנק מעיה”ק ירושלים שג”כ כתב חיבור בזה שלדעתו צריך דוקא דל”ת ולא מרובע וכסימוכין לדבריו הביא כל לשונות הראשונים המובאים בב”י סי’ לב שכתבו ש”יוצא כמין דל”ת” ומזה הסיק שהוא דל”ת, ומכח זה הושיב ע”ז מושיב ב”ד לפסוק לדינא שכל מי שעושה קשר מרובע הוא מנהג רע ואף נקט שהוא קרקפתא דלא מנח תפילין, כמבואר בספרו שם, ולא טרח כלל לבדוק סדר עשיית הקשר בכולם שהוא יוצא מרובע וא”כ מה שהוא מעתיק מלשונותם שהוא יוצא כמין דל”ת התכוונו לענין אחר לגמרי ממה שהבין וכמשנ”ת.

*

עוד השלמה לתשובה בשיטת מחשוף הלבן

מה שכתבתי בהשלמה הקודמת דיש פוסקים שקורין למרובע דל”ת אע”פ שאין בו דל”ת אינו סותר דאף לשיטתם בגמ’ רמזו הדל”ת בקשר זה, ועיקר דברינו בא לומר דבתורת דיבור ושיח לא היה שייך לקרוא לזה דל”ת מלבד אחר שכך נקבעה מילה זו בשפת הפוסקים, אבל לענייני רמזים וכיו”ב בודאי שייך לקרוא לזה דל”ת וכמו שכבר האריכו בזה רבים (כגון בשו”ת רבי ידידיה טיאה ווייל ועוד).

*

עוד השלמה על שיטת מחשוף הלבן בתפילין

בפנים התשובה נזכר דלשי’ האו”ז ששינוי בצורת הקשר מעכב ה”ה אם יעשה כשי’ המחשוף הלבן לכאורה יהיה פסול, אם כי יש לציין דלגבי עניבה יש פוסקים שלמדו מהגמ’ בעירובין דשרי, ולשיטתם שינוי קל בצורת הקשר אינו לעכב [והוא נידון בפני עצמו מה מוגדר כשינוי קל], אבל באו”ז גופיה סי’ תקסו תפס הסוגי’ דעניבה באופן אחר שאינו משנה הקשר אלא רפוי עי”ש, ודעת כמה פוסקים למסקנא לפסול עניבה בתפילין, ועי’ משנ”ב סי’ שא בשעה”צ ס”ק קצו, ועי’ בפרי אליעזר עמ’ תקלו ואילך באריכות דברי שיטות הראשונים והפוסקים בנידון זה, ועכ”פ האו”ז נתבאר ששינוי בצורת קשר פוסל אפי’ שינוי קל.
.

מכתב להרהמ"ח מחשוף הלבן

נתקבלתי חיבורו ועברתי על החיבור וניכרת עמלו ויגיעתו בסוגי’ זו ויש”כ.

הנני לבקש מחילתו במה שכתבתי כמ”פ דלא כמ”ש כת”ר כי כך הוא הנלענ”ד דלא מסתבר לבאר דברי הקדמונים שהיה להם מנהג קשר אחר שאינו ידוע מן המנהגים הידועים לנו בלא שיהיה הכרח ברור המספיק לענ”ד המכריח לומר כן, כי איך נתחלף המנהג לגמרי בלא שנשאר שריד מהמנהג שלהם וכ”ש אם גם נימא שהם לא נהגו ולא סברו משום מנהג מהמנהגים שלנו, ועכ”פ זה בודאי שלא שייך לענ”ד לומר שמזמן הגאונים והשימושא רבה עד זמן רש”י ועד זמן המהרי”ל והמג”א הכירו בכל תפוצות ישראל קשר שלאחר מכן פתאום פג ונעלם מכל המדינות ומכל מקום שדבר המלך ודתו מגיע ואיננו ולא נודע מקומו איה, והנלענ”ד כתבתי ולבי אנסני לכתוב כן ומיני ומיניה יתקלס עילאה.

להלן כמה הערות על החיבור של כת”ר:

לענין מה שיש מקום להעלות צד בדעת רש”י דהחילוק בין הפירושים ברש”י אם הדל”ת בלבד מתוך הקשר הוא לצד חוץ או כל הקשר או כל הרצועה, לענ”ד הוא דבר שאינו מסתבר מכמה טעמים שחלק מהם כתבתי בפנים המאמר ואחזור עליהם שוב:

א) לא מסתבר דרש”י הכיר קשר שאף אחד לא ראינו שהיה לו ובשום מקום לא ידוע לנו שנהגו כן (היינו קשר שרק חלק מהרצועות הפוכות לצד חוץ) כל שאין בידינו הכרח מספיק המצדיק לחדש כן, וזהו עיקר ההכרח לענ”ד שלא לבאר כן בכונת רש”י, וכל שאר הדברים דלהלן הם כיהודה ועוד.

ב) לא משמע דיש חילוק בין הפירושים ברש”י בצורת הקשר והוא דבר דחוק מאוד (גם אם נימא דיהיה כשר מצד הדין בדיעבד לפרש”י מלבד מה שיש כאן רצועה הפוכה כמשנ”ת בדברינו בתשובה ומלבד מה שמשנה מצורת הקשר המקורית).

ג) המשמעות בפוסקים שקראו דל”ת לצורת הד’ ריבועים וממילא מש”כ שיהיה המקום שנראה כעין דל”ת לצד חוץ א”צ לדחוק כלל דהכונה לחלק מהקשר, ויש להוסיף עוד דלכך כ’ רש”י שנראה כעין דל”ת ולא צורת הדל”ת כמו שרגילים לומר לענין שי”ן של תפילין דלא אמרי’ “שנראה כעין שי”ן”.

ד) מלבד זו המשמעות ברש”י על המקום שנראה כעין דל”ת הוא על האזור והצד שנראה כעין דל”ת להפכו לצד חוץ ולא שחלק מהרצועות הקשר יטלם במקומם בקשר ויהפכם לצד חוץ, ומלבד זה דוחק לפרש ברש”י שיהפכנו לצד חוץ בסדר עשיית הקשר עצמו אלא כמו שמקובל לבאר שהכונה שיסדר ויהפוך את הקשר לצד חוץ.

ה) איתהפיכא ליה רצועה לא משמע שטעה בסדר עשיית הקשר אלא שמעצמה נתהפכה רצועה לאחוריה וכך מתפרש הלשון לאו אדעתאי לפי פירוש רש”י בכמה מקומות לא שמתי לבי אבל לפי פירושכם ברש”י דלעיל הפשטות של ההיפוך הוא שלא החזיר הרצועה בהיפוך כפי הצורך בעשיית הקשר דהרי זה באו ללמד כאן בסוגיא והוא לא יתכן כן, אם כי אינו מוכרח דיש מקום לפרש גם לפירושכם דכל הקשר כולו אתהפיך.

ו) מש”כ רש”י שיהא ניכר הדל”ת לצד חוץ יש להעיר דלפי הראשונים שסוברים שאין דל”ת ממש אלא צורת כשר ידוע כהאו”ז בשם רבינו שמחה ופשטות דעת הרמב”ם הנה אין ענין שיראה דוקא הדל”ת לצד חוץ אלא הצורה הנקראת דל”ת תהיה לצד חוץ, וגם רש”י מיירי על אותה הצורה הנקראת דל”ת  שתהיה נראית לצד חוץ גם אם נימא דמסכים שבדיעבד כשר בכל צורת דל”ת אחרת שתהיה נראית לצד חוץ כמו שיש שטענו כן.

לענין דעת המג”א בסי’ כז סקל”ב מאחר שנתברר שבלשון הפוסקים נקרא צורת המרובע בלשון ד’ א”כ מש”כ ד’ מב’ צדדים הכונה לקשר העשוי מרובע מב’ צדדים שיש קצת שנהגו בו והמג”א בא לאפוקי מזה וק”ל.

ולענ”ד הפלוגתא בין דעת המג”א לדעת הדגמ”ר הוא דלהמג”א עכ”פ לכתחילה יש לעשות כצורת הקשר המקורי (בין אם נימא דחשש דלהחולקים על רש”י ס”ל כהאו”ז אף אם לא היה האו”ז לפניו ובין אם נימא דבין לרש”י ובין להתוס’ סבר דלכתחילה ראוי לעשות הקשר בלא שינוי), ואילו להדגמ”ר לא אכפת לן דהעיקר שבצד החיצוני יהיה הקשר כצורתו המקורית [ואפשר גם כעין צורתו המקורית מהני לשיטתו ולא גילה דעתו בזה].

ואולם באמת כבר דעת הב”י בסי’ לב בשם הא”ח והרי”א שא”צ שהקשר בצדו הפנימי יהיה כצורתו המקורית, אבל אין להקשות מזה על המג”א דהשינוי שלהם מהמקור (כדי לבטל צורת שתי וערב כמבואר שם) הוא שינוי שאין בו משמעות בכפילת רצועה אחת ומלבד זה הוא גם נעשה לצורך, משא”כ העושים הקשר המרובע מבחוץ ומבפנים הוא שינוי משמעותי וגם הוא שינוי שאינו לצורך, ולכן השיג ע”ז המג”א.

לענין דעת התה”ד לענ”ד הוא תעלומה שאין בידינו יישוב מוחלט לבארו כיון שמבין עשרות ראשונים שידוע לנו בבירור מה היה להם משמע שהתה”ד יחיד בזה כנגדם שברור לכאורה שהיה לו אחרת [ולא אאריך בזה מאחר שנתבארו דברי הראשונים באריכות בספר פרי אליעזר, ורק אציין שקביעה זו מתבססת על מה שכבר נתבאר בדברינו כמ”פ בביאור הביטוי דל”ת בלשון הפוסקים], ולא נראה ליישב שקורא למרובע ד’ (למרות שיש פוסקים שכן קראו כן כמשנ”ת) כדמוכח בסוף דבריו דאדרבה בא לאפוקי מזה.

ולכן אמנם מחמת הקושי שיש בזה מחד גיסא א”א לדחות לגמרי את היישובים שיש שכתבו בביאור דבריו כדי ליישבו עם המרובע שהיה ביד הראשונים (עי’ פרי אליעזר), אבל מ”מ לענ”ד הדבר נוטה דהתה”ד היה לו הקשר הדל”ת המצוי כיום וגם משמע שם שבא לאפוקי ממנהגים אחרים שביארו ענין הדל”ת באופנים אחרים והרי המנהג הכי מוכר בזה הוא המרובע, ואף שבזמן הראשונים לא מצינו מי שידוע בבירור שהשתמש בקשר הנפוץ מלבד התה”ד מ”מ שבקיה לתנא דדחיק ומוקי אנפשיה ואפשר שהקשר כבר מוכן היה אימת שהוא היכן שהוא, בפרט שטבע העולם לרצות דל”ת ממש כמו שראינו בעינינו בדורות האחרונים, וצא ולמד שאף קשר שהבינו בזוהר חדשו המקובלים במשך הדורות, ואינו מן הנמנע שכבר בימי המהרא”י היה לפני המהרא”י הקשר דל”ת הנפוץ שהוא דל”ת ממש כפשטות הלשון ועם הזמן נתפשט יותר, אבל אינו מצד הדין לדעת שאר הראשונים ואכמ”ל, אבל לא מסתבר לחדש מדעתינו קשר שלא ראינו בשום מקום ולומר שזו היתה דעתו.

ובענין ההכרעה בדעת התה”ד אפשר להותיר הספק בצ”ע במצב פתוח ולא פתור, מכיון שיש כאן תמיהה רבתי ואין בידינו די נתונים לדעת בבירור גמור מה היה לפניו וממה בא לאפוקי, ואם בדק את סדר העשייה שבשימושא רבה ושאר גאונים וראשונים, אבל אם כנים הדברים עכ”פ יש כאן עוד לימוד זכות על המנהג הנפוץ כיום אחר עוד כמה צירופים (והיינו בסך צירוף כמה דעות יחידאות, דהיינו פשטות דעת רש”י שמעכב רק צורת אות דל”ת משום שד”י, בהנחה שכל דומה לדל”ת כשר, אף שכמעט כל הראשונים נקטו דדל”ת אין בו קדושה וכן פסקו השו”ע והאחרונים שהרצועות תשמישי קדושה ולא קדושה עצמה כמשנ”ת בתשובה אחרת, ובצירוף שי’ בעל העיטור והארצה”ח שכל קשר כשר, וכן בצירוף צד זה בדעת התה”ד אף שהוא דחוק מאוד לדינא מאחר דבסדר עשיית הקשר של כל הגאונים והראשונים לא נתבאר כן והוא לכל היותר מחלוקת בבירור המציאות, מ”מ הואיל ונפיק מפומיה דמר אחד מגדולי פוסקי הדורות וצ”ע, ולענין אם שייך לצרף גם השיטות דתפילין אינם חיוב בכל יום או בכל רגע הרחבתי בתשובה אחרת דכל הראשונים והפוסקים כמעט פליגי על שיטה זו, ומ”מ בשביל לימוד זכות בודאי סגי בכ”ז).

ובתשלום הדברים אציין שלפני למעלה מעשור השתדלתי וניסיתי ברצות ה’ להקיף דברי הפוסקים בענין צורת הקשר של תפילין וכבר שלחתי הדברים להקלדה, ואחר שהראוני שעומד לצאת לאור החיבור פרי אליעזר המקיף הנושא בהרחבה כל הצורך גנזתי המאמר מאחר שכבר לא היה בו צורך.

****

****

הנה בשו”ע או”ח סי’ קנא ס”ו נזכר שלא להיכנס בבהכנ”ס בסכין ארוך או בראש מגולה (ועי’ בהערות על הטור שם הוצאת המאור מש”כ בזה, ועי”ש בא”ר), ובמשנ”ב בסי’ קכח נזכר שלא להשאיר נעלים בבהכנ”ס, אבל דבר שאין בו ביזיון לא נזכר שלא להיכנס בו, ועוד דאפי’ בסכין התיר הבה”ל להיכנס לצורך תשמיש הת”ח, וא”כ כאן שהוא לצורך תשמיש הכהנים מותר.

ואמנם יש דעות שלא להכנס בחלק מהחפצים לבהכנ”ס (עי’ בב”י שם ובמג”א סק”ח בשם יש נוחלין), ומ”מ עי’ בכה”ח סקל”ח בשם חיד”א ביוסף אומץ סי’ טז שהוא מידת חסידות שלא להכנס במקלו לבהכנ”ס, אולם רב האחרונים נקטו דשרי להכנס אף בחפציו הללו לבהכנ”ס וכ”ש בחפץ שלא  נזכר בו שהוא דרך בזיון, וכ”ש במקום צורך עי’ בפתח הדביר סק”ה מש”כ לגבי זקן במקלו, ועי’ כה”ח שם בשם הבא”ח ויקרא אות ו’ ט’ לענין זקן.

ועי’ גם מעשה איש ח”ד עמ’ קמח מה שהובא מנהג החזו”א בזה ומשמע שהחמיר עכ”פ לעצמו גם שהיה זקן, ומ”מ בניד”ד שהוא צורך בהכנ”ס יל”ע אם יש להחמיר בזה.

אולם בשם הגרנ”ק ראיתי (אהל אברהם עמ’ שכג) שבסל קניות מהמכולת בודאי שאסור להכנס לבהכנ”ס אלא דלא אצטריך השו”ע אלא על דברים שדרך ללוקחן עמו לכל מקום כגון סכין ארוך דבזה אסור רק מחמת שהוא סכין ארוך, ואולי למד ענין זה ממה שאסור להכנס לבהכנ”ס לצרכו ולמד דה”ה להכניס חפצים שלא לצורך בהכנ”ס מלבד מה שטפל לגופו, ויל”ע אם הוא פשטות השו”ע, ועכ”פ גם לפ”ז יש לומר דכל שהוא לצורך בהכנ”ס וצורך הכהנים מנ”ל לאסור.

ועי’ במשנ”ב שגם שת”ח מותר לשכב אבל הביא דעת המג”א בסי’ קנא סקי”ח שלא יכניס מיטתו והביא חולקים ע”ז, ולכאורה יש ללמוד דאדרבה דוקא מיטתו אבל דבר קטן שאינו צורת בזיון כ”כ אין איסור בהכנסת החפץ אם הוא לצורך התפילה והמתפללים.

ועי’ באג”מ או”ח ח”א סי’ מה שהביא מהירושלמי דמגילה פרק בני העיר ה”ג ר’ אימי מפקיד לספריא אם אתא ברנש גביכון מלכלך באורייתא לגבכון תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנוי, והובא בר”ן ובבהגר”א, ולמד מזה האג”מ דמותר לעוסק בתורה להכניס לצורך הלימוד חמורו וכליו כמו שמותר לת”ח להכניס מאכלו ומשקהו, וכבר העירו על האג”מ דחמריה אפשר שהכונה ליין שלו, ומ”מ בניד”ד הוא בכלל כליו הנצרכים לצורך הלימוד שיהיה מותר לאכסן אותם בבהכנ”ס.

ואם הוא מאוס יש לומר דאסור כמו נעליים, וגם אסור להשליך פסולת בבהכנ”ס מפני קדושת בהכנ”ס דלא גרע מרקיקה בבהכנ”ס בזמנינו שחכך השעה”צ לאסור מחמת שאדם מקפיד בזה בביתו, וגם הוא בודאי ביטול דינא דמכבדין ומרביצין (עי’ מגילה כח ע”ב ושו”ע שם ס”ט), וכ”ש ליד הארוה”ק שאי’ בספר חסידים וברמ”א שלא להפיח שם וממילא גם בניד”ד אין לעשות כן, אבל מטבע הדברים אפשר להיות משמרו שלא יהיה מאוס ושייך להשגיח שם ע”ז בקביעות.

ומ”מ דברי הגרנ”ק יל”ע דבירושלמי מבואר דהלומד יכול להניח חפציו, ואולי מעמיד הירושלמי במי שבא ללמוד בקביעות, אבל בפוסקים ההיתר לישן בליל יו”כ הוא באומר מזמורים בליל יו”כ ולמדו כן מהיתר דת”ח (והבה”ל השווה לזה דין הכנסת סכין להיתר זה), וכן מבואר בבה”ל דהלומד יכול להכניס סכין שהוא לצרכו, וגם הנכנס לבהכנ”ס אם לא יקח עמו הדברים לשומרן לא יוכל להיות שם בחלק מהאופנים,  וכי תימא דבשקיות שוק הוא מבוזה, הא גם סכין משמע שהוא מבוזה ואעפ”כ משמע דהוצרך הבה”ל להיתר זה רק בסכין אבל בלא זה א”צ לבוא להיתר זה, ובסכין מיהא מותר, ואולי על טענה זו יש לדחות דרק בדבר קטן הבטל לגופו, ובזה התיר הבה”ל בלא צורך לכל מי שנכנס, אבל סכין ארוך משמע אדרבה דבקטן לא דברו כלל, וגם משמע שהוא מצד ביזיון וא”כ לא קיל משקיות, ויש לומר דצריך תשמיש ישיר ולא סגי במה שחושש עליו לשומרו כשנכנס, אבל בנעליים משמע דהוא דין מיוחד שאסור אף שאינו בטל לגופו, ומיהו על נעליים אפשר לדחות דשם הוא מאוס ומגונה וחמור אף שהוא לתשמיש הכהנים ללובשן כשיסיים.

והרב בלוי חתניה דהגרמ”מ לובין אמר לי משמו דמ”מ אין להניח שקיות הקניות בבהכנ”ס לצורך אחסנה כגון כשיוצא משם עכ”ד, ומ”מ בסי’ קנא במשנ”ב שם משמע דאפי’ מיטתו הי’ צריך לכאורה להיות מותר להכניס כיון שהוא ת”ח וצריך ללמוד שם בקביעות לולא שיש בזה ביזיון דמיטה שלכן יש שהחמירו שלא להכניס אבל חפץ אחר לכאורה אין פלוגתא בזה, ועי’ בירושלמי הנ”ל, ומ”מ מי שאינו צריך לזה בבהכנ”ס לצורך שימושו בבהכנ”ס אינו שייך להיתר המשנ”ב.