יש בזה פלוגתא, והמנהג שהביא הרמ”א הוא להחמיר, אבל המקיל כהמקילים אין למחות בידו.

מקורות:

א) ברמ”א ביו”ד סי’ שצא ס”ג כתב יש מתירין לאבל לאכול בסעודת נישואין או ברית מילה עם המשמשין ובלבד שלא יהא במקום שמחה כגון בבית אחר ויש אוסרין וכן נוהגין רק שהאבל משמש שם אם ירצה ואוכל בביתו ממה ששולחין לו מן הסעודה ע”כ.

וכ”ה בפשיטות בקצש”ע סי’ ריב ס”ה מותר לאבל ללכת אל המשתה לשמש ואוכל בביתו מה ששולחין לו מן הסעודה ע”כ.

והיינו שלפי המנהג ההיתר של האבל להיות שם הוא רק אם משמש שם ומלבד זה לפי המנהג אוכל רק בביתו ולא בבית אחר ומשמע דגם ההיתר לאכול עם המשמשין לפי המקילין גם על זה חלקו המחמירים והמנהג כהמחמירים.

ובפרט זה האחרון שהמחלוקת הוא אם מותר או אסור לאכול עם השמשין כן מוכח גם במקורי הלשונות הפוסקים המובאים בב”י ובד”מ.

וכן הוא להדיא בערך לחם להמהריק”ש שם ואסור לאכול עם המשמשין ואפי’ בחדר אחר שלא במקום החופה ע”כ, רק שהוא לא הזכיר ההיתר לאכול בביתו מה שמשלחין לו, אבל יש מקום לומר דהאיסור רק אם אוכל עם המשמשים.

ויש לדון מה הגורם לאיסור לפי המחמירים, אם מה שאוכל עם המשמשים או מה שאוכל קרוב לשמחה ועכ”פ מחוץ לביתו, וברמ”א משמע דשניהם בכלל האיסור ומותר רק בביתו ורק בלא המשמשין, דהרי לגבי המקילין הזכיר הלשון בבית אחר ולמעשה כ’ שהמנהג להתיר הוא בביתו, אבל בערך לחם משמע שהאיסור רק מצד שאוכל עם המשמשים, וכ”ה בתוס’ מו”ק כב ע”ב המובא בב”י כאן הלשון “דאסור לאכול אפילו עם המשמשין”, וכן בב”י הביא בשם הגהות אשירי פ”ג דמו”ק סי’ מב בשם אור זרוע (הל’ אבלות סי’ תמז) אסור לאכול בין עם החתן בין עם השמשים עד לאחר שלשים יום ואפילו בחדר אחר שלא במקום החופה ע”כ, ולא הזכירו ביתו כלל אלא רק הנידון שלא לאכול עם השמשין.

ואם כן יש מקום לטעון דגם להרמ”א ביתו לאו דוקא אלא ר”ל מקום שאין המשמשים שם וצ”ע.

אולם בבאר היטב סק”ה בהג”ה כתב ויש נוהגין להיות מן המשמשים על הסעודה ולאכול אחר כך עם המשמשים לאחר גמר הסעודה וזה אין למחות בידם אבל להסב על השלחן כשאר בעלי הסעודה ראוי למחות ע”כ.

ובאמת לא קשיא מידי, דהרמ”א הזכיר המנהג העיקרי שהוא כשיטת המחמירים שהביא (הגהות אשרי פ”ג סי’ מב), אבל הבאר היטב הביא יש נוהגין והם כשיטת המקילין שהביא הרמ”א (והם כלבו סי’ קיד וב”י בשם סמ”ק סי’ צז בהגה אות נג), ואין למחות בידם שהרי יש להם על מי לסמוך, וגם הרמ”א אפשר שלא החמיר מדינא כהמחמירים דבאבלות אזלי’ בתר המקל, אלא רק שנהגו להחמיר.

ב) והנה הרמ”א שם כתב בשם הרוקח סי’ שנד בשם ר”י דיש מתירין לאבל לאכול באותה סעודה של דגים שעושים לאחר הנישואין כי מאחר שכבר פסקו לומר שהשמחה במעונו אית ליה הכירא שאין שמחה באותה סעודה ושרי.

ולפ”ז יש מקום לטעון דכ”ש בניד”ד שאוכלים במקום אחר א”כ מכיון שיוצאים מסעודת השמחה כדי שלא לאכול בסעודת השמחה ממילא חשיבי כמי שאינם אוכלים כרגע בסעודת השמחה וממילא יהיו מותרים לאכול זה בצד זה, וזה נלמד במכ”ש מסעודה שאין בה שהשמחה במעונו.

אולם כבר הט”ז כתב דלפי המנהג שכ’ הרמ”א בסעי’ הקודם להחמיר בכל סעודה ה”ה שאין ראיה להקל באופן זה.

אבל החכמ”א כלל קסו ס”ב (ולמד כן גם בדעת הש”ך) נקט שבזה גם לפי המנהג שרי כיון דאית ליה הכירא שכבר פסקו שהשמחה במעונו, ועדיפא מסעודה דלית ליה הכירא, ולפי דבריו לכאורה גם אם אוכל בחוץ יהיה מותר, ובאמת צל”ע באופן שאוכל עם המשמשין למה לא חשיב הכירא ובאמת יעוי’ בלשון ההג’ סמ”ק שהובא בב”י “ואוסר לאכול עם המשמשים אם אינו אוכל בבית אחר במקום שאין מברכין שהשמחה במעונו” ומשמע דכיון שאוכל במקום שאין שמחה במעונו סגי בכך וכעי”ז בכלבו הנ”ל המובא בד”מ, והוא דעת המקילין ברמ”א דלעיל.

ואולי יש לומר דאם הסעודה היא של שמחה א”כ האוכל עם המשמשין הוא נספח לשמחה.

ואולי יש לומר דאוכל עם המשמשין הוא דרך לפעמים לאנשים לאכול עמהם וחשיב סעודת שמחה אבל אוכל בחוץ ממש אפשר דהוא היכר גמור, ומסברא כך נראה אף שפשטות הרמ”א דלעיל להחמיר בזה ויל”ע.

ג) ויעוי’ בערוה”ש סי’ שצא סי”ג שהביא דברי הרמ”א שהביא ב’ הדעות וכתב דה”פ דדיעה ראשונה סוברת דהאיסור הוא רק אם אוכל בבית החתונה שהקרואים אוכלים אבל בבית אחר כלומר בחדר אחר עם המשמשין מותר והאוסרין ס”ל דגם זה בית שמחה מקרי  עכ”ל.

ומבואר בדבריו שלמד דהמחמירים באים לומר שאם אוכל עם המשמשים בחדר אחר חשיב כצורה של שמחה, ובאמת בזה מיושב מה שנתקשיתי לעיל למה כתב הרמ”א שיאכל בביתו (אלא דצ”ע דמשמע דברמ”א הוא עוד תנאי ולא תנאי חילופי).
כתב הרמ”א שיאכל בביתו (אלא דצ”ע דמשמע דברמ”א הוא עוד תנאי ולא תנאי חילופי).

ויתכן דצורת השמחה היא שאוכל באופן הרגיל באכילה, דהיינו עם המשמשים בחדר שלהם וכנ”ל, אבל אם אוכל בחוץ כעני בפתח אפשר דבזה לא חשיב שמחה כלל גם אם אוכל עם עוד אבלים.

ד) היוצא מזה שהמיקל כהמקילים אין למחות בידו, חדא דהסמ”ק והכלבו מקילין, ובאבלות מקילינן לולי שיש כאן מנהג, וב’ דגם בבאר היטב מבואר שיש נוהגים להקל ושאין למחות ביד המקילין בזה, וג’ דבלאו הכי יש מקילין ליכנס בסעודה שאינה של נישואין [עי’ היטב ברמ”א סי’ שצא ס”ב ובדגמ”ר שם], וד’ דלכאורה בחשבון יוצא שאם מקילין בלא השמחה במעונו כ”ש שמקילין במי שאוכל בחוץ, אלא דטענה זו האחרונה לא תקיפא כ”כ דאם תמצא לומר שמחמרי’ ביוצא לחוץ ואוכל עם המשמשים אע”פ שאין אומרים השמחה במעונו וכמו המנהג שהביא הרמ”א כ”ש שיש להחמיר באופן של הרוקח הנ”ל, וע”כ צ”ל חדא מתרתי או כהט”ז דהרוקח אינו לפי מנהגא דידן או לומר כהחכמ”א ואז נצטרך לומר חילוק אחר על הדרך שנתבאר.

ולפי מה שנתבאר יש אולי צד לומר דאכילה בחוץ ממש באופן שהוא ניכר שאינו כרגילות האכילה קיל מלאכול בכרגילות האכילה עם השמשים ואולי סבר כן גם העה”ש.

ה) בכל הנ”ל ברמ”א לא חילק בין תוך ל’ לאחר ל’ אולם במנהגי וורמיישא ח”ב עמ’ קה הביא דאפי’ להיות עומד ומשמש אסור בתוך ל’ אפי’ על שאר מתים, ועי’ גשר החיים פכ”א סי’ ח סי”א שיש מתירין באביו ואמו אחר ל’ ושאר מתים אחר ז’.

ו) ולענין אם ההיתר לאבל לשמש בשמחה הוא גם במקום השמחה ממש או רק בבית אחר, עי’ מש”כ בזה בערה”ש שם סי”ג ובבית מאיר, ועי’ בלשונות הפוסקים שהובאו בב”י לענין לבוא לשמחה ולא לאכול, ויש לציין דבלשון הבאר היטב לענין המנהג שאין למחות בו משמע שמשמש במקום הסעודה דהרי כתב שיש למחות אם אוכל במקום הסעודה משמע דבמשמש במקום הסעודה אין למחות.

ז) מש”כ הבית לחם יהודה ורע”א בסי’ שצא ושע”ת באו”ח סי’ תקנא לענין שושבינים הוא דין מיוחד בשושבינים ואינו שייך לניד”ד.