{בע”ה מוצאי ש”ק פ’ תצוה ע”ו}

פעיה”ק ירושלם תובב”א

{לכבוד גיסי המופלג הג”ר אפרים הלוי דורפמן שליט”א}

ע”ד אשר שאל בענין מ”ש הספרים ליטול ידיו קודם תשמיש, אם יש בזה ענין מצד עצם הנטילה גופה, וא”כ מנ”ל ד”ז, שהרי לא נזכר בגמ’ ענין זה כלל, ולכאורה אי”ז אלא למי שעושה תשמיש בחצות אחר שמתעורר, וע”ז אמרו שצריך ליטול ידיו שיהיו נקיות, אבל בלא”ה לא עכ”ד, ובאמת א”צ כת”ר שליט”א לדידי ודכותי, אבל מ”מ עיינתי קצת בזה ואכתוב לו מה שמצאתי ע”ז.

הנה עיקר הענין ליטול ידים קודם תשמיש הובא בשל”ה וז”ל (אות ק’ קדושת הזיווג ס”ק קכ”ז), ויראו שניהם שיהיו ידיהם נקיות כי תמיד צריך להיות כלי של מים עומד לפני המטה ויטלו ידיהם קודם תשמיש בשביל לקדש וכן צריך ליטול אחר התשמיש כמבואר בבית יוסף ובשולחן ערוך (אורח חיים סימן ד’ סעיף י”ח) עכ”ל.

וכן הובא במ”ב סי’ ר”מ סקנ”ד.

ומל’ השל”ה באמת י”ל דמשמע באופן שיכול להיות שכבר נתחייב בנטילה, שהזכיר שהכלי צריך להיות תמיד עומד לפני המיטה { והנה השל”ה מיד אח”ז (ס”ק קכ”ח) כתב, וענין זמן התשמיש בחצות לילה, ומי שלא יוכל לעמוד על עצמו ורוצה לשמש מיד כששוכב אזי כשיקרא קריאת שמע יקרא קריאת שמע וכל הפסוקים וברכת המפיל לא יאמר אלא עד אחר הביאה וכו’ עכ”ל, אם כן באמת יתכן כי עד השתא נמי מיירי בכה”ג שעשה בחצות לילה, אכן י”ל לאידך גיסא דמדנחית השתא לחלק בזה משמע דלעיל מיירי בכל גוני, כיון דלא נחית לזה עד השתא.

וכן בלשון המ”ב שם, שכתב וז”ל, וכתבו הספרים שתמיד יהא אצל מטתו כלי מים ויטלו ידיהם קודם התשמיש ואחריו וכשמתעורר בקישוי אבר בחלום יזהר שלא לבעול וכו’ עכ”ל, ויש כאן קצת משמעות דעד השתא לא מיירי דוקא כשמתעורר ורוצה לשמש.

אבל אינו מוכרח כלל.

אולם מה שרצה כת”ר לומר דבעצם בזמנן נהגו לעשות התשמיש דוקא בחצות יעויין סידור יעב”ץ הנהגת ליל ש”ק פ”ז חוליא ג’ אות י”א דמבואר לכאורה לא כן.

}, ומאידך הזכיר בלשונו להתקדש, ואפשר דתרתי ר”ל, דמחד צריך שיהיה תמיד מים כדי שבודאי יטול אם יתחייב בנטילה, ומאידך רצה להזכיר גם ענין זה של להתקדש, דהיינו שגם אם לא נתחייב נטילה יש ענין ליטול משום קדושה יתרה.

ובאמת בס’ חסד לאלפים ס”ס ר”מ כתב דנטילה זו משום רוח רעה, דוקא אם ישן או עשה אחד מן הדברים המביאין רו”ר, אבל אם לא נתחייב בנטילה כתב במורה באצבע סי’ ב’ שאי”ז אלא לקדש עצמו, ומ”מ חזינן מיהא שיש ענין בזה לקדש עצמו, [וכן הביא אאמו”ר שליט”א בס’ יסודות הבית וקדושתו מהספר משכן ישראל עמ’ פ”ח].

ואע”ג שלא מצינו ענין זה ברוב המצוות י”ל דהכא שאני כיון שצריך לקדש עצמו בשעת תשמיש.

ועיין עוד בשערי הקדש שם אות כ”ו ותשובת עולת יצחק סי’ מ”ט (ועיין אישי ישראל עמ’ כ”ז שהבין כפשוטו במ”ב שצריך נטילה לפני תשמיש).

{מאת גיסך הצעיר }

לכבוד הגאון רבי חיים יצחק שליט”א

מנהל מערכת זכרון אהרון

שלום רב

קבלתי חיבורכם על הלכות חנוכה וכו’.

וראיתי שם מה שהקשיתם מ”ט אין נוהגים כהרמ”א בענין שמש שדעתו דיש להעימד את הנר שמדליקין ממנו שיהיה שמש, והנה גם אני חשבתי על זה בעת שהדלקתי הנרות מ”ט איני נוהג כן, שזהו למעשה המנהג הרווח היום, והיה נראה לי דהטעם ליישב המנהג הוא הוא, משום שהמנהג הרווח כיום להדליק בנרות של שמן, ורוצים להדליק שמש לא פחות ראוי לקריאה מן הנרות ולכן מלכתחילה מדליקין השמש בנר של שמן.

והנה בפוסקים [מג”א הובא במ”ב סי’ תרע”ג סקי”ז] הובא שטוב להדליק נר על השלחן מלבד הנר הנ”ל של הרמ”א, וממילא שמעינן מזה שלא סגי בנר שעל השלחן ויש להדליק גם נר אצל הנרות, וכמבואר להדיא במ”ב שם סקי”ד ע”ש, אבל מ”מ מאחר ומחמירים לעשות נר השמש שאצל הנרות יפה כשאר הנרות ע”ז לא הוצרכו להעמיד שם גם הנר שמדליק בו [ואע”פ שיש שנהגו בזה, מ”מ הרמ”א גופיה לא הצריך כ”כ אלא מי שלא הדליק שמש ונמלך איך להדליק שידליק באופן המבואר ברמ”א, אבל מי שכבר מדליק שמש אחר אצל הנרות ואינו הנר שמדליק בו א”צ כ”כ להחמיר להוסיף לשם גם הנר שמדליק בו, מכיון שכל ענין זה אינו מן הדין.

והטעם לנוהג הזה המקובל שלא להדליק השמש ממין נרות פחות יותר אע”פ שיש ת”ח שאין מקפידים בזה, וכך גם מסתבר שלא ראינו מקור ברור לזה, אבל אפשר לבארו דהנה ההיתר להשתמש באור אחרי שיש שמש הוא משום דאמרינן שעיקר תשמישו הוא מאור השמש, עיין משנ”ב סי’ תרע”ג סק”כ ובבאר היטב סק”ה, וכן מבואר בלשון הש”ע כדי שאם ישתמש לאורה יהיה לאור הנוסף כו’, ואם כל הנרות חנוכה יפים וטובים והשמש הוא פחות א”כ אי”ז ניכר כ”כ שהוא משתמש באור השמש.

ועוד טעם מה שלא רצו לזלזל לעשות השמש פחות מן הנרות הוא כמבואר בספה”ק [יסוד יוסף פרק פ’ ותלמידו קב הישר פרק צ”ו, כפי שהבאתם בחיבורכם], שיש קדושה גדולה בשמש, ולכן מפני כבודו לא רצו לזלזל בו.

בברכה מרובה על כל פעלכם הק’

עקיבא משה סילבר

***

איתא בפרקי דר”א פט”ז, ר’ שמעון אומר כתב אברהם אבינו את כל אשר לו ליצחק, שנ’ ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, ולקח הכתב ונתנו ביד עבדו אליעזר, אמר הואיל והכתב בידו כל ממונו בידי לילך ולהשתבח בבית אביו ובמשפחתו, מקרית ארבע עד חרן מהלך שבעה עשר יום, ובג’ שעות בא העבד לחרן, והיה העבד תמה בלבו ואמר היום יצאתי והיום באתי, שנ’ ואבא היום אל העין עכ”ל.

וקשה דכיון שישמעל לא היה יורש, שהיה בן שפחה, עיין רש”א סנהדרין צ”א א’, וכמ”ש טו ד לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא ירשך, וכן כא י כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק [והסכים עמה הקב”ה].

וצ”ע א”כ אמאי הוצרך לשטר ירושה.

תשובה – אליעזר היה צריך לומר את הדברים אל בתואל, ובתואל לא היה מאמינו אם לא שהיה רואה השטר, דבתואל לית ליה הא דעבד אין לו חייס, וכ”ה בשכל טוב, הוציא דייתיקי מכיסו להראות שאין ישמעאל יורש עם יצחק ע”כ.

וגם שמא יכוף ישמעאל את יצחק אי לאו דאית ליה ליצחק שטר, דאז מצי למיקם בדינא ודיינא.

וגם אפשר שלא ידע בתואל אם יש לו עוד אחים, ולקח אליעזר שטר שמא לא יאמינו לו, ושמא חשש שיהיו לאברהם אח”כ בנים אחרים, ולית ליה כי ביצחק יקרא לך זרע.

קרא פחות

{יום ב’ לסדר ויצא ד’ כסלו ע”ו
קרית ספר}

במ”ש גואלינו ה”צ שמו קדוש ישראל, וחותמין בא”י גאל ישראל, הקשה הג”ר יצחק סורוצקין שליט”א ר”מ דטלז דהרי אי”ז סמוך לחתימה מעין החתימה, דהחתימה קאי על גאולת מצרים, והסמוך לחתימה מיירי על גאולת ישראל.

תשובה הנה יש שאינם גורסים זאת, וכן בסידור הגר”א הוא בסוגריים, [ויעויין בס’ “סידור וילנא” שהאריך ללקט בענין זה].

וז”ל הרוקח בפי’ התפילה, ומצאתי כתוב { הערת המגיה שם, מובא בסידור ר”ש מגרמייזא עמ’ צט והרבה קטעים במחזור ישן ד”ז וכל הקטע מובא בערוגת הבושם ח”ד עמ’ 85 ובמנהיג הל’ ברכות סי’ מ’ הביאו בקצרה ונהגו לומר צור ישראל קומה וכו’ ושמעתי כנגד חמשה ישראל הכתובים בפסוק אחד עמוד שג בפ’ בהעלותך וראה עוד סדרע”ג עמ’ 222 אוצר הגאונים ברכות עמ’ 28 כל בו מחז”ו עמ’ 13 ועוד ע”כ.

}וז”ל גם בזה שגו צרפתים הרבה מאוד ששמעתי שמוסיפים בצור ישראל ואומרים בצור ישראל ואומרים גואלינו ה’ צבאות שמו קדוש ישראל וסמך שלהם על מה שנמצא כתוב שר’ מאיר ש”ץ זצ”ל היה אומרו וטעות הוא בידם כי חלילה שעלה על לבו אותו צדיק מעולם לאומרו כי בקי היה ר’ מאיר ש”ץ זצ”ל בסודות ובמדרשים וטעמים שהרי בצור ישראל י”ד תיבות וששים אותיות כנגד ששים רבוא שנגאלו ממצרים בי”ד בניסן וכן תמצא י”ד אזכרות בוישע וכן י”ד אזכרות באנכי לומר שלא נגאלו ממצרים עמוד שג אלא בזכות שאמרו שירה בי”ד אזכרות וי[שראל] קבלו התורה בעשרת הדברות שיש בו י”ד אזכרות וכל תרי”ג מצות כלולים בעשרת הדברות ורבינו סעדיה גאון פרשה באזהרות שלו שיסד לכל דבור ודבור מצות התלויות בו וכנגדן תמצא י”ד ה’ אלהי ישראל בספר ירמיהו לומר שאמר להם ירמיהו למה בגדתם באלהיכם ותשליכו את דבריו אחר גאיכם דעו לכם שלא הייתם כדאי להיגאל ממצרים בי”ד בניסן כ”א בזכותו של ישראל סבא לקיים הבטחתו שהבטיחו הקב”ה וזהו וירא ישראל את היד הגדולה ואמרו רבותינו ישראל סבא נחלקו בו חכמי ישראל יש מהם אומרים ישראל סבא זה אברהם אבינו ויש אומרים יעקב אבינו וכן תמצא י”ד אלהים בי”ט פסוקים בחומש שיש בהם ג’ אבות יחד לומר שבזכות האבות נגאלו ממצרים וכיון שראה שלמה המלך כוחן וחיבתן של אבות העולם כיון בתפלתו וקבע י”ד שם שמי לשמך לשם בדברי הימים וכן בספר יהושע י”ד ה’ אלהי ישראל אמר להם יהושע דעו לכם שלא הייתם כדאי ליגאל ממצרים וליכנס לארץ ישראל אלא בזכות שתקבלו מלכותו עליכם וזהו שכתוב לשם ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה’ אלהי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם וגו’ ועוד האריך רבינו החסיד הרבה מאוד אבל אין פנאי להאריך כאן וששים רבוא שנגאלו ממצרים כנגדם יסדו ששים אותיות בצור ישראל לומר לך שלא נגאלו משם כי אם בזכות שיקבלו את התורה שנתנה בששים אותיות וכו’ עכ”ל ע”ש, ומ”מ מבואר בדבריו שלא הוה ס”ל לומר זה.

ומיהו אפשר לתרץ קושיית השואל, די”ל שכיון שזוהי מידה של הקב”ה שהוא גואל א”כ גם מה שמזכיר על גאולת העתיד חשיב גאולה.

וכן מצינו בכמה מקראות שגאולת העתיד היא כעין גאולת מצרים, וכמ”ש בסוף ס’ מיכה כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.

וכן עוד מקראות כמו שדרשו רז”ל (עי’ מכילתא פ’ בשלח).

ובאבודרהם כתב, ונאמר גואלנו ה’ צבאות וכו’ והטעם שתקנו לומר בשחרית פסוק זה ובערבית פסוק (ירמיה לא א) כי פדה ה’ את יעקב מפני שביום אנו מבקשים מלפניו שיגאלנו וזה לשון גואלנו ובלילה כבר גאלנו ופדאנו מיד חזק ממנו שהם הגוים שאנו בעיניהם כקוצים ואעפ”כ השם מצילנו מידם בכל יום ע”כ.

בע”ה כ’ חשון תשע”ז

לכבוד הג”ר אהרן י’ גולדברג שליט”א

שלו’ רב

ע”ד מה ששאלתם בענין מרפסת בית מקורה שיש בה חלונות הפונים לרה”ר, האם אפשר להדליק משם נר חנוכה כאחד מחדרי הבית, או לא.

הנה במרפסת שאינה מקורה דנו הפוסקים בזמנינו האם יש להחשיבה כחצר או לא, אם יש פתח פתוח ממנה לרה”ר, אם צריך להדליק בפתחה כדין הדלקה בפתח החצר, [דקי”ל כדעת התוס’ שבת כ”א שההדלקה היא בפתח החצר, כמש”כ בשו”ע סי’ תרע”א ס”ה], ודעת הגריש”א (שבות יצחק חנוכה פ”א עמ’ י’, פניני חנוכה עמ’ ס”ו ס”ז) שמרפסת שאינה סגורה לגמרי עם מחיצות ותקרה אין דינה כחלון, והמדליק על המעקה של המרפסת אין דינו כמדליק בבית ולא יצא ידי חובה, עכ”ד, וע”ע בחוט שני חנוכה עמ’ ש”ח, ארחות רבינו ח”ג חנוכה אות ל”א, ומעדני שלמה עמ’ ק”ז, ועוד, שחלקו ע”ז, ומשמע דסבירא להו דאם יש פתח במרפסת שפונה לרה”ר שידליק בפתח החצר, וכן במרפסת שאין בה פתח לרה”ר אלא רק חלון עי”ש אם להדליק על מעקה המרפסת, (ועי’ להגר”י זילברשטין בס’ חשוקי חמד בכורות ל”ט ע”ב שהביא בשם הגראי”ל בשם החזו”א שהיה מדליק על פתח החדר ולא על מעקה המרפסת), אבל כ”ז בחצר שאינה סגורה משא”כ אם סגורה במחיצות ותקרה לכו”ע ודאי נחשב כאחד מחדרי הבית, דמאי גריעותיה שבעיני בני האדם חשיב כמרפסת.

וראיתי עוד בתשובות והנהגות ח”ג סי’ רט”ו סק”ג, וז”ל, נשאלתי אם מרפסת דינה כחדר בביתו או כחצר, ונ”מ אם יש להדליק בסוף המרפסת הפונה לרה”ר או בפתח החדר למרפסת.

[דאם המרפסת כחצר אין להדליק בפתח החצר הזו הפונה לרה”ר, דבעלייה התקנה היתה בחלון ביתו דוקא ולא בפתח חצר, ועוד שלחזו”א אין חצר בזמננו לענין זה, לכן צריך להדליק ליד פתח החדר למרפסת שנראים משם הנרות לבני רה”ר, אף שמהמרפסת נראים יותר לבני רה”ר].

וכתב שם, תשובה, י”ל דתליא בהא דאם המרפסת מקורה דינה כחדר וידליק במרפסת, אבל באין לה גג הרי היא כחצר וצריך להדליק בפתח החדר למרפסת אף שיתמעט בכך הפרסומי ניסא לרה”ר, שכן בעלייה צריך להדליק בחלון ביתו גופא.

וכן בדר בקומת קרקע ולפני פתחו מרפסת בלא גג, עליו להדליק בפתח ביתו ולא בשפת המרפסת שאיננה ביתו אף על פי שיש בה יותר פירסומא ניסא, דאף להשו”ע דפוסק כהתוס’ דמדליקין בפתח החצר לרה”ר, היינו דפירסומא ניסא לבני רה”ר עדיף, ולזאת באופן שידליק בפתח ביתו לא ייראה לבני רה”ר צריך להדליק בפתח החצר לרה”ר, אבל בעניננו שמפתח ביתו לחצר איכא נמי פירסומא ניסא לבני רה”ר, ידליק שם ויצא גם שיטת רש”י וסייעתו דתמיד יש להדליק בפתח ביתו דוקא, ובפרט די”א שבזמננו שאין תשמישי חצר כבזמנם אין תורת חצר עליה לדיני נ”ח, וע”כ לכו”ע יש להדליק בפתח ביתו שלמרפסת עכ”ל התשוה”נ.

ובעצם מה שדן לומר דבעליה היתה התקנה מתחילה בחלון ולא בפתח החצר, זה צע”ק דמנ”ל שהיתה תקנה אחרת בעליה, דהפשטות היא רק שמכיון שא”א להדליק בפתח ידליק בחלון, אבל אם יש לו מקום להדליק בפתח למה שלא ידליק שם, ואולי הכונה היא שחצר של עליה שאינה סמוכה לרה”ר אלא גבוהה מרה”ר, בכה”ג לא תקנו בזה להדליק בפתח שאין ניכר כ”כ, [ר”ל דבחצר יש קצת ריעותא שאינו סמוך לבית, ובשלמא בבית התירו מכיון שיש בזה גם מעליותא שהוא סמוך לרה”ר, אבל בעליה יש בזה תרתי לריעותא, שגם אינו בפתח הבית ואינו ניכר כ”כ כחלון שהוא צמוד לבית, וגם אינו סמוך לרה”ר, ובכה”ג לא התירו], ובעיקר הדין בזה, עי’ במקורות שציינתי למעלה מה יהא הדין במרפסת שאינה פתוחה לרה”ר ואינה מקורה, אבל מ”מ חזינן דגם התשוה”נ פשיטא ליה שעכ”פ מרפסת סגורה דינה כבית, שאפשר להדליק בחלון שם.

היוצא מכ”ז שאם יש מרפסת סגורה פשוט שאפשר להדליק שם.

בכבוד רב

***

{עש”ק פ’ חיי שרה – פעיה”ק ירושלם תובב”א}

שאלה – כתב הרמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א הלכה ה, וכן תקנו שיהא מנין התפלות כמנין הקרבנות, שתי תפלות בכל יום כנגד שני תמידין וכל יום שיש קרבן מוסף תקנו בו תפלה שלישית כנגד קרבן מוסף, ותפלה שהיא כנגד תמיד של בקר היא הנקראת תפלת השחר, ותפלה שכנגד תמיד של בין הערבים היא הנקראת תפלת מנחה ותפלה שכנגד המוספין היא נקראת תפלת המוספין.

וצ”ע מכאן עמ”ש בס’ היה ברכה בברכות כ”ו א’ די”ל דלדעת הרמב”ם חיוב תפילה א’ ביום היא מדאורייתא, דהא אם התפילות הם כנגד התמידין, הרי ב’ התמידין חובתן שוה, ומאי חזית לחייב רק תפילה א’ רק כנגד תמיד א’, הא איכא ב’ תמידין, ולכך נקראת התפילה השניה מנחה, כלומר שדורון היא חוץ מן החיוב.

תשובה – לא ראיתי הס’ שהזכרתם בפנים, אכן נראה דאין הכונה שמדאורייתא מחויב להתפלל התפילות כנגד התמידין, אלא מדאורייתא מחוייב להתפלל, ומדרבנו תקנו א’ לשחר וא’ לבין הערבים כנגד התמידין.

ואל”כ היאך יפרש הר”מ מ”ש בברכות דף כו עמוד ב רבי יהושע בן לוי אמר תפלות כנגד תמידין תקנום, דמשמע שנתקן כך ולא מה”ת, וכן לדעת ריב”ח שם אי’, אמר לך רבי יוסי ברבי חנינא לעולם אימא לך תפלות אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות, ובאמת ברמב”ם גופיה נזכר הל’ ‘תקנו’.

ומש”כ שהיא דורון ר”ל שאינה מה”ת.

אכן לא הבנתי מאי מייתי מן הס’ הנזכר דכבר מפורש כן בדברי הרמב”ם הלכות תפילה פ”א ה”א, מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה’ אלהיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה עכ”ל.

ושם בהלכה ב, כל תפלה שבכל יום מתפלל אדם תשע עשרה ברכות אלו על הסדר, במה דברים אמורים כשמצא דעתו מכוונת ולשונו תמהר לקרות אבל אם היה טרוד ודחוק או שקצרה לשונו מהתפלל יתפלל שלש ראשונות וברכה אחת מעין כל האמצעיות ושלש אחרונות ויצא ידי חובתו עכ”ל.

*

{יום ג’ לסדר ויצא ע”ו
יששכר באהליך מודיעין עילית}

במו”ק י”ח ב’ איתא שאמר רבא לההוא גברא שהתפלל תזדמן לי פלוניתא, ואמר לו רבא אי חזיא לך לא אזלא מינך וכו’, והקשה הגר”ד פאלק דהא מאידך מצינו שמתפללין גם על מה שנגזר עבורו, כמ”ש עשה עמנו כמה שהבטחתנו, וכמ”ש האוה”ח עמ”ש ויזכר אלהים את רחל ויפתח את רחמה (בראשית ל’ כ”ב) ופרש”י שמרה סימניה לאחותה, וכתב האוה”ח מגיד הכתוב כי הגם שעלה זכרונה לפניו עוד הוצרכה לתפילה.

וכן תיקן בעל הפלא יועץ בנוסח תפילת מציאת הזיווג, יה”ר וכו’ שתזמין לי את בת זוגי ההוגנת לי וראויה לי מששת ימי בראשית.

וכן ק’ מדברי רש”י ברכות ח’ א’ גבי לעת מצוא וכו’ זו אשה, שפי’ יתפלל שיהיו מצויין לו שיצטרך.

תשובה מה שהביא מ”עשה עמנו” וכו’ לק”מ, דאנו מתפללין שיחיש את מה שהבטיחנו במהרה, ומשה”ק מדברי הפלא יועץ לק”מ, דכבר מבואר בהרבה ראשונים ופוסקים, כמו הרמב”ם והמאירי, וכן החת”ס ועוד רבים (עיין בס’ על פתחינו שליקט הדעות בזה), וע”ע בראשית חכמה מש”ש, כתבו דודאי יתכן שתזדמן לאדם מי שאינה בת זוגו, וממילא שייך להתפלל שתזדמן לו בת זוגו.

והנה עיינתי בדברי רש”י ואיהו לא קאי דוקא על אשה שם, די”ל על שאר הדברים שנזכרו בגמ’ שם, אבל באשה יתפלל מה שצריך, אמנם בלאו הכי ל”ק, וגם א”צ למה שביארתי שפעמים אין אדם זוכה לבת זוגו, דבלאו הכי שייך להתפלל שתהיה מצויה לו כשיצטרך, ולא יצטרך להמתין הרבה, וכמו שאמר מרן הגרח”ק שליט”א (דרך שיחה ח”א) דמה יהיה הזיווג נגזר אבל כמה ימתינו לא נגזר.

ומשה”ק מדברי האוה”ח לא הבנתי קושייתו, דל’ האוה”ח נראה שלא היתה גזירה לפני זה, אלא רק זיכרון, וע”י שנתפללה נתחזק הזכרון להיות נגזר ונחתם.

אבל באופן שיש גזירה מנ”ל שלא יתבטל.

ומשה”ק מדברי הגמ’ במו”ק, בעצם זוהי קושיא על כל הדעות שנתבארו בענין גזירת הזיווג, שפעמים אין מקבל מה שנגזר, דא”כ תועיל תפילתו כעת שישאנה, ומ”ט א”ל רבא אי חזיא לך לא אזלא מינך.

וע”ז י”ל דלאו דוקא מצד הגזירה, אלא אם משמים ראו שהיא הגונה וטובה עבורך יתנו לך אותה, ואם לא כגון שאינה הגונה עבורו לא תטלנה, דגם אם יתפלל לא יקבלו תפילתו לרעתו.

ובאמת השואל לא הביא כל ל’ הגמ’, ויש להביא כאן דברי הגמ’ שם, כי הא דרבא שמעיה לההוא גברא דבעי רחמי ואמר תזדמן לי פלניתא אמר ליה לא תיבעי רחמי הכי אי חזיא לך לא אזלא מינך ואי לא כפרת בה’ בתר הכי שמעיה דקאמר או איהו לימות מקמה או איהי תמות מקמיה ע”כ.

ויש ראשונים הגורסין כפרת בה, עיין רש”י כתב יד שם, ר”ל שבאמת יזכה לישאנה, ורק מכיון שאינה מתאימה לו סופו לשנוא אותה.

ויתחרט בה.

וכ”כ הר”ן בשם רש”י, וכעי”ז בריטב”א.

וכתב הר”ן עוד וז”ל, ול”נ שהצדיק מבטל בתפלתו גזרה רעה אבל כאן מאן נימא לן שהיא גזרה רעה אם לא ישא זאת ישא אחרת טובה ממנה ע”כ.

ורבינו יהונתן הוסיף שסופו לגרשה.

מכל הראשונים הללו מבואר דס”ל דבאמת יתכן שיטלנה ע”י רחמים אלא שאי”ז כדאי עבורו.

אכן בתוס’ הרא”ש כתב לתרץ קושיא זו באו”א, שהוסיף שם וז”ל, מ”מ פעמים עת רצון הוא והתפלה מבטלת הגזירה ע”כ.

ולדבריו ג”כ ל”ק הני קושיין, די”ל שכ”ז ע”י עת רצון.

בס”ד

להגרע”מ סילבר שלו’ וברכה מציון עיה”ק,

אבקש לשאול אודות ימי הפורים הבעל”ט שאלה הלכתית רוחנית:

האם יש ענין להתחייב ולחגוג את פורים גם כפרוז וגם כמוקף?

אם כן, מדוע לא ראינו שגדולי ישראל לדורותיהם נהגו כך.

ובפרט בשבעים שנים האחרונות שהמעבר מפרזים למוקפין מתאפשר בקלות ובמהירות?

אם אין ענין לעשות זאת – מדוע לא? מאי שנא ממצוות ציצית שאנו משתדלים להתחייב בה בכל רגע ע”י לבישת בגד ד’ כנפות? והרי יש ענין גדול להרבות במצוות וכלשון רש”י בסוגיא דחנוכה ש’מהדרין’ היינו מי שמהדר ומחזר אחר המצוות?

יישר כח גדול וכט”ס,

יהודה

***

תשובה

שלום רב

הנה עצם הנידון אם בכלל שייך להתחייב תלוי במחלוקות רבות ובאשלן רברבי, אכן גם אם שייך להתחייב בזה, אי”ז דומה לציצית שהמצוה אינה באה בחשבון על שום דבר, שכאן הוא בודאי על חזבון לימוד התורה של שעות רבות, ואם מצוה שאפשר לעשותה ע”י אחרים אינה דוחה ת”ת, ק”ו שמצוה שאין מחוייב בה וכבר מקיים אותה פ”א כדינה בודאי שאינה דוחה ת”ת.

ויעוי’ בס’ מנחת תודה שהביא שם שאמר הגרח”ק שענין שכר פסיעות נאמר לנשים, ואמר לו אחד שאפשר ללמוד גם בדרך, ואמר לו הרב אתה עושה כן, [בגמ’ מקור שכר פסיעות נאמר גבי אשה, ויש לציין שכידוע ביתו של הרב סמוך מאוד לבהכנ”ס, אע”פ שהרב עצמו לומד גם בדרכים מ”מ בבהמ”ד הלימוד מיושב].

ומ”מ מי שאינו לומד בכל מקרה כנראה שיש בזה ענין להדעות הללו.

בכבוד רב

***

גרסי’ בבראשית רבה פרשת חיי שרה פרשה ס א”ר יוסי ב”ר דוסא כנען הוא אליעזר ועל ידי ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך, ויאמר בא ברוך ה’ ע”כ.

והקשה הג”ר דוד כהן (ישיבת חברון כנסת ישראל) דמבואר כאן דבר נפלא, שלא הועילו כאן לאליעזר כל מעלותיו הגדולות של עסק התורה, ע’ יומא כ”ח ב’, וכעת ע”י מעשה א’ ששירת את אברהם באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך וצ”ב.

תשובה – לכאורה היה מקום לומר דהנידון כאן על שימוש ת”ח שהוא כולל לימוד מהן, והכונה על כל מה ששימש את אברהם, אכן מבואר כאן שהנידון על מעשה זה או עכ”פ גם על מעשים כיו”ב.

וכ”א בהמשך המדרש שם, ומה אם אליעזר ע”י ששמש את הצדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך ישראל שהן עושין חסד עם גדוליהן בידיהן וברגליהן עאכ”ו ע”כ, ומבואר שהנידון הוא על שימוש ממש.

אכן באמת מעיקרא לא הבנתי כ”כ הקושיא בזה, דהרי אין אנו יודעין מתן שכרן של מצות, ובפרט קודם מ”ת שהיו נוהגין המצות השכליות, וא”כ לשמש הצדיק לכאורה זוהי מצוה יותר גדולה עסק התורה שעסק בה אליעזר.

ועיין בדברי השל”ה פרשת חיי שרה תורה אור סי’ יח בזה.

*

{יום ג’ לסדר ויצא ע”ו}

שאלה כתב ט”ז או”ח סי’ נ”ג סק”ג, וז”ל, בטור כתוב בשם הרא”ש שאין מעלות הש”ץ תלוי ביחוס משפחה דאם הוא מן משפחה בזויה וצדיק טוב לקרב מזרע רחוקים שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב וכ’ רש”ל מ”מ אם שניהם שוים בודאי מיוחס קודם לשאינו מיוחס כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו’ עכ”ל ולעד”נ מדכתב הרא”ש טוב לקרב מזרע רחוקים ש”מ שיש כאן עוד אחר מזרע שאינם רחוקים דלשון טוב לקרב משמע שיש ברירה ואפ”ה טוב לקרב זה שהוא אינו מיוחס כדי לקרבו לאותו זרע לשכינה דרחמנא לבא בעי ותהיה תפלתו נשמעת יותר מצדיק בן צדיק וזה נלמד מפסוק לרחוק ולקרוב כנ”ל עכ”ל.

וצ”ע דסוגיא ערוכה היא דאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק לילת צדיק בן רשע [וכמו שפסקו מ”א ומ”ב].

תשובה אין כונת הט”ז שהוא עדיף עבור טובת הציבור, אלא שטוב לקרבו כדי לחזקו, והדבר מבואר בלשונו.

וזו א”צ לפנים.

וכן הפמ”ג משב”ז סק”ג כתב ע”ד הט”ז, ומ”ש הט”ז וכו’ עיין מ”א אות ח’, ובראש השנה ויום הכיפורים טוב ליקח ש”ץ צדיק בן צדיק ואין ראיה מבזוי משפחה דמכל מקום צדיקים הם ע”כ לשון הפמ”ג, וכנראה שבר”ה חיישי’ טפי לטובת הציבור שספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו, אך מ”מ לעולם אי”ז טובת הציבור.

וכמו שביאר הפרישה את דברי הרא”ש הנ”ל המובאים בטור, וז”ל, ונראה דלגירסא שלפנינו הכי פירושו טוב לקרוב להשם יתברך אף שהוא מזרע רחוקים ומייתי ראייה ממה שכתוב שלום שלום לרחוק ולקרוב דהקדים רחוק לקרוב והיינו כשהרחוק איש צדיק והקרוב קרוב במשפחה ורחוק רחוק במעשיו ע”כ.

והנה בחידושי מהרש”ל לטור (הובא בפרישה) כתב וז”ל ומכל מקום בודאי מיוחס קודם לשאינו מיוחס אם שניהם שוים וראוי אף לדקדק על זה כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו’ עכ”ל.

ואיני יודע אם הט”ז מודה לזה.

{עש”ק פ’ כי תבוא תשע”ה, קרית ספר יע”א}

מה שהקשה אהא דתנן בברכות מ’ א’, בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא ואמרי’ עלה בגמ’, מאן תנא דעיקר אילן ארעא היא אמר רב נחמן בר יצחק רבי יהודה היא דתנן יבש המעין ונקצץ האילן מביא ואינו קורא רבי יהודה אומר מביא וקורא עכ”ל, ומבואר דלרבנן אם בירך בפה”א לא יצא.

וקשה דאבכורים להדיא כתיב בדברים כ”ו ב’ הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה, אע”ג דמין אילנות נמי נינהו, דמקרא דהכא גויפיה דרשי’ להו לז’ המינין כדפרש”י.

תשובה – הנה ז”ב לכו”ע שאין הפרי בא מכח האילן בלבד, אלא גם הוא יבול הקרקע, והמחלוקת הוא האם עיקר אילן ארעא או עיקר אילן האילן עצמו, ורבנן נהי דס”ל עיקר אילן האילן עצמו הוא, אמנם מ”מ שייך לומר שהוא מן האדמה, הלכך לענין ברכות החיוב לשבח הוא על עיקר הדבר ולכך בעינן לשבח על האילן, הלכך לדידהו אם משבח רק על האדמה לא יצא, משא”כ בכורים ענין אחר הוא, דמעיקרא השבח הוא על האדמה שקיבלנו בנחלה מאת ה’, כמ”ש ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה’, ולכך עיקר השבח הוא על האדמה בכל גוני.

ואע”ג דביכורים עיקר דינם הוא לשבח על הקרקע מ”מ אם אבד קיום הפרי מן הקרקע כבר אין שייך בפרי זה שבח על הקרקע, כמש”ש התוס’ יש מפרשים לכך מביא ואינו קורא מפני שאינו נראה כמשבח להקב”ה אלא כקובל על מה שנתן לו אדמה שאינה ראויה לפירות ע”כ.

וכתב עליהם המהרש”א בחידושי הלכות, לכאורה קשה דאע”ג דס”ל לרבנן דעיקר אילן לאו ארעא הוא מ”מ כיון דיש לו האי ארעא דבאו אלו הפירות ממנו אמאי לא יוכל לומר מן האדמה אשר נתתה וגו’ ותירצו דנראה כקובל ממה שנתן לו כו’ וק”ל, עכ”ל.

שו”ר בצל”ח מ”ש ליישב שי’ הר”מ ע”ש, וז”ל, ונראה דבודאי אף אי נימא דרבנן דפליגי על ר’ יהודה בביכורים וסברי שאינו קורא, סבירא להו דארעא לאו עיקר אילן הוא, מ”מ אי אפשר לרבנן לחלוק ולומר דלא שייך למקרי לפירות האילן פה”א, ומקרא מלא בפרשת ביכורים מראשית פרי האדמה [דברים כ”ו, ב’], והרי ביכורים היא משבעת המינין וחמשה מינייהו פרי העץ נינהו, וקרינהו רחמנא פה”א.

וא”כ וודאי שבזה ליכא פלוגתא דשייך ברכת פה”א על פירות האילן, ואמנם ר’ יהודה ורבנן פליגי בהא, דרבנן סברי שאף שאין עיקר האילן ארעא מ”מ עכ”פ יונק גם מארעא ולכן שייך לקרותו פה”א, שגם האילן נקרא על שם האדמה כיון שהאילן יונק מן האדמה, אבל אחר שיבש שוב לא שייך קריאה שיאמר פה”א אשר נתתה לי, שאין עיקר האדמה קיים שהאילן הוא עיקר והרי יבש.

ור’ יהודה סובר דלא שייך למקרי פה”א כי אם כשעיקרו הוא האדמה, וכיון דכתיב פה”א מכלל שעיקר האילן ארעא, וא”כ אף שיבש ונקצץ שייך פה”א.

וז”ל הרש”ש ברכות דף מ ע”א, מאן תנא דעקר אילן כו’ ר”י היא כו’.

נ”ל דזה ודאי דרבנן מודו דפירות האילן נקראין פרי האדמה בל’ תורה דהא קורא הבאתי א”ר פרי האדמה אף בהביאו פירות האילן אלא דפלוגתייהו הוא דלרבנן נקרא בל”ת האילן בשם אדמה (עי’ בחולין פ”ו מ”ז בתוי”ט דדעת הרמב”ם דנסורת של חרשים אינה מגדלת צמחים ואפ”ה מכסין בה ואף על גב דקי”ל דבדבר שאינו מג”צ אין מכסין רק אם נקרא עפר וע”כ כצ”ל דגם היא נקראת עפר) ומ”מ לענין ברכה א”י עליהם בברכת פה”א דבלשון בנ”א אינו קרוי אילן בשם אדמה.

וראיה לזה דהא חטה נקראת בל”ת לר”י לקמן עץ עכ”ז לא יצא אם בירך עליה בפה”ע.

וכן פירות האטד אף שהוא מין אילן לענין כלאים מ”מ לענין ברכה לא מברכינן עלייהו בפה”ע כדאיתא בתד”ה איתא (וזה דלא כצל”ח בר”פ דפשיטא ליה דלענין ברכה אזלינן בתר ל”ת) ולר”י להכי נקראים פירות האילן בשם פרי האדמה בקרא משום דעקר אילן גדולו מן האדמה ולכך גם לענין ברכה יצא.

ובס’ פנים יפות דברים פרשת כי תבוא פרק כו פ’ ב כתב, מראשית כל פרי האדמה וגו’.

הנה מזה ראיה מפורשת ממ”ש במתניתין בפרק כיצד מברכין דף מ”ה [ברכות מ א] בירך על פירות האילן פרי האדמה יצא, שהרי מי שהביא בכורים מן הגפן והתאנה ורימון היה אומר הנה הבאתי מראשית פרי האדמה, אך לפ”ז קשה טובא הא דאמר שם מאן תנא דעיקר אילן ארעא אמר רנב”י ר’ יהודה הוא וכו’, משמע דלרבנן לא יצא ובאמת כל הפוסקים פסקו כהך מתניתין דאע”ג דלא קי”ל כר’ יהודא ביבש המעין, ונראה דנפקא מהאי קרא דכתיב בפירות האילן פרי האדמה, והיינו אף דעיקר האילן לאו ארעא הוא מ”מ כיון שגידולו ויניקתו מן הארץ קרינן ביה פרי האדמה, וכמו שתיקנו לומר על הארץ ועל הפירות, ואמר שם [מט א] דלא הוי חתימה בשתים על הארץ דמפקי פירותיה, ומה שבאמת לא אמרה תורה שיאמר הנה הבאתי ראשית פרי עץ וגפן ואינך, מ”מ כיון דעיקר ביכורים הוא מחטה ושעורה דשכיחי טפי וחשיבי טפי בקדימת הפסוק ארץ חטה ושעורה גפן, ע”כ שלא לחלק באמירת כ”א אמרה תורה שיאמר בכלל פרי האדמה, והא דאמר רנב”י ר’ יהודא הוא דעיקר אילן פרי הוא, היינו דמוכח מסיפא והיינו דלא נימא דחטה מין אילן הוא כדאיתא שם, ואי נימא דמתניתין כרבנן לא הוי צריך לאשמעינן דחטה לאו אילן הוא, דאי נימא דגם חטה מין אילן הוא, קשה למה הזכירה התורה בבכורים פרי האדמה, כיון שכולם מין אילן הוא, יותר היה ראוי לומר פרי העץ אע”כ טעמא דרישא משום דאתי כר”י דאמר עיקר אילן ארעא הוא, ומה שתקנו לומר פרי עץ על פירות האילן, היינו משום דס”ל כר”י [שם לה א] שיברך מיני דשאים שראוי לפרש מכל מין ומין, וזהו מדרבנן אבל מן התורה עיקר שמו פרי האדמה, ושפיר הוי ס”ד לומר דמין אילן הוא וכל זה לפרש לשון המשנה, אבל להלכתא מפורש בתורה שפירות האילן מקרי פרי האדמה, ובחדושי ברכות הארכנו בזה עכ”ל הפנים יפות.

קרא פחות

{ה’ כסלו ע”ו}

כתב הפמ”ג סי’ קי”ט סק”א, בדין בקשת צרכי יחיד בשמונ”ע, וז”ל, ובשומע תפלה עיין מ”א מלשון המחבר בשאר ברכות דווקא אם צריך לו ובשומע תפלה אפילו על העתיד רשאי לבקש שלא יחסר לחמו עיין אליה רבה ס”ק ב’ ע”כ, והובא במ”ב שם.

והנה כתב הפמ”ג בפתיחה להל’ תפילה, וז”ל, מצות עשה אחת לעבוד את ה’ בכל יום בתפלה הר”מ ז”ל ריש הלכות תפילה וסובר שם פ”א ה”א תפלה מן התורה בכל יום בפעם א’ סגי ומדברי סופרים להתפלל בכל יום ב’ תפלות שחרית ומנחה וכו’, וכתב עוד והנה שאלת צרכיו אף שיש בני אדם שאין צריכים להם ולא חסר להם מכל טוב מכל מקום צריך לבקש על העתיד שלא יחסר לו לחמו ומימו וצריך להתפלל עליו בכל יום אע”פ שיש לו כפשטא דקרא שמות שם ועבדתם את ה’ אלהיכם ובירך את לחמיך כו’ גם אין צדיק אשר יעשה טוב ויבקש מחילה מה’ עיין מה שאכתוב לקמן [ד”ה והנה בילקוט] משם ספרי, ולהר”מ ז”ל תפלה בכל יום חובה משום הכי ספק התפלל או לא התפלל כלל חוזר ומתפלל תפלה א’ עכ”פ דהוה מן התורה ע”כ.

והקשה הג”ר יעקב אשר פלדמן דכיון שכלול במצות תפילה גם בקשה על העתיד, א”כ מ”ש בקשה על שעבר שמותר לאומרה בברכת השנים, לבין בקשה על לעתיד לבוא שאין לאמרה אלא בש”ת.

תשובה גם בסי’ קי”ט לא פקפק הפמ”ג לומר דאינה חשובה כתפילה, והראיה דמותר לאמרה בברכת השנים, אלא דהנה כל מי שאומר כל בקשה באמצע ברכה חשיב כמוסיף על ברכה שתקנו חכמים, וחשיב מעט כמשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, ומה”ט כתב הגר”א דבשומע תפילה לא יאריך בקשות, ורק באלהי נצור, ואע”ג דבאמת ס”ל להגר”א באמרי נועם דגם הבקשות שאומר באלהי נצור חשיבי מן השמונ”ע [כן מוכח מדבריו ע”ש], ואפ”ה אין איסור כלל להאריך, מ”מ אסור להאריך בברכת ש”ת בבקשות פרטיות, ואע”ג דמדאורייתא אין נוסח לשמונ”ע מ”מ נראה קצת כמשנה מן הנוסח שטבעו חכמים בברכות, ומש”ה לענינינו כתב הפמ”ג שלא יאמר מה שאין נוגע לעכשיו בתוך הברכה.

ובשו”ת שבט הלוי ח”ח סי’ כ”א כתב דבר חידוש שאם מתפלל על העתיד ומטרתו לעורר את כונת הלב מותר, וכמ”ש בס’ חסידים סי’ קנ”ח שבקשת צרכיו מעוררת את הכונה.

וז”ל הס’ חסידים הנ”ל, שלא ירוץ בתפלה כאלו שמח אם היה כבר מסיים אלא בכל תיבות יחשוב לתת בלבו כונה בכל מה שמוציא מפיו הלא יש לך לחשוב אם יש לך דבר להתחנן ולבקש מאת המלך שהוא בשר ודם הירצך או הישא פניך אם תמהר דבריך לפניו ולא מבעיא שלא יעשה חפצך אלא שיאמר אין אתה אלא מתלוצץ ויגרש אותך מפניו ואל תחשוב ממליך מלכים פחות מן המלכים אשר תחתיו ואם באת להללו ולשבחו דע כשאתה מתאוה לשבח קול נעים ושיר של שבח אם היו מרצים וממהרים בלא ניגון ומי מקובל הי’ וכו’, ואל תעשה כאלו חובה לך שיצאו מפיך לא כן אלא כשתאמר דברי בקשות תאמר בדרך תחנונים וכו’.

ואם תצטרך לפרנסה אל תשים לבך רק לאותה ברכה כמו לברכת השנים או אם יש לך חולי אל תשים לבך רק לברכת חולים מפני שאומרים עליך למעלה זה פלוני סבור שאינו צריך אלא לזאת לכך תכוין בכל הברכות שרי שמונה עשר יראת ה’ להיות לפניו ביראה על כל הברכות ואל תשים כוונת לבך רק לבקשות כי עיקר הכוונה לברכות ולשבח לכן אמרו יכוין בכולם ואם אי אפשר יכוין בברכת אבות או בברכת הודאה שאם תכוין רק בבקשות אז יהיה למעלה שוטנים שאומרים אין ראוי לקבל תפלתו שבכבוד מקום אינו חושש לבקש בכוונה ובדרך תחנונים ואיך נעשה רצונו שברצון נפשו מכוין ולא בשבח לכך טוב להתפלל ולכוין בשמחה ובכבוד להקב”ה להתפלל בכוונה שלא תדבר עם אדם קודם שתעמוד בתפלה אלא אמור דברים המכניעים את הלב תחילה ברחמים וכשתתפלל תוסיף על כל ברכה וברכה מענינה לצרכיך כי ביותר הם מכינים את הלב ואם לא תוכל להוסיף לפי שהקהל סיימו קודם תוסיף באחת או בשתים כדי שלא תצטרך למהר בברכה אחרת ככל מה שכתבנו בסדר התחינה תוסיף ואם לא תוכל להוסיף חקור לך אחר ניגונים וכשתתפלל אמור אותן באותו ניגון שנעים ומתוק בעיניך באותו ניגון אמור תפלתך ותתפלל תפלתך בכוונה וימשוך לבך אחר מוצא פיך לדבר בקשה ושאלה ניגון שמכין את הלב לדברי שבח ניגון המשמח את הלב למען ימלא פיך אהבה ושמחה למי שרואה לבבך ותברכהו בחיבה רחבה וגילה כל אלה הדברים המכינים את הלב עכ”ל.

ולא מצאתי בדבריו מקור ברור לענין זה של השה”ל, ואדרבה בדבריו נזכר הענין שאם היית צריך וכו’.

אבל מ”מ לפמשנ”ת דבעצם גם בקשה על העתיד חשיב כתפילה ממש כדברי השואל, ורק כיון שנוטה מלשון הנוסח אסור שלא לצורך, אך אם עי”ז זוכה לכוין יותר כמ”ש הס”ח, הרי בזה הוא מתקן ומכונן יותר את תפילתו ואת צורתה.

מה שהקשה על סדר השבטים בהר גריזים, דאינו לא לפי סדר תולדותם ולא לפי סדר מחנותם, וגם מ”ט לא נזכרו מנשה ואפרים בתרתי, ומ”ט בעלמא פעמים נחלקו לב’ ופעמים לא.

תשובה – הנה בסדר השבטים כאן שורש הדברים נתבארו בסוטה ל”ו א’, ועוד מצינו שעמד בזה הפני יהושע מסכת שבת דף נה ע”ב, ונעתיק מקצת מלשונו וז”ל, מיהו בדרוש העליתי דהא דקאמר רשב”א אפשר עתיד זרעו לע”בהר עיבל ולומר ארור שוכב היינו משום דהנך י”ב ארורים דכתיבי התם כנגד י”ב שבטים נאמרו ומסתמא היינו על סדר שנזכרו השבטים שם בפסוק בהאי ענינא דהר גריזים והר עיבל דששה שם להר גריזים הם שמעון ולוי ויהודה יששכר יוסף ובנימין וששה להר עיבל הנזכר בפסוק שאחריו הם ראובן גד ואשר וגו’ וכבר ידוע דרש”י בפירוש החומש כתב בשם רבי משה הדרשן כנגד שמעון לא רצה משה לומר אף שהיה ראשון מאותן הו’ להר גריזים ולפי”ז האי ארור שוכב עם אשת אביו שהוא ארור ששי כנגד ראובן כשמתחיל לחשוב מלוי עד ראובן א”כ שפיר קאמר רשב”א אפשר עתיד זרעו של ראובן לע”בהר עיבל ולומר ארור שוכב עם אשת אביו שזה ארור הוא נגד ראובן ממש משא”כ בשאר ארורים כנגד שאר שבטים לא איכפת לן עכ”ל.

ועיין עוד שם בכל לשונו כתב שם דברים נפלאים.

ואביא עוד מס’ דעה”ד שבת דף נה ע”ב:

וכיסוד דברי הפנ”י דהארור של פ’ כ’ – ארור שוכב עם אשת אביו נאמר כנגד ראובן.

כן כתב מהרי”ל דיסקין בפירושו עה”ת (שם).

והוא מוסיף בזה לבאר, דהנה במפרשים דקדקו שאין פרשה בין פ’ י”ט לכ’, משא”כ בשאר הפסוקים שיש בין כל ארור לארור פרשה ע”כ.

וראה במנחת שי מש”כ כאן בענין זה אם יש כאן פרשה בין פ’ י”ט לכ’ או לא ע”ש מש”כ.

ובנוסח התנ”ך כת”י חאלב יש (שם) פרשה סתומה, וכמ”ש בקו’ דעת תורה (עמ’ כ”ח) בענין זה ע”ש.

ובחדושי מהרי”ל דיסקין זצ”ל כתב בטעם שלא כתוב בפסוקים אלו פרשה פתוחה או סתומה, עפ”י מה שהקדים דס”ל דארור זה של פ’ כ’ הוא כנגד ראובן (עפי”ד רש”י שהי”א ארורים הם כנגד י”א השבטים), וא”כ יצא דיאמרו שחלילה חטא ראובן בזה, ובאמת כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, לכן לא עשתה התורה כאן הפסק בין פ’ י”ט לכ’ וממילא נסתם הדבר עכ”ד הגרי”ל דיסקין זצ”ל.

והוא כיסוד הפני יהושע הנ”ל.

אכן בספר טעמא דקרא להגאון ר’ חיים קניבסקי שליט”א (פר’ כי תבוא) נקט, שהארורים הם לפי סדר השבטים החל מראובן, ולפי”ז הפסוקים יט – כ הם כנגד ישכר וזבולון, וכיון שב’ השבטים האלו היו שותפים.

א”כ נחשבים כאחד ולכן אין הפסק ביניהם ע”ש בדבריו.

הנה שלא נקט כהפנ”י והמהרי”ל דיסקין הנ”ל דסדר הארורים הוא לפי סדר מנין השבטים בפסוקים יב – יג ע”ש, אלא לפי מנינם הכל מראשון ודו”ק היטב.

עכ”ל הס’ הנ”ל.

ובענין השאלה הכללית מתי נחלקו אפרים ומנשה לב’ שבטים ומתי לא, הנה יש לידע שלא נחשבו לשנים אלא לצורך הנחלה, וז”ל הרמב”ן, בפרשת ויחי, והכלל בענין יוסף שהיה בכור לנחלה, ואם חלקו ישראל הארץ לשבטים כמוזכר בגמרא (ב”ב קכא ב) נתנו לו כראובן ושמעון בשוה.

ואם אולי נאמר שחלקוהו לגולגלותם, כנגלה מן הכתוב, נתנו להם כפלים במספרם.

חלק פשוט כדין שאר האנשים, וחלק שני בכורה.

ויהיה טעם כראובן ושמעון, כפלים במספרם, אבל שיהיה יוסף כשאר השבטים בנחלה, ותהיה הבכורה להקרא שני שבטים, כמאמר הרב, זה דבר שאי אפשר בשום פנים עכ”ל.

ועוד יש לידע כי כשלא נחשבו אפו”מ לב’ היה שבט לוי וכשנחשבו לב’ לא היה שבט לוי, והטעם בזה כנ”ל דלא היה לוי בנחלה, ולא בחניית השבטים, וגם הנשיאים היו לצורך הנחלה והדגלים, ומאותו הטעם לא נזכר נשיא אהרן מעולם עם סדר שמות הנשיאים, ונזכרו אפרים ומנשה לב’ משא”כ ברכות שלא היה טעם לחלק ביניהם דבעצם אינם שבט בפ”ע כמ”ש הרמב”ן.

[ובעצם ד”ז מוסכם הוא, אכן לע”ע איני מוצא מקור הדבר].

{ה’ כסלו ע”ו}

שאלה – גרסי’ בפ”ק דברכות, דף ה’ א’ וז”ל, אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר רגזו ואל תחטאו אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודמו סלה ע”כ.

והקשה הגר”י שורץ [ר”מ דישיבת סלבודקא], מה תועיל ק”ש יותר מן התורה, וגם הרי תורה תבלין, כמ”ש בפ”ק דקידושין ל’ ב’.

תשובה מה שהקשה מה תועיל יותר מן התורה, הנה ז”ב שגם כח התורה עצמה אין מוטל עלינו להבין כיצד היא מגינה מן החטא סוטה כ”א א’, אלא שהקב”ה יסדה מציאות מעין אמיתת מציאותו יתברך כמ”ש הרמח”ל בס’ דרך ה’, וממילא סגולתה להגן, וגם בק”ש לא בהכרח שנוכל להבין כל סגולתה.

וכיון דילפינן לה מקראי א”כ ניחא שמקורו מן המקרא.

וז”ל המהרש”א, ואם לאו יקרא ק”ש כו’ דבלילה על משכבו יבא לאדם הרהורי עבירה ביותר ובק”ש מבטל אותן הרהורי עבירה להגין עליו מחטא וממזיקין כדאמרינן בשמעתין ובפ”ק ובפ”ב דשבועות ע”כ.

אכן במאירי שם ראיתי שביאר הענין באו”א, וז”ל, מי שרואה עצמו מצד טבעו מוכן לעבירות ישתדל בעצמו ויתחזק להשליט יצר טוב על יצר הרע ויכעיסנו עליו, ר”ל שישלוט שכלו על תאותו ואם נצחו בכך מוטב ואם לאו יעסוק בתורה, ר”ל בקיום המצות וגדרי הדת שקיומם והבנת עניניהם ישמרוהו מהתפרץ במה שטבעו תאב, ואם לא יועילהו זה יכניס עצמו בהתבודדות ובמחקר במציאות האל ואחדותו, והוא ענין ליקר’ את שמע ששתי אלו הפנות רמוזות בק”ש, ויתענג טבעו בזה עד שלא יבקש עוד מותר גופני, ואם לא הועיל בכך ר”ל שהוחלט כל כך שאין זה מועיל לו או שאינו כדאי להתעסק באלו הענינים, יכאיב עצמו ויכניע לבבו במחשבת אחריתו ובזכירת יום מיתתו תמיד, ואז יכנע לבבו הערל בהכרח ע”כ.

הרי שביאר ענין העסק בתורה והק”ש כאן שלא כפשוטו בעסק המילות אלא עסק הכונה לקיים הציוויין שבהם.

ובענין שאלתו השניה מ”ט לא תועיל התורה, דהרי בקידושין אמרי’ שהיא התבלין ליצה”ר, הנה אם מבין הגמ’ שם כפשוטה ממש שמועיל תדיר לבטל היצה”ר יקשה עליו הרבה קושיות מן המציאות, אלא דע”כ יש לתרץ מה שנתרץ, היינו דשמא מועיל באופן שהוא אדם כשר מעיקרו ולא אחר שנדמה כבהמה, ושמא פעמים שבקרבו באמת רוצה היצה”ר ורק ירא מן העונש ולכך הולך לעסוק בתורה, ובכה”ג יתכן שאין התורה מועילה לו, וכ”ש כאשר בשעת לימודו מפנה מחשבתו ליצה”ר, או שנתרץ באו”א.

ובצל”ח כאן ראיתי שביאר כל הענין על אדם שנכשל קצת וכו’ וכתב, ולכן אמר כאן שאם לא נצחו ונכשל בראות העין יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם פי’ שאין די שילמוד תורה משפה ולחוץ רק יעסוק בעומק העיון שנאמר אמרו בלבבכם פי’ אמירה שיאמר דברי תורה יהיה בלבבכם ואז אם לבו מלא מחשבת התורה לא יבא לחשוב בעבירה ולא יהיה הלב חומד אם נצחו מוטב ואם לאו שכבר חמד ג”כ בלבו וכבר עשו הני תרי סרסורי דעבירה את שלהם ויש שוב חשש שיבוא לידי מעשה עבירה וכו’, והזהיר שיקרא ק”ש על משכבו והקורא ק”ש על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו ללחום עם היצה”ר ולהתגבר עליו שלא יבוא לידי מעשה עכ”ל.

והיינו דכיון שכבר עבר ונכשל בראות העין יש לו לקרוא ק”ש, דבכה”ג אין התורה מועלת.

[והירא את דבר ה’ יראה ויתבונן בדבריו, דבאופן שכבר ראה אין התורה מועלת ובכה”ג צריך לקרוא ק”ש].

ובס’ פרחי כהונה ראיתי שהקשה קו’ זו, וכתב וז”ל, יש לדקדק דהא באמת התורה היא תבלין ליצר הרע ומכנעת אותו וכמ”ש בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין ועוד אמרו משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ ואיך יתכן שלא ינצחנו וי”ל דהאי ואם לאו אינו ר”ל ואם לא נצחו אלא ואם לא אפשר לו לעסוק בתורה שהיצר הרע מפתהו שלא יעסוק בתורה אז יקרא ק”ש שהיא קצרה ואין בה טורח כל כך ואי אפשר להתפתות ליצה”ר שלא יקרא ק”ש ואם גם בק”ש פיתהו ויכל לו יזכור לו יום המיתה א”נ י”ל דמה שהתורה הויא תבלין ליצה”ר אינו אלא אם לומד לשמה אבל אם לומד שלא לשמה אדרבא יוסיף להגביר יצרו הרע עליו וזהו שאמר יעסוק בתורה לשמה ואם לאו שאינו יכול לעסוק בתורה לשמה שאין כל אדם זוכה לזה ובפרט בזמננו זה בעוה”ר וכמ”ש חכמי המוסר שכל מי שאומר שהוא לומד תורה לשמה ר”מ מכחישו דתנן באבות רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ובזה”ז כל הלומדים אינם זוכים לכלם או אפילו למקצתן אשר מבואר דלימוד תורה לשמה הוא דבר קשה ואין זוכה לו אלא אחד מעיר ושנים ממשפחה ולזה אמר יקרא ק”ש וכו’ א”נ י”ל דמה שהתורה מכנעת ליצר הרע היינו בדברי מוסר כגון מסכת גיהנם וכדומה וזוהי תבלין ליצר הרע אבל שאר לימוד אינו מועיל וז”ש ואם לאו ר”ל שאין נמצאים אצלו ספרי מוסר המעוררים לתשובה ובזה י”ל מאי דק”ל במ”ש ואם לאו יקרא ק”ש דהא קאמר ואם לאו דהיינו שעסק בתורה ולא נצחו ומסתמא בכל התורה קאמר אפילו בק”ש דק”ש כתובה בתורה ואעפ”כ לא נצחו ומה תועלת עוד בק”ש ולפי האמור הנה נכון דיעסוק בתורה דקתני לאו בתורה שבכתב אלא בספרי מוסר וכאמור וקושיא זו ניחא ג”כ במ”ש מוה”ר הגאון המחבר ז”ל בתירוץ ראשון דהאי ואם לאו אינו ר”ל שעסק בתורה ולא נצחו אלא ואם לא אפשר לו לעסוק בתורה שהיצה”ר מפתהו שלא יעסוק בתורה יבר”ך ס”ט עכ”ל.

{מה שהקשה הרה”ג יוסף שוגורויט מק”ק לונדון יע”א, למה נאמר בבכורים (דברים כו טו) השקיפה ממעון קדשך דקי”ל כל השקפה לרעה, והקשה עוד למה נאמר וברך את עמך את ישראל, ועוד למה נאמר ממעון קדשך מן השמים בב’ לשונות.

}

תשובה – ז”ל המדרש תנאים לדברים פרק כו פ’ טו, וברך את עמך את ישראל והלא בידוע שעמך הן ישראל ומה ת”ל את עמך את ישראל אלא בזמן שאין ישראל עושין רצון המקום כביכול אינו קורא אותן עמי שנ’ (שמות לב ז) לך רד כי שחת עמך ובזמן שהן עושין רצונו הוא קורא אותן עמי וברך את עמך את יש’.

וברך את עמך את ישראל בבנים ובבנות, עכ”ל ואפשר דגם הדרשא השנייה באה לתרץ הקו’ הלזו, דר”ל וברך את ישראל ע”י שתרבה אותם לעם, או איפכא וברך את עמך ע”י שתרבה מהם ישראלים.

עוד אי’ התם, וברך את עמך את ישראל שעשו רצונך בעולם, וי”ל דהנה לשון ישראל הוא ל’ חשיבות, וקאמר וברך את עמך בעבור ישראל הם הצדיקים שבעבורם ניזונין.

וז”ל האלשיך על דברים פרשת כי תבוא פרק כו פ’ טו, על כן אמר השקיפה ממעון קדשך לשאוב שפע מהבחינות העליונות להריק שפע רב, ולא מבחינת מעון בית המקדש של מעלה השרויה למטה עם הבית התחתון, כי אם מן השמים שהוא מהבחינה הנשארת בבית המקדש של מעלה, משם תשקיף כלפי מעלה לשאוב שפע מבחינותיך העליונים מעלה מעלה.

וברך בעצמך ולא על ידי מלאך את כל חלקי ישראל, את עמך שהוא עם קדושך בייחוד הם שבט לוי.

ולהיות בהם שתי חלוקות כהנים ולויים, על כן אמר את עמך שהאת מרבה האחד, ועל השנית אמר עמך שלא יצטרכו לי, וכן את ישראל שמרבה האת גם את הגר ויתום ואלמנה שלא יצטרכו לזולתם ויאכלו מידך.

ואת האדמה שמרבה האת גם את החלק שניתן בארץ לכהנים וללויים ולדלים שתשלח ברכה במקומותם שלא יצטרכו לזולת.

עכ”ל האלשיך ובזה מתרץ ב’ קושיות האחרונות.

וז”ל האור החיים דברים פרשת כי תבוא פרק כו פ’ טו, צריך לדעת למה כפל לומר ממעון וגו’ מן השמים, ואם לכנות שם מקומו יתברך בלשון קדושה היה לו לומר על זה הדרך השקיפה ממעון וגו’ השמים, ונראה שהכתוב יעיר סוד אחד והוא כי האדון ברוך הוא הכין ב’ השפעות למעלה, א’ השפעת הרוחניות שהם הנפשות הטהורות, ואחד השפעת הטוב לחיות הנבראים שהוא מזון לכל, ושנים אלו יקראו להם רבותינו ז”ל (זוה”ק) זיווג, שכל שיש בבחינת משפיע ובחינת נשפע יתכנו בשם זיווג, ואמרו המקובלים שמיום שנחרב הבית נפסק השפעת הנשמות ולא נשאר אלא השפעת חיות העולמות שהוא מוכרח לקיום העולמות, והוא אומרו השקיפה ממעון קדשך כנגד השפעת הנשמות, והשקפה זו היא עליונה במקום גבוה הנקרא קודש, וכבר גילו המקובלים (זוהר ח”ב קכ”א א) מה בין הדרגת קודש להדרגת קדוש כי קדוש למעלה והמשכיל יבין, וכנגד השפעת חיות העולמות אמר מן השמים זה זיווג למטה מהראשון, ואמר כנגד מאמר השקיפה וברך את עמך ופירשו רבותינו ז”ל (מע”ש פ”ה מי”ג) בבנים ובנות, וזה יצדיק פירושינו שעל זווג הנשמות הוא אומר, וכנגד מאמר את השמים אמר ואת האדמה שהיא ברכת המזון ונכון עכ”ל.

ובענין ל’ השקפה, ז”ל הכתב והקבלה דברים פרשת כי תבוא פרק כו פ’ טו, ולכן ארז”ל אין השקפה אלא לרעה חוץ מן השקיפה ממעון קדשך, לפי שאין לך דבר בעולם שתרד לדקדק כל פרטי עניניו שלא תמצא בו שום דופי, אבל השקיפה ממעון קדשך היא לטובה, לפי שכל מה שתרבה לדקדק בה ובכל פרטיה תיטב בעיניך עכ”ל ע”ש עוד.

והנה בירוש’ מע”ש פ”ה ה”ה אי’ א”ר הונא ב”ר אחא, בוא וראה כמה גדול כחן של עושי מצוה, שכל השקפה ארורה וזה בלשון ברכה, ולא עוד אלא שכתוב בו היום הזה.

ונראה זהו ברכה יתרה יותר מאם היה נאמר בלשון ברכה, דהשתא נתבשרו שנהפך להם מדת הדין לטובה, וזהו ברכה יתרה ודו”ק.

ואביא רק ל’ התורה תמימה הערות דברים פרק כו הערה עו, נראה דרומז להאגדה שמביא רש”י בפסוק זה דהלשון היום הזה וגו’ הוא מלשון בת קול שמברכתו ואומרת הבאת בכורים [מעש”ש] היום – תשנה לשנה הבאה.

ומ”ש כל השקפה שבתורה לרעה – כמו וישקיפו על פני סדום, וישקף ה’ אל מחנה מצרים, הנה רש”י בפיה”ת בפ’ וירא שם הביא דרשה זו, וכו’, ונראה גירסת הירושלמי נכונה, וכו’.

סימן עו

ישיש עליך אלוקיך

מה שהקשה הג”ר חיים צבי קרשינסקי שליט”א במ”ש במגילה דף י ע”ב, רבי יהושע בן לוי פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא והיה כאשר שש ה’ עליכם להיטיב אתכם כן ישיש להרע אתכם ומי חדי הקדוש ברוך הוא במפלתן של רשעים והא כתיב בצאת לפני החלוץ ואמרים הודו לה’ כי לעולם חסדו ואמר רבי יוחנן מפני מה לא נאמר כי טוב בהודאה זו לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים ואמר רבי יוחנן מאי דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה בקשו מלאכי השרת לומר שירה אמר הקדוש ברוך הוא מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה אמר רבי אלעזר הוא אינו שש אבל אחרים משיש ודיקא נמי דכתיב כן ישיש ולא כתיב ישוש שמע מינה.

וקשה דבישעיהו פרק סב פ’ ה כתיב כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך.

ואטו התם דרשי’ לה נמי הכי, וצ”ע.

תשובה – ז”ל המלבי”ם שם באותו המקרא, ונגד מ”ש כי חפץ ה’ בך, אומר שלא תדמה החזרת ה’ אליך, כשב אל עם שכעס עליהם פעם א’, עד שידמה במשלו כמחזיר גרושתו, שאין אהבה שלמה ואין עושים משוש וריקוד ושמחה בפרהסיא, רק כמשוש חתן על כלה שלא בא עליה מעולם, ולא כעס עליה מימיו, כן ישיש עליך אלהיך כי יכרות להם ברית חדשה ולא תזכרנה הצרות הראשונות עכ”ל.

ונראה דלעולם ישיש משמע שמעורר אחרים לשמוח, אלא דדרשי’ הכא מענינא דקרא והתם מענינא דקרא, וכאן דרשי’ לה לשבח שמעורר אחרים לשמוח בפרהסיא, כמ”ש בחז”ל שמלאכי השרת נתאבלו ועתידין לשמוח [עיין בפסדר”כ שוש אשיש השני], והתם דרשי’ לה לענין שלא ישמח הקב”ה בעצמו במפלתן של ישראל כדדרשי’ במגילה שם.

קרא פחות