אם יש צואה שריחה נודף ודאי יש להחמיר ד”א ממקום שכלה הריח.
ואם אין ידוע אם יש שם צואה או לא יש להקל בזה, וכ”ש בטיטול חדש שאין בו צואה בוודאות שאין צריך להחמיר בו כלל (וכתבתי בזה בתשובה אחרת).
אבל אם ...קרא עוד
אם יש צואה שריחה נודף ודאי יש להחמיר ד”א ממקום שכלה הריח.
ואם אין ידוע אם יש שם צואה או לא יש להקל בזה, וכ”ש בטיטול חדש שאין בו צואה בוודאות שאין צריך להחמיר בו כלל (וכתבתי בזה בתשובה אחרת).
אבל אם יש סיבה להסתפק שמא יש צואה ראוי לבדוק ולברר הדבר כשאפשר לברר.
ואם יש צואה בטיטול ואין ריח יוצא ממנה כלל אפי’ לא מקרוב יש להקל בזה (מלבד במקום שאין טירחא כלל להחמיר בזה אז טוב להחמיר בצינעא ולא בפרהסיא) כהשטיטול מכוסה בלבוש עליון.
ואם הטיטול עצמו מגולה ואין לבוש כיסוי של מכנסיים מעליו וכדומה אז יש לחשוש להחמיר בזה היכא דאפשר.
מקורות: נכנסים אנו בזה לכמה נידונים, הא’ האם צואה מכוסה שיש ממנה ריח צריך להרחיק ד”א או שמספיק שעומד במקום שאינו מריח.
והנידון השני, האם טיטול מלוכלך דינו כעביט לענין שייחשב כצואה ממש אפי’ אם הצואה שבו אינה מריחה כלל.
והנידון השלישי הוא הנידון האם צואה במקומה היא חמורה לענין שלא יועיל לה כיסוי כלל או שאינה חמורה לענין זה מכל שאר צואה.
והנה לגבי הנידון הראשון הנה הדין הוא שצואה מכוסה מותר לקרוא ק”ש כנגדה (או”ח סי’ עו ס”א וס”ב), אבל באופן שצואה עדיין ריחה נודף, יש בזה מחלוקת ראשונים אם נחשבת עדיין כריח רע שיש לו עיקר או לא, דדעת הרשב”א להקל בזה וסגי במה שאין מגיע אליו ריח, אבל דעת הרוקח להחמיר בזה, וסובר דגם צואה מכוסה חשיבא כריח רע שיש לה עיקר, וצריך להרחיק ד”א ממקום שכלה הריח.
ויש אחרונים שנקטו כהרשב”א והגר”א והלבוש והחי”א נקטו כהרוקח, ובפמ”ג יש סתירות בזה, וכן עי’ בבה”ל (הקדמת סי’ עט אות ז’) מה שהביא בשם הדרך החיים וכן שהביא כל דעות אלו וכן בסי’ עו סק”ג.
והמשנ”ב בג’ מקומות הביא ב’ הדעות ולא הכריע, ואמנם בסי’ עו סק”ג יתכן שיש קצת משמעות שנוטה יותר להקל בזה, ומאידך בבה”ל הנ”ל אפשר שהרחיב יותר בדעת האוסרין (אלא שאין שם ראיה ברורה מכיון דקאי שם על לשון הפמ”ג דמקיל בזה ועל זה ציין דעות המחמירים) [ושוב מצאתי בשבט הלוי ח”ט סי’ ר’ שנראה שהבין שדעת הבה”ל כאן להחמיר בזה], ובבה”ל סי’ עט ס”ב הביא בסתמא שיש פלוגתא בזה וציין לדברי הבה”ל הנ”ל ולא הכריע.
וכנראה מחמת שהוא פלוגתא בדאורייתא (דהמחמירים מחמירים מדאורייתא כדמוכח בבה”ל הנ”ל) לכן לא הקיל בזה המשנ”ב ולא הכריע בזה אלא הכלל הוא שבשל תורה הלך אחר המחמיר.
ויש לציין דלשון הפוסקים בכ”מ לענין צואה מכוסה הוא “שאין מגיע לו הריח” כמו בשו”ע סי’ עו ס”ב ובמשנ”ב סי’ עו סקכ”א, ובלשון זה לכאורה משמע יותר כהמקילים בזה שאין צריך הרחקת ד”א.
ומ”מ גם להמחמירים בזה עדיין יש לדון בהגדרת הענין של צואה מכוסה וריחה נודף האם מדובר אפי’ בכה”ג שיוכל להריח רק לאחר מאמץ והתקרבות ממשית למקור הריח באופן שאין ריח שמתפשט בחדר כלל, והאופן שהותר לקרוא כנגד צואה מכוסה הוא רק באופן שאין שום אפשרות להרגיש את הריח מעבר לכיסוי שמכסה, כגון כיסוי וואקום או כיו”ב.
או שיש לומר דגם המחמירים לא החמירו אלא באופן שלכל הפחות הריח מתפשט קצת, אלא שלא מגיע הריח עד האדם שקורא.
ויש מקום לטעון כן מב’ טעמים, חדא דדוחק להעמיד הסוגיות של צואה מכוסה רק בכה”ג של כיסוי מוחלט שאין שום ריח מעבר לכיסוי, שהרי רוב כיסויים אינם עשויים בדרך זו, ועוד דאם לא נאמר כן א”כ היאך יפרשו המחמירים דין כיסוי צואה ברוק המבואר בסי’ עו ס”ו מכמה ראשונים, ולא נראה שבאו לחלוק על זה.
ויעוי’ בבה”ל סי’ עט ס”ב שהביא הפלוגתא הנ”ל בקיצור לשונו לענין צואה “שמכוסה וריח נוסף”, ודוחק לומר שבא לתאר בזאת דבר שרק על ידי מאמץ והתקרבות מוחלטת אפשר להריח.
ועכ”פ לדידן שאין לנו הכרעה בפלוגתת הפוסקים הנ”ל ואנו מחמירים מספק א”כ במקום שיש לצרף סברא זו אפשר שיש להתחשב בסברא זו.
אולם בשיעור בעבר שזכיתי לישב אצל מו”ר הגרמ”מ קארפ נשאל באופן זה שמריחים רק מקרוב והשיב שמבואר בפוסקים לאסור בזה, ומשמע מדבריו שלא נקט כסברא זו, אלא שכל ששייך להתקרב ולהריח נכנס כאן לפלוגתת הפוסקים לענין צואה מכוסה וריחה נודף ובשל תורה הלך אחר המחמיר.
ויעוי’ בשו”ת שבט הלוי ח”ט סי’ ר’ סק”ב שנקט דבספק אם יש צואה בטיטול יש להקל [והיינו כל שאין מגיע אליו הריח] ובודאי יש צואה צריך להרחיק ד”א ממקום שכלה הריח, ומה שהקיל בספק נראה משום ס”ס, ויתכן שצירף לזה גם הסברא שהזכרתי שיש שיעור מסויים למה שנחשב ריח נודף ולא כל דבר חשיב ריח נודף, ונראה שם גם שסבר שהוא חשש שאין צריך לחשוש שמא יש צואה שהוא ספק בעלמא דלא מחזקי’ איסורא וריעותא מספקא.
אבל לא הקיל בזה מטעם פלוגתא בדרבנן, שהרי המחמירים בצואה מכוסה שריחה נודף מחמירים בזה מדאורייתא וכנ”ל, ולהכי באופן שיש ודאי צואה חייב שם להרחיק ד”א ממקום שכלה הריח, דהרחקת ד”א הוא דאורייתא כמ”ש הבה”ל בהקדמה ריש סי’ עט ע”פ ליקוטי הרמב”ן ברכות כב ע”ב.
וכן האול”צ (ח”ב פ”ו תשובה יד) נקט ג”כ כהגר”ש ואזנר שבספק אין צריך לחשוש, ויתכן שצירפו גם הסברא שכתבתי הנ”ל, אלא שאינו מוכרח שגם בלא סברא זו יש ספק ספיקא, וכן נקטו עוד פוסקים (עי’ בספר וזאת הברכה פט”ז עמ’ 150 ובספר נקיות וכבוד בתפילה פרק ו’).
והגרנ”ק החמיר בספק אלא שכל שאר פוסקי זמנינו לא נקטו כן וכנ”ל ולכך בספק יש להקל, ומ”מ יתכן לומר דתלוי בדרגת הספק והכל לפי הענין, ועיקר דברי השבט הלוי מיירי באופן שמתעורר האדם שמא יש כאן ריעותא וע”ז קאמר דאחוזקי ריעותא לא מחזקינן, אבל בשאר ספק שאפשר לברר בקל לא מיירי בזה דהכלל שבספק שאפשר לבררו מבררין.
והגריש”א (וזאת הברכה פט”ז עמ’ 150) הורה כדעת המקילים שיכול להרחיק עד מקום שכלה הריח וא”צ ד”א ולכתחילה ינקהו קודם, והנה מה שחשש להמחמירים לכתחילה הוא פשוט, אבל מה שנקט שמעיקר הדין אפשר להקל בזה, אע”ג שהוא פלוגתא בדאורייתא יל”ע בזה, ויתכן שסמך על הראי’ הנ”ל שהבאתי מכיסי צואה ברוק או שלמד מהמשנ”ב בסי’ עו שציינתי לעיל שעיקר דעתו להכריע להקל בזה אלא שאינו מוכרח שם כלל ויל”ע, אולם במשנ”ב סי’ צ סקפ”ד אפשר שדעתו שם באמת מעיקר הדין להקל בזה עי”ש.
ולענין הנידון השני בשם הגרשז”א (הליכ”ש פ”כ אות ה’) הובא שטיטול שיש בו צואה דינו כגרף של רעי (אלא שבמי רגלים לא החמיר עי”ש), ויש לברר דלכאורה נמצא לפי שיטתו שאם יש כיסוי בגד על הטיטול לא חמור מצואה מכוסה, ומאידך כשאין כיסוי יהיה אסור אפי’ אם אין שום ריח נודף כלל כל שיש או שהיתה צואה בכלי הזה לפחות פעם אחת, וצ”ע למעשה.
ושוב ענייתי בפנים הספר הליכות שלמה וראיתי שבאמת מבואר מתוך דבריו שאם התינוק לבוש בבגד מעל הטיטול בזה לא מיירי הגרשז”א כלל עי”ש.
ולגוף סברת הגרשז”א יש לעיין במה שנקט שטיטול יש לו הגדרת גרף של רעי, שהרי אין כאן קביעות לשימוש קבוע אלא שימוש חד פעמי, וכמו שמצינו בספרי קודש שמשתמש עבורם באריזה חד פעמית שאינו חשוב כהזמינו לצורך הספר שיצטרך גניזה, אבל יתכן שכאן חמור יותר מכיון ששם בספר ההגדרה היא מה שמשמש את הספר והרי לא ייחד את הדבר לצורך הספר לעולם ועתיד לסלקו משם, נמצא שאינו מיוחד לספר, משא”כ כאן לגבי גרף נחשב שמסלק כל שימוש מטיטול זה לטובת השימוש החדש שהרי לעולם לא יפנה משם את הצואה.
אולם בשם הגר”נ קרליץ הראוני (שהובא בספר נקיות וכבוד בתפילה פרק ו וכן הובא בשמו בספר וזאת הברכה שם) שאין דין טיטול כדין עביט.
ויעוי’ גם מה שדן בתשובת אג”מ או”ח ח”ד סי’ קו סק”ב בכיוצא בזה עי”ש, ועי’ באישי ישראל ובוזאת הברכה שם.
ומ”מ יש להתיישב בדבר אם יש להקל בזה מכיון ששאלה של עביט הוא דאורייתא עי’ בביאור הלכה הקדמת סי’ עט אות י’ ובמשנ”ב סי’ פז סק”ג.
והנידון השלישי בזה הוא לגבי צואה במקומה האם אסורה אף בכיסוי שהמג”א (סי’ פא סקי”א) החמיר בזה, אך האחרונים חלקו עליו (ראה באר היטב סק”ב ושאר אחרונים, וגם המשנ”ב סוסק”ג השמיט טעם זה של המג”א עי”ש), וכן בשבט הלוי שם נקט שא”צ לחשוש להמג”א (ובפסקי תשובות סי’ עז אות ז ראיתי שציין לכמה אחרונים שסברו כהמג”א אבל לא היה לי הפנאי לבדוק הדברים במקורן).
וגם השבלי הלקט שהביא המג”א בתחילת דבריו (שהובא גם במשנ”ב שם) בפשטות לא סבר מחשש זה של המג”א שהוסיף על דברי השבלי הלקט.
ועכ”פ לדעת המג”א יש לדון האם מיירי אפי’ בלא שום ריח כלל או בריח משהו שאינו מגיע אליו לדעת המקילים בזה בצואה שלא במקומה, ויעוי’ בכה”ח סק”ז.
ומ”מ להלכה פסקו האחרונים שא”צ לחשוש לזה, ולענין לחשוש לכתחילה במקום שאין בזה טירחא אם יש כמה אחרונים שסברו כהמג”א טוב לחשוש לכתחילה במקום שאין טירחא כלל.
סיום הדברים וסיכומם והיוצא להלכה כתבתי בריש התשובה.
השלמה
בפוסקים הזכירו שאם יש מ”ר שותתין ונבלעו בבגדו מותר, וכן נזכר בפוסקים שמי ששותת תמיד יש להתיר לו כשאינו שותת, וכאן הנידון לגבי טיטול שמיוחד לצואה ויש בו צואה, וכתבתי תשובה על מ”ר של תינוק מכוסה [ד”ה האם מותר להתפלל כנגד טיטול של תינוק שהרטיב ונודף ריח בסמוך אליו אך אין מגיע ריח רע עד למתפלל] ועוד תשובה אחרת כהמשך לתשובה כאן על צואה מכוסה של תינוק [ד”ה האם מותר להתפלל בסמיכות לטיטול שיש בו צואה אך יש ריח מורגש רק מקרוב ממש].
קרא פחות
