אם המעביד מעביר כסף דמי מחלה לעובד ישלם המזיק את דמי השבת למעביד.

מקורות:

אבל יש לדון לגבי תשלומי שבת למעביד, האם המעביד יכול לדרוש זאת, מכיון שע”פ התקן המעביד היה צריך לקבל עבודה בזמן זה ולשלם עליה ובפועל הוא משלם שכר עבודה רגיל בלי קבלת עבודה בפועל וכל זה נגרם על ידי המזיק, והיה מקום לדון בסברות של גרמי באופן שהנזק הוא ודאי אם הגדרתו כגרמי ע”פ הגדרות גרמי המבוארים בפוסקים.

אולם הי’ מקום להביא ראי’ אחרת מדין עבד עברי שהמזיק את גופו משלם שבת לרבו [ב”ק פז ע”א] ואפי’ אם תאמר משום שעבד עברי גופו קנוי [קידושין טז ע”א] מ”מ הרי גם לגבי בתו אמרי’ בב”ק שם [פז ע”ב] שמי שהזיקה משלם שבת לאביה, וכן נפסק בשו”ע סי’ תכד ס”ו [עכ”פ באופן שע”פ דין מעשי ידיה לאביה עי”ש] והטעם הוא משום שמעשי ידיה לאביה כדפרש”י שם, ולא מחמת זכותו למוכרה [יעוי’ שם בגמ’ שהוא מוכח שאינו מחמת זכותה למוכרה שהרי הנידון שם גם על ימים שבין נערות לבגרות עי”ש, וכן מוכח מהנידון ברמ”א בחו”מ שם באופן שאינה סמוכה על שלחנו של אביה שהרי הי’ בידו למוכרה ואעפ”כ אזלי’ בתר מעשי ידים, וגם לכאו’ יש להביא ראי’ ממה שהדין כן גם בזה”ז, ומיהו יעוי’ קידושין ד ע”ב ודוק, עכ”פ הראיות הנ”ל ברורות שמה שמזכה את השבת לאביה הוא זכותו במעשי ידים שלה], א”כ מסתבר שמי שרכש מראש מעשה ידים של אדם אחר למשך תקופה ואחר הזיק את אותו העובד יצטרך המזיק לשלם שבת למעביד ויל”ע בזה.

ועיינתי בספר פתחי חושן הל’ נזיקין פרק יא סעיף לח ובהערה שם והעלה שם ג”כ כמה צדדים ואפשרויות בצורת התשלומין, אבל ג”כ עיקרי דבריו הם כמו שכתבתי שהמזיק ישלם למעביד את הנזק שגרם לו וכאשר המזיק משלם ישירות את תשלומי השבת לעובד המעביד ישלם לעובד רק את ההפרש בזה, ולמסקנתו נראה לו עיקר שהוא כעין חברת ביטוח שהמעביד משלם את השכר לעובד כדמי ביטוח והמזיק משלם למעביד את מה שהזיקו כמו שפוסקים לענין ביטוח והיינו הך.

איני נכנס לגדרי הרפואה בזה מכיון שאינני מתמצא בתחום, אבל לעצם הנידון אם מדובר על חולה במחלה קשה שמוסכם על כלל המומחים שבמצב שהוא נמצא הוא מכניס את הנוכחים בסכנה ממשית וקרובה להידבק במחלה, א”כ אסור לו להיות במקום שהוא מדבק אותם, וכמו שכתב בספר חסידים (סי’ תרעג) לפני עיוור לא תתן מכשול (ויקרא יט יד), שלא ירחץ אדם שהוא מוכה שחין עם יהודי אחר אא”כ יודיענו שנאמר (שם יח) ואהבת לרעך כמוך וכתיב (שם טז) ולא תעמוד על גם רעך ע”כ, ויעוי’ במקרה הדומה יותר למקרה שלנו בדברי סופרים סי’ ל’ מהגרעק”א.

וכמובן שהכל לפי הענין, כי הרי גם אנשי הרפואה אינם אומרים לו (ברוב המקרים) שיהיה בבידוד מלא ולא ילך לקנות אוכל לנפשו ולא ילך להתפנות בבית הכסא שייכנס בו אדם אחר לאחריו.

[וגם הספר חסידים דיבר בעיקר על סכנה מאוד ממשית של רחיצה ביחד, למרות שסכנה כל דהוא לפעמים יש גם בפחות מזה כמבואר בכתובות דף ע”ז לא אכלי ביעי דההוא מבואה וכו’, ועי’ ירושלמי תרומות פ”ח ה”ג ושו”ע יו”ד סי’ קטז ואין כאן המקום להאריך שחז”ל ידעו שיש סכנה גם בהתקרבות כל דהוא לחולה, ומ”מ הספר חסידים בא בתורת איסור בעיקר למי שמדבק את חבירו בסכנה יותר ממשית ומוחשית כמו שמתרחץ עם חבירו].

אלא שהם אומרים לו שיעשה כפי ההוראות הרפואיות כגון עם מסיכה או מרחק או הפסק מחיצה וכיו”ב לפי מה שמקובל בעולם הרפואה לפעול בכללי זהירות כשצריך דברים הכרחיים.

ומה שאין הרופאים מכירים בתפילה כדבר הכרחי, והרופא מבחינתו לא אכפת לו אף אם החולה לא יתפלל כלל, כמובן שלדידן אין להתייחס לתפילה כמו שהם מתייחסים אליה, ולא מחשבותי מחשבותיכם, שהרי תפילה בציבור הוא הכרחי לא פחות מדברים הכרחיים אחרים, ולכן יש לעשות כפי הענין כגון עם מסיכה או להתפלל בחדר סמוך בכפוף למה שהם היו אומרים לעשות בצורך הכרחי אחר (לפי הענין), ויש לפעול בכפוף לבירור רפואי על המצב המציאותי ולאחר מכן לעשות שאלת חכם.

ובמקרה שהרופא יאמר שגם בצורך הכרחי דומה אחר אסור ללכת למקום ציבורי אפי’ עם כיסויים וחציצות, והדבר מוסכם על כלל הרופאים והרפואה שיש בזה סכנה ממשית (ולא רק גדרים וסייגים שהחליטו על דעתם שזה נידון לגופו מה ההגדרה של סייגים שמקובלים בעולם הרפואה בענין הלכה), אין הכי נמי שיהיה אסור לו להגיע לתפילה בציבור, ומכל מקום אין ראוי לריב על זה שהרי כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע וגם אם יעלה בידך להוציאו מבית הכנסת הרי ילך לבית הכנסת אחר ואתה רק הרווחת שיהודי הלבין פנים בגללך וגם קנית לעצמך שונא חדש ללא כסף, א”כ מה הרווחת בזה, היה לך לעבור בשקט לבית כנסת אחר אם אתה באמת דואג מזה, וכמובן שמי שיודע להוכיח יכול לגלות אזנו בצנעא ובלשון רכה שכדאי שיישאר בבית ושזה רצון ה’ ממנו כרגע, והכל לפי הענין.

ומ”מ מבחינת הזהירות הנכונה והראויה גם אם יש חשש שאינו ברור שיידבק אחרים על ידי זה ג”כ ראוי להתרחק ולהיזהר כמבואר בהרבה מקומות [עי’ מג”א סי’ תקעו סק”ג בשם השל”ה שער האותיות ערך דרך ארץ אות יד, רמ”א יו”ד סי’ קטז ס”ה], וראיתי כמה פעמים אנשי מעשה שלא חשו בטוב והקפידו על לבישת מסיכה גם הרבה אחרי שעברה ההנהגה הזאת מהעולם מכלל הציבור ולא היה לפי כבודם לנהוג כן מ”מ הניחו כבודם למען טובת הכלל.

קרא פחות

המנהג להקל ובאחרונים נזכר שנכון לברך על משהו אחר שהכל וכהיום יתכן שהוא קל יותר.

מקורות: האחרונים נחלקו בזה, יש שחייבו בברכה [תשובת מהר”ם הכהן בגינת ורדים חלק או”ח כלל ב’ סי’ א’, הובא בבאר היטב סי’ קעד סק”ט, חיי אדם כלל מג סי”א הובא במשנ”ב שם סקל”ט] ויש שפטרו מברכה [שו”ת בתי כהונה ח”ב סי’ א’, הובא ביד אהרן סי’ קעד מהדורא בתרא סק”ה], ויש שחלקו בין קפה לתה ופטרו עכ”פ בקפה [ראה ערוה”ש סי’ קעד סק”ט], ולמעשה כתב המשנ”ב לענין קפה, שנכון שיברך שהכל על דבר לפטור את הקפה [ומש”כ שם לברך על סוכר דנו האחרונים בכוונתו בזה, ועי’ ביאורים ומוספים שם, אבל זה ודאי שיכול לברך על סוכריה או ממתק שאינו חלק מהקפה].

ומכל מקום כהיום המצב פשוט יותר בקפה, כי בעוד שבעבר שהקפה היה משקה ייחודי שהיה כעין קינוח או כדברי החי”א לשם עיכול המזון, כיום הקפה משמש לרבים כמשקה רגיל ויש ששותים קפה ברוב שעות היום אף יותר ממשקאות אחרים, ובודאי שנפוץ מאוד לשתות קפה גם כשצמאים עכ”פ כשזה מה שיש, וכמו שכתבו כמה פוסקי זמנינו שהשתנה דין הקפה מזמן המשנ”ב לזמנינו לענין שתיה קודם התפילה, כיון שבזמן המשנ”ב היה בזה מנהג גאווה לשתות קפה לפני התפילה וכהיום הוא פחות בחומר הדין ממה שהיה בזמן המשנ”ב, כעין זה יתכן לומר גם כאן.

וכן המנהג בזמנינו שאין מברכים על קפה בסוף הסעודה כמו שהביא הכה”ח [סי’ קעד סק”מ], אלא שכ’ שם שטוב לברך שהכל על מאכל אחר.

ומ”מ גם הנידון שהביא המשנ”ב מהחיי”א הוא רק לענין קפה אחר גמר הסעודה, אבל בקפה באמצע הסעודה לא משמע שהחמיר בזה המשנ”ב שכן אפי’ ביין שרף שחמור מקפה כמבואר שם הזכיר שהעולם נהגו להקל שלא לחשוש בזה ויש להם על מה לסמוך, כ”ש לענין הקפה שכ’ המשנ”ב שאין דברי החיי”א מוכרחים בזה אפי’ בגמר סעודה.

יש בפוסקים שנקטו שאין איסור הושטה כלל, וכך הוא עיקר הדין, ומ”מ יש בזה מידת חסידות בודאי להרחיק מחשש נגיעה וראיה, ולמעשה יש בזה מנהגים שונים, ובהושטה של שימוש הוא נידון אחר, ובהושטה של דברי חיבה הוא חמור יותר לחלק מהפוסקים ועכ”פ לבני ספרד, ובני אשכנז מקילים אף בהושטה של חיבה בצירופים נוספים ויש דעות בקרב פוסקי בני אשכנז (מהדעות שהובאו ברמ”א ונו”כ) שמקילים לגמרי.

מקורות:
לדעת הרשב”א [שו”ת ח”א סי’ אלף קפח] האיסור באשתו נדה בלבד, וכך משמעות הגמ’ בברכות סא ועירובין יח שרק במסתכל יש איסור ובפרש”י שם משמע דמיירי עכ”פ אפי’ באשת איש, (ומ”מ אין קושי’ מן הגמ’ דהרי אפי’ איסור הושטה בנדה שנהגו בכל ישראל לאוסרו אינו מבורר מדינא דגמ’ לכו”ע וכ”ש הנח לאיסור הושטה שעיקרו לכמה פוסקים הוא ממנהגא, וגם בלאו הכי יש לטעון שהעונש המובא שם בברכות ובעירובין הוא לעובר איסור גמור ואעפ”כ גם במשתמש באשה אסור כדאי’ בקידושין ע’ ויש מקום לכלול הושטה בדיני משתמש באשה, אלא דשם בקידושין מיירי לענין השקאה שהוא שימוש של חיבה כמבואר לענין נדה בכתובות, אבל ממשמעות גמ’ דקידושין שם משמע דאין זה מצד חיבה אלא מצד כל שימוש, ואולי יש לחלק בין הושטה של שימוש, כגון שמגביהה עבורו דבר מע”ג קרקע, להושטה של נתינה מרשותו לרשותה, ועכ”פ להשו”ע [שיובא להלן] שימוש באשה אסור רק בשימוש של חיבה כמבואר בלשונו להדיא), אולם בשל”ה [שעת האותיות שער הקו”ף קדושת הזיווג] כ’ לחדש איסור גם באשת איש, ומיהו גם השל”ה בסוף דבריו אפשר שהסכים להרשב”א עי”ש.

ויעוי’ בלשון הסמ”ק מצוה ל’ שלא להרצות מידו ליד האשה מעות, ויש שציינו לדברי רש”י עירובין יח ע”ב שמרצה היינו מונה והיינו שמסתכל כדברי הגמ’ והסמ”ק קיצר דברי הגמ’ וא”כ אין ראי’ לענייננו אפי’ לא לענין א”א (כפרש”י שמפרש חלק מהסו’ שם בא”א) וכ”ש לענין פנויה.

להלכה השו”ע והרמ”א באה”ע סי’ כא ס”ה דנו בכמה דברים של חיבה מה דינם לענין אשה שאינה אשתו והמחבר החמיר מהרמ”א, עי”ש בכל פרטי הדינים, אבל גם המחבר שם לא הזכיר כלל איסור הושטה אלא רק איסור דברים של חיבה, ואף שהרמ”א הביא בדבריו את דברי הרשב”א הנ”ל ושם נזכר שמתיר גם הושטה מ”מ הביא מהרשב”א רק מה ששייך על דברי המחבר, למרות ועל אף שנזכר ברשב”א גם היתר השוטה, אולם לשון הבית שמואל שם על הרמ”א (בחלק שהביא הרמ”א את דעת הרשב”א) שכ’ שבא להתיר בזה אכילה מקערה א’ והושטה ולשון הרמ”א “בכל אלו הדברים” באמת צ”ע שמסתימת ל’ הבית שמואל משמע שעד עכשיו היה צד לאסור הושטה, וצע”ק שהרי לא נזכר לא בלשון המחבר ולא בלשון הרמ”א עד עכשיו צד לאסור הושטה באשה שאינה אשתו אלא רק נזכר דברים של חיבה (בדברי המחבר) ואכילה מקערה אחת (בדעה הראשונה שהובאה ברמ”א שהיא דעת הבנימין זאב וכמדומה שגם בפנים הבנימין זאב לא נזכר לאסור הושטה, [ושו”ר בגן נעול ח”ג עמ’ תיא שהביא מכמה אחרונים שלמדו בבנימין זאב לאסור גם הושטה, ואולי כך למד גם הב”ש, וזה התי’ המחוור מכולם]), וצ”ע.

ובדוחק יש לומר דרק לרווחא דמילתא ביאר שיטת הרשב”א אף שעיקר מה שהובא ברמ”א לא הובא לענין פרט זה של הושטה ומ”מ גם ברמ”א גופא נלמד במכ”ש.

לגבי מנהג בני ספרד היום בפועל שמעתי מנהגים שונים בזה, וגם בקרב בני אשכנז נראה שאין המנהג מוחלט להקל בזה לגמרי בפשיטות, וכ”א ישאל לרבותיו.

ויעוי’ בספר הגיוני הפרשה במדבר שהביא הרבה מקורות לנידון זה (והרבה מהמקורות בתשובה זו הם ע”פ מה שהובא שם), ומה שהביא שם בשם כמה אחרונים (אלף המגן תרנא בשם שדה חמד ונחמד למראה על בכורים דף קצג) שהעירו על המנהג שהשמש מסבב עם הד’ מינים והנשים נוטלות מידו ומברכות, נ”ל שאין משם ראיה שאותם אחרונים אסרו הושטה באקראי, דהנידון שם על תפקיד שכל מהותו הוא להושיט לנשים באופן קבוע ומתמשך וזה דבר גנאי כמבואר במשנה בסוף קידושין ובמפרשים שם, ובפרט כשרוצה ומתכוון לשם מצוה שעלינו להודיעו שאינו עושה בזה מצוה אלא להיפך, כדי שלא יעמול לשם שמים בדבר שהוא היפך כבוד שמים.

ויעוי’ להרב מבוטשאטש בעזר מקודש אה”ע סי’ כא כב דלפי המבואר בשו”ע יו”ד סי’ קצה ס”ד שנדה מותרת למסור בידה השמאלית להושיט לבעלה על השולחן אולי יש להקל גם בהושטה בא”א או בפנויה למי שמחמיר בהן איסור הושטה וכן שייך מדת חסידות להזהר כשאפשר בקל גם כשיש שם רבים (א”ה, ר”ל ובפרט כשיש שם רבים שאז אין חשש קירוב דעת ע”ד מש”כ הפוסקים לענין לאכול מקערה אחת במקום שרבים אוכלים, אלא ששם באמת אין קירוב משום שרבים אוכלים, ואולי מצד קירוב דעת נגע בה שכשיש רבים אין כ”כ חשש שיבוא לידי קירוב דעת והוא מעין דיני ייחוד, ועיקר ענין רבים מצויין נזכר ברמ”א הנ”ל וכאן הובא בתורת צירוף), ובהושטה ביד שמאלית אולי קיל במדת חסידות היטב (א”ה, ותיבות אלו האחרונות אינם ברורות כל הצורך למה כוונתו, ואולי כוונתו שמי שמושיט בידו השמאלית הוא קיל לענין מי שירצה לנהוג במידת חסידות שיכול לסמוך על זה, והוא קיל “היטב” כלומר שהוא קולא ברווח שאפשר לסמוך עליה, ובזה מובן ההקשר לתחילת דבריו, ואולי חסר מילת קישור בסוף דבריו, כמו ודוק היטב או ועיין היטב וכיו”ב) עכ”ד.

ונראה שיש שלמדו בדבריו שמדבר על איסור הושטה מיד ליד המבואר כאן, אולם המעיין בתחילת דבריו יראה שכל הנידון הוא לענין הושטת אוכלין ומשקין על השלחן מה שנאסר בנדה בודאות מדינא דגמ’ מחמת קרבת דעת של חיבה, ומה שאסור אליבא דהמחבר כאן גם באינה נדה, ובזה הובן למה מתיר בשמאל כיון שאין בזה חיבה בשינוי כזה כמו בנידה, ולרווחא דמילתא הזכיר שיש רבים שבזה אין חשש שיבואו לידי קרבה אחרי זה.

ועי’ בספר גן נעול פרק טז שהביא הרבה מקורות לנידון זה, ועי”ש גם מה שהרחיב בדעת המאירי בברכות שם שהוא יסודי בסוגיין כאחד המקורות הקדומים שאולי אסר הושטה עכ”פ לכתחילה, ועי”ש בעמ’ תח שהביא ליקוט נפלא מהרבה מפוסקי דורינו שכ’ להתיר בזה עי”ש.

ורק לתשלום הדברים אציין שמה שאומרים שהשו”ע מחמיר בזה יותר מהרמ”א אינו מוסכם ופשוט לגמרי שכן המחבר מפורש בדבריו שרק בהושטה של חיבה המבואר שם אסור, וברמ”א הרי הביא כמה דעות בזה וכאמור בשם הספר גן נעול שיש קצת אחרונים שלמדו בדעת הבנימין זאב (שהיא הדעה הראשונה שהובאה ברמ”א) לאסור כל הושטה, אולם באמת שאינו ברור כן בדעת הבנימין זאב שהרי אכילה יחד מקערה הוא דרך חיבה יותר מהושטה ויש לו מקור בגמ’ לאסור עי’ בשבת יא ובתוס’ שם, והושטה אפי’ בנדה אין לזה מקור המוסכם מן הגמ’, ובפרט שבר פלוגתיה של הבנימין זאב הוא הרשב”א דרב גובריה ובפרט שברמ”א גופא לא משמע שהמנהג כהבנימין זאב י”ש בלשונו ב’ פעמים מה שהזכיר לענין המנהג, ולכן למעשה הוא נכון לדינא שאין הרמ”א מחמיר יותר מהמחבר.

אם הוא מעשה קדירה דהיינו מיני מזונות שאין מברכים עליהם המוציא אפילו אם קבע סעודתו אז גם בדיעבד לא יצא ידי חובתו אם בירך המוציא, אבל אם הוא פת הבאה בכסנין כגון רוגלך וופלים (שלכל היותר הם ספק ספיקא המוציא ואכמ”ל ואז בלאו הכי יצא בהמוציא, אבל הם ודאי לא מעשה קדירה) בדיעבד יצא בהמוציא להרבה פוסקים וספק ברכות להקל.

ומ”מ באופן שהתכוון לקבוע סעודה ובירך על הרוגלך מזונות, ומיד התחרט והחליט לאכול קצת, בזה ודאי יצא, אפילו לכתחילה.

מקורות: אם הוא מעשה קדירה וכו’, כ”כ החיי”א (כלל נח ס”א) וז”ל, טעה ובירך על הלחם בורא מיני מזונות, יצא.

אבל אם בירך המוציא על התבשיל שנעשה מה’ מיני דגן, לא יצא, כן נראה לי עכ”ל, וכן העתיק בסתמא הקצש”ע (ריש סי’ נו ס”א) כמעט אות באות בתוספת קצת עי”ש, ולגוף דבריו על פת הבאה בכסנין כ”כ האבן העוזר (סי’ קסח סעיף יג) עי”ש שהאריך להביא ראיות לזה, וכן משמע בדברי הב”י שהביא שם, ועי’ גם כה”ח (סי’ קסח סקמ”ג).

וכן נראה שנקט המשנ”ב מעיקר הדין שיוצא בהמוציא על פת הבאה בכסנין אם כיוון לפטור אותו, בסוף דבריו [בביאור הלכה בסי’ קסח ד”ה טעונים בסופו] בנידון על פת הבאה בכסנין באמצע הסעודה כשאינו עונה לג’ התנאים, אף שמדבריו א”א להביא ראי’ ברורה לענייננו דאמנם מה שהביא כן בשם החי”א, אמנם החי”א עצמו ודאי כך דעתו, אבל מה שהעתיק המשנ”ב דבריו אינו ראי’ ברורה שסובר כמותו לגמרי גם בבירך המוציא על פת הבאה בכסנין מחוץ לסעודה, דהרי לא העתיק דבריו אלא על פת הבאה בכסנין באמצע הסעודה באופן שאין לפת כל תנאי פת הבאה בכסנין, שבזה עיקר דעת המשנ”ב שא”צ ברכה כלל באמצע הסעודה דספק ברכות להקל, אלא דלרווחא דמילתא [באופן המבואר בבה”ל שם] הוסיף שטוב לעשות כעצת החיי”א לפטור באופן זה, והן אמת שכל עוד שאין ראי’ ממקו”א במשנ”ב להיפך זה משמע שכך דעתו, אבל אינו ברור לגמרי די”ל שרק כאן שהוא לרווחא דמילתא (כיון שיש צד שהוא לחם גמור וכבר יצא בהמוציא וסגי בזה מעיקר הדין כיון שספק ברכות להקל) סמך ע”ז (ואע”פ שעדיין יש צד שהוא פת הבאה בכסנין גם בלא ג’ התנאים כמבואר שם ולא יצא מחמת כן בהמוציא ולא הועיל מה שכיוון לפטור בהמוציא מאחר שנסבור כהדעות דלקמן שהמוציא אינו פוטר פת הבאה בכסנין, מ”מ מכיון שרוב צדדים לקולא סגי בזה).

ואולם יעוי’ במשנ”ב שם סקמ”ב לענין החילוק באכל תוך הסעודה פת הבאה בכסנין בדרך קבע שנפטר בברכת המוציא כיון שהיה בלאו הכי צריך לברך המוציא על זה עכשיו, אבל בדרך ארעי לא נפטר בהמוציא, אלא שמדבריו שם א”א להביא ראיה ברורה לענייננו, שכן שם המוציא בירך על הלחם, לא בא להדיא לפטור את הפת הבאה בכסנין.

ואמנם הא”ר לא כתב כהחיי אדם וכן כתב העולת תמיד [הובא במאמר מרדכי שם] וסיים שלמעשה צ”ע, ואולי יש לבאר שיטתם דאע”ג דנקראת פת הבאה בכסנין מ”מ פת סתמא לא אקרי, כעין מה דאמרי’ בברכות לה ע”א כרם זית אקרי כרם סתמא לא אקרי ועי’ בסוכה יג בסוגי’ דשם לואי, אבל עדיין אינו מיישב כלל דא”כ למה אם קבע סעודתו עליו מברך עליו המוציא, דעצם מה שיכול לברך עליו המוציא כשקובע סעודתו עליו זה מוכיח שיש לו שייכות להיקרא פת גמור.

ויעוי’ במאמר מרדכי סקי”ח שהאריך בנידון זה ובתחילת דבריו הביא דברי העולת תמיד ואח”כ דן לחלוק עליו ואח”כ דן אם נימא שיצא מטעם ספק (כמו שהעו”ת השאיר בצ”ע שגדרו ספק לפי מה שביאר המאמ”ר שם), ושוב הביא ראיה ברורה מן הרמב”ם שלא יצא וכך נקט למסקנתו שלא יצא, אלא שכ’ שדבר שהוא מחלוקת השו”ע והרמ”א שלפי הרמ”א הוא המוציא לא יצטרך לחזור ולברך מזונות לצאת השו”ע דלענין זה אמרי’ סב”ל עכ”ד.

[ויעוי’ בהפסקי תשובות שהביא בשם המאמ”ר שסובר כהחיי אדם, ובאמת צ”ע וכן צ”ע שגם הכה”ח שם צירף את המאמר מרדכי להאחרונים המקילים בזה, והג”ר אלחנן כהן שליט”א מכולל חזו”א תירץ לי שהכה”ח מיירי רק לגבי פת הבאה בכסנין המסופקת שהוא פת הבאה בכסנין שלנו, ולא זכיתי להבין דבריו, דודאי אין כוונת הכה”ח לומר כן, חדא שהרי הביא דבריו על תחילת דברי השו”ע דמיירי על פת הבאה בכסנין סתמא, ודין פת הבאה בכסנין המסופקת דן שם בארוכה אחר זה, ועוד שהרי היה צריך כה”ח לחלק ולומר שיש אופן שלא יצא אליבא דהמאמ”ר באופן שהוא פת הבאה בכסנין שאינה מסופקת, ולמה כלל כל האופנים בסתמא שיצא, והרי אין כלל כזה שפת הבאה בכסנין שלנו הוא תמיד מסופק, שהרי יש לנו ולכל מדינה ומקום גם פת הבאה בכסנין שאינו מסופק, אם עונה ל’ התנאים, והרי כל הפוסקים לדורותיהם כ’ פסקי דינים לענין פת הבאה בכסנין שעונה על ג’ התנאים בהרבה אחרונים, ובודאי שאם יש חילוק דין בזה היה צריך לציין זאת, ועוד דהרי לשי’ המאמ”ר גופא כמעט אין פת הבאה בכסנין מסופקת, שהרי המאמ”ר סובר לשיטתו שכל אחד מג’ התנאים מועיל לעשותו פת הבאה בכסנין, והמאמ”ר גופיה האופן של הספק שהזכיר הוא רק דבר שתלוי במחלוקת השו”ע והרמ”א כמבואר שם, והיינו באופן של מתיקות, וא”כ לומר שהמאמ”ר מדבר בסתם פת הבאה בכסנין שלנו אינו מדוייק כלל, ועוד דהרי הכה”ח שם כ’ דהמאמ”ר דעתו כשאר האחרונים החי”א והקצש”ע, והרי אין דעתו כלל כמותם כלל ועיקר והוא חולק עליהם בתכלית, ולא סבר כן אלא באופן של ספק, נמצא מכ”ז שלא שייך לומר שהכה”ח התכוון לומר שהמאמ”ר מיירי רק באופן המסופק ולא באופן ודאי].

ולעיקר ראייתו של המאמ”ר מהרמב”ם לכאורה אינו קשה על החיי”א דהרמב”ם שם מיירי לענין תבשיל של דגן, א”כ בזה הרי החי”א מודה במעשה קדירה, ולא אמר דבריו אלא בפת הבאה בכסנין, וצ”ע על המאמ”ר בזה שלא חילק דהרי הוא חילוק המסתבר, וכמו שהביא האבן העוזר הטעם שיצא בפת הבאה בכסנין משום שבקביעת סעודה יוצא בזה יד”ח, וטעם זה הוא מובן מאוד, דהרי זה מוכיח שנקרא פת, אבל טעם זה שייך רק בפת הבאה בכסנין אבל לא במעשה קדירה, כיון שמעשה קדירה הרי אפי’ אם קבע סעודתו עליו לא יצא ידי חובתו.

והמקרה האחרון שהבאתי שיוצא בזה אפי’ לכתחילה ואפי’ לפי הצד שאינו יוצא בהמוציא במקרה הקודם, כן משמע באגרות משה שכ”כ גם לפי הצד הנ”ל, עי”ש או”ח ח”ב סי’ נד, ויו”ד ח”ג סי’ קכ אות ב’, (דעיקר דברי האג”מ נראים דקאי לפי הצד שלא יוצא בהמוציא בפת הבאה בכסנין גרידא (שאינו אוכל בקביעות סעודה), והיינו כסברת הא”ר, אבל אינו ברור שם דהזכיר בתוך דבריו דגם פת הבאה בכסנין נקראת פת, וזה לכאורה אינו כסברת הא”ר, אבל זה משמע להדיא בדבריו שיוצא יד”ח אפי’ לכתחילה כמו שציין שם לדברי הריטב”א).

הנוהגים כהמשנה ברורה מותרים להקל בזה ויעשו רק קינוח והדחה ויש אחרונים שכתבו וכן שנהגו להחמיר בזה לברך ברכת המזון אחר הקפה ולאחר מכן לאכול הבשרי בהפסק שעה.

מקורות:
הנו”כ ביו”ד סי’ פט בביאור דברי הרמ”א שם משמע שנקטו להחמיר בזה כהזוהר [משפטים קכה ע”א] שבפשטות לא חילק בין חלב לאחר בשר לבין בשר לאחר חלב באותה סעודה, עי”ש בש”ך סקט”ז ובביהגר”א סק”ו, וכן הפמ”ג ביו”ד שם סק”ו הביא מהלבוש באו”ח סי’ קעג שהחמיר בזה מאוד והאג”מ הביא דברי הפמ”ג, אולם במשנ”ב סוף הל’ שבועות נראה שהיה פשיטא ליה שהוא מותר וכן ראיתי בשם הגרח”ק [השלחן כהלכתו] שכך המנהג.

ויתכן שהמשנ”ב מיירי לפי מה שהיה להם מנהג ברור בשבועות להקל בזה, והוא דוחק.

ויעוי’ בפמ”ג יו”ד שם שכ’ שמנהגם היה לברך בהמ”ז לאחר החלב קודם הבשר.

ונראה דהרמ”א ביו”ד מחמיר בחדא סעודתא רק בחלב אחר בשר, שמפרש בגמ’ בסעודתא אחריתא אכילנא שיש להפסיק בבהמ”ז כדי שתהיה סעודה אחרת, וזה נאמר שם על חלב לאחר בשר, וכן הביא הפמ”ג ביו”ד שם סק”ז בשם מהרא”י בעל התה”ד בהגהות שערי דורא סי’ עו אות ב [וציין שם הפמ”ג בסק”ה לדברי חמודות חולין פ”ח אות כה ומנחת יעקב כלל עו אות ג שעמדו בזה וכן מבואר בש”ך סק”ה] דמש”כ בגמ’ בסעודתא אחריתא (לענין חלב אחר בשר) היינו בהפסק ברכהמ”ז ומה שנהגו בהפסק שעה תירץ שם שהוא במקום קינוח [ונתבאר יותר בדבריו לעיל סק”ה], וא”כ אינו שייך לדין הזוהר כלל, אלא כל מנהג זה לברך בהמ”ז ולהמתין שעה אחר בשר קודם חלב הוא רק ע”פ הגמ’ בלבד, וממילא המנהג הוא רק בחלב אחר בשר ולא בבשר אחר חלב, דכיון שהוא מחמת הגמ’ ולא מחמת הזוהר אין כאן תרתי דסתרי, אם נוהגים כן רק בחלב אחר בשר דבגמ’ נזכר זה רק לענין חלב אחר בשר ולא בבשר אחר חלב (מלבד בשר אחר גבינה קשה שהוא נידון בפני עצמו מה דינו ומה גדרו ומהיכן נלמד ואכמ”ל).

ואולי באופן אחר (היינו על בסיס האופן הקודם רק ליישב שנקט בזוהר כפירושו בגמ’) שדחק לפרש כן גם בזוהר דמיירי רק בחלב אחר בשר בלבד, ויל”ע.

עכ”פ תירוצים הללו הם רק ליישב דברי המשנ”ב עם הרמ”א ביו”ד שם, אבל כמו שנתבאר שפשטות ביאורו של הגר”א ברמ”א הוא שהוא כהזוהר, וגם בש”ך סקט”ז לכאורה הכי משמע שיש להחמיר כן [וצע”ק שהש”ך שם מיירי בבשר לאחר גבינה קשה, ולכאורה לפי הזוהר יש להחמיר בשעתא חדא ובסעודתא חדא גם בבשר אחר כל חלב שיהיה וצ”ע, וגם צ”ע שהגר”א בסקי”א הביא מקור להרחקה בבשר אחר גבינה קשה מהזוהר שכ”ה בב”י או”ח סי’ קעג והרי בזוהר לא הזכירו דוקא בגבינה, ואולי סברא הוא להחמיר רק בדבר שנמשך בו טעם ובחלב ס”ל מסברא שלא נמשך ממנו טעם כל השעה אם עשה לאחר מכן קינוח והדחה כדין, ובאמת שגם בש”ך הנ”ל אפשר לפרש כן].

ומ”מ באמת שפשטות הרמ”א בלשונו שהביא המנהג רק על חלב אחר בשר משמע שלא היה מנהג בבשר אחר חלב להמתין שעה ולברך בהמ”ז, ומיהו הפמ”ג מנהג לברך בהמ”ז גם בזה לאחר החלב קודם הבשר, ואולי הרמ”א נקט באופן כזה מחמת דקאי על דברי המחבר ויל”ע בכל זה.

נמצא שהמחמירים בודאי הם הלבוש והמנהג שהביא הפמ”ג והמקילים בודאי הם המשנ”ב וכן יתכן לומר לפי מה שביאר הש”ך בסק”ה ועוד פוסקים כנ”ל [המהרא”י וסייעתו] המנהג שהביא הרמ”א], ואילו לפי המצרף לחכמה שהביא הש”ך בסקט”ז וכן להגר”א והב”י איך שפירשו דעת הזוהר יש לעיין בדעתם.

וכן בדעת הרמ”א יש לעיין כנ”ל אע”פ שעיקר דעתו בכוונת המנהג מסתבר שהוא כהמהרא”י ושאר פוסקים כנ”ל, וכן מבואר בדרכי משה סק”ה שדעתו כהמהרא”י בפירוש דברי הגמ’ שם לפי המנהג (היינו שכך המנהג מפרש דברי הגמ’ שם) ושהשעה היא כעין פשרה בין דעת המהרא”י הנ”ל [המיוסדת על דעות התוס’ וראבי”ה ושאר הראשונים המקילים] לבין הדעות המחמירים להמתין כמה שעות.

ויעוי’ בדרכי משה לעיל מינה בנידון לגבי חלב אחר גבינה קשה שציין לזוהר, וצ”ע כנ”ל דהזוהר לא מיירי רק אחר גבינה, ואולי יש ליישב כנ”ל שהזוהר מיירי באופן שיש נתינת טעם ולא בשותה חלב בעלמא ויותר נראה שהביא דברי הזוהר רק לרווחא דמילתא ליתן סמך למנהג מהר”ם בגבינה, ויל”ע בכ”ז.

לענין הנוהגים בהמתנת שעה אם צריך קינוח מלבד זה (כמו הנוהגים בלא הפסק שעה שאז ודאי צריך קינוח) יעוי’ בש”ך סק”ה ופמ”ג ע”ז.

יש חנות שעומדת תחת כשרות מהודרת שמכינים ללקוחות מאכל עם דגים וגבינה בו זמנית ובזה אחר זה, כך שנוצר מצב שהמכשיר מלא בשיירי גבינה שאסורה באכילה לדעת הב”י מחבר השו”ע (בב”י או”ח סי’ קעג) הסובר שאסור לאכול דגים בגבינה משום סכנתא, ונשאלת השאלה על מה סמכו ההכשר לתת הכשר לזה לנוהגים עפ”ד השו”ע.

והנה לגבי תערובת בעין של דגים בבשר לדידן בני אשכנז הסכמת רוב הפוסקים שהוא אסור עכ”פ כשאין ס’, וגם כשיש ס’ יש שהחמירו כמו שהרחבתי בתשובה אחרת, ומסתמא שכך הוא לדעת השו”ע בתערובת דגים בחלב, ונשאלת השאלה אם נניח שאין ממשות דג רק טעם דג האם אסור או לא.

והנה כשנשווה לדברי הגמ’ בפסחים עו ע”ב על ביניתא דאיטווא בהדי בישרא שאסורה לאכלה, עי”ש דמשמע לענין טעם בשר בדגים שגם בדיעבד היה אסור בזמן הגמ’, נמצא שגם טעם אסור, אבל באופן הנזכר בגמ’ שם של ריחא הוא חומרא דגם לדידן אי’ ברמ”א יו”ד סי’ קטז ס”ב דבדיעבד אינו אסור ועי”ש בש”ך סק”א שאינו מוסכם אבל כן דעת הרבה אחרונים (ובביאור פסק זה עי’ במטה יהונתן שהאריך בזה ואפשר דלעיקר הדין נקט הרמ”א דלדידן נשתנו הטבעים ואין סכנה ולכן לא החמיר אלא לכתחילה, עי’ גם ברמ”א או”ח סי’ קעג ויו”ד שם ס”ג, ובביאור הגר”א על הרמ”א שם ס”ב משמע שביאר דינו להתיר בדיעבד מדין שאר איסורין דאף שבגמ’ איכא מאן דאסר לה היינו משום דסבר ריחא מילתא בכל איסורין אבל לדידן שאין איסור ריחא בשאר איסורין אין איסור ריחא גם בזה, כך יתכן לבאר כוונתו), אבל בניד”ד שהגבינה התבשלה ממש עם דג ונשאר ממשות מהגבינה שאינו רק ריחא ואף הוא חמור מנ”ט בר נ”ט עי’ בריש סי’ צה א”כ לכאורה הי’ לאסור, ובאמת כן מבואר בש”ך על הרמ”א בסי’ קטז שם דגם אם מכשירין דגים ובשר שנצלו זה אצל זה אבל אם נצלו נוגעין זה בזה אסורין, והביא כן בשם מהרש”ל באיסור והיתר שלו וביש”ש חולין פ”ז סי’ לט וכן מדרכי משה בשם איסור והיתר הארוך כלל לט וכן מבואר שם בט”ז סק”א.

אולם יעוי’ בט”ז סי’ צה סק”ג מה שהוכיח מהגמ’ ושו”ע שטעם בשר בדגים אינו אוסר את הדגים (ובט”ז גופא הובאו כמה צדדים אבל כך העתיק הבאר היטב מסקנת הט”ז), אולם שם לא מיירי לענין דגים ובשר שנתבשלו ממש אלא לענין דגים שנתבשלו בקדירה בן יומה של בשר, ועי’ גם בחת”ס על הש”ך ריש סי’ קטז מה שהביא מהארוך להקל בבן יומו, אבל כל הנידון שם בארוך ובט”ז ובמהרש”ל שהובא שם ובחת”ס הכל רק מצד פליטת כלים אבל איסור בעין ליכא למאן דמתיר.

ויעוי’ בכה”ח או”ח סי’ קעג סק”ח בשם הפ”ת לענין נגיעה שאם בשר בדגים אין חוששין שנדבק מן הבשר, אבל באופן שנשאר בעין מן האיסור, דהיינו מהחלב שנתבשל עם הדגים בזה לא מיירי הפ”ת, וכמבואר לענין בשר בחלב ביו”ד ריש סי’ צה דבאופן שנשאר ממשות האיסור ואין ס’ כנגדו לא אמרי’ סברא זו.

ואולי באמת הטעם שלא חשו להחמיר בזה משום דמצרפינן כאן הספק שמא יש ס’ במאכל החדש שבמכשיר כנגד הגבינה שנשארה ונדבקה במאכל הזה החדש, ובצירוף דעת הרמ”א ואחרונים להתיר דג בחלב וכן בצירוף דעת המג”א באו”ח סי’ קעג (הובא גם במשנ”ב שם) שנוטה להתיר האידנא אפי’ דג בבשר, ואולי מצרפים גם שיש אחרונים שנקטו שהוא ט”ס בב”י וממילא לא נקטו כהב”י בזה מטעם שגרסו אחרת בדבריו (עי’ סי’ פז ביו”ד בד”מ אות ד ט”ז סק”ג וש”ך סק”ה וחידושי הגהות שם בטור אות ד).

ואולי סוברים עוד דכיון דלהשו”ע ל”א חנ”נ בשאר איסורים וכ”ש בסכנתא שאינו מטעם איסור כלל, א”כ שמא נראה להם דמסתבר שטעם הדגים שנתבשלו בתחילה קודם לכן בטל בס’ בטעם המאכל שבישל לאחר מכן, ולא אמרי’ שהגבינה שנשארה במכשיר היא חנ”נ, אם כי סברא זו האחרונה אינה מוכרחת, דאם הסכנה היא עצם התערובת (דומיא דחנ”נ של בשר בחלב דכו”ע מודו בזה כיון שעצם התערובת היא האיסור), א”כ ודאי נימא על הגבינה חנ”נ, אבל בסכנתא יש לומר שהוא גדר אחר.

וכ”ז כתבתי רק כדי ללמד זכות על ההכשרים שלא עוררו על הענין, ויל”ע למעשה.

ואולי הדבר המועדף יותר הוא שרבני הקהילות הנוהגים כהשו”ע יגלו דעתם בפני ההשגחות הפועלות שיעמידו מכשיר נפרד להנוהגים כדעת השו”ע.

הערת הרב לנדי שליט”א: לכאורה עדיין אין הדברים פשוטים, כיון שדגים שנתבשלו עם בשר י”ל שהכלים עצמם נאסרים, ונתינת הטעם שלהם אוסרת אם היא בת יומא, ואם נשווה גם גבינה עם דגים לזה, א”כ כבר אין הנידון רק על מה שבעין וצריך ששים גם כנגד הבלוע וכנגד הכלי, ואף אם לא נאמר חנ”נ, ורק נחשוב ביחס של הגבינה שהיה עם הדגים, כגון אם הוא אחד מחמש שבזה נצטרך לחשוב כנגד חמישית הכלי עכ”ל הרב לנדי.

וכתבתי על דבריו דאם לא אמרי’ חנ”נ כל שכן דלא אמרי’ חנ”נ על הכלי אף אם לענין תערובת הדג והגבינה עצמה נימא חנ”נ אבל לענין הכלי לא נימא חנ”נ שהוא קל יותר בפוסקים, בפרט בכלי מתכות דמהניא הגעלה יעוי’ ברמ”א בשם המרדכי וש”ך וט”ז וגם אולי יש לצרף מה שהביא הב”י בשם הראב”ד.

קרא פחות

באחרונים (המקנה וראש פינה) משמע שהי’ פשיטא להו להקל בזה, וכן נראה מהטעם שהובאו ברש”י ובראשונים לענין אחותו, ולכן למעשה יש להתיר עכ”פ לפי פרטי דין אחותו, ואמנם בספרי שאלות ותשובות מזמנינו מצאתי כמה דעות בזה.

מקורות:
התשובה לשאלה זו תלויה האם הלימוד שבן מתייחד עם אמו היא דרשא גמורה ואז כאן כיון שאינה אמו תהיה אסורה, או אם הוא סברא ואז כאן תהיה מותרת כיון שנוהג בה מנהג אמו, ואמנם יש לומר לאידך גיסא דאפי’ אם היא דרשה גמורה מ”מ באמו פנויה נימא כעין דאורייתא תקון, אבל זה אינו דבאמו א”א מאי איכא למימר ולא מסתבר שאמרו דבריהם לחצאין, ועוד דלגבי עריות מצינו שיש דברים שלא תקנו להחשיבה כאמו גמורה, יעוי’ יבמות דף צח ע”א, אולם יש מקום לומר לאידך גיסא דגם אם אינה דרשא גמורה יש לאסור כיון שלענייני חתנות מצינו שיש דברים שלא תקנו להחשיבה כאמו ויל”ע, ולכאורה מסתבר שהיא דרשא גמורה דאל”כ היאך אפשר מכח סברא להתיר ייחוד עם אשת איש שהוא דאורייתא (אמנם שו”ר בהמקנה קידושין פא ע”ב שכ’ בדעת רש”י שם שאחותו נלמד מתקנתא דאנשי כנה”ג דלהלן וא”כ משמע ששייך להתיר דאורייתא מסברא, ואמנם לענין אמו שם נקט שהיא דאורייתא, אבל מבאחותו לאחר תקנת אנכנה”ג לכאורה נלמוד להתיר אמו גיורת ועי’ להלן עוד מה שנכתוב בדברי המקנה בזה), וגם מחשבון הדברים בגמ’ משמע שהוא דרשא גמורה עי”ש בדברי הגמ’, וצל”ע.

ועי’ בשו”ת בצל החכמה ח”ד סי’ יד שהאריך בזה טובא והביא כמה מ”מ מרש”י (קידושין פא ע”ב ד”ה ודר עם בתו) ומאירי (קידושין פה ע”ב) ופרישה (סי’ כב סק”א) ועה”ש (שם ס”א) שהוא ענין דתקיף יצריה ע”פ הגמ’ ביומא דלא מגרי איניש בקרובתיה וסיים שא”א להתיר על סמך זה דשמא הוא גזה”כ וכנ”ל, ומה שהזכיר רש”י שם דברי הגמ’ דתקנתא דאנשי כנה”ג דלא מגרי אנישי בקרובתיה, דחה הראי’ משם דשמא מה דלא מגרי איניש בקרובתיה הוא רק באופן שדינם כקרובים ודאיים אבל בל”ז מגרי בהו היצה”ר, ובטענה זו האחרונה איני מבין דבריו, דודאי שהכללים ביצה”ר הם כפי המציאות, ורק הטעם בזה הוא תקנת אנשי כנה”ג דכחלינהו לעיניה דהיצה”ר (סנהדרין סד ע”א), אבל היצה”ר עצמו מתנהל ע”פ כללי המציאות ואין חילוק בין אמו מן הדין לאמו שלא מן הדין כל שנוהגים זה בזה במנהג אמו גמורה לכל דבר.

ועי”ש שהאריך הרבה מאוד ונקט לנטות להקל בזה והזכיר שם שבדבר הלכה הל’ ייחוד סי’ ז סקי”ט נסתפק בזה, ועי’ גם בשו”ת משנה הלכות חי”ז סי’ לא שנתספק בזה והאריך הרבה ונטה להחמיר בזה.

והואיל דאתאן לזה יעוי’ בראש פינה באה”ע סי’ כב מה שכ’ לגבי הנידון על ייחוד עם אחותו גבי מה דאמרי’ בגמ’ באותה שעה גזרו על הייחוד דפנויה אחר מעשה אמנון ותמר וכ’ שם דקודם תיקון אנשי כנה”ג היתה אחותו כשאר פנויה, ודבריו צריכין תלמוד דאם התם קיימי’ כשאחותו היתה כשאר ערוה א”כ מנא להו לבית דינו של דוד לגזור בפנויה מחמת אחותו שהיא ערוה ועוד למה להו לגזור כלל כיון שייחוד ערוה היתה אסורה לפניהם, ובעיקר הגדרת תמר ואמנון שכ’ שם שהיתה אחותו מאביו צ”ע דהרי בת יפת תואר היתה כדאמרי’ בסנהדרין כא ע”א ובתוס’ קידושין כב ע”א, והיתה מותרת לאמנון, עי’ להר”א מזרחי עה”ת בפ’ שופטים כא יא.

ומיהו ברש”י סנהדרין כא ע”א, ורד”ק שמואל ב יג א כ’ שהיתה בתו של דוד מביאה ראשונה ולפ”ז באמת הנידון אם מותרת להתיחד עם אמנון או לא (עיקר הנידון בראש פינה שם) הוא אם אחותו דגיות הוא כדין אחותו דיהדות, ואם הראש פינה למד כרש”י ורד”ק א”כ הבין בפשיטות דאחותו דגיות היא כאחותו דיהדות לענין יחוד אבל לא לענין נישואין דבאחותו מאביו עסקי’ שמותרת כמ”ש ביבמות צח ובשו”ע יו”ד סי’ רסט (ואע”פ שיש דעה ברמ”א באה”ע בשם או”ז לאסור בכה”ג שהבן נולד ביהדות אבל הפשטות הוא להתיר וכתבתי בזה בתשובה אחרת), ובזה מיושב גם שאר הקושיות על הראש פינה, דמטעם ייחוד דאחותו לא היתה איסורה באיסור ערווה ורק מצד להתיר שאין חשוד על אחותו הי’ מקום להתיר וע”ז תירץ מה שתירץ, ואחר שאירע מכשול בדבר שאינו איסור ערוה גזרו ייחוד גם בדבר שאינו איסור ערווה.

ומצאתי בספרי התשובות הנזכרים (בצל החכמה ומשנה הלכות) שבדברי המקנה בקידושין פא ע”ב שג”כ מבואר ברעיון הדברים שאמנון היתה אחותו לענין תקנתא דאנשי כנה”ג שלא לענין ערוה כעין מה שביארתי דברי הראש פינה הנ”ל (ומהמשנ”ה העתקתי גם דעת רש”י סנהדרין הנ”ל דס”ל כרד”ק), ואחר שעיינתי בדבריו בפנים נראה שהבין בכל דבריו דאחותו גיורת נחשבת אחותו לענין ייחוד, (היינו מתחילת דבריו שמקשה דכיון שדוד גזר דומיא דאמנון א”כ נימא שגזר גם באמו גמורה עכ”ד, ומאי קושי’ הרי אמו היא אמו אמיתית, אלא חזי’ שלא חילק בזה, וכן מהמשך דבריו, שבא ליישב ששם חמיר כיון שלא היתה ערוה גמורה, (היינו דלכך אינו פורש ואינו מתיירא כיון שאינה ערוה גמורה), ולמה לא יישב טפי מזה, דשם חמיר כיון שאינה אחותו מצד הדין ולא מטעם ערוה, וכן מהמשך דבריו שדחה היישוב והביא ראיה מסוטה ז’ דגם בכה”ג שרגילין זב”ז יש להחמיר יותר בערוה, ולמה לא תי’ כנ”ל דכאן לא רק שאינה ערוה אלא אינה אחותו כלל, וגם מה דמסיים המקנה שמ”מ אחר תקנתא דאנשי כנה”ג לא מגרי איניש בקרובתיה ור”ל דהשתא שרי באחותו כפרש”י [שע”ז קאי המקנה] א”כ הרי מיירי על הך אופן גופא שהביא מאמנון ותמר [לפי פירושו שהיתה אחותו גיורת שהוא כרש”י סנהדרין והרד”ק הנ”ל] שבאופן זה גופא האידנא אחר תקנתא דאנכנה”ג שרי), ואמנם יעוי’ בספרי התשובות הנ”ל מש”כ בדעת המקנה, ומש”כ המשנה הלכות שם על דברי המקנה לא הבנתי.

ובשם האג”מ והגריש”א שמעתי להתיר בזה, ומסתימת השמועה משמע דהיינו כאמו ממש ולא כהגבלות הדינים שיש לאחותו, וצל”ע במקורי הדברים.

לכאורה פשטות הפוסקים שאי אפשר.

אולם הראוני באור לציון שהתיר.

מקורות: בגמ’ ושו”ע אי’ שאפשר לערב עם דגים מלוחין אף שנאכלין כמות שהם חיים, וכ’ המשנ”ב דהוה אמינא שכיון שנאכלין כמות שהן חיין אין בהם שום משמעות לבישולן קמ”ל שכן, והיינו דמכל מקום יש משמעות עדיין לבישול, ולכאורה דבר שאין שום משמעות לבישול דעת המשנ”ב שאינו נחשב מבושל והיא סברא מובנת מאוד, ולפ”ז לא יהיה אפשר לעשות עירוב תבשילין בגבינה מפוסטרת משום שלכאורה אין שום משמעות לפיסטור בטעם ובצורת הגבינה וצל”ע המציאות בזה.

ויש לציין דמצינו בהל’ ברכות חילוק בין ירקות שמשתנין לשבח על ידי הבישול לבין ירקות שמשתנין לפחת על ידי הבישול, וחזי’ שיש מושג שהבישול אינו מועיל לירק, ואפי’ שם עכ”פ הבישול עשה שינוי בירק ויש בזה גם צד מעליותא למי שבישל וגלי אדעתיה שרוצה באופן זה (ויש הרבה בני אדם שמשתמשים בבישול כך שלא שייך לומר בטלה דעתו), אבל כאן שלא נעשה שום שינוי על ידי הבישול מאן לימא לן שיש לגבינה זו מעלה במה שהיא מבושלת.

ויעוי’ בראש יוסף בביצה טז ע”א שהסתפק לענין פירות שטובים כשהם חיים יותר ממבושלים, ובישלם, האם נחשב תבשיל, ושם הספק הוא כיון דאיכא דעדיפא ליה במבושל, והראיה שבישלם ושלפעמים מבשלים אותם, אבל דבר שבישולו אינו מגרע ואינו מוסיף בו ואינו משנה בו דבר, בזה לכאורה לא הסתפק כלל.

ומה שהובא בשם המהרש”ם (דעת תורה סי’ תקכז ס”ה) להתיר בגבינה מבושלת, יתכן שהכונה לגבינה קשה כמו גבינה צהובה וכן גבינה מלוחה שלנו שודאי משתנים על ידי בישול.

אולם הראוני שבשו”ת אור לציון ח”ג פכ”ב תשובה ב שהתיר להדיא גם בגבינה מפוסטרת שבזמנינו ויל”ע.

ויעוי’ בשו”ת הרשב”א ח”ד סי’ ר”נ (שצויין שם באול”צ וכן צויין שם למהרש”ם, והמהרש”ם ג”כ הביא דברי תשובת הרשב”א לענין הנידון שם) שדן שם לענין גבינה מלוחה לא מבושלת מה דינה, ומ”מ אין להוכיח משם דבר, דהרי לא הזכיר כלל שלגבי גבינה מבושלת הוא מותר, ואדרבה שמא רק במליחה היה לו צד להתיר משום שהמליחה משנה את טעם הגבינה ואת צורתה משא”כ בישול, ואפי’ אם נדייק מדבריו שגבינה מותרת לערוב תבשילין כשמבושלת אבל עדיין יש לפרש על גבינה קשה כנ”ל, וממילא אין מדבריו ראיה לענייננו.

אולם המהרש”ם שם מיירי להדיא גם בגבינה שהתבשלה ומדבריו ג”כ אין ראי’ לענייננו כמו שנתבאר.

ונראה עוד דמהך תשובת הרשב”א גופא אפשר להביא ראי’ לדברינו ממה שמבואר שם ברשב”א שמלח אינו כתבשיל, ומוכח מדבריו דהיינו אפי’ מבושל (היינו ממה שמבואר בדבריו לענין פרפר דגים ע”ג מלח שאין המלח נחשב כתבשיל שני), ולמה מלח אינו תבשיל, הרי לא הזכיר בדבריו שהוא משום שהמלח בטל, דלעולם המלח אינו בטל כמו שהביצה אינה בטלה לדג כמבואר שם ע”פ המשנה והגמ’, אלא יש לומר שהוא משום הטעם כנ”ל שהרי אין שינוי משמעותי ומהותי על ידי בישול מלח, הלכך אינו תבשיל.

להלן כמה רעיונות שיוכלו לסייע למי שרואה עצמו נעזר בהם (והדברים מיועדים מראש רק למי שמחפש להרחיק עצמו מהטכנולוגיה כמו שיבואר להלן).

ראשית כל צריך לדעת שרוב העבודה בפועל להימנע ממכשול ומבזבוז זמן שעל ידי הטכנולוגיה היא הרחקת הניסיון מאיתנו, מכיון שלא נברא עדיין אדם שהמפגש עם זה לא יזיק לו כלל, אם בבזבוז זמן, אם בקרירות, אם בתכנים וכו’, ולכן הפתרון העיקרי והראשוני הוא לבנות לעצמו גדרים טכניים שיפרישו ויבדילו את האדם מן הטכנולוגיה.

והנה בודאי שהדבר הראשוני הוא לדאוג שבחיי הייומיום לא תהיה גישה למרחב הזה, אבל מלבד זאת כל אחד מהמקום שהוא נמצא יכול לדאוג שתהיה לו פחות ופחות גישה לכלים האלה, וכל אחד יכול להוסיף גם שמירה על השמירה הן בכמות הזמן והתכנים המוגבלים, והן באיכות ההגבלה, כי זהו רוב העבודה לדאוג לעניינים הטכניים והגדרים, כי מה שמשם והלאה הכוחות של האדם מוגבלים בהם.

ולכן לדוגמה בעלמא, אברך שצריך מסיבות הכרחיות לעשות מנוי לחדר מחשבים, ויש לו אפשרות לעשות מנוי לחדר מחשבים קרוב או רחוק, יותר טוב לו להימנע מלעשות מנוי למקום קרוב אם זה יכול להוליד אצלו ניסיון להיכנס לבדוק כל הזמן את העדכונים, וכן כאשר יש אפשרות לעשות חבילה מורחבת או מצומצמת עדיף לשלם כל פעם על חבילה קטנה שתכלול את השימוש של אותו הפעם, מאשר חבילה מורחבת, אפילו אם נראה שיפסיד כסף מזה, ולפעמים יהיה ענין הפוך כגון שיש ניסיון להכניס הביתה אינטרנט ואז יהיה ענין להיפך למשך תקופה קצרה לעשות שיהיה קל יותר להשתמש בחדר מחשבים שיהיה תחליף לבית, עד שיוכל להוריד מזה בהדרגה, והכל לפי הענין.

כמו כן לגבי פתרונות שונים שיש בהשגת כל מיני עדכונים אינטרנטיים שלא דרך האינטרנט, כמו קווים לשמיעת האימייל הנכנס, אם זה בא כדי לחסוך ולמנוע שימוש פיזי באינטרנט (כגון שעד עכשיו היה לו אינטרנט וכרגע מחליף את האינטרנט בפתרון מסוג כזה) מה טוב, אבל אם הנידון על הדבר לעצמו אם הוא כדי או לא, ודאי שעדיף בלי זה, שכן בודאי מי שמשתמש בשירותים אלו בסופו של דבר זה גורם לו לצרוך יותר את האינטרנט בפועל יותר ממי שאינו משתמש בשירותים אלו, והדברים פשוטים.

ואדם שנמצא בכל מצב בנקודת מצבו יכול לעשות כמה שאפשר גדרים טכניים שיחסום אותו משימוש בדברים האלה כל אחד מהמקום שהוא נמצא, לדוגמה מי שיש לו שכן עם נקודה חמה שידבר עם השכן בהקדם האפשרי לסגור את הנקודה החמה, ועל זה אמרו אם אין אני לי מי לי ואם לא עכשיו אימתי, וכן אם יש לו אפשרות כל שהיא לפתוח מהבית אינטרנט יש הרבה רעיונות להוסיף גדרים וגדרי גדרים כדי שלא לבוא לידי ניסיון, כי זהו עיקר תחום השליטה שנשארה לנו לטפל בהיבט הטכני של גישה לכלים האלה למנוע אפשרות גישה בכל מה שאפשר.

דבר שני כדאי לדעת שבד”כ וברוב המוחלט של המקרים לא יקרה שום נזק אם יוציא האברך בתהליך מיידי והחלטי את האינטרנט מהבית וברוב המקרים התועלת שתצא מזה היא לעין ערוך מהחסרון המזערי של זה, וגם אם לא יצליח להחזיק בזה מעמד אבל בכל זאת כדאי לנסות, כי כל כמה שיצליח להחזיק מעמד זה שווה את זה, וגם כן אפי’ אם לא יצליח להחזיק מעמד אבל יש גבול כמה פעמים ינסה עד שיצליח אם פעמיים שלוש או עשר פעמים עד שבסוף יצליח בזה, אבל בשביל לעבור את התהליך הזה צריך פעם ראשונה ושניה ג”כ, ואם יוותר לפני הפעם הראשונה הרי שלעולם לא יגיע למטרה ולא יתחיל כלל את התהליך.

ועוד דבר שכדאי ומשתלם להישאר תמיד במצב של פעולה בדבר הזה, דהיינו להיות בפעולה אקטיבית של הימנעות וגדרים וסייגים בנידון, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות, וזה משפיע על תת המודע ומצוה גוררת מצוה, ולכן כל פעולה קטנה או גדולה שאדם עושה כדי להרחיק עצמו מדבר זה מועילה לאדם בכללותו ומניחה אותו במקום גבוה יותר, ואמר הקב”ה פתחו לי פתח וכו’, ואם אדם ינסה באופן עקבי במשך זמן בכל יום לטפל במשהו טכני פשוט שיעזור לו להתרחק מהכלים האלה, כל יום במשהו קטן אחר, לאחר זמן הוא ימצא את עצמו במקום אחר לגמרי.

והנה בכל הדברים כאן אין הנידון כלל מה הגדר של החיובים בזה שכל מה שכתבתי הם רק עצות טובות למי שכבר גמר בדעתו שרוצה להיגמל מהטכנולוגיה, ויעוי’ עוד בספר הפעלה מחדש של הרב בנימין פינקל, אבל מי שרוצה לדעת מה החיובים שהוא מחוייב מצד הלכה, ולנהוג רק כפי המחוייב, יעשה שאלת חכם.

וכל הנ”ל אינו פוטר אותנו מהמלחמה הגדולה בעת שנזקקים להשתמש בשימוש כזה או אחר דרך הרשת, ובכל עת ניסיון כזה או אחר, לשמור ככל האפשר, ויש להמליץ על זה מאמר החכם המובא בחובות הלבבות שאמר חזרתם מהמלחמה הקטנה ועכשיו יש לכם המלחמה הגדולה, כך אחרי שאדם עשה לעצמו כל החיזוקים האפשריים עדיין עיקר הנסיון וגם הרווח הסופי הוא להישמר בפועל בשעת ניסיון, והיכי דמי תשובה גמורה באותה שעה וכו’ (סוף יומא).

ובאמת שההדרכה הזו אינה שייכת לטור כאן משום שעיקר הנידונים בטור הזה הם דברים של הלכה וחיובי דינים, וכאן זה מאמר קצר של עצות טובות ורעיונות לאדם לשדרג את עצמו ולהביא עצמו למקום גבוה יותר ומיועד למי שרוצה את זה ומחפש את זה להגיע לרמה גבוה ומרוממת יותר מסתם בני אדם, והלוואי שנזכה.

ומתחילה חששתי לכתוב הדרכה בנושא כי לכל אחד יש מה לתקן ומי יאמר זיכיתי לבי וקשוט עצמך תחילה, אבל אמרתי מאחר ויש לי מה לומר אל תמנע טוב, ואם יש מי שזה יכול להועיל לו והיה זה שכרי.

מי שרואה עצמו כמי שאין הדרכה זו נצרכת עבורו כלל, הרי זה אומר שהוא נמצא בדרגה גבוהה בהרבה מכולנו, ובודאי שאינו צריך את ההדרכה הזו, וב”ה זכיתי להכיר אנשים יקרים שאין להם שום שייכות וגישה לשום דבר מהכלים הללו בלא שום גוזמא.

קרא פחות

בתוספתא כלאים פ”א ה”ט אי’ דזריעה על אמת המים אין בו משום כלאים, וכן הובא בדרך אמונה ריש הלכות כלאים, ועי’ ירושלמי כלאים ספ”א, ודנו פוסקי זמנינו האם מדובר גם באופן זריעה רגילה ע”ג מים ממש או לא.

(ועי’ גם ר”ש כלאים פ”ג מ”ב ודו”ק).

ועי’ שו”ת הר צבי ח”ב סי’ לא אות ה’ לענין גידולי מים שבזמנינו הנקרא הידרופוניקס שיש בהם משום איסור כלאים.

ויש לציין דבאמת לפי חלוקת הדברים שם בתוספתא וכן בירושלמי שם משמע שהדברים שנזכרו שם לפטור הם דברים שאין דרכם להצמיח ולא מיירי להדיא בדבר שכך הוא דרך צמיחתו.

וגם יל”ע בכל זה אם הפטור או היתר או רק פטור מדאורייתא.

ויש לציין דגם לענין בית מקורה אי’ בירושלמי פ”א ה”ב לענין תרו”מ שאינו בכלל שדך, וגם בזה הרי כלאים במקום מקורה אינו היתר.

ויש לציין עוד דבתוספתא כלאים שם גופא אי’ דהזורע דבר שאינו מצמיח פטור ויל”ע דגם שם אפשר שהוא רק פטור ולא היתר, והכונה דבר שאינו מתקיים, ולא מניח גרעין בכד בעלמא [כמו הטומן לפת וצנונות וכו’] שזה אינו זריעה כלל, אלא שיש זריעה שנתפסת וחלה רק שאינה מתקיימת ובזה כיון שאינו מתקיים פטור ומ”מ אסור.

(ויעוי’ מה שכתבתי בתשובה אחרת לענין הל’ שבת בכה”ג).

אבל יש חולקים על הגרצ”פ, ויש שטענו שיתכן שהוא הגדרה בדיני כלאים שדוקא באדמה חייב משום דכתיב שדך (וע’ זבחי אפרים זבחים צד ע”ב), ועי’ מה שהובא באנציקלופדיה התלמודית ערך כלאים [חלק כה עמ’ תקלט].

לסיכום הדברים יש מימרא שזורע ע”ג מים פטור מן הכלאים, אבל אין הכרעה ברורה האם מדובר גם על זריעה המתקיימת והאם הוא גם היתר לכתחילה.

ואציין כמה מספרי זמנינו שהביאו דעות הפוסקים בזה לענין שמיטה, שו”ת נחפה בכסף יו”ד סי’ ה, שו”ת שדה הארץ ח”ג יו”ד סי’ כח, שו”ת מהרי”ל דיסקין ח”א סי’ כז אות א’, אור לציון (שביעית) סי’ א’ אות ז’, הר צבי זרעים ח”ב סי’ לא, שדה שמואל שביעית סי’ יב, שו”ת השבי”ט יו”ד ח”ג עמ’ קיד (לענין כלאים), ועי’ בצהר ה בסופו ומה שהובא שם בשם החזו”א.

אין לי הכרעה בזה אף שיש לי קצת נטייה בזה מקופיא דאפשר שהתוספתא הוא פטור אבל אסור והוא כעין עציץ שאינו נקוב, מ”מ אין לי הכרעה בזה, ואולי נעיין בדברים יותר בהמשך.

קרא פחות

כן, יש כלאים גם עציץ שאינו נקוב, עי’ כלאים פ”ז מ”ח ורמב”ם הל’ כלאים פ”א ה”ב.

קרא פחות

יש הרבה דעות בפוסקים לגבי הגדרת האסור והמותר בזה, ויעוי’ בשו”ת עם סגולה שהבאתי מ”מ מדברי פוסקי זמנינו בזה.

ומ”מ יש לציין שבמקרה שמצלם רק כמה עמודים בלבד באופן שאי אפשר לומר שגנב יצירה הנמכרת ומצלם רק דברי תורה בלבד ושלא לצורך מסחרי אלא לשימוש עצמי בלבד ולא היה לו כל כוונה לקנות את הספר בכל מקרה, במקרה זה יש דעות שמתירים, וביתר הרחבה ניתן לעיין בתשובות שם.

קרא פחות

הנה נפילת אפים וקדושא דסדרא ועלינו לשבח נוהג כל היום כדמוכח בשאר מקומות, וכן למנצח לא שמענו שיש לו זמן, ולענין שיר של יום מאחר שנוהג גם בתמיד של בין הערבים יעוי’ בר”ה ל ע”ב א”כ מסתבר דבדיעבד אפשר להשלימו עד הערב, רק שלא הטריחו על הציבור לאומרו ב’ פעמים, אבל זמנו הוא פ”א בבוקר ופ”א בין הערביים, הלכך עדיין זמנו הוא, וגם בחצי שעה שאחר חצות מסתבר שאפשר לאומרו ממ”נ על דרך מש”כ הגרע”א בשם הצל”ח לענין תנאי בתפילה בחצי שעה הזו וציין לו המשנ”ב, ואף שיש לדון אם התנאי מועיל לכמה אחרונים כמו שהערתי בתשובה אחרת, מ”מ בניד”ד יש להקל על דרך מה שכתבתי בתשובה הסמוכה לענין השלמת פרשת התמיד אחר זמנה עי”ש, וכנ”ל יש לומר אף לענין פיטום הקטורת שיש קטורת גם בין הערביים ואף אם חוזר ואומר במנחה פיטום הקטורת של מנחה ונמצא אומר ב”פ פיטום הקטורת במנחה מ”מ יש לצרף מה שכתבתי לענין פרשת התמיד לענין זה, נמצא דלכאורה בדיעבד יכולים לסיים כל חלק זה של התפילה גם אחר חצות וגם אחר חצי שעה שאחר חצות.

ויש לציין דהמשנ”ב בסי’ קכד הזכיר שיש לסיים כל החזהש”ץ עד ס”ז תפילה ומשמע ששאר התחנונים ומזמורים שאחר כך אינו לעיכובא.

קרא פחות

הנה ברכות ק”ש לפי הרבה פוסקים אינו אומר אחר סוף זמן תפילה, ואמנם המנהג הרווח כהמתירין לומר הברכות עד חצות, וכמו שביארתי במקו”א, אבל הדעה המפורסמת והידועה יותר בספרי הפוסקים היא שלא לומר הברכות, ולכן באופן כזה בודאי שיש לדלג הברכות כדי שיוכל להתפלל שחרית היום שזה ודאי מוטל עליו.

ואם צריך לדלג גם ק”ש כדי להספיק שמונ”ע קודם חצות (וכן אם אוחז בסוף החצי שעה שאחר חצות ובא להספיק השמונ”ע בחצי שעה הזו להפוסקים שעדיין הוא זמן תפילה בדיעבד), ידלג גם ק”ש כיון שעכשיו מה שאומר ק”ש הוא כדי לעמוד בתפילה מתוך דבר של תורה כמבואר במ”ב בשם הגר”א ע”פ הירושלמי רפ”ק דברכות ומיירי לענין מי שכבר קרא ק”ש ואינו מחוייב מעיקר הדין לחזור ולקרוא קודם שמונ”ע כמבואר בפוסקים שם אלא רק שיש לו לעשות כן כדי לעמוד בתפילה מתוך דבר של תורה, וכ”ש כאן שאף ברכות ק”ש אינו קורא, ולכן גם אם נסבור כהדעות שברכות הן מן הק”ש מ”מ בניד”ד בודאי שיש לדלג הק”ש כדי להספיק תפילה, ואע”ג שנזכר בפוסקים ענין ק”ש תשלומין מ”מ לאו בתורת דינא נאמר ולא נאמר כדי שיפסיד התפילה לגמרי בשביל זה,ובלאו הכי הרי אם יקרא עתה ק”ש בין כך ובין כך נמצא שלא יאמרנה כסדר כיון שעי”ז יתעכב ולא יספיק להתפלל שחרית היום וגם דמצד התשלומין גרידא יכול לאומרה גם אחר שמונ”ע.

ולענין פסוד”ז מבואר בשו”ע ס”ס נב שבמקום צורך גדול מאוד מדלג הכל עם הברכות ואומר הפסוד”ז אחר התפילה בלא הברכות [ולענין אם יכול להשלים הפסוד”ז אחר זמן תפילה הארכתי בתשובה אחרת].

וכדאי לעשות מאמצים למנוע להבא מצב של בדיעבד כ”כ.

קרא פחות

לגבי אם יש חיוב להשלים, אם לא אמר כלל פסוד”ז קודם התפילה כ’ השו”ע להשלים אחר התפילה בלא ברכותיה, (ועי’ בפנים התשובה אם נאמר בתורת חיוב או הנהגה שיש לעשותה).

ולגבי אם אמר פסוד”ז לפני התפילה אם מחוייב להשלים אחר התפילה יש בזה דעות בין הפוסקים, ונראה שהדעה העיקרית בפוסקים שאין זה חיוב אבל דבר טוב.

ולגבי עד מתי אפשר להשלים, בדיעבד נראה שאפשר להשלים גם אחר זמן תפילה ואפי’ לאחר חצות היום.

מקורות:
לעצם הנידון אם צריך להשלים, יש לציין דבמקור הדברים בטור סי’ נב הובאו ב’ אופנים, האחד הוא בשם הגאונים שאמר הפסוד”ז בדילוג ואז יצא ידי עיקר חובת פסוקי דזמרא בדיעבד ואינו חוזר ואומרם אחר התפילה, והב’ בשם הרר”י הוא באופן שלא היה לו שום פנאי לומר פסוד”ז קודם התפילה אף לא בדילוג, שאז חוזר ואומר הפסוד”ז לאחר התפילה.

(ובאופן הא’ הנ”ל הובאו ב’ חילוקי דינים בזה בשם ב’ דעות ולא נאריך בזה כאן).

ואמנם הגם שהטור הביא הדברים בשם כמה דעות, אבל מפשטות לשונו שהדעות משלימות זו את זו, דהדעה הראשונה מיירי באופן שיש קצת שהות והדעה שאחר זה מיירי שאין שהות כ”כ, והדעה שאחר זה מיירי שאין שהות כלל.

וכן נקט האגור [סי’ צה] בדעות המובאים בטור שאינן חולקות זו על זו, אלא שאם הספיק לומר קצת פסוד”ז אינו חוזר ואומרן אחר התפילה אבל אם לא הספיק כלל לאומרן קודם התפילה אומרן אחר התפילה.

אבל הב”י חלק על ביאורו של האגור, וסובר שהדעה הראשונה בטור (דמיירי באופן שאמר קצת מהפסוד”ז קודם התפילה עם הברכות) סוברת שאם לא אמר הפסוד”ז קודם התפילה הפסיד לגמרי הפסוד”ז עם הברכות אחר התפילה.

וכן הב”ח ביאר [ואינו מפורש להדיא בטור] דהדעה הראשונה בטור סוברת דאפי’ לא אמר כלל פסוד”ז קודם התפילה לא ישלים אחר התפילה כיון דלא תקנו כלל פסוד”ז לאחר התפילה, והדעה האחרונה חולקת על זה.

(וא”ה מ”מ יתכן שהטור עצמו להלכה סבר כביאורו של האגור לפסוק ככל השיטות יחד, (אף אם הדעות חולקות זו על זו), ולכך התהלה לדוד להלן נקט שהרא”ש סובר כהרר”י וקיצרתי ודוק).

ולפי ביאור הב”י והב”ח בטור יתכן שלפי הדעה האחרונה אף אם אמר בדילוג יצטרך להשלים לאחר התפילה.

(אף שלא פסקו הב”י והב”ח כהדעה האחרונה ועי’ להלן).

(והב”י רק הזכיר בדבריו בשם הראשונים דגם להדעה הראשונה יכול להשלים הזמירות בלא הברכות לאחר התפילה ושהוא דבר טוב, ושלענין אם יכול לברך הברכות אחר התפילה נקט כהדעה הראשונה [לפי פירושו] שאי אפשר בכל גווני, אבל לא נחית לנידון מה הדין לפי הדעה האחרונה באופן שאמר רק חלק מהזמירות לפני התפילה עם הברכות אם צריך להשלים לאחר התפילה.

אולם מל’ הטור משמע שהדעה האחרונה רק באה להוסיף מה הדין באופן שאין שהות כלל [שבזה הדעה הראשונה לא מיירי להדיא גם אם נימא שהי’ להם דעה בזה] אבל מה שמפורש בדעה הראשונה שאם אמר בדילוג הפסוד”ז אינו מחוייב להשלים אחר התפילה לא משמע שבאו לחלוק בזה, ומ”מ יש לדחות דהטור לא הביא אלא מה שכ’ הדעה השניה בהדיא בדבריהם.

והנה זה פשיטא שלפי הדעה הראשונה א”צ להשלים אחר התפילה וזה פשיטא שלענין האיסור לומר הברכות אחר התפילה [לפי פירוש הב”י בדעה הראשונה שבטור] פסק הב”י כהדעה הראשונה בטור וכן כ’ בשו”ע, אבל לענין אם צריך להשלים [על הצד שלפי הדעה השניה צריך להשלים אחר התפילה] לא פסק להדיא כאחד מן השיטות אבל הב”י הביא ב’ טעמים למה לפסוק כדעה הראשונה, הא’ משום שספק ברכות להקל, והב’ שקבלתן של גאונים תורה היא, והטעם השני של הב”י שייך גם לנידון הזה [אם יש חיוב להשלים הברכות], וממילא לכאורה דעת הב”י להכריע ג”כ כהב”ח שאין חיוב להשלים, אלא שבב”ח משמע שלא ישלים ובב”י נקט [בהדעה הראשונה] שאינו חיוב וטוב להשלים).

ויעוי’ עוד בנידון זה בעה”ש [שמקיל] ובחי”א ובארחות יושר [שנקטו להשלים] ובמחנה ישראל להח”ח ובמה שציינו בשם המשנ”ב בהל’ שבת (עי’ בביאורים ומוספים מה שהביאו בכל זה).

ולמעשה נראה שהדעה העיקרית בפוסקים שאינו חיוב להשלים שלכאורה לא נמצאה שום דעה מפורשת בראשונים שמחוייב להשלים באופן שאמר בדילוג ואדרבה נמצא להדיא בכמה ראשונים שא”צ להשלים והם הדעות שכוותייהו נקטינן בשאר דבריהם כמו שנתבאר [בפרט שפסוד”ז אינו אפי’ תקנה דרבנן בתורת חובה כמבואר בגמ’ שבת קיח ע”ב וברמב”ם הל’ תפילה אלא דקבלוהו עלייהו כחובה, ואולם עי’ במסכת סופרים] ושטוב להשלים.

וגם בשו”ע לא הזכיר השלמה אלא לענין מי שלא אמר כלל פסוד”ז קודם התפילה ולא לחינם הזכיר כן על הדרך שנתבאר.

(ויש לציין דבל’ הגר”א סק”ז וסק”ח משמע שמה שפסק השו”ע לומר באופן זה אחר התפילה הוא ג”כ אינו חיוב מעיקר הדין כמו ברכות השחר שהזכיר הרמ”א אחר כך עי’ בלשונו שם [ויתכן לפרש בדבריו שהוא לרווחא דמילתא לחשוש לשאר דעות], ויש אולי קצת דיוק כן מל’ המשנ”ב סק”ט בשם הגר”א ודוק, ואמנם באשל אברהם [שעל הדף] על השו”ע שם אפשר שר”ל שם שהשלמה זו של פסוד”ז אחר התפילה באופן המבואר בשו”ע שם [דהיינו אם לא אמר כלל הפסוד”ז קודם התפילה] הוא כעין הנהגה שאינו חיוב מצד הדין שקבלוהו עלייהו).

ולענין זמן ההשלמה עי’ בתהלה לדוד על השו”ע [יצא לאור מחדש בהוצאת עוז והדר] שכתב [סי’ נב סק”ג] וז”ל, מש”כ המחבר ואח”כ יקרא כל פסד”ז בלא ברכה לכאורה נראה דהיינו דוקא בזמן תפילה אבל אם עבר זמן תפלה שוב אין אומרים אבל רש”י ז”ל כתב בברכות דף י”א ע”ב שברכת ישתבח אומרים אותה קודם זמן ק”ש אם ירצו ע”כ ולפ”ז יש להסתפק אפשר דזמנם כל היום ולדעת הרר”י והרא”ש ז”ל יאמרם כל היום בברכה ואיך שיהי’ צ”ע למה לא יאמרם במנחה דנהי דבכל מנחה אין מסדרין שבחו של מקום בברכה לפני’ ולאחרי’ היינו שכבר סדר בשחרית אבל זה שלא סדר בשחרית למה לא יסדר במנחה וצ”ל דלא נתקנו אלא בשחרית וצ”ע עכ”ל.

וביאור דבריו דאחר שנתבאר ברש”י שזמן פסוד”ז אינו שייך לזמן התפילה, א”כ הנה להדעות שיכול לומר בדיעבד פסוד”ז עם הברכות אחר התפילה [היינו הדעות שהביא אחר כך] הרי לכאורה יכול לומר כל היום, אבל הרי אפי’ להדעות שאי אפשר לומר פסד”ז עם הברכות אחר התפילה [וז”ש ואיך שיהיה וכו’], (ושמחמתם פסק השו”ע שאם לא אמר כלל הפסוד”ז יאמר הפסוד”ז אחר התפילה בלא הברכות), הרי לפי המבואר בראשונים והובאו במפרשי הטור דהטעם שלא ישלים עם הברכות אחר כך משום שתקנוהו רק קודם התפילה דלעולם יסדיר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל [ברכות לב ע”א] וממילא הקשה דא”כ יהיה שייך להשלים קודם מנחה שבזה מקיים הסדרת שבחו של מקום קודם התפילה, ואז יוכל לברך, ודחה הראיה דמ”מ התקנה היתה על שחרית, וכיון שלא תקנו על מנחה וה”ל כמברך ברכה מלבו אם יאמר הפסוד”ז עם הברכות במנחה.

וא”כ עיקר דבריו הם ב’ נידונים, הא’ האם אפשר להשלים את הפסוד”ז כל היום, ובזה נקט שסתימת השו”ע שרק בזמן תפילה אפשר ושלכאורה בדברי רש”י מבואר שאינו שייך לזמן תפילה.

והנידון השני בדבריו הוא, לדידן שאין השלמה של פסוד”ז בברכות, מה הדין אם אפשר להשלים קודם מנחה הפסוד”ז בברכותיהם, ובזה משמע שחכך בזה שלא ישלימו בברכותיה באופן זה.

ולמעשה לגבי הנידון אם יכול לומר פסוד”ז אחר זמן תפילה ואחר חצות נראה לאור דברי התהלה לדוד הנ”ל דמאחר ומהשו”ע אין ראיה ברורה מה דעתו בזה ומאידך הראי’ מרש”י היא לכאורה ראיה אלימתא מאוד, לכך יוכל להשלים בדיעבד (אם לא הספיק להשלים) גם אחרי זמן תפילה ואפי’ אחר חצות, ובפרט דלדידן אינו ברור שמדינא מחוייב להשלים הפסוד”ז כמו שנתבאר ואפי’ אם לא אמר הפסד”ז כלל קודם התפילה שכ’ השו”ע להשלים אינו ברור שהוא אמור בתורת חיוב גמור כשאר חיובים כמשנ”ת.

במקום צורך גדול מאוד ידלג כל פסוד”ז עם הברכות ויאמרן בלא הברכות לאחר התפילה (עי’ או”ח ס”ס נב), ולענין ברכת יוצר אור לאחר זמן תפילה ביארתי בתשובה אחרת כיצד ינהג בזה.

קרא פחות

הנה לפי הסוברים שאין כאן תפילה במנין (כמו שציינתי הדעות בתשובה הקודמת) פשוט שאין היתר שלא להמתין שהרי אפי’ להתרחק מחוייב להתרחק מיל עד לאחריו כדי להתפלל במנין וכ”ש בנידון כזה שמדובר על טירחא של המתנה של כמה דק’, (ובתשובה אחרת דנתי בהגדרת המתנה במקומו מה ההגדרה של זה אבל זה ברור שאינו יותר קל מלהתרחק),אבל להסוברים (שציינתי בתשובה הקודמת) שצירוף כזה מועיל להחשיב תפילה במנין א”כ יהיה מותר להם להתחיל מיד ולא להמתין, והנה מכיון שהמשנ”ב לא רצה להתיר צירוף יותר מאחד אפי’ לקדיש באופן שיש עוד דבר לריעותא, אפי’ שאותו ריעותא נקט המשנ”ב בביאה”ל שמעיקר הדין הריעותא הזה בפ”ע מותר להקל (והנידון שם על אחד ישן), אבל בצירוף הריעותא שמדובר על יותר מאחד לא רצה המשנ”ב להקל, ולכן בניד”ד שיש כאן ריעותא נוספת שיש אומרים שאין כאן מנין עשרה לתפילה באופן כזה אלא רק להתיר קדיש וקדושה (וזו הדעה העיקרית כמו שנתבאר בתשובה הקודמת), ורב גוברייהו של דעות אלו, א”כ לא מסתבר שיש לצרף כאן ב’ ריעותות ולהקל רק כדי לחסוך המתנה של כמה דקות.

וכמדומני שכך המנהג הרווח שבמקום שאפשר להמתין ממתינים שיהיו עשרה כדי להתחיל שמונ”ע.

ויש לציין גם מה שנזכר בפוסקים וכן במשנ”ב (סי’ סו סקל”ה ובה”ל סי’ קט ס”א ד”ה הנכנס) וחזו”א (עי’ הגרח”ק משמו באגרות וכתבים וע”ע ארחות רבינו ח”ג עמ’ רח) שעיקר מעלת תפילה בציבור הוא כשמתחילים כולם יחד, וזה אף באופן שהתחילו עשרה יחד והא איחר ומצטרף איתם שאין לו את כל מעלת תפילה בציבור, אבל באופן שהתחילו בלי עשרה ובא אחר והצטרף איתם והשלים עשרה נחשבים מנין רק ממתי שהצטרף איתם (עי’ בכ”ז באגרות וכתבים בשם החזו”א).

ומ”מ כמובן שמי שטוען שקים לו כהדעות המקילות בזה אין מוחין בידו, בפרט שהנידון כאן לא על ברכה לבטלה אלא על תפילה ביחיד במקום שיכול להתפלל בציבור שבזה יש אף צד רחוק בחלק מהפוסקים שמי שעושה כן אינו עובר איסור.

קרא פחות

רוב פוסקי זמנינו (ארחות רבינו ח”א עמ’ נא בשם הגריי”ק, תשוה”נ ח”א סי’ קב בשם הגרי”ז, אישי ישראל פי”ב הערה טז בשם הגרח”ק, וכן נראה דעת אג”מ או”ח ח”א סי’ כח-ל, אלא שבסי’ ל’ שם לא הכריע להלכה וסיים בצ”ע) נקטו שהצירוף מועיל רק להתיר אמירת דברים שבקדושה אבל לא להחשיבם כמתפללים במנין.

ויש שחלקו על זה (מנח”י ח”ג סי’ י וח”ט סי ו-ז, עמק ברכה תפילה אות ו), ולמעשה יש להחמיר בזה עכ”פ כשאפשר.

מקורות: בגוף הראי’ שהביא העמק ברכה שם מהמשנ”ב בסי’ סט סק”ח אינו מובן דהמ”ב שם מיירי לענין דברים שבקדושה שצריך ציבור ששומע ולא שיש כאן ציבור שמתפללין, דאמנם כ’ שם המ”ב שיש ציבור גמור אבל לא הזכיר שיש ציבור שמתפללין, ואדרבה המ”ב בסי’ צ סקכ”ח משמע שנקט שלענין תפילה בציבור צריך שיתפללו העשרה יחד כמ”ש שם, וכן באג”מ הבין בפשטות שזה החילוק בדברי המ”ב בין דבר שבקדושה לצירוף מנין, וכן הגרח”ק שם דחה הראי’ מסי’ סט, ונמצא שכך דעת המשנ”ב לכאורה כדעת רוב פוסקי זמנינו להחמיר בזה, ויש לציין שכך הסברא הפשוטה שדין תפילה בציבור היא דין על המתפללים שיהיו ברוב עם שכן צורת תפילה בציבור היא תפילה על ידי רבים, אבל כשיש כאן רבים שלא מתפללים למה ייחשב תפילה במנין, וכמו שמצינו בזימון שמי שלא אכל כלום אינו מצטרף, ודוקא מי שאכל משהו מצטרף כיון שיש דעות בגמ’ שמי שאכל משהו יכול אף לזמן, ומה שמי שהתפלל מצטרף לענות דבר שבקדושה הוא משום ששם הציבור מתאחד לענות על דבר שבקדושה והרי הוא יכול לענות, ואפי’ בחזרת הש”ץ יש להחשיב כדין שומע (ועל ישן האחרונים פקפקו כמ”ש הבה”ל סי’ נה), אבל להחשיבו כמתפלל בעצמו באופן שאינו שומע דבר ואינו עונה דבר ואינו מתפלל דבר מהיכי תיתי הא, ומאחר שכך דעת רובם המוחלט של רוב הפוסקים וכך דעת המשנ”ב לכאורה להחמיר בודאי שיש להחמיר בזה עכ”פ כשאפשר.

הכרעת המ”ב ס”ס נב סק”י שלכתחילה ראוי לאמרן עד ד’ שעות ובדיעבד גם אחר כך עד חצות ומי שנוהג לאמרן גם אחר חצות אין מוחין בידו.

(וקודם לכן הביא גם דעת הגר”א שאפשר לברך ברכות השחר גם בלילה אם לא בירך ביום, ואולם צל”ע אם מה דפסקי’ שמברך על מנהגו של עולם גם אם לא עשה יהיה כדעת הגר”א, שהרי הגר”א לא בירך בת”ב על מנעלים עד שלבש בלילה כמ”ש במעשה רב, ובהגהות למעשה רב הביא בשם מוה”ר כהנא שנהג בכל ברכות השחר כסדר הגמ’ ממש, וא”כ לדידן דנהגי’ לפ”ד הרמ”א לברך על מנהגו של עולם לכאורה לא שייך לברך בלילה והגר”א לשיטתו שסובר שהוא על ההנאה, והנוהג לברך בלא שעשה (כגון מלביש ערומים בלא שלבש) וגם נוהג לברך בלילה שלאחריו הרי הוא נוהג כתרתי דסתרי, ואולי לכן לא הביא המשנ”ב הנהגה זו של לברך בלילה בלשון הכרעתו).

ומ”מ לגבי ברכות מסויימות רבו הדעות אם יכול לברך עליהם לאחר התפילה, ובביאור הלכה שם האריך בזה, וחלק מהם הם ברכת אלהי נשמה וברכות התורה ועוד מה שנזכר באחרונים.

ובמשנ”ב שם סק”ט הביא ב’ עצות לענין אלהי נשמה שיכוון בברכת מחיה המתים שאינו רוצה לפטור בזה מאלהי נשמה, ואילו בברכת אהבה רבה יכוון שרוצה לפטור ברכה”ת וילמד תיכף לאחר התפילה (ולענין אם אפשר לכוון באהבה רבה שלא לצאת יד”ח ברכה”ת עי”ש בביאור הלכה מה שדן בזה).

ובבה”ל שם הוסיף דלכתחילה ראוי לברך ב’ ברכות אלו (אלהי נשמה וברכה”ת) לפני התפילה שלא לבוא לידי ספק.

והביא שם עוד עצה לענין אלהי נשמה לישן קצת ביום ואז יוכל לצרף הדעות שמברכים אלהי נשמה על שינה ביום עם הדעות שאפשר לברך אלהי נשמה על שינת הלילה גם אחר התפילה, ובצירוף שניהם יוכל לברך.

ויש לציין לענין ברכת על נטילת ידיים דבזה פשיטא שהברכה היא על נטילת הידיים והכנתם לתפילה כמבואר בראשונים ברא”ש ורשב”א כל אחד לפי שיטתו והארכתי בתשובה אחרת, ואפי’ אם נימא שיש ברכה על נט”י לתפילה בלא שינה לדידן עכ”פ בעשה צרכיו ושפשף (ןעי’ משנ”ב ריש סי’ ד’), מ”מ אין ברכת על נטילת ידיים כלל ליוצא מבית הכסא בלא שמתפלל אחר כך (ועי’ בב”י סי’ ד’ וכן במשנ”ב ס”ס ד’ בשם ארצה”ח), ואחר התפילה כבר עבר זמן הברכה וחובתה והכשרתה, הלכך בזה לא זו בלבד שאחר התפילה לא יוכל להשלים ברכת ענט”י אחר התפילה אלא שמוטל גם חיוב עליו לברכה קודם התפילה.

ויעוי’ בערוך השלחן ס”ס נב שעורר על עוד ברכות שאפשר שלא יוכל לברכן לאחר התפילה וכן בספר מעורר ישנים עורר על כמה ברכות שאולי לא יוכל לברכן לאחר התפילה על דרך דברי הפר”ח המובא במשנ”ב שם לענין אלהי נשמה, וכן נקט הגרשז”א להזהר לומר הברכות קודם התפילה שלא ייכנס לספקות ועי’ במשנ”ב שם.

קרא פחות

הנה בזמן הסכנה עצמו אין דרכו של הגוי לנסך, כמבואר ביו”ד סי’ קכט סי”ב לענין שעת מלחמה וברמ”א שם סי”א וש”ך סקכ”ט בשם הריב”ש סי’ תכד לענין גנב, ולכן היין שהיה בזמן השריפה עצמה אין בו חשש אם היתה שם סכנה ממשית שדרך בני אדם שלא להתעכב לחינם במקומות כאלה.

אבל אם לאחר שחלפה הסכנה עדיין היו מכבי האש בבית בזמן שהיה אסור לבעה”ב לחזור עדיין עד לבירור בטיחות הדירה כנהוג, באופן זה היין נאסר, מכיון שהישראל יצא והפליג והנכרי יודע שהוא הפליג ובאופן כזה הנכרי חשוד לנסך כמבואר בסי’ הנ”ל ס”א.

וגם אם המקום מוגדר עדיין מבחינה בטחונית כמקום מסוכן לאחר שריפה מ”מ אין זה הגדרה של סכנה שאומר שאינו מנסך מכיון שהמציאות מוכיחה שאין הכבאים טרודים ונבהלים לברוח כמו שעת מלחמה או כמו גנב שרק בהם נאמר שאינם פנויים לנסך, אבל במקום שלפי המציאות הגוי עשוי להשתהות ולהתעכב אפי’ בלא סיבה ברורה בודאי שאין דינו כמקום סכנה לענין זה.

קרא פחות

במשנ”ב (סי’ קכד סק”ז וסי’ רלג סקי”ד) מבואר שסבר שכל התפילה צריכה להיות בזמנה אמנם יש אחרונים שחלקו על זה וכך נמצא להדיא בתשובת הגאונים לגבי מנחה של חול שאפשר להקל בזה, ויש שנקטו שאם מתפלל הכל ברצף לגמרי ואינו מפסיק תוך כדי דיבור יש להקל בזה ולהחשיב הכל כמו שהיה בזמן התחלת התפילה.

הלכך אם עומד לפני חצות והתחיל לפני חצות, יצא ידי חובתו, כיון שיש דעות שגם בחצי שעה שאחר חצות יכול להתפלל, והמ”ב סמך על זה בדיעבד, ויש אומרים שיכול להתחיל גם בלא זה אף אם יגמור אחר כך ושכ”א בתשוה”ג (עי’ רמ”א חו”מ סי’ כה ודוק), ועוד דאפי’ אם היה כאן רק ספק אחד לא שייך כאן ספק דאורייתא לחומרא כיון שמדאורייתא יכול להתפלל כל היום אף להסוברים שמחוייב מדאורייתא להתפלל כל יום ואכמ”ל, ממילא לענין חצות יש צד להקל בזה.

אבל כשעומד בסוף חצי שעה שאחר חצות לא יעלה על הדעת להקל עד כדי כך, שגם חצי שעה גופא א”א להקל להלכה לכתחילה כמו שביארתי בתשובה המיוחדת לזה.

ובכל גוני אם רואה אדם שאירע לו שאיחר זמן תפילה עד סמוך לחצות עליו להתאמץ ולעשות כל טצדקי כדי למנוע ממצב כזה שיגרם שוב.

קרא פחות

יעוי’ בשו”ע ס”ס א’ דפרשת הקרבנות לא יאמר אלא ביום שאז הוא זמן הקרבתן, וכן נזכר בטור ושו”ע ונו”כ כמה דברים שראוי להדר באמירת הקרבנות שיהיה באופן הקרבתן כגון מה שיש שנקטו לומר בעמידה וכן עוד כמה דברים ואכמ”ל, ולפ”ז לכתחילה ראוי לומר פרשת התמיד עד ד’ שעות ובדיעבד עד חצות (שזמן תמיד לר’ יהודה עד ד’ שעות וזמן תמיד לרבנן עד חצות כמבואר בברכות כו ע”ב, ומאחר שלענין זמן תפילה נקטי’ לכתחילה כר’ יהודה ובדיעבד כרבנן כמבואר בפוסקים ועי’ ט”ז ריש סי’ פט, הלכך כנ”ל גם לענין תמיד), ומ”מ זה פשיטא שבדיעבד מי שאומר פרשת הקרבנות באופן שאינו ממש כמו שהקריבו הקרבנות בבהמ”ק ג”כ חשיב כאילו הקריבם, שהרי זה גופא מה שנתחדש שהעוסק בתורת הקרבנות אף אם לא הקריבם כלל חשיב כאילו הקריבם, עי’ מנחות קי ע”א, ויעוי’ בספר דרך פיקודיך, וכן מבואר במשנ”ב שם בסי’ א’ דהיכא דבדיעבד יצא גם אם אמר פרשת הקרבנות בלילה, הלכך מסתבר שאם אמר פרשת הקרבנות גם אחר זמנן יצא ידי חובתו, ואם אומר ב’ פעמים פרשת התמיד במנחה וא’ מהם במקום שחרית, בדיעבד יש לומר דגם זה מהני דלא גרע מתשלומין של תפילה דמהני וכאן הרבה יותר קל וכמו שנתבאר.

ובסיום הדברים יש לציין לדברי הבה”ל בסי’ א’ ד”ה ופרשת עולה שראוי לאומרן קודם התפילה רק שיזהר שלא יפסיד על ידי זה זמן ק”ש ותפילה.

קרא פחות

ראיתי מי שהציע בפני הגרמ”מ קארפ שברכה זו נתקנה רק עבור מי שמשכים (כלשון התנא דבי אליהו פכ”א [שהוא המקור לברכה זו] וישכים ויאמר) ולא למי שהתעורר לאחר זמן תפילה, והסכים עמו הרב שליט”א.

ומ”מ לדינא יל”ע אם לנהוג כן, דהרי נזכר בלשון הברכה שבתד”א גם להיות ירא שמים בגלוי ובסתר ואטו מי שאינו ירא שמים אינו יכול לברך ברכה זו, וידוע שתחילת הברכה אינו מנוסח הברכה עצמו כמו שהארכתי בתשובה אחרת שנדפסה בשו”ת עם סגולה רק שהביא הב”י בשם שבלי הלקט בשם ר”ש לאומרה יחד עם הברכה [דהיינו לומר את כל הנוסח בתד”א] כדי להרגיל האדם להיות יר”ש בגלוי ובסתר, והגרח”ק ע”פ התוס’ בפסחים וברכות נקט שתחילת הברכה מעיקר הדין הוא מאתה עד שלא נברא העולם.

ועוד יל”ע דהיכן מצינו שהברכה תלויה בזמן קימתו של האדם, דבשלמא זמן לאמירת הברכה מצינו אבל שיהיה מותנה בזמן הקימה היכן מצינו, שברכה שאדם קם בזמן מסויים מתחייב לאומרה ואם קם בזמן אחר אינו מתחייב לאומרה, ואמנם המעביר שינה אם קם בלילה אינו מתחייב לאומרה, אבל שם הברכה על השינה ועל זמן השינה, ולדידן המעביר שינה אפשר שהיא ברכה על מנהגו של עולם כשאר ברכות השחר (ובניעור כל הלילה מחמירים לצאת מאחר).

ועוד יל”ע דבלשון הברכה עצמה לא מצינו כלל רמז לענין ההשכמה, דהוא ברכה על קידוש השם, ולמה לא נזכר בנוסח הברכה דבר על ההשכמה, ואפי’ אם נימא שהוא ברכה לכל יום על קידוש השם של אותו היום, אבל למה שלא יהיה דינו כזמן של שאר ברכות השחר לכל דעה לפי שיטתה.

ועוד יל”ע דהשכמה הוא מי שמקדים לקום, כדמוכח בפסחים ד’ וביומא דף ע”ו עי”ש, וא”כ לפ”ז יוכל לברך רק מי שמקדים הרבה לקום, וא”כ איזה שיעור נאמר בדבר.

ועוד יל”ע דהרי המשנ”ב דן לגבי ברכות השחר אחר ד’ שעות וכן דנו הפוסקים על ק”ש לאחר ג’ וד’ שעות וברכותיה לאחר ג’ וד’ שעות ושמונ”ע לאחר ד’ שעות ולאחר חצות, ולמה לא הזכיר נידון זה של ברכת לעולם יהא אדם למי שקם ממיטתו אחר ד’ שעות, ומ”מ לא ראינו אינו ראיה גמורה (ועי’ ערוה”ש ס”ס נב שהוסיף ברכות שלא הזכירם המשנ”ב שם לדון בהם אם יכול לאומרן אחר התפילה).

קרא פחות

הנפק”מ בזה הוא לענין אם מחוייב המכה מיתה (מלבד באופן שהיה המוכה עבדו שאז ישנו בדין יום או יומיים, עי’ ב”ק צ ע”א), וכן יש בזה עוד נפק”מ לענין אם נימא קלב”מ לענין לפטור את המכה מתשלומין.

והנה רש”י בב”ק שם הזכיר הלשון אפילו אם מת מחולי זה לסוף ג’ שנים וכו’ (שחשיב כמת מחמת המכה) וברשב”ם ב”ב נ ע”א הזכיר לסוף שנה וכו’, ונשאלתי האם לשונות אלו דוקא או לאו דוקא.

ולכאורה אין חילוק לאחר כמה שנים מת אלא שאינו מצוי שימות לאחר הרבה שנים באופן שיהיה ברור שמת מחמת המכה, ובדוחק רב מצוי לאחר שנה או לאחר ג’ שנים, ונקטו לשונות אלו של שנה וג’ שנים מאחר שהם לשונות המצויים הרבה.

וברמב”ם פ”ד מהל’ רוח ה”ג ואם אמדוהו למיתה אוסרין את המכה בבית הסוהר מיד וממתינים לזה וכו’, ומקורו מסוגי’ דכתובות דף לג, ולא הזכיר שיש קצבת זמן לזה כמה ימים או שנים אומדין אותו.

ויעוי’ בגיטין ע ע”ב והאמר רב יהודה אמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים וברח מעידין עליו וכו’, שחט בו שנים או רוב שנים ה”ז אינו גולה וכו’, חיישינן שמא הרוח בלבלתו אי נמי הוא קירב את מיתתו וכו’, איכא בינייהו דשחטיה בביתא דשישא ופירכס אי נמי דשחטיה בברא ולא פירכס ע”כ.

וא”כ לפי דברי הגמ’ הללו האופן שיהיה נהרג המכה על מעשהו לכו”ע הוא רק באופן ששחטיה בביתא דשישא ולא פרכס כלל, ובאופן זה לא אמרי’ שהרוח בלבלתו ולא שהוא קירב את מיתתו.

ומ”מ דברי הגמ’ הללו אמורין באופן של שחט סימנים אבל באופן שהמכה היתה באופן אחר הגדרים ישתנו בזה מתי יש לחשוש לא מחמת המכה הכהו, וכנראה שבאמת אינו מצוי שאם ימות המוכה אחר שנים רבות שיהיה אפשר לייחס את המעשה למכה, ואולי זהו הטעם שלא נקטו רש”י ורשב”ם באופן של עשר שנים.

אמנם אחר העיון נמצא שלכאורה נחלקו בזה הרמב”ם והראב”ד, שהרמב”ם בהל’ רוצח פ”ה ה”ב כתב וז”ל, אין הרוצח בשגגה גולה אלא אם כן מת הנהרג מיד אבל אם חבל בו בשגגה אף על פי שאמדוהו למיתה וחלה ומת אינו גולה שמא הוא קירב את מיתת עצמו או הרוח נכנסה בחבורתו והרגתהו, אפילו שחט בו כל שני הסימנים ועמד מעט אינו גולה על ידו, לפיכך אם לא פרכס כלל או ששחטו במקום שאין הרוח מנשבת בו כגון בית סתום של שיש הרי זה גולה, וכן כל כיוצא בזה עכ”ל.

וכ’ עלה הראב”ד, נמצא לדבריו מה שאמרו (כתובות לג) חובשין אותו דאי מיית קטלינן ליה לא אמרו אלא במכה שאין בה חבורה ולא מחוור כלל, ואומר אני שלא אמרו הרוח בלבלתו או פרכוסו הרגתו אלא בששחט בו שנים או רוב שנים אבל חבורה אחרת אין הרוח ופרכוס מקרבין את מיתתו עכ”ל.

והמעיין בל’ הרמב”ם יראה שהבין בל’ הגמ’ ששחט בו שנים או רוב שנים לרבותא נקטו כן שאפי’ שחיטה מפורעת כזו ג”כ לא אמרי’ בבירור שמת מחמתו ואפי’ שודאי ימות אם מחמתו ואם מחמת קירוב מיתה באיזה אופן שיהיה.

ומ”מ לכשתמצי לומר שאין הכל תלוי במחלוקת בין הרמב”ם להראב”ד, שהרי במכה שאין בה שום חבורה שניהם מודים ובשחט בו שנים או רוב שנים ג”כ שניהם מודים, ולא נחלקו אלא במה שבא לכלל חבורה ועדיין לא בא לכלל שחט בו רוב שנים.

קרא פחות

כלל יסודי הוא שא”א לדלג על דברים שנקבעו בסדר התפילה ובפרט תחנון שהוא נזכר בבבלי (מגילה כב) וירושלמי (ברכות) וכבר נוהג מימות התנאים (ב”מ פרק הזהב) אע”פ שאין עושים ממש נפילת אפיים האידנא כמ”ש המשנ”ב מ”מ כבר נקבע בסדר התפילה וא”א לשנות בסדר התפילה.

ואע”פ שיש נידון אם נפילת אפיים הוא חובה או לא ובגמ’ משמע שלא נקטו עליהם כחובה גמורה עי”ש ובשם האר”י הובא שהוא חובה ולגבי והוא רחום כ’ הפוסקים שמי שאינו אומרו הוא פורץ גדר, מ”מ לשנות מסדר התפילה בציבור ודאי שא”א.

ויש הוראה מהחזו”א לגבי לדלג פסוד”ז בציבור כדי להספיק להתפלל שמונ”ע עם הנץ החמה שאי אפשר בציבור מכיון שמשנה את צורת התפילה בציבור.

וידוע שהרבה פוסקים כ’ כנגד המבטלים תחנון בימים שמן הדין א”א לבטל בהם תחנון (עי’ בספר דברי תורה ועי’ באישי ישראל מה שהביא מפוסקי זמנינו הגריש”א והאג”מ ועוד, ועי’ מה שציין הרבה בפסקי תשובות), וכ”ש לבטל מחמת טורח ציבור שבזה אין נידון כלל להתיר לדלג על תחנון.

קרא פחות

כן, יש להתפלל ביחידות במקרה כזה כמבואר במשנ”ב סי’ מו סקל”ב, וכ”ש אם עומד בדיעבד לפני חצות ואם ימתין לציבור יש לחוש שיפסיד חצות שאז יהיו ברכותיו לבטלה כמו שכתבו הרבה פוסקים והבאתי באחת התשובות הסמוכות.

ולגבי שאלתך לצרף אנשים שאינם מתפללים כ”ש שיש לסמוך על צירוף זה ולהתפלל עכשיו, מאשר להמתין לאחר זמן תפילה או לאחר חצות.

קרא פחות

המשנ”ב (סי’ נה סקל”ב) הביא מחלוקת לגבי קדיש האם אפשר לצרף יותר מאחד שעדיין מתפלל או ישן אם הרוב פנויים לשמוע קדיש או שההיתר לצרף רק אחד שמתפלל או ישן, ולגבי ישן הכריע להחמיר, ומשמע שלגבי מתפלל לא הכריע להחמיר.

ולכן לגבי מעריב במקום הצורך מותר להקל בזה, אבל לגבי שחרית ומנחה אמנם נחלקו בזה פוסקי זמנינו אם גם לגבי חזרת הש”ץ אפשר לצרף כשאין עשרה שסיימו להתפלל, ובמשנ”ב יש סתירות בזה דבביאור הלכה סי’ נה סוף ד”ה או משמע שהקיל גם בחזרת הש”ץ וכן יותר משמע בפשיטות לשונו במשנ”ב שם סקל”ג וכן בסקל”ח עי”ש, וכן נקט הגרח”ק (אישי ישראל מהדו”ב תשובה כב בסוף הספר).

אולם בסי’ קכד בשו”ע ס”ד משמע שיש להחמיר בחזרת הש”ץ עי”ש, ובמשנ”ב שם כתב שאם יש בקהל מדבר ואינו שומע טוב שיעשה הש”ץ תנאי שאם לא יענו אמן ויכוונו לברכותיו תהיה התפילה בתורת נדבה (ומדבר ואינו שומע טוב ממי שמתפלל כמבואר במשנ”ב סי’ נה סקל”ח שבזה סבירא לן מעיקר הדין כהפוסקים שהוא מצטרף לגמרי וא”כ רק לחומרא כ’ המשנ”ב בסי’ קכד שיעשה תנאי), וכן בשוע”ר סי’ נה ס”ז ובצש”ע סי’ טו ס”ז וסי’ כ ס”ב משמע שהחמירו בחזרת הש”ץ וכן נקט הגרשז”א בהליכ”ש תפילה פ”ט דבר הלכה אות ג.

ולכן כשאין צורך גדול אין להסתמך על זה בחזרת הש”ץ וכך נהגו, ובפרט כשזה יותר מאחד שבזה החמיר המשנ”ב בישן מחמת שהוא רוב צדדים לחומרא (שצירף דעות האוסרים בישן אע”פ שמעיקר הדין משמע בבה”ל שם שסבר להקל בישן עכ”פ בישן אחד עי”ש מ”מ ביותר מאחד שרוב צדדים לחומרא נקט במשנ”ב להחמיר), הלכך גם בניד”ד ביותר מאחד בחזרת הש”ץ ודאי נכון להחמיר ובצורך גדול יעשה הש”ץ תנאי ואולי מהני גם בזה.

לגבי מה שהמשכת לשאול מה הדין אם ימתין להם יפסיד את חצות, התשובה היא שזה צורך גדול מאוד, ולכן אין לו להמתין להם אלא לצרף את הארבע שעדיין לא סיימו שמונ”ע ולעשות את התנאי הנ”ל.

לגבי אם הארבעה שמשלימים לעשרה עדיין לא סיימו שמונ”ע או שאוחזים באלוקי נצור וכבר אמרו יהיו לרצון הראשון, יש שנקטו שבאופן כזה הוא יותר קל, מכיון שיכולים לענות לחזן, ואולם החושש לכתחילה לדברי השו”ע בסי’ קכד שצריך שיהיו ט’ ששומעין לא מועיל אם הם עסוקים בתפילה כל שהיא, וכמבואר באג”מ או”ח ח”ד סי’ יט שהאומרים תחנונים אפי’ אם מכוונים לענות אחר הש”ץ (כמ”ש המשנ”ב שם סקי”ז) מ”מ אם אין תשעה ששומעים אסורים מן הדין.

קרא פחות

בודאי יצא כיון שענין הברכה הוא שלום כמבואר במגילה יז ע”א, וקיימא לן שאינו מעכב בדיעבד אם שינה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, ויצוי’ עוד שנוסחא ישנה ועתיקתא של חתימת ברכה זו היא עושה השלום בלבד, ואף נזכרה חתימה זו במדרשים, וכן נוהגים עד היום בהרבה מקומות בעשרת ימי תשובה, ומנהג ותיקין הוא שהובא בעשרות ראשונים ופוסקים (ועי’ במחזור וילנא), אף שבא”י אין נוהגין כן ע”פ הגר”א, מ”מ יש חותמי ברכות שנהגו ק”ק אשכנזים בחו”ל ע”פ נוסח א”י הקדום והישן כמו צור ישראל וגואלו (ועי’ בט”ז) ושאותך לבדך ביראה נעבוד.

וכבר העירו שבעשי”ת בספר חיים וכו’ הוא מעין חתימה דעושה השלום וכמו וטוב בעיניך שהוא מעין חתימה דהמברך את עמו ישראל בשלום, וכנ”ל יש להוסיף דותערב הוא מעין חתימה דשאותך לבדך ביראה נעבוד, ולא עוד אלא שגם קרובץ של פורים הוא מעין חתימה דשאותך לבדך ביראה נעבוד דוק ותשכח והיא נוסחת א”י הקדום והישן.

רק שהגר”א סבר שאנו נמשכין אחר נוסחאות ומנהגי בני בבל והוספת קרובץ אמנם תליא במחלוקת ראשונים אבל הוא קיל משינוי חתימה ולכן גם במקום מנהג ברור מ”מ לא הקיל בשינוי חתימה.

קרא פחות

מכיון שהמנהג לא לומר תחנון במנחה הוא מנהג שאינו ברור להלכה מה מקורו ואם יש לו דין מנהג מצד הלכה, והוא מבוסס בעיקר על קהילות בחו”ל שנהגו להתפלל סמך לשקיעת החמה והיו מסיימים לאחר השקיעה, (עי’ בספר דברי תורה תליתאי עמ’ תעג והלאה מש”כ איזה לימוד זכות רחוק בזה, ויש לציין שהמשנ”ב שסבר שאפי’ במנחה בין השמשות אין לחשוש לסכנה בודאי לא סבר שיש איזה צד לגזור בכל מנחה אטו מנחה שקרובה לשקיעה), לכן אין להוסיף לנהוג כן כנגד מנהג הציבור כל שיש ציבור שנוהג אחרת.

ויש לציין שגם בשטיבלך שנהגו שכל אחד מתפלל כנוסחתו כמו בית הכנסת איצקוביץ מכל מקום לא נהגו לשבש סדרי התפילה ע”פ מנהגים חריגים, ולכן גם אם נוסח אשכנז במנין ספרדי ולהיפך לא נחשב במקום כזה כשינוי אך ביטול תחנון נחשב בהחלט כשינוי ממנהג המקום גם במקום כזה.

לגבי הש”ץ עצמו איני נכנס לנידון אם יש מקור למנהג זה או לא, אבל באופן כללי יש הוראה של פוסקי זמנינו שספרדי שמתפלל אצל אשכנזים (שאינו נוהג ליפול על פניו) יכול לנהוג כמנהגו שכן בזמן שהקהל נופלים על פניהם אינם רואים מה הוא עושה, ולכן גם בנידון דידן (על הצד שיש מקום למנהג זה) יכול לומר הפסוקים בזמן זה בלי נפל”א ובזה לא יעבור על לא תתגודדו.

קרא פחות

היה בזה ענין להראות הנהגת הקב”ה עם ישראל במדבר שהוא על טבעי, וכמבואר כן בשמו”ר כה ה ובפסיקתא דר”כ פיסקא ויהי בשלח, ששם מתייחסים להדי’ לאבחנה שהבחנת שההנהגה עם המן ובארה של מרים היה להיפך וכמו ששמתם לבכם לזאת.

והטעם משום שכל הנהגת המדבר היה זה ארבעים שנה ה’ אלהיך עמך לא חסרת דבר, שזו היתה הנהגה טבעית למקבלי התורה כמ”ש במכילתא ר”פ בשלח גבי לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן וכמ”ש עה”פ בירמיה הדור אתם ראו וגו’.

קרא פחות

התשובה בזה שבאופן כללי אינו צריך למסור את היין לשומר מחמת שיש כאן כמה דברים לטיבותא בזה, ואחד מהטעמים הוא משום שיש כאן ישראלים והגוי ירא לנסך (ויעוי’ בש”ך סי’ קיח סקל”ג לענין חלב), ואולי בהמשך נרחיב עוד בנימוקים בזה.

אולם מ”מ אם לפי הענין נראה שהגוי אינו מתיירא לגעת ביין כגון שהיין מוצב על השולחן ונראה כמו שמי שלוקח ממנו אינו נתפס עליו כגנב ובפרט אם הגוי אינו בקי בטיב דיני ישראל שאינו יודע שיקפידו עליו אם ייגע ביין, (שבזה אין מירתת), וכן אם היין עומד במקום או בזמן שיש למלצרים כח ורשות לסלקו משם מתוקף תפקידם, בכל כה”ג לכאורה יש מקום להצריך שומר או להעמיד את הבקבוק באופן שמי שניגש אליו נתפס עליו כגנב כגון לתלותו בשקית במלתחה, ואז אין צריך שומר.

מקורות:

עיקר הדין בזה מבואר במתני’ ע”ז סט ע”א, היה אוכל עמו (פי’ הישראל עם הגוי) על השלחן והנח לגינא (פי’ כלי) על השלחן ולגינא על הדלבקי (פי’ מקום שמניחין שם היינות סמוך לשלחן) והניחו (פי’ את הגוי) ויצא, מה שעל השלחן אסור ומה שעל הדלבקי מותר, היינו משום שבזה אין לו רשות ליגע, ומסיים שם במשנה ואם אמר לו הוי מוזג ושותה אף שעל הדלבקי אסור, ומסיים שם עוד חביות פתוחות אסורות וסתומות וכו’, עי”ש, והסיפא שם אינו נוגע לעניננו.

ועפ”ז פסק בשו”ע יו”ד סי’ קכט ס”ז היו יושבים ישראל וגוי לשתות כל אחד מיינו (פי’ כל אחד מיין של עצמו) ושמע הישראל שקורים לבהכנ”ס והלך שם להתפלל מותר היין אם יש דרך עקלתון שיוכל לבוא עליו פתאום, אבל אם היו שותים ביחד מיין אחד ויין לפניהם על השלחן ויין אחר חוץ לשלחן והניח הגוי לבדו, שעל השלחן אסור ואת שחוץ לשלחן את שתוך פישוט ידיו אסור ושחוץ לפישטו ידיו מותר, ואם אמר ליה הוי מוזג ושותה וכו’, וההמשך כמו במשנה.

וכן לענין אם אינו נתפס עליו כגנב מבואר ברמ”א סי’ קכח ס”ד דבמקום שיש לחוש שנגעו לשתות ממנו הוא אסור (ועי”ש גם בשו”ע ס”ה), ובמקום הפסד כ’ הש”ך סקי”ג שיש להתיר בדיעבד.

ולענין מה שאין מירתת בגוי כשאינו יודע שהוא אוסר את היין יעוי’ בהגהה בפת”ש סי’ קטו סק”ב בשם החכמת אדם כלל סז ס”ד עי”ש, לענין חלב, ומ”מ זה בלבד שאין מירתת מטעם אחר שאין נתפס עליו כגנב מטעם אחר כמו הפרטים המבוארים בנידון דידן.

(ובאמת עיקר דין החכ”א מיירי בחלב ששם שייך התעסקות של הגוי ובאינו בקי הגוי בדינים יש חשש ממש שיערב חלב, משא”כ בניד”ד בדרך כלל אם נתפס כגנב אינו נוגע ואם אינו נתפס כגנב נוגע, ומירתת קצת פחות שייך לניד”ד).

לענין הנידון אם היתר נכנס ויוצא הוא לכתחילה או בדיעבד ברמ”א סי’ קכט ס”א מבואר שהוא רק בדיעבד (ועי’ גם סי’ קכח ס”א), אולם בגמ’ חולין ג ע”א מבואר דההיתר הוא גם לכתחילה, וכ’ הש”ך סי’ קיח סקל”ב דבנכנס ויוצא לזמן מועט ההיתר הוא אפי’ לכתחילה, ומש”כ הרמ”א שמותר רק בדיעבד הוא באופן ששהה זמן רב ולא הודיע לגוי שדעתו לשהות (בתנאים המבוארים בסי’ קכט שם), שבאופן זה מותר כמבואר בפוסקים אבל רק בדיעבד.

לענין מקום שרבים מצויין אין חשש יין נסך שירא לנסך כמבואר בשו”ע סי’ קכט ס”ד ועי”ש ביד אפרים, אבל בענין שהגוי אינו נתפס עליו כגנב (כגון שיכול לטעון שהיין הוא ציבורי), ויש לחוש שמא ישתה שיש לו הנאה מזה בזה אפי’ להש”ך שם סקי”ד בדעת הרמ”א ג”כ אסור (עכ”פ במקום שאינו הפסד מרובה עי’ שם סי’ קכח סקי”ג), וכ”ש לפמש”כ הט”ז בסי’ קכט שם סק”ט דכל שהמגע קרוב לודאי יש לחוש אפי’ במקום רבים אפי’ בלא הנאה כלל.

ולענין אם היין בכוס פתוח אם יהיה מותר בדיעבד באופן שהגוי נתפס עליו כגנב, בזה יהיה תלוי במחלוקת הש”ך והט”ז (ובעובדא שהביא היד אפרים שם בשם שו”ת בית יהודה משמע שתפס לאסור אם אין החבית פקוקה כהט”ז), ולבני ספרד יהיה ודאי אסור כיון שהמחבר אינו מקיל בנתפס עליו כגנב אם אינה פקוקה עי”ש בסי’ קכט בשו”ע וש”ך.

באופן שאין נתפס כגנב יש לשון בשו”ע ס”ס קכח שהאופן שנאסר הוא אם נמצא גוי בין החביות אבל עצם עו”ש גוים משמע שם שאינו אוסר במקום רבים, וגם בסי’ קכט ס”ד משמע דמיירי המחבר שהיה גוי עם החביות, וא”כ יש מקום לדון שמה שהגוי אוסר היין אם אין נתפס כגנב הוא רק באופן שיש גוי עם היין ממש, ויל”ע בזה.

באופן שנתפס כגנב שמותר אין מפורש בשו”ע אם ההיתר הוא לכתחילה או בדיעבד, ופשטות לשון התוס’ (על הסוגי’ בע”ז ע ע”ב והוא נדפס בדף ע ע”א סוף דיבור ראשון) והפוסקים (עי’ בית אפרים שם) דמיירי בדיעבד, ובפרט דפשטות הרמ”א ריש סי’ קכט שמגביל את הנחת יין עם גוי רק בדיעבד מיירי על הדברים שנתבארו בסעיפים שם, ולא הותר לכתחילה אלא באופן שהזכיר הש”ך בסי’ קכח סקל”ב של יוצא ונכנס בלא שהות שזה לא נזכר בסעיפים שם בריש סי’ קכח.

לענין מה שאין יין גוי נאסר במקום רבים עכ”פ בפקוקה ולכל מר כדאית ליה, דבשו”ע סי’ קכט ס”ד אי’ שהוא אפי’ אם הרבים הם גוים דגם בזה יש מירתת, אולם יעוי’ בסי’ קלא ס”א לגבי מטהר יינו של גוי דמשמע שם שאין מירתת כלל במקום שיש רק גוים, ואולי לגבי סי’ קכט באופן המבואר בסי’ קלא שמועיל גם בגוים, ולא משמע כן, ויש לומר דרק במטהר יינו של גוי חמור יותר כמו שמצינו שגם חותם בתוך חותם לא מועיל בכה”ג גם באופן שמועיל ביין של ישראל.

והואיל דאתאן לכל זה, נעיר עוד הערה קצרה, לגבי הגבהת יין לחוד אם אוסר בסי’ קכט משמע בכ”מ שאינו אוסר, וכ”כ בסי’ קכד סי”ח, אולם יעוי’ שם בט”ז סי”ז סקט”ו דמשמע דלהרמ”א אסור ולכאורה כ”ש להמחבר בסי”ז שמחמיר יותר מהרמ”א עי”ש, והט”ז עצמו הקיל בזה, וכן במחבר סי’ קלב ס”ב מבואר לכאורה שאוסר הגבהה,והרמ”א שם אמנם לא חלק להדיא על המחבר אבל מתוך דבריו משמע שלא החמיר בהגבה עי”ש בדבריו, וצ”ע בכל זה.

פשטות דעת השו”ע שלענין המתנה לא נאמר שיעור ד’ מילין, דהיינו שרק השיעור להתקדם בדרכו נאמר השיעור שצריך להתקדם בדרכו ד’ מילים ולהתרחק מדרכו שיעור מיל, אבל לענין המתנה צריך להמתין גם יותר מכך, אולם מי שמקיל בזה עכ”פ במקום צורך גדול, יש לו לכאורה על מה לסמוך.

מקורות:
יעוי’ בגמ’ חולין קכב ושו”ע סי’ צ סי”ז שצריך להמתין ד’ מילין בדרכו עד תפילה במנין, אבל לא נזכר להדיא בגמ’ ושו”ע לענין מי שיושב בביתו מה דינו, אבל ב’ דינים נזכרו השייכים לזה.

הא’ נזכר בשו”ע שם סי”ז בשם אגודה חולין פ”ט סי’ קמט שאם יושב בביתו ורוצה לצאת לדרכו ימתין עד שיתפללו בעיר ואז יצא (והוא בתנאי שימצא אח”כ שיירא ושיוכל לבוא למחוז חפצו בעוד היום גדול כמבואר שם), ולא נזכר שם אם יש שם גדר בזה אם השיעור שצריך להמתין להם הוא שיעור זמן של הילוך ד’ מילין או יותר מזה.

ולכאורה היה מקום ללמוד שההגדרה הוא ד’ מילין גם בזה, כלומר שאם יצטרך להמתין יותר מהילוך ד’ מילין אינו מחוייב להמתין להם, דהרי למד האגודה דבר זה מכ”ש מהדין הנזכר בגמ’, ואם כן דיו לבא מן הדין להיות כנידון.

אבל אפשר לדחות דבאופן שיושב בביתו וממתין כיון שאינו צריך להרחיק כלום כל זה נלמד עדיין במכל שכן מהדין הנזכר בגמ’ כיון ששם צריך להמתין מהלך מרחק שהולך ומתרחק ד’ מילין ולענייננו אין צריך להמתין בשעת ריחוק כלל.

ועדיין צע”ק דהרי בלאו הכי דיו לבא מן הדין להיות כנידון, דהרי בהולך בדרך כוונתו להתקדם בדרכו והשאלה אם יתפלל ואחר כך יתקדם או יתקדם ואחר כך יתפלל, ועל זה אומרים לו שיתפלל ואחר כך יתקדם בדרכו, אבל כאן כשנמצא בביתו הרי צריך להמתין, ואם ממתין עד התפילה אפי’ הוא פחות מד’ מילין, כגון אם נאמר לו להמתין שעה אחת (ששים דקות) עד התפילה, נמצא בזה שאנחנו מטילים עליו חיוב חדש שאינו נוהג בשאר סתם הולך בדרך.

אבל אם נאמר שאין כאן ממש קל וחומר אלא סברא חדשה בגדי החיובים, ניחא, דלא אמרי’ בזה דיו וכו’.

ומ”מ יש ליישב קושי’ זו באופן אחר, דגם בהולך בדרך סבר האגודה שהחיוב המוטל עליו הוא אפי’ אם אין דעתו להתקדם ממש עכשיו, מ”מ כיון שיש בדעתו במהלך הזמן להתקדם בדרכו, לכן מטילים עליו להתקדם, וא”כ יוצא שהיושב בביתו אינו מחוייב בחיוב חדש, אלא מעין החיוב של הולך בדרך, והוא חידוש דין, דהרי מהגמ’ אין ראי’ אלא על מי שבדעתו עכשיו להתקדם ולהתפלל והנידון רק אם להקדים דרכו או תפילתו, וג”כ יש לציין דעדיין אינו מיישב הקושי’ לגמרי, דהרי מ”מ יש לדחות שהמהלך בדרך אין זמנו מתבזבז כלל גם אם מטילים עליו להתקדם משא”כ כאן.

ואולי יש לחדש באמת מכח זה דמה שהזמן של האדם מתבזבז בזה לא התחשבו כלל בענין המתנה, אלא כל הנידון כמה צריך לטרוח בהילוך, ואחר דחזי’ שהמהלך בדרכו הטריחוהו לילך ד’ מילין ה”ה היושב בביתו הטריחוהו להמתין כל מה שצריך מכיון שלא אכפת לן כלל שהזמן מתבזבז וזה לא היה שיקול בתקנה זו כלל.

ויל”ע בזה.

ויש לציין דפשטות דברי האגודה הם באמת כהצד האחרון שכתבתי, דהרי האגודה לא הגביל הדברים בשיעור זמן, אלא רק כתב שאם ימצא שיירא ויוכל לבוא למחוז חפצו בעוד היום גדול מחוייב להמתין בינתיים לציבור שיתפללו, וא”כ משמע אפי’ אם יצטרך עתה להמתין יותר משיעור ד’ מילין, וממילא לכאורה יצא לנו בזה ב’ חידושי דינים, הא’ דמי שיושב בביתו צריך להמתין לציבור גם יותר משיעור כדי הילוך ד’ מילין (כל עוד שהם תוך מיל לביתו וביום כמבואר במשנ”ב), והדין השני שגם מי שהולך בדרך אפי’ אם לא היה בדעתו מיד להמשיך בדרכו אלא לנוח עכשיו, מ”מ מאחר שסו”ס תכליתו להמשיך בדרכו אנו מטילים עליו להמשיך בדרכו עד שיעור ד’ מילין כדי למצוא ציבור להתפלל.

והשו”ע שכ’ כן בשם יש מי שאומר הכונה שהכריע כמותו אלא שלא מצא חבר לאגודה, עי’ מחצה”ש כאן, וכן במשנ”ב לעיל בהל’ תפילין בשם האחרונים, אולם בש”ך ביו”ד נראה שלמד דהלשון יש מי שאומר הכונה שאינו מוסכם, עי”ש.

והב’ דאיתא במשנ”ב סי’ צ’ סקנ”ב ע”פ החיי”א (והוא מיירי על נט”י לסעודה בכלל מ’ סי”א) דמי שיושב בביתו צריך להרחיק עד מיל לילך להתפלל במנין בבהכנ”ס, אבל לא נתבאר אם צריך להמתין, דעיקרי הדברים נאמרו כגון באופן שעכשיו יש שם מנין שצריך להרחיק עד מיל לבהכנ”ס, אבל לא נתבאר לענין אם אין מנין אלא רק בעוד זמן של הפרש מיל או בהפרש של ד’ מילין שאז יהיה מנין בתוך מיל לביתו מה הדין בזה.

והג’ יש לדון הנה יש מקצת אחרונים שנקטו (יעוי’ בשו”ת בנין עולם ובספר זה השולחן ובעוד אחרונים, ועי’ בספרי זמנינו סביב המשנ”ב מה שהביאו בזה) ששיעור ד’ מילין הוא רק מחוץ לעיר, אבל בתוך העיר מחוייב להרחיק יותר, ופשטות דעת המשנ”ב אינה כן, אבל עכ”פ להאחרונים שהחמירו בזה הנה הרי אם יושב בביתו דינו כמהלך בתוך העיר שהשיעור הוא יותר מד’ מילין.

ואולי גם להחולקים ומקילין בזה שהשיעור הוא טירחא דהרחקה וה”ה בתוך העיר אבל מ”מ כשאינו צריך לטרוח בהרחקה כלל אלא בהמתנה שמא עד כאן לא פליגי לענין זה ומודו דבזה מחוייב להמתין גם יותר מד’ מילין.

והד’ יש לדון בזה לפי מה שדנו האחרונים (עי’ ביאור הלכה ריש סי’ קסג ועוד) לענין מי שרוכב או נוסע ברכבת או במכונית אם משערים בריחוק ד’ מילין בשיעור ריחוק מקום או בשיעור הילוך הזמן.

והכרעת המשנ”ב בזה לגבי נט”י לתפילה (סי’ צב סקי”ז) לכאורה להקל בנוסע ולגבי נטילת ידים להחמיר בזה, ועי’ בשבט הלוי [ח”ט סי’ לז] ובאישי ישראל [פ”ח הערה ע’] בשם הגרח”ק מש”כ ליישב בזה, ולולי דבריהם יש לדון בדברי המשנ”ב בסי’ צב אם כוונתו לענין שיעור המרחק.

(והמשנ”ב ציין לא”ר והא”ר ציין לספר בית יעקב סי’ ל”ה וצל”ע שם במקור הדברים לברר הענין).

ועכ”פ אם נימא דהשיעור הוא לפי ריחוק מקום נמצא לכאורה שאם יושב בביתו צריך להמתין טובא, דהרי אי אפשר לומר לקולא בב’ האופנים שכשנוסע במכונית ומהלך ד’ מילין בדקה יפטר על ידי ריחוק ד’ מילין וכשנמצא בביתו יפטר על ידי המתנת שיעור ד’ מילין.

והה’ יש לדון דנחזי אנן שהרי כתב הריטב”א והובא בביאור הלכה ריש סי’ קסג לגבי ד’ מילין של נטילת ידיים שהוא רק ברעב ומצטער, וממילא מכיון שההיתר הוא מחמת צער רעבון א”כ מסתבר שאין בזה חילוק בין אם יבואו אליו המים בדרכו בעוד ד’ מילין לבין אם יבואו אליו המים לביתו בעוד שיעור מהלך ד’ מילין ולענין להתרחק לצורך נטילת ידיים לאחריו הקילו יותר כיון שמלבד ההמתנה יש כאן גם טירחא אבל בלא טירחא זו השיעור הוא ד’ מילין.

ומה שמצינו שבנטילת ידים הגבילו הדבר למצטער ובתפילה לא הגבילו – אפשר דה”ה גם בתפילה הגבילו בזה ותני חדא והוא הדין לאידך.

ואולם קצת דוחק דמיירי בתפילה במצטער דהרי אין מצוי צער כ”כ באיחור תפילה כמו באיחור אכילה ואם משום איסור סעודה יעמיד שומר ודוחק להעמיד כל הנידון בגמ’ ובשו”ע ופוסקים רק בשחרית או באופן שצריך לאכול ואין לו שומר ואולי מאחר שהולך בדרך אין זה דוחק להעמיד באופן שאין לו שומר א”נ כשרוצה לישן שינה של כמה שעות ולכך רוצה להתפלל קודם (ואעפ”כ לענין דינא יש מקום לומר דבכה”ג ‫כבר‬ חשיב כלאחריו שאם רוצה לישן כמה שעות אולי לא יצטרך להרחיק ד’ מילין וצל”ע בזה).

‬
ואפשר דאין הכי נמי שבתפילה הקילו יותר משום שהגדר של בדיעבד בתפילה ביחיד קיל מבדיעבד של אכילה בלא נטילת ידיים (ויעוי’ גם מש”כ בשו”ת שבט הלוי הנ”ל לענין אחר).

ועכ”פ לדידן נלמוד לכאורה שאם יש לו צורך גדול להתפלל עכשיו ואינו יכול להתפלל עכשיו בציבור יוכל להתפלל ביחיד.

אבל יש לדחות דא”א ללמוד מנט”י לתפילה דהא כדאיתא והא כדאיתא, ובנט”י כשיש צער עיכוב סעודה הקילו בזה לענין הצער, אבל בתפילה כיון שהנידון הוא רק מצד טירחא ממילא לא הקילו כשאין טירחא, והמתנה לא חשיבא טירחא.

ולסיכום הדברים יש כמה ראיות חזקות דחיוב ההמתנה הוא יותר מד’ מילין ומ”מ יש מקום לדון מהל’ נט”י להקל בזה במקום צורך גדול, ועכ”פ כשיש צער עיכוב סעודה וכיו”ב.

אם עדיין שבע, כגון שאכל בסעודה כל צרכו ונמשך זמן שביעתו למשך זמן, באופן זה יכול עדיין לברך ברכת המזון גם אם עברו 72 דקות (ראה או”ח סי’ קפד ס”ה ומשנ”ב ס”כ).

ומ”מ כמה פוסקים כתבו שלכתחילה אין לאחר את ברכת המזון לאחר 72 דקות, מאחר שלא תמיד אנו בקיאים לומר שאנחנו עדיין שבעים (עי’ ערוה”ש שם ס”ז וס”ח וקובץ תשובות הגרי”ש אלישיב ח”א סי’ כא ומנחת שלמה ח”א סי’ יח אות י).

קרא פחות