הנפק”מ בזה הוא לענין אם מחוייב המכה מיתה (מלבד באופן שהיה המוכה עבדו שאז ישנו בדין יום או יומיים, עי’ ב”ק צ ע”א), וכן יש בזה עוד נפק”מ לענין אם נימא קלב”מ לענין לפטור את המכה מתשלומין.
והנה רש”י בב”ק שם הזכיר הלשון אפילו אם מת מחולי זה לסוף ג’ שנים וכו’ (שחשיב כמת מחמת המכה) וברשב”ם ב”ב נ ע”א הזכיר לסוף שנה וכו’, ונשאלתי האם לשונות אלו דוקא או לאו דוקא.
ולכאורה אין חילוק לאחר כמה שנים מת אלא שאינו מצוי שימות לאחר הרבה שנים באופן שיהיה ברור שמת מחמת המכה, ובדוחק רב מצוי לאחר שנה או לאחר ג’ שנים, ונקטו לשונות אלו של שנה וג’ שנים מאחר שהם לשונות המצויים הרבה.
וברמב”ם פ”ד מהל’ רוח ה”ג ואם אמדוהו למיתה אוסרין את המכה בבית הסוהר מיד וממתינים לזה וכו’, ומקורו מסוגי’ דכתובות דף לג, ולא הזכיר שיש קצבת זמן לזה כמה ימים או שנים אומדין אותו.
ויעוי’ בגיטין ע ע”ב והאמר רב יהודה אמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים וברח מעידין עליו וכו’, שחט בו שנים או רוב שנים ה”ז אינו גולה וכו’, חיישינן שמא הרוח בלבלתו אי נמי הוא קירב את מיתתו וכו’, איכא בינייהו דשחטיה בביתא דשישא ופירכס אי נמי דשחטיה בברא ולא פירכס ע”כ.
וא”כ לפי דברי הגמ’ הללו האופן שיהיה נהרג המכה על מעשהו לכו”ע הוא רק באופן ששחטיה בביתא דשישא ולא פרכס כלל, ובאופן זה לא אמרי’ שהרוח בלבלתו ולא שהוא קירב את מיתתו.
ומ”מ דברי הגמ’ הללו אמורין באופן של שחט סימנים אבל באופן שהמכה היתה באופן אחר הגדרים ישתנו בזה מתי יש לחשוש לא מחמת המכה הכהו, וכנראה שבאמת אינו מצוי שאם ימות המוכה אחר שנים רבות שיהיה אפשר לייחס את המעשה למכה, ואולי זהו הטעם שלא נקטו רש”י ורשב”ם באופן של עשר שנים.
אמנם אחר העיון נמצא שלכאורה נחלקו בזה הרמב”ם והראב”ד, שהרמב”ם בהל’ רוצח פ”ה ה”ב כתב וז”ל, אין הרוצח בשגגה גולה אלא אם כן מת הנהרג מיד אבל אם חבל בו בשגגה אף על פי שאמדוהו למיתה וחלה ומת אינו גולה שמא הוא קירב את מיתת עצמו או הרוח נכנסה בחבורתו והרגתהו, אפילו שחט בו כל שני הסימנים ועמד מעט אינו גולה על ידו, לפיכך אם לא פרכס כלל או ששחטו במקום שאין הרוח מנשבת בו כגון בית סתום של שיש הרי זה גולה, וכן כל כיוצא בזה עכ”ל.
וכ’ עלה הראב”ד, נמצא לדבריו מה שאמרו (כתובות לג) חובשין אותו דאי מיית קטלינן ליה לא אמרו אלא במכה שאין בה חבורה ולא מחוור כלל, ואומר אני שלא אמרו הרוח בלבלתו או פרכוסו הרגתו אלא בששחט בו שנים או רוב שנים אבל חבורה אחרת אין הרוח ופרכוס מקרבין את מיתתו עכ”ל.
והמעיין בל’ הרמב”ם יראה שהבין בל’ הגמ’ ששחט בו שנים או רוב שנים לרבותא נקטו כן שאפי’ שחיטה מפורעת כזו ג”כ לא אמרי’ בבירור שמת מחמתו ואפי’ שודאי ימות אם מחמתו ואם מחמת קירוב מיתה באיזה אופן שיהיה.
ומ”מ לכשתמצי לומר שאין הכל תלוי במחלוקת בין הרמב”ם להראב”ד, שהרי במכה שאין בה שום חבורה שניהם מודים ובשחט בו שנים או רוב שנים ג”כ שניהם מודים, ולא נחלקו אלא במה שבא לכלל חבורה ועדיין לא בא לכלל שחט בו רוב שנים.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 17
מק"ט התשובה הוא: 5932 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/5932
