מה ששאלת למה מטטרון נזכר בשם זה מאחר שיש לו ע’ שמות כמ”ש באותיות דר”ע, הנה לפעמים יש שם אחד והשאר כינויין, כמו שמצינו בר”פ כיצד מעברין עי”ש ובעוד מקומות, ועי’ במדרש גבי משה אמר הקב”ה מכל שמות וכו’ אלא משה וכו’ ושם יש טעם בדבר וכנראה ג”כ כאן, ויעוי’ סנהדרין לח ע”ב וברש”י שם, דמבואר שם ששם מטטרון העיקרי הוא כשם רבו ומטטרון הוא כינוי, ומ”מ הוא כינוי עיקרי, דבלאו הכי אין שמות למלאכים אלא כינויין כמ”ש רז”ל עה”פ והוא פלאי.

ולפי מה שמבואר שם שהכינוי הוא ע”ש השליחות צ”ל דהשליחות העיקרית של מטטרון היא שליחות ששייכת לשמו מטטרון, ומאידך גיסא במקומות שנזכר על עניינים אחרים נזכר בשם השייך לאותו ענין כמו יפיפיה שר התורה שהוא ג”כ מטטרון, ועי’ בחיבורי על האותיות דר”ע.

לענין עוד שמות שמצינו בחז”ל על מטטרון שלא נזכרו שם אה”נ גם שבעים שמות של הקב”ה ושבעים שמות של ישראל אינם כוללים כל השמות שמצינו בכל מקום, וכנראה יש מכנה משותף על השמות שנזכרו שם באותיות דר”ע על מטטרון.

קרא פחות

יש שכתבו שרק נעלי עור מצריכים נטילה (ערך שי או”ח סי’ ד וכן הובא בארחות רבינו ח”ג בהוספות לאו”ח ח”א אות ח בשם החזו”א), ויש שכתבו שגם נעלים שאינם של עור מצריכות נטילה (כה”ח סי’ תקנד סקע”ג בשם הבא”ח דברים אות כא).

ולפי מה שבארתי בתשובה אחרת דאפשר שהחזו”א סובר שנטילה זו היא תקנה א”כ התקנה היא לפי גדרי נעל, ומה שאינו נחשב נעל להרבה פוסקים ביוה”כ (אע”פ שהחזו”א החמיר ביו”כ ות”ב) לא חשיב נעל לענין זה, אבל הכה”ח סי’ ד סקע”ב בשם הבא”ח (עוד יוסף חי תולדות אות ו) סובר שהוא רוח רעה מחמת הדריסה על הקרקע, וממילא בני”ד מחמיר מאחר שיש בזה דריסה על הקרקע דרך זוהמא (וכלשון המור וקציעה בסי’ ד שיש בזה רוח זוהמא משעה שדרך על הארץ).

ובגרביים נקיות אי’ בא”א מבוטשאטש סי’ ד כ’ שאינן מצריכות נטילה, וגם הכה”ח בשם הבא”ח מודו דרק מה שהולך בהן על הארץ מצריך נטילה (ומה שהולך אבל באקראי עי’ בתשובה לגבי קטן).
 

באופן כללי כתבו הפוסקים להימנע מלעשות זירוז לידה ללא צורך מכיון שזירוז כולל בקרבו כמה סיכונים שע”פ השקפת החיצוניים הוא דבר שאדם יכול לקחת אותם על עצמו, אך אסור לקחת אותם על עצמו ע”פ השקפת התורה, אולם כשיש צורך צער או סיכון או סיבוך באופן שהצורך הרפואי בזירוז לידה הוא ברור, מותר לעשות זירוז לידה, וכן במקרה כמו שלך אפשר לעשות (והבאתי בסוף התשובה פרטי המקרה).

מקורות:

בספרי הפוסקים ובעיקר פוסקי זמנינו [ראה אג”מ יו”ד ח”ב סי’ עד] הביאו כמה טעמים לומר שיש עדיפות ללדת בזמן שקבע הקב”ה כדי שלא להכניס עצמו במקום סכנה בידיים וגם ע”פ הסוד.

אולם כבר הערתי בתשובה אחרת [ד”ה האם מותר לעשות זירוז לידה טבעי בשבת במקום צער בסוף התשובה] שבמקום שיש צורך ע”פ רפואה וע”פ הסתברות לעשות זירוז לידה אין צורך להימנע, מכיון שיש בזה צורך גדול, ובפרט בניד”ד שגם היולדת צריכה ורוצה בכך, ואילו ההסתברות הפשוטה שבזירוז לידה אין שום סרך איסור, דמצד הדין אין בזה ג”כ מכניס עצמו למקום סכנה, מכיון שבלאו הכי יש על היולדת חיוב גמור של פיקו”נ ליילד את התינוק במוקדם או במאוחר מתי שתתרצה בדבר, וברגע שהתרצתה לדבר הרי שבחרה עכשיו לעשות את החובה המוטלת עליה.

ועצם דברי האג”מ שם מחודשין מאוד מה שכתב שם שיש הבטחה על הצלה דוקא על מי שיולדת בזמנה, דמהיכי תיתי, ולא זכיתי להבין כל המהלך שם אולי אדרבה מי שמוסרת עצמה למצוה זו שמא זכות המצוה נמי מגינה עליה כמו שמצינו בצפרדעים שמהם למדו חנניה מישאל ועזריה, ומאידך על כל לידה אמרי’ במדרש [מד”ר ותנחומא פ’ אמור] שתשעים ותשעה למיתה וא’ לחיים (ועי’ בביאורי על הפסיקתא דר”כ פ’ ט’ מה שכתבתי לבאר בזה), ובמתני’ בשבת שנשים מתות בשעת לידתן שאז הוא זמן סכנה כמבואר בגמ’ שם, ויל”ע מנ”ל לקבוע איסור חדש בזה, דהרי מיירי כאן בצער חולי ומנ”ל לחדש חידושים למנוע תקנה ורפואה לחולה במקום צער גדול, ובפרט שבכל לידה ביד היולדת להחליט אם לבצע את הלידה איטי או מהר, וכי נאמר שלא תסייע בהוצאת הולד ויצא לאטו כדי שיצא רק בדרכי הטבע שטבע הקב”ה, ובתוס’ סוטה יא ע”ב משמע בפשיטות שהיא מצוה לעשות כן.

ואכן ראיתי בשם הגרשז”א (מועדים ח”ב פט”ז ארחות הלכה הערה א) שאיהו לא היה ס”ל כלל לקבוע איסור בזירוז לידה כעין דברי האג”מ אלא רק שבלא צורך פשוט שאין לעשות כן, ומ”מ גם האג”מ מודה שכשיש צורך בזה יש להתיר, רק דכמו שנתבאר דברי הגרשז”א בזה הם עיקר להלכה, מכיון שדברי האג”מ בזה מחודשין מאוד, ובמקום רפואה לצער כזה צריך ראיה ברורה.

וכן ראיתי ג”כ בתשובות והנהגות ח”ה סי’ שפט שכתב שדברי האג”מ תמוהין, וכן השה”ל דלהלן לא סבירא ליה מעיקר הגדר של האג”מ, ולכן א”א לנקוט כן להלכה.

ובשם הגרי”ש ראיתי שהובא (כן הביא הגר”י זילברשטיין בשמו בתורת היולדת פ”א הערה א) שהיה רגיל להזכיר דברי המשנה באבות פ”א מכ”ד שעל כרחך אתה נוצר וממילא יש להשאיר את הזמן לבורא העולם, וצ”ע ומסתמא אין כוונתו להוכיח דבר ממתני’ אלא הכונה שיש סיכונים בדרכי זירוזי הלידה וממילא כשאין צורך אין לעשות כן.

ואמנם בשבט הלוי ח”ו סי’ קכח כתב שהכיר מקרה מוות שנעשה על ידי זירוז לידה, וצל”ע בנתונים בבתי רפואה כיום, אולם כתב שם שכשיש צורך ע”פ שיפוט יסודי של רופא מומחה ולא ע”פ שיפוט קל דעת יש להתיר.

אולם גם במקרה של המלצה רפואית לעשות זירוז לידה לפעמים צריך בדיקה לעומק עם יועץ שאינו משוחד בדבר לברר אם הוא אכן כך (עי’ שו”ת מרכבו ארגמן ח”ז עמ’ 270 מה שהביא שם מעשים שראה בזה מהשטח).

וכמו כן בשבועות מוקדמים יחסית, יש לשקול את העובדה שיתכן שהולד עשוי לצאת יותר מפותח ומוגמר אם לא יצא קודם זמנו, והדבר נצרך בירור ובכל מקרה לגופו לפי הענין, אך במקרה כמו כאן שמדובר בשבוע 41 כמובן שאין שיקול זה בחשבון בד”כ.

ולכן במקרה הנידון כעת שמדובר בשבוע מאוחר ויש המלצה רפואית לעשות כן וגם היולדת רוצה בכך לענ”ד אין חשש פקפוק לזרז את הלידה, אבל ישתדלו לפני כן לשאול יועץ רפואי יר”ש מחוץ לביה”ח שאינו משוחד בדבר או עכ”פ לברר שההמלצה הרפואית היא מבוססת על צרכים רפואיים אמיתיים בשיקול דעת של רופא מומחה.

והיות ויש כמה דרכים בזירוז לידה ובניד”ד מדובר במקרה שאינו חירום ממש באותו הרגע, לכן אם יש אפשרות לבצע את זירוז הלידה באופן המוחזק כפחות מסוכן בודאי שהוא עדיף.

וע”פ הסוד הובא במקובלים [ספר הקנה דף מז ע”ב, ראב”ד ספר יצירה דף ח ע”ד, שער רוה”ק להאר”י דף י ע”ד] שאינו טוב לשנות זמן הלידה שנקבע, אולם במקרה כמו שלך שכבר התאחר זמן הלידה הנצרך ע”פ המבואר בגמ’ בנדה שיש מקום לטעון שכבר זמן הראוי ללידה, ואם ימתינו עוד ימים ספורים כבר יגיע לכלל סכנה, וכבר עכשיו טוענים הרופאים שכבר אינו בריא לעובר להשאר שם, אין מחוייבים לחשוש לזה, וכמ”ש המשנ”ב בסי’ כה דאין הולכים אחר הקבלה כשסותר לדברי הפוסקים, ובניד”ד מאחר שמדובר בצער האם וצורך הולד הרי מצד הלכה יש לעשות מה שצריך לצרכיהם, דגם ניתוח באבנ”ז כתב שאסור להסתכן בו שלא לצורך אבל אם יש צורך חולה בניתוח הדין הוא שמותר.

ומ”מ יש לציין דעיקר האיסור לשנות זמן הלידה המובא במקובלים הוא על ידי קמיע אבל בכל דרך שהוא מוגדר כדרך שהיא אינה על טבעית אינו ברור שהוא בכלל האיסור, דבגמ’ בפ”ק דברכות מבואר לענין מין שאע”פ שהוא בכלל מורידין ואין מעלין מ”מ אין ראוי לקללו בעת זעם דכתיב ורחמיו על כל מעשיו, ומ”מ גם משם אין ראיה ברורה דשם הוא לעורר חרון אף של מעלה כנגד אדם פרטי, וכאן הנזק אינו ברור (לפי המבואר בספר הקנה שם שהחשש הוא שישנה מזלו לרע), אם כן שמא כאן כשנעשה נזק באופן שאינו מכוון על ידי קמיע אינו דומה ממש לגמ’ שם, אבל מצינו בכ”מ שהרחיקו יותר מרפואות שאינם טבעיות, כמו שאלה בשדים ובגורלים ביו”ד סי’ קעט, ויתכן שגם קמיע הוא מצד זה, אך אין סברא מוכרחת לומר כן.

וכבר הזכרתי בתשובה הקודמת שהנוהגים בכל דבריהם ע”פ הסוד והמקובלים גם בזה באופנים מסויימים יתכן שיחמירו יותר מאחרים מלהזדקק לזירוז לידה, כל עוד שאין כאן סכנה ממש שאז יש כבר צורך בזה ממש משום פקו”נ.

לענין מה ששאלתם שוב, לגבי מה שהרופאים מונים את ההריון רק לפי תאריך הווסת האחרון, האם אפשר להסתמך על זה, תשובה אמנם הם סופרים לפי תאריך ווסת אחרון, ואעפ”כ המנין שלהם יוכל להיות  נכון לגמרי במקרה שהווסת של האישה הוא קבוע, וגם אם לא, בד”כ הם מודדים את הספירה של הימים לפי נתונים אמיתיים, כמו הורמונים של גיל ההריון וגודלם של איברי העובר, רק שיש לפעמים כללים נוקשים בצורת הספירה שלהם, שלפעמים עין אובייקטיבית תוכל לבחון את הדברים מעט אחרת, אך בד”כ אין צורך לחשוש לזה.

ראיתי כל הקושיות שהעליתם בס”ד, ואכתוב בזה ביאור המאמר ע”פ המתבאר בגמ’ עירובין נה ע”א ורש”י שם דלפי זה יתיישבו לך כל הקושיות.

ענין המאמר שאילו היתה התורה בשמים היית צריך לעלות אחריה הכונה בזה ללמד שגם במה שקשה בלימוד התורה צריך אתה להערים ולבקש תחבולות ועצות כדי לקיים בעצמך את הלימוד.

וממילא ראשית כל מיושב כלל מה באו ללמד בזה (מה שהתקשיתי למה הוצרכו להשמיענו מה נעשה אילו היה דבר שאינו) דבאו ללמד כנ”ל.

שנית מתיישב לך מה שהתקשית שאילו היתה בשמים לא היתה ניתנת לבני אדם, והכונה כנ”ל אילו היתה מרוחקת ממך ומ”מ היתה ניתנת לך ללומדה היית צריך ללומדה, והעיקר כנ”ל דאחר שנתקבלה בידך ואתה לומדה עליך להתאמץ עוד לקנותה מה שהיית מתאמץ אילו היתה בשמים.

שלישית מה ששאלת דהרי הפסוק מודיע לא בשמים היא הענין מיושב דעיקר לימוד התורה אינו בשמים, אבל דרכי קנייניה כל אחד ואחד צריך להתאמץ לפי כחו בכל מאמצי כח.

אם כי באמת צל”ע מה הוא הדיוק שאם בשמים צריך אתה וכו’, דלמה לא נפרש אפכא דכיון שלא בשמים לכך בפיך ובלבבך לעשותו, אבל אם היתה בשמים לא, דהרי כי משמש בד’ לשונות ואחד מהם דהא (ר”ה ג) ולמה לא נפרש כי תשוב אל ה’ וגו’ דהא המצוה הזאת לא רחוקה וגו’ ולכן עליך לשוב וגו’, כך יש מקום להבין.

ויעוי’ ברא”ם ובשפתי חכמים מה שכתבו בזה, אבל בפשוטו באמת לא מכאן ילפי’ לה שהתורה היא חובה ולא רשות, אלא סברא היא בכל התורה שכל התורה נאמרה גם למי שקשה לו לקיימן, דאל”כ הרי כמה אזהרות ועונשין נאמרו על כל דבר מן התורה, וע”כ שהכל חיוב גמור, אלא כוונת התורה כאן רק לומר שהתורה היא קלה לקבלה ולעשותה מאחר שהמצוה הזאת לא רחוקה וגו’, אבל אם היתה רחוקה וגו’ אמנם היה קשה לקבלה ולעשותה בפועל אבל לא היינו נפטרים מכך, ורק  דמתוך הדוגמאות המובאות כאן בפסוק שמעי’ מה היה יכול להיות שבכל גוני היינו מחוייבים על פי דין לקיימה ולקבלה ואעפ”כ הוא בנקל מאחר שקרוב אליך הדבר וגו’.

ור”ל דהנידון כאן בפסוקים אלו הוא רק לבאר שקיום התורה אינו כבד וקשה אבל החיוב הוא בכל גוני, וממילא שמעינן דמצד החיוב הוא אפי’ כשהוא בשמים או מעבר לים דגם אז אינו מוגדר כאונס דהרי כל מה שהתורה דינה כאן הוא רק מצד שאינו קשה לקיימו אבל מצד החיוב אינו מפקיע גם באופן זה.

רביעית מתיישב לך למה לא אמר כן בהמשך הפסוק ולא מעבר לים היא, דבגמ’ שם אמרי’ לה אה”נ לענין מעבר לים, רק דרש”י קיצר כדרכו ולכן כאן נקט רק תחילת הדרשא שבו רמוז כבר עיקר הענין.

ועי’ בשאילתות דר”א סי’ יט שלמד מזה דצריך לילך אחר רבו למדינת הים מחמת זה.

ולגוף מה שהוצרכו לב’ חלקים בפסוק גם בשמים וגם מעבר לים, הנה מעבר לים הוא דרך ביקוש הרגיל בעוה”ז ובשמים הוא דרך ביקוש שאינו רגיל בעוה”ז, הלכך תרתי אשמעי’ וצריכי, דאי אשמעי’ רק ולא מעבר לים הייתי אומר רק דרכי הביקוש שרגילין בהן בדרך הטבע קמ”ל לא בשמים דגם דרכי ביקוש שאין רגילין בהן בדרך הטבע צריך להתאמץ בהם, אבל אי אשמעי’ לא בשמים צ”ע דלכאורה כ”ש שמה שהוא בכלל דרכי העולם לבקש סחורה מעבר לים היה לנו לבקש, ואולי ר”ל דאם לא תמצא התורה אצלך תשתדל בכל מיני ביקוש וגם מזה אל תנח ידיך, כלומר שלא תאמר לבקש רק בשמים שהוא מקום גבוה, וממקום קדוש יהלכון, ולא רק בשמים שהוא דבר שצריך להקדיש כל חייו לזה לעלות לשם, אלא גם מעבר לים ובכל מקום קבוע כאקראי תבקש עד שתמצא, על דרך ונעו מים וגו’ לבקש את דבר ה’ וגו’, ועי’ במהרש”א על הגמ’ שם ובהעמק שאלה על השאילתות שם.

ראוי לעשות כן לפנים משורת הדין וגם לחשוש לשיטות המחמירות בזה, ומעיקר הדין בתפילין אין בזה איסור וכן בנרתיקן ומחזיקן לכו”ע מעיקר הדין אין בזה איסור אלא רק לפנים משורת הדין.

מקורות:

אי’ בספר חסידים סי’ תתקיז דאם רוצה להפיח עליו להתרחק מן הספרים ולא ישן כנגד הספרים שמא יפיח כנגדם, וכ”כ ברמ”א סי’ תריט ס”ו שטוב שלא ישן ליד ארון הקודש.

ומ”מ לענין עיקר דינא עי’ שו”ע או”ח ס”ס מד ומשנ”ב שם סק”ז, דרק לענין שינה החמירו שמא יפלו מידו, וטעם זה הוא מפרש”י בסוכה כו ע”א, אבל מצד הפחה משמע שלא חשו כשהן בידו, מדלא אמרו שאסור לישן בהם כשהן בידו שמא יפיח בהן.
(ומיהו לפי מה שהביא המג”א בשם בעל העיטור והובא להלן יש ליישב דנקט חדא מתרי טעמי עי”ש, וכ”ש אם נימא דדעת רש”י כבעל העיטור כדלהלן).

ובכרוכין בידו התיר שם השו”ע אפי’ לישן שינת קבע דבזה אין חשש לנפילה.

ולהדיא מבואר במשנ”ב סי’ קב סק”ג שאפי’ מונחין התפילין עליו שלא במקומן מעיקר הדין בשעת הדחק ליכא איסורא להפיח (ויש קצת אחרונים שהקילו אפי’ ביותר מזה, עי’ אשל אברהם מבוטשאטש סי’ לח ס”ב לענין מכוון שלא לצאת בהם וכן באילת השחר שבת מט ע”א, ובתשובה אחרת הרחבתי לענין הנחת תפילין בלילה כשמכוון שלא לצאת בהם).

ודברי המשנ”ב הנ”ל בסי’ קג הם רק בשעת הדחק, אבל שלא בשעת הדחק אסור כדברי הס”ח הנ”ל, ועי’ בבית ברוך על החי”א כלל יא אות שו מה שהעיר עוד מענין זה כשהתפילין אינם מהודקים שיש לחשוש לצד שזה נחשב מונח במקומו עי”ש וזהו דלא כהא”א מבוטשאטש שהקיל בזה, ושם בבית ברוך כ’ דאפשר דיש להחמיר אפי’ במונחין שלא במקומן, וע”ע מנח”י ח”ו סי’ קג.

אמנם דעת בעל העיטור [הל’ תפילין ח”ו ס ע”ג]  המובא במג”א ס”ס מד דבתפילין כל עוד שאוחזן בלא נרתיקן חיישי’ להפחה, ומשמע בדברי המג”א שם דמפרש כן גם בדעת רמ”א, וצ”ב דהרמ”א שם משמע שמודה לשו”ע בדינא דאם הם בלא נרתיקן וכרוכים בידו שרי, והרי לבעל העיטור לכאורה באופן זה חיישי’ להפחה.

ויש לציין דלפי לשון בעל העיטור המובא בב”י בס”ס מד אין הכרח ברור דשהן בידו בלא נרתיקן שרי, דבעל העיטור כ’ וז”ל, הא דאמרינן שלא יפיח בהם דוקא כשהן בראשו אבל כשהן בנרתיקן לא קאמר ופשוט הוא עכ”ל, והנה לא נחית למצב הביניים שאינן בראשו ואינן בנרתיקן, ואפשר דמחמת זה כ’ הב”י דדברי בעל העיטור פשוטין, דהרי אם היה בעל העיטור מכריע להדיא דשלא בראשו ושלא בנרתיקן חיישי’ להפחה לא היה הב”י נוקט שדבריו פשוטין, אלא דבר פשוט דדברי הב”י קאי רק על מה שכ’ בעל העיטור שכשהן בנרתיקן אין חשש, וממילא לכאורה למד הב”י בדברי בעל העיטור דכל שמונחין שלא במקומן חשיבי כמונחין בנרתיקן גם לענין זה, ולכך כתב הב”י דדברי בעל העיטור פשוטין, ולא חלק עליו כלל.

אבל במג”א אכן נראה שהבין בבעל העיטור כמו שכתבתי בשמו, אע”פ שלא כתב כן להדיא, מ”מ מוכח במג”א שחילק באופן שהתפילין אינן בראשו אם הם בנרתיקן או לא אם חיישי’ להפחה או לא, דהרי קאי על דברי הרמ”א שמחלק בין אם הם בנרתיקן או לא לענין אי חיישי’ להפחה או לא, וע”ז קאמר שכשהן בנרתיקן גם להפחה לא חיישי’ כדברי בעל העיטור.

ולהמג”א הבעל העיטור שלא הזכיר מצב ביניים שאינן בראשו ואינן בנרתיקן אפשר משום שכל שאינן בנרתיקן חשיב ביזיון ועדיין צע”ק למה נקט בראשו שהרי הוא חמור יותר מבידו בלא נרתיקן, וא”כ ממ”ט נקט בעל העיטור האופן של האיסור בכה”ג.

ויעוי’ גם ברש”י סוכה כו ע”א גבי דפריס סודרא משמע שיש איסור לאחוז תפילין בידו כשחושש להפחה, דנזכר שם שההיתר הוא רק בפריס סודרא, וכדברי בעל העיטור הנ”ל, וטעם ההיתר באופן זה פרש”י משום שלא נתנה תורה למלאכי השרת, ומשמע שמעיקרו הוא דבר אסור והותר רק באופן זה, ודוחק לומר דמיירי באופן שאין חשש נפילה (וכפירוש התוס’ רי”ד בסוכה שם המובא בעה”ש כאן שפריסת הסודרא הוא כדי שלא יהיה חשש נפילה), דמה שייך לא נתנה תורה וכו’ הרי אין כאן שום סרך איסור שהיה צד לאסור מחמת זה, ועוד דבפרש”י בברכות כד אי’ לא נתנה תורה למלאכי השרת שאין להם ערוה ואין אנו יכולים להזהר כ”כ וכו’ עי”ש, וא”כ רגלים לדבר שכאן נזכר ענין זה לענין הפחה דאינה שייכת במלאכי השרת.

ובאמת בשוע”ר בסי’ מד הביא שיש דעה דחיישי’ להפחה שאסור לישן אצל התפילין שינת קבע עד שיפרוס סודר עליהם [והוא פרש”י הנ”ל ממש], רק כתב דהעיקר כדעת השו”ע עי”ש.

ויעוי’ בב”י שי’ הרמב”ם בביאור הסוגיא, ולפי מה שנתבאר ראוי להקפיד לפנים משורת הדין כדברי הס”ח והרמ”א הנ”ל, וכ”כ באבני ישפה ח”ס סי’ סח סק”ב בשם הגריש”א להחמיר שלא להפיח כשאוחז ס”ת בידו, וע”ע בסי’ מג ס”א, וכן מסברא יש מקום לומר דיש ללמוד מדין מרגלותיו בברכות סוף דף כג דלעניינו לכה”פ טוב שלא יפיח בידו.

והנה לפי מה שנתבאר שהפחה בתפילין בידו מעיקר הדין אין בזה איסור לרוב הפוסקים, א”כ לכאורה ס”ת הוא כמותו מלשון הגמ’ בברכות כג ע”ב לא יאחוז וכו’ עי”ש, שמשוה דינם להדדי לענין המבואר שם (שאינו ממש שייך לכאן עי’ בפרטי דין זה בסי’ מג הנ”ל), וגם הרמ”א הנ”ל בסי’ תריט אינו מעיקר דינא שלא כתב אלא וטוב לישן רחוק מן הארון.

וגוף דין זה שכשהוא סגור בכלי אין בזה איסור לכו”ע כן מבואר גם בסי’ מג ס”ד לגבי עשיית צרכיו, אף דמשם אין ראיה לגמרי לענייננו, דשם יש קולא משום מעשה שהיה כמ”ש בגמ’.

בפשטות לפו”ר אין ענין בזה כיון שאינו שומע ואינו מבין, אלא אם כן אפשר להראות לו בכתב או באופן אחר, אבל אם א”א כמדומה שאין ענין בזה אם לא מצד מנהג, דהרי כיון שאינו מבין הוידוי ואינו מתחרט על חטאו ואינו מכוון בוידוי מה תועלת יש בוידוי והנשמה גם אם שומעת הוידוי (כמ”ש הקדמונים שלא יצעקו בשעת מיתה בפני הנשמה וכמ”ש במד”ר כל ג’ ימים וכו’ וכמ”ש בגמ’ אחים בהספדא דהתם קאימנא) מ”מ כמדומה שאינה שייכת בוידוי כלל, דהרי אין מתים בוידוי אע”פ שיש להם נשמה דבמתים חפשי ונשמה לבד הרי היא פורחת כציפור כמ”ש בריש חלק

.

ועי’ גם ברמב”ם בפהמ”ש על המשנה בסנהדרין מג ע”ב דמבואר שם שהוידוי נצרך להיעשות קודם שתיטרף דעתו של המת, ואינו שייך לנידון אם שוטה בר כפרה או לא (ועי’ נדרים לו ע”א, וגם הנידון שם אינו שייך לנידון של כפרה בחייבי מיתות ב”ד או במתים בידי שמים שאין תלוי המעשה באדם דשם הקרבן תלוי בדעת מקריב), דמבואר ברמב”ם שם שהוידוי הוא קודם שתיטרף דעתו גם אם המיתה תהיה אחר שתיטרף דעתו, והמיתה היא ג”כ כפרה.

ואף דיש לדחות שעכ”פ מה שאפשר בדעת שיהיה בדעת וגם דאפשר לדחות דלכתחילה ודאי בעינן דעת בוידוי, מ”מ הענין מובן דאין וידוי בלא עזיבת חטא וחרטה עם הוידוי.

ובתורת חיים כ’ שם להדיא דאחר שנטרפה דעתו לא שייך שיתודה, ואף דשם אינו ראוי ובחרש (עכ”פ בחרש מדבר ואינו שומע ועי’ שבת ר”פ מי שהחשיך לענין דעתא קלישתא בחרש) יש לטעון דאם יצליחו לומר לו יבין מ”מ זה פשוט שוידוי צריך דעת מתודה.

לפי פשוטו דברי הירושלמי נאמרו כהנהגה כללית באורח החיים שהדברים בעוה”ז נבראו בשביל ליהנות בהם בני אדם ולהכיר בהם חסדי וטובות ה’ ולא בשביל להסתגף ולהמנע מהם, ובאמת יש פלוגתת תנאים ואמוראים בזה גם בבבלי כגון בתענית יב ובנזיר ז ובשלהי החובל ועוד, ויש מקום לבאר דהירושלמי סובר שאין על האדם להסתגף אלא ליהנות ולהכיר טובה, ומי שאינו רוצה ליהנות ממה שזימן לו הקב”ה לכאורה נראה שסובר הירושלמי שיש בזה מעין מעט מכפיות טובה להתעלם מטובותיו של הקב”ה שרוצה שהאדם יהיה לו טוב ממה שברא בעולמו (וכמ”ש הפוסקים בזה גם לענין האיסור לבזות אוכלין שהוא מדין כפיית טובה והבאתי הדברים בתשו’ אחרת).

וממילא לפי זה כל הנידון על כמה צריך להצטער ולטרוח בשביל להשיג מכל מין הי’ מקום לומר דאין כוונת הירושלמי להצטער ולטרוח כפשוטו, דהרי התכלית בזה שיהיה האדם נהנה מכל מה שהמציא לו הקב”ה בעולמו, ובודאי שלא נוצר כאן דין חדש שהאדם צריך לצער עצמו כדי לטעום ממינים חדשים שלא טעם כדי לקיים דין זה, והוא היפך כל המטרה בזה.

אבל באמת יש דבר שהאדם קשה לו לטרוח אבל אם יטרח יהנה מהטירחא, כגון יש אדם שיש לו עצלות לנקות פרי כל שהוא ולכן נוח לו לוותר על אכילת הפרי, ומ”מ אם ינקה הפרי ויאכלנו הרי שלא יצטער על מה שניקה שהתגבר על עצלותו, ובכל אדם ומצב לפי עניינו, ובזה אם התגבר בודאי שהידר לקיים בזה דברי הירושלמי.

וכן בירושלמי שם הובא שר”א היה מאסף פרוטות בשביל לקנות מכל מין בכל שנה כדי שיהיה לו, ויתכן שלא היה לו צער גדול מזה אף שהיה ר”א עני כמ”ש בברכות ה ע”ב ובתענית כה ע”א, מ”מ חסכון פרוטות במשך זמן רב אפשר שאינו צער גדול שכן דרך הרבה בני אדם לעשות כן לכל מיני צרכים ואפי’ שלא לצורך כלל אלא על כל צרה שלא תבוא.

ויעוי’ במפרשים קרבן העדה ופני משה על הירושלמי שם שהביאו שניהם ב’ ביאורים בדברי הירושלמי, ביאור אחד שעל ידי שטועם מכל מין אינו מסגף נפשו, וביאור שני הוא שעל ידי זה יכיר טובות ה’.

ויש לציין דהטעם שלא לסגף עצמו הוא הטעם הנזכר בבבלי במקורות שציינתי וגם עיקר הענין של לסגף עצמו ממינים מסויימים נזכר בבבלי לענין חטאו של הנזיר לפי דעות האוסרות לסגף, ומזה למדו שהיושב בתענית חמור מזה לפי שמסגף עצמו לא רק ממין אחד אלא מכל דבר ודבר.

ונמצא לפ”ז דעיקר רעיון הדברים כבר הובא בבבלי, ולפי דרך המפרשים בכ”מ לבאר דברי הירושלמי ע”פ הטעמים שנמצאו בבבלי לכאורה גם זה יתפרש על דרך זה.

אבל כשנדקדק בטעמים שכתבו המפרשים נמצא שחילקו הטעם שכתבתי לב’ טעמים, דלפי הטעם שכתבתי עצם הענין של הסיגוף שלא לסגף נפשו הוא כדי להכיר בטובות ה’, אבל המפרשים תפסו ענין הסיגוף כעין דין של בין אדם לנפשו שאסור לאדם לחבול בעצמו כדתנן בפ”ח דב”ק וה”ה שאין לו רשות לסגף נפשו, אבל הטעם השני הוא רק להכיר חסדי ה’ ואינו שייך לטובות הגוף כלל.

ולפי הטעם השני נמצא שיש ענין לטרוח ולהתייגע למצוא מכל מין כדי להכיר חסדי ה’ ולהודות עליהם ודלא כמו שכתבתי למעלה.

וגם נמצא לפי זה דאם יש לאדם אפשרות ליהנות הרבה ממין אחד או ליהנות הנאה כל דהוא מב’ מינים עדיף ליהנות כל דהוא מב’ המינים, וגם אפשר דלפי טעם זה בירושלמי העיקר הוא הוספת מינים כדי להכיר ככל האפשר טובות ה’ ולא להרבות ההנאה ודוק.

ואמנם עיקר הדברים נתבארו בירושלמי לענין מנהג ר”א שם שהקפיד לאכול מכל מין, אבל מה שנתבאר בזה הוא שהעיקר לאכול מכמה שיותר מינים.

ובקרבן העדה שם הזכיר שהוא להרבות בברכת שהחיינו ובט”ז סי’ רכז סק”ב בשם התשב”ץ סי’ שכ כ’ שהוא להרבות בברכות, ודברתי מדבריהם בתשובה הסמוכה [לענין סומא], אבל מה שנתבאר בודאי שלפי דבריהם הענין הוא לאכול מכמה שיותר מינים.

וכנראה שהכרת חסדי ה’ וטובותיו הוא בהכרה של כמה שיותר מינים, אבל עדיין צ”ב אם בכל זאת יש ענין שלא למעט ממין המסויים, דלפי הטעם הראשון פשיטא שאין לסגף עצמו ובכלל זה שלא למעט, אבל לפי הטעם השני יש לדון בזה, דיש מקום לומר דמכיר בחסדי ה’ יותר על ידי שאינו מסגף עצמו, וממילא אם נימא הכי נמצא שהטעם הזה קרוב לטעם שכתבתי מתחילה.

ולגוף הענין שלא לסגף ולצער עצמו בכל אשר שאלו עיניו, יעוי’ בתוס’ בכתובות קד מה שכתבו בזה בשם המדרש (והוא בתנא דבי אליהו, ועי’ ילקוט שמעוני ואתחנן רמז תתל) וברש”י עירובין נד ע”א (ויש שם לכאורה ב’ לישנות ברש”י החולקות זע”ז), ויל”ע אם אותו המאמר בירושלמי חולק על זה, ואם תמצא לומר שכן יש לדון א”כ מה שהזכירו בפוסקים דברי הירושלמי אולי תפסו כדברי הירושלמי רק לענין לאכול מעט מכל מין חדש בשנה כלשון המשנ”ב שם, ולא בכל מה שיכול להיות כלול בדברי הירושלמי שם ויל”ע, ובתשובה הסמוכה [לענין אם דברי הירושלמי הוא גם בשאר מאכלים] הרחבתי יותר בענין ההנהגה בזה למעשה.

ומ”מ למעשה לענין להצטער ולטרוח על טעימת מינים באופן שיהיה לו מזה רק צער ולא הנאה (כגון מה ששאלת על לנסוע לערים אחרות כדי להשיג מינים נוספים או לחולה ללכת לשוק לחפש מינים נוספים) לכאורה היה מקום לצדד דא”צ לטרוח, דהרי הטעם הקודם יש לו סמך ועיקר בגמ’ שלנו כמו שנתבאר, ובפרט לפי מה שיש מקום לומר דב’ הטעמים הם אחד והיינו הך כמשנ”ת.

אולם במשנ”ב סי’ רכז סקי”ט מבואר שנקט כהטעם השני שהוא כדי להראות שחביב עליו בריאתו של הקב”ה, אולם לפי מה שנתבאר שזה אינו סותר את את הטעם הראשון דיש לומר שהדרך והאופן להראות שחביב עליו ברייתו של הקב”ה היא באופן שנהנה מזה כדרך שאנשים דרכם ליהנות ולא לטלטל עצמו כדי לאכול פרי פלוני שישנו רק בעיר אחרת שאין דרך בני אדם להחשיב פעולה כזו כהנאה אלא כסיגוף, ואין דרך להראות חביבות והנאה אלא אם באמת נהנה מן הדבר.

ואם משער דלבסוף יהנה כשיבוא לשם א”כ באופן זה קיים בזה ג”כ דבר טוב בסופו של דבר.

לענין מה ששאלת מה הוא הלשון ליתן דין וחשבון על כל מה שראו עיניו ולא אכל, לענ”ד דין הוא בדיקה על כל מעשה לגופו אם היה שוגג או מזיד או אנוס או מוטעה ומה היה המניע או הסיבה למה ביטל המצוה וכמה היה לו הנאה מעבירה וכיו”ב, וחשבון הוא לחשב כמה עבירות יחד שאז הוא חמור יותר כמ”ש אחת לאחת למצוא חשבון ועי’ סוכה נב ע”א לענין כעבות העגלה חטאה, ועי’ שערי תשובה לר”י.

ואע”פ שכאן יש לדון שאינו חיוב גמור, וכן משמע בעירובין מ ע”ב שאינו חיוב, מ”מ יעוי’ במנחות לט דבעידן ריתחא עונשים אפי’ על ביטול מצוות עשה באופן שפטור, והענין הוא שמשמים תובעין האדם כל מה שיכול היה לעשות ולא עשה שכיון שהיה יכול לעשות ממילא היא תביעה למה לא עשה, ועי’ בספר החזיונות להר”ש אגסי הוצ’ אהבת שלום, ולכן בזוהר מצינו הרבה פעמים ענין עונש על דברים שע”פ הלכה אין בהם איסור וק”ל, ולכן מבואר שם בירושלמי שר’ אלעזר חש לה, כלומר חשש לדין זה משמע שהיה עליו כעין חיוב והיינו מהטעם הנ”ל.

לגבי שאר דברים שאינם פירות אע”ג דגם בהם שייכים ב’ הטעמים מ”מ משמע דיש ענין בפירות לטעום בכל שנה עי’ בדברי הירושלמי הנ”ל לענין ר”א ובדברי המשנ”ב הנ”ל וכן בדברי הקה”ע הנ”ל שהוא מצד ברכת שהחיינו, והיינו שהן מתחדשין בכל שנה וגם יש בהם עוד מעלה שהם מעשה ה’ ממש [שזה נפק”מ מצד הטעם השני], ומ”מ בדברים שאינם פירות י”ל דיש ענין מה לאכול לפחות פעם אחת מכל מין כדי להלל שם שמים עכ”פ דברים שבאו כצורתן (עכ”פ אם נימא דאי”ז רק מצד שהחיינו בלבד אלא גם הרגש ההודאה הטבעי).

ולגבי השאלה אם שייך גם לסגף עצמו וגם לקיים דברי הירושלמי תלוי בב’ הטעמים דלפי הטעם הראשון דעת הירושלמי שאסור לסגף עצמו [אא”כ נימא דבדאפשר לצער נפשיה מודה הירושלמי עי’ בתענית שם, אבל לא משמע מהירושלמי דמודה בזה], ולפי הטעם השני אינו סותר דהענין הוא להרגיש טובת ה’ ויכול בד בבד לסגף עצמו בכל שאר הדברים מלבד טעימה קלה מכל מין עד כדי הנאה מכל מין [אלא שהלשון שראו עיניו ולא אכל אולי קצת דחוק לפ”ז].

נראה שבמקרה רגיל אין למחות בזה.

מקורות:

יש ב’ נידונים לדון בזה:

א) הנה ראשית כל לענין קלף,יעוי’ בפוסקים (או”ח סי’ מב ס”ג ומשנ”ב שם סקי”ז סקי”ח וביאה”ל שם ודברי גדולי ההוראה בגנזי הקודש פ”ו ס”א) שגם קלף שעיבדוהו לשם ספר תורה אפשר לעשות בו תנאי לפני העיבוד כדי להתיר לכתוב עליו דברי חול, ורק תשמיש מבוזה אסור להשתמש בו, ולכן אין צריך למחות במי שרואים שכותב דברי חול על קלף, מכיון שכיום מצוי מאוד שעושים תנאי לפני שמתחילים לעבד את הקלף.
(אלא אם כן מדובר במקרה שיש לחשוש לפי הענין לאיסור שיש לבדוק אותו, שבמקרה כזה יש להפנות את האדם לברר כדין או להשיג קלף שעובד באופן שאין בו איסור).

ויעו”ש שיש שפקפקו גם בדין זה שתנאי אינו מועיל לענין ביזיון, ובאמת לכאורה למה שתנאי לא יועיל להפקיע גם איסור ביזיון, דהרי אם עשה תנאי שיכול לחזור בו ואכן חזר בו נמצא שלא הקדיש, ואולי המחמירים בזה חששו למה שאין ברירה בדאורייתא, וחששו בזה לואבדתם את שמם, ויל”ע.

ב) לענין כתיבת דברי חול בכתב אשורית הובא ברמ”א (יו”ד ס”ס רפד ס”ב) שיש אומרים דאין לכתוב דברים של חול בכתב אשורית שכותבין בו התורה עכ”ל.

ומכל מקום אין למחות ביד המקילים בזה, דאמנם יש שסברו שהוא איסור מן הדין (עי’ רדב”ז המובא בפת”ש שם סי’ רפג סק”ג ועה”ש סי’ רפד ס”ח ושו”ת רב פעלים יו”ד ח”ד סי’ לב), אבל בתשב”ץ (ח”א סי’ ב) התיר את הדבר, וגם להשיטה שאין לעשות כן הנה מקור הדברים מתשובת הרמב”ם (סי’ ז הובא בב”י שם וכעי’ מה שהביא שם מרבינו ירוחם), ובתשובת הרמב”ם שם אי’ רק שהוא מגונה, ודייק מזה בדברי יוסף (המובא בשד”ח ח”ב ריש דף קלה וכן ציין לו הפת”ש הנ”ל) שאין בו איסור, ולעצמו החמיר הדברי יוסף אבל לא לאחרים (פת”ש שם), וכן בערך לחם ס”ס רפג כ’ דהוא גנאי מאוד, ומשמע שאינו איסור, וכן בשו”ת מהר”ם בריסק  הזכיר דברי המג”א סי’ שלד סקי”ז שכ’ רק שאין נכון ולא כתב שהוא איסור, ואמנם כתב הא”ח מלוניל (ח”א הל’ ת”ת אות ט’) שלא זזו ישראל להיות נזהרים מזה, ומשמע שנהגו בו איסור, מ”מ גם לשון זו לא משמע איסור מדינא.

וכן מצינו שיש בפוסקים שהקילו בזה בשעת בדחק לכתוב בכתב אשורית דברי חול (ובלבד שישמרו על כבוד הכתב אח”כ, רוח חיים לר”ח פלאג’י סי’ רפד ס”א, הובא בשו”ת רב פעלים יו”ד שם), וכעי”ז התיר בשעת הדחק בשו”ת מהר”ם בריסק דלהלן מכח דברי המג”א דלקמן, וכ”ש לדעת התשב”ץ וכן הדברי יוסף בפת”ש הנ”ל שסברו שאין מחוייבים למעשה להזהר בזה.

ואע”ג שרוב הפוסקים אסרו הדבר עכ”פ לכתחילה מצד המוסר, מ”מ נ”ל שאין למחות ביד המקילים בזה, כיון דמסברא אין בזה איסור ברור אף שנזכר בגמ’ בספ”ב דסנהדרין שישראל ביררו אשורית לס”ת וכתב עברי לשטרות, מ”מ לא נזכר איסור בדבר אלא הנהגה, וגם מה שנזכר שם שהניחו להדיוטות וכו’ לא נזכר שם שהם עבריינים גם בדבר זה, אלא שנוהגים מנהג שאינו מכוון, וגם זה לא נזכר שם אלא לענין קביעות של תיקון שטרות בדרך קבע, ולא לענין אקראי, וכן בשו”ת מהר”ם בריסק שם ע”פ המג”א הנ”ל לימד זכות על מנהג העולם שאין מקפידין בזה.

ולכן אי אפשר למחות בזה מכיון שיכול לומר קים לי כהסוברים שאינו אסור מדינא.

ועי’ בגליון מהר”ש אייגר בשם הבית הלל על הרמ”א שם שכ’ שהוא דלא כהסוחרים שכותבין וכו’, והוסיף שם בסוגריים דהיש אומרים הללו הם דלא וכו’, ומבואר שאף הוא שמחמיר ועורר ע”ז מ”מ סבר שאינו לכו”ע, אלא רק שמנהג הסוחרים לא אתיא רק כדעת הי”א הנ”ל.

ויש להוסיף עוד דלפי כמה פוסקים כתב מרובע שלנו (וכלול בזה כמעט כל כתב שמדפיסים בו חומרים כיום) הוא ג”כ בכלל כתב אשורי לענין זה (כ”כ בגליון מהר”ש אייגר שם בשם בית הלל על השו”ע, [ואולי ממה שהעיר שם רק על הסוחרים ולא העיר על עיתונים וכיו”ב יש ללמוד שסבר שרק בכתיבת יד אסר ולא בדפוס שאולי יש להחשיבו כעין גרמא ובצירוף עוד קולות מתיר בזה אע”ג דלענין קדושה קי”ל כהט”ז דמחמיר בספרי דפוס דלא כהחו”י, וצריך בירור מה היה המציאות בזמנו], וכן הביא בשו”ת וישמע משה בשם הגריש”א בשם מה שהראוהו תשובת הרמב”ם מכת”י, וארחות רבינו ח”ד עמ’ קכח בשם הקה”י, אע”פ שבספר גנזי הקדש בשם הגרנ”ק הקיל בזה, וגם מה שהביא שם בשם הגריש”א אפשר שחזר בו אחר שהראוהו תשובת הרמב”ם מכת”י הנ”ל, וצל”ע בוישמע משה שם), ואעפ”כ כמעט לא ראינו ולא שמענו מי שמקפיד בזה שלא להדפיס וליצור דברי חול בכתב מרובע.

ויש להוסיף על נקודה זו עוד דבכמה פוסקים נזכר שלא לנהוג מנהג בזיון ולא לאבד לאבד דברי חול שנכתבו בכתב אשורי (ראה פת”ש סי’ רעא סק”כ בשם חו”י סי’ קט, רוח חיים שם, גנזי הקודש פי”א הערה ו בשם הגריש”א והגרשז”א והגרנ”ק, אולם בשם פוסקים אחרים הביא להתיר עי”ש), ולא מצינו שנהגו כלל שום קפידא בזה להקפיד על זה בכתב מרובע ונשתקע הדבר ולא נאמר, והפשטות ג”כ שרואים שלא נהגו לחשוש לזה, אם כי יש לדחות דאם מצד זה תלת חומרי בהדי הדדי [דהיינו גם אשורית שאינו מוסכם שהוא איסור, וגם מרובע שאינו ברור שהוא נחשב אשורית לענין זה, וגם איבוד שגם יש מתירים אפי’ בכתב אשורית] לא החמירו, אבל כתיבת דברי חול בכתב אשורית גרידא שמא החמירו, אבל לענין כתב מרובע עכ”פ לא החמירו, ואמנם גם שם הוא תרי חומרי ויש בזה כעין ספק ספקא, ויש גם טעם שכהיום מספרים וכותבים במקומותינו בלשה”ק ומאוד קשה להזהר שלא להדפיס והוא שעה”ד גדול, משא”כ בכתיבת כתב אשורית גרידא שמא החמירו.

ויש להוסיף עוד דמצינו שכותבין גיטין בכתב אשורי, ומה שאין כותבין תגין בגיטין היינו משום דפסקינן כמאן דאמר שתגין אין מעכבין בגט כמ”ש בשו”ע אה”ע שאין להניח לכתוב תגין בגט, ובפשוטו לדעה זו כתב אשורית הוא גם בלא תגין, ועי’ שו”ע או”ח סי’ לו ס”ג לענין חיסור תגין בסתו”מ, (וע”ע מה שהבא בגנזי הקודש פי”א הערה ג), ומשמע שלא נהגו בזה איסור גמור בכתב אשורית, ומיהו האג”מ ביו”ד ח”ג סי’ קכ תירץ דכל דבר שהוא תיקון חכמים כגט וכתובה מותר, וכעי”ז כתב בכתב סופר אה”ע סי’ כב לענין הזמנות לחתונה שהם צורך מצוה ומותר מעיקר הדין (אם כי טוב להחמיר ובלאו הכי דעת הרב פעלים שם להחמיר בהזמנות), והביא מעשה רב מאביו החת”ס ששלח ההזמנות בכתב אשורית.

וגבי גיטין יש לציין לדברי הרמ”א בהל’ גיטין לגבי גט בשבת שאפשר ללמוד ממנו ד”ת עי”ש, וא”כ מגט א”א להביא ראיה לסתם דברי חול.

מתנה יוקרתית או משמחת שיש בה שהחיינו אסור גם מצד שהחיינו  וגם מצד משא ומתן של שמחה לחלק מהפוסקים (וע”ע אג”מ או”ח ח”ג סי’ פב), מתנה רגילה יש לדון בזה מצד הדין ויש מהאחרונים שהזכירו שהמנהג שלא לתת.

לקבל לכאורה מותר בכל גוני משום דבר האבד.

וכן הורו הפוסקים לגבי נתינת מתנה בבר מצוה שהמנהג להקל.

בתשעה באב כל מתנה שנשלחת דרך דורון אסורה כשאלת שלום, ונתינת צדקה מותרת ואגרא דתעניתא צדקתא.

מקורות:

בגמ’ אי’ דממעטין במשא ובמתן, ובמשנ”ב סי’ תקנא כתב ללמד זכות על מה שלא נהגו למעט בזה משום שהכל נחשב עכשיו כדי פרנסתינו, ובשם הגרח”ק (נחמת ישראל פ”ט הערה יב) הובא דמי שיודע שאי”ז לצורך הפרנסה ראוי למעט.

ויש לדון דיתכן שהמתנה עצמה נחשבת משא ומתן של שמחה ובזה הוא חמור יותר כמבואר שם, ובפרט כאשר כל מטרת המתנה היא למטרת לגרום קורת רוח להמקבל, ומה שנקטו כגון בית חתנות היינו אפי’ אם בונה לצורך בנו שאינו מוגדר כמתנה עכ”פ בסמוך על שלחנו כיון שמספק לו צרכיו וצרכי נישואיו ג”כ, מ”מ מאחר שהוא למטרת נישואין חשיב של שמחה.

אולם במג”א סי’ תקנד סקכ”א כתב דאסור לתת דורון בת”ב דהו”ל כשאלת שלום, וכן הובא במשנ”ב שם סקמ”א, ומשמע מזה שמותר לתת מתנה בכל תשעת הימים.

והנה זה ודאי שבגד יקר וחשוב שהובא בפוסקים (עי’ אג”מ ח”ג סי’ פ) שחשיב כדבר של שמחה מה שאסור לקנות יתכן שיהיה אסור גם לתת מתנה, אבל הנידון על מתנה צנועה שבאה לגרום קורת רוח וקירוב הדעת.

ואולם יש לומר דהמג”א והמשנ”ב הנ”ל קיימי לפי השיטות שאין חיוב למעט במשא ומתן (עי’ בב”י ומשנ”ב ריש סי’ תקנא) דבת”ב ודאי אסור, וגם יש לומר דמיירי שנותן דורון כשיודע שהמקבל צריך לזה, דבזה בתשעת הימים מותר אבל בת”ב גם זה אסור מאחר שנותן לו הדבר דרך דורון (ולא דרך צדקה דאדרבה אגרא דתעניתא צדקתא, כמ”ש בברכות ו ע”ב) דבדרך דורון הו”ל כמו שאלת שלום.

ויש בזה עוד בעיה נוספת של מתנה מחמת ברכת שהחיינו (עי’ סי’ תקנא משנ”ב סקמ”ה), ומ”מ מצד זה יש לטעון דהנותן שאינו מברך שהחיינו לא חשיב שעושה כנגד המנהג, והמקבל שכבר נתחייב שהחיינו יקבל ויברך דא”צ שלא לקבל דהו”ל דבר האבד [עי’ מה שציינתי בזה בתשובות אחרות לענין דבר האבד בתשעת הימים], ועי’ בשע”ת סי’ תקנא ז בשם סידור היעב”ץ דאם נתנו לו מתנה שיקבל ויברך הטוב והמטיב, וצל”ע.

אולם הרבה אחרונים התירו לתת מתנה לבר מצוה (ראה מקו”ח להחו”י סי’ תקנב, ושם מיירי לגבי לקבל שהוא קל יותר משום דבר האבד כנ”ל, ומ”מ אם היה איסור על הנותן לא היה מתיר לסובב ולקבל, אלא דהדבר האבד הוא שמא לא יתן אחר כך וממילא מותר בין למקבל בין לנותן, וממש”כ שם ולעשות סעודת חינוך נראה דכוונתו לבר מצוה, וז”ל שם, מנהג פשוט שנוסעין מבית לבית בט’ ימים ולקבל דורונות כנהוג ולעשות סעודת חינוך, ע”כ, וזה מיירי שם אחר נידון לענין סעודת מצוה, ובהליכ”ש יד דבר הלכה אות יא, מבית לוי יג עמ’ כד בשם הגר”ש ואזנר, קרא עלי מועד ד הערה לה, בשם הגרנ”ק, וכ”כ הגרח”ק מועדי הגר”ח ח”א שכט שהמנהג להקל).

אולם הביא שם הגרשז”א שהמנהג שלא לתת מתנות באופן שאינו בר מצוה, וגם מלשון היעב”ץ הנ”ל משמע שההיתר הוא לקבל אם בדיעבד נתנו לו, וגם בלשון החו”י הנ”ל משמע שהוא מנהג מיוחד שהקילו בבר מצוה, ומשמע שאינו פשוט ומובן מאליו להתיר ושבבר מצוה יש מנהג להתיר, א”כ היוצא מכ”ז שאינו פשוט להתיר.

(ועי’ עוד מ”מ בזה בשו”ת אבני דרך חי”ב, ומה שהביא שם בשם מו”מ בעל המשנת יוסף, מצד דברי המשנ”ב על מתנה בת”ב ומצד המנהג בבר מצוה, עי’ מה שכתבתי לעיל).

והנה בשמועות טובות קי”ל שאם מצא מציאה חשיב בשורות טובות ומברך על זה כמבואר בסי’ רכא, אבל הוא רק בשמועות ששמח בהם ביותר כמ”ש העה”ש שם, וא”כ לא כל סכום שמוצא מברך עליו שהחיינו או הטוב והמטיב, וה”ה לא כל מתנה שקיבל מברך עליו שהחיינו או הטוב והמטיב גם אם כוונת המתנה לגרום קורת רוח, ומ”מ כאן נאמר שמשא ומתן של שמחה נאסר, מה שלא נזכר לגבי ברכת שהחיינו והטוב והמטיב.

בפוסקי זמנינו נמצא ג’ דעות כיצד להתייחס לשירים מוקלטים לענין אבילות (וכן לענין שירה בכל ימות השנה לפי הצדדים והאופנים ששירה בפה מותר).

הדעה המחמירה היא (ראה חוט שני ח”ד עמ’ קעט ושו”ת שבט הלוי ח”ב סי’ נז אות ב’, אשרי האיש או”ח ח”ג פס”ח אות ז’ בשם הגריש”א, הערות הגריש”א גיטין ז ע”א, אז נדברו ח”ח עמ’ קלה במסקנתו, צי”א חט”ו סי’ לג) להחשיב שיר מוקלט כשירה על ידי כלי זמר שאסור עכ”פ בימי הספירה (ואיני נכנס כאן לנידון של כלי זמר בשאר ימות השנה).

ודעה זו סוברת שכל שיר אפי’ לא התנגן עם כלי זמר כלל, מ”מ מאחר שהוקלט במכשיר הקלטה ומושמע על ידי המכשיר, ממילא גדר השירה היא כשירה בכלי זמר ואין להתיר.

וכנראה סוברים שההיתר בשירה בפה (באופנים המותרים ואכמ”ל דיש אופנים שגם שירה בפה אינו פשוט להתיר, ויעוי’ בשו”ע או”ח סי’ תקס ס”ג, ולענין ספירת העומר בביאורים ומוספים סי’ תצג מה שהובא בשם הגריי”ק והגרשז”א והגריש”א והגרנ”ק) הוא מצד שהשירה היא אקראית, וממילא אם משמיעים על ידי כלי כל שהוא ממילא הדבר מאבד את האקראיות שלו ונעשה כדבר קבוע.

ויש לחקור מה הדין לדעה זו בשירה על ידי רמקול, דיש מקום להעלות סברא שברמקול אם הרמקול נועד באופן כללי להרצות לדבר בו ובין לבין שר שם שיר לא ייחשב כשירה על ידי כלי שיר, ומאידך גיסא אם הרמקול נועד עבור זמר ומשורר להשתמש בו לשירה ייחשב ככלי שיר, ויל”ע בזה.

הדעה השניה היא (עי’ אג”מ או”ח ח”א סי’ קסו וליקוט תשוה”נ ת”ב עמ’ כט, וע”ע בצי”א שם) לחלק בין הקלטה שהוקלטו בה רק תווי קול אדם שזה יש להתיר כדין שירה בפה בעלמא, לבין הקלטה שהקליטו בה גם כלי זמר, דבאופן זה נחשב כבר שירה בכלי.

ויש לדון לפי השיטה השניה מה הדין בשירים ווקאלים שעשוים כעין חיקוי של שירה בכלי שעל ידי תווי קול רגילים עשו כעין הדמייה של כלי שיר, ואע”פ שנראה שיש שפשוט להם שהוא אותו הנידון, לענ”ד יש להתיישב בדבר, ובפרט אם הקולות עברו עיבוד מחשב כנהוג, שבזה שוב נכנסים כאן לנידון האם כבר נכנס לגדר של קול של כלי זמר.

והדעה השלישית המקילה ביותר היא (בעבר ראיתי מ”מ בזה, וע”ע שו”ת חלקת יעקב ח”א סי’ סב) שכל עוד שהמוזיקה מתנגנת כעת רק על ידי הקלטה המושמעת ממכשיר השמעה שמשמיע הקלטות בלבד אין זה חשיב כלל שירה בכלי אלא שירה בפה בלבד, מכיון שמכשיר זה אינו כלי שיר אלא מכשיר המשמיע תווי קול בלבד, ומה שמתחילתו הושמע על ידי כלי שיר לא נחשב כלי שיר, וכנראה סובר שההגדרה של כלי שיר הוא כלי המיוחד לשיר ולא אכפת לן שיש כאן קול המושמע על ידי כלי שיר, ועי’ בשו”ת חלקת יעקב שם סברא אחרת בזה ויש לדון מה בא לכלול בסברתו שם.

ומ”מ גם לדעה זו מסתבר שאם שומע כלי שיר על ידי רמקול כגון שמניחים רמקול בסמיכות לכינור להגביה את קול הכינור, באופן זה לא יהיה מותר, גם לפי הצד שרמקול אינו נחשב קול אדם לענין לצאת ידי חובה, מכיון שכאן יש מעמד של כלי שיר והם מביאים לו את הקול, גם אם מצד גדרי הלכה לא נחשב שהוא קול הבא מן הכלי מ”מ המעמד כאן הוא מעמד של כלי שיר קבוע.

ולמעשה המנהג הידוע יותר כאן בא”י בקהילות האברכים כמדומני שהוא שלא לשמוע שירים בימי הספירה ויש שנהגו להתיר בשירים ווקאליים, ובארה”ב איני יודע מה המנהג בזה אבל באופן כללי יש קצת יותר מקום להקל בזה שם מכיון שדעת האג”מ להקל בזה.

ומי שאין לו מנהג קבוע בזה ומבקש להקל בזה כשהשיטה השניה אפשר שאין למחות בידו מכיון שהלכה כדברי המיקל באבל, וכ”ש בנידון דידן שהיא אבלות דמנהג בעלמא ואין לה מקור בגמ’, אבל בודאי ראוי להחמיר מכיון שרבו המחמירים בזה, (עי’ בקונטרס מאור יעקב תמוז שהביא הרבה מ”מ בזה שאסף שם).

אבל לגבי השיטה השלישית להקל לגמרי בכלי הקלטה היא שיטה שלא נהגו כמותה כלל.

בגמרא בשבת [קכט ע”א] נאמרו כמה גדרים לענין יולדת לענין מאימתי מותר לחלל עליה את השבת, ונחלקו הראשונים היאך לפסוק שם עי’ רי”ף ורמב”ם ורמב”ן ורשב”א ושא”ר (ועי’ פתח הבית הל’ נדה פי”ז שהאריך בהבאת הדעות), ועי’ שו”ע או”ח סי’ שלא ובמשנ”ב ובה”ל שם.

וכמו כן נחלקו האחרונים אם הנידון לענין שבת מכריע גם לענין טומאה והרחקות, כמו כן נחלקו האחרונים לגבי אשה שכבר התכוננה ממש ללידה מחמת צירים ובסופו של דבר קמה והלכה כאחד האדם והלידה נדחתה [עי’ נחלת שבעה ח”ב סי’ ט שהביא מנהג פולין להחמיר בזה ומאידך גיסא עי’ בתורת השלמים, כו”פ תפארת ישראל סי’ קצד, חו”ד סי’ קצד חידושים סק”א וסד”ט סקכ”ה, וחת”ס שו”ת יו”ד סי’ קעט, ובינת אדם תשובה כג וחוט שני סי’ קצד סק”ד שהקילו בזה, הובאו רובם בפת”ש סי’ קצד סק”ח].

וכמו כן דנו פוסקי זמנינו על מצבים שונים מה הגדרתם לענין זה, כגון נפילת הפקק וירידת מים ובדיקת אצבעות וכן סטריפינג שהוא גם זירוז לידה, ובפרט שכהיום השתנו כמה עניינים בתהליך הלידה המקובל כיום שלא היה בזמן הפוסקים בדורות הקודמים וגם משתמשים במושגים שונים בחלק מהתהליך.

ועי’ אשרי האיש להגריש”א דיני יולדת יו”ד ח”א ותמצית חלק מהדברים שנזכרו שם, שאם אינה יכולה לילך כלל נאסרה, ואם יכולה לילך על ידי סמיכה לא נאסרה, ירידת מים בלא דם וירידת הפקק בלא גוש אינה אוסרת, ולענין שיעור הפתיחה האוסר הביא שם כמה הגדרות בזה, וכן יש עוד שיטות בפוסקי זמנינו בהגדרות בזה.

ועי’ בספר בנין בית נאמן לאאמו”ר [פט”ו ס”ד ובהערות שם] שהביא הדברים בזה, והביא שם שצירים מוקדמים אינם אוסרים (אג”מ יו”ד חב סי’ כו), ובשם הגר”ש ואזנר שצירים תכופים אוסרים, ולגבי נפילת הפקק הזכיר שרבים אוסרים, ולגבי ירידת מים הביא פלוגתא ובשם הגרנ”ק (קפ”ג ס”ק ג’ דין ד’ ובקצ”ד ס”ק ד’) שרק בריבוי מים אוסר דחיישי’ לטיפת דם, אבל במעט מים אפי’ לבדוק אם יש שם דם א”צ, ובשם הגרש”ו שרק אם יש צירים ופתיחה יחד עם ירידת המים, ועי”ש עוד פרטי דינים, וכן יש בעוד חיבורים בהל’ נדה שהביאו הנידונים בזה.

וכשמתקבלת במיטה בחדר לידה ע”י המיילדת דינה כיולדת שנאסרה (עי’ אג”מ יו”ד ח”ב סי’ עה).

נראה דכל דבר שמרחיב דעתו באופן הניכר הוא בכלל מה שאמרו (משנ”ב סי’ תקפ”א סקכ”ה בשם האחרונים) להזהר בזה.

ומסתמא שכל מה שלובש בשבת אינו בכלל זה, ורק לענין אותם הבגדים שמוסיף ביו”ט יותר משבת בזה יש להזהר שלא ירבה באופן הנ”ל וכפשטות לשון הפוסקים שהזכירו רק יו”ט.

לענין בגדים חדשים עי’ מה שכתבתי בתשובה נפרדת לזה [ד”ה האם ראוי להזהר שלא ללבוש בגד חדש בראש השנה מאימת הדין] וכמובן שאם מדובר בבגד שהוא גורם שמחה רבה והרחבת וזחות הדעת (כגון מי שקונה חליפה חדשה אחת לזמן רב או רק לחתונות אחים וכיו”ב) הוא מכלל דברי המשנ”ב וכל ערום יעשה בדעת והחכם עיניו בראשו.

לענין לבישת פראק הובא בשם הגריש”א (אשרי האיש ח”ג עמ’ פד) שהנוהגים ללבוש פראק ביו”ט יכולים ללבוש גם בר”ה ואין בזה חשש רקמה ומשי מכיון שרבים נוהגים ללבוש כן גם בימות החול, וכעי”ז הובא בשם הגרנ”ק (ימי הרחמים עמ’ מה), וכמובן שהכל לפי הענין ולפי המקום ולפי האדם, ואם הוא יותר טוב עם או בלי הוא נידון נוסף, ולא לחינם הרבה לא נהגו ללובשו בר”ה גם אלו שנהגו ללבוש ביו”ט.

ולגבי השאלה אם ענין זה אמור גם לגבי נשים, תשובה, אה”נ, דכולם בכלל הדין ובכלל אימת הדין, וכמו שציינת לסי’ תרי סקט”ז ובמשנ”ב שם, וכן הדין דאין אומרים הלל בר”ה הוא גם לנשים (עי’ סי’ תקפד סק”א), ולא נראה שאפשר להוכיח מענין חולות בכרמים שהוא מעמד נפרד לצורך וגם לא נזכר אלו בגדי לבן היו שם ואדרבה ממה שכ”א שואלת מחברתה יש לשער שלא היו יקרים, וכמובן לגוף הענין של בגדי לבן שהאידנא אשה שתלבש בגדי לבן היא מילתא דתמיהה ברוב המקרים באופן רגיל, ויעוי’ בדברי הבה”ל סי’ רסב ס”ב דלבישת בגד לבן בשבת לכל אדם אם מחזי כיוהרא לא יעשה.

יעוי’ ברמ”א סי’ תכו שהביא שהריקודים בזמן קידוש לבנה הם שמחה כנישואין על העתיד, ואף שיתכן שעיקר מה שהביא שם הוא על הריקודים של כשם שאני רוקד כנגדך (ובארחות רבינו הובא שהחזו”א והגריי”ק לא רקדו בטובים מאורות), מ”מ בודאי שהריקוד דרך שמחה לאחר קידוש לבנה הוא בכלל ענין ריקוד זה המובא ברבינו בחיי שהוא להרגיש דרך שמחה כמבואר שם, ויעוי’ גם בנו”כ בשם הב”ח מה שהביאו דלכתחילה לצאת החוץ לקדש דרך חתן וכלה כנישואין ויעו”ש.

ולפי מה שהבאתי בתשובות אחרות דפוסקי זמני רובם ככולם נקטו שהמנהג לאסור ריקודים ומחולות לצורך מצוה לכאורה לפי זה היה צריך להיות אסור.

אולם בספר ישא יוסף הובא בשם הגריש”א לענין ריקודים האלו בתשעת הימים שאף שעיקר ההנהגה בזה שהיה ראוי להמנע מ”מ אי אפשר למחות במי שנוהג להקל בזה, מאחר ובלאו הכי האנשים אינם מבינים את משמעות השמחה של ריקוד זה ואינם עושים כן בדרך שמחה עי”ש.

הלכך כ”ש שבימי הספירה אין למחות ברוקדים, ובפרט אם יש מנהג ידוע לרקוד טובים מאורות גם בספירת העומר יש יותר מקום להקל, כיון שהמנהג שלא לרקוד בימי הספירה אף שהוא מנהג קבוע מ”מ הוא קל יותר וממילא יש להתחשב אם יש מנהג קבוע המגביל את השלכות המנהג.

קרא פחות

מעיקר הדין להרבה פוסקים אין בזה איסור, וכך אפשר לנהוג, ויעוי’ במקורות עוד צדדים ודעות בזה.

מקורות:

הנה ברמ”א סי תריב ס”ה כתב שאין לטעום ולהפליט שום דבר ואפילו עצי בשמים, ומבואר שלהריח מותר, וכן מבואר במשנ”ב שם סקי”ח שלהריח בשמים או מי בושם מותר ביו”כ, וכן כתב הפמ”ג (שם א”א סק”ד) שלא אסרו אלא חמישה עינויים ולא יותר, וכן מוכח כעי”ז בגמ’ (עח ע”ב) ועוד כל תענוג וכו’ מי אסור וכו’, וכן דעת רוב האחרונים להתיר ריח ביו”כ (קצה המטה על מטה אפרים סי’ תריב סק”ח, ברכ”י שם סק”ח, מהרש”א בח”א יומא פב ע”ב, מהר”ם דילונזאנו המובא בשיורי כנה”ג או”ח ס”ס תקנט, בעל גינת ורדים בגן המלך סי’ קמה, סדר היום המובא בכנה”ג סי’ מו בהגה”ט, פחד יצחק מערכת ר ערך ריחא, שוע”ר תיב ס”ז, דעת תורה להמהרש”ם תריב ס”ז), ודלא כהמחמירים (ראה כנה”ג שם ושל”ה ושו”ת באר יצחק או”ח סי’ כד, מועד לכל חי סי’ י אות עד).

אם כי באופן ששואף את השמן לגופו על ידי האף היה מקום לדון מצד שהוא מכניס לגופו, אולם בספר לקט הקמח (ט”ב דף נא ע”א) התיר לגבי יו”כ גם כששואף טבק לגופו (וראה עוד עיקרי הד”ט או”ח סי’ כט אות לב), ועי’ גם סידור עץ חיים למהרי”צ התימני (ח”א דפוס תרנ”ד דף א ע”ב וע”ב) שהיתר גם שאיפת טבק דרך נחירים, ועי’ גם בספרו פעולת צדיק ח”ב סי’ כג מה שדן להתיר שתית אבק העשן דרך הנחירים, דהוא בכלל ריח ואינו ולא בכלל אכילה, ומ”מ הרב הנזכר לא התיר בבהכנ”ס מטעם בזיון, וכן בשדי חמד מערכת יום הכיפורים סימן ג אות כ  התיר בשם מנהג העולם ומנהג הגדולים לשאוף הטאבק, וכן הביא משו”ת מים שאל להתיר לחזנים לשאוף הטבק אחר שמתעייפים, ועי’ בגדי ישע סי’ מו סק”ח מה שנקט שלהריח בשמים מותר ביו”כ אבל לשאוף טבק כתב שאינו דרך כבוד ביו”כ עי”ש (ומשמע מדבריו שנקט הנהגה זו מפני קדושת היום ולא רק בבהכנ”ס, וצל”ע, ומ”מ יש לעיין על הרחת שמן בזמנינו אם הוא אותו הענין, ומה שדימה את המציאות ביום כיפור כעומד לפני המלך צל”ע אם כך כוונתו שאין לעשות בכל יום כיפור שום דבר שאין עושים לפני המלך, דאולי כוונתו רק כנגד אלו שעושים כן בעת התפילה).

ויש לדון ולדמות דין זה לדין אכילה דרך הוריד שנקטו הרבה מפוסקי זמנינו שאין בזה איסור מעיקר הדין, וכמו שהבאתי השיטות בתשובה אחרת [ד”ה האם לנזיר מותר לקבל אינפוזיה עם יין https://shchiche.
com/120351 ], וכאן הוא יותר קל אם המציאות היא שבזמן השאיפה אין נכנס לגופו שום דבר ממשי א”כ יש מקום לדון דחשיב כעין ריח גם אם השמן מתכלה מהמיכל.

ומ”מ אם עובר השמן בגרונו ויש בזה ממשות ולא רק הרגשת ריח, יש לברר המציאות בזה.

ולגוף הנידון של הרחה ביו”כ, אמנם לעיל בהלכות ת”ב כתב השו”ע סי’ תקנט ס”ז שלא יביא בשמים לברית, אבל שם הנידון מצד שצריך למעט תענוג בת”ב בכל מה שאפשר, כמ”ש המשנ”ב שם סקכ”ז, ולא מצד איסורי אכילה, ומיעוט תענוג גרידא הוא פחות נוהג ביו”כ מבת”ב, כגון מה שמצינו לענין בגדי שבת שאסורים בת”ב והם מצוה ביו”כ.

ועי’ בשעה”צ סי’ תקנו סק”א שהביא מחלוקת הפוסקים על ת”ב גופא אם הדין לא להריח בשמים הוא רק בהבדלה או בכל גוני, וכן ציין שם לשע”ת סק”א שהביא גם דעות בזה.

וצ”ע שהשעה”צ בסי’ תקנו שם לא הכריע לאסור בשמים, ואילו בדין ברית הנ”ל משמע שאסור, ובאמת במקור הנידון במג”א סי’ תקנו סק”א נקט דבריו כדעת הש”ך ביו”ד סי’ רסה סקי”ב שחלק על השו”ע שם ס”ד שכתב כדבריו לענין ברית באו”ח סי’ תקנט הנ”ל, אבל אולי בכל זאת יש ליישב הסתירה במשנ”ב שבברית לא נזכר אלא שלא אומרים לאדם ללכת ולהביא בשמים למצוות הברית על הדרך שנתבאר במשנ”ב שם, אבל לא נזכר שם שיש איסור בעצם הרחת בשמים בת”ב.

והמעיין יתמה עלי מה ראיתי לתרץ הסתירה במשנ”ב דלמה לא נימא דהמשנ”ב סמך על דברי המג”א שמבואר בדבריו דכל דין אי הבאת הבשמים בברית הוא רק לפי הסברא שאסור להריח בשמים בת”ב, אבל המעיין יראה שהוא דחוק לבאר כן במשנ”ב, שהרי בסי’ תקנו שם משמע שסבר שיש צד כהמקילים מעיקר הדין, ובפרט שלא מצינו מקור לאיסור בשמים בת”ב מדינא דגמ’, וא”כ למה סתם בסי’ תקנט להחמיר בזה, ולדברינו מיושב.

בדברי הפוסקים נאמרו כמה הגדרות בטעם היתר לימוד דברים המותרים בתשעה באב, האחד שלימוד זה מזכיר צער והותר אף שד”ת משמחים מ”מ זוכר גם ענייני הצער ומבטלים את השמחה (עי’ ערוה”ש סי’ תקנד ס”ג), והב’ שעל ידי שיש בדברים המותרים זכרון חורבן בית המקדש ממילא אינו מסיח דעתו מצער החורבן (חכמת שלמה סי’ תקנד), והג’ שיש בזה ענין של ידיעת הדינים או המוסרים של דברים הנצרכים לעת תשעה באב (עי’ בב”י שם בשם הכלבו סי’ סב דטעם היתר לימוד דברי החורבן בת”ב כדי להזכיר חורבן בהמ”ק בת”ב, וי”ל ע”ד זה היתר לימוד דיני ת”ב בת”ב כמש”כ בלקט יושר עמ’ קי, ועי’ גם מה שדנו הפוסקים לענין לימוד ספרי מוסר בת”ב במאירי בסוף תענית ובשדי חמד ח”ד מערכת אבלות אות כה ובהל’ חג בחג בשם הגר”א דזהו היתר לימוד איוב מחמת שהוא מלמד תוכחה).

ויתכן שאין בזה סתירה בין סברות אלו ואפשר דגם אין בזה פלוגתא, דהרי זה כבר נזכר בגמ’ בסוף תענית שד”ת משמחים, וא”כ מה מועיל שאין מסיח דעתו מן האבלות, דהרי איסורים שנאסר בהם האבל משום שמחה [כגון ליקח תינוק בחיקו לדעת הרמב”ם ספ”ה מהל’ אבלות והשו”ע ולהכנס לבית השמחה ולצחוק לדעת הב”ח וכן להתפלל ניגוני יו”ט לפשטות דעת הגר”א שהוא משום איסור שמחה וכמו שהרחבתי בפרט זה בתשובות אחרות], אין מועיל בהם שעושה אז סימן היכר שלא להסיח דעתו מן האבלות [ואמנם יש דעה שהובאה בשו”ע שלהכנס לבית השמחה מועיל היכר, אבל פשטות ההלכה אינה כן והרחבתי בזה במקו”א], ומאידך גיסא גם לא מצינו שאם מזכיר לעצמו דברי צער מותר לעסוק בזמן זה בדברי שמחה.

ממילא ע”כ שאיסור זה של לימוד ד”ת הוא איסור קל שהקילו בו, והטעם משום שא”א לבטל את העולם מד”ת (ויש שנקטו דבת”ב עדיין מחוייב לעסוק בד”ת ורק שצריך לעסוק בדברים המותרים, ועי’ במשנ”א ובביאורים ומוספים על המשנ”ב סי’ תקנד מה שהביאו בזה מדברי הפוסקים, ולדעה זו דאפשר שהיא הדעה העיקרית להלכה [שהרי לא ראינו שיושבין ודוממין בת”ב מלבד מי שישן מחמת חולשה וכיו”ב] וכן משמע מהבה”ל בסי’ תקנג דלהלן שנקט כן, וכן נראה דעת רוה”פ, היינו דבאמת חיוב ת”ת דאורייתא לא נפקע), וגם דכדי להבין את מהות הצער ואת פרטי ודיני הצער יצטרך לעסוק בדברי צער ודברי התורה של ת”ב (ועי’ מאמ”ר סי’ תקנג סק”ב דכל מה שאסרו ד”ת בת”ב כדי שיהיו עסוקין בענייני צער החורבן בת”ב ומבואר בדבריו שם דלולי טעם זה לא אסרו כלל, וכן הובאו תמצית דבריו בבה”ל סי’ תקנג), ולכן לא אסרו לגמרי לימוד תורה בזמן זה, אלא הותר כל מה שנוגע לענייני הצער.

ומה שיש שהזכירו ענין הסחת הדעת מן האבלות היינו משום דעצם העיסוק בדברי שמחה יש בו היסח הדעת מן האבלות אבל כשיש בדברי שמחה אלו דברי צער המזכירים את החורבן או שלומד הלכותיהם ופרטי הדינים של האבלות או מוסרים הנוגעים לזמן האבלות אין בזה היסח הדעת מן האבלות, וגדר דברי שמחה של ד”ת הם כהיסח הדעת מן האבלות (ראה שד”ח ח”ד מער’ בין המצרים סי’ ב סקי”ב דלימוד ד”ת בת”ב הוא היסח הדעת מן האבלות) דלא הושוו לדברי שמחה גמורה שאז האיסור הוא מן הדין והטעם כנ”ל כיון שלא היה כוונת חכמים לעקור העם מן התורה [עי’ ברחבה בבה”ל בשם המאמ”ר].

ובמשנ”ב סי’ תקנד בשם המג”א בשם מהרי”ל הביא שילמוד רק פשוטן של דברים ולא ישא ויתן, ובפנים המהרי”ל בתשובה סי’ רא מבואר דלהבין ולברר מה שקשה לו בביאור הדברים מותר וכתב דדלישא וליתן לפניו דמפרסמי מילתא טובא אפשר דאסור כדמפרש הרא”ש באבל עכ”ל, ובמקור הדברים בהרא”ש פ”ג דמו”ק כתב ויש לומר דבינו ובין עצמו מותר לשנות אבל כשאחרים באין לישא וליתן לפניו איכא פרסום טפי ואסור עכ”ל, ומבואר דעיקר החילוק שנושא ונותן עם אחרים והוא מצד פרסום ולא מצד הנאה [והחזו”א התיר ג”כ להקשות ולתרץ מה שצריך, עי’ ארחות רבינו ח”ב עמ’ קמב ועוד, וכן נקטו עוד אחרונים, ועי’ במשנ”א על המשנ”ב מה שהביא בזה], ואמנם הט”ז הזכיר דדרך פלפול אסור והובא במשנ”ב אבל הא”ר הקשה דבלבוש מבואר כעין מה שנתבאר במהרי”ל הנ”ל בשם הרא”ש ולא מצד פלפול, וגם בערה”ש כתב דטעם ההיתר הוא גם כשמתחדש לו איזה דבר דמ”מ צער האבלות שבדברים מבטלו, ויתכן דגם מזה יש ללמוד דגם ההיתר ללמוד כשמותר הוא כשלומד לפי דרכו אע”פ שיש בזה צד הנאה.

היוצא מזה דכל מה שצריך כדי להבין דיני ת”ב מותר ללמוד בזמן זה גם אם נהנה מהלימוד, חדא דהרי נקטו רוב ככל הפוסקים דדברי תוכחה ומוסר מותר ללמוד אם לומד כדי להתעורר בדרך מוסר, וחזי’ דגדר ההיתר הוא מה שצריך לצורך הלימוד בצום לכל מה ששייך לצום, והב’ דבמאמ”ר מבואר דאיסור לימוד הד”ת בת”ב הוא כדי שיעסקו בדברים אלו, והג’ דמבואר בפוסקים דההיתר ללמוד בדברים המותרים הוא כדי שלא יסיח דעתו מן האבלות, והד’ דהרי זה ברור דגם בפוסקים נהנו מלימוד התורה גם בת”ב והרי ידוע על כמה גדולי ישראל שהיה קשה להם מאוד בכל זמן קצר שלא יכלו ללמוד ובודאי שהיה להם התורה למשיב נפש בזמן הלימוד אף בת”ב, והה’ דלענין חידוש דעת הערה”ש שגם כשמתחדש לו חידוש מ”מ הצער של דברי האבלות מבטלו [וכך ריהטא דרוב הפוסקים ומקור הדין בהרא”ש ומהרי”ל בשמו וגם הט”ז שהחמיר דרך פלפול מ”מ הבו דלא לוסיף עלה שלא לאסור מה שנזכר בגמ’ להדיא להתיר], וא”כ א”א לאסור גם לימוד שנהנה ממנו.

הנה זה פשוט שגם יצחק היה לו ניסיון בעקידה, ועי’ פסיקתא רבתי פ’ מ’ [מהדורתי עמ’ תשטו] א”ל יצחק אבא אוסרני בידי וברגלי שהנפש חצופה היא שלא אראה המאכלת בא עלי ואקרטע ואפסל מן הקרבן ע”כ, ועי’ עוד שם לעיל מינה (עמ’ תשיד] ובשאר מדרשים (תנחומא וירא כב) מה שהשתדל השטן לעכבו ונתגבר עליו.

ולענין אם היה לו ניסיון יותר מאברהם או פחות מאברהם, קשה לומר אבחנה ברורה בזה, מכיון שמהביטים מסויימים אברהם היה צריך לבצע את הדברים ויצחק היה סגי ליה במה שקיבל על עמו והשלים נפשו, וגם ידע שיבוא בזה לתיקון השלם (ועי’ בספר שערי ארמון מה שהביא בזה), ומצד שני לגבי אברהם ג”כ היה הרבה ענין רחמנות ורגש שהיה צריך לכבוש עליו כמ”ש בזכרונות וכבש רחמיו לעשות וכו’, מצד שני העקידה נקראת על שם יצחק כי הוא מסר נפשו למיתה, ולדעת הרבה מדרשים יצחק גם נשחט ונשפך דמו, עי’ ברד”ל על פרקי דר”א ועי’ במכילתא דרשב”י בראשו רביעית דם וכו’, משא”כ אברהם שעם כל הקושי היה זה במידה מסויימת פעולה בדבר חיצוני ממנו ויש כאלה שמשלימים עם המצב אח”כ (ועי’ בשלהי מו”ק בעובדא דההיא איתתא), וכמו שאמרו שהמת משתכח מן הלב, ובפרט בניד”ד שגם ידע שהוא טוב והוא רצון ה’ וגם היה דבר חיצוני ממנו, ולכן אע”פ שהיה זה גם לאברהם ניסיון גדול מאוד והיה למעלה מדרך הטבע, אעעפ”כ בד”כ זכות עקידת יצחק בסדר האבות מתייחסת ליצחק.

ויתכן לומר אבחנה בזה דמצד הניסיון העיקר מתייחס לאברהם, כמ”ש והאלהים ניסה את אברהם, וכמ”ש במתני’ פ”ה דאבות עשרה נסיונות נתנסה א”א ע”ה ועמד בכולם וכדמפרש להו בפרקי דר”א, אע”ג דגם גבי יצחק נזכר בחז”ל (לגבי ויכוחו עם ישמעאל) שהיה בזה ניסיון, אבל מצד המסי”נ מתייחס המס”נ ליצחק יותר.

אין לעשות כן בשום גווני אולם במקום שהאנשים חלשים וילכו למקומות בילוי ולא יהיה להם קשר לתפילה ולתשובה נלענ”ד דיש לסמוך על המקילים בזה משום עת לעשות לה’ ואעפ”כ בן תורה לא יתפלל עמהם, ומ”מ המקל בכל זה אין למחות בידו.

מקורות:
אמנם יש כמה דעות בזה, ונהרא נהרא ופשטיה, ומ”מ נשתדל לברר דעת המשנ”ב בזה.

הנה במשנ”ב סי’ תקסה סקי”ב כתב דקודם חצות לא יאמרו סליחות וי”ג מידות לעולם, מלבד בליל יו”כ, (ומקורו במג”א שם סק”ה משעה”כ), ולכאורה הלשון לעולם בא לאשמעינן שאין שום אופן שיש להנהיג לומר סליחות קודם חצות, ללא יוצא מן הכלל.

וכ”כ המטה אפרים סי’ תקפא ס”כ דבמקומות שאומרים סליחות בערבית ואומרים י”ג מידות ראוי לבטל המנהג.

ואמנם יש מקום לטעון דכל זה רק באנשים שישמעו לנו, אבל באנשים שלא ישמעו לנו ואם לא נעשה כרצונם לא יאמרו סליחות, עת לעשות לה’ הפרו תורתך, אבל לגבי אשרי הביא המשנ”ב בסי’ קח סקי”ד דעת הב”ח ומהג”א שאין לומר אשרי בלילה כלל, אף דמוכחא מילתא דשם הרי אם לא יאמר בלילה נמצא שלא אמר כלל, אף דאין משם ראיה ברורה דשם הרי כבר הפסיד ורוצה לומר רק לתשלומין, ואעפ”כ בלילה לא יאמר (ועי”ש לגבי אשרי שהביא עוד דעות בזה).

וצ”ע דבסי’ כה הביא המשנ”ב שבכל מקום שהקבלה חולק עם התלמוד שלנו יש לילך אחר תלמוד שלנו, וא”כ בניד”ד דלפי הנגלה עדיף שיאמרו קודם חצות משלא לומר כלל למה מבטלין האמירה מחמת הקבלה.

ויש לומר כיון דבזה יש סכנה ע”פ קבלה א”כ חמירא סכנתא מאיסורא, וכמבואר בשו”ת הרמ”ז סי’ ל דאמירת י”ג מידות קודם חצות מעוררת את הדינים ויש בזה סכנה, ולגבי אשרי מאחר דס”ל להב”ח והמג”א שא”א להשלים אשרי בלילה גם מדינא דגמ’ א”כ אין זה סתירה לדינא דגמ’, וכן לעניין סליחות מאחר דאמירת סליחות אינו תקנה מזמן הגמ’, א”כ גם דסובר המשנ”ב דאין לומר סליחות קודם חצות כלל ומשמע אף אם יתבטלו הסליחות מחמת זה, לא חשיב כ”כ כנגד הגמ’, ואפי’ אם נימא דסליחות האידנא חיוב מוטל עליו לצאת יד”ח הנגלה והנסתר יחד ולומר אחר חצות מלומר קודם חצות, דאטו נתיר לו איסורא זוטא אם רוצה מדפשיה לעבור איסורא רבה.

ויש להוסיף דגם לגבי נפילת אפים בלילה המנהג לחשוש אפי’ לספק חשיכה משום דחמירא סכנתא, וכך הורו חלק מפוסקי זמנינו, אע”פ שהמשנ”ב היקל בזה, וכמ”ש הרמ”א ביו”ד סי’ קטז דיש לחשוש לספק סכנה יותר מספק איסור.

ואולי יש לומר משום דכאן יש סמך גם במדרש בתד”א דאמרי’ שמשה למד בסיני מקרא ביום ומשנה בלילה, אם כי זה אינו שייך ממש לניד”ד, דכאן אין הנידון מצד אמירת המזמורים (דאדרבה בהם היקל הברכ”י בשם רמ”ז דלהלן, ואפי’ אשרי הקל המג”א בסי’ קח ס”ב לומר אחר מנחה קודם לילה כקורא בתורה, אם כי בלילה ממש לא הקיל בכה”ג).

ומ”מ בניד”ד יש מקום לטעון דכל מה שמבואר במשנ”ב לגבי אשרי היינו בסתם אדם שלא יתבטל זמנו מחמת אי אמירת אשרי, אבל אם הנידון בעמי הארץ שאם לא יאמרו סליחות ילכו לבתי משתה ולצפייה בחדשות מסתבר דאמרי’ בזה עת לעשות לה’ שיאמרו סליחות בכל שעה, דיש יותר סכנה גשמית ורוחנית באיבוד זמן בדברים אלו מלומר סליחות קודם חצות, ועשרת מונים הזהירו בחז”ל ובספרים מדברים אלו יותר ממה שהזהירו על אמירת סליחות קודם חצות (ועי’ תורת הבית להחפץ חיים וביאור הלכה סי’ תרע), וגם דיש לסמוך על האג”מ דלקמן, וכנ”ל כ”ש לגבי כל לימוד מקרא בלילה.

ויעוי’ בברכ”י סי’ תקפא סק”ב שאם אדם נמצא במקום שאומרים סליחות קודם חצות ישב בדד וידום, ומסתמא ישלים אחר כך סליחות בזמנם בציבור או עכ”פ ביחידות אם לא יהיה לו מנין, ומש”כ ישב בדד וידום היה מקום לומר דמ”מ יכוון למה שהם אומרים או בד”ת או דאפי’ ילמד בפה דאנן בדידן וכו’ ורק ידום מסליחות שלהם, וצל”ע, אבל עכ”פ מה דמיירי הברכ”י בעיקר הוא במי ששומע לנו, אבל במקום של עמי הארץ כנ”ל יש לעיין דשמא בזה מודה הברכ”י.

אבל שוב עיינתי בדברי הברכ”י במילואם, ואחר העיון אני מסופק היה אם מורה להקל בזה באיזה אופן, וז”ל בשם הרמ”ז, מקומות שנוהגים לומר סליחות בערבית הוא מנהג רע ומר, ישתקע ולא יאמר, ואין ראוי להזכיר י”ג מידות אלא בעת רצון, וקרוב הדבר האומרם בערבית לקיצוץ ח”ו, היושב בבית הכנסת שנוהגים לומר סליחות בערבית ישב וידום וליכא משום לא תתגודדו ואי בעי לימא מזמורים וכיוצא, אך הוידוי יוכל לאמרו מלבד במוצ”ש שאסור לאמרו עד שיעבור חצות לילה וכו’ עכ”ל.

ועל דרך מה שכתבתי לעיל דמ”מ יתכן דבאופנים מסויימים עת לעשות לה’, כמו כן באופן שאם לא יאמרו קודם חצות לא יהיה מנין לסליחות כלל כ’ האג”מ או”ח ח”ב סי’ קה דמותר לומר קודם חצות בהוראת שעה ויש לפרסם שהוא הוראת שעה שלא יבואו לעשות כן שוב לשנה אחרת, ועי”ש דטוב שיהיה בסוף שליש הראשון של הלילה שהוא עת רצון כמבואר בברכות ג ע”א (ועי”ש באמרי נועם) ובשו”ע או”ח סי’ א.

וצע”ק דבאג”מ שם בתשובה הזכיר שאמירה קודם חצות לילה אינו איסור, והרי בדברי האחרונים נתבאר שיש בזה איסור, ואולי ר”ל שע”פ נגלה אין בזה איסור, אבל עי’ בלשונו שם שכתב דאין לזה מקור מגמ’ אלא מספרי הקבלה ושמסתבר שאין בזה איסור אלא שאין מועילין וכו’, ולכן נראה שלא ראה דברי האחרונים הנ”ל (וכן משמע שלא ראה דבריהם במש”כ האג”מ שם ומש”כ בשע”ת וגו’ בשם מהר”ם זכותא וכו’ נראה שלא ראה הברכ”י או הרמ”ז בפנים עי”ש), אם כי אין הכרח שהיה חוזר בו אילו היה רואה דבריהם, אבל כן נראה שתשובתו מיוסדת על האחרונים שהיו לפניו ומה שהביאו בשם האר”י והרמ”ז עי”ש שדן בדבריהם לענייננו.

ומ”מ הנוהגים לומר סליחות קודם חצות אין למחות בידם, עי’ הליכ”ש פ”א ארחות הלכה הערה ט ומה שהובא שם בשם מנהג פולין, וכ”ש שכמו שנתברר אין כאן שם איסור כלל.

הוספה

אחר זמן שלח אלי השואל מאמר נכבד ויקר עם כמה מ”מ יקרים מפנינים שהיו מקומות שנהגו מלפנים לומר סליחות קודם חצות, וכתבתי לו:

ראשית כל יישר כח על הערתו, ושמחתי שנמצאו מקורות נאמנים ללמד זכות על הנוהגים להקדים קודם חצות.

איברא איני יודע אם יש בזה טעם מספיק לומר שהיה רמ”ז וכל הנך פוסקים שהביאוהו חוזרים בהם, דזה שהיו נוהגים כן בפולין כמה דורות אחר הרמ”ז ודאי אינו ראי’ דהרי גם הרמ”ז מתייחס לאלו שהיו נוהגים בזמנו כן, וגם נתן שם הוראה כיצד לנהוג בקהל שאומר לפני חצות וגם יתכן שלא התחשב אלא במנהג פשוט ומפורסם במדינה.

ומה שהיו נוהגים כן בדורות שלא היו נוהגים ע”פ סוד איני יודע מה הראי’ מזה כנגד דברי רמ”ז דמיירי על פי סוד וידוע מ”ש מהרח”ו בשם רבו בריש עץ חיים שלא ללמוד מספרי קבלה שקודם זמנו אחר רמב”ן, ומה שהובא משמו גם במשנ”ב שלא היה האר”י אומר פיוטים שנתקנו בדורות שלא ע”פ סוד.

אם כן מה שנשאר לנו לפליטה הוא בעיקר מדברי התשוה”ג, ושם גופא נזכר שהיו עושים כן מפני הדחק והיה עדיף להם לעשות ביום ורק לא היה אפשר לכך עשו בחצות או קודם לו, וגם בזה אפשר דלפי הענין עשו מה שהיו יכולין, דהרי בשעת הדחק מיירינן ואין למדין אפשר משאי אפשר, וגם מאן לימא לן שעשו ע”פ הזהר והסוד (גם אם היה לפני הגאונים זהר כדברי קצת אחרונים), דפשטות הדברים שם משמע שעשו ע”פ הגמ’ בברכות ג ע”א עי”ש.

וגם לשון הרמ”ז שהתייחס בחומרא למנהג זה קשה לומר שכל זה הוא רק מחמת שלא נהגו כן, ולא סברא עצמיית שלו, ומ”מ יתכן שהיה מסיר מחומרת הדבר אם היה שומע מנהג קבוע בזה.

וכמו שכתבתי בפנים נהרא נהרא ופשטיה ושאין למחות ביד המקילין בזה, ואני לא באתי אלא לברר הכרעתו של המשנ”ב והרבה מרבוותא וכמו שכתב בזה המשנ”ב דלעולם אין לומר קודם חצות ומשמע בכל גוני, ואה”נ השתא אחר מאמר זה יש יותר מקום לסמך לנוהגים לומר סליחות קודם חצות.

מה שדן כת”ר להביא ראיה מענין מקרא בלילה שהקילו בזה יש מרבוותא, לא זכיתי להבין דברמ”ז שם גופא היקל יותר באמירת מזמורים כמבואר שם עי”ש ושלו’.

מה שהביא מספר דברי תורה להרב ממונקאטש ח”א סי’ קיז שהביא דברי האר”י בדרושי הלילה דרוש א’ שא”צ לתת קודם תפילת ערבית כמו בשחרית יען שעתה הוא זמן דינים קשים, ועוד כתב מזה בפע”ח שער מנחה ומעריב פ”א ופ”ב, ודייק בזה בדברי תורה שם דרק מצד הנהגת נתינת הצדקה לגבאי קודם התפילה א”צ ליתן לו אבל אם בא עני ומבקש יש ליתן לו, עדיין אפשר דאין מוכרח ללמוד דבר מדבר דלגבי סליחות נאמרו לשונות חריפים יותר ברמ”ז שם, ולא רק ש”אין צריך” (גם אם בפע”ח שם נאמר שעיקר צדקה בשחרית ועכ”ז היה נותן במנחה ואילו במעריב אינו זמן צדקה שהדין גובר עכ”ד בקיצור, עדיין יש הרבה משמעויות ללשון “אינו זמן צדקה” דיש לומר אינו הזמן המיוחד הראוי לייחדו לקיום מצוות הצדקה) ומלבד זה הרי אם קיימי עניים הוא מדאורייתא ליתן צדקה ואינו באותה דרגת חיוב כמו וידוי על חטא שאינו מכוון על חטא מסויים שגם כבר התודה עליו כמ”פ, (וצא ולמד דמפשטות דינא דגמ’ טוב ליתן צדקה לפני כל תפילה כמ”ש בגמ’ ושו”ע ואעפ”כ לא אמר משום כאן בעל הדבר תורה לנהוג כן משום דברי האר”י דע”פ סוד האידנא עיקר זמן צדקה בשחרית, וחזי’ שהדבר תורה גופיה ראה כבר לחלק בין חיוב להידור) ועוד למה יצטער ויפסיד העני מחמת רצונו לנהוג לפנים משורת הדין ע”פ קבלה, ולא דמי לסליחות שהוא בין אדם לקונו ויכול להחמיר מה שירצה, ועוד שכבר נתבאר שאמירת מזמורים אינו באותו דרגת איסור גם ע”פ סוד א”כ משמע שאין הכרח לדמות דבר לדבר.

בבן איש חי שנה א’ פרשת דברים בהקדמה כ’ “ונודע כי החורבן וכל הרעות שהיה לישראל היו מסיבת עון עץ הדעת”.

ובזוהר שמות ב ע”ב אי’ דעיקר גלות מצרים היה להוציא ניצוצות הקדושה שנפלו על ידי עץ הדעת, וכן נתבאר בשעה”כ פסח א ושער הפסוקים ר”פ שמות, ועי’ פנים יפות בראשית טו יג, שמות יא ב, ושם ד ב.

וכידוע בהרבה מקומות שעד התיקון השלם לא נאספו כל הניצוצות.

והנה זה ברור שהשתלשלות הרע הוא ע”י חטא עץ הדעת, דהרי לולא זה לא היה כל השתלשלות הקלקול.

ועי’ שבת נו ע”ב על צדיקים שמתו בעטיו של נחש דהרבה קלקולים אירעו מחמת הנחש, ועי’ עירובין ק ע”ב, ועל נשים צדקניות אמרי’ שלא היו בפתקה של חוה.

ועי’ חולין קלט ע”ב המן מן התורה מנין שנאמר המן העץ וק”ל.

ועי’ סנהדרין לח ע”ב אדה”ר מין היה מושך בערלתו היה וכו’ עיין שם וק”ל.

באופנים שנקטו הפוסקים לאסור בגוי אין להסתפר גם במשומד, ומשומד שמאמין בהקב”ה ובכל התורה ורק מיקל לעצמו באיסורים (כעין מסורתי) אף שבד”כ דינו כמשומד לכל דבר לשחיטה וליי”נ ושאר איסורים מ”מ לענין תספורת יש סוברים שאין בזה איסור כיון שאינו חשוד על שפיכות דמים.

מקורות:

בעצם דין זה ביו”ד סי’ קנו ס”א שאסור להסתפר מגוי (באופנים האסורים), יש לדון לגבי ישראל משומד האם הוא חשוב ג”כ בשפיכות דמים או לא, וכמו כן יש לדון לגבי עוד דינים שנאמרו לגבי גוי מחמת שהוא חשוד האם דינים אלו נוהגים גם במשומד, כגון דיני ייחוד עם גוי וייחוד בהמה עם גוי ודין להתלוות בדרך מגוי ודיני רפואה מגוי באופנים האסורים כמבואר בסי’ קנה ס”א ושאר עניינים.

ומסברא יש לומד דמשומד חשיד כמו גוי, דהרי במה משומד עדיף מגוי, דהרי הוא עצמו בחר לנהוג כמנהג גוים ובמה הוא עדיף וטוב מהם, וכ”ש שבגד בישראל ושנה ופירש חמור כמ”ש בפסחים נ, ואדרבה מצינו דינים שמשומד חמור בהם יותר מגוי כגון דינא דמורידין ואין מעלין בסי’ קנח.

וכן הובא בשם הגראי”ל (כאיל תערוג אסופת עצות עמ’ קעב) שהתרפא ממשומד דכיון שהיה משומד לתיאבון היה מותר להתרפא אצלו (ואיני יודע אם כ”ז מדברי הגראי”ל) ומשמע דהוה פשיטא ליה דמשומד להכעיס אסור להתרפאות אצלו, ומיהו צע”ק דהרי באופן המבואר שם היה הרופא מומחה לרבים והוא גם כנגד ממון דלהרבה פוסקים שרי, וכמו”כ צע”ק דמשומד לתיאבון בכל התורה כולה דינו כמשומד להכעיס כמבואר בפוסקים בכ”מ כמו שהרחבתי בתשובה אחרת, וצל”ע בכ”ז (ואולי כוונתו כעין דברי החת”ס והחזו”א דלהלן שמשומד לתיאבון לחילול שבת עדיין אינו משומד לשפיכות דמים, וכ”ז בתנאי שמאמין ואינו עושה להכעיס).

ובאמת דינא דמורידין ואין מעלין במשומד נזכר בע”ז דף כו יחד עם שאר דינים האמורים בגוים רק דאין משם ראיה ברורה דכל הדינים האמורים שם בגוים אמורים גם במשומד.

(ויש שהביא ראיה מהא דע”ז כז ע”ב מיתיבי לא ישא אדם עם המינין ואין מתרפאין מהן וכו’ מדברי המקשן שם שמשמע שסבר שהאיסור בהם הוא גם מחמת שפיכות דמים, אבל אין משם ראיה ברורה דאפשר שגם המקשן הבין שהטעם הוא מחמת דמשכי וכתי’ הגמ’ וכמו שפי’ התוס’ שם, ומיהו להלכה בתספורת ממין לא שייך דין איסור ריפוי במין  הנזכר בע”ז שם כז ע”ב, דאין שייך בתספורת שם ע”ז, עי’ יו”ד סי’ קנה סוף ס”א, אלא רק יש להסתפק מצד דין איסור תספורת כתספורת מגוי משום שפיכות דמים).

אבל לענין כותים מצינו מהגמ’ שם שאין חשודין על שפיכות דמים, דמבואר שם לענין מילה דדין כותי אינו כדין גוי עכ”פ לחלק מהדעות, ומבואר ברש”י שם שהוא גם אחר שמצאו להם דמות יונה בהר גריזים (וזה צ”ב דהרי מבואר בפ”ק דחולין דף ו’ שאחר שמצאו להם דמות יונה דינם כגויים לכל דבר וכמו שפסק השו”ע בהל’ זימון, וכ”ש שבע”ז שם קאי לר”מ וגם בחולין שם ר”מ קאמר לה, ועי’ בתוס’ עירובין סא ע”ב), ואעפ”כ קאמר רש”י שם דרק הגוי חשוד על שפיכות דמים ולא הכותי, וכן מבואר לעיל בע”ז טו ע”ב שמעמידין בהמה בפונדקאות של כותים, וכן הוכיחו מזה בתוס’ עירובין סא ע”ב ד”ה הדר שכותי אינו חשוד על שפיכות דמים כגוי.

ואולי יש ללמוד מזה גם למשומד, ועכ”פ במשומד שלא הצטרף לעם אחר אלא רק מופקר מן המצוות, אבל למעשה אינו ראיה לכל משומד דמצינו שיש דיני נאמנות שיש בכותי שאין במשומד כמבואר בפ”ק דגיטין עי”ש, וממילא יש לדחות לענייננו דא”א ללמוד כותי שיש לו דת חצי ישראל שכלול בדתו שלא להרוג והוא מצוה שהחזיקו בו כותים (עי’ בגיטין שם למאן דאמר הכי) וממילא אין ללמוד למשומד שאין לו שום נאמנות.

ויתכן לדון בזה מדיני עירובי חצרות דמוכחא מילתא בפ”ו דעירובין סח ע”ב (לרבן גמליאל דפסקינן כוותיה) דצדוקי אין דינוי כגוי לענין הגזירה שגזרו שלא ידור עמו בחצר, שגזירה זו היא מחמת שפיכות דמים, וכן מבואר ברמב”ם לגבי עירובין בפ”ב מהל’ שבת הט”ז לענין צדוקים ובייתוסים ואפיקורסים, עי”ש.

ועי’ חזו”א שביעית סי’ ב’ סקי”ז דגם מי שהגדרתו ע”פ דין שהוא משומד לכל התורה אינו משומד לשפיכות דמים החמור עי”ש, (ועי’ בנוסח דומה בחת”ס אה”ע סי’ פג, ואמנם האחרונים תמהו על דברי החת”ס שם, עי’ מהר”ם שיק או”ח סי’ רפא, וחתן סופר סי’ כט, אבל בנוסח שנזכר בחזו”א הוא יותר קל), ומ”מ אפשר דהחזו”א גופיה מיירי שמאמין עדיין במשהו דאל”כ מה שייך לומר בו שאינו משומד לענין דברים מסויימים שכן מצד מה הוא נחשב כישראל לענין זה.

ובאמת מצאתי בפמ”ג בא”א ריש סי’ שפב בשם הירושלמי עירובין פ”ו ה”ב דישראל משומד בפרהסיא דינו כגוי גם לענין עירובין, ואילו הרמב”ם הנ”ל לא מיירי להדיא לענין אדם כזה אלא למי שהוא דתי בדתו כמו צדוקים ובייתוסים ואפיקורסים, ואפיקורסים הם לא בהכרח משומדים בפרהסיא כמבואר הגדרתם בסנהדרין פרק חלק.

ולענין משומד בעירובין חצרות עי’ בעוד כמה ספרי שו”ת שדנו בזה בהרחבה והביאו בזה הרבה מ”מ לכאן ולכאן, מנחת ש”י או”ח סי’ ה, לבושי מרדכי או”ח קמא סי’ עא, זכרון יהודה או”ח ח”א סי’ צט זכרון אבות סי’ צא, פרי תמרים חכ”ד עמ’ נב, ובשאר ספרי השו”ת שציינו שם.

ובראשונים מבואר שנקטו שמין דינוי כגוי, לענין שאין מתרפאין ממנו משום שחשוד על שפיכת דמים, ויש שלמדו שדינו שחמור מגוי (תר”י עז כז ע”א וכן בתורת האדם ענין הסכנה), ובתר”י שם נקט שהוא חמור מגוי דאפי’ בדברים שאינם סכנה אסור להתרפאות (עי’ בש”ך סי’ קנה סק”ג), ובתה”א שם כתב שאין חומרא במין על גוי, וכן משמע בשו”ע סי’ קנה ס”א שאין חומרא מלבד היכא שיש חשש שירפא בע”ז, אולם בכנה”ג (שכנה”ג יו”ד סי’ קנה הגה”ט אות ח ד”ה וכתוב עוד) נקט ע”פ ההתו בדברי ר”י שהובאו בתר”י ע”ז כח ע”א להקל במין, אולם לא שבקינן פסק ברור בתר”י ובתה”א לרמב”ן משום הגהת הטור בשכנה”ג, ולכן יש להחמיר בזה מלבד באופנים שכתבו הפוסקים שנהגו להקל בגוי.

[וצע”ק על השו”ע שם שכתב ואם הוא אפיקורוס ולא כתב ואפיקורוס, והשתא שכתב ואם הוא אפיקורוס משמע דקאי על הגוי הנזכר לעיל מינה, והרי מקור השו”ע שם מהגמ’ דמיירי במין שהיה ישראל, דנזכר שם יעקב איש כפר סכניא שהיה תלמידו של אותו האיש, ואולי הטעם שכתב השו”ע בלשון זו הוא משום דפשיטא ליה שאפיקורוס דינוי ככל גוי לענין זה, ואפיקורוס בלשון השו”ע כאן הכונה למין, דהרי קאי על הגמ’ הנ”ל דמיירי במין וגם נזכר בדבריו החשש שירפא בשם ע”ז, וגם הנו”כ פירשו דמש”כ השו”ע אפיקורוס הכונה מין, ש”ך שם סק”ח ובאר היטב סק”ד].

היוצא מכ”ז דאע”פ שיש דינים שכל המשומדים (מלבד מומר לדבר אחד לתיאבון, עי’ חולין ג ע”א ועוד) הגדרתם שוה מ”מ לענייננו מצינו כמה הגדרות של משומד, דצדוקי אינו חשוד כלל על שפיכות דמים, וכותי אינו חשוד כלל על עבירות מסויימים לחלק מהדעות כמבואר בגיטין שם, וכ”ש שכותי אינו חשוד בשפיכות דמים, ואילו מין שהוא מי שהצטרף לדת גוים הוא חשוד כגוי ויש אומרים שגם יותר מגוי, וכן ישראל שהוא משומד בפרהסיא ומופקר במצוות מחמת שאינו מאמין או מחמת שעושה להכעיס, באופן זה דינו כגוי.

ואיני נכנס בזה לשאלה מה ההגדרה של חילוני בזמנינו, דלא מיבעיא להפוסקים שסוברים שיש לו דין של ודאי משומד, אלא גם להחזו”א בריש יו”ד שאינו סובר כן, מ”מ סובר שחילוני יש לו הגדרה של ספק משומד וכל חילוני צריך הכרעה לגופו ע”פ ב”ד כמבואר שם.

וכמובן שכל נידון זה באופן שאין חשש שייכשל באיסורי תספורת פאת הראש והזקן דאל”כ בלאו הכי יש איסור גם על המסתפר עכ”פ מדרבנן ועכ”פ במסייע יש איסור גמור מדאורייתא כמ”ש בשו”ע יו”ד סי’ קפא ס”ד.

ועוד לענין משומד בעירוב עי’ או”ח סי’ שפה כולו ומשנ”ב שם.

כן.

מקורות:
אמרי’ בירושלמי פ”ק דר”ה שישראל שמחין בראש השנה, וכן בתניא רבתי הקדמון הל’ ר”ה סי’ עב כתב בשם רב סעדיה גאון ז”ל דבר”ה כתיב חג דכתיב ליום חגנו, והוקשו כל המועדות זה לזה ומש”כ ושמחת בחגך קאי גם על ר”ה, ועוד אי’ בתשוה”ג שערי תשובה סי’ סד שחכמים הראשונים אמרו בר”ה כי חדות ה’ היא מעוזכם (ועי’ ביצה טז ע”ב), ומבואר מזה שהיה אומר להם להיות בחדוה בר”ה, וממילא שייך שפיר לאחל בר”ה חג שמח גם לדידן.

ויש לציין דכיון שאין חגיגה בר”ה א”כ חג הוא מצד חוגו חגא כדאי’ בפ”ק דחגיגה ורש”י שם, והיינו ענין שמחה.

וברוקח סי’ רג וצריכין ישראל לשמוח בר”ה כדי שיזכם אוהב צדק כשעושין תשובה דכתיב חדות ה’ היא מעוזכם כי קדוש היום ואל תעצבו עכ”ל, ועי’ שו”ת מן השמים סי’ פו.

וכן פסק בשו”ע ומשנ”ב ריש סי’ תקצז בשם הפוסקים שיש מצות שמחה בר”ה גם מצד כי חדות ה’ מעוזכם וגם מצד ושמחת בחגך.

ועי’ מחזור וילנא לר”ה בראשו מה שליקט הרבה בענין השמחה בר”ה מדברי קמאי, ויש לציין בזה גם דעת הגר”א שלא לבכות בר”ה מפני שהוא יו”ט.

ואמנם כתבו הפוסקים שיהיה מורא הדין עליו, (עי’ משנ”ב סי’ תקפא סקכ”ה) וכ”כ השו”ע בסי’ תקצז שם שלא יאכלו כל שבעם שלא יקלו ראשם, אבל לא באו לעקור מצוות שמחה בר”ה שהוא מדברי קבלה ולדעת חלק מהראשונים והמשנ”ב הוא מן התורה כמו שנתבאר, אלא אכילה כל שובע הוא דבר המביא לידי קלות ראש (ע”ע רש”י ברכות כב ע”א לגבי בעל קרי שבא מתוך זחות הדעת וכו’, וזה בא על ידי מי שאוכל לשובע בטנו כמ”ש במשנ”ב סי’ תקפא סקכ”ו) והוא גם דבר שאינו טוב ואינו בריא עי’ קידושין עי’ וברמב”ם הל’ דעות, ובכמה מקומות גינו את הגרגרנות, עי’ ברכות לט ע”ב ומסכת דרך ארץ, ועי’ תולדות יצחק דברים כא בפרשת בן סורר ומורה, ועוד בגנות אכילה גסה עי’ בגמ’ דנזיר כג ע”א.

ואע”ג דאמרי’ ספרי חיים וספרי מתים פתוחים וכו’ (ערכין י ע”ב ור”ה לב ע”ב) שלא יאמרו שירה בר”ה, היינו לענין שירה ושבח לה’ שאין אומרים שירה להקב”ה בזמן שיש גזר דין קשה לרשעים עי’ בגמ’ מגילה י ע”ב מה שדרשו עה”פ ולא קרב זה אל זה שבקשו מלאכי השרת לומר שירה וכו’ ובכל הסוגיא שם, (והיינו מלאכי השרת דדרשי’ גז”ש מדכתיב וקרא זה אל זה כמ”ש במ”ר), ולכך שוה הענין שבשניהם בקשו מלאכי השרת משום שבשניהם המעכב מלומר שירה הוא אותו הענין של מפלת הרשעים שבזה לא אכפת להו מלאכי השרת כיון שמקנאים לכבוד שמים ואדרבה בעיניהם הוא שבח, אבל הקב”ה לא ניחא ליה בפורענות מעשה ידיו.

קודם ברכו יברך אז ואחר ברכו ימתין כבר עד סוף התפילה.

מקורות:
במשנ”ב הכריע כן בסנ”א ח לענין פסוד”ז כהדה”ח דלא כהח”א, כ”כ בבה”ל שם, וכתב דעדיף לומר בין הפרקים, ובין ישבח ליוצר הוא קל מבין הפרקים של פסוד”ז כדמוכח שם סקי”א, ובין ברכו ליוצר נקטו הפוסקים נח ב דחמור והו”ל כהתחיל ביוצר אור וכן מבואר בהרב המגיד משנה והגר”א ורמ”א ומשנ”ב נז סק”ו, וכ”כ א”ר ופמ”ג הובאו בשעה”צ נד טז, אף שיש מפוסקי זמנינו שצידדו להקל בזה ע”פ תשובת הרי”ף הנדמ”ח, ואע”פ שדבריהם מכוונים כמ”ש הרמ”א בחו”מ סכ”ה על תשובות גאונים שלא היו לפני האחרונים עי”ש, אעפ”כ מ”מ סוגיין דעלמא לאסור, ולענין ש”צ אע”פ שהפסק שלו בין ישתבח לברכו חמור משל יחיד, מ”מ לעניננו אין נפק”מ שכבר הפסיק ביציאתו לבית הכסא וצריך לומר פסוקים לפני ברכו, א”כ גם אשר יצר יוכל לומר בינתים קודם אותם הפסוקים, עי’ סנ”ב ג ומ”ב יב.

מסתבר שרק גנב דהרי דין מכירה נאמרה לגבי דיני גניבה בקרא, וכן הובא בשיעורי הגרש”ר (המצויין להלן וכן בחי’ רש”ר ב”מ סי’ לח) בשם מרן הגרי”ז, וכ”כ בברכת שמואל ובחידושי הרי”ם עה”ת פ’ משפטים ובכמה שיעורי ראשי ישיבות וכ”כ בפירוש אחד קדמון עה”ת רבינו מיוחס (ובתורה שלמה הביא בסתמא בשם מדרש על סמך שר’ מיוחס מסתמא העתיק ממדרש כמ”ש בהערה שם אבל פשוט שאינו מוכרח כלל), וכן מבואר במנ”ח מ’ מב דמי שאינו משלם כפל אינו נמכר.

ויעוי’ באבן האזל פ”ג מהל’ גזילה הי”ג דן באריכות בשם המהרי”ל דיסקין בספר תורת האהל אם החיוב מחמת הגניבה או דתליא בכפל או שיש לו דין של קנס ונפק”מ לכמה דברים, ולכל הצדדים שראיתי שם פשיטא ליה שהוא מדיני הגניבה ומשמע דלא שייך בגזילה כלל, ועי’ שם גם שכ’ בטעם דברי הרמב”ם שם שהגונב מגוי והקדש אינו נמכר משום שאינו גנב אלא לקח ממון הקדש, ויש לומר כנ”ל דהמחייב הוא גניבה בלבד.

ויעוי’ במשך חכמה פרשת משפטים שחידש חידוש גדול דדין מכירה הוא רק בגנב הנכנס לרשות הנגנב כעין בא במחתרת (דהיינו לא בא על עסקי נפשות דבזה אינו שייך לכאן יעוי’ סנהדרין עב), אבל גם בלא חידושו גם לשאר פוסקים אינו אלא בגנב והמש”ח רק הוסיף שהוא לא בכל גנב, וכן כתב להדיא דלא כדבריו בספר הקדמון הרקמה לר”י ן’ ג’נח (המכונה בד”כ בראב”ע עה”ת בשם “רבי מרינוס”) דנמכר בגניבתו לא קאי על בא במחתרת דמיירי בבא במחתרת אלא על גנב דכתיב ביה תשלומי דו”ה (ומ”מ נמכר רק על הקרן כמ”ש בגמ’), ומבואר להדיא דעל גנב אה”נ דקאי ולא על גזלן.

וכן מבואר ברמב”ם פ”ג מהל’ גניבה הי”א דין הגנב לשלם הקרן והכפל וכו’ ואם אין לו קרקע ולא מטלטלין ב”ד מוכרין וכו’, ומבואר דהוא דין רק בגנב מדלא כתיבה בגזלן או במזיק אלא רק בדיני גנב עם דיני כפל וארבעה וחמישה.

ויעוי’ עוד ברמב”ם בריש הל’ עבדים שכתב כיצד גנב ואין לו לשלם את הקרן ב”ד מוכרין אותו כמו שביארנו בהל’ גניבה ואין לך איש מישראל שמוכרין אותו ב”ד אלא הגנב בלבד עכ”ל, ומשמע להדיא שגזלן אינו בכלל.

ולהכי דייקו בגמ’ בקידושין סט ע”א לומר זיל גנוב ואיזדבן בעבד עברי ולא זיל גזול, ויש לציין דבחוב זה פשיטא שאינו נמכר גם אם אין לו לשלם, ועי”ש ברש”י שציין דגנוב הוא באיסור ולא קאמר שילווה ויאבד המעות על מנת להימכר ולשלם דזה אינו איסורא, וכ”כ בספר המקח לרב האי גאון שער ט’ ושו”ת הרא”ש כלל עח סי’ ב בשם ר”ת דלפריעת חוב אינו נמכר, ומשם לשו”ע חו”מ סי’ צז סט”ו וסמ”ע שם סקכ”ט, וראה גם שו”ת מהר”ם מרוטנבורג סי’ שפו.

ושמעתי להקשות א”כ אמאי בעי’ קרא דבגניבו ולא בזממו, דכיון שכתיב בגניבתו הרי נתמעט כל מה שאינו גניבתו, והיה מקום לומר דאה”נ ממשמעותא דקרא קממעט, אבל עדיין קשה א”כ למה בגמ’ לא הזכירו גם מיעוט גזלן ממשמעותא כמו שהזכירו מיעוט זומם ממשמעותא.

והנראה לומר דעדים זוממין שאני דס”ד אמינא דכיון שנאמר ועשיתם לו כאשר זמם ממילא בעי’ כאשר זמם דוקא, כמו שהיה ס”ד במשנה במכות שמי שהעיד שפלוני בן גרושה ובן חלוצה והוזם, יעשה זה בן גרושה ובן חלוצה תחתיו, וממילא הוצרכו לקרא או עכ”פ לברייתא לאשמעי’ שלענין זה עד זומם אין דינו כגנב גופיה, אבל גזלן לא היה בכלל הפרשה כלל.

ויש להוסיף עוד דבגמ’ בקידושין יח ע”א קי”ל למסקנא דגניבו אלף ושווה חמש מאות אינו נמכר דבגניבתו אמר רחמנא ולא חצי גניבתו, והנה לו יצוייר שתפס הנגנב חמש מאות ואמר הגנב איני רוצה להשיב החמש מאות אחרים אע”פ שיש לי, באופן זה הרי דינו כגזלן לגבי שאר החמש מאות האחרים, ואעפ”כ אינו נמכר, דבכלל דין גזילה כל מי שמחזיק בממון חבירו שלא ברשות ואינו רוצה להחזיר במזיד וברצון כדמוכח בסוגיות ובפוסקים (ראה שיעורי הגרש”ר ב”ק סג בשם הגרי”ז והדברים עתיקים ואכמ”ל), וכמו שכבר יסדו בשם הגר”ח הלוי שאף כל גנב הוא גזל (עי’ אמרי משה סי’ לד ריש אות ד, קונטרסי שיעורים ב”מ שיעור כה אות ד, ועוד) והוא מבואר כבר בכמה ראשונים (רשב”א בתשובה ח”ו סי’ רפו בשם תשובת הרי”ף, רבינו בחיי ויקרא יט יא, הרי”פ ח”ב ריש ל”ת צא בדעת השאילתות פ’ נח שאילתא ד), וממילא ש”מ שעל גזילה אינו נמכר דבגזילה יש כאן גזילה שלמה, דכל כמה שנשאר ממון שהוא חייב ואינו מחזיר יש כאן גזילה, ואעפ”כ קרא תלה לה במעשה גניבה בלבד.

ודוחק להעמיד סוגי’ הנ”ל רק בלא שילם כלל דמ”ש ולא בחצי גניבו משמע גם אם שילם מחצה, וכמ”ש שם אם היה גניבו כנגד ממכרו נמכר ואם לאו אינו נמכר ומ”ט ולא בחצי גניבתו, וכן אי’ להדיא במכילתא דר’ ישמעאל דרק אם שווה כנגד גניבו בלבד נמכר אבל אם שווה פחות או יותר לא.

וכן דוחק להעמיד סוגי’ הנ”ל רק באנוס מלשלם החמצה הנשאר אבל אינו אנוס שאינו גזלן נמכר, דדוחק להעמיד כן, ומיהו אם נעמיד כן אין ראיה מסוגי’ זו.

וע”ד זה יש להוסיף דכל חיובים הנפטרים בגמ’ שם כגון כפילו וזממו שאינו נמכר אע”פ שחייב ואינו משלם, ותיפוק ליה דגזלן הוא, ואם נעמיד דמעולם לא אמר איני משלם אין ראיה כנ”ל, דכל עוד שלא אמר איני משלם אלא רק אין לי לשלם אינו גזלן אלא אנוס, אלא דדוחק להעמיד כן דמאי פסקה דמיירי רק באופן זה.

קרא פחות

מעיקר הדין היה צריך ליטול ידיו ג’ פעמים מכיון שהוא שוהה כדי הילוך ד’ אמות עד שחוזר לישון (ואפי’ אם מתנה תוך ד’ אמות למיטתו מ”מ מבואר במשנ”ב ריש סי’ א’ס סק”ב דשהייה בלא נטילה אינה חמורה פחות מהילוך עי”ש).

רק דאם הוא בתוך בית יש בזה צירוף שכל הבית כד’ אמות כמ”ש במשנ”ב שם שאפשר לסמוך על זה בשעת הדחק, וגם לצרף מה שמובא בשם הגר”א דהאידנא רוח רעה של ד’ אמות אינו נוהג (ובפרט דהמקור מהזוהר לחיוב מיתה למי שהולך ד’ אמות בלא נטילה אינו ברור, ואכמ”ל, ועי’ בהלכות יום ביום למו”ר שליט”א).

ובכל גווני יזהר שלא לגעת בנקביו אם לא נטל ידיו מאחר והרוח הרעה עוברת לנקבים כשנוגע בהם.

לגבי ניקיון ידיים לאשר יצר צריך לנקות את ידיו כמו שנתבאר במשנ”ב (סי’ ד סק”ג וסי’ סב סק”ח), עי’ מה שכתבתי בזה בתשובה אחרת (https://shchiche.com/3394).

ויש להוסיף דהנוהגים כהזוהר והמקובלים (הובאו בשערי תשובה סי’ ד סקכ”ח) שלא לברך בלא נטילת ידיים של שחרית יצטרכו גם כאן נטילה של ג’ או ד’ פעמים על כל יד, אלא שמבואר המשנ”ב (סי’ ד אות סא וס’ א סק”ב) שמעיקר הדין מי שאין לו מים יכול להקל בזה בנקיות בעלמא אפי’ בתפילה כדין התלמוד והפוסקים, ומי שיש לו מים מבואר שם שטוב שיחמיר לעשות נטילה כדין.

ומי שנוהג בכל יציאה מבית הכיסא כדעות האחרונים שנוטלים ג’ פעמים משום רוח רעה (עי’ משנ”ב סי’ ד סקל”ט מה שהביא דעות בזה ועי”ש סק”מ ועי’ שם בארצה”ח), לכאורה יצטרך גם כאן ליטול משום רוח רעה ג’ פעמים.

אבל למעשה נראה דמצד זה אינו נצרך דהרי כל ענין נטילה ג’ פעמים עכשיו נלמד מרוח רעה של השינה, והרי חוזר לישון מיד אחר שיוצא מבהכ”ס ואינו מתכוון לשהות אחר כך כלל, אלא מנקה ידיו במעט מים או יקנח ידיו בכותל או בדבר המנקה ומברך אשר יצר (משנ”ב סי’ סב שם).

אבל מצד אם בא להחמיר כדברי הזוהר יטול ידיו ג”פ.

ויש לציין דהמשנ”ב בסי’ ד אות סא נקט דלכתחילה יש להחמיר כהזוהר וכן משמע בסי’ א סק”ב, ומאידך גיסא בסי’ ד סק”ג לגבי מי שהתעורר בלילה הזכיר רק ליטול ידיו בשביל הברכה ולא הזכיר דברי הזוהר, וכן בסי’ סב סק”ח לגבי הניעור ממיטתו הזכיר רק ליטול ידיו ולא הזכיר דברי הזוהר.

ויתכן ליישב דסמך על דבריו בשאר מקומות דלכתחילה יש ליטול ג’ או ד’ פעמים כהזוהר.

ולתי’ זה מה שבסי’ סב שם נקט שמי שאין לו מים או בעת הקור א”צ מים אלא רק יקנח ידיו בדבר המנקה היינו דבשעת הדחק א”צ להחמיר כהזוהר כמ”ש בסי’ ד אות סא.

אבל אולי יש מקום ליישב באופן אחר, דבאמת כל מה שהחמיר המשנ”ב לכתחילה כהזוהר שלא לברך קודם נט”י הוא רק במי שקם ממיטתו בבוקר שבכל מקרה נוטל ידיו ג’ פעמים, ולכן אפשר להחמיר בקל כהזוהר ולברך אחר כך, דבסי’ א ובסי’ ד אות סא מדבר המשנ”ב במי שקם בבוקר שיש להחמיר כהזוהר, משום שאפשר להחמיר בקל.

משא”כ בסי’ ד סק”ג ובסי’ סב סק”ח שמדבר המשנ”ב במי שקם משנתו, שבזה הרי מתכוון ליטול ג’ פעמים רק בבוקר, אין מטריחין עליו ליטול פעם נוספת עכשיו.

וגם לתירוץ זה כיום שיש ברזים יתכן שבכל גווני נחשב שאפשר להחמיר בקל.

אבל אולי יתכן לומר חילוק שלישי בין המשנ”ב בסי’ א ובריש סי’ ד לבין המשנ”ב בסו”ס ד ובסי’ סב, דהמשנ”ב בסי’ א ובסוס”ד מדבר במי שקם בבוקר ואז יכול להעביר מידיו רוח רעה, אבל מי שקם באמצע שנתו הרי אינו בטוח שיכול להעביר מידיו רוח רעה, דהרי השו”ע פסק שהוא ספק אם הלילה גורמת או השינה גורמת, לכך אין צריך לעשות כהזוהר.

ולפי חילוק זה גם בזמנינו א”צ להקפיד וצל”ע לדינא.

לגבי תפילת מודה אני עיקר תפילה זו היא על מה שבא לסיים שנתו ולהתחיל את היום כדמוכח מתוך התפילה שהיא הודאה על החזרת הפקדון, ולכן ראוי לומר רק אחר סיום השינה לגמרי.