צריך ליטול מב’ טעמים, הא’ שהסיח דעתו והסחת דעת מחייבת ליטול גם אם סבור שלא נגע משום שהידים עסקניות הן וחיישי’ דילמא נגע ולאו אדעתיה וכמבואר בתשובת הרשב”א שהובאה בב”י סי’ ד ע”פ הגמ’ יומא ל ע”א וכן מבואר במשנ”ב סי’ רלג סקט”ז וסקי”ח וסקי”ט לגבי תפילה, [ולענין אם למד בינתיים או אמר תחינות או סליחות בינתים, עי’ במשנ”ב שם ובבה”ל ועי’ משנ”ב סי’ ו ס”ב וסקי”א].

והטעם הב’ מכיון שלא נטל על דעת התפילה שבזה צריך ליטול שוב כמבואר במשנ”ב סי’ רלג סקי”ט ועי”ש בבה”ל ס”ב ד”ה אע”פ ועי”ש חסד לאלפים ס”ה.

וכתבתי בזה בכמה מקומות [עי’ בתשובה ד”ה הנוטל ידיו בביתו לתפילה והלך לבית הכנסת האם צריך ליטול שוב, וד”ה אדם שסועד שוב מיד לאחר ברכת המזון או אוכל דבר שטיבולו במשקה או מתפלל האם צריך ליטול שוב ידיו, וד”ה ד”ה מי ששטף ידיו למטרה סתמית שלא בכוונה לתפילה כלל ולאחר מכן החליט להתפלל האם צריך ליטול ידיו שוב או לא].

וכל הנ”ל הוא לענין תפילה אבל לענין ברכות הוא נידון אחר בין ער ובין ישן (ועי’ משנ”ב ס”ס ד סקנ”ט וס’ וסי’ תלב סק”ב).

אם יוכל להיות ניעור בליל שבועות על ידי שישן בערב שבועות יכול לישון ביום לכתחילה ותע”ב.

מקורות:

הנה באמת ששינת קבע ביום אינו למצוה כ”כ כמ”ש בשו”ע בב’ מקומות (בסי’ ד סט”ז ובסי’ רלא ס”א), ומאידך גיסא דבר טוב הוא להשאר ניעור בליל שבועות כמ”ש בפוסקים בשם הזוהר (עי’ במג”א ובמשנ”ב ריש סי’ תצד ובשל”ה מס’ שבועות נר מצוה), וזה ברור שנהגו לישון ביום כדי להיות ניעורים בלילה, וצל”ע המקור על מה נסמכו בזה דהרי בשו”ע סי’ רלא שם כתב דאסור לישן יותר מס’ נשמי ולכך אפי’ אם אי אפשר לו בלא זה ישן ובלבד שלא יאריך ומשמע שלא ישן יותר מס’ נשמי.

אבל הטעם בזה הוא משום דכיון שבמציאות ילמדו הרבה יותר כשישנו בערב שבועות בזה לא נאמר דין זה, דדין זה נאמר על בעל נפש (עי’ משנ”ב סי’ ד סקל”ו), ואסור לאו דוקא, וכן מוכח גם בל’ השו”ע שם, ואם לא ישן ביום ישן כל הלילה וחומרא דאתי לידי קולא היא, לכך עדיף שישן ביום וישאר ניעור כל הלילה.

ובמשנ”ב בסי’ רלא ציין למש”כ הוא בסי’ ד’ סט”ז בשם המחה”ש וכ’ שם בסי’ ד’ סקל”ו ועיין במחצית השקל שכתב דענין השינה ביום תלוי לפי מה שהוא אדם וכפי הצורך לעבודתו יתברך עכ”ל, והוא שייך ג”כ לענייננו.

ומ”מ צע”ק דבסי’ ד שם ציין לדברי השו”ע סי’ רלא ומשמע קצת במשנ”ב סי’ ד שלמד דברי השו”ע בסי’ רלא לענין שאם צריך יותר מס’ נשמי ביום ישן ובלבד שלא יאריך יותר מכדי צרכו, וקצ”ע דעיקר דברי השו”ע בסי’ רלא הם דלא יאריך משום שאסור לישן יותר מס’ נשמי, ויוצא לפ”ז דוחק דלפי דברי המשנ”ב לכאורה יוצא שתורף דברי השו”ע הם שלא יאריך בשינה יותר מידי משום שבלאו הכי אין ראוי לישן יותר מס’ נשמי ביום (ואסור לאו דוקא ופחות מס’ נשמי מותר לכתחילה כדמשמע בשו”ע סי’ ד’ שם), וממילא אין להאריך יותר מכדי צרכו יותר מידי, ואולי מה שהכריחו למשנ”ב לפרש כן משום דלא מצינו בגמ’ וכן בשו”ע בסי’ ד’ סט”ז הנ”ל דיש צורך שלא לישן ביום כלל אפי’ פחות מס’ נשמי, וממילא א”א לפרש דברי השו”ע שאם רואה שצריך לישן ישן לא יותר מס’ נשמי דא”כ משמע דלא הותר אלא מדוחק וזה לא אשכחן מקור לזה, אבל יש לדון בראי’ זו דהרי שפיר יש לומר דיותר טוב שלא ישן כלל ביום, ואולי לא הוה משמע ליה להמשנ”ב לחלק בין יום ללילה לפחות מס’ נשמי וצל”ע בכ”ז.

אסור.

מקורות:

ראיתי בקונטרס ‘התנא האלקי’ (שיעורי הר”ב עולת יצחק) שהביא שם השואל שיש מי שנהג לומר לכבוד התנא והאלקי, והשיג המחבר שם שהנהגה זו אינה נכונה.

ואמנם ראיתי שם רק ד”ז מקופיא ולא קראתי כל דבריו שם, ומ”מ אבאר דמכמה טעמים דאע”ג שאמנם כוונתו לשמים מ”מ אין לנהוג כן.

ראשית דהו”ל משתף ש”ש ודבר אחר והאיסור הוא גם בדרך שבח בלבד כדמוכח בפ”ה דסוכה.

שנית דמקדים אדם לש”ש ואמרי’ דאפי’ אבנר שכ’ מן אבנר לדוד נענש ע”ז (רש”י שמואל ב ג יב ע”פ ירושלמי פאה פ”א ה”א ופסיקתא דר”כ פ’ פרה אדומה ועוד מדרשים), וכ”ש שבשם שמים אסור בכה”ג דשם בן נח נענש שהקדים ברכת אברהם לברכת שמים שאמר ברוך אברם וברוך וגו’ כדאי’ בנדרים לא, והרחבתי בנידון זה בתשובה ד”ה האם כשמזכיר את שמו ושם רבו יחד צריך להזכיר קודם את שם רבו.

שלישית דהרי בא לתקן שהתנא אינו האלקים והרי מסיים ואלקי רבי שמעון וכו’ א”כ מה הועיל שהוסיף וא”ו.

ורביעית שטעה בכוונת התנא האלקי שהוא מטבע לשון שהיו כותבין גם באגרות בימי הראשונים למעלת החכם האלקי והכונה שחכמתו מעשה אלקים היא שחלק מחכמתו ליראיו ושיש לחכם זה חכמה שאינה כדרך הטבע כנס מאת ה’, ועכשיו שאמר והאלקי בפתח בא לתקן וקלקל בזה המכוון שיצא מזה טעויות כמשנ”ת ותחת זה היה לו לתקן להניקוד הנכון.

ולהסיר מחרון אף אולי י”ל דגם האומרים התנא האלקי בפתח אין כוונתם לטעות הנשמע מזה דלעולם כוונתם כביאור דלעיל רק שלא דקדקו לומר ע”פ כללי הדקדוק, וצ”ע, ומ”מ לדינא בודאי שצ”ל כדין.

והואיל דאתאן להכי יש לציין דהנה ל”ג בעומר יש בו צד שמחה משום שבו פסקו תלמידי ר”ע מלמות כמפורש בפוסקים, וה”ה הוא יום שמחתו של רשב”י משום שהוא מתלמידי ר”ע כמ”ש המהרח”ו בכתבים (כמ”ש החיד”א הגירסא) ותלמידי ר”ע הנשארים אז הוא יום שמחתם.

אבל השמחה אינה על מיתת רשב”י דיום שמת בו צדיק הוא יום אבל כמפורש בשו”ע גבי תעניות צדיקים, ולא אשתמיט השו”ע לומר שיש חילוקים בזה, ואפי’ תלמידי ר”ע עצמם אנו מתאבלים על מיתתם בימים שקודם ל”ג בעומר.

ויש להוסיף עוד דגם מהכתבים גופא מוכח דאם ידע האר”י יום פטירתו ידע שאינו ל”ג בעומר דהרי קאמר (בגי’ דווקנא הנז’) שיום שמחתו הוא מחמת שהוא מתלמידי ר”ע ולא מטעם אחר, ואפי’ אם תאמר דיום מיתה אינו יום שמחה וכנ”ל עכ”פ זה מוכח שאין יום זה יום שמחה מחמת פטירתו.

ויש להוסיף עוד דאמנם בזוהר באדרא זוטא נזכר שהיה טובה לרשב”י ביום שבת וקרי ליה הילולא מ”מ הא להדיא אמרי’ בגמ’ שיום שמת בו צדיק היא טובה לצדיק ורע לעולם דאמרי’ בפ”ג דמו”ק בכו לאבלים ולא לאבדה וכו’ (ויש ליישב ממיתה לצדיקים וכו’ דמ”מ הפסיד קיום המצוות), ועל ר’ יצחק שזכה למות עם רשב”י (ועי’ עוד בענ”ז בזהר ר”פ ויחי) אמרי’ באדרא זוטא הנ”ל זכאה חולקיה אבל הנשארים לא שמחו על פטירת רשב”י.

ואמנם אמרי’ דספדן הנזכר במו”ק שם לא אמר כדין מ”מ היינו משום דקרי לרב אשי אבדה כמ”ש המפרש שם אבל עיקר הדברים אמת.

השלמה למה שנזכר לענין הילולא דרשב"י

יש לציין עוד לדברי השו”ע יו”ד סי’ שעח ס”ד שהיו נוהגים להתענות ביום מיתת החכמים.

שבועות יט ע”א, וכן אמר רב ששת משמעות דורשין איכא בינייהו דרב ששת מחליף דרבי אליעזר לרבי עקיבא ודרבי עקיבא לרבי אליעזר, יש שלמדו להביא מכאן ראיה להסוברים שאין איסור שקר כשאין בזה נפק”מ, אבל גם לשיטתם דבר זה צריך תלמוד היאך שינה שיטתם דהרי גם דעות שלא נפסקו להלכה כלל תנינן להו וגם בהו לא מצינו שמחליפין דעות וכל ענין החלפת הדעות הוא דבר הצריך ביאור רב.

ומה שיתכן לומר בזה בב’ אופנים ע”ד אפשר דהנה כתבו התוס’ בכמה מקומות ועוד ראשונים (הביאם ואספם רבינו הב”י בחיבורו הליכות עולם) דלא הקפידו חכמים בדרשות להביא לפעמים דרשות דלא קיימי למסקנא וכן ברמב”ם בחיבוריו מצינו שהביא בכ”מ דרשות שהן לכאורה כנגד מסקנת הגמ’ והטעם בפשוטו כנ”ל, והביאור בזה דבדרשא מצינו שיש גם אסמכתא, ולכן יש לומר דרב ששת כשהזכיר מתחילה דעת ר”א מצד הדין שאינו חייב על העלם מקדש אמר “מ”ט דכתיב וכו'”, אע”ג דהשתא בדעת ר”א קאי והזכיר דרשת ר”ע מ”מ כיון דאין נפק”מ בין הדרשות ממילא אין קפידא להזכיר דרשת מ”ד אחר, אבל אם היה נפק”מ בדרשות לא היה שייך להזכיר דרשא החולקת על דעה זו, ומזה למדנו דרש ששת סבר דרק משמעות דורשין איכא בינייהו דאי הוה סבר שיש חילוק בדרשות לא הוה שייך להביא דרשת ר”ע כביאור לשי’ ר”א או להיפך, אבל לא ששנה ר”א אומר וכו’ דבר שלא אמרו ר”א.

ובאופן אחר יש לומר דלעולם שינה רב ששת גי’ המשנה כפשטות הגמ’ אבל לא ששנה לתינוקות מתני’ כד מהפך ר”א לר”ע אלא לתלמידיו בבית המדרש שידעו גי’ המשנה שנה להם מתני’ בהיפך (ודקדק לעשות כן רק לפעמים [עי’ רש”י] כדי שלא יסברו שגי’ אחרת יש לו) וזה עשה אדרבה להראותם שגורס שלא כגי’ הספר כדי לחדדם ר”ל ללמדם ממילא שאין נפק”מ בין דברי מר לדברי מר, ובזה לא חשיב ששינה מדבריו כלל כיון שלא היה כוונתו לומר דמר אמר הכי.

ועי’ בשו”ע יו”ד סי’ רמו סי”ב ויש לרב להטעות את התלמידים בשאלותיו ובמעשים שעושה לפניהם, כדי לחדדם וכדי שידע אם הם זוכרים מה שלומדים עכ”ל, וזה למד מברכות לג ע”ב ועוד דוכתי (עי”ש בבהגר”א), ויש מקום לומר דגם כאן הוא מעין זה.

אבל ברש”י לא משמע כפי’ זה שכתב ולא היה מקפיד, ועדיין אולי יש מקום ליישב דר”ל שלא היה חושש שיש סיבה שלא לגרוס כן אבל הוא דוחק.

השלמה לביאור ענין רב ששת מחליף וכו’

יש לומר באופן אחר דלא שהיה מלמד לתלמידים בנוסח זה אלא כשהיה משנן דרך גירסא וחזרה לא היה מקפיד בשמות אלו וטעמו היה שמור עמו משום ששניהם אמרו דבר אחר ועל שום זה היה מחליף לעצמו הדעות אבל לתלמידים היה מלמד כגירסת הספר.

ויש להוסיף דכמו שלגבי גוזמא לא חשיב שקר מה שמשנה כיון שכוונתו ברורה כך לגבי מה שמשנה לעצמו דרך לימודו לא חשיב שמשקר כיון שיודע האמת, ולפ”ז לא שייך שקר לעצמו כלל מעיקר הדין.

מסברא סירכת הלשון הוא לפי רגילות הלשון גם כשעכשיו אומר בניגון אחר, וגם אולי יש ללמוד כן ממה שסתמו הפוסקים ולא הזכירו חילוקי דינים בזה, ובפרט דבספק ברכות מיירי’ כמ”ש המשנ”ב סי’ קיד ס”ט לענין הפלוגתא אם מהני אמירת תשעים פעמים (ואף שיש כאן ספק ספקא דלהגר”א לא מהני ושמא בניגון לא מהני מ”מ בברכות אין חילוק בין ספק לס”ס כמ”ש הפמ”ג שהזכיר המשנ”ב ס”ס קכד), ולכן הדעת נוטה שלא יחזור ויתפלל ולכתחילה צ”ע.

וכן בדין סירכיה נקט בק”ש ראובן היה רגיל מנערותו לקרוא ק”ש בטעמיה ואירע יום אחד שקרא בלא טעמיה וטעה בין כתיבה לכתיבה שאמר וכתבתם ואינו יודע אם קאי בכתיבה ראשונה או שניה, דקי”ל סירכיה נקט, מסתמא שייך ג”כ דין זה אף ששינה מרגילותו ויל”ע.

וכעי”ז יש להסתפק במי שהתפלל בר”ה בניגון של ר”ה ואינו זוכר אם אמר המלך הקדוש ושם יש קצת סברא לומר לאידך גיסא שאם דקדק לנגן אפשר שדקדק גם לומר או שעצם מה שהוצרך לכוון דעתו בניגון סייע לזכור לומר המלך הקדוש וכאן לא שייכא סברא זו.

ויש לציין דבאופן שיודע שלא הועיל, מבואר בפוסקים שיכול לסמוך על אשגרת לשונו שיודע שאומר ותן ברכה וחוזר על סמך זה גם אם אמר צ’ פעמים ממש, וגם באופן הפוך שיודע שע”י שהורגל באמירה בניגון מסתמא דמהני.

אמנם שוב ראיתי בספרו של מכובדי הרה”ג גדליה הוניגסברג (ח”ב עמ’ קצג) שהביא מנהג ישיבת נובהרדוק שהי’ להם ניגון מיוחד שהיו משוררים צ’ פעמים אתה גבור וברך עלינו ושכן ידוע בשם הקה”י, ושאמר ע”ז הגרח”ק שאינו יודע אם זה מועיל כי התרגלו לומר כן רק בשיר ולא בתפילה (ובדוחק הי’ מקום לומר דר”ל שאינו יודע אם יועיל דשמא ימצא בעצמו אח”כ שלא התרגל בפיו לומר כן, וכמש”כ כעין זה לעיל מזה בעמ’ הקודם שם בשם הקה”י הגרח”ק, ואם נימא כן נמצא דאין דברי הגרח”ק סותרים דברי אבוה, אבל א”צ לומר כן אלא כנראה שאכן הסתפק בזה הגרח”ק).

יש לדון בסוכות עצמו בזמן שעדיין אתקצאי למצוותו אם מותר להשתמש בו [ויש בזה עוד נידון שעושה מלאכה בחוה”מ ולכאו’ חשיב מעשה אומן דלא עדיף מתפירה כדרכו דחשיב מעשה אומן, ואין הנידון מצד זה כאן], וכן יש לדון לאחר החג שעושה לשנה הבאה, ויש לדון כשעושה לצורך חול וכן יש לדון כשעושה לצורך מצוה.
והנה אחר החג שכבר כלתה מצוותו וכבר לא אתקצאי מותר אפי’ לאכול האתרוג, ורק תשמיש מגונה אסור כגון לפסוע עליה, עי’ בשו”ע סי’ תרסד, ושם בריש סי’ כא לגבי ציצית משמע שאחר שכבר כלתה מצוותן מותר להשתמש בהם תשמיש שאינו מגונה, והלכך מותר אף לצורך חול.
ובתוך החג היה מקום לומר דלצורך מצוה שרי וכמו שמצינו דכיון דאתעבידא חדא מצוה וכו’, עי’ סי’ תרסד ובבהגר”א שם [ועי’ באורח דוד מה שהובא בשם מה”ר ר”ד בהר”ן על מנהגו בלולב אחר החג] וכה”ג מצינו לגבי להדליק נר ראשון מנר ראשון מעיקר הדין דשרי בנר חנוכה כמש”כ ברפ”ב דשבת.
ובבה”ל ס”ס תרלח הביא בשם החת”ס או”ח סי’ קפד להתיר ליקח אתרוג נוי מצוה לצורך מצוה [ויש שכתבו דהיינו דוקא כשאין לו אתרוג אחר].
ומצד שני יש לחלק בין מצוה עצמה לתשמישי מצוה וכמו שדנו בש”ס ופוסקים על הדלקה מנר לנר בחנוכה בנר עצמו ובקינסא, וגם הנידון הנ”ל לגבי אתרוג הוא להשתמש בו עצמו למצוה משא”כ בניד”ד הקשירה של הלולב הוא רק תשמישי מצוה [עי’ משנ”ב סי’ קמז לגבי כיס של טלית דחשיב תשמישי מצוה ופשוט], ועכ”פ לדידן דקי”ל לולב א”צ אגד, ובפוסקים דנו עוד לחלק על נרות של חנוכה שלנו מהנר השני ואילך שאינם מצוה עצמה ולכאו’ כ”ש בניד”ד שא”א להקל באגד בדבר שהוא מהמצוה עצמה.
ולגוף הנידון דנ”ח יש לציין דנ”ח חמור משאר מצוות דאסור בהנאה וגם אחר שכלתה מצוותו ובשאר מצוות עי’ בשו”ע ומשנ”ב ריש סי’ כא.
[ובתשו’ אחרת הבאתי קצת פוסקים דס”ל דאפי’ להשתמש במצוה למצוה אחרת אסור כל זמן דאתקצאי למצותה, ועי’ שבט הקהתי ח”א סי’ קצה וסי’ קצו שהביא שם ללמוד מהלק”ט ומחנה חיים ח”ג או”ח סי’ מט להחמיר באופן שתתבטל המצוה הראשונה עי”ז ומה שהביא כנגד זה, אולם סוגיין דעלמא דשרי וכבה”ל הנ”ל והחת”ס הנ”ל ומהר”ם שיק או”ח סי’ שכג, וכדמשמע בגמ’ לענין נר חנוכה, וגם בשו”ע סי’ כא ס”א משמע דהאיסור בציצית הוא רק להשתמש בתשמיש שאינו של מצוה, וכך גם רהיטת השו”ע סי’ תרעד ס”ב, וכתבתי עוד בענין זה באידך תשובה, אמנם לפמש”כ במשנ”ב סי’ תרעד סק”ט בשם הגר”א דברי השו”ע שם במחלוקת שנויה דהמחמירים ללמוד כנגד נר חנוכה בסי’ תרעג ס”א יחמירו גם שלא להשתמש במצוה אחת למצוה אחרת, ומשמע דנוטה שם להחמיר ועי’ עוד בבה”ל סי’ תרעג ס”א].
ושו”ר אכן בשם מנחת יהודה סי’ עז שכתב כעין הסברא הנ”ל אע”פ שיש מצוה באיגוד מ”מ לא חשיב כמצוה שיהיה אפשר להשתמש בזה בחלק מגוף המצוה, וכ”כ הליכות המועדים קיצור הל’ ארבעת המינים עמ’ קצט בשם הגריש”א ובשלמי תודה סי’ פה סק”ב שמה שהוקצה למצווה אין לתלוש אף לצורך האיגוד, ועי’ בהליכות המועדים שם שהביא עוד דעות בזה.
ולענין מה שגדול יותר מן השיעור בשלמי תודה שם ציין לנידון במשנ”ב סי’ תרמט סקמ”א, ויש לציין בזה דכל הנידון שם כשהפריש אתרוג ליום השני שאינו רגיל כ”כ בינינו, וגם המעי’ היטב שם ובשעה”צ משמע שם שנוטה להחמיר בזה כהמחמירין אפי’ באופן הנ”ל.
ומ”מ להמחמירים ביום השני בשיעור אתרוג א”כ לגבי נטילת עלה א’ מן הלולב אפשר דראשון שוה לשני בזה כיון שלא ייפסל עי”ז [ויש לדון מצד עצם הקציצה ביו”ט ואין הנידון בזה כאן] וצל”ע.
ועי’ שם בהליכות המועדים מה שהביא עוד דעות בענין מה שמחוץ לשיעור, ומה שהביא שם בשם הגרח”ק לחלק שאם לקח לולב ארוך להידור מצוה אז מתקדש גם מה שלמטה משיעור מצוה, וצע”ק דהרי ההידור בארוך הוא כדי שיישאר כשיעור, עי’ בסי’ תרנו ובתשובתי לגבי ציציות ארוכות, וא”כ עיקר דעתו על מה שכשיעור, ושמא מ”מ נתקדש כיון שיש בזה הידור בסוש”ד וקצת דוחק ואולי מיירי בנתכוון להשתמש בארוך במחמת חשיבותו, כדין גדול בברכות הנהנין שיש להקדימו.
היוצא בזה דלהשתמש בעלים של לולב לקושיקע”ל אחר שבירכו עליו לדעת כמה פוסקים אסור ומ”מ יש מקום ללמד זכות על הנוהגים להקל בזה דס”ל כהסוברים דיתר מכשיעור אינו מוקצה למצוותו ועלה אחד חשיב מחוץ לשיעור, ואחר החג מעיקר הדין יכול להשתמש בו אפי’ תשמיש של חול כל שאינו דרך ביזיון.

במגילה ל ע”א דכיון דאיכא מוקפין דעבדי בחמיסר עשייה וזכירה כהדדי אתיין, משמע מזה דדינא דתקדום עשייה לזכירה אינו חובת יחיד אלא חובת ציבור, ואפי’ קיל משאר חובת ציבור דעלמא דסגי דמתקיים על ידי מוקפין, וגם יש לומר דאידך דעה בגמ’ שם לא פליגא ע”ז אלא רק שצריך לתקן באופן שכל ציבור וציבור יקדימו זכירה לעשייה ומ”מ עדיין יש מקום לומר שהוא חובת ציבור ולא חובת יחיד, ומאידך יש מקום לומר דלאידך דעה (דקי”ל כוותיה) הוא כבר חובה על כל יחיד להקדים זכירה לעשיה.

לכאורה יש להביא ראיות שא”צ ס”ת כשר, חדא ממה שהתירו בתפילין ומזוזות (מגילה יח ע”ב ומנחות לב ע”ב) לכתוב שלא מן הכתב משום דמגרס גריסין (ובב”י ביו”ד סי’ עדר כתב דאפשר שאפי’ בס”ת א”צ לכתוב פרשיות אלו מן הכתב משום דמגרס גריסין ולא הכריע בזה, והובא בד”מ וש”ך שם), ומה בכך שבודאי לא יטעה, הרי בעי’ ס”ת כשר אלא ע”כ דלא בעינן.

וכן יש ללמוד ממה דהביאו הראשונים מהירושלמי מגילה פ”ד ה”א דיש אומרים שר”מ כתב ב’ מגילות וגנז ראשונה והוצרך לה רק כדי לכתוב ממנה ומה הועיל בתקנתו אם הראשונה פסולה להירושלמי בפשטות (ואמנם הר”ן במגילה ה ע”ב מדה”ר נקט בירוש’ דפסול רק לכתחילה ולשיטתו בביאור דברי הירושלמי יש לומר דלענין כתיבה מן הכתב כשר לגמרי, אבל יתכן שדברי הר”ן רק לשיטה ראשונה בירושלמי שהוא כהבבלי שר”מ השתמש במגילה שכתב, ולשיטתם לא כתב ר”מ ב’ מגילות, וזוהי דעה ראשונה בירוש’, אבל להיש אומרים בירושלמי הו”ל שעה”ד ולא היה צריך לכתוב ב’ מגילות אם הוה ס”ל כהבבלי והדעה קמייתא שבירושלמי דשרי בשעת הדחק, ועכ”פ גם דעה ראשונה לא פליג על דעה שניה דא”צ להיות מן הכתב ממגילה כשרה דוקא, דכמו דלהיש אומרים סגי לכתוב ממגילה פסולה ה”ה לדעה ראשונה, דלענין זה לא נזכרה פלוגתא, וק”ל, ואמנם היה מקום לטעון ולומר דמה שכתב ר”מ ממגילה פסולה היינו רק בשעה”ד אבל אין צורך לומר כן דהרי לשיטת היש אומרים משמע שקיים ר’ מאיר דין כתיבה מן הכתב).

וכן לכאורה יש ללמוד ממש”כ ביומא לז ע”ב כשהוא כותב רואה מה שכ’ בטבלא וכו’ והוא ג”כ מדין כתיבה מן הכתב [עי’ בשיירי קרבן על הירושלמי סוטה פ”ב ה”ד], ולכל הצדדים קשה דהרי טבלא אינה ס”ת כשרה ואף לכל היותר לא פרשת סוטה כשרה.

וכן אולי יש משמעות מדקאמר מן הכתב ולא קאמר מס”ת וכיו”ב דסגי שהוא מן הכתב.

וכן המנהג פשוט שיש תיקון סופרים לסופרים לכתוב ממנו, וכ”כ במקדש מעט ביו”ד סי’ עדר סקי”ג דא”צ דוקא ס”ת כשרה, ובספר בני יונה ביו”ד שם הקל אף יותר מזה עי”ש.

אולם בהגהות חת”ס על קסת הסופר סי’ ד ס”ו כתב דמדינא יש להעתיק מס”ת אבל מאחר שקשה להניח ס”ת לפניו חשיב שעה”ד ויכול לקחת תיקון סופרים מוגה, ויל”ע מלבד כל הנ”ל הרי הרבה פעמים אינו שעה”ד ואם משום טענת הפרישה (יו”ד סי’ ע”ר) לגבי הוצאת ס”ת ליחיד [ועי”ש בש”ך ועי”ש עוד דעה בבאר הגולה, ובגוף דברי הפרישה הרחבתי עוד בתשובה אחרת ד”ה האם מותר להוציא ספר תורה לקריאת זכור לנשים], הרי כאן שמוציא לצורך מה שצריך מן הדין אין טענת הפרישה, ועוד דהרי לא דמי הך שעה”ד לשעה”ד שבגמ’ שלא היה לו מגילה ומנ”ל שכל נוחות חשיב כשעה”ד, ויל”ע.

הנה בגמ’ ע”ז יא ע”א וברמ”א סי’ רסה ס”ב נזכר ענין הנחת היד, אבל בטעמי המצות להאר”י פ’ ואתחנן דף צ”ד ע”ב כשיצא אדם מפתח ביתו ונותן ידו במזוזה ונושק וכו’ וכעי”ז הובא הנישוק בברכ”י סי’ רסה ס”ב בשם האר”י, וכן בחי”א כלל טו ס”א לפיכך כשיצא אדם מפתח ביתו ינשק המזוזה וכו’, ובכה”ח סי’ כה סקכ”ב לגבי היציאה לבהכנ”ס כ’ ינשק המזוזה ויכוין בשם שדי וכו’ הרב חיד”א בספר צפורן שמיר סי’ ב’ סק”י וכן כתב סולת בלולה בעניני התפילין שקודם לסימן כ”ה שתילי זיתים שם עכ”ל הכה”ח, וראה עוד בענין נישוק המזוזה הנהגות ופסקים לרי”ח זוננפלד מזוזה דין ו’ וארחות רבינו ח”ד מזוזה דין ב’ ובאר משה ח”ב (ואמנם אין כל המקורות שוות דיש שמשמע מהם לנשק היד ויש שמשמע מהם לנשק בפה, ובשערי אפרים שער י ס”ד כתב לנשק הס”ת בפה ואם אין יכול לנשק בפה ינשק ביד, ועי’ ארחות רבינו ח”ד עמ’ רלה).

ולענ”ד א”צ לדון כנגד המנשקים ולטעון שהמנהג המקורי היה בלא נישוק דלו יהי כדבריהם בלאו הכי הוא ענין של הנהגה וכבוד ואין שום הפסד בזה למי שזוכה לעשות כן, ובמקום שרגילים לכבד בנישוק יכול לכבד בנישוק [וע”ע ברכות ח ע”ב], וגם בפוסקים נזכר נישוק על תפילין [או”ח סי’ כח ס”ג], וכן על מצה ומרור [עי’ סי’ תעז משנ”ב סק”ה], וכן על סוכה [של”ה ריש פסחים ועי’ משנ”ב סי’ תעז סק”ה], וכן על נישוק ס”ת [רמ”א סי’ קמט ס”א בשם או”ז לחנך הקטנים וה”ה גדולים כמ”ש כה”ח סי’ קלד סק”י בשם האר”י וכעי”ז בשער אפרים דלקמן וכן המנהג פשוט וכן ראינו שהתאמץ הגרח”ק על הדבר מאוד], וכן על ציצית בסי’ כד במשנ”ב סק”ד וכן ציין בעל הפלא יועץ בספרו דמשק אליעזר אות מ סק”כ לחלק מהדברים הנ”ל וכן לדברי הרמ”א סי’ רצו ס”א לענין יין הבדלה ליתנו על עיניו משום חיבוב מצוה דהענין הוא לחבב המצוה לפי מה שיכול היכא דאפשר ומה שייך כאן לטעון אם בעבר לא היו נוהגים כן דאין מזה שום ראיה שאינו דבר טוב להראות חביבות בזה.

ולשון השל”ה שם ראיתי בני עליה המחבבים מצוות שהיו מנשקין המצות והמרור וכל המצוות בעת מצוותן וכן הסוכה בכניסתם וביציאתם וכן ד’ מינים שבלולב והכל לחבב המצוות ויש ללמוד זה ממה שכתב רמ”א בסי’ כד יש נוהגין לנשק הציצית עכ”ל, וכמובן שתן לחכם ויחכם עוד לחבב המצוות גם במה שלא נזכר.

ואין לטעון ששם הוא רק בקיום המצוה, דגם כאן חובת המצוה היא מחמת דירתו בבית ועצם מה שנכנס לבית היא דירתו ומתכון לנשק בזה המזוזה שמקיים המצוה [עי’ רע”א ?], ואין לטעון דא”כ ביציאתו לא ינשק דגם בתפילין נזכר לנשק בחליצתו, ואין לטעון דבתפילין הוא מתעסק בזה דהרי גם כאן עוסק בביתו שהוא המחייב במזוזה, ובציצית הוזכר אף כשרק מזכיר פרשת ציצית, ובפרט דיש בזה גם ענין של שמירה דבלאו הכי הזכירו להניח היד.

ולהקצש”ע סי’ יא סכ”ד אפשר דבאמת הנישוק רק בכניסה עי”ש, אבל בשל”ה על סוכה כבר נזכר לנשק בכניסתו וביציאתו.

השלמה לתשובה על חיבוב מצוה בנשיקת מזוזה

יש לציין עוד לדברי המכילתא דרשב”י פ’ בא וכעי”ז במכילתא דר’ ישמעאל פ’ בא משארותם צרורות וגו’ על שכמם וכי לא היה בידם מה ליטול וכו’ אלא שהיו מחבבין את המצוות ע”כ, ור”ל שהחזיקו הדברים בידיהם לחיבוב מצוה וכ”ז אע”פ שלא היו עסוקין במצוה אז וחזי’ שיש חיבובי מצוה שאדם יכול לעשות בגופו גם מדעתו בדברים שלא נאמרו לו לעשות.

עוד הראני הרב מושקוביץ דבספורנו כ’ בטעם וישק לו (שמות ד, כז) דאהרן למשה משום מצוה, ונלענ”ד כוונת הספורנו דהרי היתה אז מצוה על אהרן בהוראת שעה לך לקראת משה המדברה, והוא מעין חיבוב מצוה דנישוק המצוות שכ’ השל”ה והפוסקים (ומעין זה מצינו ברש”י פ’ חיי שרה מב”ר נט יא, שמצוה חביבה לו ובאה על ידי צער וכו’ והיינו דהמילה הי’ חפצא דמצוה).

אמנם שוב עינתי בל’ הספורנו ולא נראה שזו כוונתו וז”ל כמנשק דבר קדוש, כענין וישקהו, ויאמר הלא כי משחך ה’ על נחלתו לנגיד (ש”א י, א) ע”כ, אלא נראה שהוא כעין מה שהביא מטבע הלשון משמואל א’.

באמצע הפיוט יש בית ימצאנה (או ימצאה) מקושטת וכו’ ותוך כדי שאמרתי הזמר מתוך הזמירות בשבת וראיתי בית זה היה הוא זר אצלי ואחר ההתבוננות בזמר התברר לי שבית זה הוא תוספת ותיקון ממגיה על הפיוט ולא מהפייט יצאו הדברים, ואפרט בקיצור הטעמים שהביאוני למסקנא זו:
א’ ראשי התיבות של החרוזים הם שמעיה, או שמעיהו עם הבית האחרון, אבל בית זה מוסיף עוד י’ אחד המביא בסוש”ד ראשי התיבות שמעייהו, והוא דבר דלא יתכן בד”כ.
ב’ המעיין במבנה הבתים של הפיוט יראה שבית זה מיותר לגמרי, דהרי הפיט מדבר בצדיק וברשע, ומתחילה על הרשע קאמר ימצאנה מטונפת וכו’ ושוב על הצדיק קאמר הנאמן בפקדונו יחזירנה לו כרצונו וכו’, וא”כ הרב המגיה סבר שיש כאן בית שאינו טוב (ימצאנה מטונפת) ולכן הוסיף עליו או להחליפו לבית טוב (דהיינו ימצאנה מקושטת) אבל אם היה רואה שיש כאן בית טוב כנגד הרע א”כ סגי בזה, וגם אם נימא דרצה שיפתח בטובה (ומ”מ אינו שייך לפי הנוסח שלפני כעת שימצאנה מקושטת אחר ימצאנה מטונפת א”כ בלאו הכי לא תיקן לפתוח בטובה) מ”מ הא קחזינן שאי”ז הפייט עצמו שכן הוא כלל את הצדיק בבית בפני עצמו הנאמן בפקדונו.
ג’ הבית ימצאנה מקושטת כפולים בו הרבה תיבות שנמצאים בבית הסמוך לו ימצאנה מטונפת, (כפולה בו התיבה “ימצאנה” וכן כפולות בו התיבות “כמו” ו”תמיד בבוקר בבוקר” ובס”ה אין פחות ממחצה מהבית כפול עם הבית הסמוך) ואין דרך הפייטנים לכפול כ”כ תיבות אלא אדרבה לשונם עט סופר מהיר לדבר צחות קנקן חדש מלא מסך, וניכר שבית זה הוא ניסיון העתקה של הבית הסמוך אליו בשינויים הנצרכים.
והמתבונן יראה דלא רק שהועתקו תיבות אלא אלו התיבות של עיקר מבנה הבית שהועתקו הכוללים את מבנה הבית, ואת חרוז תחילתו ואת ענין הבוקר שבסופו המתחרז עם שאר הבתים ואת החרוז שבין התיבות (סיום סגול תי”ו) ורק הוחלפו התיבות הצריכים החלפה.
ד’ הבית ימצאנה מקושטת אין לה פשר, שהרי בנשמה עסקינן שהיא חוזרת בלילה לקונה עם מעשיה כמבואר מהלך הזמר קודם לכן דמיירי במחזיר פקדונו ממילא מה שייך טלית וטוטפת שמה שנתייחדו משאר מצוות שהם עיטור הגוף ג”כ, דהרי הנשמה מתעטרת בכל מצוה וכמו בבית האמיתי הנאמן בפקדונו שלא חילק שם בין מצוה למצוה, וכן טלית וטוטפת הם של יום, וכאן מיירי בלילה כדקאמר בבית שקודם לכן ובבית שלאחר כן (ומש”כ בבוקר בבוקר ר”ל מה שעשה בבוקר), והרי כוונת העיטור הוא מה שמתעטר עכשיו, הלכך המגיה לא דק בזמר והוסיף קישוטין כנגד מה שלא נחה דעתו מהבית שהיה כתוב לו ימצאנה מטונפת והחליט להוסיף קישוטין כנגד טינופין פאר תחת אפר לפי דעתו, ופירש בבוקר בבוקר על מה שבא לפני ה’ בבוקר עם טלית וטוטפת.
ה’ יש להוסיף שבסוף הזמר נזכר ואשר נפשו לא חיה איך יזכה לאור הבוקר ובקצת ספרים כ’ “לא” ו”איך” בסוגר מה שמראה שהיו מגיהים דלא ניחא להו לומר בלשון פורענות, ולכך יש שהגיהו גם ברישא, ומ”מ נראה דגם בזה לא דק המגיה דהרי והחיו העניה יחידה תמה ונקיה מיירי בצדיק ואשר וכו’ ע”כ מיירי באדם אחר והוא הרשע וגם לא חשיב מסיים בדבר פורענות כיון שחוזר ואומר אודה לקל וכו’ וכה”ג אמרי’ בירושלמי ובפסיקתא השיבנו תחת כי אם מאוס מאסתנו עי”ש במפרשי הירושלמי.

הנה קי”ל באו”ח סי’ קס ס”ב שמים שעשה בהם מלאכה פסולים ואם הדיח בהם כלים חדשים לא חשיב שעשה בהם מלאכה כיון שכבר היו נקיים קודם לכן, אבל אם היה בהם עפרורית חשיב שעשה בהם מלאכה כמ”ש במשנ”ב שם.
ויש להסתפק אם הוא ספק אם יש בהם עפרורית או לא, והדיח אותם מחמת הספק.
ובהשקפה פשוטה היה מקום לומר דחשיב כספק מים שנעשו בהם מלאכה שאם נטל בהם ידיו טהורות כדין ספק נט”י שטהור גם בספק אם נעשתה מלאכה במים כדלקמן סעי’ יא.
אבל מצד הסברא יותר נראה דלא חשיב ספק מים שנעשו בהם מלאכה כיון דמ”מ לפי מחשבתו עשה בהם צרכו דהרי חשש שמא יש שם עפרורית ועל ידי הדחתו הכשיר את הכלי לשימושו ויצא מידי חשש עפרורית בכלי.
אולם יעוי’ להלן בדברי הרמ”א בשם הב”י בשם רבינו ירוחם דמים שהנחתום מדיח בהם ידיו מן הבצק לא חשיבי שעשה בהם מלאכה, ועי”ש במשנ”ב מש”כ בשם האחרונים להלכה בנידון הרמ”א, ובדעת הרמ”א כתב שם המשנ”ב בסקי”ח דאפשר דכיון שהיה יכול להסיר הבצק מידיו בלא ההדחה לכך חשיב שלא עשה בזה מעשה והו”ל כמו הדחת כלים חדשים, וחזי’ מזה דלא כל מה שנעשה מחשבתו חשיב עי”ז כעשה מעשה.
ובגוף ביאור הך סברא דהמשנ”ב סקי”ח בדעת הרמ”א יש לבאר דדבר שהוא משום מיאוס כגון זיעת מקומות המכוסים לא מהני שיכול להסירו מידיו כיון שדעת סתם בריות קצה לאכול בידים כאלו משא”כ אדם שנגע בבצק אע”ג שאינו רוצה הבצק על ידיו מ”מ אין בזה משום מיאוס ולהכי גם הנטילה לא חשיבא מעשה על ידי זה.
[רק דמצינו בשו”ע סי’ קפא ס”י דאיסטניס אינו יכול לברך עד שינקה ידיו מן המאכל ואפשר דאי”ז הגדרת ידים מטונפות שיצטרך ליטול ידים בברכה לחלק מהפוסקים באמצע הסעודה וגם לא בלא ברכה דלא משמע כן כלל אלא שהיא מעלה מפני כבוד הברכה].
ובאמת גוף הענין דלא סגי ליה באתעבידא מחשבתו כדי לומר מחמת זה שיש כאן מלאכה במים כן משמע גם בגוף השו”ע דלא אזלי’ בתר מחשבתו דהרי גם בכלים חדשים הרי לא בשופטני עסקי’ שהדיח שלא לצורך כלל אלא משום שאין דעתו מיושבת עליו כ”כ בלא הדחה, ואעפ”כ לא חשיב מחמת זה שעשה מלאכה.
ויתכן שיש בזה דמיון להלכות ברירה בשבת בסי’ שיט ס”י בסינון מים דמה שהיה אוכל בלא ברירה לא חשיב ברירה בשבת ואפי’ מדרבנן כיון דלא חשיב שעשה שינוי מהותי בגוף המים.
ומ”מ אם בזמנינו הרגילות היא שאין משתמשים בכלי בלא הדחתו אפי’ אם הוא חדש א”כ אפשר דחשיב כמעשה דלפי רגילות ודעת בנ”א הרי עשה מעשה.
ובאמת בזמן המשנה (בידים פ”א מ”ד מ”ה) עיקר יצירת סתם כלי היה בבית היוצר או בבית הצורף ושם היה נמכר מהתנור או מן הכור, אבל בזמנינו עובר הרבה מכשירים והרבה ידים ממשמשות בו עד שבא לידי הלוקח במדינת הים ויותר רגילות יש לשוטפו, ולכן אין ראיה ברורה מדין המשנה לזמנינו דגם בזמנינו לא חשיב שעשה מלאכה, ולמעשה צל”ע.