שאלה

בס”ד

שבוע טוב,

אבקש לשאול הלכה למעשה בדיני סכך – לפי מה מודדים צילתה מרובה מחמתה – האם לפי המצב בסכך עצמו (שיותר מ-50% משטח הסיכוך ממולא בסכך ולא באוויר) או לפי מה שנראה על הריצפה של הסוכה – ונפק”מ לסוכה שלמעלה צילתה מרובה אך למטה חמתה מרובה – והדבר מצוי בסיכוך ע”י קני במבוק וכד’ שעומדים צפופים זל”ז וודאי שלמעלה צילתה מרובה אך אעפ”כ על הריצפה ראיתי במו עיני שהחמה מרובה, ויש לזה הסבר הגיוני כמבואר בסוכה (כב:) ‘אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי: כזוזא מלעיל כאיסתרא מלתחת’.

והנה בשו”ע (תרלא,א) פסק ד’סוכה שחמתה וצלתה שוים מלמעלה, פסולה, לפי שהחמה מתפשטת בריחוקה ויהיה למטה חמתה מרובה מצלתה; אבל אם חמתה וצלתה שוים מלמטה, כשרה’.

אך לא דיבר על הציור שלנו והוא פלא מדוע.

ולפלא ביותר מה שראיתי שמביא בענ”ז בשו”ת אג”מ (או”ח ח”א סי’ קפב) דליכא מציאות כזו – ז”ל: ‘בדבר הסוכה שלמעלה צלתה מרובה ולמטה חמתה מרובה, הנה אם היה נמצא כזה היתה פסולה לשיטת רש”י ורמב”ם דפסולה כששוין מלמעלה אף שפרוץ כעומד מותר כדהקשה ר”ת בדף כ”ב ותירצו הרא”ש והר”ן דבסכך ואויר ניתנה הלכה שיהא הצל מרובה א”כ תלוי במקום הצל שהוא מלמטה.

אבל משמע בגמ’ שליכא מציאות כזה דהא תנן ושצלתה מרובה מחמתה כשרה דמשמע הא כי הדדי פסולה ומוקים ר”פ דלמעלה קאי, ותנן שצלתה מרובה מחמתה כשרה סתם דהוא אף במשהו מרובה נמי כשר משום שאז הוא למטה שוין, ובודאי עדותן אמת.

ומה שכותב ידידי שנראה בחוש למטה שחמתה מרובה אולי הוא משום סבה אחרת כגון שהקנים היו עגולים שלכן הוא חמתה מרובה והסוכה כשרה דהוא כקנה עולה וקנה יורד בסוכה דף כ”ב ולכן אין לחשוש לדינא אם אך ידוע שלמעלה צלתה מרובה מחמתה דאין להרהר אחר דברי הגמ”.

ואני הדל לא זכיתי להבין דבריו – כיצד ניתן לדחות את הנראה בחוש? והלא יש לזה הסבר הגיוני, כי באמת רק כאשר הסכך עבה יותר אז נוצא צילתה מרובה גם למטה?!

מה דעת כת”רו בענ”ז הלכה למעשה?

יישר כח,

יהודה

***

‏תשובה

בע”ה

יום שני ח’ תשרי תשע”ז

לכבוד הג”ר יהודה משה שליט”א

שלום וברכה

הנה מצד המציאות נראה שאכן תיתכן מציאות כזו, וכמדומה שכבר נתעורר הספק הלזה בלימוד מס’ סוכה לפני כמה שנים, ויעוי’ בהרב המגיד פ”ה הט”ז מש”כ להכריע כפרש”י כאן מבחינת המציאות, וכן בביהגר”א וערוה”ש ר”ס תרל”א מבואר דשלא יתכן כדעת בעל העיטור שפי’ אפכא שהצל למעלה הו פחות מהצל למטה [דהיינו שהחמה מתמעטת למטה] מכיון שבמציאות הוא לא כך, וה”ה לענינינו יש לראות מן המציאות שכן יתכן להיות.

ומה שבגמ’ לא נקטו מקרה זה י”ל באופן פשוט שלדעת הגמ’ א”צ לחשוש שלמטה לא יהיה צל די, משום שהוא מיעוט שאינו מצוי שא”צ לחוש לכך בסתמא שאם למעלה רוב צל מסתמא למטה עכ”פ מחצה על מחצה, ומ”מ להעמיד ראיית האג”מ אולי י”ל דמכיון ויש כמה מיני מדידות איך למדוד חמתה מרובה וצילתה מרובה, דיש כמה שעות ביום ויש יומי ניסן ויומי תשרי ותמוז וכו’ עי’ בריטב”א ובר”ן ריש סוכה, א”כ אנן לא בקיאינן במדידה, ואין הדבר מסור אלא לחכמים איך למדוד דבר זה, ומ”מ נאמר זה רק להחזיק ראייה הנ”ל אבל אין כח סברא זו יפה לילך אחריה מאחר שאינו מוכרח כלל ואפשר גם לומר כמו באופן הא’ כאן.

הנה עצם מה שהאג”מ נקט שאת”ל שיש דבר כזה במציאות יהיה פסול לדעת רש”י, לכאורה כך נראה, דהרי בעיקר הדבר נחלקו רש”י ותוס’ בכמה דוכתי בסוכה האם הסכך דינו להיות לצל או שדינו כדיני מחיצה רביעית.

וכמו שכתב ברש”י רפ”ק דסוכה דף ב’ א’ וז”ל, ושחמתה מרובה מצלתה – המועט בטל ברוב, והרי הוא כמי שאינו, ועל שם הסכך קרויה סוכה.

וכתב עליו הר”ן [על הרי”ף א’ א’] וז”ל, ולא רצה לומר שהסכך המועט יהא בטל לגמרי ברוב המגולה ויהא כאילו אין שם סכך כלל וכמו שראיתי מי שכתב כן דהא אמרינן לקמן בפרק הישן [דף כב ב] דמתני’ בחמתה דלמטה קאמר אבל [אם] למעלה המסוכך והמגולה כי הדדי נינהו כזוזא מלעיל כאיסתרא מלתחת וכיון דכי הדדי נינהו אין כאן מועט שיבטל לגבי המרובה אלא מצלתה דלמטה קאמר שהיא בטלה לגבי חמתה שהיא מרובה הימנה דאע”ג דרבי יהודה לא בעי שיהא הסכך מיצל תחתיו כיון שהוא מכשירו למעלה מעשרים אמה כדמוכחא בגמרא וסיפא דמתני’ דברי הכל היא אפ”ה בעי מיהא שיהא מיצל וכל שחמתו מרובה מצלתו אין כאן צל וכן נ”ל פי’ לפי’ של רש”י ז”ל עכ”ל הר”ן.

וכמו”כ כתבו התוס’ כ”ב א’ וז”ל, קנה עולה וקנה יורד – שלא השוה את הסכך להשכיב את הקנים זה אצל זה אלא אחד למעלה ואחד למטה ומתוך כך חמתה מרובה מצילתה ואשמעינן מתני’ דאמרינן רואין כל שאילו היו מושכבין בשוה היתה צילתה מרובה מחמתה כשרה כך פירש הקונטרס משמע לפירושו דכשיש בין זה לזה שלשה דפסולה לאביי היינו מטעם חמתה מרובה מצילתה ולא יתכן דכיון דאי קיימה חמה בראש כל אדם היתה צילתה מרובה אין לפסול בשביל חמה הבא מן הצד באלכסון ועושה אותה חמתה מרובה אלא היינו טעמא משום דלא חשיב סכך להצטרף כי האי גונא כשיש בין זה לזה שלשה אבל כי ליכא שלשה כלבוד דמי והכל אחד עכ”ל, ומבואר מדבריהם עוד דנחלקו רש”י ותוס’ בדין הסכך האם הוא היכי תמצי ומכשיר לצל, ומאידך התוס’ לשיטתם כתבו ‘ולא יתכן דכיון דאי קיימה חמה בראש כל אדם היתה צילתה מרובה אין לפסול בשביל חמה הבא מן הצד באלכסון ועושה אותה חמתה מרובה’, דהיינו שהבינו שהוא דין של כעין מחיצה ואין סברא לפסול משום חמה הבאה מן הצד.

וזה ג”כ טעם רש”י בדף כ”ב ב’ דס”ל שצריך שיהיה צל כשיעור למטה פרוץ כעומד ולא סגי שלמעלה כך הוא, ומאידך התוס’ שם (ד”ה כזוזא) סגי להו שלמעלה הוא כך וא”צ שיהיה גם למטה כך, דברי ס”ל שהסכך הוא כעין דין מחיצה, ולפ”ז בנד”ד שאין צל למטה לכאורה יהיה פסול לדעת רש”י שהעיקר הוא הצל שבתוך הסוכה.

ומאחר דקי”ל בשו”ע סי’ תרל”א כדעת רש”י, וכן דעת רוב הראשונים הרמב”ם והרא”ש ור”ח ורי”צ גאות כמש”כ בביאור הלכה שם, וכ”ש אי נקטינן לחומרא גם כבעל העיטור הנ”ל [כמו שכתב הב”ח שנקטינן לחומרא כבעהע”ט וזהו דלא כהבה”ל], שאיננו מכשירים עי”ז פסול זה.

שו”ר שבשבט הלוי ח”א סי’ ק”ע וח”ג סי’ ע”ח סק”ו דעתו להקל בזה, וכ”כ בשו”ת תפילה למשה ח”ד סי’ נ’, ואע”פ שהיה נראה להחמיר מ”מ אין כח בידינו להחמיר כנגד רבוותא, ומיהו האג”מ גופיה אינו ממש כדעת השבה”ל דטענת האג”מ היא רק שלא תיתכן סוכה כזו, ומיהו אם יבוא אליהו ויאמר שתיתכן סוכה כזו דעתו של האג”מ לפסול בכה”ג, משא”כ דעת השבה”ל להכשיר לגמרי.

ולמעשה ראוי להדר שלא יבואו לידי סוכה זו, ומ”מ בנקלע לסוכה כזו לכאורה יש על מי לסמוך וצריך למעשה לשאול מורה הוראה.

שנזכה לישב בסוכת עורו של לויתן

***

{עש”ק פ’ בשלח תשע”ו
מודיעין עילית}

מה שהקשה עמ”ש הרוקח דיני עירובין קע”ח ומוש”ז מבעלי התוס’ שמות כ’ ב’ שהעננים היו כמחיצות, ולכך היו מותרין לילך מצד א’ לחבירו בשבת אף שהיה יותר מאלפים אמה, ומאידך מבואר בכ”מ שהיה למחנה ישראל דין רה”ר.

עוד הקשה דאי איתא דחשיבי עננים מחיצה הו”ל להחשב ג”כ קירוי, וא”כ אמאי קי”ל (שבת ה’ א’) המעביר ד”א ברה”ר מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר.

תשובה הנה בעיקר דבריהן צ”ע אמאי הוצרכו לכ”ז, הרי היו ישראל זה לצד זה, וא”כ היה צירוף מאהל לאהל, ושמא ס”ל דא”א שלא יהיה הפסק בין הדגלים יותר משבעים אמה ושיריים.

והנה בגמ’ עירובין נ”ה ב’ מבואר להדיא לא כן, וז”ל, אמר רב הונא יושבי צריפין אין מודדין להן אלא מפתח בתיהן מתיב רב חסדא ויחנו על הירדן מבית הישמת ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לדידי חזי לי ההוא אתרא והוי תלתא פרסי על תלתא פרסי ותניא כשהן נפנין אין נפנין לא לפניהם ולא לצדיהן אלא לאחריהן אמר ליה רבא דגלי מדבר קאמרת כיון דכתיב בהו על פי ה’ יחנו ועל פי ה’ יסעו כמאן דקביע להו דמי ע”כ.

ומבואר בגמ’ לפ”ז דהטעם האמתי שהיו נחשבין כעיר אחת, לאו משום דמוקפין מחיצות, אלא משום קביעותן מצטרפין כל האהלים להתחבר זל”ז.

והנה לכאורה י”ל דאתו ס’ ריבוא ומבטלי מחיצתא, ולכך לא חשיב ג”כ הקירוי, אך א”א לומר כן דהא גם אי אמרינן הכי הא קי”ל ירושלים אלמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רה”ר, וא”כ בכה”ג רבים לא מבטלי מחיצתא, אך י”ל דזהו עפמ”ש הרשב”א דבפלטיא לא מהני דלתות נעולות בלילה וביאר החכם צבי (סי’ ל”ז, הוב”ד בבאר היטב סי’ שמ”ה סק”ז) דכיון שיד כל אדם שוה בהן לא, ואפשר נמי דמדבר חשיב יד כל אדם שוה (ועיין בעל המאור וראב”ד ומלחמות עירובין ו’ א’), ואפשר עוד דמדבר לא חשיב קבוע דליהוי כדלתות, ואע”ג דאמרינן כנ”ל דהו”ל כמאן דקביע מ”מ י”ל דקביע להא ולא קביע להא.

אבל עדיין צ”ע מהלשון לפי שאינו דומה לדגלי מדבר משמע ששם לא היה כלל קירוי.

ויש לציין דבגמ’ פ”ק דסוכה ג”כ מבואר שהיה לענני הכבוד דין סכך, ובעי למילף מהתם דבעינן דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ, ומסתמא הי”ל ג”כ דין מחיצה לפ”ז.

ונראה דיש ב’ דעות בכל הסוגיות כאן, והא בהא תליא, דהנה בגמ’ בסוכה שם נחלקו תנאי אי ילפינן מעננים או לא, והנה לכו”ע היה עננים, ואעפ”כ לא בעי למילף מנייהו דלא בעי לפרש קרא דבסוכות הושבתי על העננים, דזהו משום דס”ל שאינן חשובין מחיצה, כיון דאיהו גופייהו לא מתכשרי לא למחיצות ולא לסכך, ולכך ס”ל דסוכות ממש עשו להן.

משא”כ אידך מ”ד ע”כ ס”ל כדברי הרוקח והמושב זקנים הנ”ל דחשיב מחיצה וכנ”ל.

א”כ אשכחן בשבת ה’ א’ ובעירובין נ”ה ב’ דלא ס”ל לגמ’ מדברי הראשונים הנ”ל להדיא, ומאידך אשכחן בסוכה שם דמ”ד הזה ע”כ ס”ל מדברי הראשונים הנ”ל, וכל הרואה יראה שיש כאן ב’ דעות בכל הסוגיות, וי”ל דס”ל למ”ד שהעננים היו מחיצות כמ”ד דאתו רבים ומבטלי מחיצתא.

והנך דוכתי דאשכחן דפליגי ע”ז אה”נ דלא ס”ל הכי ולפ”ז א”ש הכל.

בס”ד

חוה”מ סוכות י”ז תשרי תשע”ז

ע”ד שאלתך בענין מעשה שהיה באחד שנסע ברכב הפרטי שלו ורצה לאכול בסוכה, [ולא ניכנס בזאת בגדר פטור עוברי דרכים אם אכן היה מחוייב באכילה בסוכה או לא], ואז פתח את שני הדלתות של הרכב וסיכך עליהם.

תשובה

אין בעיה מבחינה הלכתית לאכול בחוה”מ בסוכה שבנויה ע”ג הרכב (עי’ מקראי קדש סוכות ח”א סי’ א’).

אלא שיש לראות שמספר תנאים יתקיימו בסוכה זו:

א) שבין הסכך ובין הדלתות יהיו עמידים כנגד רוח מצויה ולא ינועו ברוח, [עכ”פ שלא ינועו ג’ טפחים, וי”א שצריך שלא ינועו כלל].

ב) לראות שתהיה הדופן השלישית עשויה כהלכתה, ולא די בשני הדלתות שהם רק ב’ דפנות.

[אלא שהדופן השלישית אינה צריכה להיות דופן גמורה אלא סגי בטפח שוחק פחות מג’ בסמוך לדופן עם צורת הפתח, ובאופן שיש כאן גם גג של רכב שכלה בצמוד לתחילת הסכך לדעת המחבר (סי’ תר”ל ס”ח) יש מקום להתיר אף בפחות מזה עי”ש, ומ”מ לנוהגים כדעת הרמ”א אין ההלכה כך].

ומ”מ אם הדלת סגורה – ברוח שכנגד הדלתות הפתוחות, א”כ הוא יוכל לשמש כדופן, [דהיינו לדוגמא אם הדלתות הפתוחות היו מהרוח השמאלית כמו במקרה המצולם שהבאת, אזי הדלת בצד הימני של הרכב יוכל לשמש כדופן], וגג הרכב המפסיק יוכל להחשב כדופן עקומה עד לסכך, אם גג הרכב אינו רחב ד’ אמות להפסיק בין הדלת הסגורה לסכך.

ובאופן זה אין צריך עוד צורת הפתח אם שלושת הדפנות רחבים כל אחת ז’ טפחים (רמ”א סי’ תר”ל ס”ג), וכ”ש אם המושבים ממשיכים את המחיצה מהדלתות הפתוחות עד הדלת הסגורה [שהיא המחיצה השלישית], שבזה בודאי טוב, ויוצא [עכ”פ באופן חלקי] גם חומרת הרמ”א שכתב שכיום יש לעשות דפנות שלמות משום שיש שאין בקיאין במחיצות.

ומ”מ יש לבדוק אם יש הפסק ג’ טפחים בין הגג לסכך, שבאופן כזה אין גג הרכב מצטרף לסכך להחשב דופן עקומה.

ואם יש הפסק פחות מג’ טפחים אך אין הסכך דבוק לגג הרכב, בזה צריך לבוא לדופן עקומה עם לבוד, באופן זה נכון להחמיר ולהצמיד את שניהם יחד שלא יהיה הפסק אויר ביניהם {דהנה בלבוד ודופן עקומה לדעת המשנ”ב בשם הפמ”ג סי’ תרל”ב סק”ד אפשר שהוא כשר, והביא בשעה”צ סק”ח, שגם הבכורי יעקב הסכים להקל, אכן הרע”א בשו”ת מהדו”ק סי’ י”ב וכן החזו”א או”ח סי’ ע”ז סק”ז חולקים ע”ז, כמו שהביא בחוט שני סוכות עמ’ רי”ט, ומכיון שגם המ”ב לא סתם אלא ש’אפשר’ שהוא כשר, ויש מן האחרונים שהחמירו, לכן ראוי להחמיר בזה.

[ועיין דיוק כעי”ז בשער הציון סימן נ”ה סקנ”ג, וז”ל, ‘ובאמת הרשב”א גופא לאכ תב דדומה לזימון רק בדרך אפשר’].

} .

ג) שלא יהיה הפרש של ג’ טפחים או יותר, מתחתית הדלתות למטה עד הקרקע, אלא שיהיה פחות מג’ טפחים.

ד) שהדפנות יהיו גבוהים עשרה טפחים, ולא יפסיק החלון הפסק של ג’ טפחים בתוך עשרה טפחים לקרקע.

ולענין האכילה בסוכה כזו בשבת ויו”ט, י”א שאם אינו מזיז דבר מוקצה ואין חשש שיפעיל אזעקה וכדו’ אין חשש בזה, (אשרי האיש ח”ג פכ”ד אות ג’ ועי’ שמירת שבת כהלכתה פ”כ ס”פ והערה רנ”ד) {ומ”מ צל”ע על דבריו דהגרי”ש ז”ל, דאמאי לא גזרי’ שמא ישתמש ברכב, כמו דגזרי’ באילן גזירה שמא ישתמש באילן, עי’ מ”ב סי’ תרכ”ח סק”י בשם הרא”ש, דגם להדעות שבזמנינו לא חיישי’ שיבוא להשתמש באילן מכיון שאין הדרך להשתמש באילן, א”כ במכונית עכ”פ שהדרך להשתמש בה ולעשות בה מלאכות גמורות אמאי לא ניחוש שלא יעשה בה מלאכות, ובשלמא בסתם שימוש שרוצה להשתמש בשבת במכונית היינו שימוש שאינו ישיבת סוכה, כגון שרוצה לשבת ולנוח במכונית בשבת יש להתיר לצורך מקומו, אבל שימוש של סוכה מבואר בפוסקים דיש לחשוש שיבוא לידי איסור וכנ”ל בשם הפוסקים, והטעם הוא דכיון שסוכה דירתה קבועה לא מבעיא דלא מתירין לצורך גופו ומקומו, אלא גם היכא שא”צ לבוא כלל להיתר דצורך גופו ומקומו אסרינן בסוכה שבאילן, וכנ”ל, והטעם הוא דכיון שסוכה דירתה קבועה חיישי’ טפי שיבוא לידי מלאכות, ולכך צ”ע מ”ט במכונית לא קיימא הך גזירה, והנה ידוע שהגרי”ש היה סובר שאין גוזרין גזירות חדשות, ומאידך דעת החזו”א היתה שכל דבר הקרוב לאיסור הוא גזור ועומד.

} .

בכבוד רב

***

{עש”ק פ’ יתרו י”ט שבט תשע”ו
מודיעין עילית}

מה שהקשה הג”ר צבי קרויזר ע”ד רבינו בחיי (שמות כ’ י”ג) שכתב לא תענה ברעך עד שקר, דרעך מיירי גם בעכו”ם כדכתיב איש מאת רעהו, והקשה דהרי בב”ק ל”ח א’ מבואר דיתכן רעך שהכונה רק לישראל.

תשובה כונת הר”ב היא דכל מידי שהאיסור מצד העובר לא שנא, ר”ל דנהי היכא שהמצוה היא מצד בין אדם בחבירו בלבד אמרינן רעך ולא גוי, אבל היכא שהמצוה היא מצד העובר, שפוגם בעצמו ע”י מעשה שהוא עושה, בכל כה”ג לא יהא חילוק אם עושה מעשה זה כלפי גוי או כלפי ישראל.

והראיה שמצוה זו היא מצד שהוא פוגם בעצמו, יש להביא מן המכילתא דרשב”י וז”ל, לא תענה ברעך עד שקר – אין שקר אלא מבדה כיצד הפקיד לו זהב לא יאמר לו מרגלית מרג’ לא יאמר לו זהב ע”כ.

כלומר אע”ג שמשלם לו לפי אותו השווי, מ”מ לא יעשה כן כיון שמשקר בנפשו ומעות את הדין, וא”כ לא שנא אם משקר לפני גוי או לפני ישראל, דהא אפילו שינוי בעלמא אסור בעדות (עיין שבועות ל”א א’).

ומה שהביא מהפסוק שם, היינו דאע”ג שמסברא מצוה זו נוהגת גם כלפי גוי וכנ”ל, מ”מ אם היה גזה”כ למעט גוי הוה ממעטינן ליה, כמו טעות עכו”ם דמסברא לא נפיק מכלל גזל, אלא שמיעטתו התורה, וכן עמלקי דמסברא היה אסור להרגו, והתורה ציותה עליו שיהרג, וה”נ הכא אי הוה סבירא לן דרעהו ממעט גוי הוה ממעטינן ליה לגמרי, ולהכי כתב דכיון דמ”מ בעלמא אשכחן שגוי יקרא רעהו א”כ גם כאן אינו מיעוט.

וגם מאן דממעט גזל עכו”ם מרעך ס”ל דאי”ז דבר מגונה, דהופקר ממונן לישראל (עי’ ב”ק ל”ח), והו”ל כאוכל מן ההפקר, משא”כ עונה עדות שקר שעושה שקר בנפשו ומשנה דבורו.

ומה שכתב ר”ב שלא נאמר כאן אחיך כמו שאנו דורשים בשאר דוכתי למעט גוי, אלא רעך דלא ממעט, י”ל דלא קאמר דכל היכא דכתיב רעך שאינו ממעט עכו”ם, אלא רק דבר שאינו רק ענין בין אדם לחבירו אלא דבר גרוע וחמור מצד העובר האיסור, כמו כאן.

וכעי”ז בס’ אמרי הצבי כתב ליישב את דברי רבינו בחיי ובתחילה מקדים שהוכחת רבינו בחיי ממה שנאמר ‘וישאלו איש מאת רעהו’ אינה ראיה משום דשם היה עוד קודם קבלת התורה ואז אכן גם המצרי היה בכלל רעהו אבל לאחר קבלת התורה שפיר ממעטים מצרי מדכתיב ‘רעהו’ ואולם כדי ליישב את דברי רבינו בחיי כותב דהנה כבר כתבו הראשונים הרבה טעמים על כל מצוה ועיקר הטעם הוא שיש הרבה מצוות שציונו בוראנו יתברך להתרחק מן המידות המגונות כי העובר עבירה ממשיך מידה מגונה לעצמו ועל כן אסרה התורה מאכלות האסורות לפי זה יובן דמה שאסרה תורה להעיד עדות שקר הטעם בזה שייך גם בעדות שקר לנכרי כי אין לך אדם רע גדול מזה שמעיד עדות שקר בחבירו ובזה אין חילוק בין אם העדות הוא לישראל או לעכו”ם ומה שכתבה התורה הלשון ‘רעך’ בעדות כולל גם העכו”ם כי גם העכו”ם הוא בכלל ‘רעהו’ לענין זה אבל בשאר מקומות אין העכו”ם בכלל זה עכ”ד.

ובעיקר דין הזה יעויין במלבי”ם שכתב מדנפשיה דלא כר”ב.

‏ {בע”ה י”ד תשרי תשע”ו

לכבוד הגאון הגדול רבינו משה שאול קליין שליט”א וכו’}

שאלה הנה מצוי בשוקים מין סוכה הקלה להרכבה, ובנויה באופן של מוטות ברזל בלבד, דהיינו ד’ ברזלים בכל רוח של הסוכה, ובתחתית הדפנות

יש מקום להנחת כמה חבלים עד גובה י’ טפחים בג’ רוחות, וכתוב עליהם שהם באישור רבינו שליט”א.

ואיני יודע בפועל אם אמתיים דבריהן או לא.

אבל אדון לפני רבינו שליט”א כתלמיד הדן לפני רבו דלכאורה יש חיסרון בסוכה זו מכמה טעמים, וכדלהלן:

א) הנה ידוע דעת החזו”א סי’ קמ”ג סק”ב שאין לסכך במעמיד דמעמיד שהוא דבר המק”ט, ואכן לפו”ר סברא יחידאה היא גבי כמה מגדולי האחרונים מכל הדורות, וגם מ”ש זה בדעת הרמב”ן, הנה בריטב”א אי’ שלא כן בדעת הרמב”ן [כמ”ש במנחת שלמה תנינא סי’ נ”ה], וגם דלכל הדעות באחרונים מ”מ מודו דיש דעות המכשירין גם מעמיד ממש, וגם דלכו”ע יוצא יד”ח בכל מקרה, ומכל הני טעמי מבואר דאין חומרא זו חובה מעיקר הדין, וגם אנו לא נהגנו בזה, ולא ע”ז באתי לדון כעת.

אכן דין מעמיד ראשון המק”ט קי”ל שיש לאסור עכ”פ לכתחילה להעמיד בהן הסכך, וכאן הרי מעמיד הסכך בכלי מתכות ממש שנגמרה מלאכתו, והנה ע”ה שקונים סוכה כזו אינם מעלים ע”ד שיש לכסות המתכת ולסכך רק מעליו.

והנה אם נתקן שבהוראות שמטעם ה’הכשר’ יהא כתוב לכסות הברזלים לפני שמעמיד עליהם הסכך עצמו, או לאידך גיסא נניח שכך כולם נוהגים, [משום שהסכך הכללי מונח על גובה הכלונסאות שמעל המתכת], אבל עדיין אי”ז פיתרון, יעויין במנח”ש שם שכתב שכאשר הקנה מונח על הדופן לאורכו לא מהני, וכ”ד הגרי”ש אלישיב [הובא בס’ הערות סוכה כ”א ב’ ועוד], דלא מהני אלא אם בלא הקנה היה הסכך נופל.

והגם שיש חולקין ע”ז, אכן אם יש ‘הכשר’ על הסוכה בד”כ זה כולל את כל השיטות, משום שיש רבים שלא למדו ההלכה ורוצים לקיים הכל בהידור ולכן קונים דוקא בהכשר.

ב) עוד יש לדון בסוכה זו דהנה דעת התוס’ דסוכה שתי ולא ערב פסולה, ואף בד’ רוחות מבואר שם שאין לחלק בין ג’ לד’ רוחות, וגם אם נימא דזה לא נפסק להלכה, וגם יש בזה כמה סתירות במק”א בתוס’, אכן במ”ב [סי’ תרל סק”ז ועוד] כתב בשם המג”א דבג’ רוחות פסול כה”ג, והנה סוכה דידן עשויה ערב בלא שתי מג’ רוחות, וגם אם היה עוד טפח אי”ז ברור להכשיר [הליכ”ש פ”ז ס”ב], וכ”ש כשאין כזה טפח, ומאיזה טעם יש להכשירה.

דהנה באמת הי”ל גם להמג”א זהו חומרא דרבנן, ובפרט לענינינו שיש גם צוה”פ בכל רוח דמדאורייתא כשר לדעת הרא”ש בדף י”ט, וא”כ יש כאן רק ב’ דרבנן לפסול, ומדאורייתא אין חשש, ומכיון דהמהרש”א והמהר”ם דט”ז ב’ והק”נ סי’ ל”א סק”נ מכשירין בכה”ג [ועי’ בשה”ל ח”א סי’ ק”מ סק”ה שהוכיח כן מכמה ראשונים] וא”כ יש להכשיר, – אכן אין לומר כן מאחר דכבר פסק המ”ב כהמ”א, ואף דהשה”ל שם כתב כעי”ז היינו דוקא לענין ברכה כשאין לו סוכה אחרת, אבל לא היתה כונתו מעתה לעשות הכשר בתחילה על סוכה כזו ע”ש.

והנה אם היו העולם מקפידין לעשות הסדינין באופן המועיל למחיצות מעיקר הדין, הוי סגי בזה, דבכה”ג סגי להשלים בקנים, דא”צ לחוש לדעת המ”א בזה, כמ”ש המ”ב ושה”צ ס”ס תר”ל, אכן לאו כו”ע דינא גמירי להקפיד בזה, ויוכלו ליתן סדינין רחבין מדי [שכן הסדינין קונים בנפרד מן הסוכה, ומי שרוצה קונה סדינין אחרים, כך היא המציאות], וכן יוכלו שלא לקשור היטב בכל הרוחות.

ובפרט לדעת החזו”א סי’ ע”ה סק”ח והבית מאיר והבכורי יעקב סי’ תרל סק”ד דבעינן ז”ט בב’ דפנות בלא לבוד כלל א”כ סוכה זו פסולה וצ”ע.

ג) עוד שלישית יש לדון בסוכה זו, דהנה כל הרגיל בסוכה זו יודע שא”א שלא יזיזו הקטנים החבלים תמיד, ובפרט אם הם ישנים בסוכה, והלבוד נהרס אז, ואמנם נניח שגם ע”ה אשר סומכים בזה רק על ההכשר יודעין עכ”פ שאין לאכול בסוכה כשהלבוד אינו, ונניח ג”כ שע”פ דין תורה אין חיוב להמנע לישן בסוכה זו דלא חיישינן שיפסל, או לאידך גיסא נניח שאין איסור לישן בסוכה שיש חשש שתיפסל בתוך שנתו [דהנה ז”פ שאין מקפידים מלישן שם רק בשעה שאין ילדים ערים כלל], (אך עיין ס’ הסוכה, הגרש”ז, פסקים סקכ”ז, ס’ זמן שמחתינו פ”א סק”ד בשם הגריש”א לאסור הוצאת אדם ישן מסוכה, ושמא כאן הו”ל כתשבו כעין תדורו מאיזה טעם), ומ”מ נניח שאין חששות אלו אך שמא יש לפסול משום תעשה ולא מן העשוי דכדי להכשיר הסכך בעינן טפח סמוך לסכך [ס”ס תרל”ה], אף אם קי”ל שא”צ טפח סמוך לסכך דוקא אלא סגי גם בטפח למטה דלכאורה זהו הסכמת הפוסקים ואכמ”ל, וגם אם נניח שאין הקטנים הורסים כל פעם אלא מחיצה א’ ולא כל הג’ בפ”א, אך מ”מ בעינן ג’ רוחות מעיקרא בשעת עשיית הסכך, ואף דאיכא למ”ד דסגי ברוח א’ אכן דעה זו יחידאה היא, ובבהגר”א שם מבואר לא כן, וכ”כ עוד הרבה פוסקים [עמודי אור סי’ ל”ט, מקו”ח על המ”א ר”ס תרל”ב, ערך לחם ס”ס תרל”ה], וכדמשמע גם במ”ב שם סקי”א, וגם הב”ח דמכשיר בדיעבד בכ”ז משמע במ”ב שם סק”י דלא קי”ל הכי.

אכן מה ששייך להכשיר כאן הוא ע”פ מ”ש בשו”ת רב פעלים או”ח ח”א סי’ ל”ד וכ”כ עוד פוסקים דסגי שהיו המחיצות בשעת העמדת הסכך, אף שנהרסו אח”כ אם חזרו סגי, וא”צ לנענע שוב הסכך, אכן יש לידע דאי”ז לכו”ע [עיין מקראי קדש סוכות ח”א סי’ י”א], ועוד יש לידע דגם להר”פ זהו דוקא אם עד שעת כניסת החג היו כל המחיצות קיימות, דאם הקטנים נענעו החבלים קודם החג צריך לשוב ולנענע כמבו’ בר”פ ומקראי קדש שם, ויש לכתוב כ”ז לע”ה בהוראות מטעם ה’הכשר’, והנה הערה זו האחרונה קלושה בכובדה משל חברותיה, משום שמ”מ יש כמה צדדין להקל, דאע”ג שכ”א מן הצדדין הללו להקל הם דלא כהלכתא כלל כמ”ש, אך בצירוף כולם שמא יש קצת מקום להקל, אך מ”מ יש לידע אם גם ‘הכשר’ שייך לתת בכה”ג דשמא אינו לכתחילה לגמרי כיון שאפשר להדר עוד יותר, וישראל קדושים ובודאי כשידעו שאפשר להדר עוד יותר, הרבה יקנו המהודר יותר, כפי שרואים תמיד.

והנה חששות הללו נכונות רק אם נניח שכ”מ שכתבתי נכון, אך אם אין ההנחות נכונות מתרבים החששות בכמה מונים.

השלמה לאחר זמן

יום רביעי י”ז תשרי תשע”ז

בענין מה שהבאנו בעם סגולה חלק א’ המכתב להג”ר משה שאול קליין שליט”א, דגם לפי מש”כ המשנ”ב דיש להקל לעשות מחיצה בלא שתי וערב יחד בצירוף מחיצה של סדינים, זהו רק אם מחיצת הסדינים עשויה כדינה, דהיינו שאינה נעה ברוח מצויה, ומ”מ צריך לצרף גם את מחיצה הקנים, אבל בסוכה הלזו הרי היא מגיעה עם ההכשר, ומנין ידע הלקוח שצריך להדק הסדינין.

ראיתי בזה להוסיף עוד מה שראיתי כעת שוב בקובץ מבית לוי הל’ סוכה פסקי הלכות סעי’ ו’ וז”ל, אין נכון לעשות כל מחיצות הסוכה מסדינים, והרוצה לעשות מסדינים ישים במחיצות קנים במרחק של פחות מג’ טפחים זמ”ז, ובגובה עשרה טפחים, ומ”מ מדינא מחיצת סוכה העשויה מסדינים וקשורה היטב מכל הצדדים אלא שע”י הרוח נוצר שקע כשרה, ועכ”פ יחבר קרש גם באמצע הגובה כדי למנוע תנועת הסדין ככל האפשר, עכ”ל, אכן אינו נוגע ממש לענינינו, מכיון שהוא מיירי במי שאכן רוצה לעשות מחיצה רק מסדינין שמועיל מעיקר הדין אם הם קשורים.

***

{עש”ק פ’ יתרו י”ט שבט תשע”ו }

מה שנסתפק הגרש”א שטרן שליט”א, אם קידשו ביום מתן תורה את השבת מדין תשלומין, או שכיון שלא היו מחוייבין בכניסת היום לא היו מחוייבין גם אח”כ, ושמא היה מקום לומר דהשתא כניסתו הוא, אבל לא מסתבר לומר כן דהרי קבלו כבר במרה את השבת.

והנה מלשון השאלה נראה דפשיטא ליה שקידוש שמקדש ביום כשלא היה לו יין מאתמול, אינו אלא מדין תשלומין, אכן יש להתיישב בדבר, דנהי דעיקר מצות קידוש היא בכניסתו, מ”מ גם קידוש שעושה ביום אינו רק לתשלומין, אלא מקיים בזה מצוה לקדש את השבת בדברים, ואפי’ בימי חול יש מצוה כזו כמבואר במכילתא ובאריכות ברמב”ן עה”ת, וכ”ש בשבת גופיה אי”ז רק תשלומין מקידוש השבת בכניסתו.

ובשאילתות דרב אחאי גאון פרשת וזאת הברכה שאילתא קסו כתב דאילו מאן דאיתניס ולא קדיש בי שמשי כי מקדש למחר ביומא נפיק ידי חובתיה או לא מי אמרינן בכניסתו אמר רחמנא וכיון דלא קדיש באורתא לית ליה תקנתא או דילמא שבת אמר רחמנא לא שנא יממא ולא שנא ליליא ע”כ ומבואר מדבריו דענין קידוש היום ביום שבת כששכח, לפי מה דקי”ל כהצד הב’ דידיה שבאמת מקדש, א”כ זהו קידוש על היום גופיה, ואין כאן רק ענין של תשלומין.

ואוסיף בזה עוד כאן מ”ש החת”ס שו”ת חאו”ח סי’ י”ז, וז”ל, ובתחילה אבאר בעזה”י סברת הב”ח לחלק בין קידוש להבדלה ולסלק קושייתך מפרק ע”פ והוא בשלמא קידוש אע”ג דלכאורה זכור בכניסתו משמע מ”מ כיון דהקדושה מוספת והולכת וכבוד יום עדיף מכבוד לילה והיה ראוי לקדש ביום על תוספת קדושתם ונהי אי קדיש בכניסתו סגי לכל מה שמוסיף והולך מ”מ מדרבנן תיקנו עכ”פ קדושא רבא לתוספת קדושת היום ויש מאנשי מעשה מדקדקים לברך על הכוס גם בסעודה ג’ משום תוספת קדושה ונהי דלא חייבתו תורה בכל אלו מ”מ מי שלא קידש בלילה ומקדש ביום איננו רק תשלומין כי על שינוי קדושה הנכנסת עתה ג”כ מברך עכ”ל.

ומבואר ג”כ שיש מצות קידוש גם על הקדושה המתוספת והולכת גם ביום.

והנה יש מהפוסקים שנקטו דענין זה של תשלומין הוא רק מדרבנן, (ועיין שו”ת בצל החכמה ח”ג ס”ב שהביא השיטות והדעות בזה, וע”ע אג”מ או”ח ח”ד סי ס”ג), ולפ”ז לפי מה שכבר הוכיח הרב השואל שליט”א שכיון שנתחייבו עכ”פ בשם שבת קודם א”כ לא שייך לומר דחשיב עתה כניסתה, א”כ ודאי לא קדשו שעדיין לא קבלו עליהם תקנות דרבנן כמ”ש הרמב”ן בסה”מ.

שאלה

בס”ד

שלו’ רב לכב’ מע”כ כת”ר הגרע”מ סילבר שליט”א,

בשמח”ת קיים המנהג לעלות את כל ציבור מתפללי ביה”כ, נוהגים לחלק את קריאת התורה בשני מקומות ויותר ועושים בהם סבבי קריאת התורה.

שאלותי: א.

האם כהן צריך לצאת מבית הכנסת במידה ובסבב מסויים לא היה בו כהן והעלו לוי במקום כהן ולוי אחד או שני ישראל במקום כהן ולוי?

ב.

האם צריך בכל פעם שסבב מסתיים יש צורך לעלות כהן ולוי (או ע”פ הנ”ל) לתחילת הסבב?

לתשובות הרב אודה מקרב ליבי.

א.

***

תשובה

בע”ה ח’ חשון תשע”ז

אם יש כהן שלא עלה לתורה מעלים אותו ראשון בסיבוב השני (משיב דבר להנצי”ב ח”ב סי’ מ”ח, ועי’ מ”ב קל”ה סקל”ז), ואם אין כהן אין צריך לחשוש ואפשר להעלות ישראל (הגרשז”א בהליכ”ש סוכות פי”ב סט”ו, הגרח”ק באישי ישראל פמ”ז הע’ קי”ז).

הטעם בזה הוא משום שיש רשות לכפול פסוקים בקריאת התורה וחשוב כהמשך הקריאה ולא כקריאה”ת חדשה, וגם כשקוראים בשני ספרים אין מחשיבים כל ספר כקריאה חדשה, וא”צ שם כהן לצאת מבית הכנסת.

בכבוד רב

***

{בס”ד מוצש”ק לסדר משפטים ע”ו}

מה שהקשה כת”ר עמ”ש הבני יונה (הוב”ד בשד”ח מערכת מ’ כלל נ”ז) דמצוה בו יותר מבשלוחו עדיפא על הידור מצוה כשא”א לו לקיים שניהם, [ודנו בזה הפוסקים, ואין כאן המקום], והקשה כת”ר שליט”א דמאידך איתא בירושלמי רפ”ו דיומא גבי עומר דעדיף שיביאו מן המשובח אף אם יצטרכו בכך לבטל מצות קצירה, ואם הידור מצוה דחיא מצות הקצירה כ”ש דדחייא מצוה בו יותר מבשלוחו.

תשובה ראשית כל הידור מצוה בקדשים מעלתו עיקרית יותר מבשאר מצוות כדכתיב מבחר נדריך וכל חלב לה’, וכן כתיב אחד מיוחד שבעדרו, ואמרינן ע”ז (יומא ע’ ב’) חד לחובה וחד לנדבה וצריכי, ר”ל דב”פ כתיב אחד מיוחד שבעדרו גם בקרבן חובה וגם בקרבן נדבה, ופרש”י, וצריכי שיש דעת נוטה לומר נדבה מובחרת כדי שתהא מקובלת ברצון ויש דעת נוטה לומר חובה תהא מובחרת כדי שיצא ידי חובתו יפה ע”כ.

א”כ ה”ה גם גבי עומר שייך כ”ז, ואכן גם בשאר מצות איכא זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצוות שבת קל”ג ב’, וגם סברא היא דהקריבהו נא לפחתיך וגו’ וא”כ ה”ה אפכא שכמה שיביא מובחר עדיף, אבל בקדשים זהו פרט יותר עיקרי במצוה וכנ”ל וא”א ללמוד מהן שאר מצוות.

עוד נראה דבאמת א”א להשוותן זל”ז, דהנה בקצירה יש סברא לומר שהידור מצוה דוחה אותה, שהרי היא מעשה נפרד, וכמה שאדם מהדר ומכשיר עצמו בעשיית המצוה לפני קונו עדיף, א”כ עדיף שיהדר במצות ההבאה שהיא עיקר המצוה ויעשנה בשלמות הנרצית, משא”כ גבי היכא דאיכא מצוה בו יותר מבשלוח פשיטא שהמכוון והנרצה לפני ה’ הוא שיעשה המצוה בעצמו, ולא ישליך ציוויי ה’ אחרי גוו אלא כפרוטגמא חדשה תהיה לפניו.

שאלה

רציתי לשאול, אבל על אחד ההורים האם מותר לו ללכת לבר מצווה, והאם יש הבדל של מי הבר מצווה בן אח או אחות, או שאר מכרים, והאם מותר לשבת ולאכול, והאם משנה אם יש תזמורות, וכן האם יש חילוק עם זה סעודה או כיבוד.

תודה

***

תשובה

בע”ה ח’ חשון תשע”ז

שלום וברכה

כתב בשו”ע יו”ד סי’ שצ”ב ס”ב וז”ל, על כל מתים נכנס לבית המשתה לאחר שלשים יום, על אביו ועל אמו, לאחר י”ב חדש.

וכתב הרמ”א, אבל סעודת מצוה דלית ביה שמחה, מותר ליכנס בה, כגון פדיון הבן או סעודת ברית מילה, ומותר לאכול שם אפילו תוך שבעה, ובלבד שלא יצא מפתח ביתו.

ויש אוסרין בסעודת ברית מילה.

והמנהג שלא לאכול בשום סעודה בעולם כל י”ב חדש, אם הוא חוץ לביתו, ובתוך הבית מקילין שאוכל בביתו בסעודת ברית מילה, וכ”ש בשאר סעודות שאין בהם שמחה עכ”ל.

וכתב בפתחי תשובה שם בשם הדגמ”ר וז”ל, וסעודת בר מצוה משמע ביש”ש פרק מרובה שדינו כסיום מסכת והיינו אם הנער דורש או שהוא ממש ביום שנעשה ב”מ.

ובקובץ מבית לוי [הגר”ש ואזנר] (י”א תשנ”ז עמ’ נ”א ס”ז) כתב שבסעודת בר מצוה המנהג להחמיר, ובהערה ביאר שם, דאע”ג שהדגמ”ר מקיל ומשמע גם לדעת הרמ”א, מ”מ כבר הרבה פוסקים אוסרים בסיום מסכת, וע”כ למעשה ההוראה שלא להקל בבר מצוה עכ”ד.

אמנם לגבי סעודת בר מצוה של בנו או נכדו כתב שם להתיר להשתתף בסעודה, להורים [אביו או אמו] או הסבים של החתן הבר מצוה.

אבל בשאר קורבה לא ראיתי שם היתר לענין בר מצוה.

אם יש רק כיבוד ואי”ז סעודה ואין שמחה כ”כ, יש מקילין בשבת (שאלת יעב”ץ ח”ב סי’ ק”פ), ויש שכתבו שהדברים אינם מוכרחין (פ”ת סק”ב), ובשבת יש עוד צדדי קולא לקרובים שיראו כאבלות בפרהסיא אם לא ישתתפו (עי’ שו”ת מהרשד”ם יו”ד סי’ ר”ב), אמנם מ”מ בחול לא ראיתי כעת מי שהקיל אף בסעודת כיבוד בעלמא.

ובעצם מה שנקט הרב להחמיר בבר מצוה יל”ע קצת דאולי יש להקל בבר מצוה יותר מסיום מסכת, דיש לצרף גם שמחת הבר מצוה עצמו שנכנס לעול מצוות, והפ”ת רק כתב דלא גרע מבר מצוה, דהרי מביא דברי היש”ש והוא סובר שבכל סיום מועיל.

וכמו”כ יש להעיר עוד ממה שכתב בערוך השולחן יורה דעה סימן שצא ס”ו וז”ל, ויש להסתפק בדבריו אם דווקא סעודת מילה מותר משום צערא דינוקא אבל סעודת פדיון הבן או בר מצוה או סיום מסכתא דליכא טעם זה אסור או אפשר דסימנא בעלמא נקיט כלומר דאינו אסור רק סעודת נשואין שאומרים שם שהשמחה במעונו אבל כל היכא דליכא שהשמחה במעונו מותר בסעודת מצוה ולפ”ז כולם מותרים [וכן נלע”ד] עכ”ל, וממה שסיים וכן נלענ”ד נראה שכך הכרעתו, וזהו מצד שאין בזה שמחה ולא מצד הסיום, ומ”מ יתכן שאמר דבריו רק לדעה זו שהזכיר שם ולא להלכה, וצ”ע.

וכן ראיתי שכתב בשו”ת אגרות משה (יורה דעה חלק ג סימן קסא) וז”ל, ולגבי לאיזה סעודות אפשר להתיר לאבל תוך י”ב חודש לילך, נראה שבסעודת בר מצוה, כשהוא קרוב או ידיד כזה שמוכרח לילך, יכול, ואם הוא בביהמ”ד אינו צריך לצאת דהוי בפרהסיא, כשזה בשבת ומועדים עכ”ל.

ומ”מ גם למי שינהגו היתר בדבר יתכן שאין לאבל לאכול וכנ”ל כמבואר בדברי הרמ”א.

ולענין כלי שיר, ראיתי לחכ”א שכתב (ביקור חולים ואבלות סימן לח סעי’ כו) וז”ל, אבל תוך י”ב חודש מותר לו לבקר אצל חבירו וידידו העורך סעודת מצוה לבנו שהגיע למצוות, אך לא ישהה שם בעת הנגינה בכלי שיר, אלא יכנס לברכו ויצא מיד, ובהל’ כ”ה שם כתב שאם יש כלי שיר אבור להשתתף [אא”כ יוצא מיד וכנ”ל].

בכבוד רב

***

{בע”ה עש”ק פ’ משפטים כ”ו שבט תשע”ו}

הנה נהגו הנשים לישא אבן רובין עמהם כדי שלא יפילו עובריהן, ויש לשאול האם חשיבא כקמיע מומחה שמותר לצאת בו לרה”ר או לא, וכמו אבן תקומה דקי”ל דשרי או דלמא לא הוי אבן זו כקמיע מן המומחה.

תשובה כתב רבינו בחיי בפ’ תצוה, וז”ל, ודע כי נמצא כתוב בספרי חכמת הטבע כי כל האבנים היקרות שהם עקריות ושרשיות אינן אלא י”ב והם אבות לכל שאר האבנים וכל השאר מיניהם ענפיהן ותולדותיהן ומה שנתן אבן “אודם” לראובן על שם שהאדימו פניו בחטא בלהה כשבלבל יצועי אביו והודה ולא בוש והאבן הזאת נקרא רובי”ן והוא גדל במקומות ידועים בים והוא סלע גדול ומוצאו כמוצא הכסף וכמוצא הזהב והסלע והמוצא ההוא קורין אותו בלאש”ו ורובינו ובלאש”ו הכל מין אחד וחתיכה אחת אלא שהרובי”ן הוא אדום בתכלית וכן תרגומו סמקן והוא מבחר האבן כמין ענפים שבולטים ממנו ונמשכים ממנו והבלאש”ו הוא למטה ממנו מאד במעלת האדמומית ומפני זה נקרא מבחר האבן הזאת בלשוננו “אודם” כי מראהו אדום כדם וסגולתו שכל אשה שנושאתו אינה מפלת לעולם נפלים ואמרו שהוא טוב לאשה המקשה לילד ואם היו שוחקים אותו ומערבים אותו באכילה ובשתיה מועיל הרבה להריון כדודאים שמצא ראובן ששם דמות אדם ועל כן נכתב “אדם” חסר וי”ו להורות על אדם כי המקרא יורה עצמותו של אבן והמכתב בחסרון וי”ו יורה על פעולתו ומפני זה היה ראובן מפותח על אבן אודם עכ”ל רבינו בחיי.

והובא לשונו גם בפי’ תולדות יצחק עה”ת לחד מן קמאי ה”ר יצחק קארו.

אכן יש להסתפק אם אבן רובין המצויה אצלינו היא אותה האבן רובין שהיה לפני הר”ב, או שמא אולי נשתנית שמה מאז כבר, ויעויין בספר מעשה ה’ לחד מן קמאי [נכדו של מהרי”ק] ס”פ יתרו שכתב לגבי השמיר וז”ל, ולדעתי הוא פסולת מחצב של אודם שקורין רובי”ן שהמחצב אשר ממנו יחצבו הרובינ”י שהיא אבן טובה אדומה כל אותו המחצב הוא אבן חזק עד מאד ונקרא בלשון לעז ואיטליא שמירי”ל וכן בלשון אשכנז שמורל”ק מלשון שמיר והוא האבן שמשתמשים בו לחתוך הזכוכית ובמקום השריטה נסדק הזכוכית והעד מה שנאמר יחזקאל ג ט כשמיר חזק מצור נתתי מצחך ואם הוא תולעת לא יתכן לומר חזק מצור ע”כ, ויש לברר האם כ”ז קיים גם ברובין המצוי אצלינו או לא.

עוד יש לברר אם מ”ש רבינו בחיי שלעולם אין אותה האשה מפלת נפלים, זהו ערבות מר”ב גופיה שלא תפיל, או דלמא דכ”ז הוא מדברי ספרי הטבעיים שהביא, והביא הדברים כצורתן, אך מ”מ אין הכרח שיחשב כקמיע מומחה גם לגבי הוצאת שבת.

עוד יש לברר אם שייך להקיש מזמן הר”ב לזמנינו, דהנה הרבה דברים טבעיים בדברי רז”ל והקדמונים נעלמו בזמנינו, וכמ”ש התוס’ בספ”ק דמו”ק שנשתנו הטבעים, ובפרט הדברים הסגוליים פחות ופחות נהגי האידנא, ויל”ע אי שייך לסמוך ע”ז להחשיב אבן זו כקמיע מן המומחה.

ומ”מ ממה שפסקו השו”ע ונו”כ בסי’ ש”ג סכ”ד שיוצאה אשה באבן תקומה ולא חשו לסברא זו, א”כ י”ל דה”ה באבן רובין הנ”ל ג”כ, ושמא שאני אבן תקומה שנזכרה בגמ’ (ואינה אבן רובין אלא אבן אחר כדמשמע ממ”ש המ”ב שם סקע”ז בשם המהרש”ל, והביא שם מהט”ז שנקרא שטרי”ן שו”ס, ואיני יודע מה הוא, אך יש גם בזמנינו מין אבן בתוך אבן שמשתמשות בו המעוברות.

שוב ראיתי שהגאון רבי מרדכי גראס שליט”א (עטרת שלמה ז’ תשס”ב, נ”ג ע”ט) פשיטא ליה בכונת ר”ב שאבן רובין היא אבן תקומה בעצמה).

אכן אם האבן עשוי כמין תכשיט בזה לא גרע דינו משאר תכשיטין, עיין שו”ע סי’ ש”ג סי”ח ושעה”צ סקנ”ג, ועיין ארחות רבינו ח”א קל”ו מ”ש בשם מרן החזו”א ז”ל.

וכאן אפשר להקל יותר.

ועיין עוד בחוט שני חלק ד’ פרק פ”ח סוף סקכ”ב לגבי אבן תקומה.

ולתשלום ענין זה אביא מ”ש בתשובות והנהגות ח”א סי’ תש”צ, וז”ל, ואם מפלת נפלים סגולה נפלאה מפי הקדוש בעל “לשם שבו ואחלמה” “בסוד ה'” ששמע מפיו הר”א לוין זצ”ל שלפני קריאת התורה יאמר בכוונה גדולה “ואתם הדבקים בה’ אלקיכם חיים כולכם היום” וזהו בדוק ומנוסה ע”כ, וע”ש ובדברי רמ”ג הנ”ל מה שהביאו עוד.

הדין בקצרה

מותר להכניס בגד רטוב למכונת ייבוש עם חומר ריחני על מנת להכניס בו ריח.

***

בע”ה חוה”מ י”ז תשרי תשע”ז

נשאלתי האם מותר בחוה”מ להכניס בגד רטוב למכונת ייבוש בגדים עם חומר ריחני, האם יש בזה איסור מדיני כיבוס בחוה”מ.

והשבתי דלכאורה אין בזה איסור, דלא אשכחן אלא כיבוס, ומה דלא אשכחן לא אשכחן.

וכמו”כ יש להוכיח ממש”כ רמ”א או”ח סי’ תרנ”ח ס”ב בשם מהרי”ל, דבשבת לא יניח האתרוג בבגד משום דמוליד ריחא, ומשמע דגם לפי שיטתו שיש איסור בדבר (ועי’ יש”ש פ”ב דביצה סי’ ל”ד, ושער המלך פ”ד מהל’ יו”ט ה”ו), מ”מ זהו דוקא בשבת ויו”ט ולא בחוה”מ {והנה במ”ב שם הביא די”א שהנידון הוא במתכוין להכניס ריח, ולפ”ז הראיה יותר ברורה דבחוה”מ שרי במתכוין.

} .

ועצם השימוש במכונת ייבוש בחוה”מ אם הוא לצורך המועד אין בזה איסור, והגם דבתליה בייבוש בפרהסיא יש מן הפוסקים שהחמירו בזה (עי’ שבט הלוי ח”ה סי’ מ”ב), ויש שהקילו בזה, (עי’ בעמק הלכה סי’ קמ”ו וחוט שני חוה”מ עמ’ רל”ח), מ”מ מבואר שם בחוט שני דמכונת ייבוש טפי קילא מזה, ושפיר דמי ועל כן אם אי”ז בפרהסיא אין מקום לחשוש מצד שהרואים אומרים שכבס הבגד בחוה”מ.

וכן ראיתי אח”ז בקובץ מבית לוי תשרי תשנ”ח עמ’ פ”ו סעי’ ה’ שכתב, ומותר גם לייבש במכונת ייבוש את הכביסה שצריכים במועד.

***

{אור ליום ו’ עש”ק פ’ יתרו י”ט שבט ע”ו}

מה שהקשה כת”ר עמ”ש בזבחים קט”ז ב’ מה שמועה שמע יתרו ובא ונתגייר וכו’, ומאידך קי”ל ביבמות כ”ד ב’ אין מקבלין גרים לא בימות המשיח וכו’ כיון שזהו מחמת ששומעין גדולתן של ישראל.

תשובה הנה בתוס’ הקשו מהא דשבת ל”א ע”א בזה שרצה להתגייר על מנת שיהי’ כה”ג וגיירי’ הלל אף שכוונתו היתה לתועלת עצמו ותרצו התוס’ שבטוח הי’ הלל דסופו לעשות לשם שמים, ולפ”ז לק”מ, דהרי יתרו ג”כ היה לש”ש, ועדיפא מהכא [גם לדעת המהרש”א שתי’ תירוץ אחר], שהרי מתחילה היה כבר לש”ש, ולא רק שסופו עתיד להיות לש”ש, אלא שנתודע לאמת ע”י מה שראה גדולתן של ישראל.

אחר זמן עלה ברעיוני להתבונן עוד, דהנה בזמן מרדכי ואסתר כתיב ורבים מעמי הארץ מתיהדים, וכעי”ז היה בזמן שלמה שרצו הרבה מאו”ה לעבוד את ישראל, וכן לעתיד לבוא ירצו או”ה להיות גרים, ומאידך גבי מ”ת איתא בזבחים שם ע”א שנתקבצו כל המלכים אצל בלעם ושאלו אותו שמא מבול וכו’, ואמר להם תורה נותן לעמו, פתחו כולן ואמרו ה’ יברך את עמו בשלו, כלומר אנו מה אכפת לנו, ומצינו בעיקר שבא יתרו להתגייר, ואם כי מצינו שבאו עוד איזה שרצו להתגייר (עיין רש”י ר”פ נצבים, ויבמות ע”ט א’), מ”מ לא היה כשאר הדורות, וכנראה דגם שהיה הרבה טובה לישראל מ”מ לא היה כ”כ קל ומושך ללכת להצטרף אליהם, ואם יתפלא עלי השואל יש לידע שהדברים מפורשין בדברי רז”ל, וז”ל המכילתא דרשב”י ר”פ יתרו י”ח ה’ (ועיין גם במדר”י שם), אל המדבר הרי הכת’ מתמיה עליו אדם ששרוי בביתו ובכבודו של עולם עכשו יבוא למדבר תהו הזה שאין בו כלום לכך נאמר אל המדבר ע”כ.

נמצינו למדים מכ”ז שלא היה כ”כ קל ומושך ללכת לשם, ולא היה מה לחשוד ביתרו שהולך לשם עבור גדולה או טובה אלא לש”ש.

ויעויין באוה”ח פ’ תשא (שמות ל”ב ויעויין י’) דע”פ דבריו יש קצת ישוב לדבר, דמשמע לכאורה מדבריו שם שמשה לא הקפיד מתחילה על הא דאין מקבלין וכו’.

וז”ל שם, עוד ירצה על פי דבריהם ז”ל (שמות רבה פ”ב) שאמרו שקבלת ערב רב היתה מצד משה ולא הסכים ה’ עליהם ונתרצה לעשות רצון משה ולזה אמר לו שחת עמך אלו ערב רב והוא מה שרמז באומרו ועתה שעליו לעשות תשובה וחרטה על מעשה בלתי הגון ואולי כי הוא מתקן הדבר לעתיד לבא שאמרו ז”ל (יבמות כ”ד ב’) אין מקבלין גרים לימות המשיח ומשה הוא שיהיה גואל ויתקן הדבר ע”כ.

ולפ”ז י”ל דאיהו גופא מה שהיה למ”ר לתקן שקיבל הע”ר אע”פ שלא באו אלא מצד גדולתן של ישראל.

שלום, ומועדים לשמחה כבוד הרב

ללכת לקטיף (במהלך טיול) בחול המועד האם אסור הדבר?

יואל

וכתבתי לו: שלום רב, בעיקרון אין היתר לעשות קטיף שלא לצורך, השאלה בדיוק למה הצורך כאן ומה בעצם אתה עושה בנוכחותך במעמד הקטיף?

וכתב לי: זה טיול משפחתי עם ילדים וזה מקום שניתן לקטוף בו להנאה לצורך אכילה – האם זה דבר אסור?

יואל

***

תשובה

כמדומה שלכאורה אין בזה איסור [ולמעשה יש לשאול שאלת חכם].

***

{[דברים אלו נאמרו כתשובות לשאלות שנשאלו בבהמ”ד קהילות יעקב בשבתות אחר תפילת ותיקין} הדברים נכתבו ע”פ הבנת השומע בלבד, ולא נכתבו תיכף כמן ימא לטיגני, ולכן אין לסמוך על הדברים למעשה.

ההערות הם תוספות על דברי הרב שליט”א.

{].

}

א.

מצוה לרחוץ פניו וידיו בכל יום, אבל רגליו בזמנינו א”צ, ויש לנגב הפנים אח”כ שלא יהיו קמטים, וא”צ אלא להעביר מגבת, וא”צ לבדוק שלא תישאר שום טיפה { נ”ב, היה זה תשובה לילד, ויעויין בל’ השו”ע ‘יפה יפה’.

}.

ב.

מה שנוהגים בישיבות ששומעים שיעור בענין הקשור לגמ’ במשך שעה ארוכה, ואין חוששים לסגור הגמ’ לבינתיים אע”פ שאין מעיינים בו כל הזמן, הטעם הוא משום שבכה”ג אין בזיון לספר שכן עסוקים בעניינו.

ג.

בעניין ההסתכלות בנרות בשעת הקידוש, א”צ לראות כל הנרות, עכ”פ טוב שיראה שנים מהם כנגד זכור ושמור, ולא בחשמל { א”ה אע”פ שגם בחשמל יש מצוה, וכמו שהורה הגרי”ש ששייך לברך ע”ז [ויש חולקים], ומ”מ כשמברך על הנר בלא”ה טוב שיסמיך הברכה גם על החשמל [יעויין במה שהובא במ”ב מהדורת דרשו], אך אין עיקר המצוה אלא הנרות המונחין על השלחן כמ”ש הרמ”א.

}.

ד.

אין לדלג על הניסים כדי לשמוע קדושה בציבור, דחיובא דרמיא עליה הוא, ואין לחשב השכר בזה.

וכ”כ הפוסקים שלא יאמר שלום רב בשחרית במקום שים שלום כדי להספיק קדושה { יעויין באשי ישראל פל”ג הערה כ”ה שכתב הגרח”ק ששאל את החזו”א וכך ענה לו, והוסיף הגרח”ק דכמדו’ גם כהן לברכת כהנים לא ידלג.

}.

ה.

אין ללמוד בחזרת הש”ץ גם במנין שכולם בני תורה ולא יבואו לשוח, דלא פלוג וגם א”א לדעת כ”א מה הוא, ואע”פ שבארחות חיים להרא”ש התיר בכל גוני מ”מ לדידן אסור [כמ”ש המ”ב], ובעז”נ מותר.

ו.

אע”פ שדף שכתוב עליו ד”ת אסור לכתוב עליו דברי חולין בגליונות, [וגם תנאי לא מהני בזה כמ”ש המ”ב], מ”מ דף שהיה כתוב עליו דברי חולין ובא לכתוב עליו ד”ת, בזה מהני תנאי.

ז.

היוצא ומשאיר הספר פתוח צריך לכסותו, אבל סגי בכיסוי שקוף כגון ניילון, וא”צ שלא יראה הכתב, וכן הלומד מתוך מחשב א”צ לכסותו או לסגור המסך, משום שהוא כבר מכוסה וכנ”ל.

ח.

מעשה בזקן שהיה מטלטל כלבו בשבת, מעיקר הדין יש להוכיחו, אך בנידון דידן במקרה שעלול להכנס למרה שחורה ויש חשש פקו”נ יש להמנע מלהוכיחו, שכן יש לו על מי לסמוך.

ט.

המתפלל בק”ס ע”פ הנץ החמה הנראה, יש לידע שזהו רק פשרה בין הרי האופק ואין דבר ברור בזה, ולכן כל היכא שיהיה חסרון בכונה בק”ש וברכותיה אפשר לאחר קצת את תפילת שמונ”ע, ובכל גוני יכוון תנאי לפני התפילה בברכת לעולם יהא אדם, כאשר אומר שמע שיוצא יד”ח בק”ש זה על תנאי.

וא”צ תנאי גמור בזה וגם א”צ לכוין שיהיה באופן המועיל { יעויין מה שכתבתי בשו”ת עם סגולה ח”א ע”ז.

}.

י.

הציורים שהילדים מביאים עה”ת, כגון ציורי האבות הקדושים וכדו’, הכל צריך גניזה שהם כפירושי התורה.

יא.

רשימות על ד”ת שכתב אדם לעצמו ברמזים, וא”א להבין מהם רק מי שכתב אותם, אינם טעונים גניזה { וכ”כ האג”מ.

}.

יב.

אשה שטבלה בעדשות מהני בדיעבד כמ”ש האג”מ.

יג.

מה שבני ספרד קבלו הוראות השו”ע תמיד, ובני אשכנז לא קיבלו תמיד את הוראות הרמ”א, היינו משום שבני ספרד הוסכם אצלם בקיבוץ חכמים שקבלו הוראות השו”ע, אבל האשכנזים לא היה אצלם קיבוץ כזה, והגהות הרמ”א רק אתי לאשמעינן שאין מוכרח ההלכה בזה כהשו”ע, אבל יתכן ג”כ כהש”ך או הט”ז שג”כ דנו בזה.

יד.

בנרות לחנוכה, עדיף יותר להדר שהשמן יהא דולק היטב, ממה שיש להדר שיהיה שמן כבישה קרה.

טו.

גם שמן המופק כיום מגרעיני זיתים יש לו מעלת שמן זית לנר חנוכה { ועיין אשרי האיש ח”ג פל”ד אות י”ג.

}.

טז.

בשיעורי הגובה בנר חנוכה אזלינן בתר השלהבת עצמה, ולא אחר מקום העמדת המנורה { וכ”ה במקור חיים מבעל החוות יאיר בסי’ תרע”א קיצור הלכות ס”ו, וכה”ח סקנ”ב.

}.

יז.

בקביעת מקום לתפילה עדיף שיהיה מקום קבוע לתמיד, אך מהני ג”כ לקביעות אם יודע שמתפלל שם בזמן קבוע כגון בכל יום שני וכדו’, וגם בזמן פחות מזה.

יח.

המעוניין להקפיד שתהא צורת הפתח בחופה, מהני לחומרא זו להחשיב את גג החופה כקורה על גביהן, וכן יכול להניח שם נייר, ובכה”ג שייך שפיר לסמוך על הרמ”א הסובר דחשיב צורת הפתח [אף שהחזו”א חולק בעצם הדין].

יט.

אין איסור צידה להביא את בנו הביתה, גם לדעות שיש צידה באדם, גם אם שבת בעיר אחרת ובנו אינו יודע את הדרך.

כ.

אין איסור צידה לסגור דלת בבית שנמצאת בו כלב מחמד השייך לבעל הבית, אף למי שאינו בעל החיה, וגם אם בעל הבית אינו נמצא שם.

בס”ד

בענין השימוש במכונת יבוש בחול המועד, מה שהביא מספר חוט שני שהקל בתלית כביסה בפרהסיא, יש להעיר שבספר קרא עלי מועד דף ל”ח הערה ד’ כתב בשמו לענין תלית הכביסה בחוץ בתשעת הימים דאין בזה חשש מראית עין כיון שניכר שהם בגדי קטנים, אבל מה שאינו ניכר ששייך לקטנים כמו מגבות אין לתלות בחוץ, עכ”ד.

ובעיקר דעת הגרנ”ק שליט”א בחוט שני, הנה שם התיר לתלותם אף בפרהסיא, וטעמו שהרי הבגדים מתייבשים טוב יותר בחוץ והוה כצריך לכבסם על גב הנהר דשרי בפרהסיא, ועוד יש לומר דלא הוזכר איסור על יבוש הכביסה בחול המועד.

אולם נפק”מ בין הטעמים, כי לפי הטעם הראשון יכול לתלותם בפרהסיא רק אם אין ברשותו מכונת יבוש, שהרי אם ישנה ברשותו אין להתיר לתלותם בחוץ וצריך לנהוג בצנעא וליבשם במכונה.

אגב, בנדון איטר יד אם יתרפא לעתיד לבוא, יש לציין לדברי הגרח”ק שליט”א שהובאו בשיח הפסח דף ל”ג {וז”ל שם: מי שהוא איטר יד נחשב לבעל מום, ואם הוא כהן לא יוכל לעבוד בבית המקדש (עי’ בכורות מ”ג א’), ונשאל קמיה רבינו לפי מה דאיתא במדרש (במ”ר פר’ ז’) שלעתיד לבוא יתרפאו כל בעלי המומין, האם לפי זה גם איטר יד יתרפא ויוכל לעבוד, והשיב דיתכן דכיון דאין זה מום אלא רק פסול לעבודה משום אינו שוה בזרעו של אהרן, על זה לא אמרו שיתרפאו לעתיד לבוא, והוסיף דבירושלמי מע”ש פ”ה ה”ב איתא שבית המקדש עתיד להבנות קודם למלכות בית דוד, והיינו שיבנה קודם שיבוא מלך המשיח, כך פירש רבינו דברי הירושלמי שם, [א”ה ועי’ בספרי הרב מראדזין מה שהאריך בזה], ולפי זה גם איטר יד יתרפא, מכל מקום זה רק כשיבוא המשיח ולא מיד כשיבנה בית המקדש, שמענו מפיו.

אלישע חן

***

תגובת המערכת

בס”ד

השלו’ והברכה

בעיקר הנידון אם יש סתירה בין הנאמר בחוט שני לנאמר בשמו בשאר ספרים לכאורה אנו סומכין טפי על הכתוב בחוט שני, חדא כיון שנופה והוגה ע”י הרהמ”ח הגאב”ד שליט”א עצמו, ועוד שכל הכתוב שם נאמר הלכה למעשה ואילו הכתוב בשא”ס יתכן שנאמר בדרך לימוד ואין למדין לא מפי תלמוד וכו’ אלא מפי הלכה למעשה, אולם יתכן שיש ליישב דבט’ הימים החמירו אפילו דלא למשתי עמרא ושלא ללבוש בגדים חדשים משא”כ בחוה”מ שלא החמירו בכ”ז, וממילא גם הייבוש בפרהסיא היה לאסור מצד שהוא התעסקות עם הבגדים, וכנראה יש שום סברא לדמותו לשאר תיקוני הבגדים עם איסור הכביסה בצד השוה משום אבלות, משא”כ בחוה”מ שלא נאמר שום איסור התעסקות עם בגדים ורק איסור כיבוס שלא יכנס למועד מנוול וצ”ע, יתכן ג”כ שיותר נראה להחמיר במנהג [רוב בין המצרים לפי מנהגינו הוא איסור רק ממנהג] מדבר שהוא איסור דרבנן שמנהג צריך חיזוק טפי, וזה יותר צ”ע.

***

{בע”ה עש”ק פר’ משפטים ע”ו
מודיעין עילית}

מה שהקשה כת”ר ע”ד הפמ”ג או”ח סי’ נ”א (הוב”ד במ”ב שם סקי”ז) להפסיק בשירת הים בין במים לבין אדירים, שכך הוא ע”פ הגמ’ במנחות נ”ג א’ ע”ש, והקשה דבמכילתא ועוד ראשונים פי’ לא כן.

תשובה ראשית כל לא הבנתי מה הקשה מהמכילתא אם בגמ’ לא נקטו כן, דודאי אזלינן בתר הגמ’, וגם מה שהקשה מהראשונים, הנה זה ידוע דהראשונים בפירושיהם למקרא לא הלכו הרבה פעמים אחר שיטת הגמ’, ומ”מ למעשה בתר הגמ’ אזלינן, [ואין כאן המקום לברר פשר הדבר והכללים בזה, אך מ”מ הוא דבר ידוע].

ועצם מה שהקשה מן המכילתא, דהיינו מן המכילתא דר”י דאיתא התם, ד’ נקראו אדירים ואלו הן הקב”ה נקרא אדיר שנאמר אדיר במרום ה’ (תהלים צג ד) ישראל נקראו אדירים שנאמר אדירי כל חפצי בם (תהלים טז ג) מצרים נקראו אדירים שנ’ אותה ובנות גויים אדירים (יחזק’ לב יח) המים נקראו אדירים שנ’ מקולות מים רבים אדירים (תהלים צג ד) נגלה הקב”ה שהוא אדיר על ישראל שנקראו אדירים להפרע מן המצרים שנקראו אדירים במים שנקראים אדירים שנ’ צללו כעופרת במים אדירים עכ”ל, ורצה לפרש דאדירים קאי על המים.

אכן הנה במכילתא דרשב”י נזכר אותו הענין, ומפורש שם דאדירים קאי על מצרים, וז”ל, צללו כעופרת במים אדירים אמ’ הקב”ה נקרא אדיר שנא’ אדיר במרום ה’ (תה’ צג ד) יש’ נקראו אדירים שנא’ ואדירי כל חפצי בם (שם טז ג) מצ’ נקראו אדירים שנא’ צללו כעופרת וגומ’ מים נקראו אדירים שנא’ מקולות מים רבים אדי’ (שם צג ד) נגלה הקב”ה שנקרא אדיר על ידי יש’ שנקראו אדירים ויפרע מן המצ’ שנקראו אדירים במים שנקראו אדירים שנא’ צללו כעופרת במים אדירים ע”כ.

ומפורש שביאור המקרא הוא דאדירים קאי על מצרים, דע”ז מייתי קרא דצללו כעופרת במים אדירים, ואדרבה על מים מייתי קרא אחרינא.

אם כן גם במכילתא דר”י הראשונה שהביא השואל ג”כ יש לפרש דהא דמייתי קרא צללו כעופרת במים אדירים, דאדירים קאי בין המצרים בין אמים, ולא רק על המים לבד, ואע”ג דקאמר במים שנקראים אדירים שנ’ צללו כעופרת במים אדירים, כמו שהביא השואל רק סוף הלשון, איני יודע מה עניין יש להביא רק סוף הלשון, דהי”ל להביא כל הלשון, וז”ל המכילתא דר”י, נגלה הקב”ה שהוא אדיר על ישראל שנקראו אדירים להפרע מן המצרים שנקראו אדירים במים שנקראים אדירים שנ’ צללו כעופרת במים אדירים עכ”ל, א”כ אדרבה לעיל מינה מייתי קרא אחרינא ללמד על מים שנקראו אדירים כמו שהבאתי לשונו לעיל, והשתא דמייתי קרא דהכא צללו כעופרת במים אדירים – אפשר דאכולה מילתא מייתי לה, בין אמצריים בין אהנך.

אף דע”כ דעת המדר”י דאדירים דבפסוק קאי גם על המים, כמ”ש לעיל מינה הא כל אותן האלפים והרבבות צללו כעופרת במי ים אדירים במים אדירים עכ”ל.

מ”מ קאי גם על מצרים, וכנ”ל, וגם אי ס”ל להמכילתא דר”י כן, ובאמת כ”ה הלשון במדרש משלי ט’ י’ ובחופת אליהו (נדפס באוצר מדרשים), הא מכילתא דרשב”י לא ס”ל כן.

ומיהו לא היה להפמ”ג מכילתא דרשב”י, והוה סגי ליה לקבוע הלכה כהגמ’.

עוי”ל דגם הפמ”ג לא קאמר אלא להפסיק ביניהם, דבכך מרויח ב’ הפירושים, כיון דהרי גם אם א”צ להפסיק והוא מפסיק הרי קי”ל בפ”ג דסוכה ובפ’ מצות חליצה דאסוקי מילתא היא ולית לן בה, משא”כ אם צריך להפסיק ואין מפסיק דבזה מעוות משמעות דבריו.

{בע”ה מוצאי ש”ק פ’ תצוה ע”ו}

פעיה”ק ירושלם תובב”א

{לכבוד גיסי המופלג הג”ר אפרים הלוי דורפמן שליט”א}

ע”ד אשר שאל בענין מ”ש הספרים ליטול ידיו קודם תשמיש, אם יש בזה ענין מצד עצם הנטילה גופה, וא”כ מנ”ל ד”ז, שהרי לא נזכר בגמ’ ענין זה כלל, ולכאורה אי”ז אלא למי שעושה תשמיש בחצות אחר שמתעורר, וע”ז אמרו שצריך ליטול ידיו שיהיו נקיות, אבל בלא”ה לא עכ”ד, ובאמת א”צ כת”ר שליט”א לדידי ודכותי, אבל מ”מ עיינתי קצת בזה ואכתוב לו מה שמצאתי ע”ז.

הנה עיקר הענין ליטול ידים קודם תשמיש הובא בשל”ה וז”ל (אות ק’ קדושת הזיווג ס”ק קכ”ז), ויראו שניהם שיהיו ידיהם נקיות כי תמיד צריך להיות כלי של מים עומד לפני המטה ויטלו ידיהם קודם תשמיש בשביל לקדש וכן צריך ליטול אחר התשמיש כמבואר בבית יוסף ובשולחן ערוך (אורח חיים סימן ד’ סעיף י”ח) עכ”ל.

וכן הובא במ”ב סי’ ר”מ סקנ”ד.

ומל’ השל”ה באמת י”ל דמשמע באופן שיכול להיות שכבר נתחייב בנטילה, שהזכיר שהכלי צריך להיות תמיד עומד לפני המיטה { והנה השל”ה מיד אח”ז (ס”ק קכ”ח) כתב, וענין זמן התשמיש בחצות לילה, ומי שלא יוכל לעמוד על עצמו ורוצה לשמש מיד כששוכב אזי כשיקרא קריאת שמע יקרא קריאת שמע וכל הפסוקים וברכת המפיל לא יאמר אלא עד אחר הביאה וכו’ עכ”ל, אם כן באמת יתכן כי עד השתא נמי מיירי בכה”ג שעשה בחצות לילה, אכן י”ל לאידך גיסא דמדנחית השתא לחלק בזה משמע דלעיל מיירי בכל גוני, כיון דלא נחית לזה עד השתא.

}, ומאידך הזכיר בלשונו להתקדש, ואפשר דתרתי ר”ל, דמחד צריך שיהיה תמיד מים כדי שבודאי יטול אם יתחייב בנטילה, ומאידך רצה להזכיר גם ענין זה של להתקדש, דהיינו שגם אם לא נתחייב נטילה יש ענין ליטול משום קדושה יתרה.

ובאמת בס’ חסד לאלפים ס”ס ר”מ כתב דנטילה זו משום רוח רעה, דוקא אם ישן או עשה אחד מן הדברים המביאין רו”ר, אבל אם לא נתחייב בנטילה כתב במורה באצבע סי’ ב’ שאי”ז אלא לקדש עצמו, ומ”מ חזינן מיהא שיש ענין בזה לקדש עצמו, [וכן הביא אאמו”ר שליט”א בס’ יסודות הבית וקדושתו מהספר משכן ישראל עמ’ פ”ח].

ואע”ג שלא מצינו ענין זה ברוב המצוות י”ל דהכא שאני כיון שצריך לקדש עצמו בשעת תשמיש.

ועיין עוד בשערי הקדש שם אות כ”ו ותשובת עולת יצחק סי’ מ”ט (ועיין אישי ישראל עמ’ כ”ז שהבין כפשוטו במ”ב שצריך נטילה לפני תשמיש).

{מאת גיסך הצעיר }

{יום ב’ לסדר ויצא ד’ כסלו ע”ו
קרית ספר}

במ”ש גואלינו ה”צ שמו קדוש ישראל, וחותמין בא”י גאל ישראל, הקשה הג”ר יצחק סורוצקין שליט”א ר”מ דטלז דהרי אי”ז סמוך לחתימה מעין החתימה, דהחתימה קאי על גאולת מצרים, והסמוך לחתימה מיירי על גאולת ישראל.

תשובה הנה יש שאינם גורסים זאת, וכן בסידור הגר”א הוא בסוגריים, [ויעויין בס’ “סידור וילנא” שהאריך ללקט בענין זה].

וז”ל הרוקח בפי’ התפילה, ומצאתי כתוב { הערת המגיה שם, מובא בסידור ר”ש מגרמייזא עמ’ צט והרבה קטעים במחזור ישן ד”ז וכל הקטע מובא בערוגת הבושם ח”ד עמ’ 85 ובמנהיג הל’ ברכות סי’ מ’ הביאו בקצרה ונהגו לומר צור ישראל קומה וכו’ ושמעתי כנגד חמשה ישראל הכתובים בפסוק אחד עמוד שג בפ’ בהעלותך וראה עוד סדרע”ג עמ’ 222 אוצר הגאונים ברכות עמ’ 28 כל בו מחז”ו עמ’ 13 ועוד ע”כ.

}וז”ל גם בזה שגו צרפתים הרבה מאוד ששמעתי שמוסיפים בצור ישראל ואומרים בצור ישראל ואומרים גואלינו ה’ צבאות שמו קדוש ישראל וסמך שלהם על מה שנמצא כתוב שר’ מאיר ש”ץ זצ”ל היה אומרו וטעות הוא בידם כי חלילה שעלה על לבו אותו צדיק מעולם לאומרו כי בקי היה ר’ מאיר ש”ץ זצ”ל בסודות ובמדרשים וטעמים שהרי בצור ישראל י”ד תיבות וששים אותיות כנגד ששים רבוא שנגאלו ממצרים בי”ד בניסן וכן תמצא י”ד אזכרות בוישע וכן י”ד אזכרות באנכי לומר שלא נגאלו ממצרים עמוד שג אלא בזכות שאמרו שירה בי”ד אזכרות וי[שראל] קבלו התורה בעשרת הדברות שיש בו י”ד אזכרות וכל תרי”ג מצות כלולים בעשרת הדברות ורבינו סעדיה גאון פרשה באזהרות שלו שיסד לכל דבור ודבור מצות התלויות בו וכנגדן תמצא י”ד ה’ אלהי ישראל בספר ירמיהו לומר שאמר להם ירמיהו למה בגדתם באלהיכם ותשליכו את דבריו אחר גאיכם דעו לכם שלא הייתם כדאי להיגאל ממצרים בי”ד בניסן כ”א בזכותו של ישראל סבא לקיים הבטחתו שהבטיחו הקב”ה וזהו וירא ישראל את היד הגדולה ואמרו רבותינו ישראל סבא נחלקו בו חכמי ישראל יש מהם אומרים ישראל סבא זה אברהם אבינו ויש אומרים יעקב אבינו וכן תמצא י”ד אלהים בי”ט פסוקים בחומש שיש בהם ג’ אבות יחד לומר שבזכות האבות נגאלו ממצרים וכיון שראה שלמה המלך כוחן וחיבתן של אבות העולם כיון בתפלתו וקבע י”ד שם שמי לשמך לשם בדברי הימים וכן בספר יהושע י”ד ה’ אלהי ישראל אמר להם יהושע דעו לכם שלא הייתם כדאי ליגאל ממצרים וליכנס לארץ ישראל אלא בזכות שתקבלו מלכותו עליכם וזהו שכתוב לשם ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה’ אלהי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם וגו’ ועוד האריך רבינו החסיד הרבה מאוד אבל אין פנאי להאריך כאן וששים רבוא שנגאלו ממצרים כנגדם יסדו ששים אותיות בצור ישראל לומר לך שלא נגאלו משם כי אם בזכות שיקבלו את התורה שנתנה בששים אותיות וכו’ עכ”ל ע”ש, ומ”מ מבואר בדבריו שלא הוה ס”ל לומר זה.

ומיהו אפשר לתרץ קושיית השואל, די”ל שכיון שזוהי מידה של הקב”ה שהוא גואל א”כ גם מה שמזכיר על גאולת העתיד חשיב גאולה.

וכן מצינו בכמה מקראות שגאולת העתיד היא כעין גאולת מצרים, וכמ”ש בסוף ס’ מיכה כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.

וכן עוד מקראות כמו שדרשו רז”ל (עי’ מכילתא פ’ בשלח).

ובאבודרהם כתב, ונאמר גואלנו ה’ צבאות וכו’ והטעם שתקנו לומר בשחרית פסוק זה ובערבית פסוק (ירמיה לא א) כי פדה ה’ את יעקב מפני שביום אנו מבקשים מלפניו שיגאלנו וזה לשון גואלנו ובלילה כבר גאלנו ופדאנו מיד חזק ממנו שהם הגוים שאנו בעיניהם כקוצים ואעפ”כ השם מצילנו מידם בכל יום ע”כ.

{יום ג’ לסדר ויצא ע”ו
יששכר באהליך מודיעין עילית}

במו”ק י”ח ב’ איתא שאמר רבא לההוא גברא שהתפלל תזדמן לי פלוניתא, ואמר לו רבא אי חזיא לך לא אזלא מינך וכו’, והקשה הגר”ד פאלק דהא מאידך מצינו שמתפללין גם על מה שנגזר עבורו, כמ”ש עשה עמנו כמה שהבטחתנו, וכמ”ש האוה”ח עמ”ש ויזכר אלהים את רחל ויפתח את רחמה (בראשית ל’ כ”ב) ופרש”י שמרה סימניה לאחותה, וכתב האוה”ח מגיד הכתוב כי הגם שעלה זכרונה לפניו עוד הוצרכה לתפילה.

וכן תיקן בעל הפלא יועץ בנוסח תפילת מציאת הזיווג, יה”ר וכו’ שתזמין לי את בת זוגי ההוגנת לי וראויה לי מששת ימי בראשית.

וכן ק’ מדברי רש”י ברכות ח’ א’ גבי לעת מצוא וכו’ זו אשה, שפי’ יתפלל שיהיו מצויין לו שיצטרך.

תשובה מה שהביא מ”עשה עמנו” וכו’ לק”מ, דאנו מתפללין שיחיש את מה שהבטיחנו במהרה, ומשה”ק מדברי הפלא יועץ לק”מ, דכבר מבואר בהרבה ראשונים ופוסקים, כמו הרמב”ם והמאירי, וכן החת”ס ועוד רבים (עיין בס’ על פתחינו שליקט הדעות בזה), וע”ע בראשית חכמה מש”ש, כתבו דודאי יתכן שתזדמן לאדם מי שאינה בת זוגו, וממילא שייך להתפלל שתזדמן לו בת זוגו.

והנה עיינתי בדברי רש”י ואיהו לא קאי דוקא על אשה שם, די”ל על שאר הדברים שנזכרו בגמ’ שם, אבל באשה יתפלל מה שצריך, אמנם בלאו הכי ל”ק, וגם א”צ למה שביארתי שפעמים אין אדם זוכה לבת זוגו, דבלאו הכי שייך להתפלל שתהיה מצויה לו כשיצטרך, ולא יצטרך להמתין הרבה, וכמו שאמר מרן הגרח”ק שליט”א (דרך שיחה ח”א) דמה יהיה הזיווג נגזר אבל כמה ימתינו לא נגזר.

ומשה”ק מדברי האוה”ח לא הבנתי קושייתו, דל’ האוה”ח נראה שלא היתה גזירה לפני זה, אלא רק זיכרון, וע”י שנתפללה נתחזק הזכרון להיות נגזר ונחתם.

אבל באופן שיש גזירה מנ”ל שלא יתבטל.

ומשה”ק מדברי הגמ’ במו”ק, בעצם זוהי קושיא על כל הדעות שנתבארו בענין גזירת הזיווג, שפעמים אין מקבל מה שנגזר, דא”כ תועיל תפילתו כעת שישאנה, ומ”ט א”ל רבא אי חזיא לך לא אזלא מינך.

וע”ז י”ל דלאו דוקא מצד הגזירה, אלא אם משמים ראו שהיא הגונה וטובה עבורך יתנו לך אותה, ואם לא כגון שאינה הגונה עבורו לא תטלנה, דגם אם יתפלל לא יקבלו תפילתו לרעתו.

ובאמת השואל לא הביא כל ל’ הגמ’, ויש להביא כאן דברי הגמ’ שם, כי הא דרבא שמעיה לההוא גברא דבעי רחמי ואמר תזדמן לי פלניתא אמר ליה לא תיבעי רחמי הכי אי חזיא לך לא אזלא מינך ואי לא כפרת בה’ בתר הכי שמעיה דקאמר או איהו לימות מקמה או איהי תמות מקמיה ע”כ.

ויש ראשונים הגורסין כפרת בה, עיין רש”י כתב יד שם, ר”ל שבאמת יזכה לישאנה, ורק מכיון שאינה מתאימה לו סופו לשנוא אותה.

ויתחרט בה.

וכ”כ הר”ן בשם רש”י, וכעי”ז בריטב”א.

וכתב הר”ן עוד וז”ל, ול”נ שהצדיק מבטל בתפלתו גזרה רעה אבל כאן מאן נימא לן שהיא גזרה רעה אם לא ישא זאת ישא אחרת טובה ממנה ע”כ.

ורבינו יהונתן הוסיף שסופו לגרשה.

מכל הראשונים הללו מבואר דס”ל דבאמת יתכן שיטלנה ע”י רחמים אלא שאי”ז כדאי עבורו.

אכן בתוס’ הרא”ש כתב לתרץ קושיא זו באו”א, שהוסיף שם וז”ל, מ”מ פעמים עת רצון הוא והתפלה מבטלת הגזירה ע”כ.

ולדבריו ג”כ ל”ק הני קושיין, די”ל שכ”ז ע”י עת רצון.

{יום ג’ לסדר ויצא ע”ו}

שאלה כתב ט”ז או”ח סי’ נ”ג סק”ג, וז”ל, בטור כתוב בשם הרא”ש שאין מעלות הש”ץ תלוי ביחוס משפחה דאם הוא מן משפחה בזויה וצדיק טוב לקרב מזרע רחוקים שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב וכ’ רש”ל מ”מ אם שניהם שוים בודאי מיוחס קודם לשאינו מיוחס כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו’ עכ”ל ולעד”נ מדכתב הרא”ש טוב לקרב מזרע רחוקים ש”מ שיש כאן עוד אחר מזרע שאינם רחוקים דלשון טוב לקרב משמע שיש ברירה ואפ”ה טוב לקרב זה שהוא אינו מיוחס כדי לקרבו לאותו זרע לשכינה דרחמנא לבא בעי ותהיה תפלתו נשמעת יותר מצדיק בן צדיק וזה נלמד מפסוק לרחוק ולקרוב כנ”ל עכ”ל.

וצ”ע דסוגיא ערוכה היא דאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק לילת צדיק בן רשע [וכמו שפסקו מ”א ומ”ב].

תשובה אין כונת הט”ז שהוא עדיף עבור טובת הציבור, אלא שטוב לקרבו כדי לחזקו, והדבר מבואר בלשונו.

וזו א”צ לפנים.

וכן הפמ”ג משב”ז סק”ג כתב ע”ד הט”ז, ומ”ש הט”ז וכו’ עיין מ”א אות ח’, ובראש השנה ויום הכיפורים טוב ליקח ש”ץ צדיק בן צדיק ואין ראיה מבזוי משפחה דמכל מקום צדיקים הם ע”כ לשון הפמ”ג, וכנראה שבר”ה חיישי’ טפי לטובת הציבור שספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו, אך מ”מ לעולם אי”ז טובת הציבור.

וכמו שביאר הפרישה את דברי הרא”ש הנ”ל המובאים בטור, וז”ל, ונראה דלגירסא שלפנינו הכי פירושו טוב לקרוב להשם יתברך אף שהוא מזרע רחוקים ומייתי ראייה ממה שכתוב שלום שלום לרחוק ולקרוב דהקדים רחוק לקרוב והיינו כשהרחוק איש צדיק והקרוב קרוב במשפחה ורחוק רחוק במעשיו ע”כ.

והנה בחידושי מהרש”ל לטור (הובא בפרישה) כתב וז”ל ומכל מקום בודאי מיוחס קודם לשאינו מיוחס אם שניהם שוים וראוי אף לדקדק על זה כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו’ עכ”ל.

ואיני יודע אם הט”ז מודה לזה.

{ה’ כסלו ע”ו}

כתב הפמ”ג סי’ קי”ט סק”א, בדין בקשת צרכי יחיד בשמונ”ע, וז”ל, ובשומע תפלה עיין מ”א מלשון המחבר בשאר ברכות דווקא אם צריך לו ובשומע תפלה אפילו על העתיד רשאי לבקש שלא יחסר לחמו עיין אליה רבה ס”ק ב’ ע”כ, והובא במ”ב שם.

והנה כתב הפמ”ג בפתיחה להל’ תפילה, וז”ל, מצות עשה אחת לעבוד את ה’ בכל יום בתפלה הר”מ ז”ל ריש הלכות תפילה וסובר שם פ”א ה”א תפלה מן התורה בכל יום בפעם א’ סגי ומדברי סופרים להתפלל בכל יום ב’ תפלות שחרית ומנחה וכו’, וכתב עוד והנה שאלת צרכיו אף שיש בני אדם שאין צריכים להם ולא חסר להם מכל טוב מכל מקום צריך לבקש על העתיד שלא יחסר לו לחמו ומימו וצריך להתפלל עליו בכל יום אע”פ שיש לו כפשטא דקרא שמות שם ועבדתם את ה’ אלהיכם ובירך את לחמיך כו’ גם אין צדיק אשר יעשה טוב ויבקש מחילה מה’ עיין מה שאכתוב לקמן [ד”ה והנה בילקוט] משם ספרי, ולהר”מ ז”ל תפלה בכל יום חובה משום הכי ספק התפלל או לא התפלל כלל חוזר ומתפלל תפלה א’ עכ”פ דהוה מן התורה ע”כ.

והקשה הג”ר יעקב אשר פלדמן דכיון שכלול במצות תפילה גם בקשה על העתיד, א”כ מ”ש בקשה על שעבר שמותר לאומרה בברכת השנים, לבין בקשה על לעתיד לבוא שאין לאמרה אלא בש”ת.

תשובה גם בסי’ קי”ט לא פקפק הפמ”ג לומר דאינה חשובה כתפילה, והראיה דמותר לאמרה בברכת השנים, אלא דהנה כל מי שאומר כל בקשה באמצע ברכה חשיב כמוסיף על ברכה שתקנו חכמים, וחשיב מעט כמשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, ומה”ט כתב הגר”א דבשומע תפילה לא יאריך בקשות, ורק באלהי נצור, ואע”ג דבאמת ס”ל להגר”א באמרי נועם דגם הבקשות שאומר באלהי נצור חשיבי מן השמונ”ע [כן מוכח מדבריו ע”ש], ואפ”ה אין איסור כלל להאריך, מ”מ אסור להאריך בברכת ש”ת בבקשות פרטיות, ואע”ג דמדאורייתא אין נוסח לשמונ”ע מ”מ נראה קצת כמשנה מן הנוסח שטבעו חכמים בברכות, ומש”ה לענינינו כתב הפמ”ג שלא יאמר מה שאין נוגע לעכשיו בתוך הברכה.

ובשו”ת שבט הלוי ח”ח סי’ כ”א כתב דבר חידוש שאם מתפלל על העתיד ומטרתו לעורר את כונת הלב מותר, וכמ”ש בס’ חסידים סי’ קנ”ח שבקשת צרכיו מעוררת את הכונה.

וז”ל הס’ חסידים הנ”ל, שלא ירוץ בתפלה כאלו שמח אם היה כבר מסיים אלא בכל תיבות יחשוב לתת בלבו כונה בכל מה שמוציא מפיו הלא יש לך לחשוב אם יש לך דבר להתחנן ולבקש מאת המלך שהוא בשר ודם הירצך או הישא פניך אם תמהר דבריך לפניו ולא מבעיא שלא יעשה חפצך אלא שיאמר אין אתה אלא מתלוצץ ויגרש אותך מפניו ואל תחשוב ממליך מלכים פחות מן המלכים אשר תחתיו ואם באת להללו ולשבחו דע כשאתה מתאוה לשבח קול נעים ושיר של שבח אם היו מרצים וממהרים בלא ניגון ומי מקובל הי’ וכו’, ואל תעשה כאלו חובה לך שיצאו מפיך לא כן אלא כשתאמר דברי בקשות תאמר בדרך תחנונים וכו’.

ואם תצטרך לפרנסה אל תשים לבך רק לאותה ברכה כמו לברכת השנים או אם יש לך חולי אל תשים לבך רק לברכת חולים מפני שאומרים עליך למעלה זה פלוני סבור שאינו צריך אלא לזאת לכך תכוין בכל הברכות שרי שמונה עשר יראת ה’ להיות לפניו ביראה על כל הברכות ואל תשים כוונת לבך רק לבקשות כי עיקר הכוונה לברכות ולשבח לכן אמרו יכוין בכולם ואם אי אפשר יכוין בברכת אבות או בברכת הודאה שאם תכוין רק בבקשות אז יהיה למעלה שוטנים שאומרים אין ראוי לקבל תפלתו שבכבוד מקום אינו חושש לבקש בכוונה ובדרך תחנונים ואיך נעשה רצונו שברצון נפשו מכוין ולא בשבח לכך טוב להתפלל ולכוין בשמחה ובכבוד להקב”ה להתפלל בכוונה שלא תדבר עם אדם קודם שתעמוד בתפלה אלא אמור דברים המכניעים את הלב תחילה ברחמים וכשתתפלל תוסיף על כל ברכה וברכה מענינה לצרכיך כי ביותר הם מכינים את הלב ואם לא תוכל להוסיף לפי שהקהל סיימו קודם תוסיף באחת או בשתים כדי שלא תצטרך למהר בברכה אחרת ככל מה שכתבנו בסדר התחינה תוסיף ואם לא תוכל להוסיף חקור לך אחר ניגונים וכשתתפלל אמור אותן באותו ניגון שנעים ומתוק בעיניך באותו ניגון אמור תפלתך ותתפלל תפלתך בכוונה וימשוך לבך אחר מוצא פיך לדבר בקשה ושאלה ניגון שמכין את הלב לדברי שבח ניגון המשמח את הלב למען ימלא פיך אהבה ושמחה למי שרואה לבבך ותברכהו בחיבה רחבה וגילה כל אלה הדברים המכינים את הלב עכ”ל.

ולא מצאתי בדבריו מקור ברור לענין זה של השה”ל, ואדרבה בדבריו נזכר הענין שאם היית צריך וכו’.

אבל מ”מ לפמשנ”ת דבעצם גם בקשה על העתיד חשיב כתפילה ממש כדברי השואל, ורק כיון שנוטה מלשון הנוסח אסור שלא לצורך, אך אם עי”ז זוכה לכוין יותר כמ”ש הס”ח, הרי בזה הוא מתקן ומכונן יותר את תפילתו ואת צורתה.