הנידון בזה דבגמ’ במכות אמרי’ שהאיסור מדאורייתא בזקן הוא בגילוח שיש בו השחתה, הוי אומר זה תער, ויש לדון לגבי כל דבר שהוא דרך גילוח ויש בו השחתת השיער אם הוא בכלל איסור גילוח שיש בו השחתה.

ולענין מספריים כעין תער יעוי’ בשו”ע יו”ד סי’ קפא ס”י שנקט שהוא מותר, אבל כ’ הרמ”א שם ע”פ התה”ד ופסקי תוס’ שכשמספר במספריים יגזור רק עם החלק העליון של המספריים (היינו הסכין שאינו נוגע בבשר) ולא בחלק התחתון משום שהחשש שמא יחתוך רק עם החלק התחתון וזה כתער ממש, והיינו שאם יחתוך עם התחתון בצירוף העליון כדרך מספריים עדיין לא יעבור על תער דאורייתא, אבל אם בטעות ישפשף בשרו עם הסכין התחתון בלבד ויחתוך עמו את השיער ע”ג הבשר, זה צורת תער ממש.

ונשאלת השאלה למה באופן של מספריים לא חשיב גילוח שיש בו השחתה אם חותך השיער עד עיקרו, והתשובה לזה, דמ”מ במספריים כעין תער אינו חותך סמוך לבשר אלא במקום שנושקים שני סכיני המספריים יחד והוא אינו סמוך לבשר, שהרי יש עובי הסכין התחתון המפסיק בין הגוף לבין המקום המבצע את החיתוך.

עכ”פ אין מנידון זה ראיה לענייננו, מכיון שכאן בניד”ד החיתוך נעשה ממש סמוך לבשר ואולי אפי’ יותר קרוב לבשר מתער שהיה בזמנם, ויש לדון בזה האם מכיון שכך הוא דרך הגילוח ממילא יש בזה גילוח שיש בו השחתה או לא.

ויעוי’ בפת”ש על השו”ע שם, דבבית הלל על השו”ע שם כ’ שאסור לפספס הזקן באבן המסיר את השיער, וכ’ הנוב”י תניינא חיו”ד סי’ פא דדוקא באבן אסור שעל ידי חידודו מסיר השיער אבל במשחה ששורפת את השערות מותר ואם נשאר מן המשחה לאחר השיער יש להסירו ביד ולא בדבר חד עכ”ד, ועיקרי הדברים כבר נזכרו בב”י שם.

ומבואר מדבריו דהגדרת גילוח אין ההגדרה לענין זה מה שדרך בני אדם לגלח, אלא הסרת הדברים על ידי דבר חד ומחתך זהו הגדרה של גילוח, ולכן הסרת השיער על ידי שריפת השערות באופן מלאכותי על ידי משחה מותר, דההגדרה של זה הוא השחתה בלא גילוח, ולא נאסר אלא גילוח עם השחתה יחד, ולפ”ז לכאורה יוצא שגם בהסרת השיער על ידי קרן לייזר שהוא ריכוז כח אור שמכלה את השיער ואינו דרך חיתוך וגילוח כלל יהיה מותר.

ובשם הגר”מ שטרנבוך (שו”ת ושב ורפא ח”ג סי’ קכח) הובא שאמנם אי”ז כתער אבל יש בזה איסור לא ילבש, ולגוף ענין לא ילבש צריך בירור, דבגמ’ ופוסקים מבואר דגילוח זקן אינו לא ילבש, ואם משום שמחליק לגמרי, הרי לא ימנע שלפעמים מחליק לגמרי גם במשחה בתחילת צמיחת הזקן, ועוד דאיש בן י”ג ג”כ אין לו זקן ומאן לימא לן שמתכוון לעשות מלבוש אשה, ואם משום שלא יצמח לעולם, א”כ מנ”ל שבכה”ג חשיב מלבוש אשה, חדא דהרי האשה עצמה אינה עושה כן אלא הוא בטבע, ומנ”ל דחשיב מלבוש אשה בדבר שהוא בטבע כאשה, ועוד דאם הותר לו לגלח שוב ושוב עד סוף ימיו במשחה למה שלא יותר בפעם אחת לגלח לעולם, ומנא לן לחדש סברא זו שגילוח לעולם הוא דרך אשה, וצל”ע בכל גדרי דין זה.

ובשו”ת הנ”ל ציין לדברי השבלי הלקט סי’ מא שהזכיר שהמגלח הזקן במספריים כעין תער עובר על איסור לא ילבש, ודבריו צ”ע דאדמייתי ראי’ מהשבלי הלקט יביא ראי’ להיפך משא”ר וטוב”י סי’ קפא שנקטו להתיר בגילוח זקן במספריים כעין תער, ובפרט דבגמ’ בשבת משמע כדבריהם.

ומ”מ במקום שיש רגילות לגלח הזקן בלייזר באנשים אין איסור לפי הדעות והגדרים שנתבארו בתשובות הסמוכות, וכן בשם הגריש”א (תל תלפיות תשרי שתע”ג) הובא, הסרת ריבוי שערות על ידי קרני לייזר מותר כיון שכהיום החילונים מסירים בתער כבר לא הוי בכלל לא ילבש דהוי בכלל אנשים נוהגים כן כמו לענין מראה ואף שאין מסירים על ידי לייזר מאחר ואינו ניכר אופן ההסרה אם הוא בתער או בלייזר לכן לא הוי בכלל תיקוני אשה ומותר עכ”ד, ויש לציין דזהו לפי הצד שמנהג החילונים ג”כ נחשב מנהג לענין זה, ובתשובה נפרדת הרחבתי בנידון זה.

וכתב לי חכ”א, נראה להוסיף שיש עוד סברא להתיר בלייזר, כי רבינו יהונתן מפרש שהסיבה שמלקט ורהיטני אינם נחשבים דרך גילוח, זה מפני שהם תולשים את השערה משרשה, ואילו דרך גילוח הוא דווקא כשחותך את השערה ושורשה נשאר קיים, וכ”מ בפהמ”ש לרמב”ם, וא”כ נראה שגם הלייזר דומה יותר למלקט ורהיטני כיון שהוא נועד לפגוע בזקיק של השערה עכ”ד, ואכן נראה ראיה.

לגבי מי שנוהג כרבינו תם בין לקולא בין לחומרא נמצא שלפי מנהגו יש לומר תחנון גם אחר שקיעה של הגאונים, שהרי אפי’ בבין השמשות דעת המשנ”ב לומר תחנון, ואפי’ למנהגינו שחוששים לסכנה לומר תחנון בבין השמשות אבל מי שנוהג אפי’ באיסור סקילה כרבינו תם פשיטא שלענין תחנון יכול לומר תחנון בזמן זה, וחמירא סכנתא מאיסורא נאמר רק לענין ספקות יעוי’ ברמ”א יו”ד סי’ קטז (וע”ע בספ”ק דעירובין).

אולם אם הש”ץ מנהגו כרבינו תם והציבור נוהגים כמנהג הגאונים (דהיינו כפי השקיעה המצויה) הרי שיש לנהוג כמנהג הציבור ולא לומר תחנון, שהרי אין מנהגינו לומר תחנון ביחיד כלל, ובפרט לפי מה שהורו פוסקי זמנינו שאשכנזי שמתפלל אצל ספרדים שלא יעשה נפילת אפים שהרי הדבר ניכר, וכ”ש אם ש”ץ זה נוהג שלא לומר תחנון כלל במנחה (כפי המקרה בשאלה שלך).

הנה זה ברור ששמועות טובות נתקן רק על טובות שלו, ולא על טובות של גוים, ואע”פ שמצינו ברכת דיין האמת על הרואה בית ישראל בחורבנן, מכל מקום הרי על הרואה בתי נכרים בחורבנן הרי אינו אומר כן ואדרבה אומר אל נקמות ה’, ויותר מזה הרואה בתי גוים ביישובן צריך לומר בית גאים יסח ה’ (סי’ רכד ס”י וסי”א) וגם אם שמח בזה צריך לעקור השמחה מלבו שהרי הטוב האמיתי נקבע ע”פ התורה.

ויש להוסיף עוד דבגמ’ בר”ה גבי מלכויות זכרונות ושופרות בדף לב ע”א ע”ב אמרי’ דאין מזכירין זכרון מלכות ושופר של פורענות של ישראל אבל מזכיר מלכויות זכרונות ושופרות של פורענות של גוים עי”ש.

ואם היה מותר לשמוח בשמחתן כ”ש שהיה מותר ליתן להם מתנת חינם אבל כבר כתיב לא תחנם (ע”ז ד”ך ויו”ד סי’ קנא ס”י) שרצון התורה שלא נדבק בהם כלל, אלא כענין שנאמר לראות בטובת בחיריך לשמוח בשמחת גויך (היינו ישראל שהם גוי אחד בארץ) להתהלל עם נחלתך (תהלים קו, ה) ובשמחתו לא יתערב זר (משלי יד, י).

ואפי’ לומר כמה נאה גוי זה אסור לומר כמ”ש בגמ’ ע”ז שם.

ובירושלמי רפ”ה דברכות מקשה היאך מסיים בישעי’ בקרא והיו דיראון לכל בשר דהרי אין מסיימין בדבר רע, ותירצו בירושלמי שם בגוים היא עסיקינן, והיינו דמאחר דמיירי במפלתן של גוים הוא טוב ואינו רע, ועי”ש עוד וכן בפסיקתא דר”כ עם ביאורי.

וממילא כיון דלא אריך לשמח בשמחת הגוים א”כ מה שהוא שמח בזה אינו אריך ואין ברכה על דבר שאינו טוב.

ולא דמי לככה לו בעולמו שהוא שמח במעשי ה’ עי’ בע”ז שם דמתרץ אודויי הוא דקא מודה ובתוס’ שם בשם ירושלמי דברכת ככה לו בעולמו מברכין אפי’ על סוס נאה או גמל נאה.

ומ”מ אם משמחו מחמת שתצא מזה טובה לישראל היה מקום לעורר שיצטרך לברך רק דבפועל אינו מברך על הטובה כשאמור לצאת כל שלא יצא בפועל כמ”ש בפ”ט דברכות ובשו”ע או”ח סי’ רכג עי”ש (ובתשובה אחרת לגבי שריפה בבית כתבתי ההגדרות בזה מתי נאמר דין זה), וכמו שביארתי בתשובה על שאלתך לענין ברכת הטוב והמטיב על נשיא אירן דאין הברכה אלא כשמסתיים הדבר הנצרך כמו שנתבאר שם ע”פ דברי הפוסקים.

הוספה לגבי הנידון דיין האמת על פורענות גויים

כתבתי דא”א לברך שהרי אין בזה צער, ויש להוסיף בזה מתני’ בר”ה וגמ’ שם לגבי שופר פורענות וגויים עי”ש וכן בירושלמי לגבי סיום בדבר טוב עה”פ ככה תשקע בבל ולא תקום ע”ש ומבואר בכ”ז דפורענות גויים אינו צער.

וחכ”א רשם על גליון ספרו על תשובתי הנ”ל להקשות מדין קיטע גוי, ולא זכיתי להבין הקושי’ דהרי קי”ל שאין צער על גויים לענין דיין האמת כמבואר בשו”ע סי’ רכה ובמשנ”ב שם סקכ”ח דלהסוברים שרק על מי שמצטער עליו מברך דיין האמת אין מברך על גויים וא”כ לגבי שמועות הרעות לכו”ע בודאי שאין לברך על גויים ועוד דהרי כך ההלכה שאינו מברך על קיטע דיין האמת שאינו מצטער עליו כהדעה הזו בשו”ע שם.

המים שלמטה אינם מזיקים אם מי הנתינה (השפיכה) מגיעים לכל מקום ברגליים.

מקורות:

בגמ’ גיטין טז ע”א חציו בטבילה וחציו בנתינה מאי תיקו, ופרש”י שנכנס חציו לתוך המקוה ועל חציו נתן ט’ קבין, וכ’ הב”י בסי’ פח דכיון שהוא דרבנן נקטינן לקולא וכן פסק המשנ”ב שם, וכ”ה במג”א סי’ תרו סק”ט.

ומ”מ בנידון דידן מצד אחד הוא חמור יותר מהנידון בגמ’ שם, דשם בגמ’ הצד להכשיר (כמו שפסקו הב”י והמ”ב) הוא מחמת שהמקוה יש בו כח לטהר בפני עצמו אם היה הבעל קרי נכנס כולו בתוכו, אבל בניד”ד מאיזה דין המים שבתחתית האמבטיה יטהרו, דהרי אפי’ דסגי בשאובין כמ”ש הראב”ד והמג”א והרע”א והמ”ב מ”מ ארבעים סאה ודאי בעינן, דהרי ט’ קבין בנתינה ולא בטבילה כמ”ש בברכות כב ע”א והובא בפוסקים.

ממילא זה פשוט שהמים בתחתית האמבטיה אינם מצטרפים לט’ קבין וכששופך ט’ קבין צריך להזהר שיבואו לכל מקום גם היכן שיש כבר מים.

ומ”מ מים במים אינם חוצצין ולא דנו בגמ’ שם אלא מצד שיועילו מי המקוה לטהר מקום שלא באו לשם הט’ קבין, ולכן למעשה אם אכן שופך הט’ קבין לכל מקום בגופו וברגליו אין המים שלמטה מגרעים או מזיקים, דבעיה מצד חציצה ודאי לא הוי דאפי’ הדם והדיו קי”ל דאם הם לחים אינם חוצצים, וכ”ש כשהנידון על חציצה בבעל קרי ואכ”מ, ומ”מ יש בזה קושי (עכ”פ כששופך על עצמו) להגיע לכל מקום בשפיכה יחד עם כל גופו כמ”ש הס”ח סי’ תתכח שקשה מאוד שאדם שנותן הט’ קבין לעצמו יצליח שהמים יגיעו לכל מקום ה”ה בניד”ד.

ולעיקר הענין יש לציין דגדולה מזו כ”כ הפמ”ג במשב”ז סי’ פח סק”א והמטה אפרים סי’ תרו ס”י, דיש להרטיב כפות רגליו קודם שנותן על עצמו הט’ קבין, ועי’ שו”ת ארץ הצבי ח”א סי’ פט.

ויעוי’ מ”ש בכה”ח סי’ פח סק”ז שמתחילה ישפוך מים על פס רגלו התחתונה כדי שיהיו חיבור אח”כ עם המים שלמעלה וכו’ עי”ש, ודבריו צע”ג דהרי חציו בנתינה וחציו בטבילה לא מצטרף, אם אינו מקוה כשר וכדמוכח בגמ’ וכמבואר מדברי המשנ”ב סי’ פח סק”ג, וחציו לאו דוקא כמו אידך נידון בגמ’ שם בגיטין על גידוד חמישה ומחיצה חמשה.

ומאידך גיסא א”א לטעון דתחילת הנתינה על רגליו חשיב תחילת נתינת הט’ קבין דהרי הפסק לא מהני כמבואר במשנה במקוואות ובכל הראשונים שהובאו בב”י ובס”ח סי תתכח, והכה”ח משמע דמיירי גם כשיש הפסק ביניהם.

ועכ”פ מבואר מכל דברי הנך פוסקים (עכ”פ הפמ”ג וסייעתו שאין בהם קושי’ להלכה) שלא חששו כלל למה שיש כאן טבילה במים שלמטה עם הנתינה שלמעלה, דהעיקר שמי הנתינה יגיעו לכל מקום (עכ”פ להפמ”ג דאילו למטה אפרים סגי בראוי בצורת השפיכה שמגיעים לכל מקום, כמו שהרחבתי בתשובתי השניה), וכנראה שכשהרגליים לחות הוא מועיל לזה אפיל לשיטת הפמ”ג שצריך שמי הנתינה יגיעו לכל מקום.

אם נוהג (ע”פ רבותיו) לחשוש לדעת המג”א מעיקר הדין לגבי זמן ק”ש פשיטא שעדיף לקרותה לפני זמנה (אחר עלות השחר) שבזה ודאי יוצא בדיעבד לכו”ע מלקרותה לאחר זמן המג”א, שאז אינו יוצא ידי חובתו לפי דעת המג”א, אבל אם נוהג לעיקר הדין כהגר”א לענין זמן ק”ש ונוהג את שי’ המג”א לחומרא בעלמא (כמו המנהג הרווח בכמה מקומות וכהוראת החזו”א) בזה בודאי שעדיף לקרוא הק”ש בזמן הגר”א לאחר זמן המג”א שבזה יוצא ידי חובתו לפי שי’ הגר”א לכתחילה, מאשר לקרוא לאחר עה”ש קודם זמנה שבזה לכו”ע מותר לעשות כן רק בשעת הדחק.

וכעי”ז יש שהורו לענין ק”ש בזמן של המג”א בלא תפילין שעדיף לקרותה בזמן של הגר”א עם תפילין (לפי הסברא שנוקטת את שי’ המג”א לחומרא בלבד).
ועי’ בביאורים ומוספים על המשנ”ב מה שהביאו דעות בזה.

אבל יש שהורו שיכול לעשות תנאי, ולומר שאם הלכה כהמג”א יוצא ידי חובה בק”ש הראשונה ואם הלכה כהגר”א יוצא ידי חובה בק”ש השניה (ויש לעיין אם צריך תנאי כפול בזה דיתכן לומר דבדבר שאינו יוצא בלא כוונה סגי בזה שמכוון שהתנאי יחול כרצונו ותנאי כפול לא נאמר אלא בדברים שאינם חלים בלב, ויעוי’ בתוס’ בקידושין נ’ דגם במכר במקום דל”א דברים שבלב לפעמים א”צ תנאי כפול ואכמ”ל), אבל יש שטענו שלא לעשות תנאי לק”ש, שהוא חסרון בכובד ראש, ואפשר דלכו”ע בדיעבד מ”מ התנאי חל אם עשה, וכן מש”כ המשנ”ב שלא לסמוך על ק”ש על מיטתו שאינה בכובד ראש פשיטא דבדיעבד יצא אם כיוון בפסוק ראשון.

ויש לציין דמה שמועיל תנאי בתקיעות (עי’ ר”ה לד ע”א ולרוב הראשונים הוא טעם ספק) אינו מטעם תנאי אלא שבכל תרועה מתכוון באמת לצאת ידי חובה בתרועה זו וכלפי שמיא גליא במה יוצא, דהרי במה שאינו תרועה אינו יוצא גם אם רוצה בכך.

אם כי לגבי נדרים מבואר ברמ”א ביו”ד הל’ נדרים שא”צ תנאי כפול, והטעם משום שכל דבר שתלוי במחשבתו לא בעי’ תנאי כפול, דתנאי כפול ודיני תנאים לא נאמרו אלא בדברים שאין מועיל בהם דברים שבלב, ולפי הגדרה זו לכאורה יצטרך לצאת שגם במצוות לא יצטרכו תנאי כפול.

ועי’ עוד לענין תנאי במצוות בסי’ תפט ס”ג ובנו”כ שם.

ההידוק הוא לעיכובא אבל הכריכות אינם לעיכובא, ולכן בלא הידוק כלל בשימה בלבד אין בזה ענין ותפילין שמונחין שלא במקומן כמונחות בכיסן, אבל בלא כריכות ודאי יש בזה תועלת, שכן הכריכות אינם לעיכובא, ואין חילוק בין אדם חילוני לאדם חרדי, שכן גם אדם חרדי חולה אפשר להניח לו תפילין בלי הכריכות אם אי אפשר יותר מזה, אבל צריך שיהיה יודע לשמור גופו דאם אינו שומר גופו אין היתר להניח לו, וגם בזה אין הבדל בין אדם חילוני לחרדי (ועי’ בשו”ע מה יעשה מי שיכול לשמור רק מעט זמן מה יעשה אבל בחולה צריך לברר שיודע לשמור אם מעט ואם הרבה), וכמו”כ צריך להזהר שלא יהיה במצב גוסס גמור שאז הזזת איבר אצלו נחשב רציחה כמבואר בסוגיות.

וכמובן שצריך שיהיה במצב שיכול לשמור גופו מלהפיח ומלישן, ובשעת מיתה כשכבר אינו יכול לתקשר כמובן שאינו בכלל זה.

מברכים כיון שהוא כלי חשוב מאוד, ובודאי שיש בו שמחה, וכך הוא הדין שמברכים על כלים ג”כ ולא רק על בגדים כמ”ש במשנ”ב סי’ רכג סקי”ג ואכמ”ל.

ומכיון שהוא עשוי גם לשימוש בני הבית ויש להם טובה מזה לכן הברכה היא הטוב והמטיב ולא שהחיינ.

ואם השימוש הוא עבורו לבד הברכה היא שהחיינו וכ”כ באג”מ ח”ג סי’ פ.

ועשיר גדול שאין לו בזה שמחה כל כך כגון עשיר שיש לו כבר הרבה מכוניות לא יברך כמבואר במשנ”ב שם.

והטעם שברכב שמשמש לעצמו מברך שהחיינו ואם משמש גם לבני ביתו מברך הטוב והמטיב הוא משום דכל דבר שהיא טובה לאחרים ג”כ מברך הטוב והמטיב דהיינו הטוב לו והמטיב לאחרים, וכמו שמתבאר במשנ”ב סי’ רכג דבקנה כלים שהם לו ולבני ביתו מברך הטוב והמטיב, ולכן גם במכשירי חשמל שמברך עליהם שהחיינו אם קנה אותם לו ולבני ביתו מברך הטוב והמטיב, וכעי”ז מצאנו גם בירושה שמברך שהחיינו ואם יש לו אחים יורשים עמו מברך הטוב והמטיב.

שוטה אינו נאמן אפילו בעדות אשה.

מקורות: עי’ באבן העזר סי’ יז סי”ג ששוטה אינו נאמן אפי’ בעדות אשה.

ואמנם לא כל אחד שמוגדר מבחינה רפואית כלוקה בתסמינים של אוטיזם הוא נחשב שוטה, אבל אותם אלו הרגילים להתכנות בסתמא אוטיסיטים שאינם מכלל יישובו של עולם הם בד”כ שוטים בוודאות.

ויעוי’ בשו”ע בחו”מ לגבי הל’ עדות שהזכיר שיש אופנים שהדבר מסור לדיין להחליט על אדם המופלג בחוסר בינה והשכל האם דינו כשוטה או לא.

ואולם יש לציין דהשו”ע באה”ע שם הזכיר ג”כ על קטנים שאינם נאמנים עם דבריו לענין שוטה ואעפ”כ הזכיר שיש איזה אופן שקטנים נאמנים בכעין מסל”ת כשעושים הספד עי”ש, ויש לדון אם ה”ה בשוטה.

ועי”ש בט”ז סק”ח וכן בפת”ש סקנ”ט (וכן בשו”ת רעק”א ח”א סי’ צב) דמשמע שם לכאורה לפום ריהטא ששוטה גרוע מקטן ולא יהיה נאמן אפילו במסיח לפי תומו עי”ש, ועם כל זה שוטה שלפי גדרי הדינים דינו כשוטה ורק יש בו דעתא קלישתא יתכן שלפי גדרי הדינים כאן יהיה דינו דומה יותר דומה לקטן עי’ בלשון הפת”ש שם.

ואולם מלשונו של הב”ש שם סקל”ג משמע דבשוטה במסל”ת באופן המבואר בשו”ע שם שמועיל בקטן יועיל גם בשוטה, עי”ש לפי ציון התחלת הדיבור, אולם במקור הרמב”ם פי”ג מהל’ גירושין הי”ח (שציין לו הב”ש מקור לדבריו) אין מקור לדין זה, אלא כלשון השו”ע שם שהזכיר הקולא רק לענין קטן, ולכן יתכן שגם הב”ש לא נתכוון לשוטה אלא לקטן בלבד, והתיבות של התחלת הדיבור (הדיבור המתחיל) לפעמים הם ע”פ סידור המדפיסים כידוע, וא”א לפסוק הלכה על פי זה, ולכן אע”פ שנזכר בהדיבור המתחל שוטה יתכן שהב”ש גופיה לא נתכוון לזה, אלא נתכוון לעיקר הדין שבא לומר בדבריו שם עי”ש, ויל”ע.

ומ”מ יעוי’ עוד באה”ע הל’ קידושין ובב”ש שם דמבואר שם שאם מבין דברים מסויימים אין דינו כשוטה עי”ש בדבריו.

אלו המכונים בסתמא אוטיסטים ללא שם לוואי בלשון העם שהם “אוטיסטים” ומתייחסים אליהם כאנשים שאינם בני אדם אלא “אוטיסטים”, שזה למעשה מתכוון לאותם שאינם מתפקדים, אבל לא התכוונתי לאלו שרק מאובחנים כאוטיסטים, וזה מה שכתבתי לגבי תסמינים של אוטיזם בתשובה.

לגבי בעיות שכליות של חוסר שכל מוחלט הכרעת הרמב”ם והשו”ע שיש להם דין שוטים אלא שהם כתבו שיש לבחון כל מקרה לגופו לפי ראות עיני הדיין.

מעיקר הדין אין בזה איסור, מכיון שמשומד הדין נפסק שמורידין ואין מעלין, וגם להחזו”א שדין זה אינו נוהג בזמנינו אבל בתפילה מודה, וכן מצינו בר’ מאיר בברכות י ע”א שהתפלל יתמו חוטאים מן הארץ, ואע”ג שנזכר שם שאמרה ליה ברוריה יתמו חטאים, כבר הוכחתי בחידושי על הגמ’ שם ובחיבורי איפת צדק על המכילתא פ’ בשלח מהרבה מקומות מחז”ל שנקטו יתמו חוטאים וכמו שבהרבה מקומות שנכתב במקרא חטאים הכונה לאנשים חוטאים, ולא אכפול בזה המ”מ שכתבתי שם, וכן מצינו שתקנו ברכה מיוחדת להשמדת המשומדים כמבואר במגילה יז ע”ב.

(ומוסר דינו לשמים בב”ק צב הוא רק באופן דלית בי דינא בארעא ובמשומד בד”כ ההגדרה היא שאין ב”ד בארעא שיכול לדון אותו).

אבל למעשה אי’ בגמ’ בברכות ה ע”א גבי ההוא מינא דהוה מצער ליה בקראי דלא ניחא וכו’ דורחמיו על כל מעשיו כתיב וכתיב גם ענוש לצדיק לא טוב, ומבואר דאינו דבר טוב להשתמש בקללה כנגד המשומד, ומאידך גיסא שם מיירי בהריגה בנס בשעת כעס והוא נידון חדש עי”ש.

וכן במהרש”א נקט שם בדף י’ כברוריה שעדיף להתפלל על הרשע שיחזור בתשובה, ומאידך גיסא לא נתבאר אם מיירי שם במשומדים או בבריוני בלבד.

ומאידך גיסא בשו”ע יו”ד סי’ שלד מבואר שיש קללה שצריך להטיל על הרשע לפעמים במקרים שונים, וזה ענין נידוי שמתא שם מיתה כמבואר בגמ’ אורו מרוז וכו’ וארור בו קללה, ועי’ בשבת גבי מעשה דההוא מוכסא וכן בפ”ג דמו”ק גבי פקע כדא ובכ”מ אי’ נתן בו עיניו ועשאו גל של עצמות.

ולכן צריך לומר שההמלצה הכללית היא שלא להתפלל על הרשע שימות, אלא שיחזור בתשובה, ומ”מ הכל לפי הענין דאם יש רשע ומשומד שמקלקל ומזיק לירא”ש ונלחם כנגד התורה והמצוות או שעומד במרדו אפשר לקללו ולהתפלל עליו שיבוא למצב שלא יוכל להזיק יותר.

והנני להביא מחידושי על הגמ’ ברכות שם.

ברכות י ע”א, אמרה ליה ברוריא וכו’ מי כתיב חוטאים חטאים כתיב, והנה כבר הקשו דבמקרא חוטא בלשון רבים על דרך הרוב הוא ג”כ חטאים ולא חוטאים, כדכתיב בני אם יפתוך חטאים אל תובא (משלי א, י), וכתיב חטאים תרדף רעה ואת צדיקים וגו’ (שם יג, כא), וכתיב והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים (במדבר לב, יד), וכה”ג טובא קראי.

ונראה דרש”י כבר הרגיש בזה וכתב חטאים כתיב קרי ביה חֲטָאִים, כלומר בחטף פתח, אבל זה ודאי שחטאים מצד עצמו בלא חטף הוא שם במקרא גם לחוטאים, רק דמכיון דאיכא למדרש ביה לשון חטא כמו עונות רק בשגגה, אם איתא דאין כוונת המקרא לעונות כנ”ל הוה ליה למקרא להדיא לומר חוטאים, ומדנקט לשון חטאים דאיכא למדרש ביה לשון חטא דרשי’ לשון חטא ברבים, ומ”מ גם בזה צריך לשנות הקריאה לצורך הדרשה לחטף פתח.

ואעפ”כ לכשנתבונן בדברי רז”ל על הפסוק יתמו חטאים מן הארץ נמצא שבאמת לא החזיקו כלל מדברי ברוריה, וראשית כל יש לציין לדברי המכילתא פ’ בשלח דמבואר שם להדיא שלא אמרו כך, וכמו שביארתי שם באיפת צדק על המכילתא דרשב”י שם, וכבר בסוגיין אמרי’ בסוף הדף הקודם [ט סע”ב] ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה, ושוב פעם אחר מעשה דר”מ בדף זה אמרי’ שוב להלן שדר בחמשה עולמות ואמר שירה, ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה וכו’.

ויש הרבה פסוקים שהתפלל דוד על מיתת הרשעים, כדכתיב גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה (תהלים נב, ז), וכן כתיב [שם נח ד-ז] זורו רשעים מרחם וגו’ אלהים הרס שינימו בפימו וגו’, וכתיב יהיו בניו יתומים ואשתו אלמנה וגו’ (תהלים קט, ט) וכן רבים.

ואינו ברור בכלל שצדקו דברי ברוריה בזה שאמנם היתה אשה חכמה אבל כבר אמרי’ אין חכמה לאשה אלא בפלך [יומא סז], ועי’ רש”י [ע”ז יח ע”ב], ועל אף שהובאו דבריה בהקשר לר”מ כאן אך לא נתברר כאן אם נתקבלו דבריה או לא, רק שמע ר”מ דבריה והסכים עכ”פ דסברא הוא שמוטב שישובו בתשובה קודם שיענשו, וזה דבר המבואר כבר בפסוקים הרבה, כדכתיב אמר אליהם חי אני נאם ה’ אלהים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל (יחזקאל לג, יא), וכן מבואר בהרבה מקראות לרוב.

וגם יש סברת ריב”ל שנזכרה לעיל בפרקין דלאו אורחא למעבד הכי ורחמיו על כל מעשיו כתיב וגם ענוש לצדיק לא טוב.

אין היתר להזכיר שמות של ע”ז כמבואר בשו”ע יו”ד סי’ קמז ס”א וכדברי ספר החינוך שהבאת, מלבד שמות ע”ז הכתובים בתורה (ראה שם ס”ד).

ומ”מ לענין שמות עבודה זרה שלא נתקנו דרך כבוד אלא נשתרבבו משמות שקראו האנשים את הע”ז עד שנקבעו להיות שמות הע”ז, יעוי’ מה שכתב בביאור הגר”א (שם סק”ג בשם הגהות מיימוני סוף פ”ה מהל ע”ז בשם היראים סי’ רמה), שאינו אסור אלא שם שניתן לה לשם אלהות, אבל שם הדיוטות, אע”פ שעשאוהו אלוה, כיון שבזה השם אין בו אלהות ואדנות וגם לא ניתן לו לשם כך מותר, דכתיב ושם אלהים אחרים לא תזכירו, בשם אלהות הקפיד הכתוב, וכן תנן בע”ז (ח ע”א) אלו וכו’ קלנדא סטרנורא וקרטסים, שאלו שמות הדיוטות הן, ובכמה מקומות הוזכר אותו האיש ותלמידיו בש”ס וכו’, וכן כתב המרדכי (רמז תתט) עכ”ל הגר”א.

ומ”מ צריך שלא יקראם כמו שמזכירים אותם הגוים לשון חשיבות, עי”ש בשו”ע ס”ב ובבהגר”א שם.

ומ”מ בכל שם של ע”ז אפי’ שם שנקרא על ידיהם לשבח אם רוצה להזכירו מה שיהיה מותר לו לעשות וגם יקיים מצוה בזה הוא להזכיר שם הע”ז בצורת גנאי, כמ”ש בתמורה טו שמקיים בזה ואבדתם את שמם, וזה מותר בכל שם ע”ז.

מה שהבאת דברי היערות דבש ח”ב דרוש ב’ לענין היאך מותר להזכיר שמו של המן שהיה ע”ז, ודמכללתא ומלבשתא היו שמות ע”ז, יש”כ, וכן בנו”כ ביו”ד שם הזכירו ד”מכללתא ומלבשתא” וכו’ הם שמות עבודה זרה, ויש לציין דבחלק מהראשונים בברכות שם דף ח’ מבואר דבתרגום אונקלוס לא היה תרגום לפסוק זה כלל, אלא רק בתרגום ירושלמי (ומה שאנו אומרים הוא תרגום ירושלמי שהכניסוהו המדפיסים לעצם פנים התרגום אונקלוס), ויתכן לומר שהטעם שלא רצה לתרגם כמו שתרגם הרבה עיירות שבתורה וכאן פסוק שלם של שמות ערים ברציפות לא תירגם, אפשר משום שהתרגום אונקלוס לא רצה להזכיר שמות ע”ז שלא נזכרו במקרא, ויל”ע.

יש לפנות לב”ד לדון בדברים, והנני להדגיש שאין כאן פסק הלכה שמישהו יצטרך לשמוע אליו, אולם אציין בזה כמה מ”מ.

קיצור הדברים שע”פ הלכה יש תשלומין באולם שעומד להשכרה ואדם השתמש בו למרות שחשב שהבעלים של האולם הוא אדם אחר שדיבר איתו, (וכ”ש אם היה רק טעות של המלצרים ובעל השמחה ידע את הטעות וזרם איתם מטעמי נוחות שלו כמו במקרה שלך), אבל יש כמה פרטי דינים שצריכים בירור ועיון.

מקורות: בפשטות צריך לשלם וכמבואר בשו”ע חו”מ סי’ שסג ס”י שבחצר העומדת לשכר והשתמש בה השוכר ושילם בטעות לאדם שהחצר לא היתה שלו צריך לחזור ולשלם למי שהחצר היא שלו ויחזור ויתבע ממי ששילם לו (ובעניננו הוא נידון נפרד אם צריך לשלם גם לראשון ויבואר אי”ה בתשובה נפרדת), ומ”מ במקרה שהאולם שסיכם איתו בתעריף יקר יותר אין זה מחייב לשלם לאולם שהשתמש בו בתעריף היקר עי’ בשו”ע שם, ועי’ להלן לענין מקרה הפוך בתעריף.

ויש להוסיף עוד שבשו”ע שם ס”ט הזכיר לגבי חצר שאינה עומדת לשכר, שאף אם שכר את החצר מאדם אחר על דעת לשלם לו והתברר שהוא היה נוכל אינו צריך לשלם את הכסף לבעלים על אף שהשתמש בחצר על דעת לשלם, ומבואר מזה שבמקרה מקביל שחצר עומדת לשכר (המבואר בסעיפים שלפני כן) אם ירד להשתמש בחצר על דעת שסיכם ההסכמים עם אדם אחר, אינו פוטר אותו מה שחשב שחייב לאדם אחר ולא לבעלים כיון שסוף סוף השתמש בחצר העומדת לשכירות.

וגם במקרה שלנו שהיה באולם איזה פקיד שנתן להם להשתמש מחמת שהפקיד לא ידע שלא שכר מישהו את האולם הלילה, לכאורה אינו פוטר אותם מתשלום, יעוי’ בכסף הקדשים על גליון השו”ע שם בסעי’ ו (להגאון מבוטשאטש) שאם אדם נכנס לדור בחצר העומדת לשכר על פי עדותו של מאן דהוא שאמר לו שהוא יכול להיכנס אין זה פוטר אותו מתשלומין, ומה שכתב שם שצריך בעה”ב להישבע שלא אמר כן, ונכנס שם לנידון שבחלק מהמקרים יהיה פטור בשבועה, אבל לענייננו לכאורה אין שייך שבועה שהרי כל הצדדים מסכימים שחלה כאן טעות, והשבועה שם היא להישבע שלא הירשה להיכנס, ועי”ש שכתב כמה צדדים בזה וסיים שצלע”ע היטב.

ומ”מ יש לדון לענייננו אם חשיב שירד על דעת שלא לשלם כיון שלא אכפת לו כלל מי הבעלים ורק שיודע שכבר שילם על אולם אחד ולא היה מתכוון לשלם על אולם נוסף כיון שלא היה לו צד שהאולם אינו שכור לו, וממילא מכיון שלא ירד על מנת לשלם יש לדון מצד ירד על מנת לגוזלה, עי’ בשו”ע שם ס”ה ובכסף הקדשים הנ”ל בס”ו מש”כ בזה, ויל”ע.

רק דיש לחלק את דברי השו”ע ס”ה לבין דברי הכסף הקדשים דהשו”ע שם ס”ה מיירי במטלטלין ושם יש אכן דין של יורד על מנת לגוזלה שבזה אין צריך לשלם הכל עי”ש בשו”ע, אבל בקרקע שאין גזילה לא נאמר בשו”ע שם חילוק זה, וכן מבואר להדיא בתוס’ ב”ק ריש דף צז [והבאתי בתשובה אחרת ד”ה מי ששומע אזעקה וכו’] לענין חילוק זה בין קרקע למטלטלין, ואילו להדיא מבואר ברמ”א בס”ו שאם גזל ולא דר אינו צריך לשלם השכירות אבל באופן שדר לא, והכסף הקדשים שציין לדברי השו”ע סי’ שסג על חילוק בין יורד על דעת שכירות או לא – אין ברור למה התכוון, והרב גרוסברד (חתניה הגרנ”ק) אמר לי שאולי כוונת הכסף הקדשים לחילוק המסתבר בין ירד לשכירות לבין ירד שלא לשכירות שבירד לשכירות יצטרך לשלם כמו שהוא רגיל להשכיר גם אם הוא יותר משוויו ובירד שלא לשכירות לא יצטרך לשלם יותר משוויו, ויעוי’ שם בשו”ע קצת רמז מזה בסעי’ י’, אבל דבריו צריכין בירור למה התכוון בחילוקו זה.

ובפשטות לפי דברי השו”ע בס”ט וס”י אם דיבר על מישהו על שכירת אולם ובפועל השתמש באולם נחשב שירד על דעת שכירות ויצטרך לשלם, רק שאם האולם שהשתמש בו יקר יותר מהאולם שהתכוון לשכור הסתפק שם בכסף הקדשים ועי”ש מה שצידד בזה.

ובפשטות לפמ”ש השו”ע בס”י ובקצה”ח שם סק”ז בשם הנ”י והריטב”א יוצא שיצטרך לשלם על האולם השני כל השכר הראוי לתת לפי אותו האולם.

ואין להקשות על דברי מהאומר לחבירו דור בחצר שאין צריך להעלות לו שכר, כמו שפסק הרמ”א שם בס”י וכן נקטו הב”ח והש”ך לחשוש לדעה זו לפטור משום המוציא מחבירו עליו ראיה, וכעי”ז בקצה”ח סק”ט ובפת”ש בשם שו”ת חת”ס חו”מ סי’ קיט, אבל כאן לא שייך זה דכאן אין ספק שהיה כאן טעות שהאולם לא ניתן כאן בחינם והפקיד לא התמנה על ההחחלטה למי להשכיר אלא רק לקבל את האורחים, דהצד לפטור באופן של הרמ”א לכאורה הוא כשאפשר לתלות באופן של מתנה, ע”פ דברי הר”ן המובאים בקצה”ח שם סק”ט שהובאו ברמ”א סי’ רסד ס”ד, אבל כאן שאי אפשר לתלות באופן של מתנה לא.

בכל נידון זה צריך לברר המציאות האם שייך כזה דבר אולם שלא הצליחו למצוא שוכרים להערב עד שעה מסויימת, וכרגע אין סיכוי כלל למצוא שוכרים להערב, אם נניח שיש מציאות כזו, יש לדון שנחשב כמו חצר שאינה עומדת לשכירות, יעוי’ ברמ”א שם ס”ו שכ’ ואפילו היה רגיל להשכירו רק שעכשיו לא עביד למיגר בתר האי שעתא אזלינן עכ”ל, ואיני מכיר המציאות בזה וצריך לברר, אבל ההסתברות היא שמכיון שיש מקומות שהאולמות תפוסים מאוד ואין תאריכים פנויים, לכן יכול לקרות לפעמים שישכרו אולם מדקה לדקה כשאירע שהתעורר למשפחה כל שהיא או לכינוס או למוסד צורך לאולם מכל סיבה שלא תהיה, וממילא אם בעל האולם מקווה לכך שלפעמים להשכיר האולם ברגע האחרון ממילא כבר יהיה נחשב חצר דקיימא לאגרא בכל מצב, ויש מקום להעלות צד שגם אם עד היום לא היה מצב שמישהו שכר את האולם ברגע האחרון בכזאת שעה אבל אם בעה”ב לא התייאש ומצפה לזה הוא לכשלעצמו מקווה שימצא שוכר בכל רגע וישכיר לו את האולם נחשב חצר דקיימא לאגרא, ויעוי’ יותר מזה ברמ”א בסוף סעי’ הנ”ל דסתם בתים כהיום קיימן לאגרא אף אם לא הושכר מעולם.

אבל אם באופן רשמי ומעשי כרגע אין מישהו שמטפל בזה לקבל הזמנה ברגע האחרון, באופן זה שוב יש מקום לומר דנחשב חצר דלא קיימא לאגרא, וכמ”ש הרמ”א שם בס”י ודוקא ששמעון או שלוחיו בכאן והיו משתדלין להשכירו אבל אם אינו בעיר ואין מי שמשתדל להשכירו הוי כחצר דלא קיימא לאגרא ואע”פ ששכרו מראובן א”צ ליתן לשמעון כלום וכמו שנתבאר עכ”ל, וממילא לענייננו חשוב לברר הפרט הזה האם האולם בכל רגע נתון קיים לשכירות או לא.

אבל יתכן שאף אם אין מישהו עונה לטלפונים אבל אם יש דרך להשיג את בעל האולם באזור או את שלוחו, והוא יאשר השכרה רק באופן שמשלמים יתכן עדיין דנחשב דקיימא אגרא.

וגם יש מקום להעלות צד שבעה”ב אינו צריך להיות זמין בכל עת ובכל שעה אלא כדרגילי אינשי להיות זמינים להשכרות דברים כאלה (ע”ע ב”ק צג ע”ב) ודי לו שבכל שעה הוא מעמיד את האולם להשכרה בלבד.

ושוב יותר נ”ל שאי אפשר לבוא מחמת טענה שטוען המשתמש למי שהיית יכול להשכיר את זה עכשיו ברגע האחרון, דא”כ בכל חצר דקיימא לאגרא תטען כן, ולא יתחייב אלא במשתמש לפרק זמן ארוך שבינתיים היה יכול לחזר אחר שוכרים, אלא שמחייבים את מי שמשתמש כאילו ששכר מראש כדרך שרגילים להשכיר.

אם המשתמשים של האולם גרמו הוצאות נוספות לבעל האולם יש לדון בזה גם באופן שהאולם אינו עומד לשכירות, שיתכן שבזה יצטרך לשלם הכל כיון שגרם הוצאות לבעל האולם, יעוי’ בזה בשו”ע שם ס”ז ובבהגר”א וקצה”ח שם, ויש לדון מה נכלל בזה, אם צריך שההוצאות יהיו בחלק הקבוע של המקום כמו כותל במקרה של השו”ע שם, או גם שימוש בחשמל ומים או אף בעובדים.

ובפשוטו כל דבר שההוצאה שמוציא לבעל הבית הוא על ידי השימוש במקום (יעוי’ בלשון הקצה”ח סק”ד מש”כ בדעת הרמ”ה) וכלול בשימוש במקום בשכירות רגילה ייחשב הוצאה לענין זה ויל”ע.

וכמו כן יש לדון בשימוש בטעות באופן כזה, האם גם שימוש בטעות שחשב שהמקום שכור לו, האם גם בזה מחוייב לשלם כל מה שנהנה.

וכמו כן יש לדון דאולי בניד”ד לא נחשב שנהנה ולא נחשב גברא דעביד למיגר שהרי יש לו אולם פנוי שהוא שכר בסמוך, ואם יצטרך לשלם על האולם הנוכחי הרי יתפנה לאולם החדש ובאופן שאינו נהנה הוא פלוגתא וי”א שאינו צריך לשלם הכל ובכלל זה גברא דלא עביד למיגר כמ”ש בהגהת השו”ע שם וכעי”ז בקצה”ח סק”ד אלא ששם בקצה”ח כ”כ בדעת הרמ”ה שלא נפסקה.

ומה שדברי השו”ע גופא תליין בפלוגתת ראשונים כמ”ש בבהגר”א שם סקכ”א ואולי יכול לטעון המוציא מחבירו וכו’, אך למעשה נראה דא”א לטעון הממע”ה נגד פסק המחבר והרמ”א כשגם הגר”א לא הכריע כהרמ”ה בזה, וצל”ע בכל זה אם הוא נוגע למעשה.

השלמה בקצרה

דברי כת”ר נכונים שאם המלצרים התמקמו באולם באופן קבוע באופן שנחשב כשימוש במקום ומצריך תשלום, יש לדון כאן אולי לחייב באופן חלקי את המלצרים עצמם, מאידך גיסא מסתבר שבעל השמחה יצטרך לשלם ג”כ, אע”פ שהם התחילו את השימוש, כדין עמד ניקף וגדר את הרביעית, ואע”פ שאינו דומה כלל לאמר לאחד דור בחצרו של פלוני, מכיון שכאן אין להם הנאה בדיור ובאים רק לשרת ולשמש את בעל השמחה, מ”מ יש מקום לחייבם ג”כ מכיון שלא עשו שליחותו, שהרי קבלו כתובת אחרת, והם נחשבים מזיק בשוגג שחייב, מצד שני יש לדון שעשו שליחותו מכיון שהסכים להם לבסוף (עי’ קידושין מא), וממילא אולי יוכלו לטעון דגלית אדעתך דניחא לך במה שעשו ומה תטען, ואולי יטען דרק אחר שעשיתם כן לא יכולתי לשנות הדבר, וצל”ב לפי ענין.

ובמקרה שעשו שליחותו, אע”פ שבשליחות גזילה רגילה השליח חייב, מ”מ כאן הוא נידון חדש, דיתכן שכל שימוש הפועלים במקום אינו מוגדר כשימוש שלהם אלא כשימוש של בעה”ב שהרי כל הנאה בשימושם הוא שלו, ולא לצרכם ולהנאתם, ואילו בניד”ד מכיון שהוא שימוש שלא בשליחותו ושלא מטעמו (שכן הוא נתן להם כתובת אחרת), ממילא החיוב יחול ברגע שהוא יאשר את פעילותם שם, וכמובן שכדי לחייבם יש לברר מה בדיוק עשו שם המלצרים וכמה ובמה השתמשו, לראות אם הוא שימוש ששייך ומקובל לחייב עליו, (ולדוגמא בעלמא להכניס חבילות אם הוציאום אח”כ לא מסתבר לחייבם, וכן על סידור שולחנות ג”כ לא כ”כ מסתבר לחייבם, ולגבי מחילה על שכירות במה שהדרך הוא שלא להקפיד יש לציין לשו”ע יו”ד סי’ רכא ס”א, מאידך גיסא בישול במקום זה דוגמה שנזכרה בגמ’ על משחרן אשייתא לענין פחת שכירות שהזכרתי בפנים התשובה, וזה דבר שדרך לשלם עליו, אם נעשה באופן לא ארעי עכ”פ, וכמו”כ אם מקובל למלצרים לעשות כמין סעודה קטנה כשפורקים את האוכל לפני שמתחילים להכין, יש מקום להחשיבו כשימוש שבשכירות לפי הענין, בפרט שאין הנאה של השוכרם בזה, כמו כן שהייה קבועה וממושכת בכלל חלל שטח האולם ג”כ יש מקום להחשיבו כשימוש שבשכירות לפי הענין), וגם יש לברר מנהג המדינה בזה אם מקובל לשלם כאשר קרה לאדם נזק מצד פועליו או אנשים שהוא מעסיק במסגרת העיסוק, והתשובה בפנים עכ”פ נכונה בעיקר למקרה שהיכנסות המלצרים לאולם והכנסת המצרכים, עד שבא בעה”ב, לא היתה ברמה של שימוש שמקובל לשלם עליו אילו היו מתקפלים ועוברים, ורק בעה”ב השאירם שם בקביעות.

וכמובן שאם נתחיל לדון לחייב את המלצרים, שוב יש מקום שוב לדון מצד כל המשתתפים בשמחה ואולי יטענו שהשתמשו בפחות מש”פ ביחס של כל אחד שהגיע אחרי שכבר היו אחרים, וכנ”ל במי שדר יחד עם בניו קטנים יטען שהקטנים ג”כ נחשבים דיירים בזה, והרי פגיעתן רעה וממילא ישלם רק 20% שכן הוא רק מתוך 5 נפשות שדרו בדירה, וכמובן שיש מן הדוחק לטעון כן, אע”פ שאין שליחות בזה ובכלל בנזיקין ובנזיקין בקטן בדיני אדם, מ”מ יש אופנים שהדעת נותנת להעלות סברא שנחשב שהוא המדייר אותם שם, בפרט שבשמחה מקובל שעיקר ההנאה של בעל השמחה והוא היחיד שקבע עם בעל האולם שכירות (מה שיש לצרף הצדדים שהחיוב הוא מצד גרמי כמ”ש בתשובה השניה), וכמובן שכל פסק דין שמביא למצב של איש את רעהו חיים בלעו ושא”א על ידו להציל עשוק מיד עושקו, הוא פסק דין שצריך לבררו יותר עד עומק הדין אם יש בו ממש או במה טעינו, וצל”ע בכל הנידונים הנ”ל.

ולא באתי בתגובתי זו לקבוע הלכה אלא רק לפתוח פתח לנידון, ואולי אם נמצא פנאי נברר הדברים עוד.

מה שיש השגחה פרטית על כל אחד ועל כל בעל חי זה מפורש בחז”ל אין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שמכריזין עליו מלמעלה ועי’ ערכין טז וברכות ה ע”א, ובירושלמי שביעית פ”י אפי’ ציפור וכו’ וכן בפסיקתא דר”כ פ”י, ומאידך מה שיש מושג של השגחה כללית (שההנהגה היא לפי התנהגות הכלל) זה מפורש בחז”ל ג”כ שיש הנהגה כזו לטוב ולמוטב, כמ”ש בב”ק ס גבי ואתם לא תצאו וכו’, ועי’ בפ”ק דחגיגה דף ה’ גבי מרים מגדלא שער נשיא, ומאידך גיסא מ”ש חז”ל עה”פ באת אלי להזכיר את עוני, וכן אמרו בהרבה מקומות שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, וכן הזכרת בב”ק קה ע”ב ענין מכת מדינה ומה שכתב על זה הרמ”ק, ודי במ”מ אלו שלפעמים יש הנהגה שהיא כללית.

ויש הרבה מאוד שיטות ודעות בדבר זה, ולכן אינו מן הראוי שאומר את אשר ליבי בזה, ומ”מ מכיון שנדרשתי הנני לומר אשר עם לבי, והוא דהשגחה כללית אינה סותרת השגחה פרטית, והוא משל למלמד שיש לו הנהגה פרטית כאשר מלמד כל תלמיד ותלמיד בפני עצמו שנוהג עם כל אחד לפי רוחו ולפי דעתו, ומאידך גיסא כשמלמד כל התלמידים יחד אינו יכול לנהוג באותה הנהגה, שצריך לנהוג בהנהגה כוללת ושווה לפי הענין כדי שהכלל יתקיים (וע”ע שבת י ע”ב), וכמובן שטובת הכלל היא לא טובת המלמד אלא טובת כל פרט ופרט מן הכלל, שהרי אם לא יהיה מושג של כלל גם לא יהיה פרט.

וכמובן שאין כאן עיוות הדין, דלא חשיד קוב”ה דעביד דינא בלא דינא כמ”ש בברכות ה ע”ב, רק דיש מושג של הנהגות שונות בדין ולפנים משורת הדין עי’ מסילת ישרים פ”ד ומאידך גיסא עי’ בזוהר חדש איכה לגבי עשרה הרוגי מלכות, וגם בשעת הסכנה מבואר במגילה כז שרק מי שאינן לו זכויות אינו ניצול וכלשון חז”ל במדרש פנקסו נבדקת, וכמ”ש אומרים לו הבא זכות והיפטר עי’ שבת לב לגבי חולה, ועי’ ברכות נה ע”א, ואפי’ לגבי מכת מדינה אמרי’ במס’ תענית שהצדיק שדותיו הם הנהגה אחרת משאר שדות ואפי’ כל עשב ועשב יש לה הנהגה בפני עצמה כשהוא זכאי לכך, ולכן במכת מדינה הצדיק הגמור ניצול כמ”ש בברכות יח ודוק.

והענין הוא שיש כמה דרכי הנהגה שונים, ולפעמים אזלי’ במידת הדין קשה ואז באמת אין לאדם במה להינצל, וכמ”ש (פסיקתא פ’ העומר) דיין לצדיקים שהקב”ה מזריח עליהם את השמש, ולפעמים להיפך יש טעם דאזלי’ לפנים משורת הדין, ואינו ויתור אלא צורת הנהגה מסויימת של דרכי המשפט להחשיב הדברים בנידון אחר מצורת הדין הרגילה.

הלכך שייך שהעונש יבוא מחמת אדם אחד ואדם אחר ייענש מחמת שאינו די צדיק להנצל מזה, ויעוי’ בתענית בדרוקרת הוות דליקתא בשבבותא דרב הונא לא הוות דליקתא וכו’, ובסוף סוכה נו ע”ב אוי לרשע אוי לשכנו, ובכתובות ח’ צדיקים נענשים על עון הדור, ובשלהי סנהדרין כל זמן שע”ז בעולם חרון אף בעולם, ובגיטין נו על קמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, ושם בהמשך הגמ’ גבי השוליא דנגרא ובאותה שעה נתחתם גזר דינם, וכהנה מקורות רבות.

ברמ”א סי’ קלט ס”י אי’ שאומרים למסיים לקרות התורה, ובלשון הפוסקים כשנקטו לפעמים הקורא בתורה הכונה לזה שעולה לתורה מאחר שעיקר התקנה שהעולה הוא הקורא אע”פ שכהיום לא נהגינן הכי שלא לבייש את מי שאינם יודעים לקרות כמ”ש הרא”ש.

והנה לכאורה היה יותר מקום לומר שהוא ברכה לבעל קורא דהוא טרח בקריאה בדקדוק הקריאה ובחזרת הקריאה והעולה לא טרח כלל (ובפרט שחושבין העליה לתורה למתנה או לכיבוד), ועוד דהרי עיקר קריאת הספר נעשתה על ידי הבעל קורא ויותר ראוי לו לקבל ברכה ואיישר, ולמה אומרים כן לעולה שלא טרח כלל ומניחין מלברך הקורא ויכבדו העולה.

אמנם למעשה המנהג הוא שהקורא חוזר ואומר והעולה אינו חוזר ואומר, והיינו משום שעיקר הקריאה לדידן הוא המברך ולא הקורא (עי’ ביאור הלכה סי’ קמא ס”ב) דהמברך עולה למנין ז’ והקורא רק משמיע לרבים, וכן נקט הגריש”א דכוונת הרמ”א על העולה ולא על הקורא.

[ונראה שכך מדוייק גם בלשון הרמ”א שכ’ ומזה נהגו לומר למסיים לקרות בתורה בכל פעם חזק ולא כ’ לקורא בתורה כשמסיים בכל פעם, או כיו”ב, ומדנקט למסיים לקרות בתורה משמע שאדם שתפקידו הוא רק שמסיים לקרות, ועי’ בב”י שם בשם הא”ח (שהוא מקורו של הרמ”א) דמיירי להדיא על מי שמברך, אם כי אין הוכחה מדבריו דלדידן לא היה מברך בברכת חזק גם את מי שקורא, אבל יש לטעון דכל קריאת חזק ואמץ הוא על הקורא שנאמר בו לא ימוש ספר התורה הזה משום שאוחז בו בשעת הברכה, הלכך שייך בו חזק ואמץ שנאמר בסמוך לו בריש יהושע, עי’ בלשון הב”י שם, ובזה מצאת גם טעם למה אין מברכין הבעל קורא].

ואפי’ אם היינו אומרים שברכת חזק חזק היא על קורא מ”מ העולה אינו חוזר ואומר דהא לכתחילה ודאי חיישי’ לשי’ הרא”ש שאם ישוח בין הקריאה לבין הברכה ברכתו לבטלה, ואע”פ שבביאור הלכה הביא כמה דעות בזה ויש אחרונים שלא נקטו כהרא”ש וגם אנן במקום כבוד הבריות מקילינן בסומא כמ”ש הרמ”א בשם מהרי”ל,  מ”מ עיקר דינא להרמ”א כהרא”ש כמ”ש המשנ”ב (והרחבתי בתשובות אחרות, ד”ה האם נער בשבת שלפני הבר מצוה יכול לעלות לתורה לפרשת פרה, וד”ה האם אילם יכול לעלות לתורה) ולכן בודאי אינו הגון שישוח בין הקריאה להברכה.

ולפ”ז במקרה ששאלתם שהקורא הוא העולה לשביעי ג”כ נראה שלא יאמר חזק מב’ טעמים, טעם הא’ דהו”ל הפסק וטעם שני שהוא ברכה שמברכין אותו ולא נתקן שיברך את עצמו, וביותר דהרי הא”ח שהוא מקור דין זה מסתמא מיירי כשהקורא הוא העולה, ועל זה קאמר שמברכין אותו ואומרים לו חזק ואמץ ולא שהוא אומר לעצמו.

לגבי מה ששאלת שבמשנ”ב מהדורת דרשו הביאו שיש קצת גדולים שנהגו לומר גם כשהיו עולים בעצמם לתורה בשמחת תורה, הנה ראשית כל יש לציין שעיינתי כעת בפנים המהדורה הנ”ל והרוב המוחלט של מנהגי הפוסקים המובאים שם נקטו ונהגו שלא לעשות כן, ובודאי שיש להחמיר בחשש ברכה לבטלה כמו שראינו שחששו בברכה לבטלה יותר כמו בבדיקה בציצית, וכן בספק ספקא בברכות דאזלי’ לקולא כמ”ש המשנ”ב, ועי’ כה”ח סי’ קכד מה שהביא בשם החסד לאלפים לענין סב”ל נגד השו”ע.

ומ”מ מה שיש שנהגו קצת גדולים לעשות כן אינו תמיהה כ”כ דהרי כך דעת המהרי”ל וסייעתו שאחד מברך ואחד קורא כמו שהביא הבה”ל פשטות הירושלמי לפי איך שלמדוהו חלק מהאחרונים וכך נפסק להלכה בסומא משום כבוד הבריות כמו שציינתי בתשובה אחרת דלעיל, ואם כן אפשר שסברו הנך גדולים שכך הוא פסק הרמ”א לגמרי, וגם לפי מה שנקט המשנ”ב בדעת הרמ”א (וכך מבואר בדרכי משה) שהרמ”א היקל רק בסומא שהוא צורך גדול אבל עדיין אפשר שהחשיבו גם צורך מצוה ושמחה של תורה ג”כ כצורך שיהיה אפשר מחמת כן לסמוך על המהרי”ל וסייעתו, ואעפ”כ לדידן לכתחילה יש להחמיר כדעת הרא”ש כמבואר במשנ”ב.

ויש להוסיף על זה דאותם גדולים ששמענו עליהם שנהגו בשמחת תורה לחוד יש לומר ג”כ שסמכו על מה שבכמה דברים אנו נוהגים בשמחת תורה להקל בדברים שמחמירים בהם בשאר ימות השנה משום שמחה של תורה כמו שכתבו הפוסקים על כמה דברים (ואחד מהם הוא להוסיף בקרואים למנהג בני אשכנז ועוד כמה דברים יעוי’ בפוסקים) והרי לומר חזק הוא בודאי משמחה של תורה, וא”כ אותם גדולים גופא אפשר שלא היו נוהגים כן בשאר ימות השנה.

לגבי המנהג בזמנינו הנה המנהג ידוע שהבעל קורא חוזר ואומר חזק בקול כדי שישמעו כל הציבור, ומכיון שמבואר ברמ”א שאומרים זאת למישהו, א”כ מכיון שהקורא אומר ע”כ שאין אומרים זאת לקורא אלא לעולה, וא”כ העולה אינו חוזר ואומר, וכמו שאין מנהג כזה שהעולה חוזר ואומר בקול ומסתמא יש טעם לזה שכן הוא הפסק וכמו שנתבאר, ואמנם בלחש יתכן שהעולה אומר מה שרוצה ואיני יודע אם יש מנהג קבוע לכולם בזה אבל מסתמא שברוב המקרים אינו אומר מכיון שאכן יש כאן חשש הפסק והרי הכל יודעין שאין להעולה להפסיק בין קריאה לברכה, וכמו שנתבאר גם בציונים שבמשנ”ב המהדורה הנ”ל שהרוב המוחלט שדברו בזה אמרו שהעולה לא יחזור ויאמר.

יש להוסיף דלפי תחילת דברי הרמ”א על השו”ע במה שבא לפרש דברי המחבר משמע דסמיך לא ימוש מפיך על המברך על התורה, ועליה קאמר דקאי ההמשך רק חזק לענין ההחזקה בתורה בזמן הברכה, ושוב קאמר שלכך נהגו לומר למסיים לקרות חזק, וא”כ דבר הלמד מעניינו דמיירי במברך.

ויש להוסיף דבריש סי’ קמא כ’ הרמ”א וכן החזן הקורא צריך לעמוד עם הקורא, ומבואר מזה דסתם קורא בלשון רמ”א שייך שפיר להתפרש על עולה שאינו קורא, וגם לעניננו מש”כ בס”ס קלט שנהגו לומר למסיים לקרות בתורה חזק יש לפרשו שפיר על העולה.

הנה יש בזה מחלוקת המג”א והא”ר, והמנהג ברוב המקומות להקל בזה, ומאידך הגרח”ק נקט שצריך להחמיר בזה מלבד בשעת הדחק.

ויתכן שטעמו משום דבגמ’ בברכות הביאו הדבר מפסוק בשמואל, וממילא דינו חמור כדברי קבלה, ודברי קבלה קיימא לן שהן כדברי תורה, אמנם יש בזה סתירות ברש”י בביצה ואמנם דעת הר”ו בשם הגאונים לגבי מגילה שדברי קבלה הם כדרבנן, אבל בספק קרא המגילה נקט המשנ”ב בשם הפמ”ג שדברי קבלה הם כדאורייתא וממילא נקט הגרח”ק בזה דיש להחמיר בזה כמחלוקת בשל תורה שיש לילך אחר המחמיר (ע”ז ז).

ואמנם יש סתירה במשנ”ב דלגבי עיר מסופקת אכן הביא דברי הגר”א ע”פ הר”ן בשם הגאונים ענין ספק דברי קבלה כספק דרבנן אבל הביא זה רק כצד ולא כפסק מוסכם, ועי’ מגילה ה ע”ב ואכמ”ל.

ומאידך המנהג סובר שהוא אסמכתא בעלמא, שהרי חנה לא הוציאה ברכה מפיה והרי כו”ע מודו שהאומר צרכיו שלא בזמן שמונ”ע אין איסור לעבור לפניו, (אף שנחלקו האחרונים לענין בקשת תחנונים שסמוך לשמונ”ע ועדיין לא פסע, ואמנם דעת הגר”ז המובא במשנ”ב סי’ קב סקט” להחמיר בקורא ק”ש כיון שמפסיק בינו לבין השכינה ויש לדון בתחנונים לפי שיטתו, ואמנם בתשוה”ג שערי תשובה סי’ שמח נקטו שאסור לפני הש”ץ גם אם עוסק בשאר תיקוני תפילה וראה בא”ח יתרו אות ז, וכן יש אחרונים שנקטו שבקדיש אסור), ואמנם חנה עצמה נהגה ככל חומר דיני תפילה כדדרשו מדכתיב הניצבת עמך, וכמו שלמדו ג”כ מדניאל, אבל מנ”ל שתוכל לאסור על אחרים, ולכן סברו שהוא אסמכתא בעלמא וממילא אין להחמיר, ומיהו אפשר שתפילתה היתה כשמ”ע ממש יעוי’ ברמב”ם ריש הל’ תפילה וצל”ע מה הגדר בזה קודם תקנת אנשי כנה”ג.

ויתכן שגם נסתפקו אם הוא אסמכתא או דינא, ואם תמצי לומר דינא יש את שיטת הא”ר דלבאו הכי מיקל, וכעין זה נקטו האחרונים בדבר שהוא ספק אם הוא דאורייתא או דרבנן [הבאתי באחת התשובות] ויש בו ספק שדינו כספק דרבנן, דהרי לפי הצד שהוא דאורייתא הוא רק ספק ספקא, ובפרט כאן שיש גם צד שדברי קבלה אינן כדברי תורה ובצירוף הכל יש כאן ג’ צדדים להקל בזה.

וכן כתב המשנ”ב סי’ קב סקי”ח דאפשר שיש להקל במקום הדחק, ומה שיש להקל במקום הדחק הוא רק דבר המותר מעיקר הדין כמ”ש הרמ”א בהקדמה לתורת חטאת.

ויעוי’ גם במשנ”ב סי’ עט סק”ה שהביא פלוגתת המג”א והא”ר לענין צואה בצדדים שלפניו ושם לא הכריע, אבל בסי’ עו בביאור הלכה ס”ג ד”ה העבירו נקט דבצואה עוברת יש לצרף שהרבה אחרונים פסקו כהב”ח שאין דינו כצואה לפניו לענין הרחקת מלא עיניו וממילא יש להקל בצואה עוברת בצדדין שלפניו, ומי שידקדק בלשונו יראה שאין זה עיקר טעמו, ומשמע שם שגם בלא זה לא רצה להכריע כדברי המג”א, ומ”מ משמע בלשונו שם שלגבי צואה קבועה לא סתם לא כמר ולא כמר ולגבי צואה עוברת נקט להקל, והטעם שבצואה קבועה לא סתם להקל בזה משום שיש כאן שאלה של דאורייתא, משא”כ לגבי צואה עוברת הוא רק ספק דאורייתא מאחר ויש אומרים שהוא מותר, ולענייננו אולי יש ללמוד שאם הגדרת דברי קבלה כספק דאורייתא יהיה מותר על דרך חשבון זה, אבל עדין אין להביא ראי’ משם דמשמע בביאור הלכה שם ששיטת הב”ח היא שיטה עיקרית בסוגי’.

ומ”מ מה שנקט הגרח”ק כהמג”א (גם בלא נידון זה) הוא מובן מכיון שהפוסקים בעלמא רגילים לפסוק ולהביא דברי המג”א.

ומ”מ גם הגרח”ק (אישי ישראל תשובה קכח או קפח) הביא בשם החזו”א (דינים והנהגות פ”ד אות לג) לגבי שעת הדחק גדול להקל בזה לגבי ש”ץ שלא יוכל לפסוע אם יחשוש לשי’ המג”א, וכן הובא בשם הגרי”ז (בשערי זבולון ש”ץ שער א’ פ”ד), מחמת שש”ץ יש אומרים שמחוייב לפסוע לפני חזרת הש”ץ, ואולי לגבי ש”ץ יש צירוף נוסף מחמת שאין רשות ליחיד להתפלל ולעכב את הרבים, ע”ד דברי המהרש”ם לענין מי שמתפלל במעבר כדין קבר המעכב את הרבים, ומעין זה עי’ סי’ קב ס”ג ודוק, ואכ”מ, אולם בדעת נוטה [תפילה עי”ש תשובה שמו שמז שנא ושנח] נראה שהיקל בכל שעת הדחק.

ובשולי הדברים יש לציין דבסי’ עט שם לגבי הרחקה מצואה הביא המשנ”ב סברת החיי אדם דבצדדין שלפניו שרואה בלי להטות ראשו גם הא”ר מודה, ובסי’ קב לא הזכיר סברא זו, ויש לעיין למה לא הביא בסי’ קב וגם לא שמענו שמחמירים בזה (וגם להדיא נקטו כמה פוסקי זמנינו שאם עומד לפני המתפלל ופוסע לצדדין יהיה מותר לדעת הא”ר), ואולי רק שם גבי צואה שהוא דאורייתא חשש יותר, או אפשר דצואה כיון דבראי’ תליא מילתא החמיר יותר, אבל תי’ זה צע”ק, דהרי גבי לעבור לפני המתפלל כשהוא ברשות אחרת החמיר המשנ”ב בסק”ב שם, דהרי יש טעם באיסור לעבור לפני המתפלל כיון שמפסיק כוונתו כמ”ש המשנ”ב שם סקט”ו ע”פ הגר”ז, ואולי כאן צירף שי’ החיי”א שם שטעם האיסור לעבור לפני המתפלל הוא מפני שמספיק בינו לבין השכינה, ושמא אמר טעם זה גם לקולא ולכן צירף כאן לענין הסברא בצדדים שלפניו וצע”ק.

לגוף הנידון אם דין פסיעה הוא מדברי קבלה או לא, הנה בגמ’ ברכות לא ע”ב אמנם איתא הדרשא רק על ישיבה תוך ד”א של תפילה, ואילו גבי איסור לעבור לפני המתפללין בברכות כז ע”א לא נזכר שם מקור כלל, אמנם בארחות יושר להגרח”ק [ערך תפילה] נראה מלשונו שנקט דתרווייהו מדברי קבלה, וז”ל שם כן יזהר מאוד במה במה שהזהירו חז”ל שלא יעבור לפני המתפללים ולא ישב תוך ארבע אמות של המתפלל ולמדוהו מקראי ומבואר בפוסקים עכ”ל, ויש לבאר איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא, איבעית אימא קרא הניצבת משמע אינו יושב ומשמע אינו מהלך, ואף עלי בעמידה כמבואר שם וה”ה שאינו מהלך, ואי בעית אימא סברא דאחד מהטעמים שהובאו במפרשים שאסור לישב הוא מחמת שמפסיק כוונת המתפלל שכ”כ המאירי, וגם לעבור לפני המתפלל הטעם שהובא במג”א וברוב הפוסקים הוא שמפסיק טעם המתפלל.
(ויעוי’ פרח שושן סי’ י”א להג”ר ישועה שבאבו מחכמי מצרים).
ומ”מ יתכן גם שמה שכתב בארחות יושר שם ולמדוהו מקראי קאי על ישיבה בלבד ולכך נקט ולמדוהו בלשון יחיד.

אי אפשר לסמוך על פסקיו שכן הוא פסול לעדות וכל הפסול להעיד פסול לדון, והפסולים לדון הם בד”כ גם לענין איסור והיתר כדמוכח בלשונות הפוסקים שם מענין לענין דמיירו גם בדיני איסור והיתר.

ויש להוסיף דמשומד כזה שדינו כמשומד להכעיס אפי’ לענין איסורין אין לו שום נאמנות, וכדמוכח בריש חולין ובשו”ע ורמ”א לגבי הל’ שחיטה ולגבי הל’ יין נסך שמשומד להכעיס פסול לכל עדות איסורין ומאן דשביק התירא ואכיל איסורא פשוט בש”ס ופוסקים שדינו כמשומד להכעיס.

ובאמת אין צריך לראיה שהוא פסול להורות, שכן אין לו שום אחריות ושום שיקול דעת, ולא עדיף ממי שהוחזק בשקרנות ובכפירה בב”ד שאין לו שום נאמנות, ולא הוצרכתי לכתוב בזה אלא משום שראיתי מי שלא היה פשוט לו הדבר.

והזדמנו לפני פסקים של אדם ששנה ופירש כזה וראיתי שהרבה מפסקיו הם רק כעין מגן וצינה להגן על חטאיו מפני חרטה דרשעים כל ימיהם מלאים חרטה ולכך הוצרך לטרוח טובא להיות מתיר איסורים ואין כאן לא פסק ולא דין ולא הוראה לא שרירין ולא קיימין, וה’ יצילנו מהם ומהמונם.

קרא פחות

הנה אי’ בגמ’ ברכות נה שאחד מן החלומות שידוע שהם של אמת הם חלום שחלם על חבירו, ולכן בענייננו למיחש מיבעי.

ויש לציין דבהל’ שבת פסק השו”ע שיש חלומות שמתענין עליהם בשבת, ואע”פ שהחזו”א נקט שכהיום אין החלומות כ”כ אמיתיים מ”מ החזו”א לא פטר הדברים בפטור בלא כלום אלא שיאמר מה שיאמר עי”ש, וכן ידוע בשם הגרי”ז שכמה פעמים עשה הטבת חלום כמדומה, וצא וראה בסידורים שנדפס בהם ברגלים כל הנוסח להטבת חלום וכן כל הנוסחאות להמתקת דין החלום בתפילה דרגלים (שהיו נוהגים אצלם רק אז בברכת כהנים) והיעב”ץ טרח לסדר באריכות בסידור בית יעקב שלו פתרון חלומות, ולכן אי אפשר לומר שנוקטים היום שלא להתייחס כלל לחלומות שנזכרו בגמ’ שיש לחשוש אליהם, ולכן המינימום המומלץ כאן הוא שיאמר לחבירו מה שחלם על תפיליו.

ויש לציין עוד ליו”ד סי’ שלד שנפסק שמי שנידוהו בחלום צריך התרה והוא הלכה קיימת מפ”ק דנדרים שנפסקה בשו”ע, וי”א דגם נדר בחלום צריך התרה כמ”ש בשו”ע הל’ נדרים, וחזי’ מזה שיש חלומות שנתבארו שצריכים להתייחס אליהם לכה”פ כחשש.

ויעוי’ בברכ”י סי’ תקעו סק”ט שהביא משו”ת זקן אהרן סי’ כא בשם התשב”ץ ח”ב סי’ קכח שאם נראה בחלום לכמה אנשים שיגזרו תענית על הציבור בעיר כי צרה קרובה גוזרין תענית על הציבור, ומה שכ’ לכמה אנשים יש לציין לדברי הגמ’ בברכות שם שחלום שנשנה הוא אחד מהדברים שנאמר בהם שהם חלום אמת, ויש לציין דמצינו כיו”ב לענין תענית (דהיינו חלום שאחר התענית לטובת הציבור) גבי ר”א מהגרוניא בפ”ג דתענית ושם הוא חלום של אמת משום שחלם על חבירו משום שחלם על האמורא חבירו עי”ש.

ולגוף הענין ששייך להתגלות פסול בתפילין בחלום כן מבואר בברכות נו גבי מעשה דבר הדיא, ובאמת התקשיתי בחידושי שם דאי”ז דומיא דשאר הפתרונות שם שכולם נאמרו להבא ע”ד כל החלומות הולכין אחר הפה כמבואר שם, ואילו זה נאמר להבא, ויתכן לומר דאה”נ דמה שהולך אחר הפה אינו סותר דמה שידע הפתרון האמיתי אמר לו הפתרון האמיתי, אבל אפשר דאה”נ אמר ליה להבא, בל לא משמע בגמ’ שם כן, דהרי מתחילה אמר לו רבא אנא חזינא ליה וכו’ והודה לו בר הדיא ואמר לו דבר אחר ולא אמר לו שמכאן ולהבא יהיה כן, והנני לצרף כאן בהערה מה שכתבתי בחידושי הש”ס על הגמ’ שם.
 

מחי’ הש”ס על הגמ’ שם:

ברכות נו ע”א, וראו כל עמי הארץ כי שם ה’ נקרא וגו’, יל”ע לפי פתרונו לרבא מהו שם ה’, וי”ל דר”ל שם יד ה’ דהיינו פורענות הבאה מאת ה’, א”נ משום שאין חלום בלא דברים בטלים, היינו דברים שאינם מכלל פתרון החלום, לכך יתכן שחלק מן הפסוק אף על פי שאינו דברים בטלים לעניינו, אבל אינו שייך לפתרון החלום ונאמר בחלום בכדי.

וגבי קראי דפרשת קללות שהוקראו להם בחלום, כגון זרע וגו’ וכן זיתים יהיו לך וגו’, הנה גבי קרא קמא לא נזכר בגמ’ אלא זרע רב תוציא השדה בלבד, ואילו קרא תניינא נזכר בגמ’ זיתים יהיו לך בכל גבולך עם תוספת התיבה וגו’, ויש מקום לומר דבאמת תיבת וגו’ היא תוספת מהמעתיקים, ובשני המקרים הקריאו להם רק רישא דקרא ולכן אמר לו לאביי כמשמעו אבל לרבא אמר לו דהכונה לכל הפסוק דבר הלמד מעניינו, אבל אפשר לאידך גיסא דתיבת וגו’ היא נכונה ואף בתרווייהו אינו נמנע שהקריאו להם כל הפסוק, ומ”מ לאביי אמר לו מחמת דאין חלום בלא דברים בטלים, דסיפא דקרא על אף שאינו דברים בטלים אך אינו שייך לפתרון החלום, ולחינם הראוהו לו בחלום, משא”כ לרבא דכולה קרא כפשטיה.

אבל אין לומר דלאביי הראו רק רישא דקרא ולרבא הראו כוליה קרא, דמשמע בגמ’ שהובאו השוואת המקרים בין אביי לרבא רק לאשמעי’ דאף על גב דהיה בשוה מ”מ מחמת זוזי דבר הדיא פתר לכל אחד באופן אחר.

ומיהו לגבי מה שפתר לשעבר צ”ב אם שייך לענין זוזי, דהיינו מה שפתר לענין ו’ דפטר חמור דמוכחא מילתא מדברי רבא שהיה לשעבר, דהא מאי דהוה הוה ואינו שייך לזוזי, ומ”מ יש לדחוק דגם זה היה להבא אבל אמר לו בר הדיא הכי בלישנא דלשעבר כדי שלא יכיר בזה ויקפיד עליו, ולכן לא ידע רבא עד דנפל מיניה ספרא, ומ”מ ג”ז צע”ק דהרי רצה שיידע רבא שאם יתן לו זוזי יפתור לו כרצונו.
ובעיקר ענין החילוק בין פתרון להבא לפתרון לשעבר כתבתי בזה בפני עצמו.

ודוחק לומר דלענין לשעבר היה פותר לו לטובה ולא אומר לו מה שארע וזה היה טוב לו דהחלומות אחר הפה, דלכאורה עליו להודיעו מה פתרון החלום אם הוא לשעבר.

וגם ממה שרבא מתחילה אמר לו אנא חזינא וכו’ משמע שלא אמר להבא אלא לשעבר, דאם הוא להבא מאי אכפת לן דאנא חזינא ליה וכו’ ולמה שינה בר הדיא הפתרון, ודוחק לומר דמ”מ מיירי להבא ורק ששינה הפתרון כיון שרצה שייראה לשעבר ושיש בו כח לשנות הפתרון.
ויל”ע.

משיח בן יוסף הוא משבט אפרים כמבואר בפסיקתא רבתי בכמה מקומות, ולענין מאיזה משפחה הוא בא עי’ בזוהר פרשת בלק שהוא בא מבן ירבעם, וזהו שכ’ במלכים יען כי נמצא בו דבר טוב.

וכן רבינו אפרים עה”ת פר’ נשא ששוב ציינתכם שכתב אמר מנשה וכו’ שמזרע רבינו יוסף עתיד לצאת וכו’ והוא משיח בן יוסף עכ”ל, דייק ג”כ לומר מזרע אבי ולא מזרעי.

להוסיף בגדי אחרים אסור, אבל בגדי החולה עצמו יש שהתירו לכבס הרבה יחד במכונת כביסה בזמנינו שהוא מעשה אחד לכולם (שערי נחמה עמ’ מד בשם הגריש”א, אשרי האיש סנ”ז, חנוך לנער פכ”א הערה ב, וכ”כ לגבי חוה”מ בשו”ת מנחת יצחק ח”ח סי’ נ סק”ב), ויש שהוסיפו על זה שאדרבה הוא עדיף מכיון שבזה עוסקים פחות בכביסה ופחות מסיחים דעתם מן האבלות (הלכות חג בחג בין המצרים עמ’ מט).

כשיכול לכבס לפני שבוע שחל בו עליו לכבס לפני כן דכמה שיכול למעט בזה עדיף (עי’ אמת ליעקב להגר”י קמינצקי עמ’ תקיג שנקט דאפי’ לקנות בגדים חדשים עדיף, ואמנם יש שחלקו ע”ז, אבל כשיכול להימנע בקל עדיף, ועי’ נוסח דומה בחוט שני חוה”מ עמ’ רלז, ושם מיירי לגבי חוה”מ, וכן בהליכ”ש ניסן פי”ד הערה יז (לענין בין המצרים) נקט שאם רגיל גם בשימוש בטיטולים הוא עדיף מלכבס, והגרח”ק כתב בשם החזו”א שילביש לתינוק מלוכלך וכמובן דהכל לפי הענין ובודאי לא מיירי בלכלוך של צואה וכיו”ב אבל כמה שאפשר להמנע העדיף להימנע מזה, ואפשר גם שהחזו”א החמיר משום בקעה מצא וכו’ כמו שהביא בשמו הגרח”ק על הוראותיו בחוה”מ במכתבו הנדפס באגרות וכתבים, ועי’ גם מבית לוי חי”ג עמ’ כ בשם הגרש”ו לענין תגלחת לבן ג’ שאם יכול להקדים לפני ג’ השבועות יקדים), ואף אם כבר נכנס ר”ח יש להקדים הכביסה אז לפני שבוע שחל בו מכיון ששבוע שחל בו הוא איסור מדינא דגמ’, והחמירו בו הפוסקים יותר בכמה דברים (עי’ שע”ת ריש סי’ תקנא) ותשעת הימים הוא מנהגא.

ובתוספת לכל הנ”ל נראה להוסיף דמאחר שמבואר בפוסקים שאם יכול להימנע מן ההיתר יש לו להימנע, א”כ אם יכול לקמט הבגד וכיו”ב באופן המבואר בפוסקים שלא ייחשב על ידי זה כבגד מכובס ודאי שהוא עדיף.

מכיון שלגבי רפואה מותר לאשה להתרפא על ידי רופא במקומות המגולים משום דבעבידתיה טריד, משום שכך נוהגים כהש”ך (יו”ד סי’ קצה סק”כ) וסייעתו הסד”ט והכו”פ והאחרונים שסברו כן, לכן ה”ה גם באופן שהוא צורך אחר של עבידתיה, עי’ בע”ז כא ואינו היתר מיוחד רק לרפואה דחופה, וכ”ש בנידון דידן שהוא בטיפול לגבר על ידי אשה שהגדרים בזה קלים יותר, כיון שראיית נשים באנשים הוא קל יותר מצד גדרי הדין, וכעי”ז מצאתי כתוב בשם הגרש”א שטרן (לענין טיפול כזה באשה על ידי גבר).

ומ”מ כמובן שמבחינת ההידור בודאי עדיף על ידי מטפל גבר ולא אשה, כל עוד שאין בזה ויתור וכיו”ב, גם מצד שאפי’ ברפואה יש מהפוסקים שהזכירו להעדיף מטפל כמותו, וגם מצד שבפועל יש הרבה מכשולות קלות וחמורות ברפואה כמו שהתריעו עיני העדה בכמה הזדמנויות.

הוספה וחזרת דברים

מה ששאלת למה יש כאן כל שכן שהרי גם שם יש שימוש על ידי אשה, התי’ בזה לכאורה לענ”ד משום שאיסור השתמשות באישה הוא קל מהסתכלות באשה, וכיון שהותר הסתכלות משום דבעבידתיה טריד כ”ש שימוש באשה כשבעבידתיה טריד, ויעוי’ בארחות רבינו ח”א סי’ כה שהביא כן ע”פ מרנן החזו”א והסטייפלר שיש בעבידתיה טריד בכל טיפול גם לגבי החולה (מלבד מקומות שיש לחוש להרהור כגון בחור עי”ש, ושם מיירי לגבי בדיקת דם, ולענין דרגת החומר של בדיקת דם ביחס לטיפולים אחרים ע”ע שבט הלוי ח”ב סי’ קמג סק”א וחוט שני סי’ כא עמ’ סד).

ולענין השאלה המתעוררת מכח זה למה לא כל שימוש באשה יש להתיר משום דבעבידתיה טריד זה נושא לגופו, ויתכן שבעבידתיה טריד הוא רק בדבר שיש בו משמעות כגון פרנסה או מקום חולי וכיו”ב.

וממילא הנידון לגבי אסתטיקה ייכנס כאן לנידון חדש האם קבלת טיפול אסתטי ייחשב בעבידתיה טריד ויעוי’ יו”ד סי’ שלה ס”י דגם שם מבואר ששימוש איש על ידי מטפלת אשה הוא קל יותר משימוש אשה על ידי מטפל איש לגבי חולי מעיים, ושם משמע שההגדרה היא שונה ולא מצד בעבידתיה טריד, ומיהו יש לומר דהכל לפי הענין דחולה מעיים שאני שמצד אחד מטפל גם במקומות מכוסים ומאידך גיסא הצער והטירדא רבה.

ויש לציין דמלבד זה גדר שימוש באשה האסור הארכתי בתשובה אחרת, דיעוי’ ברמ”א אה”ע סי’ כא ס”ה בשם הראשונים ובנו”כ שם שמנהג בני אשכנז להקל מאוד בענייני שימוש באשה, ויש צד שרק דרך חיבה אסור, עי”ש בכל פרטי הדינים ובשימושים שנהגו להשתמש בשפחות.

אולם אחר הבדיקה והמציאה ראיתי שבאמת יש שנקטו כדברי כת”ר, ובחוט שני יו”ד סי’ קצה סעי’ יז סקט”ז נקט שחמור הליכה לאיש אצל רופאה יותר דבזה אין בעבידתיה טריד לגבי המטופל, ומלבד בחולי ממש, שבזה יש בעבידתיה טריד, ואם נשווה דברי החזו”א הנ”ל בארחות רבינו לדברי החוט שני יתכן שנצטרך לומר שלגבי אסתטיקה במטפל אמנם יש בעבידתיה טריד אבל לא במטופל, ויעוי’ גם בברכי יוסף על דברי השו”ע הנ”ל בסי’ שלה שם דבחולה כיון שתש כוחו יש פחות הרהור.

קרא פחות

הדעה הפשוטה שמותר ואינו כדאי.

מקורות: יש בזה דעות אם מותר לקבל מידע משדים או לא, אך הדעה הפשוטה והכרעת הרמ”א ביו”ד קעט סט”ז שאין בזה איסור וכמו שציין לזה שם הגר”א שכן מוכח בהרבה מקומות, (וגם המחבר שלכאורה הביא ב’ דעות אך יש לדון שיתכן שנחשב שלא הזכיר להדיא דעה החולקת על זה עי’ בלשונו שם), ומ”מ גם הרמ”א שם סיים ששומר נפשו ירחק מזה כי זה גורם לנזקים.

וכן בספר חסידים סי רו התבאר באריכות על הנזקים הנגרמים מזה של תעתועי שוא הנגרמים על ידי השדים לאחר מכן, וז”ל, אם תראה שמתנבא אדם על משיח דע כי היו עוסקים במעשה כשפים או במעשה שדים או במעשה שם המפורש ובשביל שהם מטריחים את המלאכים אומרים לו על משיח כדי שיתגלה לעולם על שהטריחו את המלאכים ולבסוף יהיה לבושת ולחרפה לכל העולם על שהטריחו המלאכי’ או השדים באים ולומדים לו חשבונות וסודות לבושתו ולבושת המאמינים בדבריו ע”כ.

ויש לציין שאפי’ אם בעניינא דעלמא יש היתר ללמוד משד מ”מ הלומד ד”ת צריך יותר להזהר ללמוד רק מרב כשר, עי’ שבת עה ע”א וחגיגה טו, (ואמנם עי’ עירובין מג ע”א על יוסף שידא ויש ליישב שאמרם מפי בהמ”ד), ובפרט סתרי תורה צריך זהירות יותר, ויש כמה אזהרות מבית מדרשו של הגר”א בענין שלא לקבל ממגידים, עי’ במה שנדפס בסוף הקובץ של תולדות אדם ותולדות מנחם מה שהובא בזה.

אם תצטרכו הרחבה נוספת או תשובות למקרי שאלות ספיציפיות ניתן לפנות אלינו שוב.

כן, יש איסור בזה, כמבואר במשנה כלאים פ”ו מ”ג מ”ד וברמב”ם פ”ו מהל’ כלאים הי”ב ושו”ע יו”ד סי’ רצו סכ”ז, ועי’ בגמ’ פ”ק דעירובין, וע’ ברמב”ם שם פרטי הדינים בזה ובדרך אמונה.

ואהזדמן לי שראיתי בחצר של משפחה של יראים ושלמים שיש להם גג מעל החצר שלהם שעליו יש ענפי ענבים מודלים ומתחת הגגון שאר מיני צמחים, ויש לשים לב שצריך לבדוק הדין לגבי הצמחת אילנות מתחת הגג הזה, שצריך עירנות בשביל לשים לב שיש בעיות הלכתיות (ומ”מ יש מיני צמחים שמותרים ועי’ שו”ע ריש הל’ כלאי הכרם ביו”ד, ויעוי’ בספר שדה יחזקאל ח”ב סי’ ו שהאריך בזה טובא).

ולענין שאלתך באופן שהעציץ שאינו נקוב עומד בכרם, בתשובה הסמוכה לזה ציינתי לדברי המשנה בכלאים והפוסקים שאסרו בעציץ שאינו נקוב, ועי’ בחידושי הר”א גוטמאכער כלאים פ”ז מ”ח דמסקנתו שאם העציץ עומד בכרם הוא ודאי איסור, ולענין מעביר עציץ שאינו נקוב בכרם עי”ש מש”כ בזה (ועי’ ביאור ההלכה של הדרך אמונה פ”ה הכ”ג דלפי דעת הר”ש סיריליאו והחזו”א הוא אסור ולפ”ד שאר האחרונים יתכן שיהיה מותר), ועי’ ירושלמי חלה פ”ב סה”ב ורמב”ם פ”ה מהל’ כלאים ה”ג ופשטות הירושלמי בכלאים ספ”ז לכאורה שגם עציץ שאינו נקוב הוא בכלל איסור מעביר עי”ש.

ולכאורה לא מסתבר דבאפפירות (גפן מודלית על סככה) הוא קיל משיעור ד”א של כרם או כדי עבודתה של גפן יחידית לענין מעמיד עציץ שאינו נקוב, וגם אם נאמר דאפפיירות הוא גזירה לגזירה (ע”ד מה שהציע הדרך אמונה הנ”ל בדעת האחרונים לענין מעביר עציץ שאינו נקוב) מ”מ תחת הגפן עצמו שהוא דאורייתא בודאי שאין שום מקום להתיר.

נראה שכוונתם למש”כ בגמ’ סנהדרין מז ע”א ודילמא לקיומא ביה ברכה דאליהו ויהי נא פי שנים ברוחך אלי, והכונה לברכה פי שנים דהמברך בעין יפה הוא מברך (עי’ סוטה לח ע”ב).

מה ששאלת דצ”ע והרי אצל אלישע הנביא התנה אליהו הנביא ברכה זו של “פי שניים” בתנאי וכמבואר בנביא.

תשובה יצוי’ שבכמה מקומות בגמ’ אמרי’ על דברים שנזכרו בכ”ף הדמיון שהם “כ ולא כ”, כגון בפ”ק דקידושין כזבולון בן דן ולא כזבולון בן דן, כזבולון בן דן שלמדו אבי אביו ולא כזבולון בן דן דאילו התם וכו’, ויש לומר דהכא כיון דגבי ברכה עסקי’ והמברך בעין יפה הוא מברך הלכך ממילא מיתוקמא הברכה רק לענין הטובה, והיינו כאליהו ולא כאליהו, כאליהו שבירך בפי שנים, ולא כאליהו דאילו התם היה בתנאי והכא הוא בלא תנאי, וגם יש לומר דר”ל ברכת אליהו של פי שנים אחר שנתקיים התנאי, דברכה היא בעין יפה וכנ”ל, ובפרט דברכת אליהו מעיקרא לא נאמרה אלא אם יתקיים התנאי, וממילא הלשון ברכת אליהו מתפרש על האופן שחל ברכת אליהו בלא תנאי.
(הוכנס בפנים)

הנה לדרוש על המתים הוא דבר שאינו טוב כמבואר בכ”מ מלבד תמים תהיה גם הטרחת המתים, כמ”ש למה הרגזתני וגו’, ולא מסתבר שבשביל זה השאיר את העצם, ובודאי שלא עשה דבר שאינו טובת בנו, וגם משמע בפי’ רב ניסים גאון דמה שהשאיר היה במיוחד לנחם בו את המתים, וגם יש לציין עוד דבכמה ראשונים מבואר שהעצם היה עצם שן שאינו מטמא (עי’ בביאורי על האותיות דר”ע נוסח א אות א), ואע”פ שאפשר לעשות דרישה על המתים בעצם שמטמא, מ”מ יש מקום לומר שבעצם שאינו מטמא א”א לעשות דרישה על המתים, דהא אמרי’ בפ”ק דחגיגה שיש מי שישן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה, א”כ צורת החיבור למתים לעניינים כאלו הוא באופן של טומאה ולא באופן של טהרה.

ומה שהמהרח”ו (תעלומות חכמה ח ע”ב) מביא דבר כזה אפי’ שאינו טוב הוא כדאמרי’ בסנהדרין לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות עי”ש, ובספר החזיונות של המהרח”ו מביא גם דברים בשם מכשף ואין מזה ראיה להתיר כשפים כמובן.

כמענה לשאלתך, הנה עצם מה שכתוב “שם” אין זו ראיה ברורה שמדובר בשם משמותיו של הקב”ה אך בשביל לאבחן ולעשות השוואות צריך יותר להכיר את סגנונו של המהרח”ו יותר.

והנה בגמ’ בסנהדרין סז ע”ב אי’ לגבי כשפים דיש פטור אבל אסור ויש מותר לכתחילה וכו’ ומותר לכתחילה היינו ע”י שם כמבואר שם, ויש לחקור האם מותר לכתחילה על ידי שם הוא גם בדורש אל המתים או רק במעשה פלאות בלבד, ויעוי’ בש”ך ביו”ד סי’ קעט שהביא פלוגתת הפוסקים לענין הליכה על קברים עכשיו האם נראה כדורש אל המתים או לא, דהמהר”ח הרחיק המנהג משום שנראה כדורש אל המתים והב”ח מיישב המנהג, ועי”ש בחדרי דעה שהקשה קושיא אלימתא על האוסרים בזה מסוגי’ דתענית ר”פ כיצד תעניות כיצד ומכח זה דחה דברי מהר”ח, ואולי מהר”ח מיירי רק במדבר עם המתים ממש, כמ”ש הרמ”א ומשנ”ב בהל’ ת”ב שאל ישים מגמתו אל המתים וכו’.

עכ”פ עד כאן לא פליגי אלא בדבר שאינו ממש דורש אל המתים, כיון שאין המת נגלה אליו ולא מדבר עמו, אבל לכאורה כו”ע מודו שאין האיסור רק אם עושה כן בדרך כישוף אלא האיסור הוא בגישה אל המתים, וא”כ לכאורה לא יהיה היתר זה של דורש אל המתים.

אולם בברכות דף יח אי’ שהחסיד שמע רוחות מספרות וכן גבי שמואל שם בחצר מות באותה סוגי’ ועי’ בסוף מו”ק כח ע”א, וכן ידוע על כמה מחכמי ישראל שדברו עם נשמות מתים בחלום ובהקיץ ואכ”מ להאריך בזה.

ויעוי’ ביראים סי’ שלד שלה שכתב דגם דורש אל המתים נאסר רק אם מדבר אל גופו של המת דרך כישוף, אבל לא אם מדבר לרוחו של המת, והובאו דבריו בקיצור בהגמ”י פי”א מהל’ ע”ז הי”ג סק”ח שהחילוק הוא אם מדבר לגופו של המת או לרוחו של המת, ולפ”ז אם מדבר עם המת בבה”ק הוא יותר בעיה, ולכך העירו הפוסקים על מי שהולך לבית הקברות.

אבל אחד הראיות שהובאו בהג”מ שם (ובדפוס קושטא של ההגמ”י שהיה לפני הב”י ליתא ולכך כתבה הב”י מדנפשיה כמ”ש התועפות ראם על היראים שם) הוא מעובדא דשמואל בסוגי’ דברכות הנ”ל, ושם אי’ אזל בתריה לחצר מות, ופרש”י לבית הקברות.

ויש לחלק דגברא רבה כשמואל ידע לדבר רק עם הרוח, ולפעמים הרוח הוא מעל הקבר כעין מ”ש במד”ר פ’ ויחי, אבל מי שאינו קדוש והולך לבית הקברות נראה כמדבר עם הגופות.

עכ”פ לענייננו שמדובר בעצם יש כאן בעיה שמדבר לגוף, כמ”ש בהגמ”י שם שאם מדבר לגוף המת יש בזה איסור, אא”כ נאמר שהאיסור הוא בב’ תנאים גם שמדבר לגוף וגם שהוא דרך כישוף כמו שאפשר לפרש בלשון היראים בפנים.

(אבל אם נפרש כן צע”ק דלכאורה א”כ מצד ההגדרה הוא ממש כבעל אוב שהוא גם מכשף וגם מדבר עם המת, אבל בדקתי בפנים היראים ובאמת כ’ שם להדיא דדורש אל המתים הוא מדבר עם המת על ידי כישוף כמו בעל אוב).

אולם ברמב”ם שם לא משמע שהאיסור הוא רק דרך כישוף וז”ל הרמב”ם שם, איזהו דורש אל המתים זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שיבוא המת בחלום וכו’, ויש אחרים שהן לובשים מלבושים ידועים וכו’ כדי שיבוא מת פלוני וכו’ כללו של דבר כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו לוקה וכו’, עכ”ל, הרי דמשמע להדיא מלשונו שהקשר עם המת בכל גוני אסור.

וכ”כ רבינו ירוחם נתיב יז ח”ה קנט עג שואל במת אפי’ על ידי השבעה הוי בכלל דורש אל המתים, והובא בב”י סי’ קעט, ועי”ש מש”כ לגבי הנידון משביע את החולה בחייו שיבוא אליו במיתתו.

ועדיין יש מקום לומר דבאמת היראים חולק על הרמב”ם ורבינו ירוחם, ואולי הרמב”ם יתרץ הגמ’ דהאיסור רק אם מבקש מהמת לבוא אליו אבל אם בא הוא למת אינו איסור.

ובב”י שם תירץ לדעת הרמב”ם דאותו חסיד הלך לבה”ק שלא לשמוע המתים ולכן היה מותר לו, וכן שמואל דיבר עם המתים על ידי שם בלא מעשה דלא אסרה תורה אלא על ידי מעשה אבל לא על ידי שם.

והנה לפי תירוצו של הב”י נמצא דעל ידי שם שרי לדרוש למתים ובלבד שלא יעשה מעשה כמבואר שם, וזה לא יתיר את המעשה הזה שהזכיר המהרח”ו.

והנה לגוף מה שדחה הב”י שם את חילוקו של ההגמ”י בשם היראים שאינו מסתבר לחלק בין שואל לגוף לשואל לרוח, כבר העירו הברכ”י והתועפות ראם דהב”י לא ראה היראים בפנים ששם יש תוספת דברים בחילוק כמו שהבאתי לעיל, אבל הברכ”י לא הצביע על הענין שיש תוספת דברים בחילוק רק מצד ענין אחר קאתי עלה שהיראים עצמו הביא קושיית הב”י עליו מהגמ’ דמו”ק כח עי”ש.

אבל הרמ”א בדרכי משה שם הקשה על תירוצו של הב”י במעשה דשמואל שהיה על ידי שם היאך שרי דהרי אפי’ בהשבעה אסור כמ”ש רבינו ירוחם, ולכך מסיק הדרכי משה כההגמ”י בשם הרא”ם, וכך פסק בהגהותיו על שו”ע סי”ד שמותר להשביע המת גם לאחר מותו אם אינו משביע גופו של מת אלא רק רוחו, (ולכאורה כל שמתעסק עם גוף המת חשיב דורש לגוף המת), וכן נראה שנקט שם הש”ך בשם העט”ז, וגם מהגר”א שם נראה שתפס כהד”מ.

אולם גם הד”מ לכאורה לא ראה ההגמ”י בפנים ולכך נקט להלכה לחלק בין גוף לרוח.

עכ”פ גם לפי הב”י בדעת הרמב”ם יהיה אסור וגם לפי הרמ”א בד”מ בדעת היראים יהיה אסור, דלפי הב”י יהיה איסור כיון ששואל עם מעשה ולא רק בשם, ולפי הד”מ יהיה אסור מכיון ששואל את גוף המת, היינו ששואל את העצם.

אבל לפי היראים שבפנים אולי יהיה מותר, דלפי היראים בפנים אולי האיסור הוא רק דרך כישוף ויל”ע.

ויעוי’ בפרישה שם שנקט דרך אחרת בזה דהאיסור בדורש אל המתים אינו בבא לשמוע דברי המת אלא במי שרוצה שתשרה עליו רוח טומאה בלבד כדברי הגמ’ בסנהדרין סה ע”ב, וזה ודאי דלא כהרמב”ם וגם דלא כההגמ”י בשם היראים (לפי מה שביארוהו הב”י וד”מ) ולכאורה גם דלא כהיראים שלפנינו.

ויש לציין דגם הסמ”ג בלאוין נו שכתב מסברא דנפשיה שכל בעל אוב עובר ג”כ על דורש אל המתים משום שמדבר עם המת, נמצא ג”כ שאינו סובר כסברת הפרישה.

וכן מבואר ג”כ יותר בדברי הסמ”ג בביאור הגמ’ הנ”ל גופא וכמו שביארו הב”ח שם שהאיסור לא מצד רוח הטומאה עצמה אלא מצד שהרוח הנ”ל מביא את המת לדבר עם הלן בבית הקברות וכו’.

היוצא מכל זה דלפי הרמב”ם והגמ”י והב”י והרמ”א והש”ך והגר”א אין היתר באופן של המהרח”ו אבל לפי שי’ הפרישה וכן אם נפרש בדעת היראים באופן אחר ממה שהובא בפוסקים אז יש היתר גם לאופן של מהרח”ו.

אולם גם בשמות הקדושים הותר רק בלצורך גדול מאוד כמ”ש הלבוש והש”ך בסי’ קעט וכדאי’ בפרק עשרה יוחסין ובכמה דוכתי, ולכן לא יתכן שזה מה שעשה ר’ יוחנן.

והנה בגוף דברי היראים הנ”ל הנה הב”י ורמ”א והש”ך והגר”א וכל האחרונים הנ”ל הבינו את דברי היראים שכוונתו שאם מדבר אל גופו אסור בכל גוני, והתועפות ראם הקשה על הפוסקים דביראים בפנים נזכר לכאורה עוד תנאי שהוא דרך כישוף.

ובאמת נקל לומר דהפוסקים לא ראו דברי היראים בפנים אלא רק דברי ההגמ”י שקיצר בהבאת דברי היראים.

אולם יש בזה מן הדוחק לטעון דכל הנך אחרונים טעו.

ועוד דכאמור גם הברכ”י שראה היראים בפנים הקשה על הב”י רק בדברי הגמ’ במו”ק הנ”ל אבל לא בעצם דעת היראים.

וגם תמוה דלפי דברי התועפות ראם נמצא שההגמ”י קצרו והשמיטו את עיקר דברי היראים, והרי ההגמ”י בודאי ראו את היראים בפנים.

וטרחתי בזה לעיין בדברי היראים וז”ל שם, המשביע את החולה לשוב לאחר מיתה להגיד לו אשר ישאל לו אין זה דורש אל המתים דדורש אל המתים פירושו דורש לגופו של מת, ומדבר ע”י כשוף כגון בעל אוב, אלא שבעל אוב מעלהו מקברו וזה דורש בו בעודו בקברו, אבל דורש לרוחו אין זה דורש, שהרוח אינו נקרא מת ולהכי אמרינן בברכות י”ח ב’ בחםיד אחד שהלך וכו’ עכ”ל.

ואולי ההגמ”י הבינו בדבריו דמה שכתב על ידי כישוף בא לבאר היאך שייך לדבר עם הגוף שהוא על ידי כישוף אבל אין זה תנאי שרק באופן זה יהיה אסור דהוא הדין אם עושה על ידי שם או השבעה יהיה אסור כמ”ש הד”מ על פי רבינו ירוחם, וממילא גם לדעת היראים אם יימצא דרך לדרוש אל גוף המת שלא על ידי כישוף ג”כ יהיה אסור (ורי”ו גופיה אפשר שבחילוק זה בין גוף לרוח לא סבר כהיראים דסתם השבעת מת הוא ברוחו).

וההכרח להבין את דברי היראים כן הוא משום דהיראים הביא טעם למה לדבר עם הרוח שרי שהרי אינו נקרא מת אבל לא הביא שום טעם למה בלא כישוף שרי, דהרי מת נזכר בתורה ורוח אינו נקרא מת, אבל כישוף לא כתיב בתורה כלל.

ועוד הכרח לזה הוא דהרי היראים טרח ליישב דברי הגמ’ בברכות, ולמה לא אמר בקלות דהגמ’ שם לא מיירי על ידי כישוף, והיראים לא קאמר שיש ב’ תירוצים או ב’ חילוקים, אלא ע”כ דכישוף אינו תנאי לאיסור, אלא התנאי כמו שכ’ היראים שהוא מדבר אל הגוף ואז אסור, אבל הכישוף הוא היכי תמצי לדבר עם הגוף.

ולפי זה מיושב הבנת כל הפוסקים היראים שהאיסור כשמדבר אל הגוף בכל גוני וכפסק הרמ”א.

קרא פחות

אם כתב יכול לברך ולספור.

מקורות: יסוד הספק הוא לפי דעות האחרונים שחששו שכתיבה כדיבור (עי’ שו”ת רע”א תשובת ר”ו אייגר סי’ לא ובדברי הרע”א שם ס”ס לב לענין ספירת העומר, ובאופן כללי מסי’ כט ואילך שם, ומאידך עי’ שע”ת סי’ תפט סק”ו), וממילא אין לכתוב את יום הספירה (כגון היום שני ימים בעומר), מה הדין לענין כתיבה דיגיטלית.

והחקירה בזה האם מה שכתיבה כדיבור הוא בגלל מה שמייצר כאן כתיבה או בגלל מה שעושה כתיבה, דהרי במחשב התוצאה של הכתיבה אינו נחשב כתיבה כ”כ, כמו שמצינו לענין מחיקת השם ולענין כתיבה במחשב בחוה”מ ויש בזה דעות שונות בפוסקים אבל המנהג הרווח שלא להחשיב הדבר ככתיבה, אלא אם כן נאמר לעניננו שהגורם הוא העיסוק במעשה הכתיבה.

ובאמת יש לדון על כל כתיבה שאין מתקיימת להרע”א, אבל מסתימת הדברים נראה קצת דגם הרע”א לא מיירי אלא על כתיבה שמוגדרת ככתיבה בשאר דינים, ולא בא לחדש כתיבה בניד”ד יותר ממקומות אחרים, וגם לגבי עדות יש נידון דאפי’ עדיו על המחק לר”מ דלא מהני דאין כאן עדות וכן לגבי שבת כתיבה שאינה מתקיימת פטור.

ויש מקום לומר דאינו יוצא בכתיבה במחשב, דהרי כל ענין כתיבה כדיבור אין לו מקור בגמ’ וגם הוא נלמד מהצד שהרהור קודם קריאה”ת מותר וכתיבה אסורה, והרי בלאו הכי סובר הגר”א שהרהור ג”כ אסור (ויש דעות בגמ’ וראשונים שאפי’ בברכות הרהור כדיבור) מה שלא מועיל הרהור בספירת העומר, וגם יש אומרים גם בברכת התורה שכתיבה לאו כדיבור, וגם שם הוא באמת דין של מעשה כל דהוא שעושה שכבר חשיב עוסק בדברי תורה (תדע שהרי יש מחייבים אפי’ בהרהור), וא”כ כל ענין הכתיבה כהרהור הוא חידוש גדול ודי במה שאמרו בזה ואין לך בו אלא חידושו, והבו דלא לוסיף עלה.

וכעין זה ראיתי בשם הגראי”ל שטיינמן שנקט שכתיבה במחשב הוא ספק ספיקא, ספק אם כתיבה כדיבור וספק אם זה נחשב כתיבה, וממילא יש להקל בזה ולומר שיכול שוב לספור (כאיל תערוג מועדים עמ’ רכה בשם שיעורי הגרמ”ב זילברברג).

ויש להוסיף דבפרט בספירת העומר שדעת רוב האחרונים שלא יצא בספירה עי’ בשערי תשובה שם בשם כמה אחרונים ובערוה”ש סי’ תפט, וממילא אפי’ אם בברכה”ת נחשוש שכתיבה כדיבור מ”מ בספיה”ע רוב האחרונים אינם סוברים כן.

ובאמת היה מקום לומר דאע”פ שיש כאן ב’ ספקות אבל עדיין יחמיר בזה משום דאפשר להחמיר בקל, אולם למעשה אינו קל כ”כ, דהרי מצד הלכה אין הבדל אם מקליד אות אות או הכל יחד, וממילא גם אם עושה כן באופן של העתק הדבק נכנס להגדרה זו, וכן כל תוכנה שפותח שכתוב בה ספירה של יום זה נכנס להגדרה זו, ואפילו היתה התוכנה פתוחה אלא שהיתה מוסתרת על ידי תוכנה אחרת וסגר את אותה התוכנה האחרת נכנס להגדרה הנ”ל, ואמנם מודינא שיש יותר מקום להחשיב כתיבה כשרושם וקובע בתוך דיסק עי’ בחוה”מ כהלכתו מה שהביא בשם הגרשז”א, ובכלל זה רישום ברשת שהוא ג”כ נרשם בדיסק מרוחק.

ובגוף הדברים למה שכתיבה לא תיחשב ספירה שכ”ה לרוב הפוסקים בפשטות הוא חסרון בצורת הספירה שצריכה להיות בפה, כמו שהרהור אינו ספירה גם אם הרהור כדיבור, אבל אולי יש מקום לומר אבחנה נוספת בזה, דהמעלה שיש לכתיבה על פני הרהור אינה מעלה ששייכת לענין ספירה, דהרי כתיבה המעלה שלו שיש בו רושם ושנשמר לימים רבים, וממילא ספירת יום זה אינו שייך לכתיבה דאפי’ מחזי כשקרא קיי”ל דאין בכתיבה אם נכתב לצורך לאחר מכן באשרתא דדייני עי’ בפ”ג דגיטין ובתוס’ שם, ויל”ע בסברא זו.

צריך לדעת עיקרי הדינים מתי מעכב קריאה כשקרא במקום אחר או כשדילג או כשטעה ומה נקרא טעות לעיכובא ומתי, ומתי יוכל להפסיק באמצע קריאה ומתי יכול להוסיף קרואים, וכן אם נמצא פסול בס”ת מה נחשב פסול ומה צריך לעשות ומתי.

ואם יש שם מו”ץ שיודע ההלכה סגי בזה שיודע הבעל קורא מתי צריך לשאול, כמ”ש הרמ”א ביו”ד סי’ א עי”ש.

כמו כן צריך לידע מנהגי הקריאות כגון כשיש כמה מנהגים בהפטרה מה נוהגים באותו המקום שקורא שם, וכן במקום שנוהגים לשנות הנגינה בקריאה בכמה מקומות, וכן במקומות שנוהגים לתת לו לקרוא בתורה בלא הזמנה כגון בקללות.

ואם יש כמה קהילות בבהכנ”ס לפעמים צריך לדעת גם את מנהגיהם של המיעוט למשל שלפעמים ספרדי עולה בבהכנ”ס אשכנזי בשביעי בשבת או ברביעי בר”ח ואומר קדיש, ומעשה היה לי שספרדי הקפיד עלי שאמרתי הקדיש כבעל קורא אלא שלא ידעתי שרצה לומר, וכן בהפטרת תעניות יש להם מנהג אחר.

כמו כן צריך לדעת כללי דקדוק כגון מתי שווא נע או נח ומלעיל ומלרע ולהבחין בין א’ לע’ וה’ ובין ח’ לכ’ (שמעתי מפי הגרח”ק שגם כיום צריך ליזהר בזה, ובגוף הזהירות בין א’ לע’ מבואר במשנ”ב שהכירו אצלם ג”כ הדין למעשה שצריך להזהר בזה, גם אם לא כולם היו נזהרים בזה, עי’ במשנ”ב סי’ תכח גבי נשיא”כ), והטעמת הטעם כראוי וכל כללי הטעמים וניגוניהם.

כמו כן צריך לחזור הפרשה כראוי ולחזור עליה הפעמים שצריך לחזור כמבואר בפוסקים.

כמו כן צריך שיהיה מי שיודע לקרוא מספיק בקול שיוכל כל הקהל לשמוע ולפעמים הדבר נצרך אימון והרגל.

כמו כן דבר טוב ומנהג ותיקין לדעת להטעים הנגינה בנעימה ועל כיו”ב נאמר כבד את ה’ מגרונך כמ”ש חז”ל על נבות שנענש כשלא עשה כן, ובלבד שיכוון לש”ש.

כמו כן צריך להזהר להתרגל לסמן בס”ת הקריאה בלא נגיעה (ויש מדקדקים שהנהיגו לעשות כעין אצבע של כסף להראות הקריאה).

ויש לשים לב שהרבה פעמים המתפללים שואלים שאלות את הבעל קורא מה צריך לקרוא ואשרי מי ששואלין אותו ויודע כמ”ש חז”ל עה”פ בקהלת חכמת אדם תאיר פניו בזמן ששואלים אותו ויודע.

בלב דוד להחיד”א פרק יט יש משמעות קצת שגם באופן זה חוזר בגלגול (ולפי מה שכ’ הגר”א במשלי שגם הנגזל חוזר א”כ גם הגוי יחזור ואה”נ מצינו הרבה גלגולים בגוי בשער הגלגולים להאר”י ובשאר ספה”ק ועי’ בספר גלגל החיים).

אולם מסתבר דזה רק לדעת השו”ע בחו”מ סי’ שמח ס”ב שסובר בפשטות שהוא איסור מן התורה, ובבהגר”א שם ציין לדברי התוספתא ב”ק פ”י ה”ח חמור גזל הגוי מגזל ישראל וכו’, אבל להרמ”א באה”ע ר”ס כח שהוא רק משום קידוש השם מסתבר שאינו חוזר בגלגול (ועי’ תוס’ חגיגה יח ודוק).

ואמנם כבר הקשו הנו”כ (הש”ך והגר”א בחו”מ שם והח”מ באה”ע שם) על הרמ”א שבמהר”י ווייל לא נמצא כדברי הרמ”א, אבל כבר ציין בבהגר”א שם שברש”י סנהדרין נז ע”א נקט בפשיטות שאיסור גזל מגוי הוא רק מדרבנן, וכן הכריע היש”ש פ”ק פ”י סי’ כ’ וכן הביאו הש”ך סי’ שנט סק”א ועי”ש בהגהות רע”א.

והדעות ברמ”א חו”מ שם שסוברות שמותר להטעותו לכתחילה במקום שאינו יודע ניחא ג”כ אם סוברים שגזל גוי הוא דרבנן מחמת קידוש השם.

וכן לפי שי’ הנתה”מ שם שאיסור גזל גוי מדאורייתא הוא רק בגזילה אבל לענין ההשבה ההשבה רק מחמת קידוש השם פשיטא שאינו חוזר בגלגול.

ומשמע שיש דעות בראשונים שסוברים שגזל גוי הוא מדאורייתא ומכללם הרמב”ם כמ”ש בבהגר”א שם (ומה שציין שם טור צע”ק לענין להטעותו דעת הטור ואכמ”ל).

ויש לציין דברמב”ם (פי”ג מה’ גניבה הי”ג) כ’ שהגונב את הגוי אינו נמכר לעבד עברי מחמת כן, ויעוי’ באבן האזל שם שכ’ שאין זה דין גניבה אלא מחמת שלקח ממונו צריך להחזיר, אבל אין להביא ראיה משם לדמות משכון עצמו על ידי מכירה לעל ידי גלגול, דגלגול נאמר גם על גניבה ולא על כל גזילה מסוג אחר, וגניבה מגוי אינה מוגדרת כגניבה אלא כגזילה (משא”כ בישראל מישראל שגניבה כוללת גם גניבה וגם גזילה כמו שהרחבתי בתשובה אחרת).

ומ”מ יש שלמדו אחרת בדעת הרמב”ם, יעוי’ בש”ך סי’ שנט שם שהרחיב בזה.

לסיכום הדברים, להסוברים גזל גוי מדרבנן מפני קידוש השם מסתבר שאינו חוזר בגלגול, וגם להנתה”מ שסובר שהוא מדאורייתא אבל ההשבה רק מפני קידוש השם מסתבר כנ”ל, אבל להסוברים שגם ההשבה מדאורייתא יש משמעות קצת בחיד”א שחוזר בגלגול, וכך משמע מסתימת הגר”א במשלי יד, כה שתלה זה בהעדאת עדים ובהוצאת הב”ד הגזילה מידו, ואינו כ”כ תמוה שהרי יש כמה חטאים שבאים עליהם בגלגול כמבואר בזוהר (פ’ משפטים) ובמקובלים (שער הגלגולים ושבחי האר”י) וגזל הגוי הוא חטא גדול כמשנ”ת, ועדיין צל”ע בזה.

מה שהבאתם בשם הגראי”ל (מספר עובדות פנינים והנהגות) שאין חזרה בגלגול בגזילה מגוי מכיון שאין בזה חיוב השבה, יתכן שמה שכתב שאין חיוב השבה הכונה מדאורייתא לולא שיש קידוש ה’, ואזיל בשי’ רמ”א ויש”ש וש”ך שפסקו כן כפרש”י וכדרכו של הגראי”ל שהולך בדרך הש”ך.

עי’ בריש שער הקדושה להמהרח”ו שעיקר גילוי אליהו הוא ללמד הסודות לצדיקים לפני שמתגלים נשמות נוספות, ועי’ בכתובות גבי רב ענן וכן בתיקונים חדשים לרמח”ל, ונשים אינם מצוות בתלמוד תורה, ואין זו תכליתן לעסוק בתורה.

ועי’ בשו”ת אמרי אש סי’ י’ מש”כ שאין לנשים להיכנס למקום הגברים בברית מילה משום שאליהו שם ואין ראוי שיהו נשים וגברים בבית אחד במקום אליהו.

ולענין הנידון על אליהו עצמו האם מותר לו שיחה עם האשה ואם יש לו הגדרת אדם או לא, יעוי’ בספר פלאות עדותיך של הרב לורנץ שהביא הרבה מאוד מ”מ בכל הנושא הזה לעומקה ולרחבה ולא אטרח להעתיק כל הנידונים בזה, ומ”מ יש לציין דגם אם אין לאליהו דין אדם מ”מ אין זה ראוי להרבות שיחה עם האשה גם כאופן כזה, וראי’ לדבר במו”ק כח ע”א עי”ש, ומענין לענין ע”ע בילקו”ש ס”פ בראשית בשם אבכיר.

לענין שאלתך מגמ’ דנדרים נ’ נראה שבכל פעם שיש צורך מיוחד באליהו שיעשה פעולה מסויימת שרק אליהו יכול לעשות אין זה נכנס לנידון מי ראוי לגילוי אליהו, וכנ”ל לענין שאלתך ממגילת אסתר.

בענין ההערה על רוה”ק (כדברי התד”א לענין רוה”ק שורה על בין איש בין אשה וכו’) זה ברור שיש הרבה דרגות ואופנים ברוה”ק, ובהרבה פעמים רוה”ק הכוונה רק ידיעת העתידות, ולפעמים בל’ חכמים הביטוי רוה”ק מתייחס רק לרמז בעלמא היוצא מתוך דיבורו בלא מתכוון כלל, ויעוי’ ברש”י פ’ וישב, ויש רוה”ק שהכונה לצלילות הדעת הבאה בסייעתא דשמיא ועי’ חזו”א ריש יו”ד (וע”ע ימלא פי תהלתך להגראי”ל בראש הכרך), אבל המהרח”ו שציינתי הכוונה לענין ביאור דבריו שגילוי אליהו הוא כעין הכנה והקדמה ושלב שלפני לימוד מפי נשמות הצדיקים, וזה עיקר ענין גילוי אליהו, וזה שייך בגברי ולא בנשי.
אבל אה”נ אם יש צורך שיציל אלי’ אשה הטובעת וכיו”ב ועכ”פ כל מה שמותר למי מן העוה”ז, לא מזה קאתינא לאפוקי, אלא רק עיקר ענין גילוי אליהו, אבל אה”נ המובן האקראי של גילוי אליהו להציל מצרות וכיו”ב זה שייך גם באשה ואינו מן הנמנע כמו לגבי מ”ש גבי אסתר, ויעוי’ בפ”ק דע”ז וברש”י שם גבי מעשה דר”מ בעל הנס ודוק.
לענין דבורה הנביאה ידוע שיש בזה דברי התוס’ במס’ שבועות רפ”ג שרק הי’ שם ע”פ הדיבור וכך קי”ל להלכה בפוסקים כתי’ זה של התוס’ ודלא כהצד שהי’ להתוס’ שאשה כשרה לדון, וממילא ממקום שבאת אין להביא ראיה אלא שאין דרך בכך, והזוהר קאמר שהדור נענש שנשתנה העולם מסדרי בראשית באופן כזה מחמת שפלות הדור, ואין מביאין ראיה מדברים שנשתנו מסדרי בראשית.