תפילה

באמר משיב הרוח בלבד חוזר כמו שלא אמר כלל (משנ”ב סי’ קיד סקכ”ו בשם האחרונים), ואע”פ שמוריד הטל בלבד בדיעבד פוטר במקום מוריד הגשם, מ”מ הוא דין מיוחד בטל שהוא מעין מטר, משא”כ רוח שאינו דומה כלל למטר.

קרא פחות

יעוי’ בשו”ע ס”ס א’ דפרשת הקרבנות לא יאמר אלא ביום שאז הוא זמן הקרבתן, וכן נזכר בטור ושו”ע ונו”כ כמה דברים שראוי להדר באמירת הקרבנות שיהיה באופן הקרבתן כגון מה שיש שנקטו לומר בעמידה וכן עוד כמה דברים ואכמ”ל, ולפ”ז לכתחילה ראוי לומר פרשת התמיד עד ד’ שעות ובדיעבד עד חצות (שזמן תמיד לר’ יהודה עד ד’ שעות וזמן תמיד לרבנן עד חצות כמבואר בברכות כו ע”ב, ומאחר שלענין זמן תפילה נקטי’ לכתחילה כר’ יהודה ובדיעבד כרבנן כמבואר בפוסקים ועי’ ט”ז ריש סי’ פט, הלכך כנ”ל גם לענין תמיד), ומ”מ זה פשיטא שבדיעבד מי שאומר פרשת הקרבנות באופן שאינו ממש כמו שהקריבו הקרבנות בבהמ”ק ג”כ חשיב כאילו הקריבם, שהרי זה גופא מה שנתחדש שהעוסק בתורת הקרבנות אף אם לא הקריבם כלל חשיב כאילו הקריבם, עי’ מנחות קי ע”א, ויעוי’ בספר דרך פיקודיך, וכן מבואר במשנ”ב שם בסי’ א’ דהיכא דבדיעבד יצא גם אם אמר פרשת הקרבנות בלילה, הלכך מסתבר שאם אמר פרשת הקרבנות גם אחר זמנן יצא ידי חובתו, ואם אומר ב’ פעמים פרשת התמיד במנחה וא’ מהם במקום שחרית, בדיעבד יש לומר דגם זה מהני דלא גרע מתשלומין של תפילה דמהני וכאן הרבה יותר קל וכמו שנתבאר.

ובסיום הדברים יש לציין לדברי הבה”ל בסי’ א’ ד”ה ופרשת עולה שראוי לאומרן קודם התפילה רק שיזהר שלא יפסיד על ידי זה זמן ק”ש ותפילה.

קרא פחות

קרובץ של פורים מוכח מתוכו שנוסח הקליר בחתימת ברכת העבודה היה שאותך לבדך ביראה נעבוד, שכן בכל ההוספות שם לכל הברכות נזכר מעין החתימה של הברכה סמוך לחתימה, ולגבי ברכת העבודה הסיום של ההוספה הוא מעין חתימת א”י שאותך לבדך ביראה נעבוד ולא המחזיר שכינתו לציון.

וחתימה זו שאותך לבדך ביראה נעבוד היא גם החתימה לפיוט ותערב וכו’ כדמסיים ושם נעבדך ביראה כימי עולם, ולכך הנוסח המקורי בחו”ל היה ושם נעבדך וכו’ בא”י שאותך לבדך ביראה נעבוד, וכן חתימה זו היתה בברכת העבודה שהיתה בזמן הבית כדפרש”י גבי ברכות כה”ג ביוה”כ, וכן הנוסח בחתימת ברכות שמונ”ע המובאת במדרש חדש שהוא מנוסח ארץ ישראל הקדומה.

ונוסח א”י הקדומה בכל ברכת רצה היתה אחרת לגמרי גם אחר החורבן בזמן האמוראים כדמפרש בפסיקתא דר”כ עד ובירושלים נשתחוה לך וכו’.

אולם הגר”א תיקן שיסיימו בפיוט ותערב כחתימת כל השנה המחזיר שכינתו לציון והטעם לזה משום ששיטת הגר”א כשיטת הרמב”ם והרמ”ה והמחבר שאסור לומר פיוטים בברכות קריאת שמע וחזרת הש”ץ [דהרמב”ם מפרש מקום שאמרו לקצר וכו’ כפשוטו] כמובא במעשה רב לומר פיוטים רק קודם אין כמוך של הוצאת ס”ת (ואע”פ שבנתנה תוקף הובא שם להקל באמירתו בחזהש”ץ פשוט שאין חילוק לדינא בין זה לשאר פיוטים לשי’ הנך ראשונים ומעשה רב נסדר על הנהגתו של הגר”א וכנראה שבמנין הגר”א לא היה כח בידו לעקור ונתנה תוקף אבל שיטתו ברורה), ומטעם זה גם אי’ במעשה רב לומר נקדש ונעריצך כנוסח התפילה גם במקום שיש פיוט, ומטעם זה תיקן הגר”א שלא לשנות החתימה לומר שאותך לבדך ביראה נעבוד וכן גבי עושה השלום.

ומאחר שאינו מעין החתימה הוסיף הגר”א לומר ותחזינה עינינו וכו’ כדי לומר מעין החתימה סמוך לחתימה.

וכאן בא”י הרבה קהילות קבלו הנהגת הגר”א בזה אבל לא כולם, וכן בחו”ל עדיין אומרים בנוסח הפיוט הקדום המקורי שאותך לבדך ביראה נעבוד.

אולם בענייננו גבי קרובץ של פורים בסידורים נראה שנהגו בחתימה הרגילה.

וזה צ”ע דהרי יש לומר סמוך לחתימה מעין החתימה כמבואר גבי הבדלה בפ”י דפסחים וכמבואר לגבי ברכות גם בירושלמי וכמבואר בטור ולבוש ופוסקים באו”ח סי’ רסז דמטעם זה מוסיפין בליל שבת ופרוש עלינו וכו’ כדי לומר מעין החתימה סמוך לחתימה, וכיון שבשבת החתימה היא הפורש מוסיפין סמוך לחתימה ופרוש, ואע”פ שגם שומר ישראל לעד ג”כ מעין החתימה מ”מ לכתחילה בעי’ מעין החתימה ממש כמבואר ע”פ הערה”ש שם בס”ס רסז וכמו שביארתי בתשובה אחרת.

ולכן בניד”ד האומרים קרובץ של פורים בחזהש”ץ של פורים אם לענין ‘ותערב’ נוהגים לחתום שאותך לבדך ביראה נעבוד אפשר דגם כאן הרשות בידם לחתום שאותך לבדך ביראה לעבוד.

אבל הנוהגים ב’ותערב’ להוסיף מעין החתימה של ‘המחזיר’ ולכן מוסיפין ‘ותחזינה’ וכו’ וחותמין המחזיר שכינתו לציון א”כ גם בענייננו לכאורה יש להוסיף כמו כן ותחזינה וכו’ ולחתום המחזיר שכינתו לציון.

ומ”מ הנוהגים כהגר”א (לגבי ותערב) בלאו הכי לא יאמרו הך קרובץ כלל בחזרת הש”ץ (כהמעשה רב הנ”ל לומר הפיוטים רק קודם אין כמוך), וכך מנהג הרבה קהילות בא”י שאין אומרים קרובץ של פורים כלל, אבל אם נוהגים לומר קרובץ של פורים ונוהגים לחתום ‘המחזיר שכינתו’ בפיוט ‘ותערב’, א”כ בקרובץ יצטרכו להוסיף ותחזינה כדי לומר מעין החתימה כמה שאפשר.

נראה דאם יודע שכיון עכ”פ את עיקר פסוק ראשון דהיינו קבלת עול מלכות שמים, ורק מסתפק אם כיון כל מילה, אין מחוייב לחזור לראש אם יש בזה טירחא בשבילו, ולרווחא דמילתא יכוון עכשיו את כוונת המילות כדי לצאת ספק נוסף.

והנוהגים בכל דבריהם רק כדעת המשנ”ב לכאורה לא יוכלו לסמוך על היתר זה.

מקורות: הנה דעת הגרע”א בכתב וחותם ברכות יג ע”א שמעיקר הדין אין פירוש המילות מעכב בק”ש רק לכוון לקבל עומ”ש, וכן משמע ג”כ בחי’ הרשב”א שם, אבל לכאורה אין כן דעת המג”א סי’ ס סק”א, והפמ”ג משב”ז סי’ סא סק”א בודאי אינו סובר כהרע”א בזה עי”ש, וכן בשיטה להר”א אשבילי ברכות יג ע”ב משמע לכאורה כדעת הפמ”ג.

והנה בנידון דידן מכיון שיודע שכיון לקבל עומ”ש ורק מסתפק אם כיון כל מילה לחוד הוה ליה ספק ספיקא, בפרט שיש לצרף כאן גם דעת הפמ”ג סי’ סג משב”ז סק”ג שיש צד שכונה בפסוק ראשון היא דרבנן [ושם נראה שנוטה שהוא דרבנן ועי’ עוד מש”כ בזה הפמ”ג עוד במשב”ז סי’ סב סק”א ואולם עי’ עוד בפמ”ג ריש סי’ סז לענין ספק כיון בפסוק ראשון הנזכר בדבריו שם בסי’ סג בנפק”מ אם הוא דאורייתא או דרבנן].

וא”כ יש בנידון דידן ספק ספקא דרבנן לקולא (דבספק על דבר שהוא ספק דאורייתא ספק דרבנן יש מהפוסקים שהזכירו שיש לו דין כמו שאר ספק דרבנן שכן אע”פ שיש צד שהוא דאורייתא הרי מ”מ הוא רק ספק דאורייתא ולא ודאי דאורייתא, עי’ ברכת הבית ש”א סק”ג מש”כ בדעת הפוסקים), ובפרט אם יכוון עכשיו את פירוש המילות שיוצא בזה דעת החזו”א גם שלא כיון כשאמר המילות כמ”ש משמו בספר אעלה בתמר, א”כ כמעט אין כאן צד שלא יצא ידי חובה, דיש כאן ג’ צדדים לקולא והוא דרבנן , ואמנם יתכן שאין לצרף דברי הפמ”ג הנ”ל כיון שהפמ”ג גופיה לא פשיטא ליה והאחרונים הכריעו להיפך, אבל עכ”פ יש כאן ג’ צדדים לקולא בדאורייתא שהוא צד חזק להקל.

ויעוי’ ברמ”א יו”ד סי’ קט ס”ט שכ’ אבל אם היו ב’ ספיקות אם היה כאן איסור כלל ונודעו ב’ הספיקות ביחד, מתירים ספק ספיקא בכל מקום אפילו באיסור דאורייתא וגופו של איסור, ואפילו היה לו חזקת איסור וכו’ אף על פי שיש לברר על ידי בדיקת הריאה אין לחוש עכ”ל, ומבואר שם שאפי’ שהוא דבר שאפשר לבררו על ידי בדיקה אין צריך לחוש.

ואע”פ שיש לטעון שהוא דבר ששייך להחמיר בקל ולומר פסוק ראשון שוב, ועי’ ברמ”א שם בסעי’ ח דיש אומרים דדבר שיש לו מתירין אין להתיר מכח ספק ספיקא, וטוב להחמיר אם לא לצורך מאחר שיש לו היתר בלאו הכי עכ”ל, ולכאורה ה”ה בג’ ספקות עי”ש בש”ך סקנ”ו, ואעפ”כ לענייננו אין זה ההגדרה של דבר שיש לו מתירין אלא של דבר שאפשר לתקנו בקל, מ”מ מי שיש לו מזה טירחא ולחץ יש מקום לומר דלא שייך יש להחמיר בקל, וגם מי שאין לו יש מקום לדון שלא יחמיר בזה משום שלכפול פסוק ראשון הוא דבר שאינו טוב לכתחילה, עי’ שו”ע או”ח סי’ סא ס”ט ובמשנ”ב שם סקכ”ד די”א שהאיסור הוא בפסוק ראשון, ולכו”ע עכ”פ גם בפסוק ראשון, ועי’ גם משנ”ב בסי’ רלט.

ומ”מ יש פתרון להמתין או לקרוא בלחש, עי’ במשנ”ב סי’ סד סק”ז.

ומ”מ ציינתי שמי שנוהג כדעת המשנ”ב בכל דבר לכאורה לא יוכל לסמוך על היתר זה, דהרי המשנ”ב פסק בכל נידונים אלו לחומרא, דהנה לענין כוונת המילות בפשטות נראה שהמשנ”ב נקט להחמיר בזה, בדבריו על ביאור המילות בלשה”ק בסי’ סב סק”ג, וכן בדבריו על חזרה על מילות כשלא כיון בהם בשם החי”א, משמע מדבריו דבעינן כוונת מילות ממש, ולענין הנידון לענין החזו”א שסובר שאפשר לכוון אח”כ הרי המשנ”ב אינו סובר כן כמ”ש בדבריו בשם החי”א הנ”ל, וכמו שהעיר כבר הגרח”ק הובא באעלה בתמר שם, ולענין הנידון על כוונה בפסוק ראשון הרי דעת המשנ”ב סי’ סד סק”ז שכונה בפסוק ראשון הוא דאורייתא, ממילא הנוהגים כדעת המשנ”ב אין להם כאן שום ספק אלא רק ספק אם כיון והוא ספק דאורייתא לחומרא, וכמו שפסק המשנ”ב סי’ סד הנ”ל שבספק כונה יש לחזור ולקרות, וידועים דברי הרשב”א שמי שיש לו רב יכול להקל כמותו בדאורייתא, וה”ה להיפך בניד”ד, ומ”מ גם בדעת המשנ”ב יש לדון דשמא לא החמיר אלא בלא הצירופים הנ”ל, וגם לא ראה הכתב וחותם הנ”ל דהרעק”א (עי’ רמ”א חו”מ סי’ כה ודוק), וגם יש לדון עוד דאע”פ שכוונה בפסוק ראשון דאורייתא להמשנ”ב מ”מ שמא מודה שהכוונה מילה במילה היא דרבנן, ויש לדון בזה ומסתימת הדברים אין בידינו ראיה לחלק בזה בדעתו.

ומ”מ לפי הטעם שכ’ המשנ”ב בסי’ ס סקי”א בטעם שהכונה בפסוק ראשון מעכבת אפשר דאין מעכב פירוש המילות עי”ש, וגם יעוי’ במשנ”ב סי’ סג סקט”ו, דגם שם משמע שהעיקר בכוונה בפסוק ראשון הוא שיקבל עליו עול מלכות שמים, אבל אינו מוכרח.

בגוף שי’ המשנ”ב לענין אם כוונה בפסוק ראשון דאורייתא יש להביא בזה עוד דבבה”ל סי’ סג ס”ד הביא את ספקו של הפמ”ג לגבי כוונה בק”ש בפסוק ראשון אם הוא לעיכובא מדאורייתא.

פשטות דעת השו”ע שלענין המתנה לא נאמר שיעור ד’ מילין, דהיינו שרק השיעור להתקדם בדרכו נאמר השיעור שצריך להתקדם בדרכו ד’ מילים ולהתרחק מדרכו שיעור מיל, אבל לענין המתנה צריך להמתין גם יותר מכך, אולם מי שמקיל בזה עכ”פ במקום צורך גדול, יש לו לכאורה על מה לסמוך.

מקורות:
יעוי’ בגמ’ חולין קכב ושו”ע סי’ צ סי”ז שצריך להמתין ד’ מילין בדרכו עד תפילה במנין, אבל לא נזכר להדיא בגמ’ ושו”ע לענין מי שיושב בביתו מה דינו, אבל ב’ דינים נזכרו השייכים לזה.

הא’ נזכר בשו”ע שם סי”ז בשם אגודה חולין פ”ט סי’ קמט שאם יושב בביתו ורוצה לצאת לדרכו ימתין עד שיתפללו בעיר ואז יצא (והוא בתנאי שימצא אח”כ שיירא ושיוכל לבוא למחוז חפצו בעוד היום גדול כמבואר שם), ולא נזכר שם אם יש שם גדר בזה אם השיעור שצריך להמתין להם הוא שיעור זמן של הילוך ד’ מילין או יותר מזה.

ולכאורה היה מקום ללמוד שההגדרה הוא ד’ מילין גם בזה, כלומר שאם יצטרך להמתין יותר מהילוך ד’ מילין אינו מחוייב להמתין להם, דהרי למד האגודה דבר זה מכ”ש מהדין הנזכר בגמ’, ואם כן דיו לבא מן הדין להיות כנידון.

אבל אפשר לדחות דבאופן שיושב בביתו וממתין כיון שאינו צריך להרחיק כלום כל זה נלמד עדיין במכל שכן מהדין הנזכר בגמ’ כיון ששם צריך להמתין מהלך מרחק שהולך ומתרחק ד’ מילין ולענייננו אין צריך להמתין בשעת ריחוק כלל.

ועדיין צע”ק דהרי בלאו הכי דיו לבא מן הדין להיות כנידון, דהרי בהולך בדרך כוונתו להתקדם בדרכו והשאלה אם יתפלל ואחר כך יתקדם או יתקדם ואחר כך יתפלל, ועל זה אומרים לו שיתפלל ואחר כך יתקדם בדרכו, אבל כאן כשנמצא בביתו הרי צריך להמתין, ואם ממתין עד התפילה אפי’ הוא פחות מד’ מילין, כגון אם נאמר לו להמתין שעה אחת (ששים דקות) עד התפילה, נמצא בזה שאנחנו מטילים עליו חיוב חדש שאינו נוהג בשאר סתם הולך בדרך.

אבל אם נאמר שאין כאן ממש קל וחומר אלא סברא חדשה בגדי החיובים, ניחא, דלא אמרי’ בזה דיו וכו’.

ומ”מ יש ליישב קושי’ זו באופן אחר, דגם בהולך בדרך סבר האגודה שהחיוב המוטל עליו הוא אפי’ אם אין דעתו להתקדם ממש עכשיו, מ”מ כיון שיש בדעתו במהלך הזמן להתקדם בדרכו, לכן מטילים עליו להתקדם, וא”כ יוצא שהיושב בביתו אינו מחוייב בחיוב חדש, אלא מעין החיוב של הולך בדרך, והוא חידוש דין, דהרי מהגמ’ אין ראי’ אלא על מי שבדעתו עכשיו להתקדם ולהתפלל והנידון רק אם להקדים דרכו או תפילתו, וג”כ יש לציין דעדיין אינו מיישב הקושי’ לגמרי, דהרי מ”מ יש לדחות שהמהלך בדרך אין זמנו מתבזבז כלל גם אם מטילים עליו להתקדם משא”כ כאן.

ואולי יש לחדש באמת מכח זה דמה שהזמן של האדם מתבזבז בזה לא התחשבו כלל בענין המתנה, אלא כל הנידון כמה צריך לטרוח בהילוך, ואחר דחזי’ שהמהלך בדרכו הטריחוהו לילך ד’ מילין ה”ה היושב בביתו הטריחוהו להמתין כל מה שצריך מכיון שלא אכפת לן כלל שהזמן מתבזבז וזה לא היה שיקול בתקנה זו כלל.

ויל”ע בזה.

ויש לציין דפשטות דברי האגודה הם באמת כהצד האחרון שכתבתי, דהרי האגודה לא הגביל הדברים בשיעור זמן, אלא רק כתב שאם ימצא שיירא ויוכל לבוא למחוז חפצו בעוד היום גדול מחוייב להמתין בינתיים לציבור שיתפללו, וא”כ משמע אפי’ אם יצטרך עתה להמתין יותר משיעור ד’ מילין, וממילא לכאורה יצא לנו בזה ב’ חידושי דינים, הא’ דמי שיושב בביתו צריך להמתין לציבור גם יותר משיעור כדי הילוך ד’ מילין (כל עוד שהם תוך מיל לביתו וביום כמבואר במשנ”ב), והדין השני שגם מי שהולך בדרך אפי’ אם לא היה בדעתו מיד להמשיך בדרכו אלא לנוח עכשיו, מ”מ מאחר שסו”ס תכליתו להמשיך בדרכו אנו מטילים עליו להמשיך בדרכו עד שיעור ד’ מילין כדי למצוא ציבור להתפלל.

והשו”ע שכ’ כן בשם יש מי שאומר הכונה שהכריע כמותו אלא שלא מצא חבר לאגודה, עי’ מחצה”ש כאן, וכן במשנ”ב לעיל בהל’ תפילין בשם האחרונים, אולם בש”ך ביו”ד נראה שלמד דהלשון יש מי שאומר הכונה שאינו מוסכם, עי”ש.

והב’ דאיתא במשנ”ב סי’ צ’ סקנ”ב ע”פ החיי”א (והוא מיירי על נט”י לסעודה בכלל מ’ סי”א) דמי שיושב בביתו צריך להרחיק עד מיל לילך להתפלל במנין בבהכנ”ס, אבל לא נתבאר אם צריך להמתין, דעיקרי הדברים נאמרו כגון באופן שעכשיו יש שם מנין שצריך להרחיק עד מיל לבהכנ”ס, אבל לא נתבאר לענין אם אין מנין אלא רק בעוד זמן של הפרש מיל או בהפרש של ד’ מילין שאז יהיה מנין בתוך מיל לביתו מה הדין בזה.

והג’ יש לדון הנה יש מקצת אחרונים שנקטו (יעוי’ בשו”ת בנין עולם ובספר זה השולחן ובעוד אחרונים, ועי’ בספרי זמנינו סביב המשנ”ב מה שהביאו בזה) ששיעור ד’ מילין הוא רק מחוץ לעיר, אבל בתוך העיר מחוייב להרחיק יותר, ופשטות דעת המשנ”ב אינה כן, אבל עכ”פ להאחרונים שהחמירו בזה הנה הרי אם יושב בביתו דינו כמהלך בתוך העיר שהשיעור הוא יותר מד’ מילין.

ואולי גם להחולקים ומקילין בזה שהשיעור הוא טירחא דהרחקה וה”ה בתוך העיר אבל מ”מ כשאינו צריך לטרוח בהרחקה כלל אלא בהמתנה שמא עד כאן לא פליגי לענין זה ומודו דבזה מחוייב להמתין גם יותר מד’ מילין.

והד’ יש לדון בזה לפי מה שדנו האחרונים (עי’ ביאור הלכה ריש סי’ קסג ועוד) לענין מי שרוכב או נוסע ברכבת או במכונית אם משערים בריחוק ד’ מילין בשיעור ריחוק מקום או בשיעור הילוך הזמן.

והכרעת המשנ”ב בזה לגבי נט”י לתפילה (סי’ צב סקי”ז) לכאורה להקל בנוסע ולגבי נטילת ידים להחמיר בזה, ועי’ בשבט הלוי [ח”ט סי’ לז] ובאישי ישראל [פ”ח הערה ע’] בשם הגרח”ק מש”כ ליישב בזה, ולולי דבריהם יש לדון בדברי המשנ”ב בסי’ צב אם כוונתו לענין שיעור המרחק.

(והמשנ”ב ציין לא”ר והא”ר ציין לספר בית יעקב סי’ ל”ה וצל”ע שם במקור הדברים לברר הענין).

ועכ”פ אם נימא דהשיעור הוא לפי ריחוק מקום נמצא לכאורה שאם יושב בביתו צריך להמתין טובא, דהרי אי אפשר לומר לקולא בב’ האופנים שכשנוסע במכונית ומהלך ד’ מילין בדקה יפטר על ידי ריחוק ד’ מילין וכשנמצא בביתו יפטר על ידי המתנת שיעור ד’ מילין.

והה’ יש לדון דנחזי אנן שהרי כתב הריטב”א והובא בביאור הלכה ריש סי’ קסג לגבי ד’ מילין של נטילת ידיים שהוא רק ברעב ומצטער, וממילא מכיון שההיתר הוא מחמת צער רעבון א”כ מסתבר שאין בזה חילוק בין אם יבואו אליו המים בדרכו בעוד ד’ מילין לבין אם יבואו אליו המים לביתו בעוד שיעור מהלך ד’ מילין ולענין להתרחק לצורך נטילת ידיים לאחריו הקילו יותר כיון שמלבד ההמתנה יש כאן גם טירחא אבל בלא טירחא זו השיעור הוא ד’ מילין.

ומה שמצינו שבנטילת ידים הגבילו הדבר למצטער ובתפילה לא הגבילו – אפשר דה”ה גם בתפילה הגבילו בזה ותני חדא והוא הדין לאידך.

ואולם קצת דוחק דמיירי בתפילה במצטער דהרי אין מצוי צער כ”כ באיחור תפילה כמו באיחור אכילה ואם משום איסור סעודה יעמיד שומר ודוחק להעמיד כל הנידון בגמ’ ובשו”ע ופוסקים רק בשחרית או באופן שצריך לאכול ואין לו שומר ואולי מאחר שהולך בדרך אין זה דוחק להעמיד באופן שאין לו שומר א”נ כשרוצה לישן שינה של כמה שעות ולכך רוצה להתפלל קודם (ואעפ”כ לענין דינא יש מקום לומר דבכה”ג ‫כבר‬ חשיב כלאחריו שאם רוצה לישן כמה שעות אולי לא יצטרך להרחיק ד’ מילין וצל”ע בזה).

‬
ואפשר דאין הכי נמי שבתפילה הקילו יותר משום שהגדר של בדיעבד בתפילה ביחיד קיל מבדיעבד של אכילה בלא נטילת ידיים (ויעוי’ גם מש”כ בשו”ת שבט הלוי הנ”ל לענין אחר).

ועכ”פ לדידן נלמוד לכאורה שאם יש לו צורך גדול להתפלל עכשיו ואינו יכול להתפלל עכשיו בציבור יוכל להתפלל ביחיד.

אבל יש לדחות דא”א ללמוד מנט”י לתפילה דהא כדאיתא והא כדאיתא, ובנט”י כשיש צער עיכוב סעודה הקילו בזה לענין הצער, אבל בתפילה כיון שהנידון הוא רק מצד טירחא ממילא לא הקילו כשאין טירחא, והמתנה לא חשיבא טירחא.

ולסיכום הדברים יש כמה ראיות חזקות דחיוב ההמתנה הוא יותר מד’ מילין ומ”מ יש מקום לדון מהל’ נט”י להקל בזה במקום צורך גדול, ועכ”פ כשיש צער עיכוב סעודה וכיו”ב.

יש כאן כמה בעיות בסילוק והעברת החזן, וכמו שיתבאר.

ראשית כל מכיון שהם אומרים שרוצים לסלקו ולשלחו לנפשו בלא לשלם לו, והדין שמכיון שהתחייבו יצטרכו לשלם לו כמבואר במשנ”ב סי’ נג סקנ”א בשם האו”ז, ועי”ש סקנ”ד לענין ממתי חשיבא התחלה, וצ”ע למעשה עד לאיזה זמן יצטרכו לשלם לו.

כמו”כ יש בזה בעיה נוספת, אחר שכבר הסכימו והתרצו לחזן שכיר המתפלל בניגונים האחרים א”כ החוזר בו במשא ומתן אחר שסבר וקיבל בלא ששום דבר השתנה הוא מחוסר אמנה כמבואר בחו”מ סי’ רד ס”ז הנושא ונותן בדברים בלבד, הרי זה ראוי לו לעמוד בדבורו וכו’, וכל החוזר בו בין לוקח בין מוכר וכו’, ה”ז ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו עכ”ל.

ואמנם ברמ”א באו”ח סי’ נג סי”ט מבואר דביחיד שסבר וקיבל אין לו רשות למחות אח”כ ומשמע לפו”ר (ועי’ להלן) שציבור כן יכולים למחות גם אחר שקבלו, אבל אולי שם מיירי מצד הדין, ולא נחית שם לענין אם נקראים מחוסרי אמנה אחר שחוזרין בהם.

ומצד שני יש לטעון דאם הציבור עצמו חזר בו הוא שינוי משמעותי עבור ועד בית הכנסת שחשיב לגבם כמו שהשתנה הדבר, אבל למעשה הם שליחים של המתפללים, ונמצאו המתפללים נוהגים שלא כהוגן, וכמבואר בחו”מ שם ס”ט שאם רבים אמרו עליהם לעמוד בהם גם לענין מתנה מרובה שביחיד אינו נחשב, דרבים צריכים לעמוד בדיבורם, וכתב שם הסמ”ע סקי”ד מפני שבזה סמכה דעתו דלא יחזרו בו הרבים, גם מפני שאינו מגיע על כל אחד כי אם דבר מועט עכ”ל, וכ”כ הנתה”מ שם, ויל”ע בזה.

ובביאור הגר”א בחו”מ שם ציין למש”כ הרמ”א שם בסו”ס קסג דכל דברי הקהל אינם צריכים קנין, ומ”מ יעוי”ש ברמ”א שכ’ דאם הקהל שפטרו אחד ממסים, פטור וא”צ קנין וכו’ אבל יכולין למימר שלא פטרוהו רק לשנה, ומ”מ בענייננו א”א לטעון כן משום שמבואר בפוסקים שא”א לסלק חזק שמינוהו והחזיק במינויו (ועי’ משנ”ב סי’ קנג סקי”ב).

וצ”ע דלפי הצד שאצל רבים נחשב כמו שהיה ממש קנין א”כ באיזה אופן מיירי הרמ”א באו”ח הנ”ל דמבואר בדבריו ששייך חזרה אצל רבים, ואם תאמר דמיירי כשמשלם כמ”ש המשנ”ב הנ”ל בשם האו”ז, יש בזה דוחק, וצל”ע.

ושוב אחר העיון במשנ”ב שם נראה דלא למד הרמ”א דבא למעט אופן שחוזר אחר שמינהו אלא שהשתנה אחר שמינהו המצב כמבואר שם ובזה הציבור נאמנים והיחיד לא, אבל אם הוא בלא שינוי מצב י”ל דגם הציבור אינו יכול כלל אא”כ ישלם.

ג’ אם ועד בהכנ”ס אינו מסכים ורק הציבור רוצים יש בעיה נוספת של תקנת הקהילות שתקנו שהציבור לבד לא יוכל לסלק ממונים ובכל מקום לפי מנהגו, כמבואר בנו”כ בפמ”ג ובמשנ”ב סי’ נג סוף סקנ”א ועי’ עוד שם סקנ”ג.

וד’ יש בעיה נוספת בהעברת חזן מכיון שהאידנא הקפידו שלא להעביר חזן מפני החשד אא”כ נמצא בו פסול כמ”ש בב”י ושו”ע או”ח סי’ נג סכ”ה ומשנ”ב שם סקע”ג ושו”ת חת”ס יו”ד סי’ שמה (ד”ה ובענין), והמקור לזה מרשב”א ע”פ דינא דמערבין בבית ישן לפי’ התוס’ בגיטין ס ואו”ח סי’ שסו.

מ”מ למעשה הבעיה הראשונה לא תהיה אם ישלמו לו, וכן הבעיה השניה לא תהיה ג”כ אם ישלמו לו, ולענין זה סגי בפיצוי שיתרצה בו, הבעיה השלישית לא תהיה אם ועד בהכנ”ס יסכים לזה, והבעיה הרביעית הוא דבר שצל”ע אם מועלת מחילת הש”ץ לזה, ומסתמא אינו יכול למחול, דכמה דינים נאמרו מפני חשד כמו בענייני צדקה וכו’ ואין אדם יכול למחול, ולגבי שבועה דחשד מצינו דשייך מחילה אבל שם חיובי שבועה הוא ממונות שאפשר למחול עליהם, ומה דבסי’ שסו נקטו הלשון בגמ’ ושו”ע מפני דרכי שלום אינו מוכרח שיכול למחול.

ועי’ משנ”ב סי’ נג סקע”ג בשם המג”א, אין להעביר ש”ץ בשביל אחר שקולו ערב.
ואם הרוב חפצים באחר ישמשו שניהם כאחד ע”כ, וכ”ש שכאן כחו עדיף שאין שום פגם בקולו ועושה ניגונים מצויינים ואף הם סברו וקבלו ורק חזרו בהם ורוצים ניגונים אחרים ולאו כל כמינייהו לחזור בהם.

ומש”כ המשנ”ב דישמשו שניהם כאחד היינו משום החשד (שנזכר באותו הסעיף), ועי’ במשנ”ב סי’ שסו סקכ”ה דטעם קצת אינו מועיל לשנות מפני החשד אלא אם כן יש טעמא רבה, וניגונים וכיו”ב אינו טעמא רבא.

ויעוי’ עוד ברמ”א סי’ נג סכ”ה בשם תשובת הרשב”א סי’ ש דחזן שרוצה להעמיד בנו תחתיו ואין קולו ערב כמותו אין הקהל רשאי לסלק בנו, וכ”ש בענייננו שאינו בנו אלא הוא בעצמו וכ”ש בענייננו שקולו ערב רק שהקהל מבקש ניגון אחר (וניגון החזן הוא ג”כ ניגון מקובל בקהילות כל שהם), וכ”ש בענייננו שכבר נתרצו וכבר עברו כמה שנים.

היוצא מכל זה שאם ירצו לחזור בהם מצד הדין יצטרכו להגיע להסדר עם הש”ץ לפי האופנים שנתבארו, ומצד התקנה שא”א לסלקו לא יוכלו גם לסלקו אלא למנות אחר עמו (כגון זה לשחרית וזה למוסף), וצל”ע אם מועיל מחילת החזן בשביל לפתור גם ענין החשד.

אם ההסכם מראש ביניהם רק לזמן עי’ משנ”ב סי’ נג סקנ”ד, ויש לציין דבזה גם חשדא ליכא ע”פ המבואר בברכ”י או”ח סי’ שסו ומשנ”ב שם סקכ”ו ודוק, ומ”מ בזמנינו המנהג שאם לא התנו להדיא שלאחר זמן יסלקוהו לא מהני מה שההסכם היה רק לזמן, דבלאו הכי המנהג שגם אחר כך אין מסלקין אותו, עי’ משנ”ב סקפ”ומה שהביא בשם החמדת שלמה סי’ ז וח”ס סי’ רו .

לפעמים ראוי לחזן לוותר, יעוי’ ברמ”א ומשנ”ב סי’ תקפא וסק”ט וסקי”א, אבל במקרה שלך שאין מריבה או תלונה מצד הקהל והוא מרוצה להם כמו שכתבת א”כ כל עוד שלא נגרם מזה לחץ ומתח ורוצים רק לידע הדין מה נרצה לפני ה’ א”כ הנרצה כאן הוא שהקהל יבליגו לחזן ומי שקשה לו בניגונים שאינו מורגל בהם יכול לילך ולהתפלל בביהכנ”ס ששם מזמרין בניגונים שלו.

במשנ”ב (סי’ קכד סק”ז וסי’ רלג סקי”ד) מבואר שסבר שכל התפילה צריכה להיות בזמנה אמנם יש אחרונים שחלקו על זה וכך נמצא להדיא בתשובת הגאונים לגבי מנחה של חול שאפשר להקל בזה, ויש שנקטו שאם מתפלל הכל ברצף לגמרי ואינו מפסיק תוך כדי דיבור יש להקל בזה ולהחשיב הכל כמו שהיה בזמן התחלת התפילה.

הלכך אם עומד לפני חצות והתחיל לפני חצות, יצא ידי חובתו, כיון שיש דעות שגם בחצי שעה שאחר חצות יכול להתפלל, והמ”ב סמך על זה בדיעבד, ויש אומרים שיכול להתחיל גם בלא זה אף אם יגמור אחר כך ושכ”א בתשוה”ג (עי’ רמ”א חו”מ סי’ כה ודוק), ועוד דאפי’ אם היה כאן רק ספק אחד לא שייך כאן ספק דאורייתא לחומרא כיון שמדאורייתא יכול להתפלל כל היום אף להסוברים שמחוייב מדאורייתא להתפלל כל יום ואכמ”ל, ממילא לענין חצות יש צד להקל בזה.

אבל כשעומד בסוף חצי שעה שאחר חצות לא יעלה על הדעת להקל עד כדי כך, שגם חצי שעה גופא א”א להקל להלכה לכתחילה כמו שביארתי בתשובה המיוחדת לזה.

ובכל גוני אם רואה אדם שאירע לו שאיחר זמן תפילה עד סמוך לחצות עליו להתאמץ ולעשות כל טצדקי כדי למנוע ממצב כזה שיגרם שוב.

קרא פחות

יאמר אותה בברכותיה, ואם יכול להתפלל או לומר ק”ש בברכותיה עדיף לומר ק”ש ותפילה מלומר ק”ש וברכותיה בלא תפילה.

ומ”מ כ”ז באונס גמור כגון בפיקו”נ וכיו”ב אבל שלא במקום אונס אסור לקרוא ק”ש בברכותיה ולהפסיק.

מקורות:
בעצם השאלה יש כאן ב’ נידונים, האחד האם יש מקום לומר קריאת שמע בברכותיה בלא פסוקי דזמרא, בשעת הדחק כשא”א לומר פסוד”ז, והשני האם אפשר לומר ק”ש בברכותיה בשעת הדחק בלא להסמיך גאולה לתפילה כשא”א להתפלל.

והנה לגבי שאלה הראשונה זה פשוט שמי שאינו יכול לומר פסוד”ז יאמר רק ברכות ק”ש, כדמוכח בטור ושו”ע או”ח ס”ס נב עי”ש.

אבל לגבי השאלה השניה יש לדון בזה, האם סמיכת גאולה לתפילה הוא לעיכובא לברכות ק”ש דבלא זה חשיב שלא אמר ברכות ק”ש כדין, או לא.

וגם אם תמצי לומר דאינו לעיכובא בברכות ק”ש בדיעבד, מ”מ יש מקום לדון דשמא סמיכת גאולה לתפילה חובה היא, ואם אינו סומך גאולה לתפילה עובר איסור, כמו שהביא הטור בסי’ קיא משל הירושלמי לעני שהקיש בפתח והפליג, הלכך שמא נאמר דעדיף שלא לומר ברכות ק”ש כלל כדי שלא יעבור איסור זה, ולענין ברכות ק”ש נימא דאנוס הוא, או דילמא שיאמר ברכות ק”ש דבסדר העדיפויות עדיף לומר ברכות ק”ש לכה”פ משלא לומר כלל.

ויעוי’ בשו”ע ומשנ”ב ס”ס קיא, וכעי”ז במשנ”ב סי’ נב סק”ז, דמסמך גאולה לתפילה בתפילת שחרית טפי עדיף מתפילה בציבור, והוא מרשב”א ח”א סי’ קיא, ומשמע מזה שהוא דרגת עדיפויות להעדיף סמיכת גאולה לתפילה על פני תפילה בציבור, אבל לא משום שמסמך גאולה לתפילה הוא תנאי גמור בק”ש או בתפילה, וכן מה שבערבית אמרו בסי’ רלו מרשב”א שם ע”פ הגאונים שתפילה בציבור קודמת למסמך גאולה לתפילה משום שתפילת ערבית רשות (כמ”ש הרשב”א שם בטעם הדבר, הובא בב”י ס”ס קיא), מ”מ מבואר בזה שאינו תנאי לעיכובא בסדר התפילה, וגם ממה שכ’ הראשונים דהשתא תקון רבנן בתראי ברוך ה’ לעולם וקדיש בין גאולה לתפילה של ערבית, כדי להכיר שתפילת ערבית רשות, בזה ג”כ מבואר שסמיכת גאולה לתפילה אינו תנאי בתפילה דאם היה תנאי בגאולה או בתפילה לא היה שייך תקנה כזו כלל ופשוט, ואף שיש דעות אחרות בטעם היתר התקנה כמ”ש בטור וב”י סי’ רלו, ויש דעת הגמ”י שהוא כגאולה אריכתא, מ”מ אעיקר דינא לא פליגי שמסמך גאולה לתפילה אינו תנאי בגאולה או בתפילה, וגם בגמ’ בברכות ד ע”ב עי”ש איזהו בן עוה”ב הסומך וכו’ ג”כ לא משמע דבתפילה של ערבית יש חיוב מעיקר דינא דגמ’ לסמוך גאולה לתפילה.

ויש לציין כסמך קטן שיש קצת משמעות בגמ’ בברכות י ע”ב שלא הוחזקו כחיוב גמור אצלם סמיכת גאולה לתפילה, דקאמר חזקיהו והטוב בעיניך עשיתי שסמכתי גאולה לתפילה, ואע”ג דיש לדחות דהיינו כותיקין ועי’ גם באמרי נועם להגר”א (ועי’ גם בב”י סי’ סו דמשמע שעיקר מצות סמיכת גאולה לתפילה היא כותיקין), מ”מ אם ניזיל בתר הפשטות הפשוטה של הגמ’ הכונה לעצם סמיכת גאולה לתפילה, דלא נזכר באותה סוגי’ כלל ענין ותיקין, ואף שיש לדחות דבימי חזקיהו עדיין לא נתקנה תקנה זו, (ועי’ ברמב”ם רפ”א מהל’ תפילה), מ”מ בדף ט ע”ב שם כל הסומך גאולה לתפילה וכו’ ג”כ משמע שלא החזיקו הדבר כחובה גמורה, ואע”ג דיש לומר דאח”כ קבלוה עלייהו מ”מ לא לענין לבטל ברכות ק”ש מחמת זה, ואע”ג דהתוס’ שם מפרשי לענין תפילה כותיקין מ”מ גם מלשון קושייתם אין משמע שהחזיקו הדבר כחובה (אלא אם כן נימא דבתירוצם חזרו בהם או דחדא מתרי קושיות נקטו אבל אין הכרח לומר לא כך ולא כך), ובטור ריש סי’ קיא משמע יותר שהבין ענין כל הסומך גאולה לתפילה כפשוטו ולא לענין תפילה כותיקין, אולם בסי’ נח ס”ב סובר הטור כפי’ התוס’ וכ”כ הרא”ש שם ואפשר שהטור בסי’ קיא סמך על דבריו בסי’ נח וכך הב”י בסי’ קיא פירש בדברי הטור כדברי התוס’, ואמנם בסי’ סו ס”ז נזכר בב”י הלשון אסור להפסיק וכו’ ומ”מ שמא ר”ל דקבלוהו עלייהו וגם אין לשון אסור בכל דוכתי ואכמ”ל או דר”ל אסור ממש היכא דאפשר, דאילו היכא דלא אפשר מבואר בטוש”ע סי’ סו ס”ח שיכול להפסיק בין גאולה לתפילה במקום הצורך.

ובטור שם אי’ שיכול להפסיק לברכת תפילין ג”כ היכא דלא היה אפשר לברך קודם לכן, אבל בשו”ע שם נזכר שאין להפסיק, ובמגיה בטור (הוצאת מכון ירושלים) כ’ שבחלק מנוסחאות הטור הנוסח כבשו”ע ושכן היה לפני הב”י אלא שבהמשך דברי הטור מוכח כנוסחת הספרים שיכול לברך עי”ש וכמו שהיה לפני כל שאר מפרשי הטור.

ובמשנ”ב סקמ”ב הביא דעת הפר”ח שיכול לברך כדעת הטור שלפנינו ושכ”כ בספר אבן העוזר, אבל דעת הדה”ח דין סמיכת גאולה לתפילה ס”ג והחי”א כלל כ ס”ז ושאר אחרונים כהשו”ע.

אולם גם להטור וסייעתו שיכול להפסיק לברכת התפילין הוא רק משום שהוא מעין התפילה וצורך התפילה, כמו שביאר המשנ”ב בסקמ”א טעם השו”ע להתיר להפסיק להנחת תפילין אז.

ובמשנ”ב סקל”ט הביא בשם האחרונים דבין גאולה לתפילה חמור מאמצע הפרק ואין להפסיק אלא בחשש סכנה, ומשמע שאין שום היתר להפסיק בו גם לצורך גדול.

היוצא מזה דפשטות הסוגיות בגמ’ שאינו חובה גמורה מעקר דינא דגמ’, אבל לכאורה כל רבוותא הנ”ל לא נקטו כן בפירוש הסוגיות, והם התוס’ והרא”ש והטור והב”י והגר”א ומשנ”ב, לפי מה שנתבאר בדבריהם, ומ”מ מסתבר שבניד”ד עדיף לקרות ק”ש בברכותיה, אף שלא יסמיך גאולה לתפילה, משלא לומר ברכות ק”ש ואז גם לא יסמיך גאולה לתפילה, ויש ללמוד כן ממה שנתבאר לענין פסוד”ז דאף שקבלוהו עלייהו כחובה והזכירו בזה דברי הירושלמי שאסור להפסיק בין ישתבח ליוצר מ”מ הקילו בשעת הדחק, ואע”ג דשם אינו חובה ממש לענייננו, ותדע דבסמיכת גאולה לתפילה לא הקילו בשעת הדחק שהוא דומיא דהתם בנידון לגבי פסוד”ז (כמבואר במשנ”ב ס”ס נב דמסמך גאולה לתפילה עדיף מתפילה בציבור משא”כ פסוד”ז להשו”ע שם), וביותר דלפי”ד המשכנות יעקב סי’ סז שחיוב פסוד”ז הוא חיוב גמור דעתו דגם בפסוד”ז עדיף לאומרם מתפילה בציבור כמו שהביא המשנ”ב בסק”ו, וא”כ לכו”ע א”א ללמוד מפסוד”ז לסמיכת גאולה לתפילה שהיא חובה כנ”ל, אעפ”כ יש ללמוד עכ”פ לענין מי שלא יוכל להתפלל שמונ”ע כלל שיאמר לכה”פ ק”ש בברכותיה.

[ואגב, הואיל דאתאן לזה, הנה מה שציין במשנ”ב לדברי המשכנ”י בענין פסוד”ז, ולכאורה דברי המשנ”ב בריש הסימן לא אתיין כוותיה, אבל יש לציין לדברי הבה”ל סי’ סט ס”ב דמשמע שפסק להלכה כדברי המשכנ”י לענין המבואר שם עי”ש].

ואע”ג דיש לטעון דיש טעם הירושלמי המובא בטור הנ”ל סי’ קיא לעני בפתח וכו’ לק”מ, דטעם זה גופא נוגע גם לתפילת ערבית במידה מסויימת (אע”ג דאינו באותה דרגא של חובה) ואעפ”כ נתברר על פי ג’ ראיות (מגמ’ דברכות ומרשב”א ומתוס’ דברכת ברוך ה’) דמעיקר דינא דגמ’ אינו חיוב גמור בערבית גם אם הוא חיוב בשחרית, וכמו”כ טעם זה דירושלמי נוגע גם להפסק בין ישתבח ליוצר, דגם ישתבח ופסוד”ז הם להקדים שבחו של הקב”ה, ואעפ”כ התירו הפוסקים לאיזה דברים להפסיק בין ישתבח ליוצר (אף בטלית שמבואר בסי’ סו ס”ח שאינו מענין שמונ”ע לענין הפסק בין גאולה לתפילה), אלכ מבואר מכ”ז שטעם זה אינו מפסיק כדי לומר שעובר איסור במה שאומר גאולה אע”פ שלא יוכל לומר תפילה אח”כ.

וכן יש ללמוד מדברי השו”ע סי’ פט ס”ח דבשעת הדחק שצריך להשכים לדרך יכול להתפלל משעלה עמוד השחר וימתין לקרוא ק”ש כשיגיע זמנה ואע”פ שאינו סומך גאולה לתפילה הכי עדיף טפי שיתפלל בביתו מעומד משיתפלל בזמנה והוא מהלך ויסמוך גאולה לתפילה ע”כ, ומזה גם למד המג”א בסי’ רלה סק”ג דתפילה בזמנה גרידא ג”כ עדיפא מסמיכות גאולה לתפילה, וכן מבואר במשנ”ב שם סט”ו, ומוכח שם במג”א דהיינו גם שחרית ולא רק ערבית.

וכן יש להוכיח מדברי הבה”ל [סי’ קכד ס”ב ד”ה ש”ץ] שכ’ דמדברי הפוסקים משמע שתפילת ש”ץ (היינו ש”ץ שצריך לעמוד לפני הציבור קודם שקרא ק”ש והתפלל) קודמת לסמיכת גאולה לתפילה, אף שיקרא אח”כ ק”ש בברכותיה בלא סמיכת גאולה לתפילה, ומבואר מזה דכשצריך וא”א לסמוך גאולה לתפילה יקרא ק”ש בברכותיה בלא סמיכת גאולה לתפילה.

יש לציין עוד לדברי השו”ע בסי’ סז ס”א בספק קרא ק”ש קוראה שוב עם ברכותיה, והיינו אף אם כבר התפלל שמונ”ע, ומבואר שוב דסמיכת גאולה לתפילה אינו תנאי בברכות ק”ש המעכב את אמירתם.

כמו כן יש לציין לדברי הרמ”א סי’ סט ס”א וכל שכן שאם לא התפלל וכו’ אע”פ שיצטרך לקרות וכו’ ודוק.

ויש לציין בזה עוד מה שיש משמעות בקצת פוסקים דסמיכת גאולה לתפילה נדחית גם מפני תפילה כותיקין (עי’ שאלת שמואל סי’ יב שלמד כן מדברי רבינו יונה ד ע”ב מדה”ר ד”ה תניא, וכן בפרי יצחק ח”א סי’ ב למד כן מדברי הרמב”ן במלחמות ה’ ברכות ב ע”א, אולם הקשה שם מדברי הגמ’ ויש לציין דלמעשה גם לא שמענו שנוהגים כן, וגם צע”ק דאם תפילה כותיקין הוא יותר חיוב מסמיכת גאולה לתפילה איך יתיישב מה שזה חיוב וזה אינו חיוב [לפי מה שנתבאר מדברי הפוסקים שלמדו שסמיכת גאולה לתפילה הוא חיוב והכי סוגיין דעלמא], ובזה נהגו להקפיד ובזה לא נהגו להקפיד, וגם נתבאר בשם הב”י שתפילה כהנה”ח הוא עיקר מצוות סמיכת גאולה לתפילה ואעפ”כ גם בלא כהנה”ח יש מצוות סמיכת גאולה לתפילה, וא”כ המתפלל כהנה”ח בלא להסמיך גאולה לתפילה אפשר דלדברי הב”י מפסיד אחד מעיקרי המעלה של תפילה כהנ”ח).

ולענין מי שיכול או להתפלל שמונ”ע או לברך ברכות ק”ש מה קודם הוא נידון בפנ”ע, ומסתבר דתפילה קודמת שיש לה עיקר מן התורה לכמה פוסקים וגם היא תקנת אנשי כנה”ג במגילה יז וגם רחמי נינהו דמטעם זה הוא חיוב לנשים יותר מברכות ק”ש כמבואר בפ”ג דברכות (ויש פלוגתא אם כל תפילה או דוקא שמונ”ע ואכמ”ל), אבל כאן הנידון במי שמכל טעם (לפי דברי השואל) אינו יכול להתפלל אלא רק לקרות ק”ש בברכותיה.

הנה יש דין שאסור לעשות חפציו קודם התפילה (או”ח פט ג) אבל צרכי מצוה מותר (משנ”ב סקל”ו), וגם אם נחשיב זאת כצרכי מצוה, מ”מ עיקר דברי המשנ”ב נאמרו לענין דברים שאין בהם שיהוי אבל דברים שיש בהם שיהוי, יש כלל שמצוה עוברת קודמת למצוה שאינה עוברת (עי’ שו”ע שם סעיף ב’ ועוד), ולכן ראוי להקדים התפילה לזה.

טעם נוסף יש לומר שראוי להקדים התפילה משום שאפי’ ללמוד אסור אם אינו מעמיד שומר (עי’ שו”ע שם סעיף ו’ ובמשנ”ב) שכל דבר שיבוא על ידי זה להימשך צריך להעמיד שומר, ויש מקום להסתפק האם עיסוק בדיגיטל באופן שדורש תכנון וכיו”ב אם נחשב ג”כ שלא עדיף מלימוד לענין חשש זה.

ומ”מ לפי דברי הפוסקים שהזכירו ששעון מעורר מועיל ללימוד יועיל גם לזה.

טעם נוסף יש להזכיר שראוי להקדים התפילה למצוה אחרת שתגרום לאיחור התפילה באופן משמעותי, משום שבתפילה יש דין מיוחד להקדים כמו שמצינו שותיקין היו גומרים הק”ש עם הנץ החמה ומיד מתפללין ומקיימים יראוך עם שמש (ברכות ט ע”ב ועי’ שו”ע ריש סי’ פט) וא”ר יוסי יהא חלקי עמהם (שבת קיח ע”ב), אבל במצוות אחרות אמנם יש זריזין מקדימים למצוות (פסחים ד) אבל לא לענין הקדמה לתחילת היום דוקא.

ואמנם המשנ”ב סקל”ו הנ”ל דן על צרכי שבת, אבל גם בצרכי שבת יש דין מיוחד להשכים ולהקדים, עי’ שבת קיח ע”ב ובטוש”ע ונ”כ סי’ ר”נ.

ומ”מ גם אם יקדים את הפצת התורה לפני התפילה מ”מ עי’ במשנ”ב ריש סי’ ר”נ לענין מי שמקדים צרכי שבת שיראה לקרוא ק”ש קודם.

מצד עוסק במצוה פטור מן המצוה אין פטור של תפילה בזה, חדא, שאפי’ אם היה עוסק בתורה עצמה אינו נפטר מן התפילה (ועי’ משנ”ב סי’ לח סקל”ד), ועוד שהרי עכשיו כשמחוייב בתפילה אינו יכול להפקיע עצמו מחיוב זה (ע”ע שם סקל”ג בשם הגר”א), ועוד שאפי’ בעוסקין בהספד יש אומרים שאם יכול להשמט ולהתפלל יתפלל (עי’ סי’ עב), וגם להחולקים אבל דוקא שם שאינו מחוייב להישמט אחר שכבר עומד שם, ויתכן עוד שדוקא בהספד שהוא דבר שמוטל עליו ולא שבחר הדבר לעשות ע”מ להיפטר מחמת עוסק במצוה.

ואם צריך דוקא עכשיו להפיץ הד”ת ולולא שיעשה זאת עכשיו יחמיץ הדברים, יש מקום לדון להתיר לו אם יקרא ק”ש קודם ובלבד שיספיק להתפלל בזמנה.

ואם הפצת הד”ת לא לוקחת זמן ולא תתאחר התפילה עי”ז יש מקום להתיר לו, ויש לציין דיש מן הפוסקים שנקטו דעסק כל שהוא שאינו לוקח זמן וטירחא אין איסור לעשותו קודם התפילה, ואף אם נאמר שפשטות המ”ב לענין צרכי סעודה (סי’ פט סקל”ו) אינם כן, אבל כאן שהוא ד”ת המשנ”ב שם ג”כ יש לומר שהוא מודה בזה, עי’ בדבריו שם.

קרא פחות