תפילה

לפי הכרעת המשנ"ב (קו ד) חיובן בשחרית ומנחה ולענין ערבית אינן מחוייבות, ויש שכתבו שקבלו על עצמן גם ערבית (ע' כה"ח רצט סב), ולענין נשים שטרודות בגידול ילדים יש שנקטו שמעיקר הדין אינן מחוייבות בתפילת שחרית שלנו אלא בתפילה קצרה (בשם החפץ חיים והחזו"א ועוד, עי' בביאורים ומוספים שם, ויעוי' באריכות דברים בהליכות שלמה אלא שנראה מדבריו שחולק על המשנ"ב שם בחלק מדבריו).

ולמעשה בנות אשכנז הנוהגות כהמשנ"ב נשים אינן מחוייבות בתפילת ערבית אלא אם כן רצו להחמיר על עצמן או באופן שידוע שיש מנהג כזה, וכן ראוי לעשות כן ע"פ דברי רבינו יונה שהביא בשו"ת אז נדברו יב סה (אלא שאין כוונת רבינו יונה לחיובא כלל כדמוכח מלשונו ויש להוסיף בזה עוד ואכמ"ל), ובנות ספרד הנוהגות כהכה"ח יתפללו ערבית.

ולענין חיוב אשה בשחרית כ' המשנ"ב שם שנכון שיאמרו גם ק"ש ויאמרו גם אמת ויציב, ועוד כ' (סי' ע סק"ב) שחייבות גם בפסוד"ז עם ברוך שאמר וישתבח, וכן מחוייבות בברכות התורה (עי' או"ח מז סי"ד), וכן לכאורה מחוייבות בברכות השחר (עי' משנ"ב סי' ע שם).

ועי' בקובץ תשובות של הגרי"ש ח"א סי' יד שהוסיף עוד שתאמר פרשת התמיד, ועי"ש בכל דבריו.

Read less

מכיון שהמנהג לא לומר תחנון במנחה הוא מנהג שאינו ברור להלכה מה מקורו ואם יש לו דין מנהג מצד הלכה, והוא מבוסס בעיקר על קהילות בחו"ל שנהגו להתפלל סמך לשקיעת החמה והיו מסיימים לאחר השקיעה, (עי' בספר דברי תורה תליתאי עמ' תעג והלאה מש"כ איזה לימוד זכות רחוק בזה, ויש לציין שהמשנ"ב שסבר שאפי' במנחה בין השמשות אין לחשוש לסכנה בודאי לא סבר שיש איזה צד לגזור בכל מנחה אטו מנחה שקרובה לשקיעה), לכן אין להוסיף לנהוג כן כנגד מנהג הציבור כל שיש ציבור שנוהג אחרת.

ויש לציין שגם בשטיבלך שנהגו שכל אחד מתפלל כנוסחתו כמו בית הכנסת איצקוביץ מכל מקום לא נהגו לשבש סדרי התפילה ע"פ מנהגים חריגים, ולכן גם אם נוסח אשכנז במנין ספרדי ולהיפך לא נחשב במקום כזה כשינוי אך ביטול תחנון נחשב בהחלט כשינוי ממנהג המקום גם במקום כזה.

לגבי הש"ץ עצמו איני נכנס לנידון אם יש מקור למנהג זה או לא, אבל באופן כללי יש הוראה של פוסקי זמנינו שספרדי שמתפלל אצל אשכנזים (שאינו נוהג ליפול על פניו) יכול לנהוג כמנהגו שכן בזמן שהקהל נופלים על פניהם אינם רואים מה הוא עושה, ולכן גם בנידון דידן (על הצד שיש מקום למנהג זה) יכול לומר הפסוקים בזמן זה בלי נפל"א ובזה לא יעבור על לא תתגודדו.

Read less

יש כאן כמה בעיות בסילוק והעברת החזן, וכמו שיתבאר.

ראשית כל מכיון שהם אומרים שרוצים לסלקו ולשלחו לנפשו בלא לשלם לו, והדין שמכיון שהתחייבו יצטרכו לשלם לו כמבואר במשנ"ב סי' נג סקנ"א בשם האו"ז, ועי"ש סקנ"ד לענין ממתי חשיבא התחלה, וצ"ע למעשה עד לאיזה זמן יצטרכו לשלם לו.

כמו"כ יש בזה בעיה נוספת, אחר שכבר הסכימו והתרצו לחזן שכיר המתפלל בניגונים האחרים א"כ החוזר בו במשא ומתן אחר שסבר וקיבל בלא ששום דבר השתנה הוא מחוסר אמנה כמבואר בחו"מ סי' רד ס"ז הנושא ונותן בדברים בלבד, הרי זה ראוי לו לעמוד בדבורו וכו', וכל החוזר בו בין לוקח בין מוכר וכו', ה"ז ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו עכ"ל.

ואמנם ברמ"א באו"ח סי' נג סי"ט מבואר דביחיד שסבר וקיבל אין לו רשות למחות אח"כ ומשמע לפו"ר (ועי' להלן) שציבור כן יכולים למחות גם אחר שקבלו, אבל אולי שם מיירי מצד הדין, ולא נחית שם לענין אם נקראים מחוסרי אמנה אחר שחוזרין בהם.

ומצד שני יש לטעון דאם הציבור עצמו חזר בו הוא שינוי משמעותי עבור ועד בית הכנסת שחשיב לגבם כמו שהשתנה הדבר, אבל למעשה הם שליחים של המתפללים, ונמצאו המתפללים נוהגים שלא כהוגן, וכמבואר בחו"מ שם ס"ט שאם רבים אמרו עליהם לעמוד בהם גם לענין מתנה מרובה שביחיד אינו נחשב, דרבים צריכים לעמוד בדיבורם, וכתב שם הסמ"ע סקי"ד מפני שבזה סמכה דעתו דלא יחזרו בו הרבים, גם מפני שאינו מגיע על כל אחד כי אם דבר מועט עכ"ל, וכ"כ הנתה"מ שם, ויל"ע בזה.

ובביאור הגר"א בחו"מ שם ציין למש"כ הרמ"א שם בסו"ס קסג דכל דברי הקהל אינם צריכים קנין, ומ"מ יעוי"ש ברמ"א שכ' דאם הקהל שפטרו אחד ממסים, פטור וא"צ קנין וכו' אבל יכולין למימר שלא פטרוהו רק לשנה, ומ"מ בענייננו א"א לטעון כן משום שמבואר בפוסקים שא"א לסלק חזק שמינוהו והחזיק במינויו (ועי' משנ"ב סי' קנג סקי"ב).

וצ"ע דלפי הצד שאצל רבים נחשב כמו שהיה ממש קנין א"כ באיזה אופן מיירי הרמ"א באו"ח הנ"ל דמבואר בדבריו ששייך חזרה אצל רבים, ואם תאמר דמיירי כשמשלם כמ"ש המשנ"ב הנ"ל בשם האו"ז, יש בזה דוחק, וצל"ע.

ושוב אחר העיון במשנ"ב שם נראה דלא למד הרמ"א דבא למעט אופן שחוזר אחר שמינהו אלא שהשתנה אחר שמינהו המצב כמבואר שם ובזה הציבור נאמנים והיחיד לא, אבל אם הוא בלא שינוי מצב י"ל דגם הציבור אינו יכול כלל אא"כ ישלם.

ג' אם ועד בהכנ"ס אינו מסכים ורק הציבור רוצים יש בעיה נוספת של תקנת הקהילות שתקנו שהציבור לבד לא יוכל לסלק ממונים ובכל מקום לפי מנהגו, כמבואר בנו"כ בפמ"ג ובמשנ"ב סי' נג סוף סקנ"א ועי' עוד שם סקנ"ג.

וד' יש בעיה נוספת בהעברת חזן מכיון שהאידנא הקפידו שלא להעביר חזן מפני החשד אא"כ נמצא בו פסול כמ"ש בב"י ושו"ע או"ח סי' נג סכ"ה ומשנ"ב שם סקע"ג ושו"ת חת"ס יו"ד סי' שמה (ד"ה ובענין), והמקור לזה מרשב"א ע"פ דינא דמערבין בבית ישן לפי' התוס' בגיטין ס ואו"ח סי' שסו.

מ"מ למעשה הבעיה הראשונה לא תהיה אם ישלמו לו, וכן הבעיה השניה לא תהיה ג"כ אם ישלמו לו, ולענין זה סגי בפיצוי שיתרצה בו, הבעיה השלישית לא תהיה אם ועד בהכנ"ס יסכים לזה, והבעיה הרביעית הוא דבר שצל"ע אם מועלת מחילת הש"ץ לזה, ומסתמא אינו יכול למחול, דכמה דינים נאמרו מפני חשד כמו בענייני צדקה וכו' ואין אדם יכול למחול, ולגבי שבועה דחשד מצינו דשייך מחילה אבל שם חיובי שבועה הוא ממונות שאפשר למחול עליהם, ומה דבסי' שסו נקטו הלשון בגמ' ושו"ע מפני דרכי שלום אינו מוכרח שיכול למחול.

ועי' משנ"ב סי' נג סקע"ג בשם המג"א, אין להעביר ש"ץ בשביל אחר שקולו ערב.
ואם הרוב חפצים באחר ישמשו שניהם כאחד ע"כ, וכ"ש שכאן כחו עדיף שאין שום פגם בקולו ועושה ניגונים מצויינים ואף הם סברו וקבלו ורק חזרו בהם ורוצים ניגונים אחרים ולאו כל כמינייהו לחזור בהם.

ומש"כ המשנ"ב דישמשו שניהם כאחד היינו משום החשד (שנזכר באותו הסעיף), ועי' במשנ"ב סי' שסו סקכ"ה דטעם קצת אינו מועיל לשנות מפני החשד אלא אם כן יש טעמא רבה, וניגונים וכיו"ב אינו טעמא רבא.

ויעוי' עוד ברמ"א סי' נג סכ"ה בשם תשובת הרשב"א סי' ש דחזן שרוצה להעמיד בנו תחתיו ואין קולו ערב כמותו אין הקהל רשאי לסלק בנו, וכ"ש בענייננו שאינו בנו אלא הוא בעצמו וכ"ש בענייננו שקולו ערב רק שהקהל מבקש ניגון אחר (וניגון החזן הוא ג"כ ניגון מקובל בקהילות כל שהם), וכ"ש בענייננו שכבר נתרצו וכבר עברו כמה שנים.

היוצא מכל זה שאם ירצו לחזור בהם מצד הדין יצטרכו להגיע להסדר עם הש"ץ לפי האופנים שנתבארו, ומצד התקנה שא"א לסלקו לא יוכלו גם לסלקו אלא למנות אחר עמו (כגון זה לשחרית וזה למוסף), וצל"ע אם מועיל מחילת החזן בשביל לפתור גם ענין החשד.

אם ההסכם מראש ביניהם רק לזמן עי' משנ"ב סי' נג סקנ"ד, ויש לציין דבזה גם חשדא ליכא ע"פ המבואר בברכ"י או"ח סי' שסו ומשנ"ב שם סקכ"ו ודוק, ומ"מ בזמנינו המנהג שאם לא התנו להדיא שלאחר זמן יסלקוהו לא מהני מה שההסכם היה רק לזמן, דבלאו הכי המנהג שגם אחר כך אין מסלקין אותו, עי' משנ"ב סקפ"ומה שהביא בשם החמדת שלמה סי' ז וח"ס סי' רו .

לפעמים ראוי לחזן לוותר, יעוי' ברמ"א ומשנ"ב סי' תקפא וסק"ט וסקי"א, אבל במקרה שלך שאין מריבה או תלונה מצד הקהל והוא מרוצה להם כמו שכתבת א"כ כל עוד שלא נגרם מזה לחץ ומתח ורוצים רק לידע הדין מה נרצה לפני ה' א"כ הנרצה כאן הוא שהקהל יבליגו לחזן ומי שקשה לו בניגונים שאינו מורגל בהם יכול לילך ולהתפלל בביהכנ"ס ששם מזמרין בניגונים שלו.

ראשית כל יש לציין לדברי מעשה רב סי' קסז ששם הובאה דעת הגר"א שברכת כהנים היא בעשרה אוירים, והיינו שיש להפריד כל האצבעות זה מזה כפשטות דעת הזוהר, וכן הובא במג"א סי' קכח סקי"ט בשם הזוהר, אלא שציין המג"א שלא נהגו כן, וראה גם בא"ח שנה א' תצוה הי"ד וכה"ח שם סקע"ז, ויעוי' ברוקח סי' שכג שג"כ אפשר שסובר שאין לחבר הידיים זה עם זה, אבל כן סובר שיש לחבר חלק האצבעות זה עם זה כמבואר שם.

והמנהג הרווח לעשות באצבעות דוגמת חמישה אוירים באופן הנהוג, מבוסס ע"פ הקדמונים המובאים בטוב"י או"ח סי' קכח סי"ב.

ויש לציין דאף שבקצת מהמפרשים שם ציינו מקור לזה במדרש במ"ר יא ב מ"מ במדרש לא נזכר בכלל הכרעה בענין צורת חלוקת האוירים בין האצבעות, אלא רק שיש שם משמעות וסמך שיש אוירים בין האצבעות, אבל בבבהגר"א שם סקכ"ח ע"פ דברי הרא"ש מגילה פ"ג סי' כא כתב סמך לזה עה"פ החרכים לדרוש ה' חרכים, מאחר וחרכים נדרש על בין אצבעותיהם של כהנים במדרש שם וכן הובא בבמשנ"ב.

ומה שהמקובלים קבלו בזה מנהג הקדמונים ולא פשטות דברי הזוהר, מסתבר דכיון שנקבע מנהג הקדמונים בזה לא הורו לשנותו ע"פ הזוהר, בפרט שרוב גדולי המקובלים שהנהיגו ענייני הקבלה כהאר"י ומהרח"ו לא היו כהנים בעצמם, וההכוונה הכללית בהנהגות שע"פ הסוד הם שלא להנהיג ההנהגות להמון העם, ואולי אפשר שהמקובלים סוברים שלשון הזוהר סובל גם מנהג הקדמונים, דבזהר אי' שלא יתחברו כתרין דא בדא והפשטות הכונה לי' ספירות, ואולי המקובלים ביארוהו על ה' פרצופים, ואע"פ שהזוהר מיירי על האצבעות שהם עשר, אבל אולי אם אי אפשר לקיים בספירות יתקיים הענין בפרצופין, וממילא כל מקום שמצינו כתוב המקיים דברי חבירו מקיימין שניהם, ויעוי' בספר שלחן הטהור להרב מקמרנא סי' קכח סי"א ובהגהות זר זהב שם שנראה שהשווה דברי הזוהר לדברי השו"ע וכבר תפסו עליו בזה אבל נראה שעיקר מה שהשווה שם הוא לענין שמצוה להניח רווחים בין האצבעות, וצל"ע בזה.

Read less

יתפלל במקום שמכוון.

מקורות: עי’ שבת י ע”א ואיהו סבר וכו’ ומשמע שכך מסקנת הגמ’, וגם לפי רבא שם הרי כוונה בתפילה כלול בתקנה להתפלל כדמוכח בברכות המתפלל אם יכול וכו’, וביבמות אמרי’ כל האומר אין לו אלא תורה וכו’.

וכן בתוס’ דשבת כ’ דאפי’ רשב”י שהי’ פטור מן הדין מחמיר על עצמו היה.

ומיהו מצינו ברב יהודה דמצלי לל’ יום כמ”ש בשלהי ר”ה ואביי דפריס ידיה וכו’ כמ”ש בס”פ הזרוע (ועי’ עוד בירושלמי לענין פלוגתא דר’ יוחנן ורשב”י), אבל כשמתפלל ודאי צריך שישם נפשו בכפו כמ”ש בתענית ז’ ועי’ סוטה ה’ בשר כתיב ביה וכו’ וע”ז דרשי’ באותיות דר”ע יבוא כל בשר, אבל לא שיתפלל ולבו בל עמו דבזה קרי’ הארצה זאת מידכם, וכעין מה דאמרי’ בשו”ע על תפילת נדבה, עכ,פ לכתחילה נוהג בתפילת חובה.

הכרעת המ"ב ס"ס נב סק"י שלכתחילה ראוי לאמרן עד ד' שעות ובדיעבד גם אחר כך עד חצות ומי שנוהג לאמרן גם אחר חצות אין מוחין בידו.

(וקודם לכן הביא גם דעת הגר"א שאפשר לברך ברכות השחר גם בלילה אם לא בירך ביום, ואולם צל"ע אם מה דפסקי' שמברך על מנהגו של עולם גם אם לא עשה יהיה כדעת הגר"א, שהרי הגר"א לא בירך בת"ב על מנעלים עד שלבש בלילה כמ"ש במעשה רב, ובהגהות למעשה רב הביא בשם מוה"ר כהנא שנהג בכל ברכות השחר כסדר הגמ' ממש, וא"כ לדידן דנהגי' לפ"ד הרמ"א לברך על מנהגו של עולם לכאורה לא שייך לברך בלילה והגר"א לשיטתו שסובר שהוא על ההנאה, והנוהג לברך בלא שעשה (כגון מלביש ערומים בלא שלבש) וגם נוהג לברך בלילה שלאחריו הרי הוא נוהג כתרתי דסתרי, ואולי לכן לא הביא המשנ"ב הנהגה זו של לברך בלילה בלשון הכרעתו).

ומ"מ לגבי ברכות מסויימות רבו הדעות אם יכול לברך עליהם לאחר התפילה, ובביאור הלכה שם האריך בזה, וחלק מהם הם ברכת אלהי נשמה וברכות התורה ועוד מה שנזכר באחרונים.

ובמשנ"ב שם סק"ט הביא ב' עצות לענין אלהי נשמה שיכוון בברכת מחיה המתים שאינו רוצה לפטור בזה מאלהי נשמה, ואילו בברכת אהבה רבה יכוון שרוצה לפטור ברכה"ת וילמד תיכף לאחר התפילה (ולענין אם אפשר לכוון באהבה רבה שלא לצאת יד"ח ברכה"ת עי"ש בביאור הלכה מה שדן בזה).

ובבה"ל שם הוסיף דלכתחילה ראוי לברך ב' ברכות אלו (אלהי נשמה וברכה"ת) לפני התפילה שלא לבוא לידי ספק.

והביא שם עוד עצה לענין אלהי נשמה לישן קצת ביום ואז יוכל לצרף הדעות שמברכים אלהי נשמה על שינה ביום עם הדעות שאפשר לברך אלהי נשמה על שינת הלילה גם אחר התפילה, ובצירוף שניהם יוכל לברך.

ויש לציין לענין ברכת על נטילת ידיים דבזה פשיטא שהברכה היא על נטילת הידיים והכנתם לתפילה כמבואר בראשונים ברא"ש ורשב"א כל אחד לפי שיטתו והארכתי בתשובה אחרת, ואפי' אם נימא שיש ברכה על נט"י לתפילה בלא שינה לדידן עכ"פ בעשה צרכיו ושפשף (ןעי' משנ"ב ריש סי' ד'), מ"מ אין ברכת על נטילת ידיים כלל ליוצא מבית הכסא בלא שמתפלל אחר כך (ועי' בב"י סי' ד' וכן במשנ"ב ס"ס ד' בשם ארצה"ח), ואחר התפילה כבר עבר זמן הברכה וחובתה והכשרתה, הלכך בזה לא זו בלבד שאחר התפילה לא יוכל להשלים ברכת ענט"י אחר התפילה אלא שמוטל גם חיוב עליו לברכה קודם התפילה.

ויעוי' בערוך השלחן ס"ס נב שעורר על עוד ברכות שאפשר שלא יוכל לברכן לאחר התפילה וכן בספר מעורר ישנים עורר על כמה ברכות שאולי לא יוכל לברכן לאחר התפילה על דרך דברי הפר"ח המובא במשנ"ב שם לענין אלהי נשמה, וכן נקט הגרשז"א להזהר לומר הברכות קודם התפילה שלא ייכנס לספקות ועי' במשנ"ב שם.

Read less