Question

אי אפשר.

מקורות: ראשית כל עצם הענין שברכות ק”ש דינם כשמונ”ע לענין זמן אמירתם אינו מוסכם להרמב”ם והפר”ח ומשכנ”י, והוא מחודש ואין לו מקור מפורש בגמ’, וגם הרבה נוהגים שלא לחשוש לזה אפי’ לחומרא, (ויש לדון אם יש גדר מנהג בזה), ועי’ בביאור הלכה [סוף נח] שאפשר שיש להקל באונס בדיעבד, ובתשובתי הסמוכה השייכת לזה, ולכן להסתמך על זה לקולא אחרי שהמנהג שלא לחשוש לזה אפי’ לחומרא דחוק מאוד, בפרט שיש כאן צירוף של ב’ קולות, היינו גם הקולא דאזלי’ בתר התחלה, וא”כ רוב צדדים לחומרא, והיינו שאף אם נוהגים להקל בהתחלת התפילה מנ”ל שהוא בתורת ודאי דהא עדיין לא שמענו אלא באופן שיש ב’ דעות בדרבנן דבשל סופרים הלך אחר המקל [ע”ז ז], אבל בס”ס שרוב צדדין לחומרא מנ”ל שגם בזה מקילין, מלבד זאת לענין התחיל בעשרה ויצאו מקצתן שמותר לגמור מה שאוחזים בו, מבואר בהלכה שלענין זה תפילה אינו שייך לברכות ק”ש, דאף אם ברכות ק”ש הגדרת זמנם הוא כתפילה אבל לא שהם חלק מסדר שמונ”ע לענין התחיל ברכות ק”ש בעשרה שיוכל להתפלל בלא לילך למנין עשרה, וא”כ ה”ה לענין זמן תפילה נחשבין כגופין מוחלקין זמ”ז.

אי אפשר לטעון כן.

מקורות: עי’ רמ”א חו”מ סי’ כה ס”א שכ’ מיהו י”א דאם נראה לדיין ולבני דורו מכח ראיות מוכרחות שאין הדין כמו שהוזכר בפוסקים, יכול לחלוק עליו, מאחר שאינו נזכר בגמרא, מכל מקום אין להקל בדבר שהחמירו בו החבורים שנתפשטו ברוב ישראל, אם לא שקבל מרבותיו שאין נוהגין כאותה חומרא עכ”ל, וזהו אפי’ דיין שטוען שנראה לו כדעה אחת, שאינו יכול לטעון כן, כ”ש שהבעל דין אינו יכול לטעון קים לי כדעה שלא נפסקה להלכה נגד פסק הרמ”א.

ואמנם כ’ שם הרמ”א שוב בס”ב בזה”ל, כל מקום שדברי הראשונים כתובים על ספר והם מפורסמים, והפוסקים האחרונים חולקים עליהם, כמו שלפעמים הפוסקים חולקים על הגאונים, הולכים אחר האחרונים, דהלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך ע”כ, אבל בניד”ד שהזכרת לגבי הולכין אחר הנתבע באפן המבואר בתשובה הסמוכה בזה אדרבה רוב האחרונים ג”כ אזלן כהרמ”א.

ואולם גם בסעיף א’ שם כתבו הסמ”ע ונו”כ דרק באיסור והיתר לא אמרי’ שיכול לטעון כן, אבל בממון יכול לטעון כיון דהמוציא מחבירו עליו הראיה, אבל לא מיירי שם אלא באופן שנראה לדיין, אם כי גם כאן יש לומר שיכול הבעל דין לטעון מאחר שנ”ל לאחד מן האחרונים כן יש לפסוק כן.

אולם למעשה אין נוהגים כן, דמאחר שהבעל דין אינו יכול לפסוק לכך יש ללכת לפי דרכי הפסק ולפסוק כפי המקובל כגון לפי גדול ולפי רבים ולפי בתראי, משא”כ לגבי דיין בלבד אמרו שיוכל לפסוק אם נ”ל אחרת מן החיבורים לענין שלא יוציא ממון ע”פ החיבורים.

וז”ל הערוך השלחן חו”מ כה סי”ג אם יכול בע”ד לומר קים לי כפוסק זה רבו בזה הדיעות והפרטים ואין יסוד נכון לסמוך בזה לכן לא הארכנו בזה אבל זה וודאי דאין לומר קים לי כפוסק יחיד נגד רבים וגם בדיעה שלא הובא ברבותינו בעלי הש”ע אין לומר קים לי [או”ת] וגם זה כלל גדול הוא שהבע”ד בעצמו אין ביכולתו לומר קים לי אלא בזמן שאיזה חכם מובהק יסכים עמו דאל”כ לא שבקת חיי לכל דין ומעולם לא יצא הדין לאורה עכ”ל.

וראה גם הלק”ט ח”א קפב.

וע”ע להגרי”ח סופר בהרחבה רבה לענין דינא דהטוען טענת קים לי דלא כהשו”ע במ”מ ובמו”מ בקובץ מקבציאל ח”ג.

יש בזה מחלוקת, ומרהיטת דברי הפוסקים שכופין בזה וכך נראה לבתראי.

מקורות: עי’ בתשובת אמרי יושר ח”א סי’ לח שכ’ דלענין כפיה אין כופין את הבן לדון בעירו של האב, כל עוד שהבן מסכים לדון בעירו של הבן, דזה כבר מדיני כבוד אב שאין כופין על זה, ובשבט הלוי ח”ב סי’ קיא תמה עליו וס”ל דכיון שכך הוא מדיני כבוד אב מהני לדיני התביעה שהוא מחוייב לבוא לב”ד שבעירו האב, ממילא כופין אותו מדין כפיה לבוא לב”ד שמחוייב בו, וכתב דכן משמע מסתימת הפוסקים בחו”מ שם והמהרי”ק שורש נח.

וכוונתו של השבה”ל שכן משמע ממה שסתמו דין זה עם שאר הדינים שנתבארו שם לענין אחר מי הולכין לענין מקום הב”ד, וכמו שבשאר הדינים כופין כך גם בזה, ויש לבאר עוד בזה דעיקר דין הכפייה הוא על מה שיש כאן ממון חשוד כגזול, והכפייה היא אינה על הדין בפועל, אלא שהדין הוא צורת הבירור המוטלת לברר ממון זה, וצורת הבירור משתנית לפי תנאי הענין כאן.

ובגוף מש”כ השבה”ל שכן משמע במהרי”ק, לכאורה במהרי”ק שם משמע איפכא דהרי המהרי”ק מדמה זה לאם היתה אמו מדיינת עם אחד מן השוק שהיה בנה מחוייב לילך לעוזרה בדין, וא”כ כ”ש שמחוייב לבוא למקומה לדון עמה עכ”ד, והרי באופן זה של אחד מן השוק בודאי אין ב”ד כופין עליה, ויש לומר דזה המהרי”ק לרווחא דמילתא קאמר, ואילו עיקר דיוקו של השבט הלוי אפשר שהוא מאזהרות וגזירת נחש בהמשך תשובתו של המהרי”ק עי”ש.

ובגוף הראי’ של שבט הלוי מסתימת הפוסקים ואם כוונתו ממה שדימו זה לשאר דיני “הולכין אחר” המבוארים בסי’ יד בחו”מ, יש לטעון כנגד זה לכאורה דהרי אשכחן בהולכין אחר האב מה שלא מצינו במקו”א שהאב משלם לבן הוצאותיו, א”כ מנ”ל שאין חלוקין בעוד עניינים, ומ”מ כוונת השבה”ל שכך הפשטות.

בתשובות הסמוכות הארכתי בכמה פרטים הנוגעים לדין זה בשרשי הדינים, כל אחד לגופו, ובזה אכתוב סיכום לדברים:
לענין הנידון אם הלכה כהרמ”א בזה, אכן הלכה כהרמ”א בזה, ולענין אם יכולה לטעון קים לי כהחולקים על הרמ”א, בניד”ד לא מסתבר שיכולה לטעון כן וכמו שנתבאר.

לענין הנידון אם כופים עליה לדון בעירו של אביו פשטות הפוסקים שיש בזה כפייה וכמשנ”ת.

לענין אם רוצה לדון בעירו של אביו בב”ד אחר בזה אין כפייה, אלא זבל”א, ולפי בעל התרומות (שיתכן שכך המנהג כדבריו כיום בסתם נתבע שאפי’ זבל”א אין) לכאורה יוצא שאפי’ זבל”א אין כאן אלא הולכין אחר הנתבע לגמרי.

אם רוצה לדון בעיר סמוכה שהנסיעה לשם במונית היא סבירה כדרך בני אדם כדבר שגרתי שאינו טירחא יותר מהליכה בתוך עיר ממוצעת יש מקום לצדד שגם בזה אין כח בידינו לפסוק עליה סירוב.

במקרה שמסכימה לדון רק בעיר אחרת שנחשבת לא צייתא דינא, לענין רמת הסירוב בזה יעוי’ בפנים התשובה המיוחדת לנידון זה, ובאופן שבכאן שיש כאן עוד אילו צירופים לצרף (דהיינו צירוף הכת”ס לענין תובע אב, וצירוף האמרי יושר לענין כפיה בניד”ד, ובצירוף ההרי בשמים שבכל ספק הדר דינא ואזלי’ בתר הנתבע, ועי’ ברמ”א סי’ כה לענין כמה חכמים שכ”א אומר מטעם אחר), יש יותר מקום לתלות להקל במקומות שיש לצרף עוד טעמים בדבר.

ואבקש שלא יסמכו עלי להלכה בכל זה שלא עינתי כעת בדברים אלא מקופיא.

קרא פחות

מסתבר שהלכה כהרמ”א בזה, שהרי כמו כן הסכימו הנו”כ ביו”ד סי’ רמ ס”ח ובחו”מ סי’ יד ס”א, ובכללם הכנה”ג האו”ת והפת”ש ושאר פוסקים שהביא בפת”ש חו”מ שם, וכן העתיקו דין זה בלבוש ובערך לחם להריק”ש ובערוה”ש ושאר אחרונים פה אחד, וגם הגר”א ציין לדין זה סימוכין מדברי ראשונים, וכ”ה באמרי יושר ח”א סי’ לח ובשבט הלוי ח”ב סי’ קיא, וע”ש בעה”ש שאף תמה למה כ’ הרמ”א שישלם האב הוצאות הבן, ושו”ר בספרי ליקוטים מזמנינו שהביאו עוד אחרונים רבים שסברו כן.

והגם אמנם שהכתב סופר יו”ד סי’ קח תמה על דברי הרמ”א לענין אב, וכ’ דהמהרי”ק שורש נח שהוא מקור דברי הרמ”א מיירי באם, מ”מ גם הכת”ס עצמו לא פסק למעשה דלא כהרמ”א, וכ’ דיש להוכיח “קצת” דהמהרי”ק לא מיירי באב עי”ש, והוא אינו לשון של הכרעה, ואין למדין הלכה אלא מפי הלכה למעשה [ע’ ב”ב קל ע”ב], ואפי’ היה בזה הכרעה לא שבקי’ פסק והכרעת וסתימת ופשיטות ומשנה סדורה ותלמוד ערוך ובא של רוב הפוסקים שנתפשטו חיבוריהם ברוב ישראל משום תמיהת הכת”ס.

ולענין אם יכול הבן לטעון קים לי כהכתב סופר, יעוי’ בתשובה הסמוכה מה שאכתוב בזה.

(ויש לציין עוד דהכת”ס גופיה שם הביא דברי הספר חסידים [שהו’ גם בברכ”י על הש”ע] שלא יתבע בן לאב ונשאר בזה שכך ראוי לעשות, אם כי אינו שייך לניד”ד של השאלה שהגיעה שהבן רוצה לעשות מה שמותר גם אם לא ראוי, אך הוא כן הסבר מדוע נאמר שלא הגיעה לידינו הכרעה ברורה של הכת”ס, שכן עיקר מסקנתו של הכת”ס בניד”ד להלכה היא שאין ראוי לתבוע את האב, ואם בכל זאת תובע את האב באופן שהוא דלא כהרמ”א לא נחית לזה אם עושה אותו בן כדין או לא).

ובגוף תמיהת הכת”ס על הפוסקים מלשון המהרי”ק, הנה ז”ל המהרי”ק שם לאיש שלא הקשיב לאמו, וכי ממאן אתה לבא לדין עמה בעירה אלא דוחה אתה אותה שתלך לדון עמך וכו’, ועל זה נפלאתי עליך דאיזהו כבוד ואיזהו מורא שאמרו תורתינו הקדושה ושפי’ רז”ל והלא אם אחד היה מזמין אותה לדון חוץ ממקומה היית חייב לטרוח בעבורה ולילך שם בעבורה וכו’, והיאך יעלה על דעתך להטריח אותה אתה בעצמך ולהבזותה בב”ד ואפילו אשה בעלמא הקפידו רז”ל שלא תתבזה בב”ד עכ”ל, ויש לבאר גם כדברי שאר הפוסקים, דהרי מתחילה טען טענה מצד כבוד ומורא שהוא דבר ששייך גם באב ואח”כ טען ואפי’ אשה בעלמא וכו’, ויש לפרש דחדא ועוד קאמר, חדא שיש כאן כבוד ומורא, ועוד דבצער של אשה עסקינן, ואפי’ אשה בעלמא וכו’, כך יהיה הפירוש לדברי הרמ”א והכנה”ג ושאר פוסקים שהבינו במהרי”ק שאינו דין דוקא באמו.

ועוד בגוף החילוק שכ’ הכת”ס מסברא, יש להעיר דלפי מה שיתבאר בתשובה להלן עיקר הצער שהזכיר המהרי”ק הוא צער הטלטול בצירוף שמיטלטל לב”ד, ולכן לענין אשה הזכיר המהרי”ק חומרא דשייך בצער אשה לענין טרחא לב”ד, אבל לענין איש עיקר הטלטול גופיה קשה, כמ”ש בסנהדרין כו ע”א, ואילו הוה מיירי המהרי”ק בזה הי’ מביא דברי הגמ’ בסנהדרין.

קרא פחות

עי’ ב”ב קיב ע”ב ובתוס’ שם, ולמעשה פסק הרמ”א בסי’ כח שמקבלין עדות שלא בפני בע”ד באופן שאינו בא לב”ד שצריך לבוא, ועי”ש בנו”כ דטענת אנא לב”ד הגדול אזילנא לא שייכא האידנא דהרמ”א לשיטתו יד, א, ועי’ במאמרו של דודי שציינתי בתשובה בסמוך מה שהביא הרבה מ”מ בהך דינא דהרמ”א סי”ד דהאידנא לא שייך לטעון אנא לב”ד הגדול אזילנא אם הוא דינא או סברא או תקנה, עכ”פ מיירי גם באופן שיש ב”ד קבוע באופנים שנתבארו בתשובה בסמוך שאינו יכול לטעון זבל”א, או באופן שטוען טענה שאינה מקובלת ע”פ דין כמו שטוען הנתבע שרוצה לדון בעירו כשהתובע הוא אביו, ע”ד מה שנתבאר בסמוך, ובכל הני אפשר לקבל עדות שלא בפניו, אבל לענין כתב סירוב ערכאות, לא עיינתי כראוי כעת בנידון זה, אבל תמוה בעיני להתיר ערכאות באופן כזה, דמה עדיף ערכאות מב”ד כזה.

אבל לענין נידוי היה מקום לומר שיכתבו, כיון שאינו בא לב”ד שמחוייב לבוא לשם לפי המצב עכשיו ולפי מה שמתברר מתוך טענותיו גופא שאינן נכונות, ועי’ ברמ”א סי’ יד סי”ג.

אלא דבנתה”מ בשם האו”ת בחו”מ סוף סי’ כו הזכיר להדיא שא”א לתת היתר ערכאות כשרוצה לדון בב”ד אחר אפי’ בעיר אחרת ואפי’ פחותה מזה, וקאמר שם דציית דינא מקרי ומשמע דאפי’ נידוי ליכא, (ומ”מ אפשר דשרי למקרי ליה עבריינא אם נימא דחשיב דעבר אמילתא דרבנן, והלשון ציית דינא מקרי לא משמע כן, ויל”ע דמ”מ לא עשה כדין דא”כ ביטלת זבל”א בתובע לגמרי ובהרבה פוסקים מבואר דגם בתובע שייך זבל”א באופנים דשייך כמו שנתבאר בתשובה במקומו).

כל הנידון הוא רק אם רוצה האב לדון בעירו והבן רוצה לדון בעירו, אבל אם הבן רוצה לדון בעירו של האב בב”ד אחר לא שייך לנידון זה, והרי זה כשאר דין תובע ונתבע שגרים באותה העיר, ובאופן זה אם האב רוצה לדון בב”ד הקבוע והמקובל של המקום באופן שנהגו להידיין אצלם הרי זו זכותו, ואם אינו עונה לתנאים אלו יכול הבן לטעון שרוצה זבל”א.

ולענין מקום הסמוך מרחק הליכה של 216 דקות הוא נחשב כבתוך העיר, ולענין מרחק נסיעה במונית של זמן זה יש לעיין לדינא.

מקורות: בעיקר דין דהולכים אחר הנתבע דנו הפוסקים האם ה”ה באופן שהתובע מבקש לדון בעירו של הנתבע אלא שמבקש לדון בב”ד אחר, אעפ”כ הולכין אחר הנתבע, או לא, ודודי הרה”ג ישעיה נתן מלצר האריך בזה במאמרו הנרחב [קובץ הישר והטוב חי”א תשע”א], ועי”ש שהביא מחלק מהפוסקים שכתבו דבכל גוני הנתבע יכול לעכב, ושכן מבואר בספר התרומות ועוד כמה פוסקים, אבל בהרבה פוסקים מבואר להלכה שיכול הנתבע בכה”ג רק לטעון שרוצה זבל”א, וגם זה רק כשאין דיינים קבועים למקום, ועי”ש שהביא הרבה ראשונים ואחרונים שדנו ונחלקו בדינים אלו.

אבל לענייננו המשמעות בדברי המהרי”ק שורש נח שהוא מקור דין זה באחרונים, (הבאתי חלק מלשונו בא’ מהתשובות הסמוכות), שיש בושת בזה שמחייב את אמו לבוא לדון עמו בעירו שלא בעירה, ובפשיטות עצם הטירחא והעיסוק בטורח ההגעה עד ב”ד זו היא הבושת שמבייש את אמו (וה”ה את אביו להפוסקים בדעתו), אלא שהיה לפרש באופן אחר דמה שכופה את אמו לבוא לב”ד שאינו ברצונה הוא הבושת לאמו.

אולם בלשונו שם “שאין לנו להבזות אמו להצריכה ללכת חוץ מעירה לדון ולערער” יותר משמע כהצד הקודם בזה שעיקר הביזיון הוא לכופה לבוא לעיר אחרת, וכן משמע להדיא בהמשך דברי התשובה שם במהרי”ק, דאין כפיה כלל על הבן לבוא לב”ד שהאם רוצה אלא אך ורק לבוא לעירה, ואחר שבא לעירה ידונו יחד בזבל”א כדין.

וז”ל המהרי”ק שם בהמשך התשובה, ולכן הנני גוזר עליך וכו’ שתבא פה פוו”יאה מקום אשר היא שם לרדת עמה לדין ואם הב”ד מפוויא”ה אין ממוצע לך תברור לך אחד בעבורה והיא תברור אחד בעבורה והשנים יבררו להם שליש רק שתדון פה פווי”אה ולא תטרח את אמך כנגד דין תורתינו הקדושה עכ”ל המהרי”ק.

ובגוף דברי המהרי”ק יש לדון עוד האם סובר המהרי”ק שבכל נתבע בעירו של תובע אמרי’ זבל”א כפשטות הפוסקים או שסובר כדעת התרומות וסייעתו שגם בעירו של תובע הנתבע אינו כפוף לזבל”א, אלא שסובר המהרי”ק דבזה יש כח לאם מצד שהיא אמו [עי’ במאמרו הנרחב של דודי בזה שציינתיו לעיל].

ויותר מסתבר דהמהרי”ק אינו מחלק בין בן נתבע בעיר אמו תובע לסתם נתבע בעירו של התובע, דחילוק זה מנ”ל, ממ”נ אם נימא דיש בושת לאם לדון בפני דיין שאינו שלה, א”כ למה אמרי’ כלל זבל”א (וכאידך צד דלעיל שאפי’ הבן הנתבע רוצה לדון בעירה של אמו אמרי’ הולכין אחר האם), ואם נימא דאין בושת לדון בפני דיין של בנה למה אמרי’ זבל”א, ואילו לחדש דרק אחר שיש זבל”א אין לה בושת, הא מנא לן ומה ההכרח לחדש כן, ולכן יותר מסתבר שהמהרי”ק סובר בכל נתבע בעירו של תובע דאמרי’ זבל”א.

(ובמאמר המוסגר אציין שיש בזה כמה דעות בפוסקים כמו שנתבאר ולא רק ב’ דעות, דיש עוד כמה נידונים בפרטי הדין, כמו האם יכול הנתבע לבקש ב”ד באותה העיר אפי’ הוא קטן מהב”ד שמבקש התובע, וכמו”כ לפי הצד שאינו יכול לסרב אם הוא רוצה לדון גם באותה העיר, האם אמרי’ אז זבל”א, או שמא בכה”ג אין לנתבע זכות לברור כלל ועבד לווה לאיש מלוה, ויש צד שזכות הנתבע רק לבקש שיהיה הדיון בעירו שלו, ואילו זכות התובע לבקש באיזה ב”ד בעירו של הנתבע ידונו אותו דעבד לוה לאיש מלוה, אלא שצד זה לכאורה נדחה עי”ש, ועי’ בכל דעות הפוסקים במאמר הנ”ל).

ולענין למעשה האם א’ מבעלי הדין יכול לכוף חבירו לזבל”א תליא האם אחד מהם רוצה ב”ד קבוע ומקובל שבעיר, וכן החזו”א [סנהדרין טו ה] נקט שתמיד יכול אחד מבעלי הדין לבקש זבל”א כל עוד שהתובע לא ביקש דיינים קבועים שבעיר, וכן הורה הגרנ”ק [ראה המאמר הנ”ל], וכן נקטו שאר פוסקים, אלא שהחזו”א נקט עוד שצריך שיהיה מנהג המקום מקובל להתדיין אצלם.

ולענין ניו יורק (ששם אירע הנידון בזה) דעת האג”מ [חו”מ ח”ב ג] שאין שם ב”ד קבוע ומקובל שבעיר, ויתכן שמאז השתנה המציאות בזה בניו יורק, והשבט הלוי [ח”ה ריב, ח”ח שב] כ’ דהתאחדות הרבנים מקרי ב”ד קבוע להקהילות שתחת ההתאחדות.

[עי’ בכל פרטים אלו במאמר דודי הנ”ל ושם הדברים מדוייקים יותר ומפורטים יותר הן בהיקף הפרטים והן בהיקף שרשי הדברים והדעות, וכאן אינו אלא מורה מקום לשם].

ויש לציין עוד שלפ”ד הכת”ס יו”ד קח שחולק (אליבא דמהרי”ק) על הרמ”א, יעוי’ בדבריו שמשמע שם דמה שסובר שאין הולכין אחר האב בזה דלא כהרמ”א, איהו מיירי בזה אפי’ בעיר אחרת שבושתו של האב גדול יותר לטרוח ללכת לב”ד שבמרחק וכ”ש בב”ד שבעירו (ע”ש במ”ש בדעת הרמב”ם אליבא דהכנה”ג ודוק), ולפ”ז מתיישב דגם הרמ”א לא מיירי אלא לענין שהבן רוצה לדון בעיר אחרת אבל בעירו של האב אין הולכין אחר האב בלבד, והכת”ס חולק רק לענין עיר אחרת, דבאותה העיר אין מחלוקת כלל.

ועי’ בני חיי לבעל הכהנה”ג חו”מ ח”א עו שהביא מנהג מקומו לענין דינא דהולכין אחר הנתבע אם מבקש לדון סמוך לעירו בתוך ג’ פרסאות, וענין ג’ פרסאות הוא ע”פ רשב”א ופוסקים, ואולי ה”ה לדידן בשיעור מרחק הליכה של ג’ פרסאות כנגדו בנסיעה דהיינו נסיעה של רט”ז דקות (מינוטין), ומ”מ יש לדון בכל מקרה לגופו, כגון במקרה שיש ב”ד קבוע בעיר ורוצה בב”ד קבוע מחוץ לעיר ובאופן שרוצה בגדול מחוץ לעיר ויש קטן בעיר או אפכא.

ויש לדון האידנא מה שנוסעין במונית (TAXI) שלפעמים הוא קצר יותר לעיר אחרת במונית מהליכה שאדם רגיל עשוי ללכת בתוך העיר או ג’ פרסאות סביבות העיר, וגם אין מורגש כ”כ צער וטירחא בנסיעה כזו, אע”ג שגם בזמנם היה רכיבא ואפי’ גמלא פרחא אבל כאן שונה מגמלא פרחא שהי’ בזמנם שהי’ בו צער נסיעה, וגם אינו חריג מדרך בני אדם כמו שהי’ אפשר לטעון על גמלא פרחא, (ועכ”פ בזמן המהרי”ק ובמקרה שמדבר לא מדובר על אפשרות כזו של גמלא פרחא אלא רק הצטערות גמורה וטירחת טלטול), ומכיון שכל דינו של המהרי”ק הוא מסברא של טירחא של האם לילך אחר הב”ד, יש לדון כשרוצה לדון במרחק נסיעה קצרה במונית שאינו טירחא חורגת כלל.

ויש מקום לומר שעכ”פ בנסיעה קצרה א”א לכפותו, ויתכן ששייך לצרף בזה גם מ”ש האחרונים שבכל ספק הדרי’ לדינא דהולכין אחר הנתבע, אלא דהשיעור אינו ברור, האם רק ג’ פרסאות ממש סביבות העיר או כנגד שיעור ג’ פרסאות בהליכה כך בנסיעה עה”ד שנתבאר, ויש לציין בזה מה שכתבו הפוסקים לענין הנוסע ברכב כשיש דברים שצריך להמשיך בעבורם ד’ מילין.

יש מקום לצדד שאם הוא ריח קלוש שאינו מפריע לאנשים כלל ורק מי שיודע שיש שיפוצים יודע שהוא מהשירותים אינו אוסר.

מקורות: לגבי מיני ריח רע כ’ הפוסקים (הנו”כ ברמב”ם והשו”ע והו’ במשנ”ב סי’ עט סקכ”ג) ששיעור הריח הרע הוא כל שבני אדם מצטערים ממנו, אבל לגבי צואה הוא אסור גם בלא ריח רע, כמבואר במשנ”ב בכ”מ [ראה שם סקכ”ה ובה”ל ד”ה דינם וד”ה צואת] ע”פ הש”ע סי’ פב, אבל לגבי ריח רע בחדר אחר שהוא מדרבנן וקל יותר ואפי’ מצינו לגבי אדם שאינו מריח הקילו בזה מעיקר הדין במקום הצורך [עי’ משנ”ב סי’ עט סקי”ח], יתכן שהקילו כשאין ריח שבני אדם מקפידים עליו, דעיקר החומרא לגבי צואה שאוסרת בכל גוני (באופן שאין ריח) הוא בצואה לפניו באותה הרשות, דהרי אם הצואה מלאחריו בהפרש ד”א ממקום שכלה הריח לא מחמירים ותולים הדבר בריח, וכן ברשות אחרת תולים הדבר בריח (להרא”ש אפי’ לפניו ולהרשב”א עכ”פ באינו לפניו), ולא אמרו שבצואה אין הריח נפק”מ אלא רק באופן שהוא ברשותו או לפניו [כל מ”ד לפי הכללים דיליה, היינו לענין כשרואה אותה והיא ברשות אחרת להרא”ש (עי’ סי’ עט ס”ב) או תוך ד”א ברשות אחרת כשאינו רואה אותה להרשב”א, או חוץ לד”א באותה הרשות לכל דעה מה דאית לה (אבל הדעה שהמחיצה מפסקת בפני ריח אפי’ הריח עובר ממנה לא נפסקה להלכה כמ”ש המשנ”ב עט סקט”ז)], דאל”כ מהו השיעור בזה, וכיון שראינו לענין ריח רע אחר שהשיעור כל שבנ”א מצטערים, א”כ גם לענין צואה היכן שנתנו שיעור לענין ריח יש לומר שזהו השיעור שניתן, (ויש להזכיר בזה לפום אורחא שיש דעות בראשונים שלא נפסקו להלכה שגם בהפחה באופן האסור [שהוא ר”ר שאין לו עיקר] אינו אסור אלא בזמן הפחה, ועכ”פ גם לדידן כ’ הבא”ח שאם אין בהפחה ריח אינו צריך להפסיק אפי’ בהפחה שלו, ואולי גם בזה יש לומר דהשיעור הוא כל שדרך בני אדם להצטער, וכאן יותר מסתבר לומר כן מאחר שאין כאן צואה כלל), אך לא ראיתי דבר מפורש בזה.

לא מחוייב למחות בו אבל יש לדאוג לכך שהוא יהיה מודע לשיטות בנושא ולהכרעת הפוסקים.

מקורות: הנה דעת המחבר בסי’ ח סט”ז שבאופן כזה צריך לברך, ואמנם הכרעת המשנ”ב בזה שלא לברך כיון שי”א (בסי’ יח) שלילה הוא זמן ציצית ולא היה ספק בברכה, מ”מ כ’ האחרונים דאין דין מחאה כשיש לו פוסק לסמוך עליו [הובא בספר דבר סתר והיינו מלבד דעה שהופקעה מהלכה כמובן ופשוט], וע’ רמ”א בחו”מ סוף הל’ דיינים.

והנה הילד מחוייב מדרבנן במצוות, בין אם החיוב עליו או על האב (מח’ רש”י ורמב”ן ותוס’), וקי”ל לדידן שברכה לבטלה דרבנן, נפק”מ לספק ברכה לבטלה, בפרט שיש כאן בענייננו גם דעת החינוך [שיכול לברך מספק חיוב אם רוצה], ואכמ”ל הובא בנשמ”א, על אף שהחינוך לא נפסק להלכה, מ”מ א”צ לבוא לזה בניד”ד לזה כי גבי הקטן הוה ליה ב’ דרבנן במקום שיש לו פוסק לסמוך עליו לברך על הציצית.

ומ”מ אין לטעון שהאב פטור מלחנכו בפרטי הדינים, דזה אינו עי’ בריטב”א סוכה ב, ורמ”א או”ח סי’ יז ג ודוק.

הלכך ליידע וללמד אותו בודאי צריך שזהו עיקר ענין החינוך וגם צורת ולמדתם אותם (וע’ קידושין ל ויו”ד סי’ רמה), אבל אם רוצה לנהוג כהמחייבים בברכה הרשות בידו, ואין אביו מחוייב לעמוד נגדו ולעכבו מדבר זה, שכן גם אם היה גדול ונוהג כדעות אלו לא היה מחוייב למחות בו, גם אם הוא בור ולא הגיע להוראה כיון שנוהג כאתם הדעות.

ולגוף דברי המחבר שמחייב לברך בישן בטליתו בלילה, ולכאורה דבריו הם רק כהסוברים שאין דין ציצית בלילה כלל, וצ”ע שבסי’ יח הביא המחבר ב’ הדעות בזה (אם פטור כסות לילה או בלילה או בכסות המיוחד ללילה) ושם לא הכריע, ואולי יש ליישב דהמחבר צירף את הצד שבשינה כיון שאינו מכוון למצוה אינו יוצא ידי חובה (עי’ בזה בבה”ל סי’ ס ס”ד ושו”ת מנחת שלמה ח”א סי’ א ועי’ קובץ שיעורים כתובות אות רנ), ואע”ג שבישן בטליתו ביום לא מיירי המחבר שיטרך לברך אחר כך, אפשר שלא הקיל אלא בצירוף שתיהן, דהיינו גם שינה וגם בלילה.

ואמנם במנחת שלמה שם חשש שאם אינו מקיים אז מצוה עובר איסור להשיטות המחמירין בבה”ל שם, אבל יש לומר דהמחבר לא חשש לזה, דלא אלים חסרון כוונה להטיל עליו איסור ללבוש הבגד כיון שהוא עשוי בכשרות, ומעין זה מה שאין איסור “אינו זבוח” ואבר מן החי באכילת בשר שנשחט כדין, ורק לענין ברכה בצירוף מה שהוא לילה החמיר המחבר.

לכאורה לא.

מקורות: מכיון שהוא מדין יאותו שהוא לעיכובא כמו שנתבאר לעניינים אחרים, ראה בה”ל או”ח תכו, א.

ומיהו כ’ החזו”א והקה”י והגרח”ק ועוד שאפשר לברך על נר הבדלה כשיש חשמל (ראה ביאורים ומוספים סי’ רחצ סקי”ג), ושם יש ג”כ דין יאותו, ומ”מ לברך ביום ראשון על הנר לא עלה על הדעת, ויתכן שנר עם חשמל נחשב מצטרף לאור לענין תוספת אורה כמ”ש הפוסקים לענין יו”ט (ראה שם סק”ה), או שצירפו גם דעות המתירים בהבדלה לברך על חשמל ראה שם, וזה ל”נ דא”כ בקידוש לבנה על מה סמכו כשיש חש’.

ואולי י”ל משום דבנר לא בעי’ יאותו ממש עי’ רחצ ג, אלא שקצת דוחק לומר דלבנה חמורה מנר לענין יאותו בדיעבד, ועי’ תכו ריש סק”ג.