ברכה

לעיקר הנידון איזה מאכל נכנס לכלל ההגדרה שהדגן טפל למאכל ויוצא מכלל דין כל שיש בו מחמשת המינים מברך אחריו בורא מיני מזונות, יעוי’ בדברי הפוסקים שהבאתי לגבי פירורי עוגיות בעוגת גבינה (ד”ה עוגת גבינה שפיזרו עליה לאחר האפייה פירורי עוגיות מה ברכתה) ובלשונות השו”ע שהבאתי לגבי שניצל (ד”ה למה נוהגים לברך שהכל על ציפוי דק של שניצל מכיון שנעשה לטעם), ומחמת האריכות לא אכפול הדברים שוב, ושם תמצאנו.

ומ”מ לגבי עוגות הגבינה המצויות הנמכרות שאמנם יש להם עין גוון כגבינה אלא שהמתבונן במרקם יראה שהמרקם הוא מרקם של בצק בבלילה רכה וניכר בהם שהקמח הוכנס לטעם והרגשה כדי שיהיה לזה טעם והרגשת עוגה בטעם גבינה, הלכך קשה לומר שאין ברכתה בורא מיני מזונות, דבלשונות השו”ע משמע דכל היכא שהוכנס דגן לטעם ברכתו מזונות כפשטות דינא דגמ’ בר”פ כיצד מברכין דכל שיש בו מחמשת מיני דגן ברכתו בורא מיני מזונות, ולא נפקע המזונות אלא אם הדגן הוכנס לדבק וכיו”ב.

ואמנם נקטו חלק מפוסקי זמנינו (הבאתי בתשובה הנ”ל לגבי פירורי עוגיות) לגבי שניצל וכן קרמבו וגלידה בגביע (טילון) וכן לגבי שכבה של בצק על גבינה העומדת בעין (קסטת גבינה), לברך שהכל באופן שיש כאן מאכל שברכתו שהכל שעומד לצד המזונות והוא המאכל העיקרי בתרכובת, והמאכל נקרא על שם המאכל העיקרי שבו, (ובלאו הכי דעת החי”א בבה”ל ר”ס ריב דבזה אין טפל).

מ”מ באופן שהכל בלול למאכל אחד וידוע שהוכנס כדי שיהיה בזה טעם עוגה ומרקם עוגה לכאורה כו”ע מודו בזה (וע”ע שבט הלוי ח”ד סי’ כד, מנח”ש ח”א סי’ צא, וזאת הברכה עמ’ רסב), ומאחר שפשטות לשונות הגמ’ והשו”ע (שהבאתי בתשובה הנ”ל לגבי שניצל) דרק במקרים חריגים שהדגן אינו נצרך לטעם המאכל אינו העיקר במאכל לענין מזונות (וע”ע במשנ”ב סי’ ריב סק”ג לגבי שאר מליח שלנו ובתשובתי ד”ה מי שאוכל הרינג עם קרקר האם מברך על ההרינג או על הקרקר), הלכך הבו דלא לוסיף עלה.

ולענין שאינו יכול לברך על המחיה בבלילת עוגת גבינה שאין בפירורי הדגן שיעור בכדי אכילת פרס עי’ בבה”ל סי’ רח ובמשנ”ב סקמ”ה.

קרא פחות

אין בזה כל חשש.

מקורות:

ראשית דיש כמה שכתבו שימים אלו הם ימי שמחה, עי’ רמב”ם פ”ג מהל’ חנוכה ה”ג וראב”ע במדבר י י ומגילת אנטיוכוס בסופו וע”ע משנ”ב סי’ תרע סק”ט בשם המהרש”ל ביש”ש דב”ק פ”ז סי’ לז, ובהרחבה במ”מ שציינתי בהערותי על המגילה שם (אוסף מדרשים הוצאת זכרון אהרן) אות כ’.

שנית דהרי גם להלכה שצריך לומר שירות ותשבחות ואז ייחשב סעודת מצוה כמ”ש הרמ”א סי’ תרע ובמשנ”ב שם אבל עדיין מצטרף לזה מה שהוא חנוכה, וכמבואר בחי”א כלל קנד ס”ה דטוב לעשות סעודה מצד הנס ורק כשאומרים שירות ותשבחות הוי סעודת מצוה עכ”ד, אבל בסתם יום חול לא כתבו הפוסקים לעשות סעודת מצוה, וגם לכאורה לא מועיל שירות ותשבחות בסתם סעודת יום חול, עי’ בחת”ס על השו”ע שם ובסי’ שלג ואולם עי’ בפמ”ג סי’ תרע א”א סק”ד שאמנם נראה שמסברא גם סבר כן אבל נשאר מחמת זה בתמיהה על המג”א סק”ד בשם המרדכי פסחים פ”ד סי’ תרה עי”ש.

ושלישית אין בזה שום חסרון ח”ו להיות שמח בנס ושמח בהקב”ה ומה שפקפקו חלק מהפוסקים הוא רק בריבוי סעודות שזו הנהגה שאינה טובה כשהיא שלא לצורך כמ”ש בפסחים ת”ח המרבה סעודתו וכו’ ועי’ ברמב”ם בהל’ דעות בהנהגת ת”ח, אבל שמחה גרידא למה לא, ואמרי’במד”ר  ובפסיקתא נגילה ונשמחה בך בך בתורתך בך בישועתך בך בכ”ב אותיות שבתורתך.

וגם לפי מ”ש בר”פ אין עומדין אסור לאדם למלאות פיו שחוק מ”מ אם שמח מחמת מצוה שרי כמבואר שם ט ע”ב וגם יכול להתכון בברכה שישמח לעתיד כדאמרי’ בפסיקתא ובמד”ר צדיקים לא שמחו בעולמי שנאמר ישמח ישראל לעתיד.

ויש לחדד הדברים שאדם מותר לברך חבירו בכל עת שיהיה שמח ולא רק בחנוכה.

 

קרא פחות

הנה לגבי חזן בשמונ”ע כתב הבה”ל סי’ קכד סי”א ד”ה וקודם בשם המגן גיבורים שם בשלה”ג סק”ד דאם הש”ץ מתחיל ברכה שאחר זה ממילא שוב אינו יכול לענות אמן על ברכה הקודמת דכבר עברה לה ע”כ, וכ”כ עוד פוסקים (שע”ת סק”ה בשם ברכ”י סק”ט בשם מהר”י מולכו), ויל”ע במהות ענין זה ומקורו.

והנה אם נימא דטעם האיסור לענות אמן הוא משום שצריך שישמע כל תיבה בחזהש”ץ הו”א שלמדו כן מעיקר דין חזהש”ץ דבעי’ עשרה ששומעין ויש צד שהוא חיוב על כולם (עי’ לעיל במשנ”ב סקל”ג ובב”י שם), ניחא.

וכן אם נימא דהוא לחשוש להדעות שבחהזהש”ץ א”א לענות אמן בלא ששמע כל הברכה (עי’ במשנ”ב שם) ג”כ ניחא לענין הברכה שלאחריה שלא שמעה כולה כיון שענה אמן על ברכה שלפניה בזמן אמירת הברכה שלאחריה.

אבל הפוסקים הזכירו בדבריהם שכבר עברה הברכה הראשונה ומשמע דאין כאן שייכות אמן כלל אפי’ בדיעבד וגם משמע אף אם הברכה הראשונה שמעה כולה.

והנה מצינו דבשכח של שבת אומר האזכרה בין בונה ירושלים להטוב והמטיב אם לא פתח בברכה ולמדו מזה חלק מהפוסקים דגם בשאר אזכרות כל שלא פתח בברכה אחרת והכי קי”ל מעיקר הדין עכ”פ מצד ספק ברכות.

ומזה למדו הפוסקים דאם התחיל בברכה אחרת גם בני”ד כבר עברה הברכה הראשונה.

והנה דין זה לכאורה (כמו שיתבאר להלן מהאחרונים) הוא רק בדיני ברכות שצריך להוציא, דלענין ברכות אחרות מנ”ל להפוסקים לחדש דבר כזה שהאמן שהוא על השומע כבר עבר, אבל אם נימא דהוא דין בסדר ברכות של ש”ץ שמוציא את הרבים א”כ ניחא דנתבאר בפוסקים (עי’ משנ”ב סי’ רטו סקי”ז בשם האחרונים וברכ”י שם סק”ה) שאמן שעונה מי שיוצא בברכה הוא דין אמן בפני עצמו (וע”ע בראשון לציון לבעל האוה”ח ברכות מז ע”א דרצה לידון בדבר החדש שאם ענה ולא שמע א”צ לחזור ולברך וכתבתי בזה לעיל), ואמן זה הוא משלים ענין השומע כעונה וחשיבי הציבור כמתפללים מכח הש”ץ וכיון שהמשיך הש”ץ בברכתו שוב כבר אין שייכים לברכה קודמת אלא לברכה שכבר התחיל בה הש”ץ.

וכחילוק זה בין ברכות חובה לרשות כ’ בשו”ת בצל החכמה ח”ה סי”ז וכ”כ במשנה אחרונה על המשנ”ב שם סקל”ז לצדד בדעת הגרשז”א עי”ש.

אבל יל”ע דאמנם אין הציבור יכולים לענות בתורת חיוב יענו האמן בתורת רשות דבכלל מאתים מנה ולמה נימא דלכל הפחות יענו על ברכות הללו כמו שאין יוצאים מהם דאטו אם יוצאים מגרע גרע האמן שאין בו האמנת דברים כמו בכל ברכה על אמן של רשות.

ויש לומר דכיון שמחוייבים הציבור לשמוע ברכה שלאחריה א”כ לדידהו כבר נעקרה ברכה שלפני זה דהו”ל כמו שהם עצמם התחילו ברכה שלאחריה לענין זה, והשתא גם א”צ לבוא לחילוק בגדר האמן שנתבאר לעיל אלא תיפוק ליה מצד שהם עצמם עקרו מן האמירה.

ומיהו לכל הצדדים יש לומר דבאמן על הרחמן שאינו חיוב כלל לא שייך לומר שנעקרה הברכה, אבל יש מקום לטעון דשפיר טפי לענות אמן אחד על כל האמירה כיון שכבר המשיך המברך בשאר ההרחמן והו”ל השתא כמו שהמשיך באמירתו, ומאידך יש מקום לטעון דכיון שכל הרחמן בפני עצמו כברכה נפרדת ובלא חיבור וא”ו חשיב כל הרחמן כאמירה נפרדת, ולכן לא חשיב העניה בסוף כעונה על הכל, ומ”מ בלאו הכי המנהג שאמן זה אינו חיוב כמו שנתבאר בתשובה אחרת.

השלמה לתשובה בענין עניית אמן כשחבירו התחיל ברכה אחרת שאינו יוצא בה

יש להוסיף דגם מי ששח אחר ברכה של חבירו שוב אין יכול לענות אמן כמ”ש הבה”ל סי’ קכד סי”א ד”ה וקודם בשם רע”א, וממילא בש”ץ שהתחיל ברכה אחרת הו”ל כשח דשומע כעונה, אבל אם חבירו מעצמו פתח בברכה אחרת לא למדנו דין זה.

*

קרא פחות

מקובל לומר שהדלקת נר בבהכנ”ס הוא תקנה כעין תקנת קידוש בבהכנ”ס וכמ”ש הב”י סי’ תרעא בשם הריב”ש סי’ קיא שהוא מטעם שמברכין על המנהג, והבו דלא לוסיף עלה דאין בכחינו לתקן תקנות חדשות, ולכן בכל מה שאינו הדלקה בבהכנ”ס ממש נטיית פוסקי זמנינו ברוב המקרים שלא לברך כלל (עי’ מנח”י ח”ו סי’ סה סק”ג שבט הלוי ח”ד סי’ סה, חוט שני חנוכה עמ’ שיד, הליכ”ש חנוכה פי”ז ס”ד, דברי יציב או”ח ח”ב סי’ רפו סק”ג, הגריש”א בישא יוסף או”ח ח”א סי’ קלח סק”ד, הגרח”ק בתורת המועדים סי’ תרעא הערה כט).

ומ”מ נלענ”ד שאם יש שם אנשים שמחוייבים בחובת הדלקה ואינם מדליקים המברך בזה  ויתכוון להיות שלוחם ולהוציאם (וטוב לזכות להם השמן ולומר להם שהוא שלוחם), אין למחות בידו (ועי’ גם שו”ת אז נדברו ח”ה סי’ לז וח”ו סי’ עה וחי”א סי’ לד), אבל יותר טוב שלא ידליק בעצמו בברכה במקום כזה שישתדלו שהמדליק יהיה אדם שאינו מדליק בביתו ולא הדליקו עליו בביתו והוא ידליק בברכה אם ירצה, ובלבד שיהיה לבו לשמים למצוות ההדלקה ויוכלו להסביר לו לכוון לצאת ידי חובת המצוה.

דהנה דעת הרבה פוסקים (כמו שציינתי בתשובה אחרת) שבדיעבד אין מקום ההדלקה מעכבת ובפשטות לדעתם יוצא בכל מקום שמדליק.

ובכל בו סי’ מד מבואר בטעם הראשון שהדלקת נר חנוכה בבהכנ”ס הוא להוציא מי שאינו מדליק במצוות, ועי’ בדבריו בשד”ח ח”ו מערכת חנוכה אות כד, וכעין דברי הכל בו אי’ גם בתניא רבתי סי’ לה.

ואמנם היה מקום לומר דדברי הכלבו והתניא רבתי הם רק מצד רואה ולא מצד ברכת מדליק, אבל יעוי’ בשעה”צ סי’ תרעא סקנ”ב שכ’ בשם הגר”ב פרנקל שהסתפק דשמא אורח שהדליק בנרות בהכנ”ס אינו צריך לחזור ולהדליק באכסניא, ומה שהסתפק דוקא באורח אולי משום דבעה”ב בלאו הכי צריך להדליק בפתח משום חשד אבל הוא דחוק דהרי בזמנו הדליקו בפנים ולא שייך בזה חשד, ואולי הוא משום שבעה”ב בביתו יש עליו חיוב מצד הדלקה בפתח ביתו משא”כ אכסנאי החיוב הוא מצד האדם בלבד, ולכן בעה”ב אינו נפטר.

אבל כבר העיר במשנה אחרונה על השעה”צ שם שבהגהות הגר”ב גופיה מבואר דמיירי באכסנאי שמדליקין עליו בביתו והנידון רק מצד שנפטר מברכת הרואה ע”י ההדלקה בבהכנ”ס.

עכ”פ לפי הצדדים דלעיל שהדבר פוטרו מחיובים דיניים יש לדון דלכאורה מצוה עושה בהדלקה בבהכנ”ס בהגדרת ההדלקה וממילא יכול לברך.

וכן מבואר בעה”ש סי’ תרעא סכ”ו בתירוץ הראשון דאורחים או רווקים שאין להם בית יוצאים בהדלקת בהכנ”ס.

ומה שנקטו פוסקי זמנינו שאין להוסיף על זה שמא הוא רק לפי הצד שהוא תקנת מנהג כדעת הריב”ש בב”י שם והיעב”ץ במור וקציעה סי’ תרעב,  אבל לפי הצד שיש בזה דינים חיוביים שמקיים בהם בהגדרת נר חנוכה (ועי’ גם ברע”א סי’ תרעא  בשם החכ”צ סי’ פח שתמה על מש”כ הב”י דהרי להשו”ע א”א לברך על מנהג כדעת הרמב”ם כמבואר בסי’ תכב ס”ב, ועי’ באחרונים מש”כ בזה) א”כ לפי הצדדים שבדיעבד יוצאים בהדלקה בכל מקום שמדליק א”כ במקום שיש אנשים שמחוייבים להדליק ולא ידליקו וגם מחוייבים בברכת הראיה הרי לכאורה יכול להדליק עבורם ולברך עבורם, ואפשר שבציבור לא הצריכו להקנות השמן אם השמן הוא של ציבור אבל לכאורה טוב להקנות השמן ולהיות שליח להם ויותר טוב לתת לאחד שאינו מדליק להדליק מכיון שיש פוסקים שסוברים שהמדליק שלא במקומו לא יצא כלל, ויש קצת משמעות בגמ’ שבת כב ע”ב בסוגי’ דההדליק בפנים והוציא לחוץ עי”ש ודוחק לומר דרק אם הוציא אח”כ הפסיד דאפי’ כבתה אין זקוק אם הדליק כדינו ודוחק לומר משום שהיה בדעתו אבל באמת כך נקטו הפוסקים (משנ”ב סי’ תרעה סק”ה במסקנתו בשם הב”ח ומג”א שם סק”ג דה”ה גם בזמנינו שיוצא אם היה משאיר בפנים) ויש לפלפל בכ”ז ועי’ במשנ”ב שם שמתחילת דבריו משמע דבאמת נקט שלא יצא בזמן הגמ’ אם הדליק רק בפנים (אבל אינו מוכרח דיש לומר דרק בצירוף מה ששינה מקומו אח”כ מעין מה שנקט למסקנתו דגם בזמנינו שאינו לעיכובא אעפ”כ אם שינה מקומו לא יצא ומש”כ שהיה חיוב וכו’ ר”ל חיוב לכתחילה) אבל בודאי שראוי לחוש לזה כשאין שום צורך, אבל הללו עדיף שידליקו כך בברכה אם ירצו משלא ידליקו כלל.

ויש להעיר בנוסף לכל הנ”ל דלפי מה שהתבאר אם הוא תקנה אז מחד ההדלקה היא גם כשכולם מדליקים בביתם בוודאות כעין קידוש ליל שבת להסוברים שהוא תקנה, ומאידך ההדלקה היא רק במקום שיש תפילות קבועות, ואם ההדלקה בבהכנ”ס היא להוציא מי שאינו מדליק בביתו הוא איפכא בב’ נידונים הללו, אבל עדיין יש לדון דגם לפי הצד שהוא להוציא מי שאינו מדליק בביתו שמא עדיין עיקר מה שהונהג לעשות כן וא רק במקום שיש שימוש קבוע לרבים באותו המקום דאז חשיב מעין בית של הציבור, אבל במקום אקראי שהוקצה לאירוע החנוכה שמא בזה עכ”פ לכתחילה אין מקום להדליק כלל, ומאידך יש לומר דסגי במה שעכשיו הוא מקום הציבור דהעיקר מה שמדליקין בבהכנ”ס הוא שיהיה פרסומי ניסא כמ”ש הב”י סי’ תרעא בשם הריב”ש סי’ קיא והכלבו שם בטעם שני, וכמו כן יש לטעון דמאחר שבדיעבד לרוב הפוסקים יוצא בהדלקה בכל מקום וכל שעת הדחק כדיעבד דמי א”כ עדיף שהחילוני ידליק באופן משלא ידליק כלל, ולכן הדברים הנ”ל אמורים גם באופן זה.

וסיכום הדברים על רגל אחת הוא דיש ב’ טעמים מרכזיים שהובאו בפוסקים בהיתר לברך בבהכנ”ס ובטעם ההדלקה בבהכנ”ס, טעם אחד שהוא משום מנהג, וטעם שני משום שיש בזה מצוות הדלקה משום שאינו מעכב מקום ההדלקה וממילא יש בזה פרסומי ניסא מכיון שיש רבים כאן ובודאי שיש בזה עיקר מטרת התקנה (אע”פ שעיקר צורת התקנה היתה להדליק בבית) ואפשר לברך מכיון שיש אנשים שיוצאים בהדלקה זו שאינם מדליקים בביתם (ולכה”פ משום רואה נר חנוכה).

ולכן מאחר ומצינו גם רבים מהפוסקים החזיקו בדעה השניה הן בעצם הדין שאין המקום מעכב והן בטעם הדין שמדליקין בבהכנ”ס לכן א”א למחות במי שמברך כשיש אנשים היוצאים בזה יד”ח ההדלקה, ויותר טוב שהמדליק יהיה האדם שצריך לצאת בהדלקה זו, אלו עיקרי הדברים שנתבארו.

השלמה לתשובה לגבי ברכה על הדלקת נר חנוכה ציבורית עבור חילונים

ואמרו לי בזה עצה למעשה בשם הגרנ”ק שהורה להג”ר צבי כהן שיורה בזה לרב צבאי שיאמר להם שמברך כדי ללמדם סדר הברכות של ההדלקה ואז יוכלו לברך, ע”פ המבואר בסי’ רטו שיכול לומר כן לקטן על מנת ללמדו, ואמנם מצינו דבגדול י”א שא”א להוציא אפי’ בברכת המצוות אלא באינו בקי, ובאמת אפשר דחשיבי אינם בקיאים, ועדיין צ”ע דאולי ההיתר לברך כשמלמד הוא רק בקטן, אבל יש לדון דכאן הוא מלמדם ואינו מוציאם ויהיה מותר כמו בקטן ליישב דברי הגרנ”ק ושוב מצאתי שכן מפורש להדיא במשנ”ב סי’ תפד סק”ח ובשעה”צ שם חילק להדיא בין כשמוציא לבין כשמברך עמם ללמדם, והטעם בזה יש לומר דהנה לא תשא דברכה לבטלה למדנו משבועה ובשבועה כשאומר שבועה ואינו מכוון אינו מחיל בזה שבועה ואכמ”ל, ולכן גם בברכה כשאינו יכול לברך בשביל חבירו כגון מחמת שהוא בהמ”ז (כמו בנידון המשנ”ב הנ”ל) אם אינו מכוון לברכה אלא להתלמד לא החמירו בזה בלא תשא כל שהוא לצורך ללמד אפי’ אם שבועה בכה”ג נימא שהיא אסורה מדרבנן כשהיא שלא לצורך (ואם הוא לצורך הרגין וחרמין וכו’ עי’ בנו”כ השו”ע בש”ך ובית מאיר אם הותר דוקא באומר בלבו היום או בכל גווני), ולכן בניד”ד בברכה כדי ללמד יהיה מותר כיון שהוא להתלמד.

השלמה לדין אמירת ברכה לצורך ללמד

נתבאר דגם להסוברים שיש בזה משום לא תשא מ”מ ללמד מותר דלא עדיף משבועה גופא שאין איסור דאורייתא כשאין מכוון לשבועה, ויש להוסיף עוד דכאן קיל יותר דהרי היכא דמוכחא מילתא שאומר השבועה להתלמד לאו כלום קעביד (ועי’ נדרים סג ע”ב יו”ד סי’ ריח ס”ב), ומיהו שם שמים לא התירו בשבועה אבל איסור לא תשא לית בזה דמוציא ש”ש אינו עובר בלא תשא אלא באיסור עשה כמבואר בגמ’ תמורה ורמב”ם וכמו שנתבאר בתשובה אחרת, ולצורך לימוד ברכה אי”ז לבטלה.

קרא פחות