ברכה

או”ח סי’ רצז ס”ב, וצריך לחזור ולברך על אחרים, היינו אם יש לו וכנ”ל בס”א, דאם יש לו בודאי יש מצוה בברכה זו במוצ”ש, ורק לא הטריחוהו לחזר אחריהם, וזה גם לדעת האחרונים להלן במשנ”ב סקי”ג וכ”ש לדעת המחבר שם בס”ה.

דעת המשנ”ב שצריך לחזור והמיקל בזה בשעת הדחק יש לו על מי לסמוך ואין למחות בידו.

מקורות:

דעת המג”א שהובאה במשנ”ב בסי’ קלט סקט”ו דבבירך אשר בחר במקום אשר נתן לא יצא וצריך לברך שנית, ועי’ גם תהלה לדוד סי’ רפב סקי”א, וכך פשטות דעת המהרי”ל בהל’ קריאה”ת שפ”א בירך העולה אשר נתן קודם קריאה”ת, והצריכו מהרי”ל לברך אשר בחר מתחילת הברכה.

אבל השער אפרים שער ד סכ”ג חלק ע”ז דבדיעבד יצא בבירך אחר קריאה”ת אשר בחר, וכן בעמק ברכה הל’ קה”ת תמה דמנ”ל ששינוי הנוסח מעכב ועוד דהרי דעת הרמב”ן והרשב”א (ברכות יב ע”א) דעיקר אזלי’ בתר חתימה, וגם בכה”ח הביא שיש מפקפקים במאמר מרדכי ואף שבאחרונים נראה שצריך לחזור מ”מ נקט שיש לסמוך על המפקפקים לענין ספק ברכות.

והנה מצינו שהמשנ”ב דרכו בהרבה מקומות להקל בספק ברכות במקום שיש דעות באחרונים עכ”פ לענין המיקל שיש לו על מה לסמוך, ולא בכל מקום, ויתכן דאם היו לפניו כמה מדברי האחרונים שהקלו בזה גם כאן היה מיקל במקום ספק ברכה, ועכ”פ אם כבר סיימו הקריאה שהוא קל יותר במקום ספק (יעוי’ מה שהבאתי בנידון זה בתשובה לענין ספק טעות בקריאה”ת), ולכן בניד”ד שהתעורר מקרה כזה והיה בזה גם משום כבוד הבריות וטירחא דציבורא וכמעט שלא היה שייך להחזיר הס”ת ולקרוא בו ולברך שוב, הראיתי להם דברי הפוסקים המקילין בזה.

אבל עדיין אינו ברור לגמרי שהמשנ”ב היה מיקל בזה דהרי ספרי שער אפרים ומאמר מרדכי היו מצויין להמשנ”ב ועוד דהמהרי”ל רב גובריה ועוד דגם התהלה לדוד ראה דברי השער אפרים ותמה עליו.

שו”ר למו”ר בהלכות יום ביום פ”ח ס”ו שג”כ תמה על המשנ”ב שלא הביא דברי השער אפרים דבתראה הוא, וכן תמה דהמשנ”ב בסי’ מו ועוד הביא דעת הגר”א דאזלי’ בתר חתימה (והיינו כדעת רמב”ן ורשב”א הנ”ל), וממילא ספק ברכות להקל.

ולגוף תמיהת העמק ברכה הנ”ל יש ליישב דאע”ג דנוסח ברכות בעלמא אינו מעכב (עי’ משנ”ב סי’ סח) מ”מ אפשר שכשאומר ב’ ברכות בזאח”ז מעכב כשתיקנו ב’ ברכות ואומר שניהם בשוה דבזה לא הוסיף כלום בברכה שניה והו”ל כברכה יתירה, ולכן לדעת הבאר שבע סי’ לז (הובא במג”א סק”ה) לא יצא באמר אשר בחר אחר קריאה”ת אא”כ אמר אשר נתן קודם קריאה”ת מטעם זה, וגם להמהרי”ל דסובר דבכל גוני לא יצא יש לומר דאחר שתקנו ב’ ברכות בזאח”ז על התורה א”כ צ”ל דוקא בנוסחאות שתקנו דבלא זה הו”ל ב’ ברכות בשוה בזאח”ז ואחר שתקנו צריך שיהיה דוקא ברכות אלו, וכמ”ש הא”ר סי’ קמ סק”ג בדעת מהרי”ל דיש סדר לברכות אלו, דאע”ג דבק”ש אין סדר לברכות היינו משום דאינם על הק”ש, וכוונתו דבברכות ק”ש שאינם על הק”ש כל ברכה חשיבא לחודה, אבל כאן שהברכות נתקנו רק על קריאה”ת ממילא לא שייך לברך כל ברכה בני עצמה וכל ברכה מתייחסת גם לחברתה וממילא צריך שיהיה באופן שתקנום.

ועי’ בשעה”צ סק”ט שרוב האחרונים נקטו כהבאר שבע.

ואף דיש הספק של קריאה”ת ביניהם מ”מ עדיין חשיבי ב’ ברכות הסמוכות זל”ז, דכמו שמצינו לענין ברכות ק”ש וכן ברכות פסוד”ז דנקטו הפוסקים דברוך שאמר וישתבח הן ברכות הסמוכות זל”ז ולכן עונה אמן על ברכת עצמו אחר ישתבח להנוהגים לענות אחר סיום סדר ברכות וכן אחר שומר עמו ישראל לעד ולא אחר אהבה רבה ואהבת עולם דסמוכה לשלאחריה.

בגמ’ סנהדרין קט ע”א ומדרש תנחומא פרשת נח נזכר שנהפכו לקופים אך לא נזכר פילים, אולם בספר הישר נזכר פילים וכן הוא במלאכ”ש על המשנה בספ”ח דכלאים בשם המדרש וכ’ שם דור המבול, ושם הוסיף דזה טעם ברכת משנה הבריות.

ויש ליתן קצת רמז שברכת הפיל הוא משום דמיון מסויים שיש לו כבני אדם (ואני שמעתי שהוא חכם מעין חכמת אדם) דבגמ’ ברכות נח ע”ב גבי משנה הבריות נזכר פיל וקוף וקיפוף ואילו קוף דומה לאדם ולגבי קיפוף פרש”י שיש לו לסתות ולחיים כאדם ולאיזה צורך פירש לה אם לא לומר שגם הוא דומה לקוף לענין זה שהוא דומה לאדם, וא”כ י”ל דגם בפיל כך הוא שהוא דומה לאדם דומיא דהנ”ל, וממילא יש להבין דהקוף שדומה לאדם הוא היה אדם קודם לכן וכן פיל שחכמתו כאדם היה כאדם קודם לכן כדברי המלאכ”ש.

וצע”ק דמשמע דבריה בפני עצמה היו בדור הפלגה ולא מבריאת העולם דאל”כ אלא נימא דבריה מששת ימי בראשית נמי הואי (כדאמרי’ בירושלמי סוף כלאים אליבא דר”י ב”ר יהודה לגבי פרדה) א”כ אטו מספקא נברך משנה הבריות דמנ”ל שקוף זה מימי דור הפלגה, ודוחק לומר משום שזוכר בדור הפלגה כשרואה הקוף והפיל, וצע”ק דאין כל חדש תחת השמש ושמא לקותא לא חשיב חדש וחשיב לה לקותא מאדם וצ”ע.

בעיקר טעם הברכה על פיל קוף וקיפוף (בגמ’ ברכות נח ע”ב ורמב”ם אבל השו”ע סי’ רכה שלא הביא קיפוף משום דלא בקיאינן במיניה ועי’ במגדים חדשים בברכות שם שכ’ ע”פ רש”י בבכורות ח ע”א שהוא מין קוף ובזה מיישב מה שלא נזכר במדרש לגבי קיפוף דהוא בכלל קוף ויש להוסיף דאולי מה”ט מצינו עוד טעם גם השמיט השו”ע) כמו שכתבתי בפנים התשובה שמשמעות המפרשים שאחד מהטעמים בזה שדומים לבני אדם במקצת, וכעת אמרו לי שדומים גם באכילתם ואכן כ”ה במאירי שבע”ח אלו דומין במקצת לבני אדם, וברש”י עירובין לא ע”ב שפיל וקוף אפשר ללמדן כבני אדם, ובמאירי שם בשם הירושלמי שאפשר ללמדם לשונות בני אדם, ועי’ עוד משכ”ב בשו”ע המקוצר סי’ מו הערה יז ומה שהביא בזה במגדים חדשים בברכות שם מדברי תוס’ השלם עה”ת בראשית א כה שכתב כעין דברי המדרש.

לגבי שאלת כבודו האם ה’דב’ גם נזכר עמהם, תשובה בחז”ל ובמדרשים הנ”ל ה’דב’ לא נזכר אלא הקוף והפיל והקיפוף, אבל יש ספק מה הוא קיפוף, אבל הדב אינו קיפוף בודאות כדמוכח בגמ’ בבכורות ח ע”א שהובאה בתוס’ חולין סג ע”א, דשם מבואר שהדב אינו קיפוף עי”ש [אולם עי’ להלן עוד מה ששוב מצאתי מהרוקח].

ששאלת שגם הדוב דומה לאדם וא”כ למה לא אמרי’ ליה כנ”ל כדאמרי’ גבי פיל וקוף וציינת שהדב משתמש לקרב מאכלו אליו, ויש לציין שהדוב דומה לאדם גם  בעצם מה שמשתמש בידיו כמו אדם, ומהלך הדוב בקומה זקופה כאדם, וכפות רגליו חזקות ויכול להלוך עליהם בפני עצמן כמו באדם, כמש”כ בספר חסידים.

ויעוי’ ספר חסידים שעמד בזה אבל דן שם בתועלת של כמה איברים של בע”ח ולא פירש להדיא הטעם למה דוב הוא דוקא דומה במבנה גופו לאדם, ומ”מ מצינו שבני אדם של פרס נדמו לדב עי’ יומא ע”ז ע”א ועוד וכן מצינו בפרקי דר”א שהדוב הוא עז פנים והארי אינו עז פנים.

ושוב מצאתי שאכן כתב הרוקח (פי’ התפילה כט עמ’ קעב) בזה”ל והדוב היה אדם בימי דור הפלגה לכך שונא לאדם וקולו עבה לכך שיער שבין אזניו טוב לקמיע מפני השד המשתנה (ר”ל שמשנה את צורתו כדאמרי’ ביומא עה שהשד משתנה לכמה גוונים ור”ל מאחר שהדוב הוא אדם שהשתנה לכך שערו טוב כנגד שד המשנה) ומי שגרונו ניחר שותה מים מגרגרת הדוב עכ”ל הרוקח.

אבל לא נזכר ברוקח שמברך על הדוב משנה הבריות כמו שמברכים על פיל וקוף מטעם זה לדברי המלאכ”ש, ואולי סובר שהוא בכלל זה וילפי’ מבינייהו, או סובר שהוא קיפוף, או שסובר שאי”ז טעם ברכת משנה הבריות.

ששאלת שגם הדוב דומה לאדם וא”כ למה לא אמרי’ ליה כנ”ל כדאמרי’ גבי פיל וקוף וציינת שהדב משתמש לקרב מאכלו אליו, ויש לציין שהדוב דומה לאדם גם  בעצם מה שמשתמש בידיו כמו אדם, ומהלך הדוב בקומה זקופה כאדם, וכפות רגליו חזקות ויכול להלוך עליהם בפני עצמן כמו באדם, כמש”כ בספר חסידים.

ויעוי’ ספר חסידים שעמד בזה אבל דן שם בתועלת של כמה איברים של בע”ח ולא פירש להדיא הטעם למה דוב הוא דוקא דומה במבנה גופו לאדם, ומ”מ מצינו שבני אדם של פרס נדמו לדב עי’ יומא ע”ז ע”א ועוד וכן מצינו בפרקי דר”א שהדוב הוא עז פנים והארי אינו עז פנים.

ושוב מצאתי שאכן כתב הרוקח (פי’ התפילה כט עמ’ קעב) בזה”ל והדוב היה אדם בימי דור הפלגה לכך שונא לאדם וקולו עבה לכך שיער שבין אזניו טוב לקמיע מפני השד המשתנה (ר”ל שמשנה את צורתו כדאמרי’ ביומא עה שהשד משתנה לכמה גוונים ור”ל מאחר שהדוב הוא אדם שהשתנה לכך שערו טוב כנגד שד המשנה) ומי שגרונו ניחר שותה מים מגרגרת הדוב עכ”ל הרוקח.

אבל לא נזכר ברוקח שמברך על הדוב משנה הבריות כמו שמברכים על פיל וקוף מטעם זה לדברי המלאכ”ש, ואולי סובר שהוא בכלל זה וילפי’ מבינייהו, או סובר שהוא קיפוף, או שסובר שאי”ז טעם ברכת משנה הבריות.