לא.
מקורות:
(מתוך מכתב) מש”כ כת”ר שלשי’ הב”ח (המובא בשעה”צ סי’ תרמג סק”ד) האוכל בעמידה כאוכל חוץ לסוכה הוא מחודש מידי ולענ”ד אינו מתיישב כ”כ בסוגיות דמבואר בכל דוכתי שהאיסור לאכול מחוץ לסוכה ושהמצוה לאכול בתוך הסוכה ותו לא, (וגם יצא לפי זה עוד חומרא גדולה שגם אחר שבירך אסור לעמוד ולאכול והוא תמוה טובא היכן נרמז בגמ’ דין כזה מלבד בנוסח הברכה, וכל דברי הב”ח הוא רק שלא לאכ,ול כל אכילת בעמידה שאז מפקיע עצמו מן הברכה), אלא פשוט שכוונתו שהברכה נתקנה על הישיבה כיון שזה הוא “עיקר המצוה” (כמ”ש הב”ח לשון זו גופא לעיל בתירוץ הראשון, רק שא”א להביא ראיה מדבריו שם כמו שיתבאר להלן), ועל שימוש אחר שאינו עיקר צורת המצוה לא תקנו ברכה, וממילא כשאינו עושה בדרך ישיבה מונע עצמו מלברך ברכה המוטלת עליו, וזהו כל האיסור.
וכן מוכח בלשון הב”ח שכתב וז”ל, וגם זה אפשר ליישב ולומר דסבירא ליה להרמב”ם דאין הכי נמי דבאוכל מעומד אינו מברך לישב בסוכה דהא עומד הוא ואינו יושב, ומכל מקום אינו רשאי לאכול מעומד בלא ברכה שאסור לאכול בקבע בלא ברכה, אלא צריך לישב ולברך ולאכול, ואם אינו יושב דאינו יכול לברך אינו רשאי לאכול בלא ברכה עכ”ל, והרואה יראה בדבריו דכל החשש הוא מצד שאוכל בלא ברכה ולא מצד שאוכל שלא כמצוות אכילה בסוכה, ואדרבה מעצם מה שכתב שכל האיסור הנעשה כאן הוא שאוכל בקבע בלא ברכה א”כ שמע מינה שיש בו שם של אכילה בסוכה, ורק מחמת זה אינו עושה כדין שנפקע מן הברכה.
וכוונתו ביתר הרחבה, דמכיון שחכמים תקנו ברכה על אכילת קבע א”כ אינו ראוי לאכול אכילת קבע באופן שלא יוכל לברך, ואע”פ שיש לטעון שאוכל באופן שלא חלה עליו חובת הברכה, מ”מ מאחר שגילו לנו חז”ל ברכה על אכילת קבע בישיבה ש”מ שאכילת קבע הוא דבר הראוי לברך עליו, וממילא אין ראוי לאכול אכילה כזו באופן שאינו מברך עליו, וע”ע ברכות לה ע”ב דורות הראשונים וכו’, וכאן הוא חמור יותר מכיון שכאן חל בו חלות שהיה ראוי לברכה רק דלא חל באופן מעלייתא שע”ז נתקן הברכה, משא”כ שם באופן המבואר בברכות שם לא חל כלום, ואעפ”כ נזכרו דורות האחרונים לגנאי בגמ’ שם, ומ”מ עדיין זה פשוט שאם אוכל בעמידה ומחמת זה לא בירך (לשיטה זו) הוא פחות חמור ממי שאכל בישיבה ונתחייב בברכת לישב ולא בירך.
אולם בב”ח בתחילת דבריו קודם שביאר קושיית הרא”ש ותירוץ הרמב”ם על זה משמע שם בדבריו שאכן למד שלהרמב”ם אין מצוה בעמידה גרידא בסוכה, כלשונו שם “אבל בכניסתו לחוד אינו עושה המצוה”, וגם מה שכ’ אחר כך שעיקר המצוה היא הישיבה אין ללמוד מזה היפך מזה, כיון שהשווה הדברים לתפילין שמברך אחר הנחתן קודם קשירתן, ושם אין מצוה כלל קודם הקשירה, אבל יש ליישב חדא דשמא זה גופא מה שנתחדש אחר שהביא קושיית הרא”ש והתירוץ ע”ז, ועוד דשמא גם אם בעמידה גרידא אין מצוה כלל, כיון שלא עשה שום מעשה ישיבה בסוכה דכתיב בסוכות תשבו, אבל כשאכל בעמידה עשה מעשה שיש בו צורת ישיבה, למרות שלא על זה תקנו הברכה כיון שאינו עיקר צורת קיום המצוה, והראיה שעמידה הוא ג”כ צורת ישיבה ממה שאסור לאכול חוץ לסוכה גם בעמידה.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 53
לתשובה זו פורסמו 2 תגובות. לצפיה בתגובות לחץ כאן.
מק"ט התשובה הוא: 122938 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/122938
מה שכ’ כת”ר לגבי מי שכבר בירך, לא שייך לומר שעובר איסור, ולא זה מה שכתבתי, רק פירשתי את סברת הט”ז [צ”ל הב”ח] במי שלא ישב כלל, דהיינו שהוא אוכל בלא ברכה, הט”ז [צ”ל הב”ח] אומר שהוא בין הפטיש לסדן, לברך לא יכול ולאכול בלא ברכה לא יכול, בתור דיוק הדברים, לא היתה הכוונה שהסוכה כמאן דליתא לענין קיום המצוה, אלא לענין הברכה, כך שלא שייך כל השאלה כלל, אך התשובה יפה מכל מקום להגדיל תורה ולהאדירה.
*
נוסח ההערה על התשו’:
דברים מיותרים, הסברא בד’ הט”ז [צ”ל הב”ח] לא נאמרה כלפי מי שבירך ולומר שהסוכה כמאן דליתא לדגבי האכילה, אלא כמאן דליתא לגבי הברכה, דהיינו שהוא אסור בברכה מאחר ולא מקיים ישיבה, ואליבא דהרמב”ם ז”ל שהלך הגר”א ז”ל בשיטתו, וכמו שכ’ בפירוש לברך אינו יכול כי אינו יושב ולאכול אינו רשאי כי לא בירך על הסוכה, ולא כתב שלא יו[ש]ב בסוכה, והיינו כמו שכתבתי, שאין כאן בעיה מצד האכילה בסוכה, אלא מצד הברכה שהאכילה צריכה לה, והדברים פשוטים, והשאלה שנכתבה מגוחכת והוצאה מהקשרה לגמרי, אחר המחילה מכ”ת, ונהפכה כל הקערה על פיה מהמסד ועד הטפחות.
כוונת הדברים למה שכתבתם במכתב:
“ולהט”ז [צ”ל להב”ח] אסור לאכול מעומד, דהא אין יכול לברך כי אינו יושב, ואינו רשאי לאכול בלא ברכה, (כוונתו כנראה שהוא כמו חוץ לסוכה, כי אינו יושב ואינו מקיים אכילה בסוכה כהלכתה, אז הסוכה כמאן דליתא)” ע”כ ממכתבכם.
דהיה קצת משמע בדבריכם שאתם סוברים בדעת הב”ח שהוא כמו חוץ לסוכה ואינו מקיים אכילה בסוכה כדין כי הסוכה כמאן דליתא.
ואם התכוונתם לענין אחר, אדרבה ותבוא עליכם ברכה.