ברכה

לא.

מקורות:

(מתוך מכתב) מש”כ כת”ר שלשי’ הב”ח (המובא בשעה”צ סי’ תרמג סק”ד) האוכל בעמידה כאוכל חוץ לסוכה הוא מחודש מידי ולענ”ד אינו מתיישב כ”כ בסוגיות דמבואר בכל דוכתי שהאיסור לאכול מחוץ לסוכה ושהמצוה לאכול בתוך הסוכה ותו לא, (וגם יצא לפי זה עוד חומרא גדולה שגם אחר שבירך אסור לעמוד ולאכול והוא תמוה טובא היכן נרמז בגמ’ דין כזה מלבד בנוסח הברכה, וכל דברי הב”ח הוא רק שלא לאכ,ול כל אכילת בעמידה שאז מפקיע עצמו מן הברכה), אלא פשוט שכוונתו שהברכה נתקנה על הישיבה כיון שזה הוא “עיקר המצוה” (כמ”ש הב”ח לשון זו גופא לעיל בתירוץ הראשון, רק שא”א להביא ראיה מדבריו שם כמו שיתבאר להלן), ועל שימוש אחר שאינו עיקר צורת המצוה לא תקנו ברכה, וממילא כשאינו עושה בדרך ישיבה מונע עצמו מלברך ברכה המוטלת עליו, וזהו כל האיסור.

וכן מוכח בלשון הב”ח שכתב וז”ל, וגם זה אפשר ליישב ולומר דסבירא ליה להרמב”ם דאין הכי נמי דבאוכל מעומד אינו מברך לישב בסוכה דהא עומד הוא ואינו יושב, ומכל מקום אינו רשאי לאכול מעומד בלא ברכה שאסור לאכול בקבע בלא ברכה, אלא צריך לישב ולברך ולאכול, ואם אינו יושב דאינו יכול לברך אינו רשאי לאכול בלא ברכה עכ”ל, והרואה יראה בדבריו דכל החשש הוא מצד שאוכל בלא ברכה ולא מצד שאוכל שלא כמצוות אכילה בסוכה, ואדרבה מעצם מה שכתב שכל האיסור הנעשה כאן הוא שאוכל בקבע בלא ברכה א”כ שמע מינה שיש בו שם של אכילה בסוכה, ורק מחמת זה אינו עושה כדין שנפקע מן הברכה.

וכוונתו ביתר הרחבה, דמכיון שחכמים תקנו ברכה על אכילת קבע א”כ אינו ראוי לאכול אכילת קבע באופן שלא יוכל לברך, ואע”פ שיש לטעון שאוכל באופן שלא חלה עליו חובת הברכה, מ”מ מאחר שגילו לנו חז”ל ברכה על אכילת קבע בישיבה ש”מ שאכילת קבע הוא דבר הראוי לברך עליו, וממילא אין ראוי לאכול אכילה כזו באופן שאינו מברך עליו, וע”ע ברכות לה ע”ב דורות הראשונים וכו’, וכאן הוא חמור יותר מכיון שכאן חל בו חלות שהיה ראוי לברכה רק דלא חל באופן מעלייתא שע”ז נתקן הברכה, משא”כ שם באופן המבואר בברכות שם לא חל כלום, ואעפ”כ נזכרו דורות האחרונים לגנאי בגמ’ שם, ומ”מ עדיין זה פשוט שאם אוכל בעמידה ומחמת זה לא בירך (לשיטה זו) הוא פחות חמור ממי שאכל בישיבה ונתחייב בברכת לישב ולא בירך.

אולם בב”ח בתחילת דבריו קודם שביאר קושיית הרא”ש ותירוץ הרמב”ם על זה משמע שם בדבריו שאכן למד שלהרמב”ם אין מצוה בעמידה גרידא בסוכה, כלשונו שם “אבל בכניסתו לחוד אינו עושה המצוה”, וגם מה שכ’ אחר כך שעיקר המצוה היא הישיבה אין ללמוד מזה היפך מזה, כיון שהשווה הדברים לתפילין שמברך אחר הנחתן קודם קשירתן, ושם אין מצוה כלל קודם הקשירה, אבל יש ליישב חדא דשמא זה גופא מה שנתחדש אחר שהביא קושיית הרא”ש והתירוץ ע”ז, ועוד דשמא גם אם בעמידה גרידא אין מצוה כלל, כיון שלא עשה שום מעשה ישיבה בסוכה דכתיב בסוכות תשבו, אבל כשאכל בעמידה עשה מעשה שיש בו צורת ישיבה, למרות שלא על זה תקנו הברכה כיון שאינו עיקר צורת קיום המצוה, והראיה שעמידה הוא ג”כ צורת ישיבה ממה שאסור לאכול חוץ לסוכה גם בעמידה.

לא.

(מכתב) לגבי מה שכתבת שנשים שבירכו שהחיינו בהדלק”נ יברכו שוב על הסוכה אינו מוסכם לדינא לכו”ע, דיש צדדים בראשונים ברא”ש ואבודרהם שאין יותר משהחיינו אחד על כל מצוות המועד גם מצווה שקודם המועד כבדיקת חמץ, והארכתי בזה בשו”ת עם סגולה בכמה תשובות, ועי’ עוד תוס’ סוכה מו ע”א לאידך גיסא שברכת שהחיינו על הסוכה קודם המועד פוטרת המועד, ומאידך גיסא לענין ברכת שהחיינו תקיעת שופר אין אומרים כן.

ולמעשה יש שהורו שלא תברך (עי’ כה”ח סי’ תקיד ס”ק קיב והליכ”ש סוכות פ”ט ארחות הלכה אות מג, ושה”ל ח”ג סי’ סט), ויש שהורו שתברך (ראה בשו”ת זכר שמחה סי’ לד ובשד”ח אס”ד מערכת ברכות סי’ א אות יח סק”ה כ’ בשם ר”י מיגאש דמ”מ שהחיינו אדרבנן אינה פוטרת דאורייתא, ועי’ לוח א”י ועוד שחילקו בין אופן שהדליקה בסוכה לחוץ לסוכה), ולכן הכלל בזה דלכתחילה ראוי לצאת מאחר או בבגד חדש וכיו”ב ובדיעבד ספק ברכות להקל, בפרט דסברת הרא”ש והאבודרהם כמדומה שנוהגת למעשה בעניינים אחרים כמבואר שם ולכן על מה נסמוך כשתבוא עכשיו לברך.

והיה מקום לומר דהמברכת אין בזה הפסד גדול כ”כ כיון שיש קצת משמעות בעירובין מ ע”ב ששייך לברך שהחיינו בנדבה וכן דעת הב”ח ס”ס יט, אולם למעשה א”א לסמוך על זה דבגמ’ שם לא נזכר אלא על רב יהודה שעשה כן, וחכמים עצמם יש בהם כח לחדש ברכות, כמו שהוכחתי בכ”מ דהגדרת מטבע שטבעו חכמים הוא מה שבירכו ותקנו חכמים ולא מה שמסברא יוצא שצריך לברך עליו, ואפי’ לשי’ הב”ח הנ”ל הרי כל מה שהזכיר הוא שאם שמח שיכול לברך, אבל על דבר שכבר בירך עליו שיברך שוב זה לא יעלה על לב להתיר, וממילא כאן דלשי’ כמה פוסקים חשיב שבירכה על כל מצוות היום ממילא מה שייך לברך עליו שוב מכח שי’ הב”ח הנ”ל.

ראיתי בשם הגריש”א (עץ השדה פרק יח הערה כא) דגם מה שאמרו אין מעבירין על האוכלין אינו באופן שהפת מונחת על הארץ שבמצב זה אדם לא יאכלנה בזמנינו, ויש להוסיף דגם לגבי טומאה איכא למ”ד שאם נמאסה לגר משתנה דינה, וגם לענין חמץ נוקשה בפסח נשתנה דינו אם אינו ראוי, ועי’ עוד חו”ד ריש סי’ קג, ולכן היוצא מכ”ז שדבר שהיה בעבר אוכל וכיום אינו אוכל אין לו חשיבות של אוכל או של פת.

ועי’ פמ”ג סי’ קעא באשל אברהם סק”ג שדבש שאינו ראוי לאכילה אין בו משום ביזוי אוכלין, וע”ע בשעה”צ סק”כ דיש שיטה שסוברת שחיטין לא חשיבי אוכל לענין המבואר שם עי”ש, ועי’ במאירי ברכות נ ע”ב שכתב מעין זה דהחיטים עדיין לא הוכנו לאכילה שלא נעשו קליות.

ועוד ראיתי בשם הגריש”א (הובא בעץ השדה סי’ טז הערה יג וכן בסי’ יז בהערה) דשיירי משקין שאין דרך בני אדם לשתותן ועומדין לזריקה מותר ליטול בהם מים אחרונים, דאין בהם חשיבות של משקין.