ברכה

במשנה (ר”פ שלשה  שאכלו) שנינו שאסור דעשרה אינם נחלקים עד שיהיו עשרים, אבל בגמ’ (ברכות נ ע”א) נזכר שיש צד היתר בזה במקרה של ריש גלותא וכמו שיתבאר, ובאחרונים מצינו כמה דעות במהות וטעם ההיתר.

דעת החי”א (כלל מח סקט”ו הובא במשנ”ב סי’ קצג ס”א) שההיתר הוא רק כשלא שייך זימון בעשרה כלל, וכך אתיא בפשטות טעם השו”ע והמשנ”ב שהביא לעיל מינה דההיתר הוא רק כשא”א לשמוע את המזמן במקום שיש רבים מאוד, ולעשות בעשרה א”א מכיון שישמע בעה”ב ויקפיד, ואז עדיף לעשות בשלושה משלא יעשו כלל, דהשו”ע שם הזכיר הלשון וזה טוב להם ממה שלא יצאו ידי חובת ברכת זימון שהרי אינם יכולים לשמוע מפי המברך עכ”ל, ומבואר בלשונו ב’ דברים הא’ שכל טעם ההיתר הוא משום שבלאו הכי לא יוכלו לקיים זימון בעשרה, והב’ שהוא רק ענין של טוב מכלום, כיון שאינו יכול לקיים זימון בעשרה (וגם לבדו א”א לעשות זימון בעשרה משום כבוד הבריות וכמו שיתבאר).

דעת המג”א המובא במשנ”ב שם שאפשר להתיר גם לצורך מצוה, ומ”מ המג”א כאן הזכיר ההיתר בצורך מצוה ולא בכל צורך, והמשנ”ב קיבל דבריו לענין מצוה דאורייתא עוברת, (ולענין צורך גדול או הפסד ממון הוא נידון נפרד בא”ר בסי’ ר’ והובא במשנ”ב בסי’ קצג להלן סקל”א ועי’ להלן בהמשך התשובה).

דעת הט”ז להלן בסי’ ר סק”ג (שלא הובאה בענייננו במשנ”ב) דגם בלא צורך מיוחד מותר לעזוב לפני סוף הסעודה ובלבד שיקיים לכל הפחות זימון בג’, וצ”ע ממשנתינו ועשרה אין נחלקין עד שיהיו עשרים, ומשמע שי”ג אין נחלקין לג’ וי’, וכמובן שא”א ליישב דר”ל אין נחלקין שווה בשווה עד שיהיו עשרים, דלשון אין נחלקין עד שיהיו עשרים משמע אין בהם שום אופן של חלוקה אלא האופן הוא רק אם הם עשרים ואז מותרים ליחלק, אבל הט”ז שם מיישב באופן אחר דאין נחלקים אין במשמעותו אלא שאסורים לזמן שלושה שלשה אחר שסיימו הסעודה, אבל לא שחייב להישאר עד סוף הסעודה דזה אין מחוייבים, ומ”מ מסכים הט”ז שאם מבטלים גם זימון דשלשה אין היתר להשאר עד סוף הסעודה.

אבל עדיין צל”ע להט”ז שסובר שדרגת איסור ביטול זימון בג’ שונה מדרגת איסור ביטול הזימון בי’, א”כ למה תנן ג’ שאכלו כאחד אינן רשאין ליחלק וכו’ ועשרה אינן נחלקין, שמזה למד הט”ז שהאיסור בעשרה הוא רק להחלק בזמן הברכה, אבל לא באמצע הסעודה, א”כ הרי גם בשלשה נאמרה לשון זו ממש.

ועוד דבר שיש ליתן עליו את הדעת, דהנה למרות שהגמ’ בברכות נ ע”א ואף השו”ע גופיה מיירי באופן שזימון בעשרה מתקיים, מ”מ לא הגביל השו”ע דין זה שהוא דוקא באופן כזה שהזימון בעשרה מתקיים, ולכאורה הטעם משום שהשו”ע מיירי באופן שלולא זימון בשלשה לא ישמעו זימון כלל, ממילא בכל אופן עדיף זימון בשלושה מבלא זימון כלל, אע”ג דבגמ’ שם מיירי באופן דמתקיים זימון בעשרה וכנ”ל, ובאמת החי”א הזכיר לענין הפטור של מצוה דהמג”א שלא נ”ל ושעכ”פ אין להקל אם אין מתקיים הזימון בעשרה (ויש שביארו בדעתו שהוא כעין חובת ציבור), רק אפשר דהשו”ע סבר דמ”מ זיל בתר טעמא דשלשה עדיף מכלום אם לא ישמע במידה ולא יזמנו בשלשה.

ובאמת יל”ע דלמה הוא פשוט כ”כ שא”צ שיישארו זימון בעשרה, דהרי גם שהשו”ע מעמיד ההיתר באופן שאין ברירה מ”מ עדיין יש כאן היתר לפנינו, דהרי לולי היתר זה הו”א שיש לעשות כל טצדקי להתאמץ לשמוע הזימון בעשרה (דהא השתא בעי’ למימר דאין בו שום פטור) או שיש להתאמץ לעשות זימון למורת רוחו של בעה”ב, א”כ צריכינן להיתר שבגמ’, ומנא לן דהיתר זה מיירי גם באופן שמתבטל הזימון לגמרי (כגון במסיבה של גוים רבים שיש בהם מנין ישראלים מצומצם שיצטרכו להשאר עד סוף הסעודה ולהתאמץ הרבה לשמוע את הזימון) שיכולים לזמן בשלושה.

ואם נימא דבאמת השו”ע לא מיירי באופן זה, א”כ א”כ צ”ע למה לא הזכיר השו”ע להדיא דבר זה כתנאי שצריך שיתקיים זימון בעשרה, ושמא לא נחית לה השו”ע משום שדיבר בהוה בדבר המצוי יותר שבמקום כזה שיכולים להישמט ולזמן בג’ בלי שיידע בעה”ב הוא מקום שיש מסובים ישראלים רבים בד”כ.

או אולי יש לומר לפי טעם הרשב”א דלקמן עי”ש שיש כאן פטור גמור מזימון באופן שבעה”ב מקפיד וממילא לא אכפת לן אם יתקיים זימון בעשרה או לא.

אבל בט”ז סי’ ר סק”ג לפי שיטתו שנקט שדינא דאין רשאין לחלק הוא רק אם סיימו יחד אבל אם אחד מסיים קודם יכול לסיים ובלבד אם יקיים זימון בשלשה, אע”ג דמבטל הזכרת ה’ של זימון בעשרה, משמע להדיא בדבריו שלמד ההיתר של הגמ’ גם באופן שיתבטל הזימון דעשרה לגמרי וכולם יזמנו לבסוף בלא אזכרת השם, ואמנם שאר הפוסקים לא סברו בעיקר דבריו של הט”ז אלא ס”ל דההיתר הוא רק באופן המבואר בשו”ע שא”א לזמן בעשרה או עכ”פ באופן שיש טעם אחר שא”א לזמן בעשרה, אבל שמא מסתימת הפוסקים מודו ליה להט”ז בזה דההיתר הוא בין כשיזמנו השאר בעשרה ובין כשלא יזמנו השאר בעשרה בשם אלא רק בשלושה או בפחות מעשרה (מלבד בחי”א וכנ”ל).

א”כ עצם מה שיש קפידת בעה”ב לדידן הוא דבר העוקר חיוב זימון בעשרה, וטעם הדבר כ’ המג”א סי’ קצג סק”ו בשם הרשב”א שגדול כבוד הבריות שדוחה ל”ת וכ”ש זימון שהוא מדרבנן.

ולפ”ז באופן שבעה”ב מכיר שמזמנים בשלושה ומקפיד גם בזה, ואין אפשרות לשמוע זימון בעשרה כמו במקרה של הגמ’ והשו”ע, יתכן שיהיו פטורים גם מזימון בשלשה, לדעת המג”א והפוסקים שנקטו שהיתר זה הוא רק באופן שא”א באופן אחר והותר משום כבוד הבריות.

ורצוני לומר דהנה השתא מצינו בזה פלוגתא בין הט”ז לבין שאר פוסקים (שהם המג”א והחי”א והמשנ”ב ופשטות השו”ע, ולפי החשבון דלהלן צריך לצאת כך גם דעת רשב”א), דמחד גיסא אמנם הט”ז מיקל טובא שסובר שאין כאן איסור כלל להפרד קודם שגומר סעודתו בתנאי שעכ”פ יזמן בשלשה, וזה טעם ההיתר של עובדא דריש גלותא בגמ’, ואילו דעת שאר פוסקים שאין היתר כזה להחלק באמצע סעודה ולבטל זימון בעשרה, כמו שאין היתר להחלק ולבטל זימון בשלושה, אלא שיש כאן איסור שהותר משום כבוד הבריות, ולפי דעתם אולי כל זימון לגמרי הותר כשא”א גם בשלושה בלא כבוד הבריות, דהיינו גם זימון בשלשה לא יהיו מחוייבים לפ”ז, דהיתר כבוד הבריות מצינו לגבי שבו”א או דרבנן לפי הפרטים המבוארים בגמ’ בברכות.

ואי נימא הכי נמצא א”כ דיש אופן שהט”ז יחמיר יותר משאר פוסקים, וצל”ע בזה.

ויעוי’ בערוה”ש סי’ קצג ס”ט שסבר כהט”ז בכל סוגי’ זו (וכמו שציין בסוף דבריו שכ”כ הט”ז), ולכך כתב שם דבסעודות גדולות שרוצים ללכת קודם לכן יכולים לברך בג’, ואילו בס”י שם הזכיר דכ”ש אם צריך ללכת באמצע הסעודה לצורך מצוה דשרי וציין מקורו מהמג”א סי’ קצג סק”ז (והוא המג”א דלעיל), ואח”כ כתב דיש להסתפק אם צריך לילך באמצע סעודה לצורך מצוה ואינו מוצא זימון בשלושה, והכריע שנראה לו שאסור.

ולפי המבואר לכאורה יוצא דכל סברתו שסובר שלצורך מצוה אסור אם אינו מוצא ג’ הוא בעיקר לפי מה שהכריע כהט”ז בדבריו בסעי’ ט’ דמותר להפסיק לכל צורך אם רוצה להפסיק הסעודה באמצע ובלבד שיזמן בג’, משום שסובר הט”ז שיש חילוק במהות החיוב בין חיוב זימון בעצם בג’ לבין חיוב זימון בשם שאינו חיוב אם מזמן כבר בג’ ואינו מסיים הסעודה בעשרה (ויתכן ג”כ דסבר שהוא חובת ציבור וממילא אינו מוטל על היחיד המסיים קודם לכן).

אבל להמג”א גופיה שסובר שאסור להפסיק לכל צורך אלא רק לצורך מצוה או כבוד הבריות דבזה הוא היתר מיוחד, ובלאו הכי הוא איסור לצאת בלא זימון בעשרה, א”כ מה לי זימון בעשרה ומה לי זימון בשלושה, כיון שהשוה ההיתר שלו בזה הוא כמו כבוד הבריות דדחי כאן כיון שהוא שב ואל תעשה וגם דרבנן ונקט דגם במצוה נפטר מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה.

ואע”פ שהוא באמת דחוק דהרי קאי על דברי המג”א, מ”מ להסיר מחומר הקושי’ יש לציין דע”כ העה”ש אע”פ שהביא דברי המג”א לא סבירא ליה לגמרי כוותיה, דהרי סובר דלא רק לדבר מצוה יכול להפסיק, והמג”א הקיל רק בדבר מצוה, [והערה”ש הביאו בלשון קל וחומר אחר שהביא דברי הט”ז דבכל גוני אפשר להפסיק אם הוא באמצע הסעודה], ועוד דהעה”ש הרי הביא דברי המג”א לענין שיכול להפסיק לדבר מצוה באמצע הסעודה, והרי המג”א לא הזכיר קולא זו של אמצע הסעודה, אלא סובר דהוא היתר משום עוסק במצוה באון של דבר מצוה או כבוד הבריות באופן דריש גלותא, וא”כ אין חילוק בין אמצע הסעודה לזמן אחר, וקולא זו של אמצע הסעודה היא קולת הט”ז שהזכיר העה”ש לעיל מינה שהוא מיקל לגמרי באמצע הסעודה גם שלא לצורך מצוה [וכמו שהביאו העה”ש בסעי’ ט’ ורק בסעי’ י’ כ’ דכ”ש לדבר מצוה באמצע הסעודה, וציין מג”א], ע”כ דעה”ש הביא דברי המג”א רק להשוות דינו למה שהזכיר אבל לא ס”ל כהמג”א כלל.

ולפום אורחא מצינו עוד אופן דהמג”א יקל יותר מהט”ז באופן של דבר מצוה בסוף הסעודה, דבזה להט”ז לא מצינו מקור לקולא זו, דהט”ז מפרש כל ענין הריש גלותא מצד היתר דאמצע הסעודה, וכמו שכ’ הערה”ש (ההולך בשיטת הט”ז) שגם לדבר מצוה ההיתר הוא רק באמצע הסעודה, ואילו להמג”א ההיתר לכאורה יהיה גם לאחר הסעודה בזמן הזימון בעשרה אם משום טעם צריך לילך מיד ואינו יכול להמתין כלל שיזמנו בעשרה.

וזה יהיה שייך לומר שיש פלוגתא בין הט”ז להמג”א בזה רק אם נימא דאופן כזה שסיימו הסעודה וממתינים לזימון לא חשיב אמצע הסעודה להט”ז, דאם לא נימא הכי שוין בזה הט”ז והמג”א, וקל להבין.

וכן בא”א מבוטשאטש סי’ קצג ד”ה פחות לגבי שוחט או מוהל שקוראים לו באמצע הסעודה, והיה מקום לומר דההיתר שם הוא מצד הפסד ממון (עי’ להלן בסמוך), דמצד אמצע הסעודה דהט”ז לא מצינו היתר דחיית זימון בג’, אבל משמע ממה שהזכיר שוחט או מוהל שצריך צורך מצוה, א”כ לכאורה קאי בזה כהמג”א לפי מה שביארתי בדבריו.

וכן בספר יוסף אומץ למהר”ר יוזפא סי’ קנט נקט בפשיטות בסתמא כמו שפירשתי בדעת המג”א, שאם יש צורך מצוה מותרים ללכת באמצע הסעודה בלא זימון כלל, גם כשמתבטל שלשה, אם אי אפשר לזמן בשלושה, ולמד כן מעובדא דריש גלותא, וכתב דלא נראה לו לחלק בין שלושה לעשרה.

וז”ל שם, אף על פי דשלושה או עשרה שאוכלין אין רשאין ליחלק נראה לי דבסעודות גדולות שמאריכין מאוד ויש בהם שקשה עליהם האריכות אם מצד הבריאות או מצד איבוד זמנם אם מצד דאגתם שלמחרת לא יוכלו להשכים לתורתם או לתפילתם אז יש היתר לברך בלא זימון וראייתי מפרק כיצד מברכין דאמר רבא כי אכלינן ריפתא בי ריש גלותא וכו’, שמע מינה דרק מפני קפידת ריש גלותא נחלקו לפחות מעשרה מכל שכן מטעמים הנ”ל, כי אין נראה לי לחלק בזה בין חילוק דעשרה או שלושה, ועל זה סמכתי למעשה כמה פעמים כי לולי מצאתי און לי בראיה זו הוצרכתי כמה פעמים שלא לסעוד אכן אם היו אצלי אחוזת מרעיי ראיתי שצרפתי עימי שנים מהם לזמן בנחת שעל ידי כן לא ירגיש בעל הסעודה ויפציר בנו לישאר בסעודה עכ”ל.

ובמגיה שם הביא דברי העה”ש שסותר זה, ולפי מה שנתבאר העה”ש יש ליישבו לפי שיטת הט”ז ואילו היוסף אומץ יש ליישבו לפי שיטת המג”א והחי”א ומשנ”ב ופשטות השו”ע ומשמעות דעת הרשב”א שההיתר הוא מצד דחיית איסור ולא מצד סברת הט”ז שזימון בשם אינו חיוב עד סוף הסעודה.

אלא דצ”ע מנ”ל שצורך גדול יש בזה פטור דהרי לא מצינו צורך גדול שדוחה מצוה אפי’ לא דרבנן מלבד במקום שאמרו שדוחה, וצ”ל דאה”נ כך למד בגמ’ שמעיקרא לא תקנו חיוב זימון במקום צורך גדול.

וכן יעוי’ במנח”י ח”ב סי’ מג דלצורך גדול מאוד רשאי לברך אפי’ ביחידי, ולפמשנ”ת יל”ע דלכאורה זה אינו כהט”ז ודלא כהמג”א, דלהט”ז לא מצינו כאן דחיית איסור גמור, אלא שסובר דאין זימון בעשרה חיוב גמור אם אינו מסיים עמהם, אבל זימון בשלושה אינו נדחה, ולהמג”א יש היתר של כבוד הבריות שדוחה איסור, אבל שאר צורך גדול לא בכל מקום דוחה איסור, אבל דברי המנח”י הם כעין דברי היוסף אומץ הנ”ל, רק שתפס שיטתו רק בצורך גדול מאוד.

א”כ הרשב”א גופיה וסייעתו שסוברים שיש כאן כלל שדוחה איסור כמו בכל מקום אחר בתורה שדוחה איסור לפי כללים אלו א”כ לפ”ז לא מצינו היתר דצורך גדול, אבל אפשר לומר דחשבון הסוגי’ ביוסף אומץ דומה לפירוש הרשב”א וסייעתו.

ולגוף ענין צורך גדול שמשמע ביוסף אומץ שם השווה שם לצורך דקפידא דריש גלותא, כ”כ גם בכה”ח סי’ קצג סקי”ב וקצה”ש סי’ מה סקי”ז בשם הדה”ח, וגם במשנ”ב סקל”א מצינו בשם הא”ר היתר מעין זה לצורך הפסד ממון (ומכיון שהוא שעת הדחק גדול סמך להקל על סברא זו אע”ג דלגבי מצוה הכריע לעיל בס”א להתיר רק במצוה דאורייתא).

ואם מיירי רק באמצע הסעודה יש ליישבם כדברי הט”ז והערוה”ש אבל דמ”מ אכתי הקילו רק במקום צורך, א”כ הגבילו ההיתר בזה, אולם אם נעמידם כשי’ המג”א לפי מה שנתבאר לעיל שהוא חיוב שנדחה מחמת כבוד הבריות או עוסק במצוה ולמדו בגמ’ שיש היתר גם של צורך גדול כפירושו של היוסף אומץ (ואילו דעת המג”א וחי”א ומשנ”ב הובאה לעיל באיזה אופן הותר לפי ביאור המג”א ע”פ הרשב”א בסוגי’).

וע”כ יהיה איך שיהיה אם סוברים בבסיס הדברים כהט”ז שהוא מצד רמת החיוב א”כ לעולם ההיתר הוא רק באמצע הסעודה ורק לענין זימון בעשרה, אבל אם סוברים בבסיס הדברים כהמג”א ההיתר לכאורה הוא כהיוסף אומץ בכל זמן בסעודה וגם בזימון בשלושה אם א”א בשלושה.

ובזה היה מקום להעדיף לומר כהצד השני שהוא על בסיס שי’ המג”א מלומר שהוא על בסיס הט”ז, דעל בסיס המג”א מצינו היוסף אומץ שחידש שהוא גם לצורך גדול, אבל על בסיס הט”ז לא מצינו מי שחידש שהוא רק לצורך גדול, אבל אינו מופקע כלל לומר כן על בסיס שי’ הט”ז דהרי מקור הט”ז מריש גלותא ושם מיירי לצורך גדול.

ומ”מ לכו”ע (גם להט”ז ועה”ש) בודאי שזימון בשם מהודר יותר כשאפשר בקל להישאר ולזמן או לארגן באמצע הסעודה, וגם הט”ז לא כתב אלא לצורך.

ולגוף הענין מה יעשה הט”ז כנגד הרשב”א אולי סובר הט”ז שאין כבוד הבריות גמור, וממילא אם הותר מחמת כבוד הבריות כזה א”כ ראיה היא דאין כאן חיוב גמור אלא חיוב מוסרי שלא לפרוק מעצמו חוב זימון אבל לצורך הותר וממילא ה”ה לצורך אחר, דגם הט”ז לא התיר אלא לצורך.

ויש לציין דגם הפוסקים שהזכירו דברי רשב”א שיש כאן כבוד הבריות (וכן עוסק במצוה במקרה של המג”א) מ”מ עדיין לא הזכירו שהוא מותר לכתחילה אלא שכיון שבלאו כי לא ישמעו וכו’, וחזינן שלא קבלו לגמרי היתר דכבוד הבריות כדבר פשוט, וכן עוסק במצוה אפשר שלא קבלו גם כדבר פשוט.

דלגבי המג”א של עוסק במצוה אע”ג דכבר חל עליו החיוב קודם יש לבאר דמאחר שהוא חובת ציבור ועדיין לא חל עליו חיוב קבוע כיון שאין הציבור רוצים עדיין לזמן ואין שנים מפסיקין לאחד ההו”ל כמו שהמצוה השני חלה קודם, והוא חידוש והחי”א לא קיבל חידוש זה, וא”כ אפשר שאינו עוסק במצוה גמור ולכן הוצרכו לאידך טעם הנ”ל, ומ”מ מעין חידוש זה מצינו מאידך גיסא גבי אונן דאם נמסר המת לכתפים לא חשיב עוסק במצוה, וכאן לא חשיב שחל עליו מצו כשאינו יכול לקיימה וצלע”ע בכל גדרים אלו.

בפשוטו לדעת המחבר סי’ תעד ס”א שאין מברכין על הכוס השני הוא משום דהו”ל ככל כוס שני שאדם יודע שישתה שא”צ לברך עליו וממילא א”צ לכוון להדיא לפטור כוס השני בברכת הכוס הראשון (אף שאם היה מכוון להדיא בברכתו שלא לפטור הכוס השני לא היה פוטר ויותר מזה מבואר בבה”ל בהל’ ציצית גבי מרחץ עי”ש), אבל מאחר שיש סוברים דמחוייב לברך על הכוס השני בפני עצמו, א”כ שפיר יש לומר דכדי לצאת גם דעתם ראוי לכוון להדיא לפטור כוס שני.

ומ”מ כ”ז לפי מה שביאר הט”ז בסי’ תעד טעם מנהג הרמ”א דהו”ל כמתנה להדיא שלא לפטור כוס השני בברכת הכוס הראשון, וכעי”ז כתב בהגהות רע”א במרדכי כיון דכל חד למלתי’ אתקין מסיח דעתו ממנו עד שיגיע זמנו ע”כ, וכך יש לפרש בטעם המובא בהרא”ש בדעת הרי”ף דיש לברך על כ”א כיון דכל אחד מצוה בפני עצמו וכעי”ז במג”א בשם היש”ש, וכ”כ השעה”צ דטעם הט”ז הוא כעין טעם המג”א, אבל להרי”ף ורמב”ן שהביא הפר”ח והר”י שהביא הט”ז שסוברים שיש הפסק בין הכוסות א”כ גם לכוון לפטור לא יועיל (והרמ”א עצמו לא סבר מטעם זה כמו שהעירו הנו”כ דא”כ גם ברכה אחרונה יצטרך לברך על כל כוס ועי’ בנו”כ מש”כ בזה).

ויש להוסיף עוד דאם מתחילה סבר שיברך על הכוס השני א”כ יש כאן חשש שלא נתכוון לפטור הכוס השני בברכת הראשון, אבל מסתמא דעתו על המנהג שנוהג ואם נוהג כהמחבר מסתמא דעתו שיעשה כהמחבר גם אם לא זכר דעת המחבר מ”מ דעתו היה כהמנהג שהוא רגיל בו.

מי שנוהג כהמחבר לברך רק על כוס ראשון בליל הסדר וסבר בזמן הברכה שצריך לברך על כוס שני ורק אחר כך נודע לו שאין צריך מה דינו (השלמה לתשובה אם יש ענין לכוון בכוס ראשון לפטור הכוס השני לנוהגים כהמחבר)

בפנים התשובה [ד”ה האם יש ענין לכתחילה ובדיעבד לכוון לפטור את הכוס השני להנוהגים שלא לברך על הכוס השני]  נזכר הנידון לגבי אדם שסבר שיברך על הכוס השני ונזכר שלהמחבר אין מברכים על הכוס השני מ”מ מסתמא דעתו היתה כהמנהג שרגיל בו.

וכך יוצא הדין ברע”א או”ח סי’ רו ס”ה שציין לדברי התבואות שור יו”ד סי’ יט סקל”ג [הובא בכה”ח או”ח שם סקל”ט] שאם אדם סבר שצריך לברך על כל כוס ונודע לו שא”צ אינו מתחייב עכשיו בברכה על הכוס השני, וכתב זה על מה שהסתפק הרע”א עצמו על מי שהיו לפניו כמה מינים ולא ידע שברכותיהם שוות ונפטרות כל אחד בברכת חברתה ומשמע שהוא עצמו לא הכריע בזה.

ומה שהרע”א נשאר בזה בצ”ע ולא נקט כפשיטות להלכה כהתבואות שור הוא משום שהתבואות שור כתב כן כקושי’ על דברי הפר”ח והלבוש שם שבכה”ג בכיסוי הדם הצריכו ברכה, וממילא אינו ברור שהפר”ח והלבוש מסכימים לפסק זה של התבואות שור אף שהתבואות שור גופיה כתב שיש לחלק קצת בין האופן שהקשה להאופן של הפר”ח והלבוש שיוצא מדבריו דיתכן שמודים לדינו לענין ברכת הנהנים ורק לגבי כיסוי הדם החמירו כיון שאינו לפניו בשעת הברכה.

[ויתכן לומר עוד בביאור ספקו של אא”ז הרע”א דזה פשיטא שאם יש כאן פלוגתא יר”ש יוצא ידי שניהם כגון לצאת הברכה מאחר היכא דאפשר (עי’ שו”ע או”ח סי’ קסח סי”ג), רק דנסתפק הרע”א האם פשיטא דהפר”ח והלבוש מודים לתבואות שור בברכות הנהנין וחלוקים רק בכיסוי הדם כמו שהובא צד בתבוא”ש או דילמא שחלוקים גם בברכות הנהנין, ומ”מ גם בברכות הנהנין שייך שיהיו חלוקים בוודאות גם לפי הצד הקודם שמודים בברכות הנהנין מ”מ יהיו חלוקין באופן שלא היה לפניו, עי’ היטב בתבוא”ש שם].

אבל לגוף הנידון בתשובה הנ”ל אם יש ענין לכוון להדיא להוציא מה שישתה אח”כ בכוס שני (להנוהגים כהמחבר שלא לברך שוב על כוס שני) אין לטעון שאין ענין כלל לכוון להדיא שמתכוון להוציא, דאפי’ נימא דהלכה שחשב שאינו מוציא עדיין אינו מתחייב, אין לטעון כן מב’ טעמים וכמו שיתבאר.

הא’ דכיון שיש פוסקים שנקטו שבסתמא יש כוונה הפכית (עי’ ט”ז סי’ תעד ובשאר הפוסקים שציינתי בפנים התשובה) בברכה על הכוס הראשון דקאי רק על כוס ראשון א”כ כדי לחשוש לדעתם טוב לומר שאכן מכוון להוציא את הכוס השני, דהרי כוונה הפכית הוא חמור יותר מאילו רק היה סבור שע”פ דין אינו יוצא ובזה אפשר דגם התבואו”ש מודה שאין יוצא (דהרי כך מבואר בט”ז הנ”ל וכן בבה”ל לעיל לגבי ציצית בבית המרחץ דבכוונה הפכית אין יוצא ידי חובת הברכה למה שלא רצה לצאת, וכן עיקר הדעה בב”י הל’ שופר להסוברים דמצוות א”צ כוונה דמ”מ כוונה הפכית מועלת שלא יצא יד”ח המצוה).

(ובאמת לגבי הביאו לו מן השוק אינו ברור דגם להמחבר מועיל שבירך בסתמא, עי’ בשעה”צ סי’ רו סקכ”ו דהשו”ע ביו”ד סי’ יט סבר שצריך לברך שוב, ולדעת המג”א בשעה”צ שם סק”כ גם באו”ח שם בסי’ רו ס”ה סובר דבסתמא צריך לברך שוב ועי’ שעה”צ סקכ”ג שחשש לדעת המג”א באופן שהוא מין אחר [אם כי זה לא המקרה כאן שהכל מין יין ויש לציין דהשעה”צ חשש למה שכך סובר המג”א להלכה אבל בדעת המחבר באו”ח שם לא סבר כן אלא כדעת שאר האחרונים], ואולי יש לחלק דכאן שיודע שישתה הו”ל כמו שהיה בדעתו ברמ”א סי’ רו ס”ה דכשהיה בדעתו מהני, אף שאינו פשוט שזה מהני כשלא היה לפניו עי’ במשנ”ב סקי”ט, ויש להוסיף דהט”ז בסי’ תעד לא מיירי דוקא באופן שלא היה לפניו ואדרבה באופן כזה הוא נידון בפני עצמו דבזה חמיר באופן של הט”ז שנקט לברך שוב על כוס שני ומשמע דגם כשהיה היין לפניו, וגם השו”ע בסי’ תעד דפוטר בברכה מכוס שני לא מיירי בזה להדיא דמיירי שהיה היין לפניו, ולפי הצד בסי’ רו שיש להחמיר בזה אפשר דגם בליל הסדר יהיה הדין כן באופן כזה אפי’ להמחבר שצריך לכוון דבזה מועיל כמ”ש הרמ”א שם דבמכוון לפטור כל מה שיביאו לו ודאי מהני, והנידון בסקי”ט אם מועיל לכוון על מה שיביאו לו אינו שייך לני”ד דשם מיירי כשבשעת ברכה לא היה לפניו כלום).

ואפי’ המחבר גופיה שהקל אפשר שהוא מטעם ספק ברכות ולא שהכריע שאין כאן ברכה וממילא יש מקום להדר לכוון להוציא (אבל להראשונים שסוברים שיש ממש הפסק והוא לא מצד חסרון כוונה אפשר דגם לכוון לא יהני, ועי’ מה שציינתי לדבריהם בתשובה הנ”ל).

ושנית דהרי גם על התבואות שור יש חולקים, וכמו שנתבאר דאפשר שמחמת זה נסתפק הרע”א לדינא.

ומ”מ היה מקום לטעון דלעיקר הדין נימא דהנוהג בקביעות כפסקי ומנהגי המחבר אין בזה כוונה הפכית שלא להוציא כוס שני בברכת בפה”ג דהרי אינו נמלך ויודע שישתה, ואע”ג דעל המרור כתבו הפוסקים לכוון י”ל דשם הוא ענין אחר מהכרפס, אבל צ”ע דא”כ הפוסקים שחששו לסברת הט”ז (עי’ במשנ”ב סי’ תעד ולפ”ד הט”ז לכאורה זוהי גם סברת הרמ”א גופיה כיון שטעם הראשונים לזה לא נפסק להלכה וכמשנ”ת בתשובה הנ”ל) למה לא הנהיגו שלא יברך וממילא יהיה דעתו שלא לברך, ולכאורה חזי’ דלא סגי בזה, דעצם סדר הלילה גורם שיתכוון בשעת הכוס הראשון רק על הכוס הראשון בלבד ולא יהיה בדעתו שהברכה תחול על דבר אחר, אם לא שניישב בדוחק דלא היה בכחם לשנות המנהג וזה דחוק.

ומלבד זה כמו שנתבאר דדברי התבואו”ש תליין בפלוגתא, ומ”מ מצד טעם זה לחוד אם יודע דינא דהמחבר לכאורה א”צ לכוון.

אין שהחיינו מדין פרי חדש על אתרוג ועכ”פ לא על אתרוגי בוסר, וגם אם היה שייך שהחיינו מצד הפרי החדש, אבל אין שהחיינו מצד המצוה בלא ד’ מינים הראויים לברכה (והוא כמו סוכה עם דופן אחת או ציצית עם כנף א’ לענין שהחיינו על ציצית אם משום הבגד או המצוה לכל מר כדאית ליה כמו שיבואר), ולכן לכאורה הברכה לא חלה מצד המצוה, ומברך שוב בשעת נטילה, אבל אם היינו אומרים דשייך לברך שהחיינו על א’ מהמינים היה נפטר משהחיינו אח”כ.

ומכל מקום טוב בשעת ברכת שהחיינו שמברך על הנטילה לכוון גם על שהחיינו של הפרי החדש על ראייתו (גם אם לא מתכוון לאכלו דמעיקר הדין המברך על הראי’ לא הפסיד כמ”ש רמ”א סי’ רכה), ובזה פוטר את הצד שיש לברך שהחיינו על אתרוג מדין פרי חדש (כמו שיתבאר).

מקורות:

הנה מצד עצם הברכה על המצוה בשעת עשייתו (או קנייתו) הוא שייך מעיקר דינא גם בד’ מינים.

ואמנם בגמ’ דידן סוכה מו ע”א לא נזכר שהחיינו על עשיית לולב ועי”ש בתוס’, ולכן לכתחילה לא מברכי’ בשעת עשיית לולב אלא רק בשעת נטילתו,  כמבואר בשו”ע סי’ תרנא ס”ו, ואולי הוא לחשוש לשי’ המחמירים (עי’ בתוס’ הנ”ל ובפשטות לדעתם אין שהחיינו וצל”ע), או משום דהבינו בגמ’ דראוי לברך בשעת המצוה [דהרא”ש למד כן מהנהגת רב כהנא בסוכה שם לברך על הכוס דה”ה בד’ מינים לברך בשעת נטילה], מ”מ מעיקר הדין קי”ל דאפשר לברך שהחיינו על הלולב כבר בשעת עשייתו כמ”ש המשנ”ב שם סקכ”ט.

ובדיעבד בודאי יצא כשבירך על עשייה כמ”ש בשעה”צ שם ע”פ הבכור”י.

(ולגוף מה שהשווה בשעה”צ שם בין סוכה ללולב צ”ב דלא דמי לגמרי דסוכה אי’ לה שהחיינו בשעת עשייה בגמ’ דידן בסוכה מו ע”א, משא”כ לולב לא נזכר שם, וכמ”ש התוס’ שם שלא בכל מקום נזכר שהחיינו על המצוה, וכ”ת נילף מסוכה, דילמא נדמה לה לאידך גיסא לעשיית ציצית דאין מברכין על עשיית ציצית כמ”ש במשנ”ב סי’ כב סק”ב, וכ”ת נילף מהירושלמי פ”ט דברכות, הא הירושלמי סובר דיש שהחיינו ואפי’ ברכה דאקב”ו גם בעשיית ציצית, אולם האמת דלהמשנ”ב יש לדמות לסוכה כיון שהלולב בא מזמן לזמן כסוכה משא”כ ציצית כמ”ש במשנ”ב סי’ כב סק”ב, אם כי זה אינו קושי’ לגמרי דגם אם נדמה לציצית לדעת הרמב”ם המובא בבה”ל ר”ס כב מברך, וממילא מאחר שלדעת הרמב”ם היה יכול בשעת עשיית המצוה לברך על המצוה א”א לברך עכשיו שוב מספק (דלחומרא חיישי’ להרמב”ם כמבואר בבה”ל שם וכ”ש לענין ספק ברכות), אבל עדיפא ליה להמשנ”ב לדמותו לסוכה לרווחא דמילתא [וגם ליישב מה שמעיקר הדין שייך לברך גם על לולב בשעת עשייה], כיון דבסוכה גם לדידן הרי להרא”ש אם בירך בשעת עשייה אינו חוזר ומברך אח”כ, דלא קאמרי’ בסוכה שם אלא דר”כ מסמיך לה אכסא דקידושא ולא בתורת חיובא, דמעיקר הדין יכול לברך על הסוכה בשעת עשייתה כמ”ש השו”ע סי’ תרמא ס”א, ומעובדא דמרב כהנא למד הרא”ש דגם בד’ מינים לא יברכו בשעת עשייה, ממילא אם בירך קודם גם להרא”ש אינו חוזר ומברך על הסוכה אח”כ כמבואר להדיא בסי’ תרמא שם ברמ”א ופשוט דה”ה להמחבר, וה”ה בלולב כה”ג, וא”כ יוצא דגם לדידן בלולב מעיקר הדין שייך ברכה בשעת עשייה דלא כציצית שהוא רק מספק).

ולענין עיקר הדין דשהחיינו של פרי חדש שייך לפטור שהחיינו של מצוה עכ”פ בדיעבד כן מוכח משו”ע סי’ תר לענין יו”ט שני של ר”ה עי”ש, אבל לכתחילה נקט הכתב סופר (או”ח סי’ כו) דלא יעשה כן במקום לכתחילה כגון אם עומד עכשיו ביו”ט ראשון של ר”ה או בשאר יו”ט ראשון, וכן יש שנקטו עוד מפוסקי זמנינו להלכה (מנחת שלמה ח”א סי’ כ, אשרי האיש ח”ג פי”ד ס”ב), ועי’ בתשובה אחרת (ד”ה האם הוא חיוב לקחת פרי או בגד חדש ביום שני של ראש השנה ולברך עליו שהחיינו) מה שדנתי אם אפשר להביא לזה ראיה מגמ’ דפסחים קב ע”ב גבי אין עושין מצוות חבילות חבילות.

ולגוף דברי הכת”ס הנ”ל העירוני מדברי המשנ”ב בשם המג”א לגבי ברכת הטוב והמטיב על כוס של ברכה דאינו מברך כיון שכבר יצא בהטוב והמטיב של ברכהמ”ז ולמה יצא הרי הם ב’ מיני הטוב והמטיב, וא”כ לכאורה אין אומרים שאין עושין מצוות חבילות חבילות כשהוא מברך בלאו הכי אותה הברכה ממש.

ונראה ליישב בב’ אופנים, הא’ לומר דלא חשיב כאן חבילות חבילות כיון שבהמ”ז נאמרת על הכוס ומכללה גם ברכת הטוב והמטיב של בהמ”ז, ודמי יותר לברכות שנזכרו בפסחים שם שמה שבא מחמת כוס יכול לברך עליו עם הכוס ואין בו משום אין עושין מצוות חבילות חבילות, דהרי עצם מה שכל ברכות אלו נאמרות על אותו הכוס סגי בזה שלא יצטרך לברך ב’ פעמים הברכה על אותו הכוס, וכ”ש שכך נתקנה התקנה שבהמ”ז תיאמר על הכוס, וגם לדידן למנהגינו דקי”ל שבהמ”ז אינה טעונה כוס מ”מ בעי’ כוס עכ”פ למצוה ולכתחילה, ממילא אין טעם לברך אותה ברכה ב’ פעמים אחר שברכת הטוב והמטיב גופא נתקנה על הכוס (משא”כ במקרה של הכת”ס שהשהחיינו על הבגד החדש או הפרי החדש אינו שייך לכוס כלל).

וב’ אפשר ליישב דהטוב והמטיב של בהמ”ז נתקן גופא על היין ששותים עם הסעודה מצד המוסר כמבואר במשנ”ב בס”ק הנ”ל, ממילא יש מקום לומר דהטוב והמטיב של היין של כוס של בהמ”ז חשיב מענין הברכה וכלול בברכה זו בכוונתה ממש.

והנה היה מקום להקשות על הכת”ס דלגבי ציצית בסי’ כב ס”א בשו”ע ובמשנ”ב שם מבואר דמברך רק שהחיינו אחד על בגד ואינו מברך שהחיינו מצד הציצית, ולמה לא יברך ב’ שהחיינו, אבל זה אינו דבמשנ”ב שם סק”ב מבואר בשם המג”א סק”א דעל מצוות ציצית שיש בטלית זו לא שייך כלל שהחיינו כיון שאינה מצוה הבאה מזמן לזמן ואין כאן אלא שהחיינו אחד על הבגד בלבד.

אבל יש להקשות לדעת הרמב”ם וכמה פוסקים (המובאים שם בבה”ל ריש סי’ הנ”ל) דיש ברכת שהחיינו מצד מצוות הציצית, ונמצא שמברך שהחיינו גם מצד המצוה וגם מצד הבגד, א”כ למה לא יברך ב’ פעמים שהחיינו על הציצית, ועי’ ברמב”ם פי”א מהל’ ברכות ה”ט ובשאר אחרונים שהובאו בבה”ל שם, ולא נראה שהיה צד לאחד מן הפוסקים שמברכין ב’ שהחיינו.

וצריך לומר שנתחדש כאן עוד הגדרה באין עושין מצוות חבילות חבילות דאם ב’ הברכות נתקנו על אותו חפצא גם אם הם ברכות שונות מברכן כאחד ומעין מה שנתבאר לעיל בתירוץ הראשון לענין כוס דהטוב והמטיב, ויש מקום לומר דאף הכתב סופר הנ”ל לא מיירי אלא כשמברך על ב’ גופים מוחלקין ונפרדים וק”ל.

ויש לציין דלכן המשנ”ב בסי’ כב סק”ב דן לגבי ברכה על הטלת ציצית דלפי הצד שיש ברכה רק על הבגד אין בזה שהחיינו כיון שעל מצות ציצית אין שהחיינו, אבל לא נחית כלל המשנ”ב לנידון לענין ב’ ברכות שהחיינו, ומ”מ זה אינו ראיה ברורה דיש מקום לטעון דהמשנ”ב אתי לאפוקי גם מצד כזה שלא יברך ב’ פעמים שהחיינו עי”ש בלשונו שכך יש קצת מקום לבאר בדבריו.

ויש לציין דהפתרון שהביא שם בבה”ל לברך על פרי (כשהטיל ציצית בבגד שאינו חדש) בלאו הכי פשיטא שאינו סותר הכת”ס דכדי לפתור בעיית ספק גם הכת”ס מודה שמותר לפטור ב’ מיני שהחיינו בברכה אחת, וכמו שיתבאר בסמוך.

ועכ”פ לפי ההגדרה הנ”ל, ממילא בניד”ד גם לכאורה לפי הכתב סופר יכול לברך פעם אחת על הכל.

ולכן מאחר דמעיקר הדין שייך לברך שהחיינו על ראיית פרי כמבואר בשו”ע סי’ רכג ועי”ש בבהגר”א, לכך אם נימא דשייך לברך שהחיינו דפרי חדש על אתרוג (ועי’ להלן) ואי נימא דשייך לברך שהחיינו דמצוה על ד’ מינים כשיש לו כבר מין אחד (ועי’ להלן) א”כ יצא כאן בשהחיינו גם על הפרי וגם על המצוה לפי מה שנתבאר.

וממילא גם השהחיינו של המצוה א”א לברך על אחד מהם כשעל מין אחר מהם כבר בירך שהחיינו, כיון שאינו מברך שהחיינו על הכל יחד, דחלק כבר נפטר בשהחיינו, ויותר נראה.

ובפרט דבתוס’ בסוכה שם נקטו דאפי’ על סוכה גופא אם בירך שהחיינו בבנייתה לא יברך אח”כ בישיבתה, ועי’ גם בבה”ל סי’ תרמא בשם ברכ”י דמחמת ספק ברכות אם בירך על עשיית הסוכה שוב לא יברך אפי’ על הקידוש לחשוש לדעת התוס’ דסוכה הנ”ל וסייעתם, וממילא כ”ש שאם בירך על אחד מהמינים קודם לכן אם נימא דהברכה חלה כדין לא יוכל לברך שוב אח”כ.

וכ”כ בשו”ת האלף לך שלמה סי’ צב לענין אידך גיסא דמי שבירך על ד’ מינים שהחיינו לא יברך אח”כ שהחיינו על האתרוג דהו”ל ברכה לבטלה כיון שכבר יצא בשהחיינו גם על זה.

אולם צ”ע דבכת”ס גופיה או”ח סי’ כג נקט דמי שבירך שהחיינו על ד’ מינים ואכל אתרוג לא קאי השהחיינו על אכילת או ראיית האתרוג והו”ל כמכוון להדיא שלא לצאת, וצ”ע, והיה מקום לומר דהוא רק אחר המנהג שאין מברכין על הראיה, אבל מסגנון הדברים משמע דגם מצד ראיה קאתי עלה, דהיינו גם למי שמברך על ראיה, וא”כ לא סבר לחילוק זה.

ומ”מ עדיין העיקר לדינא דהמשנ”ב גם אם יסכים לעיקר דינא דהכת”ס (עי’ מ”ש בסי’ תר שבשאר י”ט טעות המביאים פרי חדש לקידוש ויש לומר דהיינו מצד שמפסיד חומרת הכת”ס, אבל אינו מוכרח דיש לומר דר”ל שהוא שלא לצורך ולא שמפסידים דבר בזה) מ”מ אינו סובר עד כדי כך (אא”כ לגבי הטוב והמטיב נדחה כהתי’ השני ולגבי ציצית נדחה ג”כ כהדחייה הנ”ל, אבל עדיין בבה”ל הנ”ל בר”ס כב לא משמע שהצד של הפוסקים לברך שהחיינו על מצוות ציצית הוא ב’ פעמים שהחיינו).

וא”כ לפי הצד שיכול לברך שהחיינו של עשיית מצוות ד’ מינים על מין אחד א”כ כבר יצא יד”ח הברכה במה שבירך על האתרוג, ואז שוב אינו יכול לברך על שאר המינים.

דהנה מי שבנה סוכה אחת ובירך עליה שהחיינו ושוב בנה סוכה אחרת אינו יכול לברך שהחיינו, דהרי ברכת השהחיינו על הסוכה אינה ברכה על כלים חדשים, אלא ברכה על המצוה, ולכן אם בירך שהחיינו על סוכה אינו מברך אח”כ בחג להתוס’ סוכה הנ”ל, ולכך מבואר בראשונים (עי’ רא”ש ואבודרהם) דזה הטעם שאין אנו מברכין על כמה מצוות כגון ביעור חמץ והגדש”פ משום שמברכין שהחיינו כבר ברגל ובמצוותיו, וממילא כ”ש שלפי צד זה אם כבר בירך השהחיינו על האתרוג והתכוון גם להשהחיינו על המצוה שאינו יכול לברך שוב שהחיינו כשיש לו את כל הד’ מינים.

אבל לגוף השאלה אם לגבי ברכת השהחיינו של שעת עשיית אם שייך לברך על מין א’ מד’ מינים, לכאורה נראה דכיון דד’ מינין מעכבין זה את זה (עכ”פ כשאין כולן לפניו) וא”א לברך ברכת אקב”ו על נטילת מין אחד בלבד, וכמו ד’ כנפות שבציצית שא”א לברך שהחיינו כל עוד שאין הציצית מוכנת ללבישה כמ”ש במשנ”ב סי’ תר, וכן מבואר במשנ”ב סי’ כב סק”א דכל שאינו ראוי ללבשו תיכף אינו מברך אלא עד גמר העשיה, ומבואר מזה דבלא ד’ כנפות כדין אין ברכת שהחיינו אף מצד הבגד, ומסתמא ה”ה אם היה שייך לברך מצד המצוה (רק שבציצית אין השהחיינו מצד המצוה אלא מצד הבגד וכדלעיל בשם המג”א והמשנ”ב), בפרט דלדעת הרמב”ם פי”א מהל’ ברכות ה”ט יש בציצית שהחיינו גם מצד המצוה וכך נקטו כמה אחרונים כמבואר בבה”ל ריש סי’ כב, והו”ל גם כמברך על סוכה שיש בה רק דופן אחד מתוך ג’ דפנות.

א”כ מה שבירך שהחיינו על מין אחד היה שלא כדין, דמאחר שא”א לברך על מין אחד מהם א”כ השהחיינו הראשון היה שלא כדין וכמאן דליתיה דמי לגבי הברכה על המצוה, וממילא עכשיו יוכל לברך על המצוה כשהיא שלמה, דהברכה הראשונה שבירך על האתרוג בלבד לא יצא בה, וממילא מה שמברך עכשיו כשיש לו כל הד’ מינים הוא כדין.

דבעצם יש כאן נידון האם אדם יכול לברך שהחיינו רק על אחד ממיני הד’ מינים או לא, והנה לפי הצד שלא יכול לברך נמצא דברכתו הראשונה לא חלה על המצוה כלל (ואם היה מברך לחוד רק על המצוה כשיש לו עדיין רק אתרוג היתה ברכתו לבטלה), ויכול לברך שוב שפיר כשיש לו את כל הד’ מינים, ולפי המבואר שזהו הצד העיקרי וכך נראה להלכה.

ובמקרה שהיו לו כל הד’ מינים קודם סוכות ובירך עליהם שהחיינו ונתכוון גם על המצוה וגם על האתרוג החדש, בזה לכל הצדדים אינו חוזר ומברך שהחיינו כשיאכל את האתרוג, ולהלן יתבאר שכך טוב לנהוג גם לכתחילה לדידן.

ורק דיש להעיר דלגוף המקרה שאדם בירך שהחיינו על האתרוג מצד שהוא פרי חדש, אינו ברור שמברכים שהחיינו על אתרוג חדש, כיון שדר באילנו משנה לשנה, והמשנ”ב בסי’ רכה סקט”ז הביא בשם השערי אפרים והמור וקציעה שאין לברך על אתרוג ולא הביא חולק, ואמנם הבא”ח שנה א’ פ’ ראה סי’ יא ועוד חולקים בזה (ויש נידון בזה בדעת ספר פרי האדמה), וכן באשל אברהם להגאון מבוטשאטש סי’ רכה ס”ו משמע דבאתרוג אין חסרון מצד שהוא דר באילנו משנה לשנה עי”ש מה שדן לגבי אתרוג מטוגן, מ”מ כך הכרעת המשנ”ב ובברכות שומעין להקל ובפרט בשהחיינו על פרי חדש דלרוה”פ הוא רשות לגמרי.

ועוד יש להוסיף דסתם אתרוגים שלנו של מצוה לא בהכרח נגמר פריין וכשמברך עליהם נכנס בחשש ברכה לבטלה עי’ רמ”א סי’ רכה ס”ג ובמשנ”ב שם סקי”ב.

ולדינא באופן שמברך על כל הד’ מינים יחד יכול להוציא בשהחיינו גם האתרוג החדש מצד פרי חדש מצד ראייה, דהרי במקום ספק ברכות מודה הכתב סופר שיכול לכרוך שהחיינו דמצוה עם שהחיינו דפרי יחד כדי לפתור בעייה של ספק ברכות, כמבואר בשו”ע או”ח סי’ תר ס”ב לענין ליל שני של ר”ה עי”ש, והכת”ס מיירי רק לגבי ליל א’ של ר”ה בלבד שאין בו ספק (ובמקום ספק מצינו לפעמים שמותר גם להתחייב בברכה שאינה צריכה כדי לפתור בעיה של ספק כמ”ש השו”ע גבי מים בסעודה עי”ש).

ואמנם הכת”ס גופיה שלא כתב כן (עי’ לעיל בשמו) סבר שיש שהחיינו באתרוג, אבל לדידן שאתרוג הוא ספק שהחיינו מודה הכת”ס שבספק שלנו אפשר לעשות שהחיינו אחד על שניהם וכמו שנתבאר.