נראה להוסיף, שיש עוד סברא להתיר בלייזר, כי רבינו יהונתן מפרש שהסיבה שמלקט ורהיטני אינם נחשבים דרך גילוח, זה מפני שהם תולשים את השערה משרשה, ואילו דרך גילוח הוא דווקא כשחותך את השערה ושורשה נשאר קיים, וכ”מ בפהמ”ש לרמב”ם, וא”כ נראה שגם הלייזר דומה יותר למלקט ורהיטני כיון שהוא נועד לפגוע בזקיק של השערה.

לאסור מצד איסור אכילת מצה בע”פ זה חידוש בעיני, שהרי אין לפירורים תוריתא דנהמא, ולמ”ב נראה דשרי לאכול עוגה מקמח מצה מה”ט, וגם לאוסרים התם בנידו”ד לכאו’ קיל טפי כיון דהוי טיגון, ואה”נ דאולי אם שמים מעט שמן שלא יישרף צ”ע אי מהני גם לענין ברכה, אבל בד”כ מטגנים ביותר שמן גם כדי ליתן טעם.

לכאו’ יש להעיר, דהגרש”ז אוירבך התיר לאשה שלא לצום ביו”כ אם יש חשש שייפסק חלבה בגלל זה, וחשבי ליה כפיקו”נ משום שהחלב הוא מזונו הטבעי של התינוק, ולדידהו לכאו’ פשיטא שיש להעדיף חלב גויה.

כיהודה ועוד לקרא, חקרתי בעבר את הנושא די לעומק (לטעמי), ולענ”ד יש בנושא הרבה בלבול, והרבה בני תורה מדקלמים ראיות שאינן באמת ראיות, וגם משתמשים ב”מתודולגיה” שגויה, שלוקחים מהמקורות רק את הדברים שמסתדרים עם הזיהוי, ומתעלמים מהמקורות שלא מסתדרים. למעשה אין אפי’ פרט אחד מהפרטים שנזכרו במפורש במקורות חז”ל אודות חלזון התכלת שמתקיים בשופי בחלזון זה, אלא בכל אחד מן הפרטים נזקקים לתירוצים ודחקים שונים. הטענה המרכזית היחידה היא, שלא מצאו חלזון אחר ולא מסתבר שישנו ואין אנו יודעים עליו, (יש לציין שטענה מעין זו שייך לטעון בעוד נושאים, כגון שלא מצאנו ביצים כ”כ גדולות כשיעור הצל”ח, או זיתים כ”כ גדולים כשיעור התוס’ והשו”ע שהוא חצי ביצה), ומי שאינו סבור שזו טענה מכרעת (מה גם שבמדרש מבואר דהתכלת נגנז) הרי שממילא כל המקורות מורים דווקא שאין זו התכלת האמיתית, אבל אין כאן המקום כמובן לפרט באריכות כולי האי..

אני קצת מתקשה בהבנת הלכה זו של נגיעה במקומות מכוסים, כי כתב בכה”ח סי’ ד’ דהיכא דהגוף רחוץ א”צ נטילה, והיום בד”כ מרבים ברחיצה יותר מפעם, והחוש מעיד שלרוב לא מצויים מלמולי זיעה במקומות המכוסים, (ולכאורה גם בלא רחיצה, לפי הסברא היה לנו לומר דכל היכא דקים ליה לאיניש בגוויה דאין לו מלמולי זיעה באותו מקום א”צ נטילה, וצריך טעם למה לא נאמר כן, וצ”ע גם מה שהביא בב”י בסי’ צ”ב בשם הכלבו דעד החזה ועד הקובד”ו לא נחשב מקומות מכוסים, דמה שייך ליתן גבול בדבר, הלא תלוי הדבר בכל אדם ואדם אם מכסה מקומות הללו או לא, ואם נאמר שעצם המקום נחשב כמטונף משום שמצויים בו לפעמים מלמולי זיעה, א”כ גם ברחץ לא יועיל, ואולי הרב שליט”א יוכל לבאר לנו ד”ז.

לכאורה בעניין שנים מקרא אין לזה גדר “מצוה דרבנן” לעניין כוונה, דהא מצינו בשו”ע: “מלמדי תינוקות אין צריכים לחזור ולקרות הפרשה בשבת”, ונראה הטעם, דכל שקרא שנים מקרא הרי סוף סוף “השלים פרשיותיו עם הציבור”.

מצאתי בס”ד שכתב רבנו בחיי שוב את היסוד הזה “הקרבנות רגל העולם” בספרו כד הקמח – ערך סוכה, כשנתן טעם למצוות סוכה ע”ד השכל, וז”ל: אמנם לפרש ולבאר טעם המצוה הזאת על דרך השכל, ידוע כי בחדש הזה בראשיתו נברא העולם ובאמצעיתו נצטוינו לעשות סוכה, ויש בבנין הסוכה רמז וזכרון שני העולמות העוה”ז והעוה”ב, העוה”ז הוא שהסוכה יש לה ג’ דפנות רמז לבנין העוה”ז שיש לו שלשה דפנות מזרח ומערב ודרום כי צפון אין לו דופן, ומזה אמר הכתוב (איוב כו) נוטה צפון על תהו, ואמרו ז”ל (ב”ב פ”ב דף כה ב) רוח צפונית אינה מסוככת, ועוד אז”ל הקרבנות רגל העולם שנא’ (ויקרא א) ושחט אותו על ירך המזבח צפונה, משפט הסוכה שיעשה לה צורת פתח קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן זו היא צורת פתח והיא צורת ה”א, וכבר ידעת מאמר רז”ל העוה”ז נברא בה”א וזהו שאמר בגמרא (סוכה פ”ק דף ז) וצריכה נמי צורת פתח, ואמר עוד אינה ניתרת אלא בצורת פתח. העוה”ב כי יש צורך מוכרח להיות גובה הסוכה למעוט עשרה טפחים זהו ששנינו ושאינה גבוהה י’ טפחים פסולה, והוכיחו זה בגמרא מן הארון שהיה גבהו עשרת טפחים כענין שאמר הכתוב (שמות ה) ואמה וחצי קומתו, ועביו של כפרת היה טפח ומשלימו לעשרה והכרובים היו מן הכפרת למעלה סוככים בכנפיהם, ונמצאת למד כי החלל הזה עשרה טפחים והסכך למעלה מעשרה, ובפירוש אמרו העוה”ב נברא ביו”ד, וידוע כי כל מה שמשיג האדם בעוה”ז אינו יכול להשיג כי אם באמצעות חמשת חושיו וכל מה שאפשר לו להשיג לו לעוה”ב הוא השגת עשר ספירות, וזה ביאור המאמר לרז”ל העוה”ז נברא בה”א העוה”ב נברא ביו”ד. והרי לך שני עולמות נרמזים במצות הסוכה כי כאשר ישתדל האדם ויטרח במעשה הסוכה עם חמשת חושיו יעשה בכונתה וציורה בדבר גופני קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן ואח”כ יכנס לפנים בחלל הסוכה להיות צל על ראשו הנה זה רמז ודוגמא להשתדלות האדם וטרחו בעה”ז במעשה המצות עם חמשת חושיו ואחרי כן יירש חיי העוה”ב בעשר ספירות להיות האור הבהיר הנקרא עטרה חופף וסוכך על ראשו כמאמר רז”ל ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה, כי לא יתכן לו לאדם לירש העוה”ב אם לא יטרח בו בעוה”ז, וזהו שאמרו ז”ל (ע”ז פ”ק דף ג) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח מהיכן אוכל, וא”כ כל המקיים מצות סוכה ונכנס בה עיניו אל הסכך העשוי לצל ומסכים בדעתו כי הקב”ה צלן של ישראל והוא המגין עליהם כצל המגין מפני החמה הוא שכתוב (תהלים קכא) ה’ שומרך ה’ צלך על יד ימינך. וכתיב (שיר ג) בצלו חמדתי וישבתי, וז”ש ושחמתה מרובה מצלתה פסולה. ואמרו במדרש שיר השירים רבה (שם) ונסו הצללים אלו שרי אומות העולם כי הכח המנהיג את האומות נקרא צל. עכ”ל. ואיני יודע לגמרי לקשר את הדברים אך נראה שיש כאן הסבר מעט יותר על הענין. ואשמח מאד אם כבוד הרב יודע האם מצוי כאן ביאור יותר על הענין.

בס”ד לכבוד הרה”ג עקיבא משה סילבר שליט”א שלום וברכה וכט”ס! אחדשה”ט כנאה וכיאה באהבה רבה!
פרסמתי את תשובת כבוד הרב שליט”א בענין גילוי אליהו הנביא זכור לטוב לאשה, בגליון שלי מריח ניחוח גליון מס’ 813 פרשת ויקרא ה’תשפ”ד, וזה מה שכתב ידידי היקר הרה”ג מרדכי יצחק שליט”א מח”ס תמצית גנת אגוז (חולון ת”ו), וז”ל:
תגובה לגליון 813 ויקרא תשפ”ד בתשובת הרה”ג משה עקיבא סילבר שליט”א לשאלת הר”מ במזל ח”י אבוחצירא שליט”א בענין גילוי אליהו לנשים, הביא שבשערי קדושה כתוב שעיקר רוח הקדש היא ללמד סודות התורה ונשים אינן מצוות בלימוד תורה. אחהמ”ר יש להעיר כדרכה של תורה שאדרבה משערי קדושה משמע אף להיפך שכן כתב אמר אבא אליהו זכור לטוב (אליהו רבא ט’) מעיד אני עלי שמים וארץ בין איש בין אשה בין גוי בין ישראל בין עבד בין שפחה הכל לפי מעשיו של אדם רוח הקדש שורה עליו. ואל תשיבני שכאן הוא רוח הקדש ואילו הנידון הוא בגילוי אליהו שכן גם על רוה”ק כתב מהרח”ו (חלק א סוף שער ג): “ואל זה נתכוון רבי פנחס בן יאיר במה שאמר (במשנה סוף סוטה) פרישות מביאה לידי טהרה וכו’ וקדושה לידי חסידות וחסידות לידי רוח הקדש, כי זו חסידות שלימה הבאה אחר הקדושה והיא המביאה לידי רוח הקדש כי נתדבק בו דבוק גמור וישיג לגלוי רזי תורה ולהתנבא עתידות כמו שאמר רבי מאיר (אבות פ”ו משנה ה’) כל העוסק בתורה לשמה, רצונו לומר לשמה של התורה שהיא היא הקדוש ברוך הוא, כי כל התורה שמותיו של הקדוש ברוך הוא. זוכה לדברים הרבה וכו’ ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכו’:
הרי לך שאף שרוה”ק ניתנת ללומד תורה לשמה ואשה אינה מצווה בת”ת אעפ”כ כתב בשם התנדב”א שאף אשה כפי מעשיה שורה עליה רוח הקדש ואם כן הוא הדין בגילוי אליהו שהוא אחד מהמדרגות הנידונות בספר שערי קדושה. וכן הוא לגבי שאר המדריגות כגון חלום ומראה ומגידים וכדו’. ואח”כ כתב הרב ראיה שאין זה ראוי שאליהו ירבה שיחה עם אשה ממועד קטן כ”ח ע”א ולא מצאתי שום ראיה לדבר שם ומש”כ שם שלא נאמר במרים שמתה במיתת נשיקה ‘על פי השם’ פני שגנאי הוא אינו ראיה שכן שם אינו ראוי לכתוב כן בתורה אך אע”פ כן כך היה ומתה בנשיקה ואינו כבוד מצד האנשים כלפי כבוד שמים שלא יגשימו הדבר ובאליהו אין זה גנאי בדיבור שאינו דומה לנשיקה. כנלע”ד.
ועל מה ששאל הרה”ג ריחמ”א שלכאורה יש איסור יחוד לאליהו הנביא אינו נראה שכן אף כשיורד בכל בחינותיו נודע שהוא מזיהרא עילאה ונשמתו פרחה מאדה”ר קודם שחטא וא”כ לא נתערב בו רע ויצר הרע ואם כן לא שייכת בו גזירת יחוד כלל. וכן יש להוכיח מכמה צדיקים שנתגלתה להם השכינה כאשה לבושה שחורים וכן רחל אימנו ועוד אף שהיו לבדם ומוכרח שאינו יחוד. וראה במישרים מגיד שהרי”צ ברענפלד זצ”ל היה לו מגיד שהיה נגלה לו בכל פעם בצורה שונה כזקן או כנער ואף כאשה.
אמנם גילוי מגיד הוא חלק מנשמתו של האדם עצמו המתגלה אליו בלבוש חוצה לו אך גם גילוי אליהו הוא מדריגה בנשמת האדם שכן כמו שיש לכל אחד משה שבו כן יש אליהו שבו ששייך לנשמתו וכן לכל אדם יש בחינת משיח שבו שאם יזכה במעשיו תתגלה אליו בגאולה פרטית.
ועיין בזוהר הקדוש (ויקרא יט ע”ב) ווי לְעָלְמָא, כַּד אִינּוּן נָשִׁין שַׁלְטָן בְּעָלְמָא, כַּד חָמָא נְבִיאָה, דְּיִשְׂרָאֵל מֵעֲקְמֵי אָרְחַיְיהוּ, וְאִינּוּן אִשְׁתְּכָחוּ בְּחוֹבִין קָמֵי מָארֵיהוֹן, כְּדֵין אָמַר, נָשִׁים שַׁאֲנַנּוֹת הֵיךְ אַתּוּן שְׁקִיטָאן, הֵיךְ אַתּוּן יַתְבָן דְּלָא לְאִתְּעָרָא בְּעָלְמָא, קוֹמְנָה. וּבְאֲתַר אָחֳרָא (ק”ס) אוֹקִימְנָא לְהַאי קְרָא וכו’ אֲבָל לָא אִתְּמַר, אֶלָּא כְּמָה דְּאַשְׁכְּחָן בִּדְבוֹרָה. דִּכְתִּיב (שופטים ד) הִיא שׁוֹפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא. וְעַל דָּא תָּנֵינָן, וַוי לְבַּר נָשׁ דְּאִתְּתָא קָא מְבָרְכָא לֵיהּ לְפָתוֹרָא. כַּךְ דְּבוֹרָה, הִיא שׁוֹפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא, וַוי לְדָרָא דְּלָא אִשְׁתְּכַח בְּהוּ מַאן דְּדָאִין לְעַמָּא, אֶלָּא חַד נוּקְבָּא. הרי שדבורה הייתה שופטת את ישראל ושרתה עליה נבואה ורוח הקדש כיון שלא היו גברים ראויים שתשרה עליהם הנבואה ועל זה אמר הזוהר וי לעולם שנשים שולטת בו. עכ”ל.
אשמח מאד לתגובת כת”ר שליט”א אם יש מה להוסיף או להעיר על הדברים כדרכה של תורה. תודה רבה על הכל הצב”י רן יוסף חיים מסעוד אביחצירא ס”ט מח”ס מריח ניחוח עפולה ת”ו

ישר כח לכבוד הרב על התשובה הנפלאה ויש להוסיף כאן בס”ד בענין זה מה שכתב בספר ‘יערות דבש’ (חלק ב’, דרוש ב’) לרבי יהונתן אייבשיץ זצוק”ל וזיע”א, בענין המן שהיה עושה עצמו עבודה זרה והמן שם של עבודה זרה היא, ואם כן היאך מותר להזכיר שם המן הרשע, וז”ל: והנה עיקר ללמוד ממשה ומרדכי ואסתר הצדיקים, מבלי להחניף לרשע, כאשר מרדכי לא יכרע, והוא המצרי שהרג משה, והוא המן שהיה נעבד והיה עבודה זרה גמורה, וזהו אומרם (חולין קלט ע”ב) המן מן התורה מנין, שנאמר המן העץ וכו’, ולכאורה אין לו מובן כלל, אבל כפי מ”ש יוסף בן גוריון לרומים, וכן ידידיה אלכסנדרי בספרו לרומים, קראהו פילגוש בספרו המתואר מעבודת נבטים, אשר שם המן הוא שם עכו”ם, ולכך קראו המן על שם עכו”ם אחד מצורות כוכבים כפי צורתם בעבודתם, וזו היא הצורה חקק בבגדיו, ולכך מרדכי לא יכרע, ואמרו נעבד כהמן והוא שם עכו”ם, ולכך אין שם במגילה כלל, הואיל שנזכר בתוכו פעמים הרבה המן, ואין ראוי להזכיר בו שם הקדוש. ואמרינן בגמרא (סנהדרין סג ע”א) דאסור להזכיר שם עכו”ם, חוץ שם עבודה זרה הכתובה בתורה יש להזכירו, והטעם מבואר בזוהר כי יש להם צד קדושה, והם מסטרא דטוב ורע, ועץ הדעת אשר מתהפך מרע לטוב ומטוב לרע, והוא להט חרב המתהפכת, משא”כ שאר שמות עכו”ם, הם כולם רע אבות הטומאה, ולכך מטמאים הפה והלשון. וזו היא כוונת הגמרא (ברכות ה ע”א) לעולם יקרא אדם שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו עטרות ודיבון, פירש רש”י שאין להם תרגום. והקשה תוספות למה נקט אלו שיש להם תרגום ירושלמי, ולא נקט שאר מקומות שאין להם תרגום כלל. ונראה דתרגום ירושלמי מפרש ית מלבשתא וית מכללתא, ויש להבין מה טיבם של שמות הללו. אבל הענין מובן, כי פירש”י (במדבר יט, יט) מוסבת שם, כי הגויים היו קורים לעריהם ע”ש עכו”ם, וכשכבשום ישראל, הסבו שמם לשמות אחרים, וזהו היה ג”כ עטרות ודיבון, כי מקודם היה שמם מלבשתא ומכללתא והם שמות עכו”ם, וכשנכבשו בידי ישראל הסבו שמם עטרות ודיבון, וזו היא כוונת הגמרא, דסלקא דעתא דהך תרגום לא ליקרי, דאיך יהיה נקרא ויזכירו שם עכו”ם, ולכך אמרו דמכל מקום חייב לקרותו, דכיון דנקבע בתרגום, ש”מ דקבלה בידם דשמות הללו יש צד להזכירם, ויש בהם חלק מה מקדושה, וזו היא אמת לאמיתה. וזו היא השאלה גם כן המן מהתורה מנין, אנה נזכר שם זה עכו”ם בתורה עד שמותר להזכירו בשם, ועל זה השיב המן העץ, כי הוא נאחז בעץ הדעת טוב ורע, וזה המן העץ וגו’, ולכך היותו טוב ורע, מותר לקרותו כנ”ל. עכ”ל. כל טוב

לכאו’ יש להקשות שכ”ז כאשר המטרה שלה הגיע אינה חשובה אבל כאשר היא חשובה כמו שהיום מיץ ענבים נחשב משקה חשוב להרבה אנשים למה לא יברכו ודומה למה שפסקו שעל כריות אפי’ שעשוים מקמח כיון שזה מספיק עילוי מברך מזונות

במ”ב סימן שח ס”ק קנח לא נזכר חילוק בין מרוף לשאינו מרוצף, רק אי’ דאסור וזהו, כוונתו לכאורה לחיבור שני מ”ב, אחד זה ואידך בסי’ שלז, אולי בבה”ל שם לגבי מטאטא, כדאי להכנס יותר למ”מ ולהסביר טוב יותר מהיכן ההיתר.

צ”ע עוד, אם החיטה גדלה בגידולי מים לדוגמא הניחו מצע של צמר גפן בתוך עציץ שאינו נקוב ושם הנביטו חיטה האם מותר להניח אותו בכרם תחת לגפן המודלית או שגם אסור. וראיתי בתשובה שרמז הרב לגבי לעבור בכרם עם עציץ שאינו נקוב שהוא מחלוקת, אבל שם העציץ הוא אדמה וכאן זה צמר גפן שמנביטים עליו חיטה.

אין זה מוסכם, ותלוי בעוד פרטים, כגון אם עדין ניכר צורת הירק.
עי’ או”ח ס’ רב ס”ז במחבר ז”ל וברמ”א ז”ל ובנו”כ.
[הערת מחבר התשובה: התשובה הגיעה להרב המשיג באופן חלקי בדוא”ל, ולכן לא היה לפניו את הפירוט והשיטות, ועל זאת היתה השגתו, ונשמח תמיד לקבל הערות והארות].