במשנ”ב סי’ רמב סק”ד הביא בשם הספר חסידים סי’ תתסו לענין מאכל שהביאו לו לשבת שלא יאכלנו בחול.

וציין המשנ”ב שם לדברי השו”ע סי’ תרצד ס”ב לענין מגבת פורים שהעני יכול לשנותם אבל הביא שגם בזה יש מחמירים (והיינו שיטת הטור שם).

ובפשוטו כוונת המשנ”ב לומר דדברי הס”ח תליין בפלוגתא דהטור והשו”ע או יש לומר מעין זה עכ”פ בכוונתו דלענין פורים הפלוגתא היא אם הוא כמו שבת או לא, והמבואר מזה דהמשנ”ב סבר שדברי הספר חסידים הם מהנהגה ולא מדינא.

אבל אינו מוכרח שזו כוונתו, דהיה מקום לטעון דהתם בצדקה מיירי שנגבה לצורך עני שיהיו לו צרכי פורים ממש, דשם חמיר כיון דמשנה מצדקה ממה שנדב האדם ויש בזה חשש של שינוי מעות מצוה דאינו בעלים על המצוה שניתנו המעות לצרכן, כיון שהוא כלול בנדרו או בנדבתו שנדר או שנדב במעות הצדקה שאמר, אבל במתנה גרידא לא, ורק המשנ”ב ציין דלפי השו”ע שמקל שם בצדקה ולא הזכיר דעכ”פ לכתחילה יש להחמיר בזה א”כ כ”ש שסובר השו”ע דלכתחילה א”צ להחמיר בניד”ד עכ”פ בפורים אבל להמחמירים אין ראי’.

וממילא יש מקום לטעון דאמנם הספר חסידים סבר לכל הפחות כהטור אבל הטור שמא לא סבר כהספר חסידים דשמא רק דוקא בצדקה הדין כן לשיטתו.

ומאידך גיסא גם לפי צד זה יש מקום לומר שהוא כעין נדרי מצוה ואז אין חילוק אם ניתן דרך צדקה או ניתן דרך נדרי מצוה ואז יהיה איסור לשנותו.

אולם במקור הדברים דהטור בגמ’ בב”מ עח ע”ב מבואר דאי”ז מטעם נדר צדקה אלא מטעם מעביר על דעתו של בעה”ב, ולפי המבואר שם דלמאן דאמר מעביר על דעתו של בעה”ב נקרא גזלן בכל גווני יש איסור להעביר ממה שקיבל מבעה”ב להסוברים כן, רק דלפ”ז יוצא דלפי הב”י ורמ”א בסי’ רצד שלא פסקו כר’ מאיר בב”מ שם יהיה מותר וכמו שהעיר המשנ”ב בסי’ רמב.

א”כ הטור וב”י ורמ”א בפשוטו נחלקו אם הלכה כר’ מאיר בב”מ שם או לא (עי”ש בב”י) והלכה כב”י ורמ”א וממילא דברי הספר חסידים פליגי על הב”י ורמ”א או דקאמר רק לפנים משורת הדין או שהוא דין מיוחד בשבת.

ומלשון המשנ”ב בסי’ רמב (דאחר שהביא דברי הס”ח לא כ’ דהשו”ע חולק אלא רק כ’ ועי’ בשו”ע וכו’, ויש מקום ללמוד דאין הכונה שחולק, וגם ממה שסיים אולם גם שם יש מחמירים משמע דר”ל דגם שם יש שמחמירים כמו שהחמיר הס”ח כאן למרות שיש ש”שם” לא החמירו) משמע דבשבת יותר פשוט להחמיר (ואולי משום דבצדקה לאידך גיסא דבלאו הכי מקיים מצוה גם אם לא ישתמש העני למצוה משא”כ במתנה לעשיר עיקר המצוה יקיים רק אם יעשה העשיר מצוה, ועי’ חו”מ סי’ רד), אם כי אינו מוכרח בלשונו די”ל דר”ל שגם שם אין ראיה נגד הס”ח כיון שגם שם יש מחמירים בזה.

ויש להוסיף עוד דבסי’ תרצד לא הביא להדיא המשנ”ב דעת הטור שם, ואולי יש ללמוד מזה דלא חש לדעת הטור דמחמיר בזה מדינא ורק בהל’ שבת הביא דברי הספר חסידים מטעם דבשבת יותר פשוט להחמיר מטעם הנ”ל או מצד דהספר חסידים לא מיירי מצד הדין משא”כ הטור דהחמיר בזה מצד הדין אין הלכה כמותו.

אולם החו”י סי’ רלב נקט להלכה כדעת הטור דמחמיר בזה, ונקט שהספר חסידים אזיל כדעת הטור, ומבואר בדבריו שנקט שהאיסור הוא מדינא, אבל לא נקט כן מצד נדרי מצוה אלא מצד מעביר על דעתו של בעה”ב דניחא ליה לאיניש דלתעביד מצוה בממוניה ואינו רוצה שישנו את מה שנותן לדבר שאינו מצוה.

וכן הובאו דברי החו”י הנ”ל בהגהות הר”מ אריק על הספר חסידים שם וכך נקט בפשיטות, וכן הובאו דברי החו”י בשו”ת דברי יציב סי’ קמג דהספר חסידים אזיל בדעת הטור המחמיר בסי’ תרצד.

ונחזור לדעת הטור דלעיל דפשטות שיטת הטור שמחמיר בזה משום שפסק כר’ מאיר שכל המעביר על דעתו של בה”ב נקרא גזלן כמו שנתבאר לעיל, וכך יתכן שלמד הב”י בדעתו באו”ח סי’ תרצד, אבל יש מקום ללמוד שיטת הטור בעוד אופן שפסק כשאר התירוצים והדחיות בגמ’ שם שהברייתות המובאים שם הם גם להסוברים שמעביר על דעתו של בעה”ב לא נקרא גזלן.

והנה ברבינו יונה בס’ היראה סי’ רפב כתב ג”כ דעני שקיבל ליקח חלוק לא יקח טלית וכיו”ב ולפי המבואר בב”מ שם למסקנא זה לר’ מאיר דמעביר על דעתו של בעה”ב, ואם נימא דהטור והס”ח פסקו כר’ מאיר א”כ יש לומר דגם רבינו יונה פסק כר’ מאיר, אולם יש לומר באופן אחר דרבינו פסק כאידך תירוצא בגמ’ שם דיש בזה חשד וסבר דסברא הוא ואינו רק לשיטת ר’ מאיר [ומ”מ אם נימא הכי צ”ע למה דינים אלו שנזכרו בגמ’ שם נשנו רק ע”י ר’ מאיר הסובר שכל המעביר וכו’ ועכ”פ ברייתא זו של שינוי חלוק וטלית דמוכחא בגמ’ דר’ מאיר קאמר לה א”כ למה רק ר’ מאיר קאמר לה ולא החולקים ולמה ר’ מאיר הוצרך לטעם דנקרא גזלן, ומיהו אי משום טענה זו האחרונה יש לדחות דבגזלן ודאי חמיר יותר לענין דיעבד ושעה”ד].

והנה רבינו יונה ע”כ לא מיירי מצד נדרי צדקה או נדרי מצוה דהרי חלוק וטלית היינו הך לענין צדקה.

ובאמת גם בטור ובס”ח א”א ליישב שהוא מדין נדרי צדקה או נדרי מצוה, דא”כ למה לא תירצו בגמ’ שם שהוא מצד זה.

אבל להספר חסידים יש מקום ליישב דאה”נ הוא מצד נדרי צדקה רק דאינו מעיקר הדין אלא הנהגה בלבד ולכן לא תירצו תירוץ זה בגמ’ שם כיון דבגמ’ שם מייתי ברייתא דאסר ליה מעיקר הדין.

אולם בשו”ת דברי יציב שם ציין לדברי השו”ע חו”מ ריש סי’ שנט דבירושלמי אוסר ממידת חסידות לגזול דבר דליכא מאן דקפיד ותלה דברי הספר חסידים ורבינו יונה בדברי הירושלמי הללו.

אולם יש מקום לחלק בין דברי הירושלמי לכאן, דהרי בירושלמי שם מיירי בדבר שהוא ביד בעה”ב וברשות בעה”ב ובזה קאמר דמידת חסידות שלא לגזול אבל כאן מיירי שהוא כבר ברשותו של זה שמשתמש ומאידך גיסא יש חילוק להיפך כמו שיתבאר.

ויש לדון האם הקפידא בזה דוקא כשאמרו לו בפה, והנה אם נימא דהוא מצד מעביר על דעתו של בעה”ב א”כ גם היכא דמוכחא מילתא לפי הענין הוא ג”כ בכלל זה, וה”ה אם נימא דהוא מצד מעביר על דעתו של בעה”ב ממידת חסידות [דע”כ רבינו יונה כך סובר שאינו מצד נדר צדקה שהרי הזכיר חלוק וטלית א”כ סובר שנקרא גזלן מן הדין או ממידת חסידות] ה”ה דהוא ג”כ בכלל זה.

אבל אם מוכחא מילתא שאינו מתכוון להקפיד דוקא באופן זה א”כ ממ”נ אין קפידא.

וכן אם נימא דאי”ז ממש מעביר על דעתו של בעה”ב כיון שודאי יסכים (כמו שדימה הדברי יציב לחו”מ שם) ורק משום שא”א לעשות כנגד מה שאמר, א”כ כיון שלא אמר לו בפה וגם לא אכפת ליה א”כ מאיזה טעם יש לאסור דהרי לא שאל ולא אמר ולא התנה וגם אין אומדן דעת שמקפיד בזה, וממ”נ אפי’ אם ניזיל בתר דעתו אף שלא אמר להדיא א”כ בדעתו הא ידעי’ דאינו מקפיד.

אבל אם הוא כעין נדר דמצוה א”כ היכא דמוכחא מילתא שאינו מקפיד לא, כשהוא במחשבה ולא בדיבור אפשר דתליא בפלוגתת הראשונים והפוסקים בכ”מ האם במחשבה בלבד יש חלות לדרי מצוה (ועי’ מה שהביא המשנ”ב בסי’ תרצד ס”ב ובעוד מקומות כגון בקבלת תענית, ועי’ בספר כל נדרי שהאריך בדעות בזה) אבל כבר נתבאר שלכאורה ע”פ הגמ’ בב”מ שם אין צד כזה שהוא מצד נדר מצוה אבל עי’ להלן.

ומ”מ לכל הצדדים היכא שעכ”פ לא אמר ואינו מקפיד שיהיה דוקא לצורך זה אע”פ שיש אומדנא ששלח למטרה מסויימת אין בזה חשש איסור כיון שגם לא אמר וגם לא הקפיד.

(ויש לציין דלא תמיד מוכחא מילתא שכוונת הנותן שיאכלוהו דוקא בחג השבועות דלפעמים הוא לסימנא בעלמא וכמו שמצוי שמשלחים משלחי מנות קודם פורים לדורון לסימנא בעלמא, וגם בלא זה אם לא אמר להדיא שהוא לשבת יש מקום לטעון דבסתמא רצונו שהמקבל ינהג בזה כפי הבנתו).

ובחו”י שם כתב יותר מזה דמ”מ לפי המנהג דשולחים לת”ח מעות ואומרים לו דרך כבוד לקנות מהם יין או דג חשוב לשבת או י”ט דהואיל דהמנהג לומר כך דרך דורון וכבוד ואין דרך להקפיד לא הוי קפידה וכו’, עי”ש שהאריך בזה.

ובמנחת שבת סי’ עב סקל”ג ואשל אברהם מבוטשאטש סי’ רמב כתבו דאם לא פירש שהוא לשבת אין לחשוש, ומסתמא מיירי באופן דאין אומדנא שיש קפידא בזה, ולא הוצרכו לפרש, וכנראה לא סברו דהחשש מצד אומדנא דמעביר על דעתו של בעה”ב אלא מצד אמירתו כהצדדים דלקמן שהוא מטעם אמירתו ולא מטעם אומדנא, אולם החוט שני נקט שהוא מטעם דעת הבעה”ב (ואם ירצה ליישב דבריהם כשיטתו יישב דאומדנא ואמירה היינו הך ור”ל דאם יש אומדנא או אמירה אסור ואם אין אומדנא או אמירה שרי, ועי’ עוד לעיל ולהלן בכ”ז).

ולולא דברי האחרונים בזה היה מקום לומר דבאמת להלכה אין איסור מעיקר הדין לשנות מדבר לדבר דאפי’ מצדקה לצדקה לעני מותר לשנות וכמו שפסק הרמ”א בסי’ תרצד ס”ב והמשנ”ב שם וכ”ה בב”י שם [ובשו”ע לא מיירי על העני עצמו] וכמו שהראה בב”י שם דכן דעת הרי”ף והרא”ש, רק דמשום מידת חסידות אין לשנות בזה וכמו שיבואר.

ויש מקום לומר דהטור והספר חסידים ורבינו יונה ג’ עניינים הם, דהטור מיירי מדינא (ואז יש לפרשו דפסק כר’ מאיר או שפסק כאידך תירוצא בגמ’ וכדלעיל), אבל הב”י והרמ”א והמשנ”ב פסקו שלא כמותו וכמשנ”ת.

והספר חסידים לא מיירי מדינא וגם לא מצד מעביר על דעתו של בעה”ב אלא דלכתחילה אין ראוי לחזור בו ממה שייחד לשבת, דהרי יש מצוה לייחד מנה יפה לשבת משום זכור את יום השבת (עי’ ביצה טז ע”א ובמכילתא פ’ יתרו וברמב”ן עה”ת ס”פ יתרו, והבאתי בחיבורי איפת צדק על המכילתא דרשב”י שם, ועי’ במשנ”ב סי’ רנ סק”ב), וכמובן שאם מבטל את הייחוד מבטל את המצוה ומונע אותה מלהתקיים.

ואי נמי יש לומר דהוא כעין נדרי מצוה שנדר הנותן לתת ויש לקיים מחשבתו, ואף שאינו נדר מצוה ממש כיון שהנדר הוא במה שייתן לחבירו ואינו יכול לנדור על חבירו מ”מ לכתחילה כך צורת הדבר שיש לסייע ביד חבירו לקיים המצוה בדבר שנהנה בו.

ואע”ג דמוכח מהגמ’ שם שאין נדר כזה מדלא מתרצי’ תירוץ כזה יש ליישב בקל דהרי הגמ’ שם מיירי בנותן לעני א”כ קיים מצוה ממ”נ אבל כאן מיירי בנותן לבעה”ב עשיר והרי לא קיים צדקה במתנתו (וכמ”ש השו”ע דבעשיר שאמר שיתן לעשיר מתנה חוזר בו מעיקר דינא עכ”פ במתנה מרובה משא”כ באמר שיתן לעני דהו”ל נדרי צדקה) וכן יש ליישב דהגמ’ שם מיירי מאיסורא ולא ממידת חסידות וטעם זה של הס”ח הוא ממידנת חסידות.

[ולפי מה שציינתי לעיל דיש קצת משמעות במשנ”ב דהמקרה בס”ח חמיר מהמקרה בטור ניחא לפי ב’ טעמים אלו שנמצא שטעם הס”ח אינו שייך במקרה של הטור בין אם הוא מצד זכור את יום השבת ובין אם הוא מצד שהוא כעין נדרי מצוה.

ויש לציין עוד דהמשנ”ב לא הזכיר האומדנא של החו”י שא”צ לעשות כמו שאמרו לו מכיון שנהוג שאין בזה קפידא אע”ג שדברי החו”י הם סברא פשוטה והטעם כנ”ל דלאו בקפידא תליא מילתא.

ומאידך יש מקום לומר דהחומרא לגבי שבת אי”ז מטעם דשבת חמירא אלא מטעם דהס”ח לגבי שבת מיירי ממידת חסידות והשו”ע לגבי פורים מיירי מדינא].

ולפ”ז גם אם חבירו מרשהו לשנותו אחר הנתינה יוצא שאין ראוי ג”כ, אבל אם נימא דהוא מצד שיזכה את חבירו במצוה על ידי שמקיים מצוותו (כעין דברי החו”י הנ”ל) א”כ מהני מחילה בזה אחר מתנה.

ואילו רבינו יונה מיירי אכן מצד מעביר על דעתו של בעה”ב, אבל אין הכרח דפסק כר’ מאיר, וגם אין הכרח שהוא מטעם הך ירושלמי דלעיל דוקא, (דהירושלמי מיירי באופן שיש מעליותא לחד גיסא שודאי אינו מקפיד וריעותא לאידך גיסא שהחפץ ברשות בעה”ב, אבל כאן יש מעליותא וריעותא להיפך), אלא סבר רבינו יונה דאין ראוי מצד ההגיון הפשוט לעשות היפך רצון בעה”ב במה שקיבל ממנו, הגם דמדינא אין איסור למאי דקי”ל בב”מ שם דלא כר”מ, דעד כאן לא פליגי אלא מצד הדינא אם נקרא גזלן אבל לכתחילה לכו”ע אינו ראוי להעביר על דעתו של בעה”ב (ויש לציין להא דחולין שלא יתן לבנו של בעה”ב וכו’), ורבינו יונה לא מיירי במצוה שצריך לעשות כבקשת בעה”ב אלא אפי’ בדבר הרשות שצריך שלא להעביר על דעתו של בעה”ב.

[ולפי מה שהוכחתי בתשובה אחרת מהרבה מקומות דרבינו יונה בספר היראה ושע”ת חשש גם לדעות שאינן עיקר להלכה א”כ יש ליישב בקל דמאחר שיש פוסקים כר”מ כמ”ש רבינו ירוחם הוב’ בב”י סי’ תרצד, א”כ יש לומר דחשש לדעות אלו רבינו יונה וגם אפשר דאיהו גופיה פסק כן].

ובניד”ד אם נימא דאין כאן איסור מן הדין אלא הנהגה בעלמא, דהיינו שגם באופן שחבירו אמר לו להדיא שיאכלנו בחג השבועות ואכלו קודם לכן לאו איסורא קעבד ולאו עבריינא מקרי, והנה גם אם היה כאן איסור נדר היה מהני לזה התרה ואם היה מקח אפשר דהוה מהני לזה חזרה (מדין מקח טעות) ואם היה הקדש הוה מהני לזה שאלה, והשתא כיון שהוא הנהגה בעלמא א”כ גם שאלת חכם אין צריך כיון דלא בא לכלל איסור.

בכל הנ”ל יש להעיר דבאופן שתחת חג השבועות יאכל המאכלים בשבת שהוא צורך מצוה ג”כ הוא קל יותר,  כיון שמעביר על דעת בעה”ב לצורך מצוה שבחלק מהאופנים אין איסור כמבואר בקצה”ח סי’ רסב סק”א (והרחבתי בדברי הקצה”ח בתשובה ד”ה בכור פדה את עצמו ושכח ולא שילם למוכר וכו’), אבל הקצה”ח לא מיירי באופן שחיסר ממון  במצוה דלא רמיא עליה, כמבואר להדיא בדבריו, וממילא אין ראיה ברורה דלא דמי להא דלשנות מחלוק לטלית דשם שניהם הוא מצדקה לצדקה אע”ג דלגבי העני אינה מצוה מ”מ לבעה”ב הוא מצוה עכ”פ אין ראיה לחלק בין נידון זה לנידון זה, אבל בחו”י סי’ רלב נקט דהקפידא במגבת פורים הוא שיעשה העני מצוה בממונו ולא יקנה רצועה לסנדלו ומבואר בסוף דבריו שם דאם רוצה לשנות ממצוה למצוה תליא מה משנה כגון דאורייתא ודרבנן עי”ש.

וגם להחו”י יש לדון דבמקום שיודע שנתן לו המאכל רק לשם חביבות או הכרת הטוב, ולא דלתעביד מצוה בממוניה אם גם בזה סובר דיש קפידא, דמחד גיסא יש לומר דכאן לא שייכא סברא זו, ומ”מ יש לומר דעם כל החביבות ניחא ליה דלתעביד מצוה בממוניה וממילא המשנה עובר על דעת בעה”ב.

ויש להוסיף בכל הנ”ל דבאופן שמטריח על המקבל ליקח עמו למקום אחר אפשר דיש אומדנא נוספת שאין דעת המקבל לזה.

הדברים דלעיל מתחילתן לסופן משלימין זא”ז ואין סדר למשנה.

דינים היוצאים:

א) מי שאינו מקפיד בזה מאחר דאין קפידא לפי הענין והמנהג לדעת החו”י אינו עובר איסור ועל זה סומכין מי שאינו מקפיד בזה.

ב) הכרעת הפוסקים הב”י בשם הרי”ף והרא”ש והרמ”א ומשנ”ב דאין איסור מעיקר הדין למקבל לשנות מדעת בעה”ב עכ”פ במעות פורים.

ג) לפי הדיוק בלשון המשנ”ב יש מקום לטעון דבשבת יש יותר מקום להחמיר מבפורים אם משום זכור את יום השבת ואם משום דגבי צדקה שמקיים הנותן צדקה בלאו הכי הוא קל יותר.

ד) גם לאחר דיוק דברי המשנ”ב יש מקום לטעון דדברי הספר חסידים לגבי שבת אינם מעיקר הדין מאחר דבגמ’ לגבי פורים יוצא שמותר ואין גמ’ להדיא לאסור בשבת (ועי’ לעיל בדעת המשנ”ב עוד).

ה) הרוצה לחשוש לדעת הטור והחו”י ואינו רוצה להסתמך על אומדנא להתיר יכול לשנות משבועות לשבת.

ו) במקרה שלא אמר להדיא שהוא לשבת וגם יש אומדנא שאינו מקפיד הדר דינא לכל הצדדים דאין בזה קפידא.

ז) במקרה שיש טירחא למקבל ליקח עמו למקום אחר יש לצרף הדברים לאומדנא שאין רצון הנותן להטריח עליו.

לגבי קימה בזמן ת”ת מבואר בגמ’ דלהלכה חייב, ולגבי זמן קריאה”ת מדייק ג”כ לחייב הברכ”י יו”ד ריש סי’ רמד מדברי הגאון שהובא בשבלי הלקט סי’ מג, והאריך שם בראיות בזה ונקט להדיא לחייב גם בעת שעוסק בקרבנות ופסוד”ז וברכות ק”ש.

ובכמה אחרונים ציינו שכ”כ גם ברוקח ס”ס שסט עכ”פ לענין פסוד”ז שחייב לעמוד אז מפני רבו.

ומשמע בברכ”י שם דאפי’ בק”ש מלבד פסוק ראשון הדין כן חדא ממה שדחה דגבי יעקב אבינו שמא הי’ בפסוק ראשון, ועוד מא’ הראיות שם שכ’ דמשמע דלא חילקו בזמן ישיבתם בבהכנ”ס ועוד ממה שהזכיר שם להשיב מפני הכבוד אע”ג דהדמיון ביניהם אינו ממש דומה דהתם כבר אמר לו שלום ומאידך הכא יש חיוב קימה, מ”מ הענין מובן שרצה להביא בזה אסמכתא וזכר לדבר, דגם להשיב שלום הוא חיוב כמ”ש בברכות סוף דף ו’ וכשהוא מפני הכבוד דמי קצת לעמידה, אלא דמפני הכבוד הוא בין הפרקים ובאמצע הפרק הוא רק מפני היראה.

וכן בשלמת חיים סי’ נה כ’ ג”כ דיש לעמוד אפי’ בק”ש, ועי’ גם תשוה”נ ח”ד סי’ כב.

ובשו”ת שבה”ל ח”ו סי’ קמו כ’ מכח זה דבאמצע הקריאה פטור [א”ה מסתמא דמיירי לעמוד מפני הכבוד] אלא רק בין הפרקים צריך לעמוד מפני הכבוד (ועיקר ההשוואה להשיב מפני הכבוד כ”ה במקו”ח סי’ סו סוף ס”א), ובאדר”ת (הובא במשנה אחרונה סי’ סג) חילק בין פרשה ראשונה לשניה, ויתכן שזו כוונת השה”ל שציין לדינא שלא ירמוז בשעת ק”ש ולצורך מצוה האיסור רק בפרשה ראשונה לכו”ע כמ”ש המשנ”ב סי’ סג סקי”ח וכן דעת אז נדברו ח”ב סי’ ד (ויש מי שהביא דברי השה”ל ולא הזכיר להדיא דבאמצע הקריאה ממש סובר שלא יקום אלא רק בין הפרקים).

אבל צ”ע דאם לדעת השבה”ל יש לעמוד מפרשה שניה ואילך א”כ אם סיים פרשה ראשונה כבר יש לעמוד ולמה הוצרך לדינא דבין הפרקים.

וכתב הברכ”י על דבריו הנ”ל שהם דברים פשוטים ולא הוצרך לזה אלא מפני שראה תשובה אחת בכת”י לאחד קדוש שנקט שאין קימה.

וגוף מה שדחה בברכ”י שם הראיה לענין ק”ש של יעקב דמנ”ל דלא מיירי בפסוק ראשון אף שפשטות דבריו דבפסוק ראשון מודה מ”מ צ”ב אם כוונתו לזה דקאי על מה שכתב בתשובה כת”י דשמא זה לא מיירי בפסוק ראשון וע”ז תמה דאולי הוא להיפך, אבל בלאו הכי גם אם מיירי בפסוק ראשון צ”ב דנשיקה אפשר דחמור דהוא רמז ברור וגם יש מהפוסקים שנקטו דנשיקה הוא הפסק בק”ש כיון שאינו יכול לעמוד אז, ואפשר דהברכ”י לא הוה משמע ליה לחלק בזה דלא משמע ליה דנשיקה הוא הפסק כפשטות רוב הפוסקים לענין נשיקת ציצית, ולגבי רמז אולי משמע ליה דגם עמידה הוא רמז כהבנת המקור חיים דלעיל וסייעתו.

ומ”מ אם נימא דבאמת כל פעולה שעושה להיכר חשיב כרמז יל”ע היאך מותר לעשות עצמו כקורא ק”ש כשהציבור קורין פסוק ראשון והוא באמצע פרשה ראשונה, ואולי באמת אה”נ אסור וההיתר רק במקומות שמותר להפסיק לרמז לדבר מצוה, ובפוסקים איני יודע אם הזכירו להדיא דבפרשה ראשונה אסור, ויעו’ בתשובה אחרת שהרחבתי דבשמונ”ע מסתבר שאסור וכך הפשטות שנוקטים עכ”פ לענין שמונ”ע, ואולי שם הוא קיל דהוא צורך ק”ש או לאידך גיסא דכאן חמיר כיון שעושה ליישב דעתו של אדם ולא לצורך גבוה וממילא חשיב שם כמרמז.

ויתכן דמה שדחה שם הברכ”י דברי התשובה כת”י במה שכתב דילמא שהיה יעקב מייחד וכו’ והעוסק במעשה מרכבה אינו פוסק אפי’ לאיש”ר, אפשר דכוונתו בזה מלבד מה שבא ליתן טעם למה נימא דהיה דוקא פסוק ראשון של ק”ש ומחמת זה לא פסק, מלבד זה אפשר דבא ליתן טעם למה דוקא יעקב לא פסק בפסוק ראשון כיון שהיה עוסק במעשה מרכבה הא שאר אדם לא, ואם נימא הכי מיושב ג”כ מה שכ’ בסוף דבריו “הא כל שעתא ושעתא זימניה הוא” ור”ל בזה שבכל עת התפילה במיושב בבהכנ”ס צריך לעמוד, אבל אפשר דאינו מוכרח בכוונתו בב’ דברים אלו דגם מש”כ כל שעתא לאו דוקא אלא ר”ל רוב שעתא.

ובשם החזו”א הובא שיקום גם בזמן קריאת פסוק ראשון (הובא בהערות לדעת נוטה עמ’ ריא אות מט) עכ”ד ונראה דס”ל דהפסק לא שייך בעמידה דאפי’ בהליכה בשמונ”ע דנו בזה בפוסקים (עי’ רבינו יונה ותי”ט ומשנ”ב בכ”מ וציינתי דבריו בתשובה אחרת לגבי מי שיש הפחה בסמיכות לו בשמונ”ע) ואף דנישוק ס”ל להחזו”א דהוא הפסק יש לחלק דהחזו”א סובר דמה שאין יכול להמשיך בקריאה בינתיים חשיב הפסק כמו שכתבו בדעתו אבל עמידה ס”ל דלא הוי אפי’ רמיזה דלדידן צריך לעמוד (היינו להדעות שהביא הש”ך והרחבתי במקו”א) אפי’ אחר שעבר החכם כל שהוא תוך ד”א, וצע”ק דעיקר הגדרת הקימה היא קימה שיש בה הידור א”כ יש בזה קצת רמיזה.

ואולי סובר החזו”א דמה שהותר רמיזה בפרשה ראשונה לצורך מצוה ה”ה בפסוק ראשון דאיסור רמיזה בפסוק ראשון סובר שהוא כפרשה ראשונה (ועי’ רא”ש פ”ב דברכות סי’ יג), או דסובר דמותר לעצור ולהפסיק ברמיזה (עי’ פת”ש סי’ ס”ג ס”ו ועי’ במשנה אחרונה שם דמהרבה פוסקים מוכח שאסור), או דסובר דהגדרת קימה היא לא רק רמיזה אלא חיוב על האדם, וממילא כשאין מתכוון לרמיזה אע”פ דהוא פסיק רישא שרי, או דס”ל דעשה דכבוד תורה עדיף (ועי’ העמק שאלה פ’ בא ובהערתו עה”ג שם מה שדן שם אם עשה דכבוד תורה דוחה מצוות אחרות לענין הסיבה ועי’ מגילה ג’ ובפוסקים ע”ז), או דסובר דאיסור רמיזה בק”ש דרבנן (ועי’ רש”י יומא יט ע”ב ובהרא”ש ברכות שם) ולא העמידו דבריהם במקום קימה דאורייתא, וצ”ע בכ”ז.

היוצא בזה דמפרשה שניה ואילך יש לעמוד ובפרשה ראשונה באמצע הפרק משמע דמפני היראה יכול לעמוד ובפרשה ראשונה באמצע הפק מפני הכבוד תליא בפלוגתא ופשטות המשנ”ב דאסור כיון שיש בו רמז וכן נקטו להדיא כמה אחרונים, אבל פשטות הברכ”י (עכ”פ מפסוק ראשון ואילך ויש לדון בזה) גם בפרשה ראשונה וכן הובא בשם החזו”א אפי’ בפסוק ראשון.

המנהג להקל ומ”מ יש מדקדקים שמחמירים בזה.

מקורות:

בשו”ע או”ח ס”ס עא ס”ז ומשנ”ב שם סקי”ז מבואר שאסור ואפילו בדיעבד לא יצא לדעת הרמב”ם כמבואר שם.

ומ”מ רבים נהגו להקל בזה ונאמרו בזה כמה טעמים ליישב המנהג.

כשאומר קדיש לכבוד המת משמע ג”כ בפוסקים שאסור (עי’ ש”ך יו”ד סי’ שסז סק”ד בשם מהרש”ל ב”ח ודרישה וכן מוכח בסי’ שעו בש”ך סק”ג בשם הלבוש שם ס”ד, וכ”כ בבאר היטב שם, וכך מוכח מהשו”ע יו”ד שם סי’ שעו ס”ד, וכך אולי פשטות המשנ”ב שם), אולם יש שנקטו שאין בזה איסור כיון שהוא לכבוד המת (נהר מצרים הל’ אבלות סי’ סח ומעבר יבק שפ”א פכ”ט ועי’ ערוה”ש יו”ד סי’ שסו ס”ה, וע”ע ברכ”י סי’ שדמ סק”ז וכה”ח או”ח סי’ כג סק”א) ויש מי שהציע להתיר גם אם יש מתים אחרים שאינו אומר לכבודם כיון שהוא לתועלת (עי’ אליבא דהלכתא על השו”ע יו”ד סי’ שסז ס”ד ע”פ הלבוש סי’ שדמ סי”ז ומ”מ הלבוש גופיה לא מתיר כמשנ”ת) ובאמת כ”ה המנהג וכנראה צריך ליישב באופן זה.

גם בתפילה אם מתפלל שם מחמת שמחשיב את המת ורוצה שהמת יבקש עליו רחמים יש לציין בזה לדברי הגמ’ ר”פ סדר תעניות כיצד דחשיבותא היא לדידהו דאת בעי למבעי רחמי עלן, וכעי”ז הזכיר צירוף זה בשו”ת מנחת אלעזר ח”ג סי’ נג לענין הבא להתפלל על קבר צדיק כדי שתתקבל התפילה בזכותו שהוא כמו לכבודו של מת, ולפי צד זה האיסור רק בעובר אורח שמתפלל בבית הקברות ולא מי שבא לומר קדיש לטובת המת או שמתפלל שם להקב”ה מחמת שמחשיב את המת.

המקור לקולא שהזכירו להקל במה שהוא לכבוד המת כ”ה בשו”ע סי’ שדמ סי”ז רק דשם נזכר לענין אמירת פסוקים ודרשא לכבוד המת, אבל בקדיש דעת השו”ע להחמיר וכמשנ”ת בפנים, והנה מקור דין זה בנ”י ב”ק ו ע”ב מדה”ר בשם הרמ”ה מהא דאמרי’ בגמ’ שם טז ע”ב שהשיבו ישיבה על קברו מדכתיב (דברי הימים ב לב לג) וכבוד גדול עשו לו במותו, ומאחר שהוא דרך כבוד מותר, ולפ”ז קדיש ג”כ היה צריך להתיר, אבל יש לומר דהשו”ע ס”ל דמה שדרך לעשות לכל מת אינו דרך כבוד אבל הספד וכן ישיבה שמושיבין רק על קברי גדולים הוא דרך כבוד כיון שעושים רק למת זה לפי כבודו, ולפ”ז מש”כ השו”ע בסי’ שדמ לומר פסוקים ודרשה היינו פסוקים ודרשות ד”ת של שבח שאומר בהספד, וכ”ה בב”ח עי”ש, אבל פסוקים גרידא שרגילים לומר למתים אינו בכלל זה לדעת השו”ע.

ואם נימא כן נמצא דמה שמתפללין על קברי צדיקים מחמת כבודם כנ”ל גם להשו”ע הוא בכלל ההיתר כיון שהוא ממש דומה להושיבו ישיבה על קברו וכנ”ל.

ודין זה שמותר לומר בפני המת דברים שבקדושה נזכר גם בשו”ע יו”ד סי’ שסז ס”ד וכך המשמעות בגמ’ דדברים של מת אמרי’ אפי’ ד”ת בפני המת.

והנה התוס’ בב”ק שם ד”ה שהושיבו כתבו דעמדו בריחוק ד”א אבל לכאורה הרמ”ה והנ”י והשו”ע לא סברו כן וכן מבואר מדברי הבהגר”א ביו”ד שם.

מדברי הרמ”א בסי’ תקפא שהולכין על הקברות ואומרים תחינות, איני יודע אם יש הכרח דשמא הוא מחוץ למקום המת כמנהג החזו”א וגם שמא מיירי על תחינות בלא פסוקים.

יש לציין עוד דגוף ההיתר של המנהג מחמת כבוד המת נזכר גם בחכמ”א עי”ש.

ובזקן אהרן ח”ב סי’ פה שהמנהג פשוט בכל תפוצות ישראל לדרוש וללמוד בפני המת ועל קברו לכבודו ולשלום מנוחות וכמה תפילות נתייסדו להתפלל בקברי צדיקים, וע”ע צי”א ח”י סי’ י וחי”ט סי’ ג.

כשהמת תחת י’ טפחים דעת הנצי”ב שמותר (העמק שאלה שאילתא יד סק”ו והובא בשד”ח אסיפת דינים מערכת אבלות אות קטו), וכך הקברים כיום, והוסיף הגריש”א שגם בקברים עתיקים יש לסמוך שנתכסו בינתיים בעפר.

ויש להוסיף דכן מבואר בפסיקתא דר”כ פ’ איכה לגבי קרקע א”י שהיא מכוסה בהרבה עפר מזמן החורבן בזמן שהיה גפרית ומלח, ועי’ עוד יומא נד ע”א וכ”ה במציאות פעמים רבות שמוצאים הדברים לפעמים בעומק של כמה אמות גם מתקופות שלאחר חורבן בית ראשון.

ומ”מ בעלמא כיסוי י’ טפחים אינו נחשב כרשות אחרת אלא רק אם יש חלל נפרד וכן גבי מת נזכר שטומאה בוקעת עכ”פ אם אין חלל (וחלל טפח לא מסתבר דמהני דהרי סתם ארונות יש בהם טפח כמ”ש בברכות כ’ ולא מסתבר דמיירי הכא רק בארון שאין בו טפח), ועכ”פ באופן שיש רשות בפני עצמה בפנים מצינו עוד שהקילו (עי’ גשר החיים ח”א פכ”ט סי”א, ומנחת אלעזר שם, ועי’ במשנ”ב שם ובסוף הל’ ציצית בגדרי ביה”ק).

ויש להוסיף דיש שנקטו שכיסוי י’ טפחים לא מהני דהנשמה ע”פ המקובלים נמצאת ע”ג המצבה (עי’ מה שהביא בשדי חמד שם והגרי”ש לא קיבל טענה זו, עי’ אליבא דהלכתא שם).

החיד”א בשם הגדולים ערך ראב”ן כתב בטעם המנהג להקל בזה משום דצדיקים במיתתן קרויים חיים ומצינו לרבי שבא לקדש בביתו, וצל”ע דהרי סו”ס גם צדיקים מתים פטורים מן המצוות ולמה ליכא לועג לרש וגם דאי’ בשבת קנב שאסורים לצאת מקברם ובשם האר”י דרבי היה מנשמת יעקב אבינו שנאמר בו בפ”ק דתענית לא מת לכך חזר לקדש.

ונראה שבנוסף לכל הנ”ל מקילים בזה יותר באופנים דלעיל מכיון שהוא רק מפני כבוד מתים והוא דבר הניתן למחילה ובפרט דכנראה סבורים שכשיש מנהג שלא להקפיד באופנים דלעיל א”כ כבר קיל דבצירוף זה יש לומר דאינם מקפידים, וכמו שנזכרה סברא כעי”ז בפוסקים לענין אחר..

בענין קברי רפורמים ומשומדים אם יש בזה איסור הרחבתי בתשובה נפרדת [ד”ה האם מותר לומר דברים שבקדושה בבית קברות של רפורמים].

ומ”מ הרבה מהמדקדקים מחמירים לעצמם עכ”פ בחלק מהאופנים דלעיל, אם לא בכולם, וכפשטות הדין ומכיון שההיתרים דחוקים מי מהם מעט ומי מהם יותר (ראה בגשר החיים שם על מנהג הגר”ש מסלנט בקבר רחל אף שגדולים אחרים הקילו בזה ובארחות רבינו ח”ד עמ’ קלד קלה על מנהג החזו”א וכן הגריי”ק לעצמו אף שהזכיר שהמנהג להקל, וכעי”ז ראיתי לעוד מן המדקדקים בזמנינו, ולפי מה שנתבאר גם הטעם דמשום כבודו אינו מספיק דהרי השו”ע צמצם דין זה, וגם הט”ז כתב דאפי’ שדורש דרוש לכבוד המת אם מכוון לתפארת עצמו אינו בכלל היתר זה, והובא בנו”כ, ועוד דהתוס’ לא ס”ל מהיתר זה כלל, ועי’ עוד בדעות בזה בביאורים ומוספים על המשנ”ב סי’ כג וסי’ עא ובאליבא דהלכתא על השו”ע יו”ד שם ורוב המ”מ שהבאתי כאן משם).