Question

הלכה פסוקה בשו”ע שכל דרך הינוח לא יטול ואם נטל לא יחזיר בלא סימן ואם אין סימן זכה בו, אולם כאן יש סימן מקום מכיון שידוע בתא של איזה סטנדר הונח, ובאופן שניכר היכן הונח זהו סימן כמבואר בשו”ע.


וחכ”א טען שמכיון 
 שהיושב שם טוען שאינו ממנו א”כ מסתמא מישהו הגביהו מע”ג קרקע ודינו כמי שאין לו סימן מקום, ואני תמה על סברתו, איך אפשר לתלות לקולא כל כך, אלא כמו שבכל דרך הינוח אין תולים שהוגבהה מן הרצפה ה”ה כאן, שכן גם כאן לא חסרים דוגמאות ואופנים שיזדמן למישהו להניח שם שטר כסף גם אם אינו יושב שם,
 כגון שניתן לתלות שהזיזו סטנדרים או שאחד השאיר למישהו שייקח משם או בכל אופן אחר.

קרא פחות

מסתבר שעליו ליטול בינתים.

מקורות: יעוי’ במשנ”ב שהבאתי בתשובה הקודמת דכל מה שהוא מצד רוח רעה יש ליטול מיד, ומרחץ הרי הדעה העיקרית היא שאינה מחמת רוח רעה עי’ במשנ”ב שם, ואפי’ אם נימא שהוא מחמת רוח רעה הרי אינו אותו הרוח, דרוח רעה של שחרית נקראת בת מלך בגמ’ דשבת וביומא לפרש”י נקראת שיבתא, ואילו על גוזז ואינו נוטל נזכר בערבי פסחים ובשו”ע שמפחד ולא ידע ממאי, ואפי’ להפוסקים שאחר בית המרחץ הוא משום רוח רעה עי’ בארצה”ח, מנ”ל שהוא מחמת הרחיצה דשמא הוא מחמת המרחץ וכמו שהורה החזו”א שהיוצא מבהכ”ס גם אם לא עה צרכיו נוטל ידיו, אם כי שם לא שייך דמיירי מצד נקיות, אבל בגמ’ נזכר שידא דבית הכסא וכן לענין תשמה”מ אחר בית הכסא מבואר שבבית הכסא יש רו”ר, ומאן לימא לן שמרחץ שלנו יש בו רוח רעה ודאי גם לקולא, ואפי’ תימא שיש בו רוח רעה גם לקולא אבל מנ”ל שכשמסתלק ממעשה שמביא רוח רעה למעשה אחר א”צ ליטול ומיהו על זה יש לומר מידי דהוה אניעור משנתו וחוזר לישן מיד.

והנה למרות שעשיית צרכיו לא מחייבת אותו באמצע הרחיצה ליטול ידיו, אך הרוח רעה גזיזת ציפורניים יותר חמור מעשיית צרכיו, שכן היא מוסכמת שיש בה רוח רעה, וגם אינה אותו הרוח רעה שלאחר עשיית צרכיו, מצד שני עשיית צרכיו הוא לכאורה אותה רמה של רוח רעה של היוצא מבית המרחץ גם לפי הדעות שיש בזה רוח רעה.

מחד גיסא היה ראוי להביא מעט מעט לכל עני מזדמן וכמו שנהגו גדולי ישראל, ובזה מקיים דברי הרמב”ם שכתב לעשות כן לכוף יצרו לצדקה הרבה, ומאידך גיסא לגבאי צדקה עדיף מכיון שאמרו שלא יתן לקוש”צ אלא אם ממונה עליה כר”ח בן תרדיון, ואילו באוספים יש גם אינם מהוגנים כמ”ש בכתובות ועי’ בספ”ק דב”ק, ובפרט אם קרוביו עניים שאם יתן להם יקיים בזה ומבשרך אל תתעלם.

ולמעשה נראה דאמנם יש הנהגה הנזכרת ברמב”ם הנ”ל לתת מעט לכל עני, אך באופן כזה שיש סכום מצומצם ואינו יכול לתת יותר מחמת עניותו עדיף לתת לגבאים נאמנים או לעניים הבדוקים לו, מכיון שהאומר תנו לי בודקין אותו כמ”ש ב”ב ט’ בירושלמי סוף פאה וברמב”ם פ”ז מהל’ מתנ”ע ה”ו ושו”ע, וגם משמע שם לפי הטעמים דרוב מה שאינו לצורך אוכל כגון צרכי דיור וכדו’ צריך בדיקה, וצרכי רפואה לכאורה דינם כצורך אוכל, ועי”ש פרטי הדינים, ורק במתנות לאביונים של פורים קי”ל דכל הפושט יד נותנים לו, ולכן מכיון שהנידון כאן לתת לעניים שאינם בדוקים על חשבון עניים בדוקים בד”כ ראוי לתת לבדוקים כל שאין העניים שאין בדוקים עדיים על הבדוקים בעניינים אחרים.

ויתכן לומר עוד דעיקר דברי הרמב”ם בענין נתינת צדקה מעט מעט דמיירי בעניים הבדוקים לו, ובזה בודאי עדיף ליתן להם מעט מעט מליתן הכל בבת אחת לגבאי, אולם יש מקום לומר דהרמב”ם מיירי בזה אפי’ בשאינן בדוקין אלא שזה אינו על חשבון המעשר כספים כגון שיש בידו להוסיף ועיקר דין עניים בדוקין הוא דין בגבאי דדין זה נאמר לענין גבאי, וה”ה מי שיש לו סכום מצומצם שרוצה לקיים בו מצוות מעשר כספים ולתנו ליד גבאי.

ומ”מ א”צ ליתן כל צדקותיו לקרובו כמ”ש הגרח”ק, ואדרבה אי’ בגמ’ שלא יתן כל מתנותיו לכהן אחד, וגם יש דברי הרמב”ם הנ”ל שהבאתי בתחילת התשובה, אבל אם נותן לקופה של צדקה אין זה נחשב לעני אחד שהגבאי מחלק לכל עני שנצרך והגבאי יכול להביא לו.

ומ”מ יש לציין דבקיימי עניים ויש לו צדקה יש כאן חשש של בל תאחר ולכן יעשה תנאי שכל המעשר לא יחול עליו שם תדקה עד שיבוא ליד העני כמ”ש בדרך אמונה הל’ מתנ”ע פ”ח סק”ח.

ומ”מ יש לתת מתנה כל דהו לעניים המחזרין משום אל ישוב דך נכלם, כמ”ש הרמב”ם פ”ז ממתנ”ע ה”ז, וזה בד”כ אינו נפק”מ על הסכום הכללי לאיזה צדקה יגיע.

ובזה גם מקיים במקצת דברי הרמב”ם דלעיל לתת הצדקה מעט מעט.

קרא פחות

יש בזה ספק מה נכלל בגדר קינוף להיאסר בפחות מגובה י’ כשיש לה גג ישר, ולכן יש להחמיר כל אימת שיש להסתפק שמא נקרא קבוע.

מקורות: יעוי’ בחזו”א או”ח סי’ קנ סקי”ח שהסתפק בזה לגבי קביעות של קינוף, דהרי לא נתפרש שיעורו, ויש לציין דמצינו הרבה דברים לדידן שלא נתפרשו שיעורם ומחמירין בכל דהוא ממש, כמו שיעור שהייה בשחיטה ושיעור דבר שמן וכחוש בנותן טעם, ושיעור מליחה לאסור, וכן עוד דינים, אולם על אף שיש באלה שמצינו בהן שמחמירים אף דברים שודאי אינן בכלל הספק כדמוכח ברמ”א הל’ שחיטה וכמו שביאר שם בביהגר”א, מ”מ לעניננו שלא נודע מנהג להחמיר בזה א”כ אין להחמיר אלא במה שמצד הסברא נכנס בכלל הספק, ומ”מ בספק בדין יש להחמיר עי’ כללי ספקות להש”ך ועי’ חזו”א בקוב”א מ”ש בזה.

ויעוי’ בלשון המשנ”ב שכ’ דקינופות הוא קבוע מאוד, ואולי יש ללמוד מדבריו דרק בקביעות גמור שכך קבע עצמו לישן אסור בזה, ויל”ע, ובמקום שיש ס”ס יש לדון אם לפעמים יצרפו גם דעת הרי”ף (חלק מהפוסקים בדעתו) והרמב”ם שלא פסקו כלל דין זה של קינופות קביעי והם דעה האחרונה בשו”ע, אף שהכריע הבה”ל באופן רגיל כדעה ראשונה להחמיר, והכל לפי ראות עיני המורה.

ולענין דבר שאינו קבוע כ”כ אלא רק קבוע קצת אך יש בו גובה י’ בזה אסרי’ חדא לריעותא מדין נקליטין (וחדא לריעותא היינו שאין שם גג ישר אלא רק גבוה י’), אבל דבר שקבוע קצת ויש לו גג ואין בו גובה י’ צ”ע דמחד גיסא נזכר הלשון במשנ”ב שנקליטין הואיל וקבוע יותר מכילה הלכך נאסר אפי’ בחדא לריעותא, ולפ”ז לכאורה היה צריך להיות דה”ה בקבוע יותר מכילה ויש גג פחות מי’ ג”כ הגג הו”ל חדא לריעותא ואסור, אבל אולי משמע במשנ”ב בתחילת דבריו שלענין יש לה גג ואין לה גובה י’ מחמירין רק באופן שיש לו קביעות מאוד כקינופות, ולכאורה סותר דידיה אדידיה, אבל נראה לומר דאין זו כוונתו בתחילה, אלא יש לפרש אדרבה, שאם יש לו גג ויש לו קצת קביעות הגג עושה לו קביעות טובא וחמור יותר, ועדיין צ”ע לפ”ז למה חילקן לג’ חילוקי דינים.

ולמה לא אמר דבאין קבוע כלל ככילה נאסר רק בתרתי לריעותא ובקביעי יותר מכילה נאסר בחדא לריעותא כגון בקינופות שיש להן גג ובנקליטין שגבוהין י’.

והנה מקור דברי המשנ”ב מהגמ’ דאמרי’ קינופות לגבי נקליטין קביעי,  ומבואר דקביעות נקליטין הוא יותר מקינופות, אבל דברי הגמ’ גופא צ”ב למה לא תירצו שם כמ”ש המ”ב דחדא לריעותא סגי ולכך דין הקינופות שאין גבוהין י’ שוה ממש לנקליטין גבוהין י’, דבשניהם תרתי לריעותא, ונראה ליישב דזהו גופא תי’ הגמ’ דמאחר שקינופות יש להן גג א”כ יש להן כבר צד קביעות אף בלא גובה י’, משא”כ נקליטין שאין להן צד קביעות זה אינם נאסרין אלא בגבוהין י’, ומ”מ האמת קאמר דביש לה גג חשיב קביעות טפי בעצם צורת הדבר יותר מגובה י’ והיינו דברי הגמ’ קינופות לגבי נקליטין קביעי והיינו דברי המשנ”ב הנ”ל.

ואם נימא שאכן זו כוונתו יש לפרש דעצם גובה י’ משוי ליה קביעות מצד צורתו, בתנאי שאינו ארעי ככילה.

ואמנם זה דחוק במשנ”ב (וכ”ש שהוא דחוק בכוונת הגמ’) אבל אם נפרש כן נמצא שאין שום מקור לומר שצריך קביעות רבה לקינופות, אולם כמו שכתבתי שזה דחוק, ויש קצת משמעות במשנ”ב אף שבחשבון קשה להולמו מ”מ מצד הלשון יש קצת משמעות דקינופות קביעי טובא.

אבל מאידך אם אכן נפרש כלשון המשנ”ב (היינו כפשטות לשונו ולא כמו שכתבתי לפרש בדבריו) להלכה יצא דוחק עצום למה לא נתפרש דין דבר שיש לו קביעות מעט כשצורתו כקינופות, אלא ע”כ כמ”ש שהצורה היא עושה את הקביעות טובא, וממילא אין כאן שום לשון הכרעה מהמשנ”ב לספקו של החזו”א.

ואגב שהבאתי דברי החזו”א נפרש סוף דבריו שם כי המדפיסים לא פיסקוהו נכון, דכוונת החזו”א שם הוא דלגבי נקליטין אם אינו רחב ד’ על ד’ אינו פוסל, ואילו לגבי קינוף יש להסתפק אם פסולו הוא רק ברחב ד’ או גם בפחות מזה.

ולענין אם חולק החזו”א על מה שכתב המשנ”ב סי’ תרכז סק”ז דפוסל גם בלא גג, אינו מוכרח שחולק די”ל דמ”מ בעינן שיעור מקום לפסול עכ”פ בגג כל דהוא אפי’ משופע אף שאין שם גג ישר.

הוספה מלאחר זמן

עוד יתכן לומר באופן אחר החילוק בין כילה לעמודים הקבועים במיטה, דכילה היינו דבר שאינו שייך למיטה, אבל עמודים מכיון שהם קבועים ומחוברים במיטה (כמבואר במשנ”ב סי’ תרכז סק”ח, אבל זה אינו חילוק בין נקליטין לקינופות), הלכך חמירי.

יתפלל במקום שמכוון.

מקורות: עי’ שבת י ע”א ואיהו סבר וכו’ ומשמע שכך מסקנת הגמ’, וגם לפי רבא שם הרי כוונה בתפילה כלול בתקנה להתפלל כדמוכח בברכות המתפלל אם יכול וכו’, וביבמות אמרי’ כל האומר אין לו אלא תורה וכו’.

וכן בתוס’ דשבת כ’ דאפי’ רשב”י שהי’ פטור מן הדין מחמיר על עצמו היה.

ומיהו מצינו ברב יהודה דמצלי לל’ יום כמ”ש בשלהי ר”ה ואביי דפריס ידיה וכו’ כמ”ש בס”פ הזרוע (ועי’ עוד בירושלמי לענין פלוגתא דר’ יוחנן ורשב”י), אבל כשמתפלל ודאי צריך שישם נפשו בכפו כמ”ש בתענית ז’ ועי’ סוטה ה’ בשר כתיב ביה וכו’ וע”ז דרשי’ באותיות דר”ע יבוא כל בשר, אבל לא שיתפלל ולבו בל עמו דבזה קרי’ הארצה זאת מידכם, וכעין מה דאמרי’ בשו”ע על תפילת נדבה, עכ,פ לכתחילה נוהג בתפילת חובה.

תשובה: בתמונה נהגו להחמיר, ובציור מעיקר מותר לראות, ומידת חסידות להחמיר, והצייר עצמו טוב לו שלא יתעסק בזה אם בעל נפש הוא ובפרט בציור שצריך לדקדק בו.

מקורות: מעיקר הדין גם לראות אשה מותר אם לבושה בצנועה ואינו מתבונן במראה ואינו נהנה ממראה אם לא ממידת חסידות, כמ”ש המשנ”ב, וכשם שאין מחייבים אותה שלא להיות בפני אנשים כך לא היה לנו לאסור להדפיס תמונתה, אם כי בתמונות ממש כבר נהגו להחמיר אפי’ להדפיס, ונראה משום שהוא דבר שאין בו צורך והוא פריצת גדר, אבל בציור לא חשו, כנראה משום שאינו מעורר יצה”ר, וא”כ דוקא באופן זה, ויתכן שהטעם שתמונה ממש נהגו להחמיר הוא ע”פ המבואר בע”ז ובאה”ע סי’ כא שאפי’ בגדי אשה שמכיר אסור, וא”כ תמונה של אשה אמיתית יש לאסור, ואמנם שם מבואר במתבונן ע”פ המשנ”ב הנ”ל, מ”מ אם חששו להתבוננות כ”ש בתמונה, אבל זה לא שייך בציור.

ואין לטעון דא”כ היה להתיר תמונת אשה שמתה, דהרי כבר מבואר בסוטה דאפי’ למ”ד שאין יצה”ר מצוי אלא במה שעיניו רואות, מבואר במפרשים ובפוסקים דהיינו דוקא בשעת פורענות ומיתה וביזיון אין יצה”ר מצוי אבל בלאו הכי לא אמרי’ סברא זו כלל, והארכתי בזה בתשובה בפני עצמה להוציא מדעתו של טועה אחד, וכעין זה הביאו שם בתוס’ בשם הירושלמי לענין תנופה בכהן דאין יצה”ר מצוי באותה שעה.

ומיהו יש לעיין לענין ציור דלמה לא נימא דלענין המצייר עצמו חשיב כהתבוננות, ובדוחק יש לומר משום דבעבידתיה טריד ע”ד דאמרי’ בע”ז כא עי”ש, ודוחק לומר דעד כדי כך אמרי’ בעבידתיה טריד, כיון שמתעסק במראה עצמו, ובודאי בעל נפש יש לו לשום אל לבו בדבר זה, ומ”מ הכל לפי הענין דבודאי בציור שדורש דקדוק החי יתן אל לבו, ובנן של קדושים לא אסתכיל וכו’ מכלל דאחריני אסתכלו לצורך, אבל הוא נקרא בנן של קדושים מחמת דלא אסתכל, ובמותיה אשתעו צלמניא והו למחלציא מחמת זה כדאמרי’ בפ”ג דמו”ק.